בפניי בקשת דיאליט, התובעת בהליך שבכותרת, למחיקה על הסף בקשת המשיבים, בני-הזוג הרר, הנתבעים בהליך, לפסיקת פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מצו מניעה זמני שניתן לטובת המבקשת (התובעת), בשנת 2005 ובוטל בפסק הדין שניתן בהליך ביום 31.7.16 (להלן: "פסק הדין") (בקשה מס' 73).

1. עיקר טענות המבקשת
2. לטענת המבקשת, בהתאם לתקנה 371 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), על המשיבים (הנתבעים) להוכיח שני תנאים מצטברים:
   1. כי נגרמו להם נזק או הוצאות עקב מתן צו המניעה הזמני;
   2. כי הבקשה למתן צו המניעה הזמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין.
3. המבקשת (התובעת) טוענת כי הנתבעים לא הוכיחו אף לא אחד מהתנאים האמורים.
4. בקשת הפיצויים של הנתבעים אינה אלא תביעה בעשיית עושר ולא במשפט.
5. יש לדחות את הבקשה משום שעל פסק הדין תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון, ופסק הדין נושא הבקשה, אינו חלוט.
6. עיקר טענות המשיבים
7. נוכח ביטול צו המניעה הזמני הנתבעים (המשיבים) זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מתן צו זה.
8. הבקשה לפיצויים נסמכת על כתב ההתחייבות העצמית של התובעת-דיאליט. דיאליט אינה מבחינה בין 'עירבון' לבין 'ערבות'. רק בחילוט בטוחה מסוג 'עירבון' יש להידרש לסוגיית הסבירות של צו המניעה הזמני.
9. מעבר לנדרש, הבקשה למתן צו המניעה הזמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, והנתבעים הוכיחו את נזקיהם כדבעי.
10. אין בהגשת הערעור על פסק הדין כדי למנוע דיון בבקשה דנן.
11. הנתבעים אינם נדרשים עפ"י הדין להגיש תביעה נפרדת בהליך משפטי נפרד.
12. הפלוגתות שבמחלוקת
13. האם על הנתבעים להוכיח את בקשתם בהתאם לתנאים הקבועים בתקנה 371 בתקנות סד"א, בעניין הסבירות של צו המניעה ושל הנזק הנטען.
14. האם על פי הדין נדרשים הנתבעים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים, או שמא הם זכאים לעשות כן במסגרת התובענה דנן?
15. האם הבקשה מהווה למעשה תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט?
16. האם יש לדחות את הבקשה דנן לאור העובדה שדיאליט הגישה ערעור על פסק הדין ולפיכך פסק הדין אינו חלוט?
17. דיון והכרעה
18. תקנה 365(ב) בתקנות סד"א מחייבת לצרף לבקשה לסעד זמני "... התחייבות ... לפיצוי מי שאליו מופנה הצו, בגין כל נזק שייגרם לו על ידי הצו הזמני, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת".
19. תקנה 364(א) בתקנות סד"א קובעת כי במצב דברים רגיל בית המשפט לא יפסוק סעד זמני ללא המצאת 'התחייבות עצמית' ו'ערבות':

"בית המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו"

1. המצאת 'הערבות' נועדה לשמש כבטוחה לקיום ההתחייבות העצמית:

"...אין הערבות מקימה לנתבע זכויות נוספות על אלו הקיימות לו כלפי מבקש הסעד הזמני בגין התחייבותו העצמית של האחרון. הערבות נועדה להבטיח את קיום התחייבותו העצמית של מבקש הסעד הזמני".

(ראו: רע"א 9308/08 אורן אלול נ' רינה רביב, פס' 9 (פורסם בנבו, 21.4.2009) (להלן: "פרשת אלול")).

1. לצד ההתחייבות העצמית והערבות, תקנה 365(ב) בתקנות סד"א מאפשרת לבתי המשפט להורות גם על הפקדת 'עירבון' (פרשת אלול, פס' 8).
2. תקנה 1 בתקנות סד"א מגדירה ומבחינה בין 'התחייבות עצמית', 'עירבון' ו-'ערבות':

"'התחייבות עצמית' - התחייבות בכתב של החייב לקיום חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב; ...

'עירבון' – ערובה חפצית לקיום חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, לרבות ערבות בנקאית; ...

'ערבות' – כמשמעותה בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, לרבות ערבות בנקאית";"

1. תקנה 371 בתקנות סד"א עוסקת בחילוט עירבון והחזרת ערבות ועירבון למבקש הסעד הזמני:

"(א) פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם.

(ב) חילוט העירבון אינו גורע מזכותו של מי שהעירבון חולט לטובתו להיפרע בשל נזקיו, באמצעות הערובה במסגרת ההליך או בדרך של הגשת תובענה חדשה לפי כל דין, ובלבד שלא ישולם פיצוי יתר.

(ג) לא הוגשה לבית המשפט תובענה או בקשה לפיצויים בגין נזק עקב מתן הצו הזמני, בתוך שישה חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני, יוחזר למבקש כתב הערבות; בית המשפט רשאי לקבוע מועד אחר אם ראה שהדבר מוצדק, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ד) הופקד עירבון ולא חולט או חולט מקצתו – תוחזר יתרת העירבון למבקש בתוך שישים ימים מהמועד שפקע הצו הזמני או בתוך 60 ימים ממועד המצאת ההחלטה לנתבע ולמחזיק – אם ישנו; הוגשה בתוך שישים הימים בקשה לחילוט העירבון, רשאי בית המשפט לעכב את החזרת העירבון עד למתן החלטה בבקשה".

1. במקרה דנן הנתבעים הגישו בקשה לפיצויים על-סמך כתב התחייבות עצמית של התובעת (דיאליט), ובתוך כך ביקשו את מימושה של הערבות הבנקאית שהעמידה דיאליט לצורך זה באופן שכספי המימוש יזקפו על חשבון הפיצויים המבוקשים (עמ' 1 בבקשת הנתבעים וסעיף 9 בתגובתם).

טענת דיאליט לכך שעל הנתבעים להוכיח את סבירות הצו בהתאם לתקנה 371 מתעלמת מהבחנה הקיימת בתקנות סד"א בין עירבון, ערבות והתחייבות עצמית, וביחס לדרכי המימוש של כל אחד או אחת מהם.

ההלכה הפסוקה קובעת כי בהתקיים הנסיבות שבפניי, כאשר מדובר בבקשה לפיצויים הנסמכת על כתב ההתחייבות העצמית, ועניינה קבלת פיצויים בגין נזקים לנתבעים עקב מתן הצו הזמני – הרי שאין צורך בהוכחת סבירות הצו, ודי בעצם ביטולו.

פרשת אלול, פס' 6, 9:

"הנתבע זכאי לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהצו הזמני בכל מקרה שבו הופסקה התובענה או פקע הצו מסיבה אחרת (תקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). נעיר, כי המקרה האופייני של פקיעת סעד זמני הוא משנדחית התובענה. הזכות לפיצוי אינה מותנית בקביעה כי הגשתה של הבקשה לסעד הזמני הייתה בגדר התנהגות רשלנית או בבחינת חוסר תום לב. בעל דין המבקש סעד זמני נוטל על עצמו את הסיכון כי אם יינתן הסעד ואם יתברר בסופו של ההליך כי התובענה נדחית, הוא יישא בנזקים שנגרמו עקב הסעד הזמני. זאת, גם אם על פי הנתונים שהיו ידועים בזמן הגשת הבקשה לסעד זמני הייתה הבקשה סבירה וראויה ...

מבחינה פרוצדורלית, ניתן לתבוע את הפיצוי על נזקי הסעד הזמני וכן את מימוש הערבות לשם כך על ידי הגשת תובענה חדשה או על ידי הגשת בקשה במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני (תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו עניין אריאל, עמ' 623). מבחינה מהותית, כאמור לא נדרש הנתבע להראות כי בקשת הסעד הזמני לא הייתה סבירה. עם זאת, על הנתבע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו וקשר סיבתי בין הצו הזמני לבין הנזק, כפי שנדרש בכל התדיינות אזרחית"

(ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

כך נקבע גם ברע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת-ים, פ"ד נו(4) 612, פס' 12 – 17 (2002) (להלן: "פרשת אריאל"):

"חברת אריאל אינה חולקת על שההתחייבות העצמית שלה היא בעלת תוקף. טענתה היא כי תנאי מוקדם לחבות לפיצויים הוא התנהגות בעלת דופי מצד מבקש הסעד הזמני ... צדק בית-המשפט המחוזי בהנחתו כי ההתחייבות העצמית של חברת אריאל היא בלתי מסויגת ואינה דורשת תנאים נוספים מעבר לדחיית תביעתה העיקרית. יש לזכור כי התביעה אינה מתבססת על עילה של רשלנות אלא על התחייבות עצמית, שיסודה הן בסמכותו הטבועה של בית-המשפט, הן אוטונומיית הרצון של בעל-דין. מבחינה עניינית, ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כישלון התביעה. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, בעל-הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, ועליו לשקול בעת בקשת צו-המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה. כאמור, התחייבותו אינה מותנית בכל גורם אחר לבד מדחיית התביעה שבמסגרתה ביקש את צו-המניעה הזמני... בשולי הדברים אציין כי בהסדר החדש בתקנות סדר הדין האזרחי צירוף ההתחייבות הוא דרישה מוקדמת להוצאת סעד זמני. ראה תקנות 364 ו-365 לאחר התיקון. נראה כי גם על-פי ההסדר החדש, מימוש ההתחייבות העצמית לתשלום פיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצו הזמני, להבדיל מחילוט העירבון. עיין ודוק תקנה 371. עם זאת אין אני רואה צורך להידרש לסוגיה זו במסגרת הערעור הנוכחי".

(ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

ראו גם: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 887 (מהדורה שתים-עשרה, 2015) (להלן: "סוגיות בסדר דין אזרחי"):

"ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כישלון התביעה. בעל הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, ועליו לשקול בעת הגשת הבקשה אם הוא מוכן לקבל על עצמו סיכון זה. ההתחייבות אינה מותנית בכל גורם אחר לבד מדחיית התביעה שבגינה ביקש את הצו המניעה הזמני".

1. בהתאם להלכה הפסוקה מוטל על המשיבים (הנתבעים) הנטל להוכיח את היקף נזקיהם וכן את הקשר הסיבתי שבין הנזקים הנטענים לבין צו המניעה שקיבלה דיאליט לפי בקשתה, כל זאת - מאחר שהם עותרים לזכות לקבלת פיצויים מכוח ההתחייבות העצמית שנתנה דיאליט (פרשת אריאל, פס' 19; פרשת אלול, פס' 6, 9).

בשלב דיוני זה של הבקשה, כאשר הוגשה חוות דעת מומחה התומכת בגרסת המשיבים (הנתבעים), ובטרם התברר טיב ראיותיהם, אין בטענות דיאליט לפגמים כאלו ואחרים בדוחות ובדיווחים הכספיים של מר הרר, כמו גם בהנחות המצויות בבסיס חוות דעת המומחה, כדי להביא לסילוקה על הסף של בקשתם של המשיבים לקבלת פיצויים. טענות אלה אמורות להתברר בהחלטה שתינתן לגופו של עניין.

1. הנתבעים אינם נדרשים עפ"י הדין להגיש תביעה נפרדת לקבלת פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה ממתן צו המניעה הזמני. בפסיקת בתי המשפט נקבע בצורה חד-משמעית שהברירה האם להגיש תביעה חדשה או להסתפק בהגשת בקשה במסגרת ההליך בו ניתן צו המניעה, נתונה בידי הצד שנפגע מהסעד הזמני, ובמקרה הנוכחי – ברירה זו נתונה לבני הזוג הרר.

ראו פרשת אריאל, פס' 21 -22 :

"חברת אריאל טוענת כי לא ראוי לדון בתביעה לחיוב כספי במסגרת בקשת ביניים לאחר שהסתיימה התביעה העיקרית. חברת אריאל מצביעה על כך כי בקשת העירייה הוגשה שמונה חודשים לאחר מתן פסק-הדין בערעור, לכן אם רצונה של העירייה היה לתבוע את נזקיה, היה עליה להגיש תביעה נפרדת, חדשה, בפני בית-משפט השלום ...

לדעתי, אין כל פגם דיוני בהגשת הבקשה לפיצויים במסגרת שבה נדונה הבקשה לצו-מניעה. כפי שציינתי, בפרשת ארנס ... עמד הנשיא שמגר על דרכי הדיון האפשריות לאכיפת התחייבות לפיצוי על הנזקים שגרם צו-מניעה זמני. הנשיא שמגר מציין את האפשרות לבקש מבית-המשפט שנתן את הצו לקבוע את שיעור הפיצויים שהצד האחר יחויב בהם לפי התחייבותו. העירייה עשתה שימוש באפשרות הזאת, ואין בדרך זו כל דופי. השווה ברוח זו היום את תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי"

פרשת אלול, פס' 9:

"מבחינה פרוצדורלית, ניתן לתבוע את הפיצוי על נזקי הסעד הזמני וכן את מימוש הערבות לשם כך על ידי הגשת תובענה חדשה או על ידי הגשת בקשה במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני (תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו עניין אריאל, עמ' 623)".

א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בעמ' 888:

"אין פגם דיוני בהגשת הבקשה לפיצויים במסגרת שבה נדונה הבקשה לסעד זמני. זוהי אחת מדרכי הדיון האפשריות לאכיפת ההתחייבות לפיצוי בגין הנזקים שגרם הצו הזמני. ניתן לבקש מבית המשפט שנתן את הצו לקבוע את שיעור הפיצויים שהצד האחר יחויב בהם מכוח התחייבותו".

(כל ההדגשות לעיל אינן במקור – ב.א.).

1. אין בידי לקבל טענת דיאליט לכך שמדובר בתביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. מעיון בבקשת הנתבעים עולה שבמסגרת בקשתם הם עותרים לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מצו המניעה הזמני אשר אסר עליהם לעסוק במכירת מכונות הלוח והבלוקר החדשות מתוצרתם, במשך 11 שנה. בניגוד לנטען על-ידי דיאליט - אין הנתבעים מבקשים לקבל דמי ההתעשרות שנצברו בידי דיאליט כתוצאה מצו המניעה הזמני שניתן לטובתה.
2. דיאליט לא הוכיחה טענתה לפיה לא ניתן לקבל בקשת הנתבעים לפיצויים משום שתלוי ועומד בבית המשפט העליון ערעור על פסק הדין, או מכיוון שמתוך בקשת הנתבעים לא ניתן לאבחן ולקבוע מהו היקף הנזק שנגרם בפועל.

איני סבור כי פסקי הדין אליהם הפנתה דיאליט (סעיף 28 בבקשתה לסילוק הסף ובסעיף 19 בעיקרי טענותיה) – אכן מוכיחים טענה זו, וחלקם כלל אינם רלוונטיים לענייננו:

• 1. פסק הדין שניתן ע"י כבוד רשם בית המשפט העליון (כתוארו אז), ע' שחם, בעניין רע"א 6448/01 עבד אל סלאם חיר נ' אלון לידאי, נז (2) 562 (2003) (להלן: "פרשת לדיאי") שונה בתכלית מן המקרה שבפניי, ולא נקבע בו הנטען ע"י דיאליט בבקשתה לפניי.

באותה פרשה דחה כבוד הרשם את הטענה להחלת תקנה 371 בתקנות סד"א, העוסקת במימוש עירבון שניתן במסגרת סעד זמני, כאשר מדובר בעירבון שהופקד לפי צו לעיכוב ביצועו של פסק דין. לאחר שדחה את הטענה, ציין כבוד הרשם שעדיין עומדת בפני המשיב האפשרות לזכות בחילוט העירבון, וכי יש לבחון את המסגרת הדיונית המתאימה להכריע בשאלה זו. באותו מקרה, הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר לא התירה למשיב לפצל סעדים בנוגע לפיצויים שהוא ביקש לתבוע מהמבקשים. כבוד הרשם קבע שיש להשהות את ההחלטה בעניין הערכאה אליה יועבר העניין, עד להכרעה בערעור בנוגע לפיצול הסעדים. במקרה שבפניי הנתבעים בחרו לפעול במסגרת הליך זה, לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים, וממילא שלא הוגש ערעור בעניין זה. בנוסף, מדובר בבקשה לקבלת פיצויים מכוח התחייבות שנתנה דיאליט לצורך בקשתה לקבל צו מניעה זמני, ואין מדובר בעירבון שניתן לשם עיכוב ביצוע פסק דין. משכך, פסק הדין בעניין לידאי שונה מן המקרה שבפניי ולבטח שאינו תומך בגרסת דיאליט.

• 1. כך גם לגבי ההחלטה שניתנה בעניין רע"א (ת"א) 49241-12-10 חן ציון אלוני נ' מיכאל עמרן (פורסם בנבו, 3.4.13) אני סבור כי אין היא רלוונטית למקרה הנוכחי. החלטה זו עסקה בחילוט עירבון שניתן במסגרת צו לעיכוב ביצוע פסק דין, ולא בבקשה לקבלת פיצויים בגין התחייבות עצמית. בכל אופן, וכאמור בפס' ‎21 לעיל, על הנתבעים להוכיח קשר סיבתי בין הצו הזמני שפקע לבין נזקיהם הנטענים, וכן את היקף הנזקים הנטענים על ידם. לכן, איני סבור כי יש לדחות על הסף את בקשתם לקבלת פיצויים מבלי לברר את טיב ראיותיהם.
  2. בנוסף, הנני סבור כי גם פסק דינה של חברתי, כבוד השופטת שטמר בפרשת ת.א. (מרכז) 5187-08-07 משכל בע"מ נ' ט.ל. רהיטי תינוקות בע"מ (פורסם בנבו, 15.5.2014) לא קבע את הנטען על ידי דיאליט. מעיון בפסק דין זה ובתביעה שהגישו הנתבעים בעקבותיו לבית המשפט השלום בהרצליה (ת.א. (הרצ') 40331-05-11‏ ‏ ט.ל. רהיטי תינוקות בע"מ נ' משכל בע"מ (פרסום בנבו, 15.5.2014)), עולה כי מבין שתי האפשרויות שעמדו בפניהם, דהיינו: הגשת בקשה בהליך בו ניתן צו המניעה או הגשת תביעה חדשה ונפרדת, הם בחרו באפשרות האחרונה.

1. סוף דבר
2. דין בקשת דיאליט לסלק על הסף בקשת המשיבים לפסיקת פיצויים - להידחות.
3. הנני מחייב בזאת את דיאליט לשלם לנתבעים שכר טרחת עורכי דינם והוצאות בקשה זו בסך כולל של 6,000 ₪.
4. בהתחשב בפגרת חג הפסח, דיאליט תודיע בכתב לבית המשפט ולנתבעים עד ליום 24.4.17 האם בכוונתה לחקור את המצהיר והמומחה מטעם הנתבעים. ככל שאין בכוונתה לעשות כן, בקשה מס' 73 תועבר למתן החלטה בהתאם לכתבי הטענות שהוגשו עד כה במסגרת בקשה זו.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ז, 06 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.