16 ינואר 2017

לפני: כב' השופטת אביטל רימון-קפלן

החלטה

(בבקשת הנתבעת לעיכוב ביצוע פסק הדין)

1. הנתבעת בתיק זה (להלן – הנתבעת) הגישה ביום 9/1/17 בקשה דחופה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 10/11/16 (להלן-פסק הדין), במסגרתו חויבה הנתבעת לשלם לתובע את הסכום הכולל של 328,568 ₪ (נומינאלי) בצירוף 30,000 ₪ הוצאות משפט (להלן-פסק הדין), וזאת, עד להכרעה בערעור שהגיש התובע על פסק הדין לבית הדין הארצי ובערעור שכנגד אותו תגיש הנתבעת )ככל שבית הדין הארצי יתן לה רשות להגישו).

לחלופין עתרה הנתבעת להורות על הפקדת הסכום שנפסק לטובת התובע בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור, ולחלופי חילופין וככל שתידחה הבקשה לעיכוב ביצוע גופה, ביקשה הנתבעת להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד ובכפוף להכרעת בית הדין הארצי בבקשתה למתן ארכה להגשת ערעור שכנגד.

2. בהחלטתי מאותו יום (9/1/17), ציינתי כי בשים לב לכך שטרם ניתנה החלטת בית הדין הארצי בבקשת הנתבעת להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד; בהינתן שככל שתידחה הבקשה, ממילא יתייתר הצורך לדון בבקשה זו; ובהינתן שככל שתתקבל הבקשה, הסמכות לדון בבקשת הנתבעת לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור תהיה מסורה לבית הדין הארצי - מוצע לצדדים לשקול את האפשרות להסכים בשלב זה על עיכוב ביצוע זמני של פסק הדין עד ובכפוף להכרעת בית הדין הארצי בבקשת הנתבעת להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד, והצדדים התבקשו להודיע האם הצעת בית הדין מקובלת עליהם, עד לא יאוחר מיום 16/1/17.

עוד נקבע שככל שלא תושג הסכמה כאמור, יגיב התובע לבקשת הנתבעת עד ליום 23/1/17, עם העתק במישרין לב"כ הנתבעת.

3. הנתבעת הודיעה כי הצעת בית הדין המקובלת עליה.

התובע לא התייחס במפורש להצעת בית הדין, אך לנוכח תגובתו לבקשה לגופה, במסגרתה התנגד לכל עיכוב שהוא, ברי כי אין הסכמה מצד התובע להצעת בית הדין.

4. לאחר בחינת נסיבות המקרה ונימוקי הצדדים זה בכה וזה בכה, נחה דעתי כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון, אין מקום להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שכלל לא ברור אם תינתן רשות להגישו, אלא לכל היותר להסתפק בצו ארעי שיאפשר לדון בבקשה לגופה, אם וככל שתינתן רשות להגיש ערעור שכנגד, ולהלן אבאר טעמי.

5. תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקסד"א), החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, עוסקת בעיכוב ביצוע החלטה, לרבות פסק הדין.

בעבר ועוד בטרם תוקנה תקנה 467 הנ"ל במסגרת התיקון משנת 2013, קבעה תקנה 467 לתקסד"א, לאמור:

"בית המשפט או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור, או לתקופה קצרה מזו, אם הוגשה לו על כך בקשה בכל עת שלאחר ההחלטה ועד לגמר הדיון בערעור או בבקשת הרשות לערער, או עד תום המועד להגשתם, הכול לפי התאריך המאוחר יותר; הוגשה הבקשה מיד לאחר שימוע ההחלטה, ידון בה בית המשפט או הרשם אף מבלי שניתנה הודעה עליה" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

כיום קובעת תקנה 467 בנוסחה המתוקן, כדלקמן:

"(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.

(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו"(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

6. עיון בנוסח תקנה 467 לאחר תיקונה, מלמד כי אם בעבר הערכאה שנתנה את פסק הדין היתה הגורם שלו הוקנתה הסמכות הראשונית להכריע בגורל ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור, ואם בעבר מנוסח התקנה עלה כי ברירת המחדל היתה עיכוב ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור (כפוף לסמכותה של הערכאה הדיונית לקצר את התקופה), הרי שכיום, מעת שהוגש ערעור על פסק הדין, הסמכות להכריע בגורל ביצועו של פסק הדין, מסורה ככלל לערכאת הערעור כסמכות ראשונית, ואילו סמכותה של הערכאה הדיונית צומצמה לפרק הזמן שבין מתן פסק הדין ועד למועד שבו הוגשה הודעת ערעור לערכאת הערעור.

בהתאמה לכך, גם הכלל לפיו יעוכב ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור, פינה את מקומו לקביעה לפיה הערכאה הדיונית מוסמכת לעכב את פסק הדין "למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו", והדברים מתיישבים עם מידת ההגיון בהינתן שלנוכח חלוקת הסמכויות שנקבעה, מדובר בשלב שבו טרם הוגש ערעור וטרם נפרשו בפני הערכאה הדיונית נימוקי הערעור כהוויתם.

7. הנה כי כן, הגם שהמחוקק לא אסר על הערכאה הדיונית לעכב את ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור והגם שלבעל הדין שמורה האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה כאמור, אם תינתן – במצב שנוצר לאחר תיקון התקנה, לא יהא זה ראוי כי הערכאה הדיונית תקבע מסמרות בנוגע לגורל ביצועו של פסק הדין לתקופה שעד לאחר הכרעה בערעור, שעה שלנוכח הוראות התקנה, היא אמורה ליתן הכרעתה מבלי שיונחו לפניה נימוקי הערעור כהוויתם. הדברים נכוחים המה בבחינת קל וחומר בענייננו, עת חלף המועד להגשת ערעור וטרם ניתנה החלטת בית הדין הארצי בבקשת הנתבעת להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד על פסק הדין.

מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בסכום משמעותי שנפסק לזכות התובע וזאת בנסיבות בהן לא היה חולק כי מצבו הכלכלי של התובע, קשה ביותר.

8. משאלו הם פני הדברים, אינני סבורה כי יהא זה ראוי שהערכאה הדיונית תדון לגופם של דברים בבקשה לעיכוב ביצוע. לכל היותר, ניתן לטעמי ליתן צו ארעי שיאפשר לערכאת הערעור לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לגופה (ככל שיהא בכך צורך), וליתן דעתה לשיקולים הרלווונטיים לאחר שתונח לפניה הודעת ערעור הכוללת את נימוקי הערעור לאשורם ולאחר שיתאפשר לשני הצדדים להתייחס לאותם נימוקים.

אי לכך, אינני נעתרת לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור, אך ניתן בזאת צו ארעי שלפיו לא יינקטו הליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין עד למתן החלטת בית הדין הארצי בבקשת הנתבעת להאריך לה את המועד להגשת ערעור שכנגד על פסק הדין, ובכפוף לאותה החלטה.

בנסיבות אלו, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ז, (16 ינואר 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.