בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, בגין הפרת צו מניעה זמני שניתן ע"י בית המשפט ביום 24.12.18.

רקע וטענות הצדדים

1. תחילתם של ההליכים בתיק, בתביעה שהגישה רשות הפיתוח לפינוי וסילוק יד, ולמתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבע או על מי מטעמו לבצע כל עבודות בניין במקרקעין שהם חלק מחלקה 73 בגוש 10268, המצויים בעיר שפרעם (להלן "המקרקעין").

המדובר במקרקעין בשטח של 30,648 מ"ר, אשר התובעת הינה הבעלים הרשום של 4/8 חלקים מהם. בעלותה של התובעת במקרקעין הינה של חלק בלתי מסוים בהם.

1. בתביעה נטען כי הנתבע פלש אל החלקה והחל בביצוע עבודות בנייה, לרבות יציקת קירות תמך מבטון וכלונסאות והכשיר וגידר את המקרקעין ללא היתר וללא הסכמתה של התובעת. התובעת טענה כי מדובר במקרקעין שהם חלק מתוכנית מפורטת של איחוד וחלוקה המתוכננת על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ואשר מטרתה לאפשר שיווק מגרשים. הפעולות שנעשות במקרקעין בניגוד לדין, כך נטען, עשויות לקבוע עובדות בשטח אשר יהיה בהן כדי לסכל את התוכנית.

1. הנתבע טען מנגד כי הוא זכאי להירשם כבעלים של 740 מ"ר מתוך כלל הזכויות בחלקה, לאחר שרכש את הזכויות מהבעלים הרשום – חברת מ.ס. קרקעות הגליל בע"מ. עוד נטען כי בין בעלי הזכויות נערך לפני שנים הסכם שימוש, אשר מכוחו נמסר לכל אחד מהם חלק מוגדר וספציפי וכל אחד עושה בחלקו מנהג בעלים לכל דבר ועניין.

1. עם הגשת התביעה, עתרה התובעת למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע עבודות במקרקעין, וביום 1.11.18, ניתן ע"י בית המשפט צו ארעי האוסר על הנתבע או מי מטעמו לבצע כל פעולה במקרקעין הידועים כחלקה 73 בגוש 10268, בשפרעם, המסומנים בקו צהוב בנספח 3 שצורף לבקשת התובעת למתן הצו, לרבות כל פעולה של הנחת ציוד, הכשרת קרקע ונטיעה.
2. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 14.11.18 הסכים הנתבע כי הצו הארעי שניתן ימשיך להיות בתוקף וביקש דחיית מועד הדיון, בהסכמת התובעת, לצורך הידברות, וכך היה.

1. ביום 9.12.18 הגישה התובעת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, בגדרה טענה כי הנתבע פועל נמרצות להשלמת הבנייה ומפר ברגל גסה וביודעין את הצו שניתן ע"י בית המשפט. בבקשתה, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בקנס שלא יפחת מסכום של 100,000 ₪ ולהשית עליו קנס יומי, בסכום שלא יפחת מסכום של 5,000 ₪, בגין כל יום נוסף של הפרה.
2. ביום 24.12.18, בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, הסכים הנתבע לכך שהצו הארעי שניתן ע"י בית המשפט יהפוך לצו מניעה זמני ובהמלצת בית המשפט, שניתנה בזיקה להליכי הביזיון שנקטה התובעת, הוסכם כי יינתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט, לפיו יוטל על הנתבע קנס יומי שייקבע לפי שיקול דעתו של בית המשפט, בגין כל הפרה של הנתבע או מטעמו לצו המניעה הזמני שניתן.

מכוח הסכמה זו העמיד בית המשפט את סכום הקנס היומי בגין כל הפרה עתידית על סכום של 1,200 ₪ (להלן: "החלטת הביזיון הראשונה").

בפרוטוקול הדיון נרשם מפיו של ב"כ התובעת כי, אין בהסכמה אליה הגיעו הצדדים משום ויתור על בקשת התובעת לפסוק נגד הנתבע קנס חד פעמי בגין ההפרה שהיתה, במידה וצו המניעה יופר בעתיד.

1. ביום 30.4.19 הגישה התובעת הודעה על הפרת צו המניעה הזמני. בהודעתה טענה כי הנתבע פועל להשלמת הבניה, וצירפה דו"ח פיקוח ותמונות מיום 28.4.19, מהם עולה ברורות, בהשוואה למצב המקרקעין בחודש 12.18, כי נעשו עבודות בנייה בניגוד לצו שניתן.

התובעת עתרה לחייב את הנתבע בקנס יומי בסכום של 1,200 ₪, בגין 100 ימי הפרה, עד מועד הגשת ההודעה, ולהשית על הנתבע קנס יומי שלא יפחת מסכום של 5,000 ₪, בגין כל יום הפרה נוסף. כן ביקשה להורות על מאסרו של הנתבע או ליתן כל סעד אחר כפי שימצא בית המשפט לנכון בנסיבות העניין.

1. לאחר שההודעה הועברה לנתבע לתגובתו, הגישה התובעת ביום 28.5.18 בקשה מפורטת לפי פקודת בזיון בית משפט, בה חזרה על טענותיה בהודעה ועל הסעדים שביקשה תוך שעדכנה את ימי ההפרה ל 123 ימים, עד מועד הגשת הבקשה.

מעבר לביקור המפקח במקרקעין, ביום 28.4.19, אליו התייחסה התובעת בהודעתה מיום 30.4.18, טענה התובעת כי המפקח מטעמה ערך ביקור נוסף ביום 19.5.19 והבחין כי הנתבע ממשיך לפעול בניגוד לצו. נטען כי בעת מתן הצו הארעי הבניה היתה בשלביה הראשונים, ללא קירות, כאשר נכון לביקורו האחרון של המפקח, הושלמה כבר בניית שלד הקומה הראשונה והחלה בניית שלד הקומה השנייה.

לבקשה צורפו, בנוסף לתצהיר המפקח, תמונות שצולמו עפ"י הנטען, בימים 28.4.19 ו- 19.5.19.

1. יצוין כי ביני לביני הגישה התובעת תביעה לפירוק שיתוף, נגד כל בעלי הזכויות במקרקעין. תביעת הפירוק, יחד עם תביעות שונות שהגישה התובעת, חלקן לפני הגשת תביעה זו, לפינוי ולמתן צווי מניעה שיאסרו בניה במקרקעין, אוחדו ועברו להתברר בפני כב' השופט עלי.
2. דיון בבקשת הביזיון התקיים, לאחר מספר דחיות, ביום 27.6.19.

ב"כ הנתבע ביקש להדגיש עוד בפתח הדיון כי במסגרת הצעת החלוקה של התובעת, בתביעתה לפירוק שיתוף (הצעה שהוכנה עפ"י הנטען לפני הגשת התביעה ובמרוצת חודש 4.19), הוצע כי הקרקע עליה ביצע הנתבע את עבודות הבנייה תהיה מנת חלקו בחלוקה הקניינית. זהו גם רצונו של הנתבע. מכאן, כך נטען, היתה אי הבנה מצידו של הנתבע באשר לצו המניעה שניתן ובאשר לאיסור הבניה.

בפועל, אין באמת מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבע ביצע עבודות בנייה לאחר מתן צו המניעה ולאחר החלטת הביזיון הראשונה. לטענתו, כל העבודות שבוצעו נעשו בפרק זמן של 10 ימים בלבד, כאשר סמוך לפני הגשת הודעת התובעת על הביזיון בסוף חודש אפריל, כבר לא היו פועלים באתר והופסק ביצוע העבודות.

בהקשר זה נטען מנגד ע"י ב"כ התובעת, כי לבקשת הביזיון לא הוגשה תגובה ע"י הנתבע ואף לא תצהיר תשובה, ומכאן שב"כ הנתבע אינו יכול לטעון לעובדות, וודאי שלא הצהיר עליהן, ואין למעשה גרסה עובדתית נגדית לגרסתו של המפקח באשר למשך ביצוע העבודות.

1. המפקח שערך את הביקורים מטעם התובעת נחקר בדיון על תצהירו. בתשובותיו טען המפקח כי הוא ביקר במקרקעין בימים 28.4.19, 19.5.19 ו- 10.6.19. עפ"י עדותו, ביום 28.4.19 נכחו עובדים שעבדו בזמן אמת באתר והוא פנה אליהם באותו מעמד והודיע להם על הפרת צו המניעה. משם, כך העיד, ניגש לתחנת המשטרה והגיש תלונה ועת חזר לאתר עם הניידת, העובדים כבר לא היו במקום.

בתשובותיו אישר המפקח כי לאחר יום 19.5.19, יום בו ביקר באתר לטענתו, לא היתה התקדמות בעבודה.

1. ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסכמות בהליך הביזיון לא צלחו, ובסופו של יום ניתן צו להגשת סיכומים בכתב מטעם הצדדים. סיכומי הצדדים הוגשו ונקלטו בתביעות שאוחדו, שאינן מתבררות בפני, ורק לאחרונה, לאחר פנייה של התובעת אל ביהמ"ש, התברר כי סיכומי הנתבעת הוגשו זה מכבר. מכאן העיכוב במתן החלטה זו, והתנצלותי בפני הצדדים על כך.

1. בסיכומים חזרה התובעת על טיעוניה. בהיבט העובדתי, טענה התובעת לביקור המפקח במקרקעין, לאחר מתן הצו הארעי בימים 28.11.18 ו- 20.12.18 ולאחר מתן צו המניעה, בימים 27.3.19, 28.4.19 ו – 19.5.19, כאשר בכל המועדים האלה נמצא לטענתה כי מבוצעות עבודות בנייה במקום.

התובעת הדגישה את העובדה כי הנתבע בחר שלא להגיש תצהיר תשובה מטעמו וגם לא כל ראייה הסותרת את גרסתה העובדתית. בכל מקרה, כך נטען, אין מחלוקת כי בוצעו עבודות לאחר מתן הצו ותוך הפרה להחלטות בית המשפט.

מעבר לסעדים אליהם עתרה התובעת בבקשתה, היא ביקשה בסיכומיה להורות לנתבע לפרק את כל שנבנה על ידו ממועד מתו צו המניעה.

1. לעניין הקנס היומי, התובעת טענה כי יש לחשב את ימי ההפרה, החל מיום 14.11.18 היום בו הסכים הנתבע להמשך תחולתו של הצו הארעי ולכל המאוחר מיום 24.12.18, מועד מתן צו המניעה הזמני והחלטת הביזיון הראשונה. עוד טענה כי, המועד הרלוונטי הוא המועד בו הופר צו המניעה ללא קשר למספר הימים בהם בוצעו עבודות הבנייה בפועל. הואיל וקיומו של המבנה מהווה הפרה לצו המניעה שניתן ואשר תכליתו לשמור על מצב קיים, כל יום שבו עומד המבנה, משמע שהמצב הקיים לא נשמר ועל יום זה להיכלל במניין ימי ההפרה.

מעבר לעובדה כי התובעת חלקה על טענת הנתבע כי עבודות הבנייה בוצעו במשך 10 ימים בלבד, תוך שהיא טוענת כי הטענה לא גובתה בתצהיר וממילא לא הוכחה, טענה התובעת כי מדובר בטענה אבסורדית, שכן לפי גישה זו אם הנתבע מביא 1000 פועלים לאתר המסיימים את הבניה בתוך יום, היה צריך לחייב אותו בגין יום הפרה אחד בלבד, טיעון המרוקן מתוכן את תכליתו של צו המניעה ואת פקודת ביזיון בית משפט.

1. התובעת עתרה למעשה לחיוב הנתבע בקנס יומי, של 1,200 ₪ ליום, החל מיום 14.11.18, ולחילופין מיום 24.12.18 ועד למועד הגשת הבקשה ביום 28.5.19. כן עתרה לחיוב הנתבע בקנס בסכום של יפחת מ- 100,000 ₪, בגין כל ההפרות שהיו. לעתיד, ביקשה התובעת להגדיל את הקנס היומי לסכום של 5,000 ₪ לפחות עבור כל יום הפרה, ממועד הגשת הבקשה ועד להשבת המצב לקדמותו.
2. הנתבע העלה בסיכומיו טענות שונות. אלה עיקרן :

• במהלך חודש אפריל 2019 התקיימו בין ב"כ הנתבע לב"כ התובעת שיחות שונות והונחו על השולחן מספר הצעות חלוקה של המקרקעין, כאשר החלק שהוקם עליו המבנה של הנתבע יוחס ויוחד לו בהצעות אלה. חלק זה יוחד לנתבע גם בתשריט החלוקה המוצע, שצורף לתביעה לפירוק שיתוף שהגישה התובעת בחודש 5.19. מכאן ותוך הפעלת שיקול דעת מוטעה, ורק במועדים אלה, המשיך הנתבע לבצע עבודות, מתוך הנחה לא נכונה כי לא תהייה התנגדות מצד התובעת להמשך הבניה כשזו לא חורגת ממתחם המגרש שיוחס לו עפ"י הצעתה. מדובר בהפרה בתום לב ומתוך אמונה כי הדבר לא יפגע בזכויותיה של התובעת.
• הנתבע טען כי מועד הביקור הנטען ביום 27.3.19 הוא מועד שלא היה לו זכר בתצהיר המפקח שצורף לבקשת הביזיון, ובכל מקרה לא צורפו תמונות מביקור זה וגם לא דו"ח פיקוח אודות הביקור.
• לעניין משך ביצוע עבודות בניגוד לצו - ב"כ הנתבע טען כי המפקח מטעם התובעת לא ביקר במקרקעין ביום 19.5.19 כלל, ובמועד זה לא בוצעו כל עבודות ע"י הנתבע.

לשיטת הנתבע, התמונות אשר טוענת התובעת כי צולמו ע"י המפקח ביום 19.5.19, אינן תומכות בטענתה, שכן התמונה הראשונה (נספח ה-1 לבקשת הביזיון) היתה בחזקת התובעת לכל הפחות ביום 28.4.19 והתמונה השנייה (ה-2) כלל איננה של מבנה הנתבע, אם כי של משפחת ג'ראד, הנתבעים באחת התביעות שאוחדו.

הנתבע, כאמור, לא הכחיש כי פעל בניגוד לצו המניעה, אם כי לטענתו העבודות בוצעו במהלך חודש אפריל 2019, למשך 10 ימים בלבד, והן הופסקו כליל סמוך למועד בו הוגשה הודעתה הראשונה של התובעת אודות הביזיון.

1. לעניין הסעדים שנתבקשו ע"י התובעת -

החזרת המצב לקדמותו – נטען כי סעד זה הוא בבחינת הרחבת חזית, שכן התובעת הן במסגרת הודעתה מיום 30.4.19 והן במסגרת הבקשה מיום 28.5.19 לא עתרה להחזרת המצב לקדמותו; היא לא עתרה להריסה, גם לא בדיון שהתקיים.

קנס – לטענת הנתבע, לאור העובדה כי הוא ממשיך לציית להוראות צו המניעה ולא ביצע עבודות כלשהן במשך חודשים ארוכים, מתייתר הדיון בבקשת הביזיון. צו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, מופנה כלפי העתיד ומטרתו להאיץ במשיב לציית להוראות בית המשפט. אין מדובר באקט עונשי. מכאן, העובדה כי הנתבע הפסיק כל פעילות בשטח ומקיים הוראות בית המשפט כלשונן מחייבת נקיטת סעד הצופה פני העתיד בלבד.

לחילופין, וככל שבית המשפט ימצא מקום לחייב את הנתבע בקנס יומי בגין הפרת הצו, נטען כי התובעת לא הוכיחה תקופת ההפרה לה היא טוענת. מדובר בהליך מעין פלילי וכל ספק בעניין, צריך לפעול לטובתו של הנתבע. זאת ועוד, אם נלך לשיטת התובעת ללא קשר לימי ההפרה (והכוונה לימי העבודות בפועל), גם הנחת בלוק אחד או התקנת חלון בחלוף שנה מיום מתן הצו, מהווה הפרה של צו המניעה ומביאה לחיוב בקנס יומי עבור כל התקופה.

קנס יומי, כך נטען, הינו קנס המוטל על מי שמפר צו עבור כל יום של הפרה בפועל ומכאן שחובה על התובעת להוכיח היקף ימים אלה. התובעת הוכיחה כי היתה באתר ביום 28.4.19 בלבד והראתה התקדמות בבנייה למן יום 24.12.18, אם כי לא הגישה כל ראיה המעידה על התמשכות ההפרה הנטענת, בין שני מועדים אלה.

הגדלת קנס יומי – הנתבע לא התנגד לכך וטען כי אין הוא מתכוון להפר את צו המניעה בעתיד. עם זאת טען כי אם בית המשפט ימצא להגדיל את הקנס היומי, יש להגדילו באופן פרופורציונאלי וסביר.

1. משהגעתי כאן אציין כי בבקשתה של התובעת למתן החלטה בבקשת הביזיון, טענה להפרה נוספת של צו המניעה, בחודש 4.20. מעיון בתיק עולה כי הנתבע השיב לבקשה, חלק על ההפרה והעלה טענות עובדתיות בעניין. נוכח המחלוקת העובדתית בין הצדדים בנוגע לקיומה של הפרה נוספת - מחלוקת אליה נחשף ביהמ"ש עם מתן החלטה זו – ומאחר והפרה מאוחרת זו לא עמדה בבסיס הבקשה מושא החלטה זו ולא התבררה במישור העובדתי, אדגיש כי אין בהחלטה זו כדי למצות את ההכרעה בטענות התובעת שנולדו לאחר הדיון ביום 27.6.19, וככל שהתובעת עומדת על טענותיה בעניין, תגיש הודעה/בקשה מתאימה, כי אז ייקבע דיון נוסף לבירורה.

הכרעה

1. כפי שנפסק בע"פ 2595/13 רחל סופר נ' ארז איתן עו"ד (29.09.2014):

"הציות להחלטות שיפוטיות עומד בבסיס הקיום של המערכת השיפוטית. אין מדובר באינטרס של בעל הדין שלטובתו ניתנה ההחלטה השיפוטית בלבד, אלא עסקינן באינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה. לא בכדי נאמר כי "החובה לקיים צו של בית משפט יש להתייחס אליה כערך בפני עצמו" (ע"פ 4603/90 גבירצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 529, 555 (1993)). אי לכך, לא ניתן ולא ראוי להתעלם ממצב בו בעל דין מפר החלטות שיפוטיות, כשיש בידו לקיימן (ולוּ באופן חלקי)."

1. ברע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337, נפסק לעניין התכלית החקיקתית שביסוד סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט כך :

"... מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לידי כך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכוח סעיף 6 לפקודת הבזיון היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, שלפיה זכה בדין. מכאן הגישה, שלפיה סעיף 6 "צופה פני עתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר"" – (שם בעמ' 346).

ראו גם ע"פ 5177/03 מור נגד דנציגר – משק פרחים "דן", פ"ד נח(4) 184, שם נפסק :

"תכליתה של הוראה זו היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית-המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר".

1. פסיקת בית המשפט העליון הכירה באפשרות, כי במסגרת הליכי בזיון, בית המשפט יטיל חיוב מידי, כזה שאינו נוגע רק להפרות עתידיות נוספות של הצו, אלא מביע את הצורך בהטלת 'סנקציה' לאור התנהגות המפר כפי שהשתקפה בהליך עד לאותו המועד וכדי להרתיעו מפני הפרה נוספת בעתיד.

וכך נקבע בפס"ד מור שאוכר לעיל כי "אין מניעה, במקרים המתאימים, להטיל קנס על אתר לנוכח התנהגות המפר עד להטלת הקנס, ובלבד שמטרתו אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד" (שם בפסקה 3 בסוף עמ' 189).

עם זאת המשיך בית המשפט וקבע "... סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. גם אם רשאי בית המשפט להטיל סנקציה מיידית, אין זאת אומרת שתמיד ראוי להטיל אותה. הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית המשפט. סנקציה חריפה מדי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ... יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית" (שם בעמ' 91).

1. ולענייננו - הסעד הראשון אליו עתרה התובעת בסיכומיה הינו צו הריסה לבניה שבוצעה לאחר ובניגוד לצו המניעה. בקשה זו, יש לומר, לא הועלתה בהודעתה של התובעת מיום 30.4.19 וגם לא בבקשה המפורטת מיום 28.5.19. אומנם בהודעה ובבקשה עתרה התובעת באופן כללי למתן כל סעד ראוי לפי שיקול דעתו של בית המשפט, אולם דווקא בשל חומרת הסעד של צו הריסה ומאחר ואין הוא סעד שגור בהליכי ביזיון, היה על התובעת לכלול אותו בבקשתה ב"רחל בתך הקטנה".

מכל מקום, משוכה דיונית זו אינה רלוונטית עוד לאחר שבית המשפט המחוזי בחיפה, הביע את דעתו, ביותר מהזדמנות אחת, באשר לסעד זה ולפיה בית המשפט אינו מוסמך להורות על צו הריסה (החזרת המצב לקדמותו) במסגרת הליכי ביזיון, לפחות לא כאשר הצו שהופר הינו צו זמני.

כך בלשונו של בית המשפט :

"הפקודה אינה מסמיכה את בית המשפט להטיל צווי עשה על מי שמפרים צווים או החלטות של בית המשפט, ומכיוון שמדובר בהליך מעין-פלילי יש לפרש את הסנקציות שבית המשפט רשאי להטילן על דרך הצמצום". עפ"א 17528-08-18, ג'ראד נ' רשות מקרקעי ישראל.

באותו מקרה ביטל בית המשפט המחוזי החלטת בית משפט השלום, אשר ניתנה במסגרת אחת התביעות שבכותרת ואשר במסגרתה הורה בית המשפט על הריסת המבנה שהוקם לאחר מתן צו המניעה.

בעפ"א 5401-08-19 ג'ראד ואח' נ' מדינת ישראל, שהוגש מאוחר יותר, על החלטה נוספת של בית משפט השלום באותו תיק, חזר בית המשפט המחוזי על עמדתו בדברים אלה :

"אמצעי האכיפה העומדים לרשות בית המשפט ולסמכותו עפ"י פקודת בזיון בית המשפט הם שניים: "קנס" או "מאסר", זאת כדי להביא את המפר או לגרום לו לציית "לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". בהוראה זו לא נאמר כי בית משפט רשאי ומוסמך לכוף אדם לציית לצוויו בדרך אחרת כגון צו הריסה.

....בפסק דין עכווי (בהמ' 816/69 עכווי נ' קיאל פד"י כ"ד (1) 318) נקבע כי מקום שבו יש אפשרות למפר לתקן את ההפרה ולהשיב את המצב לקדמותו, יש ליתן סעד לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט. להערכתנו; הגישה הנ"ל כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דין עכווי יכולה להלום מקרים בהם "הסעד בו זכה" המבקש מבית המשפט לעשות שימוש בסנקציות שבפקודת בזיון בית המשפט הינו סעד סופי או חלוט. השימוש בסנקציות שבפקודה כשמדובר בסעד זמני; יעשה במשנה רבה של זהירות".

עוד קבע בית המשפט באותו מקרה "הפקודה אינה מסמיכה את בית המשפט ליתן צו הריסה או צו פינוי הואיל והסנקציות שנקבעו בפקודה הינן קנס או מאסר, והן נועדו להביא לידי ביצוע הסעד או הסעדים שעליהם הורה בית המשפט בפסק הדין או בהחלטה השיפוטית שאותה מבקשים לבצע".

1. מכאן, נוכח העובדה כי התובעת לא עתרה לצו הריסה בבקשתה ובעיקר נוכח עמדתו המנחה של בית המשפט המחוזי, איני רואה מקום להורות על מתן סעד זה.
2. הסעד השני הכלול בבקשה הינו חיוב הנתבע בקנס יומי (עבור העבר) בהתאם ומכוח החלטת הביזיון הראשונה; אקדים ואציין בהקשר זה כי אני דוחה את עמדתו של הנתבע לפיה בשים לב לכך שתכלית הפקודה הינה מניעת הפרה עתידית, הרי שאין הצדקה להטיל עליו קנס יומי או אחר בגין הפרת העבר, שכן עבודות הבנייה הופסקו מיד לאחר הגשת הבקשה.

אומנם צודק הנתבע בכך שתכלית הליכי הביזיון היא עתידית, אם כי חיובו במקרה זה בקנס יומי עבור תקופת העבר בא לשרת תכלית זו וכלל אינו זר לה, שכן בהחלטת הביזיון הראשונה ביקש בית המשפט, בהטילו קנס עתידי בגין הפרה נוספת לצו (לאחר ההפרה של הצו הארעי), להרתיע את הנתבע מהפרת הצו, והינה חיובו היום בקנס אינו אלא יישום של אותה החלטה.

חיוב הנתבע בקנס יומי בגין כל יום הפרה, מכוח החלטת הביזיון הראשונה, הינו למעשה הצד השני של המטבע והוא נובע ישירות מהחלטת הביזיון המטילה קנס עתידי בגין הפרה. מה יועיל סעד הצופה פני העתיד, בדמות קנס יומי בגין הפרת צו מניעה, וכיצד תושג תכלית הפקודה אם בסופו של יום כשמבוצעת ההפרה, לא יחויב המפר באותו קנס.

1. עוד אציין כי אינני מקבלת את הסבריו של הנתבע, לפיהם בשל אי הבנה למצב הדברים לאחר הצעת החלוקה של המקרקעין, סבר בטעות כי התובעת לא תתנגד לבנייה. מעבר לעובדה כי הנתבע לא הגיש תצהיר תשובה כדי לפרט טענה עובדתית זו, על פני הדברים נראה כי מדובר בטיעון לא הגיוני במקרה הטוב, ולא אמין, במקרה הפחות טוב. הנתבע היה ועודנו מיוצג וחזקה כי הבין והוסבר לו היטב את האיסור שהוטל על ידי בית המשפט. כל עוד איסור זה לא בוטל, אין הוא יכול להפר אותו, אף ללא קשר לעמדתה של התובעת. דומה כי הדברים ברורים וכל המוסיף גורע.

בנסיבות אלה, נוכח העובדה כי מדובר בהפרה שנייה ונוכח היקף ההפרה, מוצדק לחייב את הנתבע בקנס בגין ימי ההפרה, בהתאם להחלטת הביזיון הראשונה.

1. השאלה שבה חלוקים הצדדים נוגעת לחישוב ימי ההפרה. הם חלוקים למעשה בדבר מועד תחילת ההפרה ובדבר סיומה; כאמור, טוענת התובעת כי יש לחשב את ימי ההפרה לכל המאוחר ביום 24.12.18, היום בו ניתנה החלטת הביזיון הראשונה, ועד מועד הגשת הבקשה. מנגד, טוען הנתבע כי על התובעת להוכיח, בגין כל יום בו היא עותרת לחיוב בקנס, בהפרה הצו בפועל ע"י ביצוע עבודות במקרקעין. עפ"י טענתו, עבודות הבנייה בוצעו במהלך 10 ימים בלבד, ומכאן אם בית המשפט ימצא לחייבו בקנס, הרי שיש לחייבו בגין ימים אלה ולא מעבר לכך.
2. לטעמי, תחילת החיוב בקנס יומי הינה ביום הראשון בו הפר הנתבע את הצו. צו המניעה אסר על ביצוע כל עבודות בנייה במקרקעין, עם ביצוען של אלה, לאחר החלטת הביזיון הראשונה, אשר ניתנה לאחר שכבר הופר צו המניעה הארעי, קמה ההצדקה לחיוב בקנס יומי. מכאן שאין הצדקה לכלול במניין ימי ההפרה את כל הימים שחלפו למתן ניתנה ההחלטה בדבר הקנס היומי העתידי, ללא קשר למועד תחילת ביצוע העבודות בפועל.

טול למשל מקרה שבו שלוש שנים לאחר מתן צו מניעה זמני מתגלה הפרה של הצו אשר בפועל בוצעה ימים ספורים לפני מועד גילויה; האם במקרה זה ניתן לחייב את המפר בקנס יומי החל מיום מתו הצו או מיום בו ניתנה ההחלטה בדבר הטלת קנס יומי עתידי בגין ההפרה, ולמשך שלוש שנים תמימות בהן כיבד הנתבע את צו המניעה ?

סבורתני כי התשובה לכך היא שלילית. מועד החיוב הראשון בקנס הינו במועד ביצוע עבודות בפועל, שהינו מועד ההפרה. מנגד, וכאן בא לידי ביטוי עקרון ההפרה הנמשכת - למן החלו להתבצע עבודות בנייה, חישוב ימי ההפרה אינו בהכרח נגזרת של ביצוע עבודות בפועל, ודי בכך שהעבודות אשר בוצעו בניגוד לצו לא פורקו כדי לראות בהפרה כהפרה נמשכת היכולה להצדיק את החיוב בקנס יומי. במלים אחרות, כל עוד לא מחזיר הנתבע את המצב לקדמותו, לכל הפחות כפי שזה היה ביום בו הורה בית המשפט על חיוב בקנס עתידי יומי, הרי הוא בגדר מפר מדי יום ביומו את צו המניעה, החל מיום בו שינה את אותו מצב וללא קשר לשאלה אם ביום כזה או אחר ביצע עבודות בנייה בפועל.

1. על רקע דברים אלה, יש לבחון מתי החל הנתבע בביצוע העבודות בניגוד לצו.

ובכן, בהודעת התובעת מיום 30.4.19 ובבקשתה לביזיון מיום 28.5.19, נטען כי המפקח מטעמה ביקר באתר בימים 28.4.19 ו-19.5.19. תצהיר המפקח התייחס לשני ביקורים אלה בלבד. בסיכומי התובעת, ולראשונה יש לציין, נטען כי המפקח ערך ביקור במקום גם ביום 27.3.19 ומצא כי מבוצעות עבודות גם במועד זה. ייאמר מיד כי גרסת התובעת בעניין זה לא הוכחה. הביקור "הקודם" שזכה להתייחסות המפקח בדו"ח הפיקוח מיום 28.4.19, הוא ביקור ביום 28.3.19 (ולא 27.3.19, כפי שנטען בסיכומים) ולא נראה כי בביקור זו בוצעו עבודות כלשהן, שכן בדו"ח מיום 28.4.19 נכתב "בעת הביקור בשטח הבחנתי בפועלים העובדים בשטח. נראה כי חלק התקדמות בבניה מאז הביקור האחרון שעשתי בשטח בתאריך 28/3/19. יצקו קירות ועמוד בטון וכל החלו בבניית קומה נוספת....". מדברים אלה ניתן דווקא להבין כי לא היה שוני בין מצב הדברים בין חודש 12.18 ליום 28.3.19. גם מחקירתו של המפקח בדיון, לא עלה אחרת.

בכל מקרה, ללא התייחסות מפורטת לביקור זה בתצהיר, ללא דו"ח פיקוח וללא תמונות, איני מקבלת את הגרסה המאוחרת של התובעת בהקשר זה, לפיה המפקח ביקר במקרקעין ביום 27.3.19, ומצא כי הנתבע מפר את הצו.

אין גם הגיון בטענה כי המפקח ביקר באתר ביום 27.3.19 ומצא כי הנתבע מפר את הצו ומבצע עבודות בנייה במקום, ולא נעשתה כל פנייה מטעם התובעת אל בית המשפט, שכן יומיים בלבד, לאחר ביקורו המתועד של המפקח ביום 28.4.19 בו הבחין בעבודות המבוצעות, הוגשה הודעה בהולה אל בית המשפט בדבר הפרת הצו, ובהמשך הוגשה בקשה מפורטת בעניין.

1. יוצא אפוא כי המועד הראשון בו גילתה התובעת אודות ביצוע עבודות הבנייה ע"י הנתבע הינו ביום 28.4.19. במועד זה התברר כי הנתבע כבר השלים את השלד של הקומה הראשונה והחל בבניית הקירות של הקומה השנייה.

למרות שברור כי הנתבע לא החל בהפרת צו המניעה ביום 28.4.19, לאור מצב המבנה באותו מועד, אין באמתחת התובעת כל ראייה בדבר מועד תחילת הבנייה. מעבר לעדותו של המפקח, הרלוונטית למן יום 28.4.19 ואילך, לא הוגשה כל ראיה מטעם התובעת בדבר מועד תחילת הבניה, בדמות תצלומי אויר, דו"חות פיקוח רלוונטיים קודמים, עדויות או אף חוות דעת של איש מקצוע בדבר היקף ימי העבודה הסבירים שנדרשו לנתבע כדי להקים את המבנה.

במצב דברים זה, מאחר ועל התובעת כמי שטוענת להפרת הצו ועותרת לקנס יומי, להוכיח את תחילת ההפרה ומאחר ופרק הזמן הדרוש להשלמת הבנייה במצבה ביום 28.4.19, אינו נמצא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, אני סבורה כי אין מנוס מהקביעה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, בראיות מטעמה, הפרה של הצו קודם ליום 28.4.19. הנתבע מנגד בחר אומנם לא להגיש תצהיר מטעמו, ואולם בא כוחו הצהיר – ויש לראות בדבר כהודאת בעל דין – כי העבודות בוצעו משך זמן של 10 ימים, הסמוכים למועד הגשת ההודעה של התובעת. מכאן, אני קובעת על סמך גרסתו של הנתבע, כי העבודות החלו ביום 20.4.19. זהו מועד תחילתה של ההפרה.

1. לכאורה, יש במסקנה זו בדבר תחילת ההפרה ובדבר הקושי המובנה של התובעת להוכיח את לוח המועדים הרלוונטי, כדי להטיב עם מי שמפר את הצו, גם בשים לב לכך שברגיל העובדות הדרושות להוכחת מועד ביצוע העבודות ותחילתן, או הפרה של כל צו מניעה אחר, הן בידיעתו של המפר ואין לצפות מהתובעת לעקוב מדי יום ביומו אחר פועלו של הנתבע. עם זאת, הדברים הם רק לכאורה, שכן עדיין לבית המשפט מוקנה שיקול דעת ליתן סעד נוסף בגין ההפרה שהוכחה ומעבר לקנס היומי, בדמות 'סנקציה' מיידית, המשקפת את חומרת ההפרה ואת היקף הבנייה שנעשתה. בנסיבות כאן, לאור מסקנתי שתפורט להלן בנוגע לקנס היומי, לא מצאתי מקום לחייב בקנס נוסף, מיידי.

1. לעניין חישוב ימי ההפרה, וכאמור לעיל, אני דוחה את עמדתו של הנתבע, לפיה ימי ההפרה הינם הימים בהם הוכח ביצוע עבודות בפועל. למן נעשו העבודות, כל יום בו נמשכת הפרת הצו, בעצם קיומה של הבניה, יכול להיכלל בימי ההפרה.

בכל מקרה וגם אם הייתי הולכת לשיטתו של הנתבע, הרי שהמפקח העיד כי גם בביקורו ביום 19.5.19 נמצא כי הנתבע ממשיך בביצוע העבודות. אומנם נראה לכאורה כי התמונה האחרונה שצורפה (ה-2) אינה שייכת למבנה הנתבע, כפי שנטען בסיכומיו, אם כי התמונה ה-1 הינה אכן של המבנה. קשה לבחון, דרך התמונות, עד כמה היתה התקדמות בבנייה בין יום 28.4.19 ליום 19.5.19, אם כי בעניין זה אני נותנת אימון מלא בעדותו של המפקח אשר הצהיר וחזר על כך בחקירתו הנגדית, כי הוא ביקר במקרקעין ביום 19.5.19 ומצא פועלים שעובדים במקום. אותו מפקח גם העיד בכנות כי בביקור שערך ביום 10.6.19 לא עבדו במקום ולא חלה התקדמות בבנייה למן ביקורו האחרון, לאמור 19.5.19, כך שאין סיבה לפקפק בעדותו לעניין הביקור מיום 19.5.19.

1. מכאן, מפני שעבודות הבנייה לא הופסקו לאחר הביקור ביום 28.4.19 ונמשכו לכל הפחות עד יום 19.5.19 ומאחר ומדובר בהפרה נמשכת, אני סבורה כי יש הצדקה לחיוב הנתבע בקנס יומי עבור כל התקופה למן יום 20.4.19 ועד יום הגשת הבקשה, לאמור 28.5.19, ובסה"כ בגין 38 ימי הפרה, אשר בגינם אני מורה על חיוב הנתבע בקנס בסכום של 45,600 ₪ (12* 38).
2. מעבר לקנס היומי, ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בקנס מיידי.

שקלתי את מבוקשה בהקשר זה וחרף היקף הבנייה והפרת צו המניעה (והכוונה לבנייה שבוצעה עד הדיון בחודש 6.19, כאמור לעיל), לא מצאתי לחייב את הנתבע בקנס מיידי, זאת בין היתר לאור סכום החיוב לעיל, אשר יש בו לטעמי כדי להשיג את תכלית ההרתעה הנדרשת לפחות לעת הזו, ולאור כך שלכאורה אין בבנייה שבוצעה כדי להכשיל את התביעה לפירוק שיתוף (נוכח הצעת החלוקה שעומדת על הפרק).

1. הסעד האחרון שהתובעת עתרה לו הינו הגדלת הקנס היומי למקרה של הפרה עתידית. הנתבע לא התנגד לבקשה וטען כי ממילא אין בכוונתו להפר את הצו. עם זאת, ביקש שהקנס היומי יהיה בסכום מידתי ולא מופרז. בנסיבות, לצורך הרתעת הנתבע, אני מגדילה את סכום הקנס היומי בגין הפרה עתידית, מהיום ואילך, ומעמידה אותו על סכום של 2,000 ₪. לטעמי, מדובר בסכום מרתיע במידה הנדרשת ואין בו כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט בעתיד, בקביעת סכום הקנס הכולל שהינו נגזרת של הקנס היומי בגין הפרת הצו. יש לזכור כי תמיד מוקנה לבית המשפט שיקול דעת לחייב את המפר, מעבר לקנס היומי וככל שהנסיבות יצדיקו זאת, בסכום קנס חד פעמי שהינו בבחינת סנקציה מיידית בגין ההפרה.
2. על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על חיוב הנתבע בקנס, לטובת אוצר המדינה, בסכום של 45,600 ₪. סכום זה חושב עד יום הגשת הבקשה.

בנוסף, אני מטילה על הנתבע קנס יומי בסכום של 2,000 ₪ בגין כל הפרה עתידית לצו המניעה.

אני מחייבת את הנתבע בהוצאות הבקשה, בסכום של 5,000 ₪.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"א אלול תש"פ, 31 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.