כללי

1. נגד המבקשים, נאשמים 2, 4 ו – 5 (להלן: "הנאשמים") ואחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ארגון ועריכת משחקים אסורים, הלבנת הון ועבירות מסים שונות, שנעברו לכאורה בין השנים 1998 – 2002. בפי המבקשים טענות מקדמיות, אשר לדידם מקימות עילה לביטולו של כתב האישום, כמפורט להלן;

התיישנות ו/או שיהוי

1. חלפו כ – 15 שנים ממועד ביצוע העבירות לכאורה, נושא כתב האישום (וכ – 11 שנים מתום התקופה הרלוונטית בכתב האישום). ב"כ הנאשמים טוענים, כי עסקי ההימורים היו ידועים לגורמי האכיפה לאורך השנים ואלו לא מצאו לחקור את הנאשמים בגינם, על יסוד הסברה שאין מדובר בפעילות פלילית. משכך, ולנוכח הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), לפיו, תקופת ההתיישנות בעבירות מסוג "עוון" הינה בת 5 שנים – נשמט היסוד להעמדתם לדין.
2. בשנת 2004 נחקרו הנאשמים אודות פרשייה אחרת, ללא זיקה לזו שבכתב האישום. החקירה בגין העבירות נושא כתב האישום נפתחה בשנת 2006 ולפיכך, לטענתם, תקופת ההתיישנות הסתיימה קודם לכן, למצער ביחס לעבירות שבוצעו לכאורה בין השנים 1998-2001.
3. לחילופין, טוענים הנאשמים, חל שיהוי ניכר, בהינתן פרק הזמן הממושך שחלף ממועד תחילת החקירה ועד למועד הגשת כתב האישום, בדצמבר 2009 - התנהלות בלתי סבירה על פניה ובלתי ראויה. בשל חלוף הזמן נגרמו לנאשמים נזקים ראייתיים (מסמכים רבים מאז שנת 1998 כבר אינם ברשותם) ונפגעה יכולתם להתגונן. כן, נגרם להם עינוי דין ממושך.
4. בנסיבות אלו, קמה לנאשמים עילה מכוח עקרון ההגנה מן הצדק, בגינה יש לבטל את כתב האישום.

אכיפה בררנית

1. ביחס לעבירות שעניינן ארגון ועריכת משחקים אסורים, טוענים ב"כ הנאשמים, כי המאשימה נהגה באכיפה בררנית, כאשר נקטה הליכים נגד הנאשמים, להבדיל ממפעילי אתרי הימורים אחרים בישראל, לרבות אלו שהופעלו על ידי עדי התביעה, אשר ניהלו בתי קפה בהם מוקמו נקודות הקצה – המחשבים - ובוצעו ההימורים ולא הועמדו לדין.
2. ב"כ המבקש 2 גרס, כי הגברת האכיפה בתחום ההימורים, דרך רשת האינטרנט, החלה בשלהי שנת 2005, אז ערכה פרקליטות המדינה חוות דעת בסוגיה. עד למועד זה שררה עמימות ביחס למעמדן של העבירות הללו. צוין, כי בתחילת שנת 2005, העיד הנאשם 6 מטעם המדינה בתיק אחר, שם תיאר באריכות את תחום ההימורים באינטרנט בארץ, מבלי שהוזהר בגין הפללה עצמית ומבלי שנחקר על כך במשטרה. סופו של יום, כתב האישום נגד הנאשמים הוגש בגין פעילות שבוצעה לכאורה 3 שנים עובר לשנת 2005, בעוד שנגד פעילים אחרים שפעלו בשנת 2005, הסתפקה המדינה בהתראה בלבד.

הלבנת הון

1. ביחס לעבירות הלבנת ההון – טען ב"כ הנאשם 2, כי אלו נעברו לכאורה קודם לחודש אוגוסט 2000, מועד כניסתו לתוקף של חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") ולפיכך, הן לא השתכללו לכדי עבירה וממילא, אין להעמיד את הנאשמים לדין בגינן.
2. ב"כ הנאשם 5 הוסיף על חברו וטען, על יסוד ההלכה הפסוקה, כי הפעולות המיוחסות לנאשמים באישום השני, אינן מהוות עבירות על חוק איסור הלבנת הון, אלא, לכל היותר עבירות מסים. לדבריו, דיני המסים הם האספקלריה הנכונה להתמודד עם העבירות המנויות באישום זה. זאת ועוד, עבירות מיסים אינן "עבירות מקור" כהגדרתן בחוק איסור הלבנת הון. כך או כך, לטעמו, לא ניתן להאשים בגין אותו מעשה, בעבירות לפי דיני המסים ולפי הלבנת הון כאחד. הסנגור הפנה לפסיקה בעניין.

משחק אסור – העדר חוות דעת

1. ב"כ הנאשם 5 טען, כי תנאי להוכחת קיומה של עבירת ניהול משחקים אסורים הוא המצאת חוות דעת מומחה, שמאשרת שהמשחק אכן נכנס בגדר הוראת סעיף 224 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 לפיו, "משחק אסור" הוא משחק שתוצאותיו "תלויות בגורל יותר מאשר בהבנה או ביכולת". בענייננו, לא הומצאה חוות דעת שכזו וממילא נשמט היסוד להוכחת רכיב ה"משחק האסור" שבעבירה. הואיל והמחשבים באמצעותם נערכו המשחקים לא נתפסו, אף לא ניתן לערוך חוות דעת נכון לעת הזו. צורף פס"ד של בית משפט שלום, בו חזרה המאשימה מכתב אישום, בנסיבות דומות.

מחדלי חקירה

1. ב"כ הנאשם 2 טוען, כי מרשו לא הוזהר בחקירתו בביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות המפורטות בכתב האישום וממילא, לא מסר גרסה בנדון. הוא הוסיף, כי עד התביעה המרכזי ביחס לעבירה זו, עוה"ד יוסי כהן, לא נחקר ע"י המשטרה ולא מסר גרסה. במצב דברים זה, לא חלה חובה על נאשם 2 להשיב לאישום השלישי ולהתגונן מפניו.
2. ב"כ הנאשם 2 הוסיף, כי כתב האישום מנוסח באורח מסורבל וקשה להבנה, אשר אינו מאפשר להשיב לאישומים.
3. ביחס לאישום השלישי – שעניינו עבירות של קבלת דבר במרמה וגניבה בידי מנהל – טוען ב"כ הנאשם 4, כי מרשו לא היה חלק מהחברה ועל כן, אין לייחס לו את העבירה של קבלת דבר במרמה. באשר לעבירה של גניבה בידי מנהל – זו לא השתכללה לגישתו, הואיל ותקבולי ההימורים האסורים אינם נכנסים בגדר התיבה "דבר הניתן להיגנב", בהיותם בניגוד לחוק. טענה דומה העלה הסנגור ביחס לעבירות על חוק המע"מ - לדידו, עסקה בלתי חוקית, אינה חייבת במע"מ וכנגזרת, אין לדרוש הנפקת חשבונית בגין פעילות בלתי חוקית.
4. לסיכום, טוענים הסנגורים, כי הפגמים עליהם הצביעו פוגעים באורח חמור בהליך ההוגן, בתחושת הצדק וההגינות ומחייבים את ביטולו של כתב האישום.

טענות המשיבה

1. ב"כ המשיבה טוענת, כי אין לקבל את טיעוני הנאשמים, אשר יש בהם כדי פגיעה בעקרונות הצדק וחשיפת האמת. בהתייחסה לכלל של הגנה מן הצדק, טענה ב"כ המשיבה, כי השימוש בו נעשה במשורה, מקום בו הפגיעה ברורה, ממשית ומוחשית ואין בנמצא תרופה לריפוי הפגם זולת ביטולו של ההליך.
2. ב"כ המשיבה הוסיפה, כי קיימים קריטריונים חמורים בגינם ניתן לבטל כתבי אישום מחמת שיהוי, או אכיפה בררנית – אשר אינם מתקיימים בענייננו, שכן, הנאשמים לא השכילו להוכיח התנהלות שרירותית של הרשות, שמקורה במניעים זרים. ההחלטה בדבר העמדתם לדין של הנאשמים, להבדיל ממעורבים אחרים בתיק, התקבלה לאחר שקילת מכלול השיקולים; התשתית הראייתיית, העניין לציבור, היקף העבירות בהן נחשדו המעורבים וחומרתן. נטען, כי הנטל להוכחת אכיפה בררנית רובץ לפתחם של הנאשמים ואלו לא הרימוהו.
3. ב"כ המשיבה הצביעה על הליכים שננקטו נגד נאשמים בגין הפעלת מיזמי הימורים באינטרנט, בין היתר, מיזם שהחל לפעול בשנת 2004, שנה טרם תחילת האכיפה בתחום, אליבא דהנאשמים. זאת ועוד, לשיטת המשיבה, הואיל והמיזם דנן הופעל בתחנות דלק ובתי קפה, יש ללמוד גזירה שווה ממארגני הימורים שפעלו באתרים אלו, להבדיל מאתרי אינטרנט וכנגד אלו הוגשו כתבי אישום כבר בשנות ה- 90 ואף קודם לכן.
4. בהתייחסה לטענת ההתיישנות והשיהוי – טענה ב"כ המשיבה, בהסתמכה על סעיף 9(ג) לחסד"פ, כי כל פעולת חקירה, לאו דווקא חקירה משטרתית, גורמת לעצירת מרוץ ההתיישנות. לשיטתה, פעולות החקירה החלו בשנת 2004, עם חקירתו של הנאשם 6 ועריכת חיפוש בביתו.
5. ב"כ המשיבה הטעימה, כי אין נפקא מינא למועד תחילת הפעלת מיזם ההימורים – בשנת 1998 לצורך מניין תקופת ההתיישנות, שכן המיזם המשיך לפעול בידיעת הנאשמים גם במהלך שנת 2002. משכך, טוענת ב"כ המשיבה, מניין ימי מרוץ ההתיישנות החל בשנת 2002 והופסק לכל המאוחר בשנת 2006 עם חקירותיהם של הנאשמים (ולשיטתה, כבר בשנת 2004).
6. באשר לשיהוי – נטען כי הגם שהמאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום ויש להצטער על כך, הרי שנפסק, כי אין בשיהוי כשלעצמו כדי עילה לביטול כתב האישום. הודגש, כי בשל היות הפרשייה סבוכה ומסועפת, כעולה מכתב האישום, התארכה החקירה באורח סביר. נטען, כי אין יסוד לטענה בדבר נזק ראייתי שנגרם לכאורה לנאשמים. עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלות של דין ומשפט להבדיל ממחלוקת עובדתיות – לנוכח הודאת הנאשמים בהפעלת מערך ההימורים, כמו גם באי דיווח לרשויות המס.
7. בהתייחסה לטענה לפיה, תקבולי ההימורים אינם בבחינת "דבר הניתן להיגנב", הפנתה ב"כ המשיבה לפסיקה לפיה יש לפרש את התיבה "דבר הניתן להיגנב" בגמישות ובהתחשב בתנאי הזמן הרלבנטיים. זאת ועוד, הנאשמים מואשמים בגניבת נכסים מוחשיים וברורים. באשר לטענה לפיה הנאשמים אינם חייבים במע"מ בגין התקבולים – נטען כי ההלכה בדבר חיוב תקבולים בלתי חוקיים במס הכנסה כוחה יפה אף ביחס למע"מ.
8. באשר לטענה לפיה אין ראיה להוכחת ה"איסור" שבמשחקים – טוענת ב"כ המשיבה כי מדובר במשחקים הידועים לכל כמשחקים אסורים ועל כן, הינה פטורה מלהוכיח רכיב זה, כך ביחס למשחקי "רולטה", "וידאו פוקר", "בלאק ג'ק" ו"סלוט משין".
9. בהתייחסה לטענת הנאשם 2, כי לא נחקר באזהרה בגין החשד לביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה – נטען כי בחקירתו מיום 27.1.06 עומת הנאשם מפורשות עם החשד לפיו זמם עם חלק מהנאשמים לגנוב את תוכנת ההימורים B&C, הוא החשד שעומד בבסיס אישום 3. משכך, טענתו חסרת יסוד.

דיון והכרעה

כללי

1. טענות מקדמיות, כשמן כן הן, מונחות לפני בית המשפט טרם הדיון וטרם ליבון הסוגיות לגופן. לפיכך, ראוי לבחון טענות אלו בזהירות יתרה, לבל נקדים את המאוחר. פעמים, לא ניתן להכריע בטענה מקדמית, אלא לאחר שמיעת הראיות, או אז, מתבהרת התמונה במלואה. על רקע עובדות אלו, תיבחנה טענותיהם המקדמיות של הסנגורים.

התיישנות ו/או שהוי

1. תקופת ההתיישנות בעבירה מסוג עוון הינה חמש שנים ממועד ביצוע העבירה (סעיף 9(א)(3) לחסד"פ). ברם, כפי שנקבע בסעיף 9(ג) לחסד"פ "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר".
2. העבירות המיוחסות לנאשמים, על פי טיבן ואופיין, הן עבירות נמשכות, דהיינו בין השנים 1998 – 2002 עסקו הנאשמים לכאורה בארגון ועריכת משחקים אסורים. לפיכך, המועד הקובע לעניין מרוץ ההתיישנות הוא המועד האחרון בו בוצעו לכאורה העבירות. על יסוד הטענה שעבירות אלו נמשכו עד שנת 2002, הרי שמניין ההתיישנות חל ממועד זה ואילך, להבדיל מיום תחילת העבירה. ראה רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.2.07): "בעבירה נמשכת מתאפיין הרכיב ההתנהגותי בהתמשכותו מבחינת הזמן וכל עוד העבירה לא הופסקה, מהות העבירה הנמשכת אינה מאפשרת התיישנותה" .
3. בהינתן העובדה הנטענת, לפיה החקירה נגד הנאשמים בפרשיות נושא כתב האישום נפתחה בשנת 2006, הרי שעם פתיחתה נעצר מרוץ ההתיישנות. די בכך כדי לדחות בשלב זה את טענת ההתיישנות.
4. באשר לטענת השיהוי – אכן מדובר בתקופה ארוכה שחלפה ממועד ביצוע העבירות לכאורה ועד למועד הגשת כתב האישום. היקפן, חומרתן וריבוין של העבירות לכאורה, תרמו, ללא ספק, להארכת משך החקירה, שכן, על פני הדברים ומתוך עיון בכתב האישום, המדובר בפרשייה מורכבת, מסועפת ורבת משתתפים. בנסיבות אלו איני סבורה כי המקרה דנן נכנס באחד החריגים בהם יש להורות על ביטול כתב האישום בשל השיהוי שנגרם בהגשתו. לעניין זה ראה דברי בית המשפט העליון בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (פורסם בנבו, 4.9.07):

"איננו סבורים כי המקרה שבפנינו הוא אחד מאותם מקרים נדירים, וזאת בעיקר מאחר ועסקינן בעבירות כלכליות אשר מעצם טיבן מצריכות זמן ארוך יותר לחקירתן:

'אין הרי עבירה כלכלית מורכבת הכרוכה בפענוחן של סוגיות עובדתיות ומשפטיות סבוכות, כהרי עבירת רכוש פשוטה שאין כל קושי לגלותה ולבסס ראיות להגשת כתב אישום בגינה. בעבירות מן הסוג הראשון ניתן יהא להשלים ביתר קלות עם חקירה ארוכה המשהה את הגשת כתב אישום' (ישגב נקדימון הגנה מן הצדק (2003) 317)'".

אכיפה בררנית והגנה מן הצדק

1. שני היבטים של טענת האפליה הועלו; האחד, הימנעות המאשימה מהגשת כתבי אישום במקרים אחרים של הימורים באינטרנט והשני – הימנעות מהגשת כתבי אישום נגד אחרים אשר לכאורה, נטלו חלק בפרשייה שלפני.
2. נקבע בהלכה הפסוקה, כי טענה בדבר אכיפה סלקטיבית תתקבל, כפוף להוכחת הפעלת מדיניות מפלה על ידי הרשות, בין פלוני לאלמוני, שמקורה בשיקולים זרים, כמו דת, גזע, או מין, או עקב אכיפה שרירותית. אז, יהא זה מוצדק, במקרים מסוימים, לבטל כתב אישום מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק. עם זאת, נקבע בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999) (להלן: "פרשת זקין"), כי לא כל אכיפה חלקית תחשב לאכיפה בררנית פסולה:

"אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק... אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא".

ובאשר לנטל ההוכחה של אכיפה בררנית, זה רובץ על כתפי הנאשם:

"רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית" (ר' פרשת זקין).

1. אכיפה בררנית הינה עניין שבעובדה, אשר יש להוכיח באמצעות ראיות. הואיל וטרם הוחל בשמיעת הראיות, ממילא קיומה לא הוכח. זאת ועוד; אף אם קיימים מפעילי אתרים אינטרנטיים, אשר לא הוגשו נגדם כתבי אישום, אין בכך כדי ללמד בהכרח, על שרירות לב או שיקולים פסולים. כל מקרה נבחן לגופו ועל פי נסיבותיו. חזקת חוקיות המנהל נזקפת לזכות הרשות ולפיה, היא פועלת באורח תקין ובגדר שיקול הדעת הקנוי בידה, תוך קביעת סדרי עדיפויות והתחשבות במשאבים, כמו גם בשיקולים ראייתיים ושיקולים ענייניים אחרים.
2. באשר לאי העמדתם לדין של מעורבים אחרים בפרשה – אף זו טענה עובדתית שדינה להתברר במהלך שמיעת הראיות. במצב דהיום, מעורבותם של העדים הללו בפרשייה אינה ידועה, כמו גם, אין לדעת מה היו שיקולי הרשות בהחלטותיה. כמובן ששמורה לסנגורים הזכות לשוב להעלות טענותיהם אלו בתום ההליך.
3. דוקטרינת ההגנה מן הצדק מעוגנת בסעיף 149(10) לחסד"פ ויסודותיה בהלכה הפסוקה. מכוחה, קנויה לבית המשפט סמכות לבטל כתב אישום, אשר הגשתו עומדת בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות הגם, שבמקרים חריגים. כתב האישום לא יבוטל, אם ניתן לרפא את הפגם באמצעים מידתיים ומתונים יותר (ראה ע"פ 4855/02 בורוביץ' נ' מדינת ישראל).
4. נחה דעתי כי נכון לעת הזו ובטרם שמיעת הראיות בתיק - טענה זו, כחברותיה, אין מקומה להידון כטענה מקדמית, שכן הכרעתה נגזרת מהראיות שיונחו לפתחו של בית המשפט.

הלבנת הון

1. חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") נכנס לתוקפו בחודש אוגוסט 2000. העיון בכתב האישום מלמד כי יוחסו לנאשמים עבירות בגין חוק החל ממועד כניסתו של החוק לתוקפו ואילך. לפיכך, דין הטענה בדבר העדר השתכללות העבירות בשל היותן מוקדמות למועד כניסת החוק לתוקפו – נדחית.
2. באשר לטענות שהועלו על ידי ב"כ הנאשם 5, לעניין הגדרת "עבירות מקור" וייחוסן להעלמת מס ו/או הלבנת הון – לאחר שעיינתי בטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה כי אף בסוגיות אלו אין להכריע בשלב זה, שכן, לצורך ההכרעה בהן, יש לקבוע את התשתית העובדתית, כפי שתוכח. ייתכן, כי סופו של יום, יורשעו הנאשמים רק באחת מקבוצת העבירות המיוחסת להם, בין הלבנת הון ובין העלמת מס או יזוכו מכלל העבירות. כך או כך, כאשר מדובר בטענות שבעובדה, מסגרת טענות מקדמיות אינה מתאימה להן. תימוכין למסקנתי מצאתי בהחלטת בית המשפט העליון בע"פ 4980/07 אלון נ' מדינת ישראל:

"ודוק; אכן רצונו של אדם להעלים את הכנסותיו מעיני רשויות המס איננה מהווה, כשלעצמה, עבירה של הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק...... ברם כאשר אדם מבצע ביודעין פעולות ברכוש, שהושג בעבירות מקור (להבדיל מעבירות מס) מתוך מטרה להסוות את מקורו, או את זהות בעלי הזכויות ברכוש, הרי שמתמלאים כל יסודות העבירה של הלבנת הון, כאמור בסעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון".

משחקים אסורים

1. הטענה לפיה לא הוכח הרכיב ה"אסור" בתיבה שעניינה "משחקים אסורים" – אף היא טענה עובדתית, שמקומה להישמע במסגרת הדיון בהליך לגופו.

אי אזהרה כדין של הנאשמים 2 ו-4

1. כך אף גם ביחס לטענות הנאשמים 2 ו – 4, האחד בדבר אי אזהרתו של הנאשם 2 בחקירה ביחס לחשד לביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה. והשני, לפיה לא היה חלק מהחברה בתקופה בגינה מואשם בקבלת דבר במרמה. אלו טענות עובדתיות אשר מקומן להתברר במסגרת ההליך עצמו.

דבר הניתן להיגנב

1. הנאשם 4 טוען, כי תקבולי ההימורים אינם נכנסים בגדר ההגדרה "דבר הניתן להיגנב". ברם, הנאשם 4 כפר בקבלתם ועל כן, תחילה יש להכריע בשאלה העובדתית אם מדובר בקבלת תקבולי המורים או שמא בהעלמת מס ואולי בשניהם? יוצא אפוא, כי אף בסוגיה זו, טרם בשלה העת לבחון את הגדרת התקבול והשלכותיה. בשולי הדברים יצוין, כי אין להתעלם מהפרשנות המרחיבה שניתנה להגדרה "דבר הניתן להיגנב", שכוללת גם זכויות ונכסים בלתי מוחשיים (לעניין זה ר' ע"פ 232/93 מדינת ישראל נ' הרנוי פ"ד מז(5) 797 (1993). גזירה שווה יש לעשות ביחס לטענה לפיה עסקה בלתי חוקית, אינה חייבת במע"מ וממילא אין לדרוש הנפקת חשבונית בגין פעילות בלתי חוקית. תחילה, יש לברר אם מדובר בעסקה בלתי חוקית, שהרי הנאשמים כופרים בכך ורק לאחר מכן ובכפוף לתוצאות – תיבחן השאלה אם יש להחיל על העסקה את חוק מע"מ.

סיכום

1. העולה מכל האמור לעיל הוא כי דינן של הטענות המקדמיות להידחות.

ניתנה היום, י' ניסן תשע"ג, 21 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.