לפניי בקשת המבקשים (הנתבעים) כי אורה להעביר לידיהם סך של 30,000 ₪, מתוך סכום הפיקדון שהפקיד המשיב (התובע) בקופת בית המשפט להבטחת הוצאותיהם בהליך, וזאת לאור העובדה כי על המשיב הוטלו הוצאות במסגרת בקשות שונות שהוגשו בהליך, ועל-פי הנטען הוצאות אלה לא שולמו על ידו. לפיכך מבוקש, כי אורה על תשלומן באמצעות הפיקדון שהופקד למטרה זו.

נטען כי ביום 3.12.2021, במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני, הוטלו על המשיב הוצאות בסך של 7,500 ₪; נטען כי בנוסף, במסגרת בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ, הוטלו על המשיב הוצאות בסכום של 12,000 ₪; וכי במסגרת בקשה לגילוי ועיון במסמכים, הוטלו על המשיב הוצאות נוספות בסך של 1,500 ₪.

עוד נטען, כי הוצאות אלה לא שולמו ובהתאם, נוקטים המבקשים בהליכי הוצל"פ לתשלום הוצאות אלה.

המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הבקשה איננה נתמכת בתצהיר ובהתאם, דינה להידחות, כשם שנדחו בקשות שהוגשו מטעמו ללא תצהיר.

עוד נטען כי בית המשפט איננו מהווה מוסד גבייה או אכיפה וכי רק לרשות ההוצל"פ הזכות לבצע אכיפת חיוב, לרבות אכיפה של תשלום הוצאות.

נטען בנוסף, כי משמעות הבקשה היא קביעת הפקדה של 60,000 ₪, כאשר בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 23.4.2021 נקבעה חובת הפקדה בסך של 30,000 ₪ בלבד. לפיכך נטען, כי ככל שבית המפשט יורה על חילוט הסכום שהופקד, אזי משמעות הדבר חסימת גישתו של המשיב (התובע) לערכאות, בשל חוסר יכולת כלכלית, ומניעת האפשרות שלו להוכיח את טענותיו, כי אין כל חוב כלפי המבקשים.

המשיב איננו מכחיש בתגובתו כי לא שילם את ההוצאות, אלא שלטענתו, ביחס לחלקן, יש כוונה להגיש הודעת ערעור על ההחלטה (כך ביחס להוצאות בסך של 1,500 ₪ וסך של 7,500 ₪), וביחס לסכום של 12,000 ₪, נטען כי המבקשים מטעים את ביהמ"ש בטענה כי סכום החוב עומד על סך של 21,250 ₪, בשל הגשת בקשה ללשכת ההוצל"פ.

לבסוף נטען כי החלטת ביהמ"ש בדבר החובה להפקיד ערובה, נועדה להבטחת ההוצאות בסוף ההליך ולא לאמצע ההליך.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים, יש לקבל את הבקשה ולהורות על העברת מלוא סכום הפיקדון למבקשים, בכפוף לכך שתינתן למשיב הזדמנות לשלם את מלוא ההוצאות שנפסקו לחובתו בטרם אורה כך.

בהחלטה שניתנה ביום 23.4.2021 נקבע, לבקשת המבקשים, כי, נוכח העובדה שהמשיב (התובע) איננו משלם את הוצאותיהם, שנפסקו במסגרת הליכים אחרים, אזי יש מקום שהמשיב יבטיח את ההוצאות שייפסקו לטובת המבקשים בהליך זה, באמצעות הפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪. לא נאמר דבר בהחלטה, כי ערובה זו מוגבלת אך ורק להוצאות שייפסקו בסוף ההליך ובהתאם, אני דוחה את טענת התובע בעניין זה.

היות שהמשיב (התובע) איננו מכחיש כי לא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו, אזי על אף המחדל שבאי צירוף תצהיר לבקשה, הרי שאין מחלוקת לגבי העובדות, היות שההחלטות במסגרתן נפסקו ההוצאות, מצויות בתיק בית המשפט, וכאמור לעיל אין הכחשה שלא שולמו ההוצאות.

יובהר, כי אינני נדרש כלל לסכומים שעל פי הנטען הצטברו בלשכת ההוצל"פ, היות שהבקשה סבה אך ורק על סכומי הקרן של ההוצאות שנפסקו ולא בגין החיובים הנוספים. בעניין זה, אני מסכים עם המשיב, שאין מקום שבית משפט זה יורה על חילוט תוספות אלה באמצעות הפיקדון שהופקד מבלי שניתנה החלטה בעניין זה ע"י לשכת ההוצל"פ, ובכל מקרה עניין זה אינו נתמך בתצהיר.

אשר לטענה, כי בכוונת המשיב להגיש בקשות למתן רשות לערער על ההחלטות שבגדרן הוטלו עליו הוצאות, יש לומר כי משלא הוגשו בקשות שכאלה במסגרת המועדים הקבועים בדין, אזי לעת הזו מדובר בחיובים חלוטים, ועל המשיב חלה החובה לשלמם לאלתר.

לאור האמור לעיל, יש לקבל את הבקשה, תוך מתן הזדמנות למשיב לשלם את ההוצאות שנפסקו. בהתאם, ככל שלא תוגש אסמכתא על תשלום מלוא ההוצאות בסך של 30,000 ₪, לא יאוחר מיום 31.1.2022, אזי אורה כמבוקש בבקשה זו על העברת מלוא סכום הפיקדון לידי המבקשים.

המשיב ישלם למבקשים הוצאות ושכר טרחה בגין בקשה זו בסך של 2,500 ₪, ללא כל קשר לתוצאות ההליך.

המזכירות תודיע לצדדים ותקבע תזכורת פנימית ליום 1.2.2022.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשפ"ב, 18 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.