הרקע לבקשה למתן רשות הערעור:

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בקריות (כב' הרשם הבכיר נדים מורני) מיום 5.9.17 בת.א. 51415-06-17, לפיה נעתר בימ"ש קמא לבקשת המשיב והטיל עיקול זמני על כספים של המבקשת אצל צד שלישי, בנק לאומי לישראל בע"מ.

המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 2,178,942 ₪. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה לבימ"ש קמא בקשה במעמד צד אחד להטלת עיקול זמני על כספים שמגיעים למבקשת מצדדים שלישיים. בהחלטה מיום 23.6.17 נעתר בימ"ש קמא לבקשה והטיל עיקול זמני במעמד צד אחד על כספים שמגיעים למבקשת מצדדים שלישיים. המבקשת הגישה לבימ"ש קמא בקשה לביטול העיקול הזמני שהוטל וטענה כי יש לדחות את הבקשה לעיקול זמני על הסף או לדחות אותה גופה מאחר שאינה מקיימת את התנאים שנקבעו בדין להטלת עיקול זמני. בימ"ש קמא קיים דיון במעמד הצדדים, הוגשו סיכומים וביום 5.9.17 נתן בימ"ש קמא החלטה לפיה התיר על כנו את העיקול הזמני שהוטל על הכספים שמגיעים למבקשת מבנק לאומי בע"מ בלבד.

בהחלטה צוין שהתובע (המשיב כאן) הינו קבלן רשום העוסק בעבודות בניה ופיתוח וצנרת ואילו הנתבעת (המבקשת) הינה חברה שהוקמה על פי חוק המשמשת כתאגיד מים וביוב ואחראית על אחזקת ותפעול מערכות הביוב והמים של העיר סחנין וסביבתה. בשנת 2011 פרסמה המבקשת מכרז מס' 07/2011 לביצוע עבודות הנחת קו מאסף ביוב ראשי משותף לישובים סחנין, עראבה, דיר חנא ומשגב. המשיב זכה במכרז ונחתם בינו לבין המבקשת הסכם. המשיב הגיש תביעה כספית ע"ס 2,178,942 ₪ אשר לטענתו מגיע לו מהמבקשת בגין יתרת החוב המגיעה לו בגין העבודות שביצע עבור המבקשת. המשיב טען בתביעתו כי הוא ביצע את העבודות על פי המכרז לשביעות רצונה של המבקשת, אשר הוציאה תעודת גמר ואף אישרה את החשבון הסופי. כאמור, ביחד עם התביעה הוגשה הבקשה לעיקול זמני על כספים המגיעים למבקשת ממחזיקים שונים, בקשה אשר נתקבלה והוטלו עיקולים זמניים. המבקשת הגישה בקשה לביטול העיקול ובקשת העיקול נקבעה לדיון ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

בהחלטה מיום 5.9.17 קבע בימ"ש קמא כי מהנטען בכתב התביעה ובבקשות שהוגשו שוכנע בימ"ש קמא כי על בסיס ראיות מהימנות לכאורה קיימת עילת תובענה כנגד המבקשת. נקבע כי הוכח קיום מכרז, זכיית המשיב במכרז, ביצוע עבודות על פי המכרז ואף קיום חשבון סופי המאושר על ידי המבקשת המעיד על קיום היתרה הנתבעת. צוין כי ייתכן וקיימות טענות מטעם המבקשת ומטעם המילת"ב (המנהל לפיתוח תשתיות ביוב), אולם בשלב זה ביהמ"ש אינו דן בתביעה העיקרית ודי בהצגת ראיות לכאורה לקיומה של עילת התביעה כפי שנעשה על ידי המשיב.

עוד נקבע בהחלטה כי אין מחלוקת שיתרת החוב על פי החשבון הסופי עולה על 2 מיליון ₪, סכום הנחשב לכל הדעות כסכום גדול. צוין כי אמנם מדובר בפרויקט ייעודי והכספים אמורים להיות ממומנים על ידי המילת"ב, אולם במידה והכסף לא יועבר ע"י המילת"ב, ברור שהמבקשת תתקשה לשלם את הסכום המגיע. עוד צוין כי המבקשת לא דאגה להציג כל מסמך או אישור שהכספים עדיין מוחזקים בידי המילת"ב וכי המילת"ב יהא מוכן לשחררו לאחר ביצוע פעולות כלשהן. כן צוין כי המבקשת לא הוכיחה שהיא מהווה גוף מבוסס ואף לא הייתה הכחשה מטעמה שהיא אינה חייבת כספים לגופים אחרים. בימ"ש קמא קבע כי המבקשת אישרה את החשבון הסופי, דבר שיכול ללמד על אי קיום ליקויים בעבודות שבוצעו וכי המבקשת אף לא טרחה לציין בבקשתה מה עלות תיקון הליקויים ומדוע לא שקלה לבצע את התיקונים ולקזז את עלותם מהיתרה המגיעה למשיב. נקבע כי התנהגות זו מטעם המבקשת הינה מחוסרת תום לב.

באשר להעברת הסכסוך לבוררות קבע בימ"ש קמא כי עניין זה אמור להיות מוכרע בדיון בתיק העיקרי ולא בשלב זה של הדיון וכן צוין כי גם בהליכי בוררות מוסמך בימ"ש לתת סעדים זמניים כגון עיקולים זמניים.

בנוגע למאזן הנוחות קבע בימ"ש קמא כי המאזן נוטה דווקא לטובת המשיב מאחר וביטול צווי העיקול יכול לגרום לו נזקים גדולים.

בסיכומו של דבר, מאחר שנתקבלה תשובה מבנק לאומי סניף עראבה שלפיה נרשם עיקול ע"ס 2,200,000 ₪ על הכספים המגיעים למבקשת מהבנק, וסכום המעוקלים אינו פחות מסכום העיקול, נקבע כי אין צורך בקיום עיקולים נוספים ובימ"ש קמא הורה על השארת העיקול בבנק לאומי על כנו וביטול העיקולים האחרים שהוטלו.

טענות המבקשת:

המבקשת טוענת במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה מטעמה כי לא התקיימו התנאים שנקבעו בדין להטלת עיקול זמני. נטען כי בימ"ש קמא שגה ביישום התנאים שנקבעו להטלת עיקול זמני ובמיוחד ביישום תנאי קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, התנאי בעניין מאזן האינטרסים, התנאי בעניין סיכויי התביעה והתנאי בדבר הצורך בתום לב מטעם מבקש העיקול.

לטענת המבקשת, טעה בימ"ש קמא משקבע כי המבקשת תתקשה לשלם את הסכום המגיע במידה והכסף לא יועבר על ידי המילת"ב וטעה משקבע כי סכום התביעה נחשב לכל הדעות כסכום גדול. כן נטען כי שגה בימ"ש קמא כשקבע כי המבקשת לא דאגה להציג כביכול מסמך או אישור שהכספים עדיין מוחזקים בידי המילת"ב וכי המילת"ב יהיה מוכן לשחררם לאחר ביצוע העבודות. עוד נטען כי שגה בימ"ש קמא כשקבע כי המבקשת לא הוכיחה שהיא מהווה גוף מבוסס ולא הכחישה כי אינה חייבת כספים לגופים אחרים. נטען כי נטל השכנוע להוכיח את תנאי ההכבדה ולהוכיח כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין מוטל על מבקש העיקול ועליו להניח תשתית ראייתית מהימנה לכאורה לעילת התביעה ולנזק וכן עליו להראות כי במידה שיינתן פסק דין לטובתו יתעורר קושי לבצע את פסק הדין. לכן נטען כי קביעת בימ"ש קמא שהמבקשת לא הוכיחה שהיא גוף מבוסס הופכת את היוצרות לעניין נטל ההוכחה ומעבירה נטל זה אל המבקשת בעוד שבהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי נטל זה צריך להיות מוטל על המשיב. כן נטען כי הוא הדבר לגבי קביעת בימ"ש קמא לפיה המבקשת לא הכחישה כביכול שהיא חייבת כספים לגופים אחרים. נטען כי נטל ההוכחה בעניין קיומו של חוב לגופים אחרים מוטל על המשיב ולא על המבקשת, כחלק מהנטל להוכחת תנאי ההכבדה. נטען כי על המשיב מוטל גם הנטל להוכיח קשר סיבתי בין קיומו של חוב כזה לבין קושי לפרוע החוב אם יינתן פסק הדין ולא די בקיומו של חוב. נטען כי לא זו בלבד שהמשיב לא עמד בנטל להוכיח שני האלמנטים (קיומו של חוב והקשר הסיבתי), אלא הוכח בתצהיר שהוגש לבימ"ש קמא כי המבקשת כן יכולה לעמוד בתשלום סכום פסק הדין גם אם יינתן לטובת המשיב. המבקשת טוענת כי מעיון בבקשה להטלת עיקול זמני עולה כי אין כל ראיה, ולו לכאורה, לפיה קיים חשש כי המשיב לא יצליח לגבות את סכום התביעה ככל שזו תתקבל בפסק דין סופי. נטען כי טענת המשיב כי אי תשלום החשבון הסופי נבע מקשיים כלכליים של המבקשת הינה טענה כללית וסתמית ולא ברור על מה נסמכה שכן לא נתמכה בראיה או ראשית ראיה. נטען כי אי שחרור הכספים היה עקב החלטה של המילת"ב בשל הליקויים שהתגלו ולא בשל קשיים כלכליים. נטען כי לא זו בלבד שטענת הקשיים הכלכליים אינה נכונה אלא שמצבה הכלכלי של המבקשת אינו רלוונטי בהתחשב בעובדה שהכספים הייעודיים עבור הפרויקט נמצאים בידי המילת"ב ומשולמים על ידו. נטען כי מדובר בכספי פרויקט שגויסו עוד לפני הכנת המכרז ומיועדים לתשלום על ידי המילת"ב בהתאם להסכמים ואין כל חשש שלא ישולמו.

עוד טוענת המבקשת כי בהודעה של בנק לאומי בתשובה לצו העיקול הזמני צוין כי הנכסים של המבקשת שמוחזקים אצלו עולים על סכום העיקול. נטען כי הוכח שהמבקשת מחזיקה בבנק אחד בנכסים שעולים על סכום העיקול ואישור זה מהווה הוכחה ליכולת הפירעון של המבקשת, גם אם יינתן פסק דין. נטען כי במקרה זה החשש מהברחת נכסים עד למתן פסק הדין אינו ממשי מאחר שמדובר בגוף בעל סמכויות ציבוריות שהפעילות הכספית שלו מפוקחת, לרבות על ידי הרגולטור. לכן, מאחר שמדובר בגופים ציבוריים, נטען כי אין כל בסיס לטענת המשיב בדבר הכבדה אפשרית על ביצוע פסק הדין.

נטען כי אין בסיס או ראיה לטענות המשיב כי גורמים אחרים הגישו או מתכוונים להגיש תביעות נגד המבקשת ואין בכך ללמד כי המבקשת נמצאת בקשיים כלכליים. כן נטען כי לתביעות כאמור אין כל רלוונטיות להליך בתיק זה.

המבקשת טוענת כי טעה בימ"ש קמא בקבעו כי ברור שהמבקשת תתקשה לשלם את הסכום המגיע אם המילת"ב לא יעביר הכסף וכי הסך של 2 מיליון נחשב לכל הדעות כסכום גדול. נטען כי בימ"ש קמא לא פירט מדוע ההנחה שהמבקשת תתקשה לשלם את סכום פסק הדין הינה הנחה ברורה. נטען כי בימ"ש קמא התעלם מהעובדה שמדובר בגוף בעל סמכויות מכוח חוק תאגידי מים וביוב שאחראי על מתן שירותים חיוניים של מים וביוב, שפעילותו מפוקחת על ידי רשות המים והרגולטור. נטען כי ההנחה צריכה להיות ההיפך וכי בשל היותה גוף ציבורי אין כל חשש כי המבקשת לא תעמוד בתשלום גם אם יינתן פסק הדין נגדה. לכן נטען כי צו העיקול הזמני מיותר. נטען כי גם הקביעה כי הסך של 2 מיליון ₪ נחשב גדול לכל הדעות היא קביעה לא ברורה והיותו של סכום התביעה גדול או קטן הינו עניין יחסי. נטען כי בהתחשב בכך שמדובר בגוף ציבורי שנותן שירותים חיוניים למעל 100 אלף תושבים ובהתחשב בעובדה שכספי הפרויקט הינם כספים ייעודיים, ההנחה של בימ"ש קמא בדבר גודלו של סכום התביעה הינה מוטעית. נטען כי גם קביעת בימ"ש קמא כי המבקשת לא הציגה כל מסמך שהכספים עדיין מוחזקים אצל המילת"ב אינה מבוססת וכי כפי שצוין בתצהיר התומך בבקשה לביטול עיקול וכפי שעלה מחקירתו הנגדית של המשיב, התמורה עבור העבודות התקבלה מהמילת"ב. לכן נטען כי הן חשבונות הביניים והן החשבון הסופי אמורים כולם להתקבל מהמילת"ב מחשבון ייעודי לצורך הפרויקט והודאת המשיב כי הכספים במילת"ב הינם כספים ייעודיים מוכיחה שמדובר בכספים שמשוחררים עבור הפרויקט הספציפי. נטען כי אין מחלוקת שהכספים נמצאים במילת"ב אלא הוויכוח הוא מהם תנאי שחרור כספים אלה.

באשר למאזן האינטרסים טוענת המבקשת כי בימ"ש קמא התעלם מטענותיה בפניו ומהראיות שהציגה בעניין מאזן האינטרסים וקבע כי מאזן האינטרסים נוטה לטובת המשיב, זאת בהסתמך על הנימוק שביטול צווי העיקול יכול לגרום למשיב נזקים גדולים. נטען כי בימ"ש קמא לא פירט מדוע ייגרמו למשיב נזקים גדולים ולא הגדיר מהם אותם נזקים. נטען כי הבקשה להטלת עיקול זמני אינה מפרטת מהם הנזקים וכלל לא הובאו ראיות לנזקים אפשריים אלה. נטען כי הבקשה להטלת עיקול זמני אינה מראה כי מאזן האינטרסים נוטה לטובת מתן צו עיקול זמני ומהראיות שהוגשו עולה כי מאזן האינטרסים נוטה דווקא לטובת ביטול העיקולים. נטען כי כפי שצוין בתצהיר התומך בבקשה לביטול עיקול, המשך הטלת צו עיקול זמני על הכספים של המבקשת פוגע בה קשות ופוגע בפעילות השוטפת. נטען כי הכספים אינם מיועדים לתשלום עבור הפרויקט הספציפי, שכן הפרויקט ממומן על ידי המילת"ב בלבד והכספים מיועדים לתשלומים אחרים. לכן נטען כי המשך הטלת העיקול ימנע מהמבקשת לנצל כספים אלה לפעילות השוטפת ובכך תיפגע קשות פעילותה. נטען כי המבקשת היא גוף ציבורי שמופקד על אספקת שירותי מים וביוב לאוכלוסייה של מעל 100,000 נפשות ובשל המשך העיקול הזמני ייפגעו גם הצרכנים עצמם ונזק זה עולה אלף מונים על הנזק שעלול להיגרם למשיב מביטול צו העיקול הזמני.

המבקשת טוענת כי עניינה של התביעה יתרת חשבון סופי בגין ביצוע הפרויקט וכי יתרה זו שאושרה על ידי המבקשת, תשלומה הוקפא על ידי המילת"ב והינו כפוף למילוי מלוא התחייבויות המשיב על פי ההסכם. נטען כי ככל שהמשיב ימלא אחר התחייבויותיו ויתקן את הליקויים שהתגלו ויבצע את ההתאמות הנדרשות בחשבון, יועבר התשלום המאושר. נטען כי הטלת העיקול הזמני על כספי המבקשת ואף התביעה עצמה הינם חסרי תועלת וחסרי הגיון מקום שאין כל חשש כי הכספים ייעלמו או ייועדו לגורם אחר. נטען כי דווקא שחרור הכספים לפני תיקון הליקויים שנתגלו פוגע קשות באינטרס הציבורי ונוגד כל עקרון של מנהל תקין.

לטענת המבקשת, בימ"ש קמא התעלם מחוסר תום הלב שדבק בהתנהגות המשיב, אשר לא פירט במסגרת הבקשה לצו עיקול זמני את מלוא מסכת העובדות וצייר תמונה חלקית בפני בימ"ש קמא, במיוחד לגבי אופן ההתחשבנות הכספית בין הצדדים. נטען כי המשיב לא צירף את כל ההוראות הרלוונטיות של הסכמי ההתקשרות והסכמי המכרז וצירף מסמכים חלקיים שאינם מבהירים את התמונה במלואה. כן נטען כי המשיב העלים מעיני בימ"ש קמא את העובדה כי מי שאמור לשלם לו בפועל את החשבון הסופי הוא המילת"ב מכספים שמיועדים לפרויקט הספציפי ולא המבקשת. נטען כי המשיב העלים מבימ"ש קמא את הסיבה האמתית לאי אישור החשבון הסופי ושחרורו על ידי המילת"ב – גילוי אי התאמות בחשבון הסופי וליקויים במערכת הביוב. נטען כי המשיב העלים מבימ"ש קמא את העובדה שלא התייחס לדרישות המבקשת והמילת"ב וסירב לתקן את הליקויים שנתגלו, דבר שמהווה הפרה חמורה של הסכם ההתקשרות. כן נטען כי המשיב העלים את העובדה שהסכם ההתקשרות מחייב את הצדדים לנהל הליך בוררות במקרה של מחלוקות בנוגע לפרויקט.

לטענת המבקשת בימ"ש קמא התעלם מהראיות שהוגשו בפניו בעניין סיכויי התביעה וקבע כי קיומו של חשבון סופי מהווה ראיה לכאורה לעילת התביעה. נטען כי עצם אישור החשבון הסופי על ידי נציגי המבקשת אין בו כדי ליצור מחויבות לתשלום הסכומים באופן מידי שכן מי שמשלם את הסכומים למשיב הינו המילת"ב. כן נטען כי בימ"ש קמא טעה משלא דחה על הסף את הבקשה לצו עיקול זמני בשל קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים.

טענות המשיב:

המשיב טוען כי בפני בימ"ש קמא הוכחה תשתית ראייתית מספקת לצורך הטלת עיקולים זמניים. כן נטען כי יש לדחות טענת המבקשת כי על ההתקשרות חל כרך א' כללי שפורסם על ידי המילת"ב. נטען כי כרך א' אינו חתום על ידי הצדדים. נטען כי אמנם נקבע בסעיף 3 להצעת המכרז כי חל כרך א' אולם בהמשך בסעיף 4 פסקה שניה להצעה נקבע כי על המשיב לחתום על אותו כרך א' ומשהמבקשת עצמה לא חתמה על כרך א' ולא דאגה להחתים את המשיב, היא אינה יכולה לטעון לתחולתו. נטען כי די שהמשיב הראה כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה בהסתמך על הסכם התקשרות תולדת הליך מכרז כדין, חתום על ידי הצדדים ועל חשבון סופי מאושר לתשלום על ידי כל נציגי המבקשת המוסמכים. עוד נטען כי המבקשת לא הביאה בדל ראיה באשר למעורבות המילת"ב במובן סמכותו לאשר חשבונות, כמו אי הבאת כל ראיה מטעם גוף זה לקיומם של כספים המופקדים אצלו בגין הפרויקט מושא ההליך. נטען כי ברור שהמילת"ב הוא צינור להעברת כסף ותו לא ואינו צד משפטי החייב בהסתמך על ההתקשרות בין הצדדים כפי שהמבקשת התיימרה לטעון. המשיב טוען כי מאחר שהצדדים לא חתומים על כרך א' ומאחר שתנית בוררות מעוגנת שם, לטענת המבקשת, הרי אף לא קיים הסכם בוררות בין הצדדים.

המשיב טוען עוד כי גם אם היה חל כרך א' ובמסגרתו מעוגנת תנית בוררות, הרי המבקשת הייתה מחויבת לשלם למשיב את הסכום שאינו שנוי במחלוקת וסעיף הבוררות התייחס אך ורק לסכום שנוי במחלוקת. נטען כי המבקשת נוהגת בחוסר תום לב משווע ואוחזת בחבל משני קצותיו. נטען כי בימ"ש קמא היה ער לכך ובהתאם להחלטה קבע כי בחוסר תום לב המבקשת אינה מציינת עלות הליקויים הנטענים למרות שהחשבון הסופי אושר פעמיים על ידה ולא נהיר מדוע אינה משלמת היתרה הלא שנויה במחלוקת למשיב. כן נטען כי קיים מסמך ממתכנן העבודות לפיו אין כל ליקוי בעבודות ונציג המבקשת נחקר עליו בבימ"ש קמא וטען כי ראה אותו לראשונה בביהמ"ש.

המשיב טוען כי באשר לחשש להכבדה פירט בבקשתו להטלת עיקולים זמניים חשש סביר להכבדה כמצוות הפסיקה. נטען כי החלטת בימ"ש קמא אינה הופכת את נטל הראיה אלא משמעה קביעה שהמשיב עמד בנטל ההוכחה להוכיח חשש סביר להכבדה. נטען כי בקשת המבקשת לביטול עיקולים זמניים התעלמה לחלוטין מטענות המשיב כלפי המבקשת ונמנעה מהבאת ראיות משלה או בהזמת הראיות שהציג המשיב. נטען כי התחוור כי אין למצהיר מטעם המבקשת שמץ של מושג לגבי מצבה הכלכלי של המבקשת. כן נטען כי לא הוזמו הטענות להתנהלות כספית לא תקינה של המבקשת בעטיה מתנהלת בדיקה של מבקר המדינה ומצב כלכלי לא שפיר של המבקשת הנסמך על תביעות רבות נגדה, אי תשלום לספקים וכיו"ב. נטען כי לא הובאה כל ראיה שהכספים על חשבון הפרויקט מופקדים במילת"ב ובהתאם צדק בימ"ש קמא בקביעתו זו. נטען כי החלטת בימ"ש קמא מאוזנת ומידתית, כי היא לא הטילה עיקול על חשבון העו"ש של המבקשת והיא גם צמצמה העיקולים עד לגובה סכום התביעה. נטען כי הטענה כי העיקול גורם נזק למבקשת היא טענה לא נכונה גם בשל העובדה כי המצהיר מטעמה כלל אינו עובד שלה ולא יכול להעיד כלל על מצבה הכלכלי והשפעת העיקול עליה. נטען כי לא ניתן להתעלם מהשיהוי הרב בהגשת הבקשה לביטול העיקולים הזמניים כמו גם הגשת בקשה זו, עובדה שיש בה לתמוך בטענה כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לכיוונו של המשיב כפי שנקבע על ידי בימ"ש קמא.

המשיב טוען כי במסגרת דיון בבקשה לסעד זמני של עיקול בית המשפט אמור לשקול שיקול ראשוני את סיכויי התביעה, בין היתר על סמך ראיות התביעה ועל סמך תצהיר שנלווה לבקשת העיקול. נטען כי בקשת המשיב לעיקולים זמניים בבימ"ש קמא נסמכה על הסכם בינו לבין המבקשת, חתום על ידי שני הצדדים, ועל חשבון סופי מאושר של כל בעלי התפקידים אצל המבקשת. נטען כי יישום ההלכה הפסוקה מראה כי די באמור כדי לקבוע כי התקיים התנאי הראשון לצורך מתן עיקול זמני, הוא קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת תביעה. נטען כי טענות הנגד של המבקשת אינן גורעות כהוא זה מהתקיימותו של התנאי. נטען כי בשלב זה לא קובעים באופן נחרץ בתביעה אלא די להוכיח זכות לכאורה.

באשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי זה נוטה לכיוונו בנסיבות העניין. נטען כי לא ניתן להתעלם מהשיהוי הרב בהגשת הבקשה מטעם המבקשת, המלמד כי העיקול הזמני אינו משבש פעילותה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב.

תשובת המבקשת לתגובת המשיב:

בתשובתה לתגובת המשיב טוענת המבקשת כי ביום 7.11.17 נתן בימ"ש קמא החלטה בבקשה לעיכוב הליכים שהגישה המבקשת בשל קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים. באותה החלטה נקבע כי בין הצדדים מתקיים הסכם בוררות ועל כן לא היה מקום להגיש את התביעה בבימ"ש קמא, אלא לנהל הליך בוררות. עקב כך הורה בימ"ש קמא על סגירת התיק. נטען כי בנסיבות אלה, מאחר שנסגר התיק, פקע מאליו צו העיקול הזמני נשוא בקשת רשות ערעור זו. המבקשת מציינת כי הגישה בבימ"ש קמא בקשה לקבוע כי צו העיקול הזמני פקע עקב מחיקת התביעה.

יצוין כבר עתה לעניין זה כי ביום 20.11.17 ניתנה החלטת הרשם הבכיר נדים מורני בתיק בימ"ש קמא ובהחלטה זו נקבע כי עיכוב הליכים בתובענה המועברת להליך בוררות אינו מהווה "הפסקת תובענה" כמשמעות מונח זה בתקנות 154, 360, 370 לתקנות סדר הדין האזרחי. כן נקבע כי בהתאם להוראת סעיף 16(א)5 לחוק הבוררות ישנה סמכות לבית המשפט לתת צווי עיקול גם במסגרת הליך שהועבר לבוררות. על כן, נדחתה הבקשה שהוגשה לבימ"ש קמא לקבוע כי צו העיקול הזמני פקע. בנסיבות אלה, ההכרעה בבקשת רשות הערעור אינה מתייתרת.

המבקשת טוענת עוד כי המשיב בתגובתו לא התייחס כלל למאזן האינטרסים ולחוסר תום הלב שלו. לכן נטען כי יש לקבל טענות המבקשת בעניינים אלה ודי בכך כדי לבטל את העיקול הזמני שהוטל.

כן טוענת המבקשת כי יש לדחות טענות המשיב בדבר אי תחולת הוראות כרך א' מהנימוקים שפורטו בבקשת רשות הערעור. נטען כי החלטת בימ"ש קמא מיום 7.11.17 בעניין קיומו של הסכם הבוררות מחזקת אף היא את טענת המבקשת כי לא רק הסכם הבוררות חל בין הצדדים אלא כל הוראות כרך א', לרבות ההוראות שמתנות כל תשלום חשבון כספי לאישור הסופי של המילת"ב. נטען כי דרישת אישור כל חשבון על ידי המילת"ב כתנאי לתשלומו מעוגנת לא רק בהסכמים החתומים בין הצדדים אלא גם משתמעת מהתנהגות הצדדים בפועל במהלך ביצוע הפרויקט. נטען כי אין מחלוקת כי תשלום החשבונות באופן שוטף התבצע על ידי המילת"ב, ולא על ידי המבקשת, ישירות לחשבון המשיב. נטען כי הדברים עלו מחקירת המשיב ומחקירתו עלה גם כי תשלום החשבונות השוטפים התבצע לאחר אישור המילת"ב. לכן נטען כי עצם העובדה שהחשבון הסופי אושר על ידי נציגי המבקשת אין בה כדי ליצור חובת תשלום כל עוד לא אושר החשבון הסופי על ידי המילת"ב כדרישת ההסכם בין הצדדים ובהעדר אישור המילת"ב לא קמה עדיין זכות לקבל את סכום החשבון הסופי. לכן נטען כי המשיב לא הוכיח קיומה של עילת תביעה ולו לכאורה. המבקשת חוזרת על טענתה כי הנטל מוטל על המשיב להוכיח את תנאי ההכבדה וכי המשיב לא עמד בנטל זה והסתפק בטענות כלליות וסתמיות.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטותיו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור ולהורות על ביטול צו העיקול הזמני שהוטל על כספים של המבקשת אצל הצד שלישי, בנק לאומי לישראל בע"מ.

אמנם אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה דלמטה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט מקרים חריגים [ראו: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נ"ה(2) 307 (2000); בר"ם 1146/17 דרור עמירם נ' עיריית ראשון לציון (22.2.2017)].

עם זאת, במקרה זה, סבורני כי לאחר שנמצא כי יש להעביר את הסכסוך לבוררות וכפי שקבע בימ"ש קמא בהחלטתו מיום 7.11.17, סבור אף אני כי הצדדים הסכימו במפורש כי כרך א' יהווה חלק מהחוזה בין הצדדים, ומאחר שלמבקשת טענות בדבר ליקויים בעבודתו של המשיב ומדובר בסכומים שנויים במחלוקת, אשר הסכסוך לגביהם יתברר בבוררות בין הצדדים, אין מקום להותיר את צו העיקול הזמני על כנו. כאמור, מדובר בסכומים שנויים במחלוקת ולמבקשת טענות, שנראות לכאורה מבוססות, בדבר ליקויים בעבודתו של המשיב ואי זכאותו לקבלת הכספים השנויים במחלוקת.

כפי שטוענת המבקשת, נטל השכנוע להוכיח את תנאי ההכבדה ולהוכיח כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין מוטל על מבקש העיקול ועליו להניח תשתית ראייתית מהימנה לכאורה לעילת התביעה ולנזק וכן עליו להראות כי במידה שיינתן פסק דין לטובתו יתעורר קושי לבצע את פסק הדין. במקרה זה, נראה כי טענת המשיב כי אי תשלום החשבון הסופי נבע מקשיים כלכליים של המבקשת הינה טענה כללית וסתמית ולא ברור על מה נסמכה. כמו כן, מאחר שאי שחרור הכספים נגרם עקב החלטה של המילת"ב בשל ליקויים שהתגלו בעבודתו של המשיב, לטענת המבקשת והמילת"ב, ולא בשל קשיים כלכליים של המבקשת, אין רלוונטיות לטענות המשיב בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת. מדובר בכספים שנמצאים בידי המילת"ב ולא בידי המבקשת ושיועדו מלכתחילה למימון הפרויקט. על כן, אין חשש שלא ישולמו למשיב בשל מצבה הכלכלי של המבקשת. כמו כן, ניתן לראות, כפי שטוענת המבקשת, בהודעה של בנק לאומי בתשובה לצו העיקול, לפיה הנכסים של המבקשת שמוחזקים אצלו עולים על סכום העיקול, כראיה לכך שהמבקשת מחזיקה בבנק אחד בנכסים שעולים על סכום העיקול ואישור זה מהווה הוכחה ליכולת הפירעון של המבקשת. אינני סבור כי קיים במקרה זה חשש סביר מהברחת נכסים, גם לאור העובדה שמדובר בגוף בעל סמכויות ציבוריות מכוח חוק תאגידי מים וביוב וגם לאור העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שהמילת"ב הוא זה שאמור לשלם את הכספים למשיב.

עוד יש לקבל טענת המבקשת כי מאחר שהמילת"ב הוא זה שאמור לשלם את הכספים למשיב, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת שכן המשך הטלת צו עיקול זמני על הכספים של המבקשת פוגע בה קשות ופוגע בפעילות השוטפת של המבקשת שמופקדת על אספקת שירותי מים וביוב לאוכלוסייה גדולה. כמו כן, באשר לטענות הצדדים בדבר חוסר תום לב סבורני כי יש בהגשת התביעה והבקשה לעיקול זמני מבלי לציין את האפשרות שהכספים לא שולמו לתובע (המשיב כאן) בשל חילוקי דעות הקיימים בדבר ליקויים בביצוע העבודות ומבלי לציין שמדובר בסכסוך שייתכן שיש להעבירו לבוררות בהתאם לחוזה בין הצדדים משום חוסר תום לב מצדו של המשיב (התובע).

בסיכומו של דבר, ומכל הטעמים שפורטו, סבורני כי בנסיבות העניין יש מקום להתערב ולקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור. על כן, לאור האמור לעיל, אני מורה על ביטול צו העיקול הזמני שהוטל על נכסי המבקשת הנמצאים בידי בנק לאומי לישראל בע"מ.

יצוין כי אם בהמשך ניהול הבוררות בין הצדדים, יתבהרו הטענות העובדתיות בדבר הכספים השנויים במחלוקת לטובתו של המשיב, יוכלו המשיב להגיש בקשה חדשה בהליך הנכון ולעתור לעיקול נכסים. עם זאת, במצב הדברים הנוכחי, כאמור לעיל, אינני סבור כי המשיב הראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי יש להשאיר את העיקול על כנו. על כן, כאמור, אני מורה על ביטול צו העיקול הזמני שהוטל על נכסי המבקשת הנמצאים בידי בנק לאומי לישראל בע"מ.

המשיב יישא בהוצאות המבקשת בהליך שבפני בסכום כולל של 4,500 ₪ שישולם עד ליום 15.12.17 שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.