עניינה של החלטה זו בשתי בקשות לסילוק תביעתו של התובע על הסף, כמפורט להלן:

בקשה 15 – במסגרתה עותר הנתבע 4, עו"ד עמית לדרמן (להלן: "הנתבע 4" או "עו"ד לדרמן"), לסילוק התביעה שהוגשה כנגדו, בטענה כי זו עוסקת באופן ביצוע תפקידו כמפרק זמני ובהמשך כמנהל מיוחד ומפרק של חב' א.צ.ט. תיירות ונופש בע"מ (בפירוק)(להלן: "חב' א.צ.ט"), וזאת מבלי שהתקבל אישורו המוקדם של בית המשפט של חדלות הפרעון, אשר מינה אותו, להגשתה.

בקשה 16 – במסגרתה עותר הנתבע 2, עו"ד איתן ארז (להלן: "הנתבע 2" או "עו"ד ארז") לסילוק התביעה שהוגשה כנגדו על הסף, מקום בו התביעה עוסקת בסוגיות הנוגעות לאופן ביצוע תפקידו כמפרק של חברת קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפירוק) (להלן: "חב' קלרין"), וזאת מבלי שהתקבל אישורו המוקדם של בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר מינה אותו, להגשתה.

הוסיף הנתבע 2 וטען כי יש מקום להורות על סילוק התביעה על הסף גם מטעמים של היעדר עילה, מעשה בית דין, הליך תלוי ועומד וחוסר תום לב בפתיחתו של הליך זה.

הרקע לבקשות:

1. עניינו של הליך זה בשאלת אחריותם של הנתבעים או מי מהם, לאובדן השקעה של התובע בפרויקט בנייה בטבריה, אשר אמור היה להיות מוקם, בין היתר, על ידי חב' קלרין ולכלול מאות יחידות דיור (להלן: "הפרויקט").
2. בכתב התביעה הועלו על ידי התובע, הטענות הבאות:
3. בשנת 1985 נכנסה חב' קלרין להליכי פירוק.
4. במסגרת הליכי הפירוק, התקשר המפרק דאז, עו"ד יעקב כהן, עם חב' דוד צלאח ובניו בע"מ (להלן: "חב' צלאח"), בהסכם קבלנות במסגרתו נקבע, בין היתר, כי כנגד ביצוע העבודות על ידי חב' צלאח , היא תהא זכאית לקבל דירות/יחידות דיור בפרויקט.
5. לימים נקלעה גם חב' צלאח לקשיי מימון, בשלם נעשתה לכאורה פנייה למשקיעים שונים, לרבות התובע, לצורך העמדת הלוואות להשלמת הפרויקט.
6. ביום 23.9.2007 נחתם בין חב' צלאח לבין התובע ואחרים הסכם במסגרתו נקבע כי כנגד השקעת כספים אשר יאפשרו את השלמת הפרוייקט, תמחה חב' צלאח חלק מזכויותיה לקבלת הדירות, לידי אותם משקיעים. (להלן: "הסכם 2007").

כן הוסכם כי תיוסד חברה משותפת, אליה ימחו הצדדים את זכויותיהם, כאשר על רקע זה הוקמה חב' א.צ.ט, תוך שהתובע, והנתבעת 1, גב' עליזה קזצ'קוב (להלן: "הנתבעת"), שימשו כבעליה.

1. בסמוך לאחר התקשרות זו, הועבר המפרק עו"ד כהן מתפקידו כמפרק של חב' קלרין והנתבע 2, עו"ד ארז, מונה כמפרק תחתיו, לצורך השלמת הפרויקט.
2. ביום 3.7.2008, נכרת הסכם נוסף, בין עו"ד ארז לבין חב' צלאח, במסגרתו אישר עו"ד ארז את התקשרותה של חב' צלאח עם המשקיעים בהסכם 2007, לרבות השעבוד מדרגה ראשונה שנעשה לטובתם, על 30 דירות מתוך תמורת הדירות אשר יועדה לחב' צלאח.
3. בשנת 2010, התברר לתובע כי הנתבע 2 אינו מתכוון להבטיח את השקעות הצדדים בפרויקט, בשל מצוקה כספית של קופת הפירוק, והוא פועל למכירת יחידות הדיור.
4. בשנת 2011 החליט הנתבע 2 לסלק את התובע מהאתר בו הוקם הפרויקט, עם כל אנשי א.צ.ט, וזאת לאחר סיום בנייתו.

לטענת התובע, התרשל הנתבע 2 ופעל בניגוד לתפקידו ובניגוד להוראות הדין וההסכמים בין הצדדים בכל הנוגע להבטחת הכספים המגיעים לו בגין הפרויקט והעברתם לידיו.

1. בחודש יולי 2012, הגישה הנתבעת בקשה לפירוק חב' א.צ.ט ולמינוי מפרק זמני, במסגרת פר"ק 1057-07-12, בבית המשפט המחוזי בנצרת.
2. ביום 18.10.2012 מונה הנתבע 4 כמפרק זמני של החב' א.צ.ט, וביום 9.6.13 הורה בית המשפט של פירוק על מתן צו פירוק ועל מינויו של הנתבע 4 כמנהל מיוחד ומפרק של החב' א.צ.ט, וזאת במטרה לפעול לכינוס נכסיה והשבתם לקופת הכינוס.

לשיטת התובע, כשל הנתבע 4 בתפקידו עת לא דאג לכך שהכספים המגיעים לתובע, והועברו לידי הנתבע 4, אכן יגיעו לידי התובע.

1. התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעים 2 ו-4, כמו גם נתבעים נוספים, בעילות נזיקיות וחוזיות. סכום התביעה הועמד בשלב ראשון, על סך של 36,017,206 ₪, ובהמשך הופחת לצרכי אגרה, והועמד על סך של 10,000,000 ₪.
2. לטענת התובע, הנתבעים 2 ו- 4, כבעלי תפקיד, נהגו ברשלנות ובחוסר תום לב, הפר חובות חקוקות המוטלות עליהם וכן הפרו את ההסכמים אשר נכרתו בין הצדדים.

נוכח התנהלותם ומחדליהם של הנתבעים 2 ו- 4, עתר התובע לחייבם, באופן אישי, ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים, בתשלום נזקיו הנטענים.

1. לצורך השלמת התמונה יצוין כי ביום 10.1.2012 ניתן פסק דין, ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרתו נקבע כי הדירות השייכות למאגר הדירות של חב' צלאח טרם הפכו לקניינה (או לקניינה של מי שנכנסה בנעליה – חב' א.צ.ט) וכי המפרק רשאי להפעיל את זכות הקיזוז כנגד הדירות של חב' צלאח.

על פסק דין זה, הגישו חב' א.צ.ט והמשיב ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1232/12 ו- ע"א 4000/12). ביום 21.1.2016 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון, במסגרתו נדחה ערעורו של המשיב בדבר זכויותיו בדירות.

הבקשות לסילוק על הסף

אי קבלת היתר להגשת התביעה

1. הנתבעים 2 ו-4, (שניהם ביחד להלן: "הנתבעים" או "המבקשים"), עתרו לסילוקה של התביעה על הסף, בטענה כי מקום בו לא התקבל אישור מוקדם של בתי המשפט של חדלות הפירעון לפתיחתו של הליך זה (בעניינו של הנתבע 2 -מבית המשפט המחוזי בת"א, ובעניינו של הנתבע 4 – של בית המשפט המחוזי בנצרת; להלן: "בתי המשפט של חדלות הפרעון"), אין להידרש להליך כנגדם, עת מדובר בתנאי מקדמי לניהול ההליך.
2. הוסיפו המבקשים וטענו כי מתן ההיתר לניהולו של הליך זה, מבלי שהתקבל קודם לכן אישורו של בית המשפט של חדלות הפירעון, עלולה להרתיע בעלי תפקיד פוטנציאליים מנטילת התפקיד, וכן יש בו כדי להביא לחשש ממשי מתביעות סרק לא מוצדקות, באופן אשר עלול לפגוע ביכולתו של בעל התפקיד למלא את תפקידו כראוי.

עוד נטען כי מתן ההיתר להגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד ממונה, אינה מתיישבת עם אופי התפקיד, שהינו תפקיד ביצועי – מנהלי, ועם העובדה כי בעל התפקיד משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט.

1. לטענת הנתבע 4, האמור לעיל אף מקבל משנה תוקף בענייננו, נוכח העובדה כי הוא טרם שוחרר מתפקידו, וקיים חשש כי התביעה באה לעולם, במטרה להשפיע על אופן קבלת ההחלטות על ידו.
2. המבקשים הוסיפו וטענו כי בהתאם להלכה הפסוקה, אישור להגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד, יינתן רק במקרים חריגים, חמורים ויוצאי דופן, כאשר הוכח כי בעל התפקיד חרג מסמכויותיו, פעל שלא כדין, בזדון או במרמה וכיוצא באלו. עסקינן בהיתר חריג וקיצוני אשר יש לנקוט במשנה זהירות טרם הפעלתו.
3. הוסיפו המבקשים וטענו כי ממילא קיים הגיון רב בדרישה כי בית המשפט אשר מינה את בעל התפקיד ואשר מכיר את הפרטים הרלוונטיים והתמונה הכוללת ביחס לחברות נשוא הדיון, יהא זה אשר ישמש כ-"מסננת" ויקבע מהם אותם מקרים, בהם ראוי לאשר הגשת תביעה אישית כנגד בעל התפקיד בערכאה אזרחית.

מעשה בית דין

1. לטענת הנתבע 2, לא אך שלא התבקש ולא התקבל היתר לפתיחתו של הליך זה, אלא כי התובע מוסיף ומסתיר מבית המשפט את העובדה כי ביום 10.7.2018 הוגשה על ידו, לבית המשפט של פירוק, בקשה לקבלת מידע מהמפרק, בהתייחס ל- 58 דירות, ובמסגרתה הוא הוסיף ועתר לקבלת היתר לניהול הליך בוררות כנגד הנתבע 2.
   המסכת העובדתית אותה פרס התובע במסגרת אותה בקשה, זהה לזו המתוארת בכתב התביעה, דנא, ומגוף התגובה לתשובה עלה כי היא נדחתה על ידי בית המשפט של חדלות הפירעון, תוך חיוב התובע בהוצאות.

הנתבע 2 הוסיף וטען, כי התובע הסתיר מבית המשפט, את שלל ההליכים אותם ניהל בעבר כנגדו במסגרת תיק הפירוק, לרבות אלו אשר טמנו בחובם טענות זהות כנגד הנתבע 2, אלא כי אלו נדחו על ידי בית המשפט של פירוק, כמו גם על ידי כב' בית המשפט העליון במסגרת ערעור.

1. לטענת הנתבע 2 עסקינן בהכרעות חלוטות המהוות מעשה בית דין. הוסיף הנתבע 2 וטען כי העילות והטענות המופנות כלפיו במסגרת הליך זה, זהות בחלק הארי שלהן לטענות אשר הועלו במסגרת ע"א 7123/13, ומכאן שעל בית המשפט להחיל את דוקטרינת השתק עילה, השתק פלוגתא ומעשה בית דין, בייחוד נוכח העובדה כי התובענה הקודמת נדחתה ולא נמחקה.

לשיטתו, אין מניעה להחיל דוקטרינות אלה, גם כאשר הסעדים הנתבעים שונים, וגם כאשר בתביעה המאוחרת נכללים פרטים או מרכיבים נוספים על אלה שנכללו בתביעה הקודמת.
אין לאפשר לתובע, לשנות את הסעדים המבוקשים על ידו, מעת לעת, ובאופן זה לאפשר פתיחת בירור מחודש של מסכת עובדתית אשר נדונה והוכרעה בערכאות שונות.

תשובות המשיב

1. בתשובתו טען התובע, כי המבקשים מתעלמים בתגובותיהם, מפסיקה רלוונטית, ממנה עולה כי ניתן לחייב בעל תפקיד, באופן אישי, בגין עוולת הרשלנות.
2. לשיטת התובע, חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון"), אשר נכנס לתוקף ביום 15.9.2019, טומן בחובו את המסגרת המשפטית הכוללת, בכל הנוגע להליכי חדלות הפירעון, ומקום בו הוא אינו כולל הוראה המחייבת אותו בקבלת היתר להגשתה של התביעה הנוכחית, מדובר בפועל בהסדר שלילי, הסותר את טענות הנתבעים.
3. מן העבר השני דווקא הפסיקה האנגלית אליה ביקשו הנתבעים להפנות, אינה רלוונטית למקרה הנדון, וזו הישראלית, אינה תומכת בטענותיהם מקום בו התביעה אינה עוסקת בנזקים אשר נגרמו לחב' א.צ.ט, אלא בנזקו האישי של התובע.
4. לטענת התובע, טענות המבקשים עומדות בניגוד להוראות הדין, ועולה מהן כי כללי הסמכות הקבועים בחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984, אינם רלוונטיים, לשיטתם, כלפי בעל תפקיד, אשר נהנה מחסינות מיוחדת על פיה תביעות תתבררנה בבית המשפט של חדלות הפירעון בלבד.
5. לשיטת התובע, הנתבעים 2 ו- 4 נתנו במסגרת הליכים משפטיים אחרים את הסכמתם המפורשת לכך שתוגש כנגדם התביעה, בכל עניין אותו ימצא לנכון, ומשכך הם מושתקים ומנועים מלטעון אחרת. התובע הסתמך על הסכמה זו, וניסיונם הנוכחי של הנתבעים 2 ו- 4 לחסום את דרכו מהגשתה של תביעה זו, הינה חסרת תום לב, ועומדת בניגוד להוראות הדין.

התגובות לתשובות

1. במסגרת התגובות לתשובות הדגישו הנתבעים כי בקשתם אינה נסמכת על טענה על פיה עומדת להם חסינות מפני הטלת אחריות אישית, אלא כי לא התקיים במקרה דנן התנאי המקדמי וההכרחי לצורך הגשתה של תביעה זו, המהווה תנאי סף, בלעדיו אין.

לאחר קבלת ההיתר להגשת תביעה אישית, ובכפוף לכך, יהא על התובע להוסיף להוכיח כי פעולותיו של בעל התפקיד נעשו בזדון, ולחלופין תוך חריגה מסמכות או רשלנות חריפה, שכן רק במקרים חריגים אלו, יכול ותוטל אחריות אישית על בעל תפקיד.

1. לשיטת הנתבעים, הפסיקה אליה ביקש התובע להפנות את שימת הלב בתשובתו, אינה רלוונטית, מקום בו היא אינה עוסקת בסוגייה של קבלת היתר להגשת תביעה כנגד בעל תפקיד, וממילא מדובר בפסיקה של ערכאות שלום ומחוזי, אשר ניתנה קודם לקביעתן של הלכות מחייבות על ידי בית המשפט העליון.
2. לטענת הנתבעים, פעולותיהם השונות, בוצעו מכח תפקידם, תוך מעורבות כלל הנוגעים בדבר, ובכללם התובע, וכנגד קבלת אישורו של בית המשפט של חדלות הפירעון, אשר מינה אותם לתפקידם ופיקח על פעולותיהם.
3. בהתייחס לטענות התובע באשר להשלכות הוראותיו של חוק חדלות הפירעון החדש, נטען כי הוראותיו אינן רלוונטיות, מקום בו הוראות חוק אלו, אינן מתייחסות לסוגיה של הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד ולא נועדו, מלכתחילה, להסדיר עניין זה.

אין המדובר בהסדר משפטי חסר, אשר ביחס אליו יש לבצע "היקש" או פניה ל"דין משלים", אלא בסוגיה אשר הוסדרה בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון, ומיושמת על ידי בתי המשפט כדבר שבשגרה.

עוד נטען כי ממילא, בהינתן הוראת המעבר שנקבעה בסעיף 373(ב) לחוק חדלות הפירעון, אין ההוראות חוק אלו חלות על הליכי פירוק לפי פק' החברות, אשר היו תלויים ועומדים ערב תחילתו, ואשר ביחס אליהם ימשיכו לחול הוראות הדין הקודמות.

1. באשר להסכמתם הנטענת של המשיבים להגשת התביעה כנגדם – הבהיר הנתבע 4 כי אין בעצם קיומה של הסכמה כדי להכשיר "עשיית דין עצמי" והגשת התביעה באופן הנוגד את הוראות הדין, ואילו הנתבע 2 טען כי המבקש מסלף את העובדות, שכן הטענות היחידות אשר נשמרו לו, עניינן שאלת סיווג הנשייה שלו, נוכח טענותיו בדבר היותו נושה מובטח. טענות אלה, ככל שהן רלבנטיות, מתייחסות לחב' א.צ.ט, במסגרת תביעת החוב כנגדה, והנתבע 2 ממילא אינו משמש כבעל תפקיד בחברה זו.
2. הנתבע 2 הוסיף וטען כי התובע התעלם בתגובתו מטענתו בדבר הסתרת הגשתה של הבקשה המושתתת על אותה מסכת עובדתית לבית המשפט של חדלות הפרעון, ודחייתה, תוך חיוב התובע בתשלום הוצאות לקופת הפירוק, אשר טרם שולמו.

דיון

לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשות, בתשובות ובתגובות לתשובות, וכן בפסיקה ובסעיפי החוק הרלבנטיים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל. טעמי להלן:

קבלת היתר להגשת התביעה

1. בעל תפקיד משמש כ"קצין בית המשפט", וכמי שאמור לפעול על פי הנחיותיו והוראותיו. ככזה, חלות עליו חובות אמון כלפי החברות בפירוק, הנושים, בעלי המניות ואף צדדים שלישיים.
2. בפסיקה נדונו מקרים, בהם הוכרע כי בעלי תפקיד, יחויבו באופן אישי, בין היתר, בגין חריגה מסמכויותיהם, ניהול החברה בתרמית, חוסר תום לב או ברשלנות, כמו גם במקרים של התנהלות העומדת בניגוד להוראות אשר ניתנו על ידי בית המשפט.

כל זאת מתוך מחשבה כי הטלת האחריות האישית, עשויה להמחיש לבעל התפקיד, את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, ולתמרץ אותו לפעול בזהירות ובשיקול דעת.

כן הובהר כי העובדה שבעל התפקיד מונה על ידי בית המשפט אינה יכולה להוות מגן בפני התנהלות חריגה אשר אינה עומדת בבסיס המינוי ומנוגדת לו, חזיתית.

1. מן העבר השני, ומתוך מחשבה כי יש לאפשר לבעל תפקיד למלא את תפקידו באופן ראוי, ולהסיר חשש תמידי שמא ייתבע על ידי בעלי אינטרסים כאלה ואחרים, בגין מעשה או מחדל שביצע במסגרת מילוי תפקידו, הכירו בתי המשפט בעובדה כי יש להקנות לו הגנות מסוימות, ולוודא כי לא יהווה כ-"שק חבטות" של כל גורם אשר אינו שבע רצון מתוצאות הליך הפירוק/כינוס.

בבסיס הלכה זו, ומעבר לשיקולים הנוגעים לנזק הכספי והתדמיתי אשר עלול להיגרם לבעל התפקיד, קיימים שיקולי מדיניות מהותיים וכבדי משקל, המושכים לכיוון של ריסון וזהירות בעת בחינתה של בקשה למתן היתר להגשת תביעה כאמור.

כך, בין היתר, קיים חשש מהרתעת יתר, אשר עלולה למנוע מבעלי תפקיד טובים וראויים, לקחת על עצמם את התפקיד; קיים חשש כי בעלי תפקיד, ינהגו בזהירות יתר ורתיעה מוגזמת מנטילת סיכונים, באופן אשר יפגע במילוי תפקידם; קיים חשש להכבדה על עבודתו של בעל התפקיד, אשר ייאלץ להשקיע את מרצו וזמנו בהתגוננות מפני תביעות שווא; והעיקר – קיים חשש לעיוות ופגיעה בהפעלת שיקול הדעת של בעל התפקיד, בעת מילוי תפקידו (ר' רע"א 9227/12 ו-ת"א 2858/08 לעיל ).

1. מעיון בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון נלמד הרצון להביא במניין את כלל השיקולים הרלוונטים, תוך ניסיון איתור נקודת האיזון הראויה בין כל אלו, כאשר דומה כי סעד בדמות הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד, כמו גם מתן היתר להגשת תביעה אישית כנגדו, נמצא ככזה אשר אינו שגרתי אלא קיצוני, וההצדקה לתתו, תמצא אך במקרים חריגים.

(לעניין זה ראה רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר רות (פורסם; 27.8.2013); בש"א (ת"א) 2858/08 בנק ירושלים בע"מ נ' רו"ח חיים קמיל (פורסם; 5.1.2009); פש"ר 2116/03 עו"ד אורי דניאל נ' עיריית פ"ת ואח' (פורסם; 6.5.2007); פש"ר 2061/03 אי. אי. סי. אי. אינטרנשיונל בע"מ נ' רו"ח יובל קדרון (פורסם; 10.6.2004)).

1. בהינתן האמור לעיל, ונוכח השיקולים העומדים בבסיס ההחלטה, התפתחה בפסיקה מגמה על פיה, תבחן תביעה אישית כנגד מנהל מיוחד, בקשר לתפקידו, בפני בית המשפט אשר מינה אותו.

בית משפט זה, הינו בעל המומחיות הנדרשת ככל שהדברים נוגעים לשיקולים המנחים ביחס להטלת אחריות אישית על בעל תפקיד או אי הטלתה, ומכיר את הנתונים העובדתיים ואת התמונה הכוללת, וודאי מקום בו בעל התפקיד פעל לכאורה, בהתאם להוראותיו ותחת פיקוחו.

לחילופין רשאי בית המשפט אשר מינה את בעל התפקיד, להתיר הגשת תביעה אישית כנגד בעל התפקיד, בפני ערכאה אחרת.

גם באשר ל-"אכסנייה" המתאימה לצורך בירור המחלוקות, יידרש בית המשפט ליתן דעתו למגוון של שיקולים מעבר לסוגיית ההיכרות עם ההליך ולרבות היכולת לבירור מהיר ויעיל של הסכסוך, יכולתו של הצד המתגונן להביא דבריו באופן ראוי בהליך וכיוצא באלו.

במסגרת פש"ר 40/97 שביט נ' רביב עמק חפר – תשתיות ובניה (1982) בע"מ (פורסם; 18.6.1999) קבע כב' השופט לויט את הדברים הבאים:

"מאחר ששאלת הסמכות של המנהל המיוחד כפקיד בימ"ש ומסגרתה, וסוגיית חסינותו הן קרדינליות בתביעה אישית נגד המנהל המיוחד בקשר לתפקידו, ברור שכל תביעה כזו צריכה להיות מוגשת ולהתברר בפני ביהמ"ש שמינה את המנהל המיוחד, או שביהמ"ש הממנה יתיר לנושה להגיש תביעה מתאימה בבית משפט אחר".

בהמשך מוסיף כב' השופט לויט ומבהיר כדלהלן :

"... רק באותם מקרים שבהם תובע יטען שרו"ח זיו, אישית, חייב לו כספים ללא זיקה לתפקידו כמנהל מיוחד, או שלא במעמדו כמנהל מיוחד, יש זכות לכל תובע להגיש את תביעתו בכל בית משפט מוסמך לפי הסמכות הרגילה (העניינית והמקומית) של בית המשפט...
... רצוני להעיר, שאין צורך ברשות מבימ"ש שמינה את המנהל המיוחד לשם הגשת תביעה נגדו בתפקידו הרשמי (ללא אחריות אישית), התביעה תוגש בביהמ"ש המוסמך לפי הדין הכללי, אלא אם כן הענין ראוי להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות בבימ"ש זה".(ההדגשות אינן במקור – ה.ס.).

(כן ראה ע"א 4042/08 עוזי סגל נ' עו"ד גיורא גרינברג ואח' (פורסם; 22.4.2009); בש"א (ת"א) 2858/08 בנק ירושלים בע"מ נ' רו"ח קמיל (פורסם; 5.1.2009) בש"א (ת"א) 15409/07 עוזי סגל נ' עו"ד שאול קוטלר (פורסם; 25.3.2008)).

1. בענייננו אין חולק כי המשיב לא עתר לאיזה מבתי המשפט של חדלות הפירעון, לצורך ניהולו של הליך זה, וממילא גם לא עתר לאפשר לו לנהל את ההליך בבית המשפט האזרחי.
2. התובע טען כי הנזקים הנתבעים הינם נזקים אשר נגרמו לו באופן אישי.
3. לאחר עיון בכתב התביעה, אני מוצאת כי אין ממש בטענות אלו, וזאת בהינתן טענותיו באשר למקור אותו נזק אישי נטען, כמו גם היות טענותיו של התובע כלליות מאוד עד סתמיות.

לעניין זה נשאלות שתי שאלות מהותיות:

האחת, האם אכן מדובר בנזקים אישיים ישירים של התובע או בנזקים הנובעים מנזקי החברות בפירוק, כאשר התובע הינו בעל זכויות בהן או בעל זכות לקבל מהן דבר מה;

האחרת, הינה האם אותו נזק נטען נגרם בשל ובמהלך פעילותו של המפרק של אותן חברות, או שמא הינו חיצוני ועצמאי לאלו.

כך לדוגמא מקום בו היה במעשי או מחדלי המפרק כדי לגרום לנזק לחברות, והתובע ניזוק עקב כך, שעה שהשקיע בחברות סכומים אלו ואחרים, יש קושי של ממש לראות בנקוב משום נזק ישיר אשר נגרם דווקא לתובע, תהא הכותרת לתביעה אשר תהא, וזאת תוך מתן הדעת לעובדה כי ממילא אין כמעט מקרה בו נגרם נזק לקופת הפירוק, אשר אינו משליך על הנושים או מקצתם. (בעניין זה ר' גם בש"א (ת"א) 15409/07 לעיל).

דוגמא נוספת הינה זו אשר במסגרתה עותר תובע, לדוגמא, בתביעת נזיקין, לקבל פיצוי עקב נזק שנגרם לרכבו עקב אירוע תאונתי עם רכב המפרק, נהיר כי במקרה כאמור לא נדרש אישורו של בית משפט של חדלות הפירעון לניהול תביעת הנזיקין, אך בשל מיהות מינויו למפרק.

במסגרת בש"א (נצרת) 3063/02 ש.א.ח.פ הנדסה (1979) בע"מ נ' נעים פ"מ, כרך תשס"ב , חלק שני, תשס"ב 2002, 773, פסק בית המשפט, בי היתר, כדלהלן:

"רק באותם מקרים שבהם תובע יטען שרו"ח..., אישית, חייב לו כספים ללא זיקה לתפקידו כמנהל מיוחד, או שלא במעמדו כמנהל מיוחד, יש זכות לכל תובע להגיש את תביעתו בכל בימ"ש מוסמך לפי הסמכות הרגילה (העניינית והמקומית) של בתי המשפט".

זאת ועוד; בהתאם להוראות הדין והפסיקה, נקודת המוצא הינה כי בעל התפקיד, פעל במסגרת ולצורך ביצוע תפקידו, ובכובעו כבעל התפקיד הממונה על נכסי החברה, תוך שנמסרו לידיו הסמכויות הרלוונטיות הנדרשות לצורך כך.

משכך, וגם מקום בו יכול וניתן היה להתנהל או לקיים את התפקיד בצורה מיטיבית יותר (ואין בהחלטתי זו משום חיווי דעת ביחס לכך), אין בכך כדי לאיין את אותה נקודת מוצא, ומשכך גם את המסקנה על פיה מסורה לאותו בית משפט אשר מינה אותו, דהיינו בית המשפט של חדלות הפירעון, הסמכות לדון בהליך עצמו או לכל הפחות בשאלת בית המשפט אשר נכון וראוי כי יידון בהליך.

1. בתיק זה, מלמד עיון פשוט בכתב התביעה של התובע כי טענותיו כלפי הנתבעים 2 ו – 4, מופנות, באופן מובהק, לסוגיות אשר עניינן אופן ביצוע תפקידם ככאלו, ומתוקף תפקידם זה.

כמו כן, ובזהירות המתבקשת נוכח השלב בו מצוי ההליך אציין כי נלמד קושי ממשי, בהינתן נספחי כתב התביעה, לזהות את ההתקשרות הישירה הנטענת שבין התובע לבין החברות שבפירוק, או בינו לבין הנתבעים 2 או 4.

למעט כותרות, לא ברור במה עסקנין.

הנתבע 2 מונה כמפרק חב' קלרין, והנתבע 4 מונה כמנהל מיוחד ומפרק של החב' א.צ.ט, במטרה להביא לכינוס נכסיה של חב' א.צ.ט והשבתם לקופתה, כאשר לכאורה - הפעולות, והמחדלים אותן מייחס התובע לנתבעים אלו, הינם מחדלים ופעולות אשר, לשיטתו הוא, בוצעו במסגרת תפקידם, וכאורגנים של אותם גופים, עקב מינוים כבעלי תפקיד.

דווקא מתוך נספחי כתב התביעה מצטיירת תמונה על פיה אין המדובר בהתקשרות חוזית אישית של הנתבעים שלא מתוקף היותם בעלי תפקיד בחברות אשר בפירוק, וממילא גם התקשרותו של התובע או השקעותיו, נעשו בחלק הארי שלהם מתוקף תפקיד זה או אחר, באמצעות חברה/תאגיד אחר ו/או באמצעות צדדים שלישיים.

החריג היחיד לכאורה לנקוב בסעיף זה, הוא נספח 11 לכתב התביעה ובמסגרתו התחייבות ישירה של הנתבע 2, בתפקידו ובכובעו כמפרק של חב' קלרין, אל מול התובע והנתבעת 1 באופן אישי, ואף זאת כהסכמה של מפרק לשעבוד של מספר דירות, ללא חלוקה בין התובע לנתבעת 1, ובכפוף לתנאים שונים הנקובים בהסכם שבין החברה לחב' צלאח.

1. בשולי סוגיה זו אציין כי אין להתעלם גם מהעובדה כי חלק מהפעולות הנטענות במסגרת כתב התביעה, בוצעו בשעה שמי מהנתבעים טרם נכנס לתפקידו, או כאלו שהתבצעו, לכאורה, במערך היחסים שבין התובע לבין חברות אשר אינן החברות בפירוק (כגון העברת כספים נטענת לחב' צלאח).
2. בסופו של יום, נמצאה הקונסטרוקציה אותה ביקש התובע לבנות במסגרת תשובתו לבקשה לסילוק התביעה על הסף, כזו אשר במסגרתה נעשה ניסיון למעין "עיקוף" התאגידים או הפרטים אשר התקשרו עם החברות בפירוק, כמו גם עיקוף של החברות בפירוק ישירות למפרק, וכל זאת לצורך נסיון לשוות לאירועים דבר קיומה של מערכת משפטית ישירה בינו לבין הנתבעים. המונחים בהם עשה התובע השימוש היו כלליים מאוד, ודומה היה כי נוסחו לצורכי בקשה זו בלבד. חשוב מכך, הנקוב אינו עומד לכאורה בקנה אחד, ולעת הזו, עם חלק הארי של המסמכים שהוצגו על ידי התובע עצמו בכתב התביעה.

ויודגש, החלטתי זו מבוססת על הנקוב בכתב התביעה עצמו, ואף קודם שאדרש להכרעה במחלוקות בין הצדדים לגופן. אין בה כדי לגרוע מטענות התובע, או זכויותיו, אלא כי היא באה לבחון את ההצדקה בניהולו של ההליך, במתכונתו הנוכחית, וקודם שהתקבל אישורו של בית המשפט של חדלות הפירעון, לצורך כך.

בחינת כלל הטענות ובעיקר המסמכים אשר צורפו על ידי התובע, אינו תומך לעת הזו במסקנה על פיה לא נדרש אישור זה.

1. לא מצאתי לאמץ את פרשנות התובע לעניין הוראות חוק חדלות הפירעון החדש, וזאת, בין היתר, נוכח פיסקת ההגבלה הקבועה בחוק זה ומקום בו הוראות חוק זה אינן עוסקות בסוגיה הנדונה במסגרת הבקשה אשר לפניי, אשר הוסדרה באופן מקיף במסגרת פסיקת בתי המשפט.
2. כמו כן, אין בעצם הסכמתם של המבקשים לנקיטת הליכים כנגדם, עד כמה שקיימת כזו, כדי ללמד על הסכמתם כי הליכים אלה יינקטו שלא בפני הערכאה המוסמכת ושלא לאחר נקיטת הצעדים המתאימים בהתאם להוראות הדין לצורך כך.

ויודגש, אין בהחלטתי זו כדי לחסום את דרכו של התובע מהעלאת טענותיו, אלא משום הבהרה כי עליו לפעול בהתאם ובכפוף להוראות הדין ביחס לכך.

1. בהינתן כל אלו, ומקום בו לא הוצג אישורו של בית המשפט של חדלות הפירעון לניהולו של הליך זה בבית המשפט האזרחי, דין טענות הנתבעים 2 ו-4 להתקבל, ודין התביעה להיות מסולקת על הסף.
2. נוכח מסקנתי דלעיל, מתייתר גם הדיון ביתרת נימוקי בקשתו של הנתבע 2 לסילוק התביעה על הסף.

למעלה מכך, מקום בו ימצא התובע לנכון לפנות בהליך הרלוונטי, ככל ויימצא, יידרש בית המשפט לחדלות פירעון, בין היתר, לשאלת האכסנייה המתאימה לבירור ההליך. בנסיבות אלו, ראוי יהיה להותיר את ההכרעה ביתרת טענות הנתבע 2, לרבות שאלת קיומו של מעשה בית דין, לאותה ערכאה מבררת, תוך ששמורות לצדדים טענותיהם.

1. סוף דבר, אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 4, בהיעדר אישורם של בתי המשפט לחדלות פירעון לניהולו של ההליך.
2. המשיב יישא בהוצאות הנתבעים 2 ו- 4 בגין בקשה זו, בסך של 20,000 ₪, לכל אחד מהם.

סכום ההוצאות יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תתבקש להמציא העתק פסק דין חלקי זה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז אב תש"פ, 17 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.