לפניי בקשתו של נתבע 2 (להלן הנתבע) לסלק את התביעה נגדו על הסף. בבסיס בקשתו הטענה כי אין יריבות בינו לבין התובעת ועל כן, יש ליישם את תקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

הבקשה הוגשה במסגרת תביעה שהוגשה על ידי התובעת נגד הנתבע ואחרים, בה נתבקש סעד של צו מניעה שיאסור על הנתבעים או מי מטעמם, לבצע כל פעולה במקרקעין הידועים כחלקה 73 בגוש 10268 בשפרעם. בתמצית יצוין, כי התובעת היא בעלים של חלק מהחלקה והיא טוענת בתביעתה, כי הנתבעים החלו לבצע עבודות בנייה ללא קבלת היתר ובאופן שיש בו כדי לפגוע בזכויות התובעת ולסכל את יכולתה להשתמש או לשווק את המקרקעין.

לשם שלמות התמונה יצוין, כי בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה התובעת בקשה למתן צו מניעה זמני, לאסור על ביצוע עבודות בנייה בחלקה. ביום 12/11/17 ניתן צו מניעה ארעי ובדיון שהתקיים ביום 13/11/17 הוסכם, כי הצו יישאר על כנו. יודגש, כי ההסכמה שהושגה כללה גם את הנתבע שהיה גם אז צד להליך. לטענת התובעת, הצו הופר ועל כן היא נקטה בהליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט. ביום 27/11/17 חתם הנתבע על הסכמה נוספת, לפיה התחייב פעם נוספת שיחדל מביצוע עבודות בנייה. כמו כן, התקיימו הליכים נוספים לפי פקודת ביזיון בית משפט, שאין צורך לסקור אותם.

בבקשה טוען הנתבע, כי אין הוא בעל זכויות כלשהן בחלקה, אינו רשום כבעלים בחלקה, אינו זכאי להירשם כבעלים, אינו משתמש בחלקה ולא מבצע עבודות בנייה כלשהן. לדבריו, מי שמבצע את הבנייה הם בניו, נתבעים 3-5.

בתגובתה מבקשת התובעת לדחות את הבקשה. לדבריה, הבקשה מוגשת כחלק מניסיונות הנתבע להשלים את הבנייה שהוחל בה בחלקה וליצור עובדות מוגמרות בשטח. לדבריה, הנתבע שינה גרסאותיו שוב ושוב בבית המשפט ואף קיימת קביעה לפיה, בית המשפט אינו מאמין לגרסת הנתבע. עוד מפנה התובעת לכך, כי הנתבע התחייב בפני בית המשפט לשמור על הצווים שניתנו, זאת במסגרת הליכים שנקטה התובעת לפי פקודת ביזיון בית המשפט. כן מעלה התובעת טענה של שיהוי.

דין הבקשה להידחות.

עיקר טענתו של הנתבע, כי אין יריבות בינו לבין התובעת משום שאין לו כל זכות במקרקעין ואינו מבצע עבודות כלשהן בחלקה. ברי, כי המדובר הוא בטענה עובדתית שטעונה בירור ואין המדובר בעניין שניתן להכריע בו על בסיס טענות הצדדים, ללא קיום בירור עובדתי. סעד של סילוק על הסף, ניתן מקום שברור על פניו, כי לתביעה אין כל סיכוי להתקבל (ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ פ"ד מג (3) 124 (1997)). המבחן לכך טמון בשאלה לו התובעת הוכיחה את כל הנטען בכתב התביעה, האם תהיה זכאית לסעד. עיון בכתב התביעה מלמד, כי התובעת טענה באופן מפורש, כי העבודות מבוצעות, בין היתר, על ידי הנתבע. משכך, אין מקום לסילוק התביעה נגד הנתבע על הסף, שכן יש לאפשר לתובעת להוכיח את תביעתה. בנוסף לכך, תצוין התנהלותו של הנתבע, אשר משך תקופה בה התנהל ההליך, לא טען כי אינו קשור לעניין ואף הסכים למתן צו מניעה ורק בשלב מאוחר יותר העלה את הטענה כי אין הוא קשור לבנייה. לכל אלה יש להוסיף את פסיקתו הענפה של בית המשפט העליון, כי סעד של סילוק על הסף, הוא אמצעי קיצוני הננקט רק במקרים חריגים ולעולם עדיף ההילוך של בירור התביעה לגופה על פני סילוקה על הסף (ראו בין היתר רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (פורסם בנבו, 14/4/10)).

סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג חשוון תשע"ט, 22 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.