1. לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית. נושא התובענה הייצוגית הוא דמי הביטוח האחרונים (פרמיה) שמשלם מבוטח בביטוחים שאינם אלמנטריים (ביטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצב'), לפני קרות מקרה הביטוח או לפני ביטול הפוליסה על ידי המבוטח, בגין החודש בו בוטל או נפסק הביטוח. כמו כן התובענה עניינה בדמי הביטוח שנגבו לאחר מכן, והשבתם.
2. הטענה כנגד המשיבות, חברות הביטוח, היא שהן אינן מחזירות למבוטחים או ליורשיהם את החלק היחסי של דמי הביטוח בגין יתרת ימי החודש שלאחר מועד הפסקת הביטוח, בין שההפסקה היא עקב קרות מקרה הביטוח ובין שההפסקה היא עקב ביטולה של הפוליסה על ידי המבוטח. טענה נוספת היא שבגין חודשים שלאחר חודש האירוע של הפסקת הביטוח מוחזרים דמי הביטוח בערכם הנומינלי ללא הפרשי הצמדה וריבית.
3. אין מחלוקת שהמשיבות אינן מחזירות את הפרמיה בגין חלק של חודש, שלאחר קרות מקרה הביטוח או ביטול הפוליסה. אין גם מחלוקת כי המשיבות אינן זכאיות לפרמיה בגין החודשים שלאחר קרות מקרה הביטוח או ביטול הפוליסה.
4. הצדדים חלוקים בשאלות נוספות - קיומה של עילה אישית למבקשים, התיישנות תביעות הקבוצה, היקף הקבוצה, והתאמת התביעה להליך של תובענה ייצוגית.

עילות התביעה הפרטניות של המבקשים

1. מבקש 1 - התקשר עם משיבה 1, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), בין היתר, בחוזה ביטוח ("מזור 18"). מבקש 1 הודיע למגדל ביום 29.12.05 על רצונו להפסיק את הביטוח, כך שמבקש 1 זכאי להחזר החלק יחסי של החודש. כמו כן, מגדל גבתה את הפרמיה בגין חודש ינואר 2006, פרמיה אשר הוחזרה למבקש 1 בערכה הנומינלי. בפוליסה סעיף 8ב. "בעל הפוליסה רשאי בכל עת לבטל את הפוליסה בהודעה בכתב לחברה, והביטול ייכנס לתוקפו עם קבלת ההודעה על ידי החברה".

בנוסף, התקשר מבקש 1 עם משיבה 4, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), בחוזה ביטוח ("מעורב חצי חיסוי תגמולים") וביום 14.9.03 הודיע לה על ביטול הפוליסה. מנורה המשיכה וגבתה דמי פרמיות בגין החודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2003, ורק את הפרמיה בגין חודש דצמבר 2003 השיבה מנורה למבקש 1 ביום 28.12.03 בסכום נמוך מן הסכום שנגבה עקב ירידת המדד (לא צורפה פוליסה ואין צרופות).

1. מבקש 1 התקשר עם מנורה גם בחוזה ביטוח ("קרן אור טופ"). ביום 18.11.08 הודיע מבקש 1 למנורה על ביטול הפוליסה, וזו הודיעה למבקש 1 כי הפוליסה תבוטל החל מיום 1.12.08. החלק היחסי של הפרמיה בגין חודש נובמבר לא הוחזר למבקש 1 (צורפה פוליסה ט1 ויש הוראה לעניין ביטול "המבוטח רשאי בכל עת לבטל את הפוליסה בהודעה בכתב, הביטול ייכנס לתוקפו עם קבלת ההודעה במשרדי 'מנורה'").
2. מבקשת 2 - בעלה המנוח של מבקשת 2 היה מבוטח בביטוח קבוצתי במגדל, והוא נפטר ביום 15.7.09. החלק היחסי של פרמיית חודש יולי 2009 בגין ביטוח החיים של המנוח לא הוחזר למבקשת 2 (למבקשת לא ידוע מספר הפוליסה).

בנוסף, בעלה המנוח של מבקשת 2 היה מבוטח בביטוח קבוצתי רפואי, של משיבה 3, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), והחלק היחסי של פרמיית חודש יולי 2009 לא הוחזר למבקשת 2 (לא הוצגה פוליסה).

בעלה המנוח של מבקשת 2 היה מבוטח טיפולי שיניים קבוצתי של משיבה 5, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), ב"הראל ביטוח שיניים", ופרמיית חודש יולי 2009 בגין ביטוח זה לא הושבה למבקשת 2 (לא הוצגה פוליסה).

1. מבקש 3 - אימו המנוחה של מבקש 3 התקשרה עם משיבה 2, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), בחוזה ביטוח ("אחריות לעתיד"). המנוחה נפטרה ביום 21.1.05, וגביית הפרמיות המשיכה עד לחודש מרץ 2005 (כולל). בעקבות פניות המבקש 3 לכלל, ביום 23.6.05 החזירה כלל את הפרמיות בגין החודשים פברואר ומרץ 2005 בערכן הנומינלי. הפרמיה היחסית בגין חודש הפטירה (ינואר 2005) לא הוחזר למבקש 3 (לא הוצגה פוליסה).

בנוסף, מבקש 3 התקשר עם הראל בחוזה ביטוח ("מענקית"). למבקש 3 הובטחה טרם ההתקשרות החוזית הנחה בשיעור של 25% מגובה הפרמיה. בחודשים הראשונים של תקופת הביטוח גבתה הראל ממבקש 3 את מלוא הפרמיה ולאחר שמבקש 3 גילה זאת ופנה אליה זו החזירה לו את הסכומים העודפים אך בערכם הנומינלי.

1. מבקש 4 - התקשר עם הפניקס בחוזה ביטוח ("הדר לעצמאי"). ביום 16.11.03 הודיע מבקש 4 לפניקס על רצונו לבטל את הפוליסה. הפניקס המשיכה וגבתה פרמיה עבור חודש דצמבר 2003, סכום הפרמיה של חודש דצמבר הוחזר למבקש 4 בערכו הנומינלי ביום 16.1.04 ((בפוליסה ו2 סעיף 7ג.1 "בעל הפוליסה רשאי להפסיק את תשלום הפרמיות ולדרוש ערך פדיון הפוליסה...עם קבלת הדרישה בחברה יבוטל הביטוח וישולם ערך הפדיון, לפי תנאי הפוליסה").
2. מבקש 5 - בת זוגו המנוחה של מבקש 5 התקשרה עם הפניקס בחוזה ביטוח ("קו כסף-מקובע") ונפטרה ביום 18.5.099, החלק היחסי של הפרמיה בגין חודש מאי לא הוחזר.
3. מבקשת 6 - בעלה המנוח של מבקשת 6 התקשר עם כלל בחוזה ביטוח ("כל רגע"). המנוח נפטר ביום 24.7.09. הפרמיה בגין החלק היחסי של חודש יולי 2009 לא הוחזרה למבקשת 6.

בנוסף, המבקשת 6 ובעלה המנוח התקשרו עם כלל בחוזה ביטוח ("מוות מתאונה אמצע החיים"), וכלל לא החזירה למבקשת 6 את החלק היחסי של הפרמיה עבור ביטוח בעלה המנוח בגין חודש יולי 2009.

1. מבקש 7 - התקשר עם מנורה בחוזה ביטוח ("ריסק משכנתא"). ביום 12.8.09 הודיע מבקש 7 למנורה, על ביטול הפוליסה, ודרש את ביטול הפוליסה באופן מיידי. הפרמיות בגין החודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר בשנת 2009 נגבו ממבקש 7. הפרמיות בגין חודשים נובמבר ודצמבר הוחזרו בערכן הנומינאלי, ואילו פרמיה בגין החלק היחסי של חודש אוגוסט והפרמיות בגין החודשים ספטמבר ואוקטובר לא הוחזרו כלל. (על פי הפוליסה נספח י2 לבקשה "בעל הפוליסה רשאי, בכל עת, לבטל את הביטוח על פי הפוליסה בהודעה בכתב לחברה. הביטול יכנס לתוקפו עם מסירת ההודעה האמורה לחברה").

בקשת האישור - עילות התביעה המשותפות של חברי הקבוצה המיוצגת

1. הטעייה, המשיבות הטעו את לקוחותיהן הן בשלב הטרום חוזי הן בשלב החוזי, וכן נצלו מעמדן כבעלות מונופולין בהיותן קבוצת ריכוז. ההטעיה הייתה במצגי שווא לפיהם פועלת המשיבה כדין, והצגת דרישות לסכומים במסגרת גביית הפרמיה השוטפת שכל לקוח סביר מאמין שאם המשיבה דורשת אותם משמע היא זכאית להם.
2. הפרת הסכם.
3. חוסר תום לב, המשיבות הפרו את חובת תום הלב המוגברת החלה עליהן מתוקף מעמדן המיוחד.
4. עשיית עושר ולא במשפט, המשיבות התעשרו שלא כדין של על חשבונם של המבוטחים.
5. הפרת הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח" או "החוק") שהן הוראות קוגנטיות ועל כן כל הסכמה בניגוד להן בטלה או ניתנת לביטול.
6. התנהגות המשיבות מנוגדת לסעיפים 55 ו-104 בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח").

בקשת האישור - הגדרת הקבוצה

1. "כל מי שהוא ו/או שהיה מבוטח של אחת או יותר מן המשיבות בפוליסת ביטוח כלשהיא למעט פוליסת ביטוח רכוש או יורשו של מבוטח כזה ופוליסת הביטוח הופסקה מסיבה כלשהיא בין אם עקב ביטולה ע"י המבוטח ובין אם עקב קרות ארוע ביטוח".

התנאים לאישור תובענה כייצוגית

1. בקשה לאישור תובענה ייצוגית היא הליך מקדמי, במסגרתו בית משפט נדרש להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהובאה לפתחו במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, על בית המשפט לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית.
2. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (ר' פרט 1 בתוספת השנייה) וכן "תביעה נגד מבטח, סוכן ביטוח או חברה מנהלת, בקשר לענין, לרבות חוזה ביטוח או תקנון קופת גמל, שבינם לבין לקוח, לרבות מבוטח או עמית, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (ר' פרט 1 בתוספת השנייה).

בענייננו, בקשתם של המבקשים הוגשה בהתאם לפרטים 1 ו-2 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות.

1. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט" וסעיף 8(א) קובע את התנאים אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות:

"בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;

(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;

(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

סעיף 8(א)(1) - האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לחברי קבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובתם

1. ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") נדרש בית המשפט לשלב בקשת האישור ולנטל לעניין השאלה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה וכך נפסק שם:

"בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה))...

אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה" (ההדגשה שלי – מ' נ').

1. ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית:

"41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה ...

על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב – משפטית ועובדתית – האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ'292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית,לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל.

...

59... התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה" (ההדגשות שלי – מ' נ') (שם, בפסקאות 41-39 ו-59).

(ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)).

1. השאלות שבמחלוקת הן:

א. האם על המשיבות להשיב את דמי הביטוח בגין יתרת החודש שלאחר סיום או הפסקת הביטוח עקב קרות מקרה הביטוח.

ב. האם על המשיבות להשיב את דמי הביטוח בגין יתרת החודש שלאחר סיום או הפסקת הביטוח עקב ביטולו של חוזה הביטוח על ידי המבוטח.

ג. האם על המשיבות להשיב עודפי דמי ביטוח בערכם הריאלי או הנומינלי, אם בערכים ריאליים –האם הן זכאיות להצמיד את הסכומים גם למדדים שליליים. האם על המשיבות להשיב את דמי הביטוח בצירוף ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א. בחוק חוזה ביטוח.

ד. תקופת התיישנות.

1. להלן אדון בשאלות שבמחלוקת כסדרן ואבחן התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות.

א. השבת דמי הביטוח בגין יתרת החודש שלאחר הפסקת הביטוח עקב קרות מקרה הביטוח

תמצית טענות המבקשים

1. כאשר אירע מקרה הביטוח, בביטוחים שאינם אלמנטריים (ביטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצב') (להלן: "הביטוחים"), על המשיבות להחזיר למבוטח (או ליורשיו) את החלק היחסי של דמי הביטוח בגין החלק היחסי של יתרת ימי החודש לאחר קרות מקרה ביטוח.
2. סעיף 16(ב) בחוק חוזה הביטוח קובע שכאשר נעשה מקרה הביטוח בלתי אפשרי מתבטל החוזה מאליו והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול. ברגע בו אירע מקרה הביטוח התבטל חוזה הביטוח, משום שמבוטח שמת אינו יכול למות שוב, ומבוטח שהפך לנכה לא יוכל שוב להפוך לנכה.
3. בעוד שלגבי ביטוחי רכב וביטוחי דירה נקבע במפורש כי עם קרות מקרה הביטוח מוצתה הפוליסה והפרמיה אינה מושבת למבוטח, אין הוראה כזו לגבי הביטוחים– דבר המעיד על כך שחברות הביטוח נדרשות להשיב את החלק היחסי של דמי הפוליסה עבור יתרת החודש.
4. המשיבות טענו אין להשיב את הפרמיה בגין יתרת החודש כנטען, שכן בביטוחים שנהוג לרכשם לתקופה ארוכה נקבעת הפרמיה ביחידת זמן בסיסית של שנה. יחידת זמן זו אינה מעוגנת בדין. פרמיה על בסיס שנתי אינה נהוגה בפוליסות ביטוח חיים מסוג עדיף שהיא פוליסת ביטוח המנהלים הנפוצה ביותר והפרמיה בה נקבעת באופן חודשי. המשיבות אף טענו כך במסגרת תובענה ייצוגית אחרת (ת"צ 1018/08). המשיבות מנועות עתה לטעון בניגוד לאמור שם שפוליסות מסוג עדיף הן שנתיות. אף פרמיה שנתית נהוג לשלם בכל סוגי הפוליסות בתשלומים חודשיים וברוב המקרים משלם המבוטח תוספת לפרמיה בגין הפריסה לתשלומים, שקרויה "תת שנתיות", ובכך הוא "מפצה" את חברת הביטוח בגין הפריסה.
5. העניין נושא הדיון איננו אקטוארי. הנחות ותחשיבים של חברות הביטוח אינם רלבנטיים לבקשה ולטענות המבקשים, אלא הוראת החוק, והפוליסות שבין המשיבות לחברי הקבוצה, ועל-פיהן על המשיבות להשיב את יתרת הפרמיה בגין התקופה לאחר הפסקת הביטוח.
6. השבת החלק היחסי של דמי הביטוח לא יגרום למשיבות לאובדן תשואה ולא יגדיל את הוצאות הגביה שלהן. הוכח כי אבדן התשואה מטופל על ידי גביית "תת שנתיות" והגדלת הוצאות הגבייה באה לידי ביטוי בהתייקרות העמלה המכונה "גורם הפוליסה" בהתאם למספר התשלומים. על פי הוראות המפקח על הביטוח סכומו של תשלום זה נגזר מאופן פריסת הפרמיה השנתית לתשלומים. מאחר שפריסת הפרמיה לתשלומים מייקרת בפועל את הפרמיה עקב התווספות שתי העמלות הנזכרות הרי שהשבת חלק יחסי מהפרמיה החודשית אינה צריכה לגרום להתייקרות הפרמיה, מה גם שלהחזר אין השפעה על האופן בו תשולם הפרמיה באופן שוטף.
7. מעדות עדי המשיבות עולה כי גם מבוטח ששילם את הפרמיה בתשלום שאינו חודשי, אלא רבעוני או חציוני, יקבל החזר של הפרמיות בגין החודשים שלאחר החודש בו אירע מקרה הביטוח. על כן הטענה כי פרמיה ששולמה לא תוחזר, אינה יכולה לעמוד. עוד עולה מהעדויות כי הטענה שהפרמיה נקבעה באופן שנתי אינה נכונה, וכי במרבית הפוליסות נושא הדיון הפרמיה נקבעה מראש כפרמיה חודשית. בנוסף עלה מהעדויות כי אין הבדל בתמחור הפרמיה כאשר המבוטח משלם אחת לשנה לבין מבוטח המשלם אותה בפריסה ל-12 תשלומים חודשיים (למעט הוספת תת שנתיות וגורם פוליסה מוגדל).
8. מהודעת המפקחת על הביטוח מיום 5.11.14 עולה, כי המפקחת דחתה את שיטת תמחור הפרמיה כפי שטענו המשיבות, ואת טענתן כי בחישובי גובה הפרמיה הן מניחות כי הפרמיה שמשולמת בתחילת החודש לא תשוב למבוטח.
9. יש לדחות את טענת המשיבות לפיה הכוונה במונח "תקופה" שבסעיף 16 בחוק חוזה הביטוח (ובסעיף 9(ד) לעניין מקרה של ביטול הביטוח על ידי המבוטח) היא למחזור התשלום שעל בסיסו חושבה הפרמיה.
10. בהתאם לסעיפים 9, 10, ו-15 בחוק חוזה הביטוח הכוונה במונח "תקופה" היא גם ליתרת ימי החודש בו בוטל הביטוח או אירע מקרה הביטוח.
11. אילו כיוון המחוקק ל"תקופה" כטענת המשיבות, היה קובע כי "המבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם עבור התקופה שלאחר התקופה במהלכה אירע הביטול", או שהיה קובע כי ההחזר הפרמיה יהיה רק החל מתקופת התשלום הבאה (כפי שנקבע בסעיף 46(ב) בחוק).
12. פרשנות המשיבות עומדת בניגוד להוראות הפוליסות עצמן.

תמצית טענות המשיבות מגדל כלל והראל

תמחור הפרמיה

1. המאפיין המרכזי של חוזה ביטוח (ולאו דווקא חוזה לביטוח חיים) הוא היותו מכשיר להקצאת סיכונים בין המבטח לבין המבוטח. שני הצדדים לחוזה הביטוח רוכשים, כל אחד מהם, סיכון וסיכוי תמורת תשלום דמי ביטוח, על יסוד האפשרות להתרחשות מקרה הביטוח בעתיד, שאין לדעת אם בכלל יתרחש. בהתאם להיקף הסיכון שנוטל המבטח נקבעים דמי הביטוח. (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4), 817, 843 (2003)).
2. דמי הביטוח הם הסכום שמשלם המבוטח למבטח, בתמורה לתשלום תגמולי ביטוח למבוטח במקרה של נזק שייגרם מהתממשות הסיכון המבוטח. זהו הביטוי הקונקרטי להקצאת הסיכונים והסיכויים.
3. קביעת דמי הביטוח שישלם מבוטח אינה נעשית מתוך מבט על מבוטח בודד, כעומד בפני עצמו, אלא במבט על קבוצת מבוטחים רחבה ("חוק המספרים הגדולים"), תוך התייחסות ספציפית לנתונים סטטיסטיים שונים הנובעים, בין היתר, מגיל המבוטח, מועד הפרישה הצפוי, סוג הכיסוי הביטוחי שנרכש והיקפו.
4. המומחה בר אור, אקטואר, מטעם המשיבות מתייחס לאופן בו מחושבים דמי הביטוח הנדרשים עבור תוכנית ביטוח מסוימת:

"ביטוח מסחרי היא דרך של ניהול הביטוח ע"י גוף מסחרי, מקצועי, הנקרא 'מבטח' (או חברת ביטוח) אשר מורשה מטעם הרגולאטור לעסוק בביטוח. המבטח נוטל על עצמו את הסיכון מחברי הקבוצה תמורת קבלת התשלום הנכון לכיסוי הסיכון מחברי הקבוצה. חברת הביטוח מחשבת את הפרמיות הנדרשות על בסיס חישוב אקטוארי המביא בחשבון את מהות הסיכון, המועד הצפוי של התביעות וגודלן, התשואה שהמבטח יכול להשיג על השקעות הפרמיות ואת ההוצאות המנהליות הדרושות לניהול נכון של הסיכון. חישוב הפרמיה מבוסס על נתונים סטטיסטיים שמטבעם יכולים להיות קרובים לאמת רק אם הם מתבססים על מספר רב של מקרים (חוק המספרים הגדולים)" (עמודים 4-3 לחוות דעת המומחה).

1. בבסיס תמחורה של כל תוכנית ביטוח עומד העיקרון של "איזון אקטוארי", לפיו על המבטח לשמור על עתודות שיבטיחו בכל עת כי שווי הכספים שהצטברו אצל המבטח, יחד עם התשואה שנצברה עליהם, יהיה גבוה דיו כדי לכסות את כל ההתחייבויות של המבטח בתוכנית הביטוח הרלוונטית.
2. אחד מהמאפיינים העיקריים של כיסויי ביטוח המשויכים לענף ביטוחי החיים (כדוגמת - ביטוח מוות, ביטוח חיים, אובדן כושר עבודה, נכות מתאונה, סיעוד, בריאות וכיוצ"ב), הוא, כי מדובר בהתקשרות ארוכת טווח לשנים רבות, בין חברת הביטוח לבין המבוטח.
3. הפרמיה שגובה חברת הביטוח מן המבוטח בביטוח חיים מחושבת פעם אחת ויחידה לפני תחילת ההתקשרות והיא נקבעת מראש בהסכם הביטוח. בטרם ההתקשרות, חברת הביטוח עורכת חישוב של הפרמיה שיידרש המבוטח לשלם לאורך כל תקופת הביטוח על סמך פרמטרים שונים וקובעת במועד ההתקשרות בפוליסה (או בסיומו של הליך החיתום והערכת הסיכון המבוטח) מהי הפרמיה שישלם המבוטח בעבור כיסוי ביטוח החיים שרכש, לאורך כל תקופת הביטוח.
4. פרמיית הביטוח נקבעת מראש ואינה משתנה או מחושבת מחדש במהלך תקופת הביטוח (למעט שיערוך חוזי של הצמדה למדד או עדכונים לפי גיל, כפי שנקבע מראש בפוליסה). גם במקרים בהם רוכש המבוטח כיסוי ביטוחי בפרמיה משתנה, הרי שאופן השתנות הפרמיה ידוע מראש ונקבע מראש טרם ההתקשרות בהסכם הביטוח. בידי המבוטח האופציה להחליט אם הוא רוצה להתקשר עם חברת הביטוח, או שלא (אין מחלוקת שבמפרט הביטוח של כל אחד מהמבקשים ציינה המשיבה הרלוונטית לתביעתו את הפרמיה החודשית שיידרש לשלם לאורך כל תקופת הביטוח).
5. בידי המבוטח זכות חד צדדית לבטל את הפוליסה בכל עת במהלך חיי הפוליסה, זכות שאינה קיימת למבטח אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק חוזה הביטוח.
6. בקביעת פרמיית הביטוח עבור כיסויי ביטוח המשתייכים לענף ביטוח החיים נהוג ככלל לקבוע את מחירה של הפרמיה בהתבסס על יחידת זמן בסיסית של שנה למדידת הסיכון המבוטח, כאשר ההנחה היא כי הפרמיה השנתית תשולם מראש, בתחילת שנת הביטוח.
7. ההנחה היא כי הפרמיה השנתית תתקבל מראש בתחילתה של כל שנת הביטוח, במהלך כל תקופת הביטוח בכיסויי ביטוח המשתייכים לענף ביטוחי חיים (שהינה תקופה בת שנים רבות), ולכן על המשיבות להעריך כבר במועד ההתקשרות את השווי הכלכלי של תזרימי המזומנים שהן עשויות לקבל מפרמיות שיגבו לאורך כל תקופת הביטוח.
8. בעוד יחידת התמחור הבסיסית של הסיכון המבוטח היא שנתית, הרי שבפועל יחידת התמחור המזערית המקובלת של תמחור הפרמיה היא חודשית, כאשר המבטח מניח כי הסיכון המבוטח מתפלג באופן שווה על פני חודשי השנה ולכן הפרמיה השנתית תשולם אחת לחודש. (התשלום החודשי נובע ככלל לאור בקשת המבוטח לשלם את הפרמיה באופן חודשי לנוחותו, אולם במרבית כיסויי הביטוח אין למעשה כל מניעה לשלם פרמיה שנתית, או חצי שנתית, או רבעונית וכיוצ"ב).
9. מבחינה סטטיסטית מעבר מתמחור הפרמיה באופן שנתי (מתוך הנחה כי הפרמיה תתקבל מראש בתחילת השנה) אל תמחור הפרמיה באופן חודשי (מתוך הנחה כי הפרמיה תתקבל מראש בתחילת החודש), מוביל דה-פקטו, להתייקרות הפרמיה שעל המבוטח לשלם. הדבר נובע מהעדר היכולת של חברות הביטוח להשיג אותה תשואה על פרמיה ששולמה על שנה שלמה מראש כאשר אותה פרמיה משולמת לסירוגין ב-12 תשלומים - תשלום אחד בראשית כל חודש, כמו גם מגידול בהוצאות המבטח בשל גביה חודשית של הפרמיה השנתית (היינו גבייה ב-12 מועדים במקום פעם אחת בתחילת השנה).
10. בעת תמחור הפרמיה, מניחות המשיבות כי פרמיית הביטוח תתקבל מהמבוטח מראש, בתחילת החודש בעבור החודש בגינו שולמה. בהנחה זו גלומה ההסתברות, כי מקרה הביטוח עשוי לקרות בממוצע, בכל אחד מימי החודש (בין ביום הראשון לחודש, במהלך החודש, או ביום האחרון לחודש), ואף שלא לקרות בכלל.
11. משמע, בפרמיית הביטוח החודשית, המשולמת מראש, כבר מגולם הסיכון כי הביטוח יכול להפסיק בממוצע בכל אחד מימי החודש - בין בשל מקרה ביטוח שעלול להתרחש בכל אחד מימי החודש, ובין בשל ביטול הפוליסה שעשוי להיכנס לתוקף בפועל בכל אחד מימי החודש.
12. עם גביית הפרמיה החודשית הסיכון המבוטח מוצה, כאשר המשיבות מניחות בעת תמחור הפרמיה החודשית כי זו תשולם בכל מקרה מראש (בין אם מקרה הביטוח אירע או שלא, בין אם התקבלה הודעת ביטול ובין שלא).
13. אין הצדקה להשיב פרמיה חודשית יחסית גם בשל ההוצאות שמוציאות המשיבות בגין ניהול הפוליסה. ההוצאות בגין הנפקה וניהול של הפוליסה מתומחרות בהנחה שהן תשולמנה על פני תקופת הביטוח כולה. קיימות הוצאות שרלוונטיות למועד ההתקשרות (כגון הוצאות הנפקת פוליסה, חיתום אם נדרש וכיוצ"ב), אולם קיימות בכל פוליסה גם הוצאות שוטפות שאינן קשורות ליום בחודש בו אירע מקרה הביטוח, או ליום בחודש בו בוטלה הפוליסה, כדוגמת הוצאות בשל גביית פרמיה 12 פעמים בשנה (ולא פעם אחת), עמלות לסוכנים, וכיוצ"ב.
14. אם תידרשנה המשיבות להשיב כעת פרמיית ביטוח חודשית יחסית בחישוב לפי ימים, יהיה עליהן לתמחר מחדש, באופן רטרואקטיבי, את הפרמיה שתומחרה במועד ההתקשרות על בסיס חודשי, לפי יחידות זמן של ימים. התמחור מחדש של הפרמיה על בסיס יומי יוביל לכך שיהיה על המשיבות לייקר את פרמיות הביטוח שהן גובות בגין כיסויי ביטוח המשויכים לענף ביטוח החיים, בשל אובדן של כמחצית פרמיה חודשית בממוצע.
15. הדרישה להשבת פרמיה חודשית יחסית מובילה למצב אבסורדי ולשאלה עד לאן. האם על המשיבות להשיב פרמיה חודשית יחסית ביחס של ימים או שמא לפי שעות.
16. חוות דעת המומחה לא נסתרה בחוות דעת נגדית. המבקשים גם ויתרו על חקירת המומחה וגם מטעם זה היא לא נסתרה.

הפסקת הביטוח עקב קרות מקרה הביטוח

1. סעיף 16(ב) בחוק חוזה הביטוח, אינו רלוונטי לענייננו. הוא עוסק במצבים של "התפוגגות הסיכון" המבוטח בשל נסיבות חיצוניות שאינן הסיכון המבוטח (למשל כאשר נכס שבוטח מפני סיכון מסוים (אש) נהרס עקב התממשות סיכון אחר (רעידת אדמה) או כאשר הנכס נושא הדיון אינו קיים עוד).
2. אפילו חל סעיף 16(ב) בחוק חוזה הביטוח בענייננו, המבקשים לא זכאים להחזר כלשהו מהפרמיה החודשית. סעיף 16(ב) בחוק חוזה הביטוח קובע, כי המבוטח זכאי להחזר דמי ביטוח בעד "התקופה" שלאחר מועד ביטול הפוליסה. "התקופה" בגינה קמה חובת השבת הפרמיה לפי סעיף 16(ב) היא אותה "התקופה" בגינה תומחרו דמי הביטוח מראש, ובענייננו - באופן חודשי.
3. סעיף 14(א) בחוק חוזה הביטוח, הדן במועד לתשלום דמי הביטוח, קובע שכאשר דמי הביטוח תומחרו על פני תקופות קצובות, הם ישולמו בראשית כל תקופה, קרי: במקרים בהם דמי הביטוח תומחרו באופן חודשי, כבענייננו, על המבוטח לשלמם מראש בתחילת כל חודש.
4. שילובם של סעיפים 14(א) ו-16(ב) מלמד כי חוק חוזה הביטוח מגדיר את יחידת הזמן שעל בסיסה נגבים (או מושבים) דמי הביטוח כ"תקופה" ולא כימים.
5. מבוטח שקיבל את תגמולי הביטוח בשל מקרה הביטוח שארע לו מכח הפוליסה מיצה את זכויותיו לפי הפוליסה, ואינו זכאי לקבל מהמשיבה איתה התקשר דבר נוסף (למעט תגמולי הביטוח שקיבל).

תמצית טענות חברות הפניקס ומנורה

1. גם משיבות אלה טענו אותן טענות לעניין תמחור הפוליסה.
2. סעיף 16(ב) בחוק חוזה הביטוח איננו חל על מצב שבו אירע מקרה הביטוח, אלא מסדיר מצבים בהם מתפוגג הסיכון לקרות מקרה הביטוח. בקרות מקרה הביטוח, התממש הסיכון אשר על כיסויו שילם המבוטח, ועל חברת הביטוח לשלם לו תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה.
3. חוק חוזה הביטוח מבחין בין שני מצבים שונים אלו, ומייחד את פרק ד' לשינויים בסיכון, ובכלל זה לביטול החוזה מחמת שמקרה הביטוח נעשה בלתי אפשרי; בשעה שפרק ה' בחוק עוסק בהתנהלות במצבים בהם קרה מקרה הביטוח.
4. אפילו חל סעיף 16(ב) בקרות מקרה הביטוח, לא היה בכך כדי לסייע למבקשים. חוק חוזה הביטוח מגדיר את יחידת הזמן שעל בסיסה נגבים דמי הביטוח כ"תקופה". דמי הביטוח משולמים בראשית כל תקופה, פרק הזמן עבורו משולמים דמי הביטוח מהווה את אותה תקופה. כך, ככל שפרמיית הביטוח היא חודשית, הרי ש"התקופה" בה מדובר הינה תקופה בת חודש.
5. במקרה שהסיכון לקרות מקרה הביטוח התפוגג, המבטח יהיה חייב בהחזרת הפרמיות ששולמו "בעד התקופה שלאחר הביטול", ובהתאם לסעיף 14 בחוק, מדובר בפוליסה המבוססת על יחידות זמן חודשיות.

דיון (בשאלה א')

1. סעיף 16(ב) בחוק חוזה הביטוח קובע כדלקמן:

"נעשה מקרה הביטוח בלתי אפשרי אחר כריתת החוזה, מתבטל החוזה מאליו והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול".

1. אני מקבלת את טענת המשיבות כי סעיף 16(ב) אין עניינו במקרה בו אירע מקרה הביטוח אלא במקרה בו הסיכון התפוגג.
2. על תכליתו של סעיף זה עומד ירון אליאס דיני ביטוח 798-797 (מהדורה שנייה, 2009) (להלן: "אליאס"):

"הוראת סעיף 16 (ב) בחוק מהווה, למעשה, ביטוי ספציפי לדין הסיכול הכללי (סעיף 18 בחוק התרופות) המסדיר מצבים שבהם אין אפשרות לקיים את החוזה כתוצאה מהתהוותן של נסיבות שונות, כגון אובדן בלתי צפוי של הטובין נשוא החוזה. ההוראה דנה במצב העשוי להתהוות לאחר כריתת חוזה הביטוח - התפוגגות הסיכון לקרות מקרה הביטוח. כך למשל, כאשר נכס שבוטח מפני סיכון מסוים (אש) נהרס עקב התממשות סיכון אחר (רעידת אדמה), נעשה מקרה הביטוח בלתי אפשרי, שכן הנכס נשוא הסיכון המבוטח אינו קיים עוד. הוא הדין לגבי מקרה שבו הנכס המבוטח נמכר במהלך תקופת הביטוח. התוצאה היא כי חוזה הביטוח מתבטל מאליו המועד שבו מקרה הביטוח נעשה בלתי אפשרי, והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול" (ההדגשות שלי – מ' נ').

גם שחר ולר פירוש לחוקי החוזים - ביטוח (2005) (להלן: "ולר") כותב לעניין סעיף 16(ב):

"סעיף 16(ב) עוסק במקרה שאירע לאחר כריתת החוזה והופך את חוזה הביטוח למיותר. למשל, בביטוח תכולה של מחסן מפני גנבה נעשה מקרה הביטוח בלתי-אפשרי אם הציוד המבוטח נשרף... אם המבוטח לא ביטל את החוזה, תחולתו של סעיף 16(ב) היא שתקבע את זכאות המבוטח להשבה... לדוגמה, אם רופא מבוטח בביטוח אחריות נפגע בתאונת דרכים, וכתוצאה מכך שוכב מחוסר- הכרה מבלי שהמבטחת מודעת לדבר, יחול סעיף 16(ב), כשהתוצאה היא שהמבוטח - הרופא יהא זכאי להשבה של דמי הביטוח. בהתקיים התנאים לתחולת סעיף 16(ב) 'מתבטל החוזה מאליו'... התבטלות החוזה מאליו משמעה שאין צורך לשלוח הודעת ביטול. מבחינה זו נוסח הסיפה של הסעיף – שלפיו המבוטח זכאי להחזר דמי ביטוח 'בעד התקופה שלאחר הביטול' – אינו מוצלח. סעיף 10 לחוק, החל על ביטול חוזה, אינו חל כאן" (שם, כרך ראשון בעמ' עמ' 441-440).

1. אינני מקבלת את טענת המבקשים כי אין לקבל את טענות המשיבות לעניין סעיף 16(ב) מאחר שהציטוט מן הספר של אליאס נוגע לפוליסות רכוש, ואת הטענה כי הדברים נאמרו תחת הכותרת "מיצוי סכום הביטוח". אמנם הדוגמאות של אליאס הן מתחום ביטוח הרכוש ואולם אין ללמוד מכך שמקרה הביטוח אינו יכול להפוך לבלתי אפשרי גם בפוליסות מהסוג הנדון. כך למשל לא יתכן מקרה ביטוח במקרה של פוליסת לביטוח אובדן כושר אם התממש סיכון אחר שהמבוטח נפטר.
2. יש לזכור שסעיף 16(ב) מצוי בפרק א' בחוק שעניינו "הוראות לכל סוגי הביטוח", וסעיף 40 החותם את הפרק קובע: "הוראות פרק זה יחולו על כל סוגי הביטוח זולת אם יש בפרק אחר של חוק זה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".
3. סעיף 16(ב) נמצא בסימן ד' (שבפרק א') בחוק שכותרתו "שינויים בסיכון". קרות מקרה הביטוח אינו מהווה שינוי בסיכון. אירוע מקרה הביטוח מוסדר בסימן ספציפי בחוק "סימן ה': תגמולי הביטוח". כך גם, כותרתו של סעיף 16(ב) "סיכון שנתבטל" מלמדת על כך שמדובר בסיכון שהתבטל, להבדיל מסיכון שהתממש.
4. כמו כן, הדברים בספרו של אליאס נאמרים בגדר פרק 19.1 שעניינו "סיכון שנתבטל". בדונו בסעיף 16(א) מתייחס אליאס לסיכון שבעת כריתת הביטוח כבר חלף, ולדוגמה הוא נותן נכס שנשרף, כמו גם ביטוח חיים לאדם שכבר נפטר.
5. המבקשים בסיכומים טענו כי המקור החוקי להחזר הפרמיה בעת קרות מקרה הביטוח אינו רק סעיף 16(ב) "אלא גם הוראות נוספות כמפורט בבקשת האישור, בתגובת המבקשים ובסיכומיהם". עיון בבקשה מלמד כי זו נסמכת מפורשות דווקא על סעיף 16(ב), כעולה מסעיף 13 בבקשת האישור, וכך גם הסיכומים (ר' סעיפים 6- 21). גם בתגובה בפרק "הוראות הדין – קרות מקרה הביטוח" (מעמ' 16) מסתמכים המבקשים על סעיף 16(ב) אלא ששם הם טוענים באופן כללי: "לא רק הוראות חוק חוזה הביטוח תומכות בטענות המבקשים. גם הוראות הדין הכללי מחייבות כי יבוצע החזר של חלק יחסי מהפרמיה" (סעיף 127). אמירה זו היא כללית ואינני סבורה כי ניתן לבסס עליה עילה לאישור בקשה לתובענה ייצוגית, מה גם שאיננה מאפשרת למשיבות להתגונן כראוי.

סיכום ביניים

1. עילת התביעה של המבקשים להשבת דמי הביטוח, בגין יתרת החודש שלאחר קרות מקרה הביטוח התבססה על סעיף 16(ב) בחוק חוזה הביטוח. משהגעתי למסקנה כי לא ניתן להסתמך על סעיף זה לעניין השבת דמי הביטוח בנסיבות של קרות מקרה הביטוח, אני קובעת כי התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה אינו מתקיים ועל כן אין לאשר את התובענה בעילה זו.
2. על כן אינני מאשרת את התביעות שמבוססות על העילה הנ"ל: התביעה של מבקשת 2 נגד מגדל הפניקס והראל; התביעות של מבקשים 3 ו-6 נגד כלל; התביעה של מבקש 5 נגד הפניקס.

ב. השבת דמי הביטוח בגין יתרת החודש שלאחר הפסקת הביטוח עקב ביטולו של חוזה הביטוח על ידי המבוטח

תמצית טענות המבקשים

1. כאשר מבטל המבוטח את חוזה הביטוח על המשיבות להחזיר לו את החלק היחסי של הפרמיה בגין יתרת ימי החודש. כל האמור לגבי הפסקת הביטוח עקב קרות מקרה הביטוח נכון בשינויים המחויבים לעניין הפסקת הביטוח עקב ביטול החוזה על ידי המבוטח.
2. סעיף 9(ד) בחוק חוזה הביטוח קובע שמבוטח שביטל את חוזה הביטוח זכאי להחזר דמי הביטוח בגין התקופה שלאחר ביטול הביטוח.

במקרה של ביטול חוזה הביטוח על ידי המבוטח, קבע אמנם סעיף 10 בחוק חוזה הביטוח (לפני תיקונו בחוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5), התשע"ב-2012 (להלן: "תיקון מס' 5")) שהודעת הביטול תיכנס לתוקף תוך 15 יום ממועד קבלת ההודעה. יחד עם זאת, סעיף 10 הוא הוראת חוק דיספוזיטיבית, עליה היתנו המשיבות, וקבעו שהודעת הביטול תיכנס לתוקף מיידי, מיד עם קבלת הודעת הביטול מהמבוטח (מב/1 עד מב/4 ונספחים "א2", "ו2" ו- "ט2" לבקשת האישור).

אין לקבל את טענת המשיבות, שהן פועלות בהתאם להוראות סעיף 10 בחוק, גם במקרים בהם נקבע שהביטול יכנס לתוקף מיידי. המשיבות לא הוכיחו את טענתן זו. רק משיבה 5 הציגה מקרה אחד (מש/7). דוגמא אחת אינה מעידה על הכלל [בדוגמה היה מדובר בביטוח משכנתא. המבוטח ביקש לבטל את הפוליסה ביום 11.10.09 והוא נפטר ב-17.10.09. בפוליסה הייתה הוראה שהביטול ייכנס לתוקפו עם מסירת ההודעה לחברה. למרות זאת שולם סכום הביטוח ליורשים - מ' נ']. הדוגמה אינה רלוונטית לענייננו. באותו מקרה דובר בביטוח משכנתא בו לפי הפרקטיקה המעוגנת בהסכם ההלוואה ובסעיף 45(ב) בחוק חוזה הביטוח אין המבוטח רשאי לבטל את פוליסת הביטוח ללא הסכמת הבנק.

המבקשים מפנים למספר פסקי דין מהם עולה כי המשיבות הסתמכו על תניית הביטול המיידי ועל ביטול הפוליסה על ידי המבוטח.

סעיף 55(ב)(3) בחוק הפיקוח, קובע כי אין להטעות את המבוטח בקשר למשך תקופת הביטוח. על כן חברת ביטוח המציינת שמועד הביטול יהיה עם קבלת ההודעה אינה יכולה לטעון שהביטול נכנס לתוקף כעבור 15 יום.

סעיף 45(א) בחוק חוזה הביטוח העוסק בפוליסות ביטוח חיים, קובע ש"המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח". אפילו מותר להתנות על מועד כניסת הביטול לתוקף, ולהחזיק ביתרת הפרמיה של חודש הודעת הביטול, הרי שהיה על המשיבות לקבוע בפוליסה שהביטול אף הוא יכנס לתוקף בתום החודש.

בתיקון מס' 5 תוקן חוק חוזה הביטוח ונקבע כי כשהמבוטח הוא שמבטל את החוזה יכנס הביטול לתוקף בתוך שלושה ימים ולא בתוך 15 ימים כפי שהיה קבוע קודם. ברי כי סיבת התיקון היא הרצון להגדיל את החזר הפרמיה למבוטח.

ממכתב התשובה של מגדל מיום 21.11.13 למר אמיר ברוט, בנו של המבקש 3 שביקש לבטל את ביטוחו אצלה (מב/7) עולה, כי מגדל מבטלת את פוליסת הביטוח מיד עם קבלת הודעת הביטול, ולא ממתינה 15 יום לאחר מכן, כטענת המשיבות בהליך זה.

אין לקבל את טענת המשיבות, שבהתאם לנוהליהן הן אינן גובות תשלום עבור חודש הודעת הביטול אם זו התקבלה אצלן עד לאמצע החודש, ואילו אם הודעת הביטול התקבלה אצלן לאחר אמצע החודש הן פועלות בהתאם להוראות סעיף 10 בחוק. מדובר בטענה שאינה הגיונית, שכן לרוב גובות המשיבות את תשלום הפרמיה בתחילת החודש, כך שאפילו תתקבל ההודעה במהלך המחצית הראשונה של החודש יהיה זה לרוב לאחר שנגבתה כבר הפרמיה בגין אותו חודש.

המשיבות טוענות טענות סותרות. מחד גיסא הן טוענות שהחזרת חלק מהפרמיה תשבש את המאזן האקטוארי, ומאידך גיסא טוענות שהן אינן גובות באופן וולונטרי פרמיה שלמה כאשר הודעת הביטול מתקבלת עד לאמצע החודש.

תמצית טענות משיבות מגדל כלל והראל

1. הטענות לעניין תמחור הפרמיה הועלו על ידי המשיבות גם לעניין זה.
2. חוק חוזה הביטוח מתייחס למספר מקרים של ביטול החוזה והחזר דמי הביטוח. החוק מתייחס להחזר דמי ביטוח לתקופה שלאחר הביטול (ולא לימים שלאחר הביטול כפי שטוענים המבקשים). סעיפים 14(א), 7, 9(ד) ו-16(ב) בחוק חוזה הביטוח, כולם עניינם ב"תקופה". במקרים מסוימים שמתייחס החוק לביטול הפוליסה קבע המחוקק מפורשות שיש להשיב את הפרמיה (ביטול עקב אי גילוי, סעיף 7(ב), ביטול עקב החמרת סיכון, סעיף 8(ב)). במקרה של ביטול יזום על ידי המבוטח, לא קבע המחוקק חובת החזר פרמיה כלל.
3. פוליסת הביטוח אינה מתבטלת מיד עם מתן הודעת הביטול אלא בחלוף 15 ימים מיום מסירת הודעת הביטול. סעיף 10 בחוק חוזה הביטוח (בנוסחו בתקופה הרלוונטית, בטרם תיקון מספר 5) קבע כי במקרה של ביטול הפוליסה על ידי המבוטח, מתבטלת הפוליסה רק בחלוף 15 ימים מיום מסירת הודעת הביטול לחברת הביטוח.
4. הפרקטיקה הנוהגת בפועל אצל המשיבות, כפי שעלתה מהראיות, בכל הנוגע להוראות סעיף 10 בחוק חוזה הביטוח, היא שאם הודעת ביטול הפוליסה נמסרת להן עד ה-15 בחודש, המשיבות אינן גובות פרמיית ביטוח עבור אותו החודש. אם הודעת הביטול נמסרת לאחר ה-15 בחודש, המשיבות מבטלות את הפוליסה בתחילת החודש הבא, וממשיכות להעניק למבוטח כיסוי ביטוחי ליתרת אותו החודש בו התקבלה הודעת הביטול.
5. מן הראיות, עולה אם כן כי כאשר בקשת ביטול הפוליסה נמסרה למשיבות עד ה-15 לחודש הן בעצם מעניקות למבוטח תקופת ריסק חינם. כאשר בקשת ביטול הפוליסה נמסרה לאחר ה-15 לחודש, הן מבטלות את הפוליסה בתחילת החודש הבא (שלאחר קבלת הודעת הביטול), על כן הן אינן גובות פרמיה בגין מלוא 15 הימים שמותר להן לגבות פרמיה לפי סעיף 10 לחוק ומעניקות למעשה תקופת ריסק חינם עד לחלוף אותם 15 ימים (לחקירתו של מר ברנדט (אקטואר ומשנה למנכ"ל כלל), פרוטוקול הדיון מיום 15.4.13 עמ' 71 ש' 8 – 10).
6. בניגוד לטענת המבקשים שהמשיבות התנו על הוראת סעיף 10 כנוסחו אז, אין באף פוליסה שצירפו המבקשים, למעט אחת ("מזור" של חברת מגדל) הוראה המתייחסת למועד כניסת הביטול לתוקף. אפילו יש ראיה כזו הוכחה פרקטיקה אחרת.
7. עוד עולה מהראיות כי במקרה שמתרחש מקרה הביטוח לאחר קבלת הודעת הביטול ולפני חלוף 15 הימים, המשיבות משלמות (מפנות לחקירות המצהיר מטעם מגדל, מר פרבשטיין (פרוטוקול הדיון מיום 1.1.13 עמ' 56 ש' 32-30; עמ' 57 ש' 13-1) במהלכה הוצג מש/7 ממנו עלה כי מבוטח שאירע לו מקרה ביטוח 6 ימים לאחר ביטול הפוליסה, קיבל תגמולי ביטוח, לחקירתה של הגב' בלומברג (אקטוארית ראשית בכלל בריאות) (פרוטוקול הדיון מיום 15.4.13 עמ' 75 ש' 30-27)). מר בראון מטעם הראל לא נחקר בנקודה זו על כן תצהירו לא נסתר.
8. טענת המבקשים בעניינו של מר אמיר ברוט (מב/5 – 7), כי מגדל הודיעה לו שהפוליסה שלו מבוטלת החל מאותו רגע וכי אין כיסוי ביטוחי החל מאותו רגע, אינה נכונה. בהודעה שנשלחה למר ברוט נאמר "הננו להודיעך כי הפוליסה הנ"ל מבוטלת לכל דבר וענין ואנו פטורים מכל התחייבות או תשלום לפיה". בחקירתו הודה של מר אמיר ברוט כי הצהרתו לפיה הפוליסה בוטלה באופן מיידי היא פרשנותו האישית לנוסח האמור (שורות 19, 22 בעמ' 80 ושורה 5 בעמ' 81 לפרוטוקול הדיון מיום 5.5.14).
9. אין לקבל את טענת המבקשים, לפיה סעיף 45(א) בחוק חוזה הביטוח קובע שבביטוחי חיים הודעת ביטול תיכנס לתוקף באופן מיידי. הסעיף אינו קובע כך, אלא הוא מבסס את זכותו "העקרונית" של המבוטח לבטל פוליסת ביטוח חיים בכל עת. הוראת החוק הנ"ל והוראת סעיף 10(ב) משלימות זו את זו.
10. פסקי הדין המובאים בסיכומי המבקשים, לתמיכה בטענתם שהמשיבות אינן מעניקות כיסוי ביטוחי משך 15 יום בפוליסות בהן קיימת התנייה על סעיף 10, אינם רלוונטיים לעניינה של הבקשה, משום שהם עוסקים בביטוחי רכוש שלגביהם יש תקנות ספציפיות.

תמצית טענות מנורה והפניקס

1. התנהלות המשיבה בביטול הביטוח עומדת בהוראות הדין ואף מיטיבה עם המבוטחים.
2. מדובר בפוליסות המבוססת על יחידות זמן חודשיות, כך שאין רלוונטיות ליום ביטול הפוליסה. בנוסף, מדובר בפרמיה נמוכה יחסית, בשל העובדה שתומחרה על פי יחידות זמן של חודשים, להבדיל מיחידות זמן של ימים.
3. חוק חוזה הביטוח קובע בסעיף 9(ד), כי אם וככל שלא הוסכם על תקופת הביטוח, רשאי כל צד לבטל את הפוליסה בהודעה בכתב לצד השני. במקרה כזה, קובע סעיף 10 בחוק (בנוסחו בתקופה הרלוונטית לבקשה דנא), כי החוזה מתבטל רק כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול. על כן, לאחר שהמבוטח מודיע על ביטל ההתקשרות מחויבת החברה ליתן לו כיסוי למשך 15 ימים נוספים. משניתן לו כיסוי הוא חייב בדמי ביטוח.
4. אשר לפוליסות בהן קיימת התנאה על סעיף 10, שנאמר בהן שהודעת הביטול נכנסת לתוקף באופן מידי, הוכח כי על פי נוהלי המשיבות מיישבי התביעות לא בוחנים אם קיימת התנאה בפוליסה ובכל מקרה בו מתרחש מקרה הביטוח בתוך 15 הימים ממועד קבלת הודעת הביטול, הן משלמות את תגמולי הביטוח. פוליסות בהן קיימת ההתנאה הן מעטות.
5. באשר למבוטחים אשר ביטלו את פוליסות הביטוח שלהם בטרם חלוף היום ה-15 בחודש בהתאם לנוהג הקיים אצל המשיבות כלל לא נגבים דמי ביטוח עבור חודש זה, ואם נגבו, הרי שהמבוטח מזוכה בדמי הביטוח ששולמו עבור החודש במלואו (ואינו מזוכה רק בגין ימי החודש הנותרים).
6. אשר למבוטחים אשר ביטלו את פוליסות הביטוח שלהם לאחר חלוף היום ה-15 בחודש, במקרה זה הכיסוי הביטוחי נמשך בהתאם להוראות סעיף 10 בחוק.
7. פסקי הדין שהובאו על ידי המבקשים בניסיון להוכיח את טענתם שחברות הביטוח אינן מספקות כיסוי ביטוחי בתקופה שלאחר הודעת ביטול הפוליסה, אינם רלוונטיים לענייננו, בין היתר, מאחר שמדובר, לכל היותר, בנוהלי עבודה שהיו בחברת הדר חברה לביטוח בע"מ בשלהי שנות ה-90, ולא בתקופה הרלוונטית לבקשה לאישור.
8. אין לקבל את טענת המבקשים בהסתמך על סעיף 45(א) בחוק חוזה הביטוח, כי במקרה של ביטוח חיים, על פי החוק, ביטול הפוליסה נכנס לתוקף מידי. סעיף 45(א) בחוק חוזה הביטוח כלל אינו עוסק בשאלה מתי נכנסת לתוקף הודעת הביטול (בכך עוסק סעיף 10 בחוק), אלא עוסק במועד בו רשאי מבוטח בביטוח חיים למסור הודעת ביטול.

דיון (בשאלה ב')

1. סעיף 9 בחוק חוזה הביטוח קובע כדלהלן:

"תקופת הביטוח

9...

(ד) לא הוסכם על תקופת הביטוח, רשאי כל צד לבטלו בכל עת בהודעה בכתב לצד השני; המבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר ביטול הביטוח" (ההדגשה שלי – מ' נ').

1. ולר בספרו הנ"ל בדונו בסעיף 9(ד) כותב:

"הוראת ההשבה הקבועה בסעיף 9(ד) סיפא מובנת מאליה, עולה ממנה שהחל ממועד הפסקת החוזה אין המבוטח חייב בתשלום דמי ביטוח, וכי אם שילם דמי ביטוח עבור התקופה שלאחר מכן – הוא זכאי להשבה" (ההדגשה שלי – מ' נ') (שם, כרך א' בעמ' 359).

1. גם אני סבורה כי ההוראה שבסיפא של סעיף 9(ד) מובנת מאליה, קרי שעם הפסקת הביטוח על ידי מי מהצדדים לו, בהתאם לזכותו על פי חוק חוזה הביטוח או על פי חוזה הביטוח, הוא זכאי להשבת דמי הביטוח ששילם בגין התקופה שלאחר הביטול, בכפוף להוראות החוק וחוזה הביטוח.
2. אפילו אניח כי הסיפא של סעיף 9(ד) קשורה ברישא, קרי מתייחסת רק למקרה שלא הוסכם על תקופת הביטוח, אני סבורה כי גם אז יש לפרש את החוק באופן שעם הפסקת הביטוח על ידי מי מהצדדים לו, בהתאם לזכותו על פי החוק או על פי חוזה הביטוח, הוא זכאי להשבת דמי הביטוח ששילם בגין התקופה שלאחר הביטול. מסקנה זו מתבקשת מעצם זכות הביטול, שאם לא כן מה משמעות יש לזכות ביטול מצד המבוטח, מלבד הפסקת תשלום דמי הביטוח.
3. סעיף 10 בחוק חוזה הביטוח במועד הרלבנטי קבע כי כאשר מבטל המבוטח את החוזה הוא מתבטל כעבור 15 ימים מהיום בו נמסרה הודעת הביטול למבטח, ועל כן ממועד זה חלה לכאורה חובת ההשבה. ואולם, סעיף 10 אינו קוגנטי (שלא כמו סעיפים אחרים בחוק שלגביהם נקבע במפורש שאין להתנות עליהם) וניתן להתנות עליו. על כן לכאורה אם מתנים הצדדים כי הביטול יכנס לתוקף מיד עם קבלת ההודעה בחברת הביטוח, יש ליתן לתנייה זו נפקות.
4. הצדדים חלוקים בשאלה מהי "התקופה שלאחר ביטול הביטוח". המשיבות טוענות כי תקופה זו היא התקופה בגינה תומחרו דמי הביטוח מראש, דהיינו חודש ימים. והמבקשים טוענים כי מדובר בכל יתרת הפרמיה בגין יתרת ימי החודש (כאמור המשיבות אינן טוענות כי הן זכאיות לפרמיה בגין החודש שמעבר לחודש השוטף). בעניין זה אני סבורה שיש לקבל את פרשנות המבקשים ואבאר.
5. אליאס דן בשאלת ההשבה של דמי הביטוח הפרמיה וכך הוא כותב:

"הוראות שונות בחוק חוזה הביטוח ובתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, דנות בחובת המבטח להשיב למבוטח דמי ביטוח ששולמו על-ידו בעד התקופה שלאחר ביטול חוזה הביטוח או קרות מקרה הביטוח. עולה השאלה כיצד יש לחשב את שיעורי ההשבה – האם באופן יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח השנתיים לבין התקופה שנותרה עד לתום תקופת הביטוח, או שמא בדרך אחרת? פרופ' ידין משאיר שאלה זו בצריך עיון. אנו סבורים כי יש להעדיף את שיטת החישוב היחסית, הנראית על פניה כשיטה האובייקטיבית, הפשוטה וההוגנת ביותר" (עמ' 533) (ההדגשה שלי – מ' נ').

1. סעיף 10 בחוק חוזה הביטוח, בנוסחו הרלוונטי לבקשה דנן (עובר לתיקון מס' 5), קבע כדלהלן:

"ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני".

1. סעיף 10 תוקן בשנת 2012 ונוסחו היום:

"(א) הודיע המבטח על ביטול החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת ביטול למבוטח.

(ב) הודיע המבוטח על ביטול החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור שלושה ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול למבטח".

1. מדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון סעיף 10 עולה כי הטעם לתיקון היה כדלקמן:

"סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א -1981 קובע כי אם המבטח או המבוטח ביטלו את הפוליסה, היא מתבטלת כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול. כפועל יוצא חברות הביטוח גובות תשלום בעבור התקופה שבין הודעת הביטול לבין הביטול עצמו. כמו כן, לפי פוליסות תקניות שנקבעו על ידי שר האוצר לסוגי ביטוחים שונים, חברות הביטוח נוהגות להוסיף לפוליסה סעיף המחייב מבוטח המבקש לבטל את הפוליסה להודיע על כך למבטח כמה ימים לפני המועד המוקדם ביותר למסירת הודעת ביטול לפי החוק. ומבוטחים נאלצים לשאת בתשלום ביטוח בעבור תקופה ממושכת אף יותר. הצעת החוק נועדה לקבוע כי כאשר המבוטח הוא הצד המבקש לבטל את הפוליסה, היא תבוטל במועד שבו מסר למבטח את הודעת הביטול" (ההדגשות שלי – מ' נ').

1. מדברי ההסבר ומהתיקון לחוק עולה כוונת המחוקק, שככל שהיה לגביה ספק קודם לכן, הרי שהיא הובהרה לאחר התיקון. נראה כי התיקון נועד לחסוך למבוטח את הפרמיה בגין התקופה שבין הודעת הביטול לביטול עצמו. אם נקבל את פרשנות המשיבות, שאין חובה על המשיבות להשיב את הפרמיה בגין החודש השוטף כי אז לכאורה לא ברור לשם מה בוצע התיקון. אם ממילא אין חשיבות למועד ביטול החוזה ובכל מקרה החודש השוטף משולם, אז לשם מה קבעו שוני בין מועד הביטול על ידי המבוטח לעומת המבטח?
2. לא נעלם מעיניי ע"א 10611/03‏ מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, פס' 16 (11.12.06). שם נדון סעיף 45(א) בחוק הקובע: "המבוטח רשאי בכל עת לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבטח" (ההדגשה שלי – מ' נ').

באותו עניין התעוררה השאלה אם ביטול פוליסת ביטוח חיים נכנס לתוקף מיידי, נוכח סעיף זה, או שמא לאחר 15 יום על פי הוראות סעיף 10 בחוק (כנוסחו של החוק במועד הרלבנטי שם) שקבע אז:

"ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני" (ההדגשות שלי – מ' נ').

וכך נקבע:

"הוראה זו [סעיף 10 –מ' נ'] מצויה בפרק א' לחוק, הכולל הוראות כלליות ביחס לחוזי ביטוח. השאלה העומדת לפתחנו הינה, איפוא, זו: האם חלה הוראת סעיף 10 לחוק אף ביחס לביטול חוזה לביטוח חיים על ידי מבוטח, מכוחו של סעיף 45(א) לחוק. על מנת להכריע בשאלה זו נדרשים אנו ליתן דעתנו לתכליתו של סעיף 10 האמור. תכלית הסעיף בכל הנוגע לביטול חוזה ביטוח על ידי המבטח הינה ברורה - להותיר בידי המבוטח פרק זמן לצורך רכישת ביטוח חילופי, כך שלא ימצא עצמו חסר כיסוי ביטוחי בתקופת הביניים. אולם, השהיית תוקפו של הביטול למשך חמישה עשר ימים חלה לא רק לגבי ביטול מצידו של המבטח, אלא אף ביחס לביטול על ידי המבוטח. לכאורה ניתן לטעון כי אין הצדקה לסימטריה זו, שהרי המבטח, בניגוד למבוטח, אינו זקוק להתראה מראש בדבר ביטול החוזה (ולר, עמ' 361). אלא שדומה כי החלתה של הוראת הסעיף אף ביחס לביטול חוזה ביטוח מצידו של המבוטח, מהווה הוראה מעין-פטרנליסטית אשר נועדה להגן דווקא על המבוטח עצמו. דחיית כניסתו של הביטול לתוקף מבטיחה כי המבוטח יזכה לכיסוי ביטוחי למשך פרק זמן קצר נוסף. פרק זמן זה מאפשר למבוטח לבטח עצמו אצל מבטח אחר או לחזור בו מן הביטול (ולר, עמ' 362-361; לדיון בסוגית ההתערבות בתוכנו של חוזה ביטוח מטעמים פטרנליסטיים ראו שם, עמ' 128-122).

עינינו הרואות, כי תכליתו של סעיף 10 הינה הגנה על המבוטח, וזאת אף כאשר מדובר בביטול מטעמו. עובדה זו מובילה לכלל מסקנה, כי הוראת הסעיף חלה גם ביחס לביטול חוזה ביטוח חיים על ידי המבוטח מכוח סעיף 45(א) לחוק. אין מקום להבחין, לעניין הצורך בהגנה על המבוטח באמצעות הארכת הכיסוי הביטוחי לפרק זמן קצר נוסף, בין ביטוח חיים לבין יתר סוגי הביטוח. המסקנה האמורה מתחייבת אף לפי לשונו של סעיף 10. על פי נוסח הסעיף, חל הוא ביחס לביטולו של חוזה ביטוח 'על פי תנאיו או על פי חוק זה'. ברי, כי ביטול לפי סעיף 45(א) לחוק הינו ביטול 'לפי חוק זה'. זאת ועוד, בהחלת סעיף 10 על ביטול חוזה לביטוח חיים מכוח סעיף 45(א) לחוק, אף אין כדי לפגום בתכלית המרכזית העומדת בבסיסה של זכות הביטול (לגבי תכלית זו ראו פיסקה 11 לעיל). בהקשר זה יצוין, כי נראה שהתיבה 'בכל עת' הכלולה בסעיף 45(א) לחוק, נועדה לבסס את עצם זכותו של המבוטח לבטל את חוזה ביטוח החיים, ואינה עומדת בסתירה לסעיף 10 לחוק, העוסק במועד כניסתו לתוקף של הביטול (אליאס א', עמ' 369; אך ראו ידין, עמ 121). נוסיף במאמר מוסגר, כי על אף שסעיף 10 הינו דיספוזיטיבי, שאלה היא אם ניתן להתנות עליו על דרך הארכת תקופת ההשהיה באשר לביטול לפי סעיף 45(א) לחוק. זאת, מאחר שתניה חוזית הקובעת כי הביטול ייכנס לתוקפו רק בתום תקופה ממשית, עלולה לסכל את תכליתה של הוראת סעיף 45(א) לחוק, ולעמוד בסתירה לאיסור שבסעיף 52(ב) לחוק בדבר התניה על הוראה זו שלא לטובת המבוטח. מכל מקום, ההסכם נשוא דיוננו לא כלל תניה כאמור" (פסקאות 15, 16) (ההדגשה שלי – מ' נ').

1. אני סבורה כי מפסק הדין האמור עולה אמנם כי סעיף 10 חל על כל חוזה ביטוח על פי החוק. ואולם, פסק הדין לא דן במקרה בו הייתה התנייה על סעיף 10 בחוק חוזה הביטוח, אלא בתחולת סעיף 10 על חוזה ביטוח חיים, מקום שלא הייתה התנייה אחרת. אני סבורה שפסק הדין לא התיימר לקבוע שסעיף 10 הוא קוגנטי, למרות שהמחוקק לא קבע כך, בעוד שכן קבע כך לגבי סעיפים רבים בחוק (ר' סעיפים 39, 52, 64, 71 בחוק חוזה ביטוח).
2. המשיבות טענו כזכור כי את הפרשנות למונח "התקופה שלאחר ביטול הביטוח" יש ללמוד גם מהעקרונות המרכזיים בתמחורה של פוליסה. הם תמכו טענותיהם בחוות דעת המומחה ובתצהירי המצהירים מטעמן.

תמצית גרסת עדי המשיבות

1. פרבשטיין ראש תחום מטה ביטוח חיים במגדל נשאל אם כאשר אדם מצטרף לתוכנית ביטוח במגדל באמצע החודש, הביטוח יתחיל בתאריך בו חתם המבוטח על ההצעה או התאריך בו ביקש להיות מבוטח (עמ' 59 ש' 6- 11). יש מבוטחים מעטים שמשלמים את דמי הביטוח מדי רבעון או חציון או שנה ולא מדי חודש (שם ש' 13). כאשר מבוטח שילם את דמי הביטוח בתחילת השנה ונפטר באמצע מרץ, יקבל השבה של דמי הביטוח ששילם בגין חודשים אפריל עד דצמבר (שם ש'18). לעניין מקרה בו התקבלה הודעה על ביטול הפוליסה, העיד כי "ההנחיות שקיימות לעובדים שלנו הן להשיב פרמיה של אותו חודש אם הבקשה התקבלה עד אמצע החודש ולא להשיב פרמיה ולהשאירה בחברה אם הבקשה התקבלה בחצי השני של החודש" (שם ש' 23- 25). הוא גם אישר שכאשר הפרמיה השנתית מחולקת לתשלומים חודשיים בביטוחים מעורבים, יש תוספת ריבית של 4% או 6% תלוי בשנת השיווק (פר' עמ' 61 ש' 4) וכן שכאשר פורסים את הפרמיה לתשלומים חודשיים המבוטח משלם "גורם פוליסה" לפי נוסחה בחוזר המפקח (שם ש' 7). הוא גם אישר כי יש הבדל בגובה גורם הפוליסה כשהפרמיה פרוסה לתשלומים חודשיים לעומת פרמיה שנתית של כמעט פי שניים (פר' עמ' 62 ש' 27, ו-63 ש' 1).

העד נשאל: "אני אומר לך ששני הפרמטרים שאתה מתייחס אליהם כאן [ס' 27 בתצהיר] 1. אובדן תשואה ו-2. גידול הוצאות גבייה – גידול בהוצאות המבטח בשל גבייה חודשית של הפרמיה השנתית, שני הפרמטרים האלה מכוסים הראשון על ידי התת שנתיות בשיעור של 4% על הפרמיה השנתית והשני באמצעות גידול גורם הפוליסה פי שניים" והשיב: "לגבי גידול בגורם הפוליסה זה חלק מהפיצוי בגין ההוצאות המוגדלות. לגבי תוספת התת שנתיות – זה חלק מאובדן התשואה" (עמ' 63 ש' 8-2). כשנשאל מדוע לא הביא דוגמאות למקרים בהם מגדל השיבה פרמיה או לא גבתה במקרה שהביטול נעשה עד אמצע החודש השיב שיש לו דוגמאות רבות שהוא יכול להמציא (שם, ש' 12).

1. גיא אילוז מנהל תחום עסקים ומוצרים במנורה מבטחים ביטוח חיים בע"מ טען כי במקרה של ביטול פוליסה המבוטח נשאר בכיסוי משך 15 יום (פר' עמ' 64 ש' 8). הוא טען עוד, שאף במקרה בו מתנה הפוליסה על סעיף 10 וקובעת שהביטול יכנס לתוקף מיידית, הנוהל נותר עדיין שהמבוטח מכוסה למשך 15 ימים ממועד הבקשה (שם ש' 12- 13). עד זה גם העיד כי ניתן להתחיל בביטוח באמצע חודש (פר' עמ' 65 ש' 1), כי יש מבוטחים מעטים שמשלמים דמי ביטוח אחת לרבעון או לחציון (שם ש' 3- 4). הוא אישר את הנטען בתצהירו, כי מועדי הגביה אצל המשיבה הם 10, 25, או 28 בחודש וכי אם הודעת הביטול של מבוטח ניתנת לפני מועד הגבייה שלו מבוטלת הגביה (ס' 24 בתצהיר ופר' עמ' 65 ש' 25 - עמ' 66 ש' 2). העד הציג את נספח 1 לתצהירו בצירוף מש/8 (פוליסה מרב – הוני) את נספח 2 בצירוף מש/9 (פוליסת ביטוח מבנה) ואת נספח 3 ומש/10 (פוליסה מסוג מעורב) מהם מוכח לטענתו כי אכן כך נוהגת מגדל (עמ' 67- 68).
2. נדין בלומברג סמנכ"ל אקטואריה בכלל בריאות אישרה שמב/3 היא פוליסה של כלל – "הגנה עצמית פלוס" (עמ' 74 ש' 13). אישרה כי בפוליסה קיים סעיף 9.1 לפיו בעל הפוליסה רשאי לבטל את הביטוח בכל עת והביטול ייכנס לתוקפו עם קבלת ההודעה בחברה (פר' עמ' 75 ש' 19). העדה העידה כי אם מקרה הביטוח קורה בתקופה שלאדם יש כיסוי ביטוחי, לאחר הודעת הביטול, ישולם מקרה הביטוח. היא לא ידעה להשיב כיצד נוהגת כלל במקרה של הוראה בפוליסה שהביטול ייכנס לתוקף עם קבלת הודעת הביטול (פר' עמ' 75 ש' 29 – עמ' 76 ש' 4).
3. דן בר און אקטואר ראשי ומנהל סיכונים בהראל. העד העיד כי יש מבוטחים שמשלמים דמי ביטוח מידי רבעון, מידי חציון, ומדי שנה. (פר' עמ' 76 ש' 23-20). כאשר משלם אדם עבור הרבעון הראשון של השנה ונפטר או מבטל את הביטוח, במהלך ינואר, הוא יקבל השבה של דמי ביטוח בגין חודשים פברואר מרץ (שם ש' 26, 30). גם פוליסות עדיף שהפרמיה בהם חודשית, הבסיס שלהם הוא שנתי (פר' עמ' 77 ש' 8-1). אדם שפורס את הפרמיה השנתית לתשלומים משלם תוספת של 4% -6% (שם, ש' 16). זה רלבנטי לפוליסות מסוג מעורב או ריסק ולא לפוליסות מסוג עדיף (שם, ש'17- 20).
4. עופר ברנט אקטואר ומשנה למנכ"ל בכלל העד אישר שיש מבוטחים מעטים שמשלמים את דמי הביטוח מדי רבעון, חציון או שנה (פר' עמ' 70 ש' 32-29). כאשר משלם אדם עבור הרבעון הראשון של השנה ונפטר, במהלך ינואר, הוא יקבל השבה של דמי ביטוח בגין החודשים שלאחר ינואר (פר' עמ' 71 ש' 3). אם ביטל את הפוליסה במהלך ינואר אם הודעת הביטול מתקבלת עד 15 בחודש תוחזר לו הפרמיה, ואם לאחר מכן, תיגבה הפרמיה ויהיה לו כיסוי (שם, ש' 11). פרמיה בפוליסות עדיף נקבעת מראש כחודשית ולא שנתית (שם, ש' 29).רוב פוליסות הביטוח מסוג ביטוחי מנהלים הן מסוג עדיף ולא מעורב. בפוליסות מסוג זה הפרמיה היא חודשית ואין אפשרות לפרמיה שנתית על כן טענות המצהיר בסעיף 20 לתצהירו באשר לתמחור הנוסף בגין הפרמיה החודשית, אינן רלבנטיות (פר' עמ' 72 ש' 18-8). בפוליסות מסוג מעורב כשפורשים את הפרמיה השנתית, מתווספת ריבית בשיעור 4%- 6% (תת שנתיות) בגין הפריסה. התוספת בגין תת שנתיות באה לפצות על כך שהפרמיה נגבית ברמה חודשית ולא שנתית בפוליסות בהן התמחור נעשה מלכתחילה על בסיס שנתי, בין היתר בסוג של מעורב (שם, ש' 32-19).

לעניין טענת המשיבות באשר לתמחור הפרמיה

1. מהעדויות עולה לכאורה כי הטענה שיחידת התמחור הבסיסית של הפרמיה בענף ביטוח החיים היא שנתית אינה נכונה לגבי חלק גדול מאוד מהפוליסות, פוליסות מסוג "עדיף" המהוות חלק ניכר מהפוליסות הנדונות שבהן הפרמיה נקבעה מראש כפרמיה חודשית.
2. מבחינת חברות הביטוח עצמן אין הבדל בתמחור הפרמיה בין מבוטח המשלם את הפרמיה אחת לשנה ומבוטח המשלם אותם בפריסה ל-12 תשלומים חודשיים (למעט הוספת תת שנתיות וגורם פוליסה מוגדל).
3. לא ברור כיצד מתיישבות טענות המשיבות עם טענתן כי כאשר המבוטח מבטל את הפוליסה בחצי הראשון של החודש לא נגבית ממנו פרמיה, או שזו מוחזרת לו. טענה זו ממוטטת את הרציונאל הנטען קרי "בעת תמחור פרמיות הביטוח שעל חברת הביטוח לגבות...מניחה חברת הביטוח כי פרמיית הביטוח, החודשית, תשולם על ידי כל אחד מבין המבוטחים במלואה עבור החודש בגינו שולמה הפרמיה" (סעיף 8 בחוות דעת המומחה).
4. לא ניתן גם הסבר לכאורה, לפי ההיגיון הנטען, מדוע לא יתכן שתשולם פרמיה חודשית חלקית בסוף תקופת הביטוח אך הדבר כן אפשרי בתחילתה.
5. המפקחת על הביטוח שהתבקשה ליתן עמדתה בנושא האקטוארי השיבה: "כדי שתימחור ייקח בחשבון באופן פרטני...תנאי מסוים בפוליסה (במקרה הנדון – אי החזר פרמיה בשל התקופה הנוספת), ראוי שיתקיימו שני תנאים: א. לתנאי בפוליסה יש השפעה מהותית על הפרמיה, כך שאי לקיחה בחשבון של התנאי בעת התמחור ייצור עיוות משמעותי במחיר הפוליסה. ב. התנאי בפוליסה אינו מקבל ביטוי באופן עקיף על ידי הנחות אחרות בתמחור, שלהן השפעה המקזזת את השפעת תנאי זה. כלומר, אין התייחסות לאלמנטים שיכולים לקזז את ההשפעה על התנאי המסוים בפוליסה" (ר' עמדת המפקחת שהתקבלה ביום 5.11.14 בס' 8). אני סבורה כי לאור הדברים שהובאו עד כאן לא הוכחו התנאים עליהם עמדה המפקחת.
6. לאור כל האמור עד כאן, "התקופה שלאחר ביטול הביטוח" מתחילה לכאורה ביום שלמחרת היום בו התבטל חוזה הביטוח, על פי החוק או על פי תנאי חוזה הביטוח. ממועד זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח.

התייחסות פרטנית לקיומה של עילה כנגד המשיבות השונות

1. לעניין המשיבות מגדל (מבקש 1), מנורה (מבקש 1, מבקש 7), והפניקס (מבקש 4) הוכח לכאורה שבפוליסות היתנו משיבות אלה על סעיף 10 בחוק וקבעו שהביטול ייכנס לתוקף עם קבלת ההודעה בחברה (ר' סעיפים 12-5 לעיל). יש לבחון אם הוכח לכאורה כי המשיבות לא נהגו על פי ההסכמות וחייבו לכאורה את המבוטחים בגין יתרת דמי הביטוח בגין חודש הביטול:
2. מבקש 1 חויב על ידי מגדל בגין כל חודש דצמבר לאחר שביטל את הפוליסה ב-29.12.05. מבקש 1 טען ששלח את הודעת הביטול ביום 29.12.05, שלא קיבל החזר עבור יתרת חודש הביטול וקיבל החזר נומינלי עבור חודש ינואר 2006. דמי הביטוח עבור חודש ינואר 2006 שולמו ביום 10.1.06 (ר' עדות מבקש 1 בפר' עמ' 27 ש' 12-11 ונספח ז' לתגובת מגדל). ביום 26.1.06 מגדל שלחה למבקש 1 שיק עבור דמי הביטוח ששולמו בחודש ינואר (מש/1). כאמור לעיל על פי הפוליסה של מגדל הביטול נכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על ידי החברה. מגדל טענה כי הודעת מבקש 1 התקבלה אצלה ביום 26.1.06 (נספח א'5 לבקשת האישור) וכי באותו היום שלחה למבקש 1 שיק עבור דמי הביטוח לחודש ינואר 2006. מבקש 1 לא ידע מתי התקבלה הודעת הביטול במגדל (פר' עמ' 26 ש' 23). הוא גם לא צירף אסמכתא לעניין מועד הגעת ההודעה למגדל (אישור מסירה ואף לא אישור משלוח בפקס). על כן לכאורה לא הוכח כי קמה לו עילה להשבת יתרת חודש דצמבר.

אציין כי תמיכה לקיומה של עילה יש מבנו של מבקש 3, שבעניינו הותרה המצאת ראיות נוספות בשלב מאוחר. הוא ביטל פוליסה לביטוח חיים במגדל ביום 21.11.13 (לאחר הגשת התובענה ולאחר תיקון סעיף 10 בחוק חוזה ביטוח) וחויב ביתרת דמי הביטוח עבור חודש נובמבר למרות שבמכתב מיום 21.11.13 הודיעה לו מגדל "כי הפוליסה הנ"ל מבוטלת לכל דבר ועניין".

1. מבקש 1 שביטל לכאורה פוליסה "מעורב חצי חיסוי תגמולים" במנורה ביום 14.9.03,לא הוחזרה לו יתרת הפרמיה עבור חודש ספטמבר. מנורה טענה כי ההודעה נמסרה ב-9.11.03 ושפרמיית נובמבר נגבתה בניגוד לנהליה (ס' 191 לתגובה). מבקש 1 ביטל פוליסה מסוג "קרן אור טופ" במנורה ביום 18.11.08 והודע לו שהפוליסה תבוטל מ-1.12.08 (ט4) (ר' תגובת מנורה ס' 188). מבקש 7 ביטל פוליסה של ריסק משכנתא במנורה ביום 12.8.09 ולא קיבל החזר של חלק החודש. מנורה טענה כי הודעת הביטול הגיעה למנורה ב-25.10.09 וכי החל מחודש נובמבר הוחזרו דמי הביטוח. אין מחלוקת שיתרת דמי הביטוח בגין חודש אוקטובר לא הושבה.
2. מבקש 4 ביטל לכאורה בחברת הפניקס פוליסה "הדר לעצמאי" ביום 16.11.03 וחויב בגין יתרת החודש. הפניקס אישרה בתגובתה כי לעניין חוזי ביטוח שמבוטלים לאחר אמצע החודש דמי הביטוח בגין חודש הביטול אינם מוחזרים.
3. בהתייחס למשיבה 2, כלל, הוצגה פוליסה הגנה עצמית פלוס (מב/3 שצורפה כאמור בפר' עמ' 75 ש' 22) בה נכתב כך: "בעל הפוליסה ו/או המבוטח רשאים בכל עת לבטל את הביטוח בהודעה בכתב, והביטול ייכנס לתוקפו עם קבלת ההודעה בחברה" (שם, בסעיף 9.1). ואולם פוליסה זו לא שויכה למי מהמבקשים. עניינם של מבקשים 2, 3 ו-6, בהתייחס לכלל הוא במקרה של פטירה ולא של ביטול פוליסה. על כן, לא קמה עילה לכאורה נגד כלל בעניין השבת יתרת חודש הביטול.

גם הטענה לגבי "מבוטח נוסף" בעניינה של כלל, שנטען במפורש שאינו תובע את כלל (עמ' 4 סעיף ה' בבקשת האישור) איננו מקים לכאורה עילה. נטען שהמבוטח ביקש לבטל פוליסה מסוג "הגנה עצמית משולשת" החל מ-1.1.10. עוד נטען שיתרת הפרמיה בגין חודש ינואר 2010 לא הושבה לו. טענה זו נסתרה לכאורה, בחותמת על ה'2 כתוב שהביטול התקבל ביום 2.2.10 והפוליסה בוטלה ב-1.2.10.

1. נגד הראל לא הוכחה לכאורה עילת תביעה בעניין ביטול פוליסה.
2. כל הפוליסות הנטענות בוטלו לכאורה אחרי חודש אפריל 2003 ועל כן לא חלה התיישנות בעניינן.

המשיבות טענו כי תחילת מירוץ ההתיישנות הוא ביום עריכת הפוליסה. לטענתן הלכה היא, כי פעולות שנעשו לאחר מועד חתימת הסכם הביטוח - דוגמת גביית פרמיית הביטוח האחרונה - עניינן בסעד הנתבע ולא במועד היווצרות עילת התביעה. ההסכמה עם המבוטח כי עליו לשלם פרמיות מדי חודש בחודשו במהלך תקופת הביטוח, לרבות פרמיית הביטוח האחרונה, קיימת כבר במועד ההתקשרות בפוליסה והיא כתובה בפוליסה. בהתאם, המועד הרלוונטי להולדת כל עילות התביעה הנטענות, שכולן יוצאות כנגד גביית פרמיית הביטוח האחרונה לחודש ימים, הוא לכל המאוחר במועד ההתקשרות.

אינני מקבלת את טענת המשיבות כי תקופת ההתיישנות נמנית מיום עריכת הפוליסה. נושא התובענה הוא תשלומים שעל המשיבות לשלם עם ביטול הפוליסה. על כן תחילת מירוץ ההתיישנות בגין עילה זו הוא במועד ביטול הפוליסה.

1. המשיבות 1, 2 ו-5 טענו כי מקום שיש תניה בפוליסה שהביטול הוא עם קבלת ההודעה עדין יכולות הן לטעון כי הביטול יכנס לתוקף לאחר 15 ימים. הטעם לטענת המשיבות הוא שהתביעה היא בקשר למה שקורה בפועל וכי מהראיות עולה כי המשיבות ממשיכות להעניק למבוטח כיסוי למשך 15 ימים נוספים בכל מקרה של ביטול (וכאשר הביטול הוא בחצי הראשון של החודש, אף בלי לגבות דמי ביטוח).

המשיבות 3 ו-4 טענו באשר לפוליסות בהן קיימת התנאה על סעיף 10, לפיה הודעת הביטול נכנסת לתוקף מידי, כי הוכח שעל פי נוהלי המשיבות מיישבי התביעות לא בוחנים אם קיימת התנאה בפוליסה ובכל מקרה בו מתרחש מקרה הביטוח בתוך 15 הימים ממועד קבלת הודעת הביטול, הן משלמות את תגמולי הביטוח.

1. אינני מקבלת את הטענות האמורות. השאלה איננה אם חברת הביטוח משלמת למבוטח תגמולים לאחר ביטול הפוליסה. השאלה היא האם זכאי מבוטח שביטל את הפוליסה, ואשר בהתקשרות עמו הותנה שזו תיכנס לתוקף מיידי עם קבלת ההודעה בחברה, להחזר או לאי תשלום דמי הביטוח בגין יתרת החודש לאחר מועד הביטול.

סיכום ביניים - השבת דמי ביטוח בגין יתרת חודש הביטול בגין פוליסה שבוטלה

1. לאור האמור עד כאן אני קובעת כי - בפוליסות בהן היתנו מנורה והפניקס בעניינם של מבקשים 1, 4 ו-7, על סעיף 10 בחוק וקבעו שהביטול ייכנס לתוקף עם קבלת ההודעה בחברה - לא נהגו לכאורה המשיבות על פי ההסכמות וחייבו לכאורה את המבוטחים בדמי הביטוח בגין יתרת חודש הביטול. על כן לכאורה עומדת למבקשים עילה להשבה של דמי הביטוח בגין יתרת החודש.
2. לעניין מגדל - בעניינו של מבקש זה טענה מגדל כי המועד הקובע הוא מועד ההודעה בפועל, וגם טענה כי המבקש זכאי להפסקת תשלום דמי הביטוח בעד התקופה שלאחר הביטול (ר' ס' 116ב. בתגובה). עוד טענה כי יש לדחות את הבקשה משלושה טעמים, משמעות "התקופה שלאחר הביטול", אופן תמחור הפרמיה והפרקטיקה של המשיבות. על כן למעשה לא הכחישה מגדל כי אינה משיבה את דמי הביטוח בגין חודש הביטול מקום שיש התנייה כי הביטול ייכנס לתוקף עם קבלת ההודעה בחברה. לאור האמור, ככל שאקבע שמתקיימים כל תנאי סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות, אבחן החלפת התובע לעניין מגדל בהתאם לסעיף 8(ג)(2).
3. מסקנתי היא כי בשאלה זו - השבת דמי ביטוח בגין יתרת חודש הביטול בגין פוליסה שבוטלה - מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה מתקיים לגבי משיבות מגדל (כפוף להחלפת התובע), מנורה והפניקס בעניינם של המבקשים שפורטו לעיל, ועל כן אני מאשרת את התובענה בעילה זו.
4. טענות המבקשים כי בפוליסות בהן לא הייתה התנאה על סעיף 10 חויבו מבוטחים שביטלו הפוליסה לפני מחצית החודש הקלנדרי, בתשלום דמי ביטוח בגין יתרת החודש, לא הוכחה לכאורה שכן לא הובאו דוגמאות לביטולים כאלה. על כן הצהרות מצהירי המשיבות כי המשיבות אינן מחייבות בדמי ביטוח במקרים אלה לא נסתרו לכאורה (מר אילוז מחברת מנורה אף הדגים זאת בדוגמאות נספח 1 לתצהירו בצירוף מש/8 (פוליסה מרב – הוני) את נספח 2 בצירוף מש/9 (פוליסת ביטוח מבנה) ואת נספח 3 ומש/10 (פוליסה מסוג מעורב) וגם גב' בנימיני מחברת הפניקס הביאה עשר דוגמאות (ר' ס' 23 בתצהירה).
5. בפוליסות בהן לא הייתה התנאה על סעיף 10 והודעת ביטול בגינן נמסרה לאחר ה-15 בחודש, לא קיים פסול בגביית דמי הביטוח עד תום החודש, נוכח נוסח סעיף 10 שהיה בתוקף בתקופה הרלבנטית לתובענה. על כן אינני מאשרת את התובענה לעניין אי השבת דמי ביטוח בגין חוזים שבוטלו, שבהם לא הייתה תניית ביטול מיידי, ואני קובעת כי בעניינים אלה לא מתקיים התנאי שבסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות.

ג. החזרת דמי ביטוח בערכם הנומינלי, הצמדה למדדים שליליים וחיוב בהשבה בצירוף ריבית מיוחדת

תמצית טענות המבקשים

1. המשיבות גובות תשלומי פרמיות בגין החודשים המאוחרים לחודש שבמהלכו אירע מקרה הביטוח או שבמהלכו נמסרה הודעת הביטול. אלה מוחזרות למבוטחים (או ליורשיהם) בערכם הנומינלי. על המשיבות להחזיר את דמי הביטוח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ויש לחייב אף בריבית מיוחדת כאמור בסעיף 28א. בחוק חוזה ביטוח. סעיף 28(ג) בחוק חוזה הביטוח קובע בבירור כי על החזר דמי ביטוח חל סעיף 28(א) מיום היווצר החיוב.
2. בחישוב הפרשי ההצמדה המגיעים בגין השבת תשלומי הפרמיות שנגבו והוחזרו, אין לקחת בחשבון מדדים שליליים. בסעיף 28(ג) נקבע כי לדמי הביטוח שיוחזרו "יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית". מדובר אם כן בתוספת. כאשר המחוקק התכוונן שתשלום יוצמד גם למדדים שלילים הוא קבע זאת במפורש למשל בסעיף 56 בחוק שם נקבע כי סכום הביטוח "ישתנה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן".
3. בדברי ההסבר לסעיף 2 בחוק חוזה הביטוח (תיקון), התשמ"ג-1982 הובהר, כי הוראת ההצמדה בסעיף 28 בחוק חוזה הביטוח מטרתה לתמרץ את המבטח לשלם מוקדם ככל שניתן את תשלומי הביטוח.
4. יש להשיב דמי הביטוח בצירוף הריבית המיוחדת לפי סעיף 28א. בחוק, אף שלא מדובר בתגמולי ביטוח.
5. יש לדחות את טענת המשיבות לפיה הבקשה אינה רלוונטית לביטוחים קבוצתיים. גם בביטוח קבוצתי המבוטח משלם בפועל את הפרמיה - ובעל הפוליסה משמש רק כ"צינור" וגובה את הפרמיה מעובדיו או חברי הארגון ומעביר אותה במרוכז לחברת הביטוח.

חוק חוזה הביטוח אינו מבחין בין ביטוח קבוצתי לביטוח אחר. ויותר מכך, סעיף 40 בחוק חוזה הביטוח ש"סוגר" את פרק א' של החוק "הוראות לכל סוגי הביטוח" קובע כי כל הוראות הפרק יחולו על כל סוגי הביטוח אם אין הוראה אחרת בחוק חוזה הביטוח או בחוק אחר. סעיף 42(ב) מחריג הוראה מסוימת שלא תחול על ביטוחים קבוצתיים. לו רצה המחוקק להחריג ביטוחים קבוצתיים מההוראות הנוגעות להחזרי פרמיה היה עושה כן במפורש.

1. אין לטענת המשיבות לפיה בביטוח קבוצתי הפרמיה נגבית בגין החודש הקודם כל נפקות לענייננו. השאלה היא רק בגין איזו תקופה שולמה הפרמיה. יש להחזיר כל פרמיה ששולמה בגין תקופה שלאחר יום הפסקת הביטוח בצירוף הפרשי שערוך.

תמצית טענות המשיבות מגדל כלל והראל

לעניין הפרשי הצמדה וריבית

1. יש לדחות גם את טענת המבקשים, כי על המשיבות להשיב למבוטחים דמי ביטוח בערכים הריאליים. ככל שחלה על חברות הביטוח חובת הצמדה או תוספת ריבית, היא חלה בהתאם להוראות סעיפים 10, 16(ב), 28(א) ו- 28(ג) בחוק חוזה הביטוח באופן הבא:

במקרה של ביטול הביטוח על-ידי המבוטח - דמי הביטוח יושבו כשהם צמודים למדד רק אם חלפו יותר מ-15 ימים מהיום בו נמסרה לחברת הביטוח הודעת הביטול, ובתוספת ריבית אם חלפו יותר מ-30 ימים נוספים מהיום בו נמסרה לחברת הביטוח הודעת הביטול (כלומר ריבית תתווסף רק אם חלפו יותר מ-45 ימים מהיום בו נמסרה לחברת הביטוח הודעת הביטול).

במקרה של פקיעת הפוליסה עקב התרחשות מקרה הביטוח - דמי הביטוח יושבו כשהם צמודים למדד החל מהתקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח (בדרך-כלל החודש שלאחר מכן, ככל שנגבו), ובתוספת ריבית אם עברו יותר מ-30 ימים נוספים מתום התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח.

1. המשיבות נוהגות על פי כללים אלה והמבקשים לא הראו דוגמה שלא נהגו כך.
2. אין לאשר תביעה ייצוגית בטענות מסוג זה, משום שבירורן איננו בבחינת הדרך היעילה וההוגנת לבירור כזה. בירור התובענה מצריך בירור שאלות עובדתיות ייחודיות לכל מקרה (מתי אירע מקרה הביטוח; מתי נמסרו מסמכי התביעה ומתי התקבלו בחברת הביטוח ועוד).

לעניין מדדים שליליים

1. כשנדרשות המשיבות להשיב דמי ביטוח בהתאם להוראות סעיף 28 בחוק חוזה הביטוח, עליהן להתחשב הן במדדים חיוביים הן במדדים שליליים. מדד המחירים לצרכן נועד לשקף את השתנות ערכו של "כח הקניה" של המטבע. תכלית ההצמדה למדד היא שמירה על ערכו של הכסף, הן במקרה בו הכסף נשחק (קרי, עליה במדד) הן במקרה בו ערך הכסף מאמיר (קרי, ירידה במדד).

פוליסה קבוצתית

1. המבקשת 2 עותרת לאישור התובענה כייצוגית כנגד מגדל והראל מכח התקשרות בעלה המנוח עימן בפוליסות ביטוח קבוצתי.
2. בשל מאפייניו הייחודיים של ביטוח חיים קבוצתי (לרבות תשלום דמי הביטוח בדיעבד ולא מראש), הטענות הנטענות בתובענה אינן רלוונטיות לביטוחים מסוג זה. המבקשת 2 הודתה שאינה יודעת דבר אודות הפרקטיקה הנהוגה בביטוח קבוצתי (פרוטוקול 2, עמ' 47, שורות 14 עד 17), וכי כיוון שבהתאם לפוליסה הקבוצתית מכוחה הגישה את בקשתה, תשלום הפרמיה מתבצע על-ידי בעל הפוליסה בסוף חודש עבור החודש הקודם - לא יכולה לקום לה טענה ביחס לגביה או להשבה של פרמיה חודשית אחרונה (פרוטוקול 2, עמ' 47, שורות 18 עד 24).

תמצית טענות המשיבות מנורה והפניקס

1. סעיף 28(ג) בחוק חוזה הביטוח, עליו מסתמכים המבקשים, אינו רלוונטי לענייננו. סעיף זה מצוי בסימן ה' בפרק א' של החוק, העוסק בתגמולי ביטוח. בחינת הסעיפים המצויים בסימן ה' מגלה כי סעיפים אלה עוסקים בחבות המבטח בתשלום תגמולי ביטוח, וסעיף 28 עוסק בהשבת דמי ביטוח במסגרת תשלום תגמולי הביטוח. הסעיף אינו קובע חבות כללית להשבת פרמיות עודפות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
2. דמי ביטוח עודפים יש להשיב בערכם הנומינלי. דמי הביטוח הם בסכומים של עשרות עד מאות בודדות של שקלים מידי חודש. ברב המקרים בהם נגבית פרמיה עודפת היא נגבית בגין חודש עוקב אחד. לכן הסכום הלא גבוה מושב תוך זמן קצר. בנסיבות אלה הריבית וההצמדה הם אפסיים בבחינת זוטי דברים. ההלכה הפסוקה החילה את עקרון ההשבה בערכים נומינליים, בעיקר כשמדובר בסכומי חוב לא גבוהים. השבה ריאלית הוכרה במקרים מצומצמים בהשבה לאחר שנים רבות ושוק ששררו בו תנאי אינפלציה.
3. בשל הממד הפרטני הכרוך בבירורה של טענה לאי השבת הפרשי הצמדה וריבית, מדובר בטענה שאינה מתאימה להתברר במסגרת תביעה ייצוגית.

מדדים שליליים

1. המשיבות טוענות כי אין בסיס לטענת המבקשים באשר להצמדת הפרמיות העודפות למדדים חיוביים בלבד, משום שבפסיקה נקבע כשקיימת חובה לשלם סכום בתוספת הצמדה, חובה זו כוללת הצמדה שלילית כשם שהיא כוללת הצמדה חיובית.

הריבית המיוחדת

1. סעיף 28א. ברור ובהיר והוא חל על אי תשלום תגמולי ביטוח, ועליהם בלבד.

דיון (בשאלה ג')

פרשנות חקיקה

1. פרופ' אהרן ברק בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (כרך שני, 1993) בהתייחסו למלאכת פרשנות החקיקה כותב:

"המרכיבים העיקריים של כל תורת פרשנות במשפט הם שלושה: הטקסט המתפרש, התכלית שהטקסט נועד להגשימה, ושיקול הדעת הפרשני במקום שהפעלת התכלית על הטקסט מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת. מרכיבים אלה חלים גם בפירוש דבר חקיקה. אכן פרשנות דבר חקיקה היא הביטוי המובהק לתחולתם של מרכיבים אלה: בה בא לביטוי מזוכך המרכיב הלשוני; בה יש תחולה לקשת נרחבת של שיקולים המהווים את מרכיב המטרה; ובה מגיע שיקול הדעת השיפוטי לשכלולו המלא" (שם, בעמ' 79).

לעניין לשון החוק כנקודת מוצא בפרשנותו כבר נפסק:

"לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, אפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול (ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פסקה 26 (טרם פורסם, 28.5.2008); ע"א 10846/06 בזק החברה הלאומית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פסקה 19 (23.12.2010))" (ראו רע"א 6340/07 7419/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.11) וכן ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70 בעמ' 77-76 (1985)).

אשר לתכלית החקיקה כותב פרופ' ברק בספרו:

"זוהי קונסטרוקציה משפטית המשמשת לשופט בפרשנות דבר החקיקה. עליו ליתן ללשון החקיקה אותה משמעות המקדמת באופן הטוב ביותר את תכלית החקיקה. תכלית החקיקה זו המדיניות ואלה המטרות אשר דבר החקיקה נועד להגשים" (ראו ברק בספרו הנ"ל, בעמ' 201).

תכלית החקיקה מורכבת מתכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית:

"'התכלית הסובייקטיבית משקפת את המטרות והיעדים שיוצר הנורמה ביקש להגשים. זוהי כוונתו הסובייקטיבית של היוצר, שהנחתה אותו ביצירת הנורמה. על תכלית זו ניתן ללמוד מן הלשון, מההיסטוריה החקיקתית ומהרקע הכללי שעמד ביסוד מעשה היצירה. התכלית האובייקטיבית משקפת את המטרות והמדיניות שהנורמה נועדה להגשים, כפי שהן נלמדות מהתשתית הנורמטיבית הכוללת שבתוכה מצויה הנורמה. תשתית זו בנויה ממערך נורמטיבי כולל, מעקרונות היסוד של השיטה, ומצרכיה של החברה במשטר הדמוקרטי המודרני' (ענין אי התכלת, פסקה 63).

הפרשנות התכליתית של החקיקה נלמדת, במסגרת הלשונית המתוחמת על ידי החוק, מאיזון ראוי בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית. הראשונה – משקפת את רצונו הספציפי של המחוקק שחוקק את הוראת החוק. השניה – משקפת את הנורמה הראויה של דבר החוק בהתייחס למערכת הנורמטיבית הכוללת, וליסודות הכלליים של השיטה (בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25 (1996); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 25‑29 (1999))".

(רע"א 1015/01 בן ארצי יעקב נ' מדינת ישראל, בפסקה 36 (11.5.11)).

דמי הביטוח - השבה בערכם הנומינלי או עם הפרשי הצמדה וריבית

1. סעיף 28 בחוק חוזה הביטוח קובע כדלהלן:

"(א) על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח וריבית צמודה בשיעור שנקבע לפי סעיף 1 בחוק האמור לענין ההגדרה 'הפרשי הצמדה וריבית' מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי החוק האמור.

...

(ג) היה המבטח חייב להחזיר למבוטח או למוטב דמי ביטוח, יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף קטן (א) מיום היווצר החיוב".

1. חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, בסעיף 1 קובע:

"'הפרשי הצמדה' - תוספת לסכום שנפסק או שנקבע, לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני תחילת התקופה האמורה בסעיף 5(א) עד המדד שפורסם סמוך לפני תשלום הסכום, ואם שולם הסכום בשיעורים – לפני תשלום כל שיעור ושיעור;

...

'ריבית צמודה' - ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו עליו הפרשי הצמדה".

1. אליאס בספרו מתייחס לשאלת דרך השבתם של דמי ביטוח וכך הוא כותב: "שאלה אחרת היא, כיצד יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית על סכום ההשבה. התשובה לשאלה זו טמונה בסעיף 28(ג) לחוק חוזה הביטוח המטיל חובה על המבטח להשיב את דמי הביטוח לפי ערכם הריאלי... דהיינו, על דמי הביטוח החייבים בהשבה יתווספו הפרשי הצמדה מיום התגבשות החיוב וריבית צמודה מתום 30 ימים מיום התגבשות החיוב" (עמ' 533).
2. ולר בעניין זה כותב כי ההסדר שבסעיף 28(ג) חל לפי לשונו על כל מקרה שבו זכאי המבוטח להשבת דמי הביטוח ששילם (עמ' 623).
3. המשיבות מגדל, כלל, הפניקס והראל אינן חולקות על כך שהן משיבות את דמי הביטוח שגבו בחודשים שלאחר קרות מקרה הביטוח או ביטול הפוליסה בערכן הנומינלי, וטוענות שהן פועלות כדין. מנורה טענה כי למרות שאינה חייבת להשיב את דמי הביטוח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית היא נוהגת להשיב אותם בצירוף הפרשי הצמדה (ס' 116 לתגובה).
4. אינני מקבלת את טענת המשיבות כי אינן חייבות בהשבת דמי הביטוח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מהטעם שסעיף 28(ג) בחוק חוזה הביטוח אינו רלוונטי לענייננו, אלא הוא עוסק בהשבת דמי הביטוח במסגרת תגמולי ביטוח.

אמנם סעיף 28(ג) מצוי בסימן ה' שכותרתו "תגמולי הביטוח", ואולם הסעיף דן ב"דמי ביטוח". דמי הביטוח הם אותם תשלומים שמשלם המובטח לחברת הביטוח עבור הכיסוי הביטוחי ("חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב" (סעיף 1 בחוק חוזה הביטוח) (ההדגשות שלי - מ' נ')).

נראה כי ההתייחסות לדמי הביטוח באה בסעיף זה, מאחר שהמחוקק מצא להשוות את תנאי ההשבה של דמי הביטוח לתנאי ההשבה של תגמולי הביטוח, שעל כן מיקומו נבחר שם.

1. אני סבורה כי לשון סעיף 28(ג) היא ברורה לכאורה וכללית, והיא אינה מוגבלת רק להשבת דמי ביטוח במסגרת תגמולי ביטוח. מה גם שאינני רואה הגיון לדין שונה באשר להשבת דמי ביטוח אגב תשלום תגמולים להשבת דמי ביטוח "אחרת".
2. "מועד היווצר החיוב" הוא המועד הרלוונטי לתשלום ההצמדה. מועד זה, כאשר מדובר בפוליסה שבה תניית ביטול מיידי, הוא ביום קבלת ההודעה בחברת הביטוח הכל לפי לשון החוזה, ובפוליסה בה אין תניה כזו (על פי סעיף 10 כנוסחו במועד הרלבנטי לתביעה) הוא 15 יום לאחר הודעת הביטול. אשר להשבת דמי ביטוח שנגבו בחודשים שלאחר חודש אירוע מקרה הביטוח "מועד היווצר החיוב" הוא מועד גביית דמי הביטוח. תוספת הריבית חלה על פי החוק, החל מ- 30 יום לאחר מועד זה.
3. פסקי הדין אליהם הפנו המשיבות 3, 4 עסקו במצב בו לא הייתה הוראת חוק ספציפית לעניין הוספת הפרשי הצמדה וריבית לחוב הנטען, בעוד בעניינו יש כאמור הוראה ספציפית בחוק חוזה הביטוח.
4. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לעניין העילה של תשלום הפרשי הצמדה וריבית, במקרה של השבת דמי הביטוח שנגבו שלא כדין בגין יתרת החודש האחרון לאחר ביטול הפוליסה או בגין החודשים שלאחר חודש ביטול הפוליסה או אירוע מקרה הביטוח, מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה.

התייחסות פרטנית לקיומה של עילה לכאורה כנגד המשיבות השונות להשבה עם הפרשי הצמדה וריבית

1. מגדל כלל והראל טענו באופן מעורפל כי "ככל שחלה על חברות הביטוח חובת ההצמדה של דמי הביטוח..." (סעיף 145 לתגובה). משיבות אלה התגוננו בטענות רק לעניין הפרשי ההצמדה וכלל לא התייחסו לעניין הריבית. לכאורה יש בכך אישור כי הן אכן משיבות דמי ביטוח עודפים, נומינלית. להלן אבחן מי ממבוטחי משיבות אלה יכול לשמש תובע ייצוגי.
2. מגדל

מבקש 1 – טען ששלח את הודעת הביטול ביום 29.12.05, שלא קיבל החזר עבור יתרת חודש הביטול וקיבל החזר נומינלי עבור חודש ינואר 2006. דמי הביטוח עבור חודש ינואר 2006 שולמו ביום 10.1.06 (ר' עדות מבקש 1 בפר' עמ' 27 ש' 12-11 ונספח ז' לתגובת מגדל). ביום 26.1.06 מגדל שלחה למבקש 1 שיק עבור דמי הביטוח ששולמו בחודש ינואר (מש/1). השיק הגיע למבקש 1 בערך בתאריך 5.2.06 (ר' עדות מבקש 1 בפר' עמ' 27 ש' 23-21). מגדל הוכיחה כי בחודש ינואר 2006 המדד היה שלילי (נספח ח' לתצהיר מגדל). על כן למבקש 1 אין עילה להשבת הפרשי הצמדה וריבית בגין חודש זה. אשר להפרשי הצמדה וריבית בגין יתרת חודש הביטול – כאמור לעיל קבעתי כי על פי הפוליסה של מגדל הביטול נכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על ידי החברה. מגדל טענה כי הודעת מבקש 1 התקבלה אצלה ביום 26.1.06 (נספח א'5 לבקשת האישור) וכי באותו היום שלחה למבקש 1 שיק עבור דמי הביטוח לחודש ינואר 2006. מבקש 1 לא ידע מתי התקבלה הודעת הביטול במגדל (פר' עמ' 26 ש' 23). הוא גם לא צירף אסמכתא לעניין מועד הגעת ההודעה למגדל (אישור מסירה ואף לא אישור משלוח בפקס). על כן לכאורה לא הוכחה לכאורה קיומה של עילה בגין אי השבת הפרשי הצמדה וריבית.

למבקשת 2 אין עילה לכאורה שכן לא אישרתי את העילה שעניינה החזר יתרת דמי הביטוח בגין חודש קרות מקרה הביטוח. מבקשת 2 טענה להחזר רק לגבי חודש זה ולא לגבי חודשים מאוחרים לחודש הפטירה.

1. כלל

מבקש 3 – אמו נפטרה ביום 21.1.05. נטען כי דמי הביטוח נגבו עד חודש מרץ 2005 (כולל). על פי פירוט חשבון הבנק על שם עזבון אמו (נספח ג'4 לבקשת האישור), כלל חייבה בדמי ביטוח בסכום של 122 ₪ בחודש פברואר ובסכום של 121 ₪ בחודש מרץ. ביום 27.6.14 נרשם זיכוי מכלל בסכום של 243 ₪. ההשבה הייתה בערכים נומינליים ללא הפרשי הצמדה וריבית. כלל טענה בתגובתה כי בחודשים פברואר ומרץ 2005 המדד היה שלילי באופן שהצמדה הייתה פועלת לרעתו של מבקש 3. (ר' נספח י' לתצהיר כלל). אלא שמעיון בנספח י' לתצהיר כלל עולה כי המדד בחודש ינואר 2005 המדד היה שלילי (חודש זה אינו רלוונטי שכן מדובר בחודש הפטירה), ואילו בחודש פברואר 2005 המדד היה חיובי. נספח י' נעדר מידע בהתייחס למדד בחודש מרץ 2005. על כן הוכח לכאורה כי כלל השיבה את דמי הביטוח עבור חודשים פברואר ומרץ 2005 בערכים נומינליים.

למבקשת 6 אין עילה לכאורה שכן לא אישרתי את העילה שעניינה החזר יתרת דמי הביטוח בגין חודש קרות מקרה הביטוח. מבקשת 6 טענה להחזר רק לגבי חודש זה ולא לגבי חודשים מאוחרים לחודש הפטירה.

1. הראל

מבקש 3 – למבקש 3 הובטחה הנחה בשיעור 25% מדמי הביטוח במהלך החודשים הראשונים של תקופת הביטוח. עקב טעות הראל גבתה את דמי הביטוח במלואם ללא שניתנה ההנחה. בעקבות פניית מבקש 3, החזירה לו הראל את גביית היתר בערכה הנומינלי עבור החודשים מאי-יולי 2009. מעיון בנספח יד'3 עולה כי אכן הראל זיכתה את מבקש 3 ביום 17.8.05 בגין גביית היתר בערכים נומינליים, כמפורט להלן: בגין חיוב בחודש מאי 2009 בסכום 287.99 ₪, זיכוי בסכום 72 ₪ (המהווה 25% נומינלי מ-287.99 ₪); בגין חיוב בחודש יוני 2009 בסכום 290.82 ₪, זיכוי בסכום 72.7 ₪ (המהווה 25% נומינלי מ-290.82 ₪); בגין חיוב בחודש יולי 2009 בסכום 291.95 ₪, זיכוי בסכום 72.99 ₪ (המהווה 25% נומינלי מ-291.95 ₪). על כן הוכח לכאורה שהראל השיבה סכומים בגין גביית דמי ביטוח ביתר בערכים נומינליים.

למבקשת 6 אין עילה לכאורה שכן לא אישרתי את העילה שעניינה החזר יתרת דמי הביטוח בגין חודש קרות מקרה הביטוח. מבקשת 6 טענה להחזר רק לגבי חודש זה ולא לגבי חודשים מאוחרים לחודש הפטירה.

כך גם למבקשת 2 אין עילה לכאורה שכן לא אישרתי את העילה שעניינה החזר יתרת דמי הביטוח בגין חודש קרות מקרה הביטוח. מבקשת 2 טענה להחזר רק לגבי חודש זה ולא לגבי חודשים מאוחרים לחודש הפטירה.

לא מצאתי להתייחס לשאלה אם העילה קמה גם במקרים של ביטוח קבוצתי שכן זה נטען רק בקשר ל מבקשת 2.נוכח קביעתי כי לא קמה לה עילה לכאורה, הרי שעניין זה אינו עומד לדיון עוד.

1. הפניקס

הפניקס טענה כי היא אינה מחויבת להשיב את דמי הביטוח שנגבו בעודף בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (ס' ו.1 לתגובה). להלן אבחן מי ממבוטחי הפניקס יכול לשמש תובע ייצוגי.

מבקש 4 - טען ששלח הודעת ביטול ביום 16.11.03, כי הפניקס גבתה ממנו עבור חודש דצמבר 2003 וכי ביצעה ההחזר לכל המוקדם ביום 16.1.04 בסכום נומינלי בגין חודש דצמבר 2003. מעיון בנספחי בקשת האישור עולה כי בכל אחד מהחודשים נובמבר 2003 ודצמבר 2003 גבתה הפניקס ממבקש 4 סכום של 485.38 ₪ (נספח ו'4 לבקשת האישור). הפניקס השיבה למבקש 4 סכום של 485.38 ₪ (ר' הודעת הפניקס מיום 15.1.04, נספח ו'5 לבקשת האישור). סכום זה זהה לסכום דמי הביטוח בגין חודש אחד (ככל הנראה בגין חודש דצמבר 2003). על כן הוכח לכאורה שהפניקס אינה משיבה את דמי הביטוח שנגבו ביתר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לאור קביעתי הלכאורית לעיל, כי על פי הפוליסה של הפניקס הביטול נכנס לתוקף עם קבלת ההודעה בחברה, הרי שהיה עליה לכאורה להשיב הפרשי הצמדה וריבית גם בגין יתרת חודש הביטול.

למבקש 5 אין עילה לכאורה שכן לא אישרתי את העילה שעניינה החזר יתרת דמי הביטוח בגין חודש קרות מקרה הביטוח. מבקשת 5 טענה להחזר רק לגבי חודש זה ולא לגבי חודשים מאוחרים לחודש הפטירה.

למבקשת 2 אין עילה לכאורה שכן לא אישרתי את העילה שעניינה החזר יתרת דמי הביטוח בגין חודש קרות מקרה הביטוח. מבקשת 2 טענה להחזר רק לגבי חודש זה ולא לגבי חודשים מאוחרים לחודש הפטירה.

1. מנורה

מנורה טענה כי אינה מחויבת בהשבת פרמיות עודפות בערכן הריאלי, וטענה כי היא נוהגת להשיבן בצירוף הצמדה. נוכח טענה זו קמה לכאורה עילה כנגד מנורה (ס' 116 לתגובה). להלן אבחן מי ממבוטחי מנורה יכול לשמש תובע ייצוגי.

מבקש 7 – מבקש 7 טען ששלח למנורה הודעת ביטול ביום 12.8.09, כי המשיך להיות מחויב בדמי ביטוח עד חודש דצמבר 2009 (כולל) וכי מנורה החזירה את דמי הביטוח בערכם הנומינלי עבור חודשים נובמבר ודצמבר 2009 בלבד. מעיון בהודעת הביטול, עולה כי זו התקבלה במנורה ביום 25.10.09 (נספח י' 3 לבקשת האישור). מבקש 7 העיד כי שלח את הודעת הביטול בפקס לסוכן הביטוח שלו ביום 12.8.09 (פר' עמ' 32 ש' 12-5). על כן ובהתחשב בקביעתי כי על פי הפוליסה של מנורה הביטול נכנס לתוקף עם מסירת ההודעה לחברה, הרי שמנורה הייתה צריכה לכאורה להשיב את דמי הביטוח שנגבו ביתר החל מיום 25.10.09, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מפירוט עסקאות בכרטיס האשראי של מבקש 7 (נספח י'4 לבקשת האישור) עולה כי מנורה גבתה ממבקש 7 את דמי הביטוח כפי טענתו עד חודש דצמבר 2009 והשיבה את דמי הביטוח בגין חודשים נובמבר ודצמבר 2009 בלבד ובערכיהם הנומינליים (עבור חודש נובמבר נגבה והושב סכום של 45.23 ₪ ובגין חודש דצמבר נגבה והושב סכום של 45.36 ₪). על כן הוכח לכאורה שמנורה לא השיבה הפרשי הצמדה וריבית בגין דמי ביטוח שנגבו ביתר.

מבקש 1 – טען ששלח הודעת ביטול ביום 14.9.03 (נספח ח'2 לבקשת האישור), כי המשיך להיות מחויב עד חודש דצמבר 2003 וכי מנורה השיבה את דמי הביטוח בגין חודש דצמבר 2003 כשהסכום הוצמד למדד שלילי עקב ירידת המדד. מבקש 1 העיד כי אין בידיו אסמכתא אודות משלוח הודעת הביטול וכי הוא שלח את ההודעה לסוכן הביטוח שלו אשר שלח אותה למנורה (פר' עמ' 20 ש' 31 - עמ' 21 ש' 4). מנורה לא טענה למועד בו התקבלה אצלה הודעת הביטול. עם זאת מחקירת מבקש 1 עולה כי מנורה הודיעה לו על ביטול הפוליסה החל מיום 1.12.08 (פר' עמ' 21 ש' 10-5), כך שנראה שההודעה התקבלה במנורה לפחות בחודש נובמבר 2003 או קודם לכן. מבקש 1 צירף את העתק השיק שנשלח אליו כהחזר בסכום של 805.45 ₪ ביום 28.12.08. נוכח טענתה של מנורה כי היא אינה מחויבת בהשבה ריאלית, וכי לפנים משורת הדין היא משיבה בצירוף הצמדה, קמה למבקש 1 למצער, תביעה בגין הפרשי הריבית.

מבקש 3 – טען כי מנורה הודיעה לו כי אחת מבנותיו נגרעת אוטומטית מהפוליסה עם הגיעה לגיל 21 (מכתב מנורה מבקש 3 מיום 20.1.08, נספח יב' 2 לבקשת האישור), כי ביום 27.10.09 מלאו לבתו 21 וכי דמי הביטוח בגין בתו נגבו עד חודש נובמבר 2009 (כולל) ולא הושבו. מבקש 3 לא הוכיח במסמכים שצירף את הסכומים שנגבו (מסמך יב'1 אינו קריא). כך שמבקש 3 לא הוכיח שמנורה לא השיבה הפרשי הצמדה וריבית בגין דמי ביטוח שנגבו ביתר.

1. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לעניין השבת דמי הביטוח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה. תנאי זה מתקיים לגבי כל המשיבות: לגבי משיבות 5-2 בעניינם של המבקשים 1, 3, 4 ו-7. לגבי משיבה 1, מגדל, נוכח הודאתה הלכאורית כמפורט לעיל (בסעיף 145 לתגובה), אבחן את האפשרות להחלפת התובע, לאחר שמבקש 1 לא נמצא מתאים לשמש תובע ייצוגי נגדה. על כן אני מאשרת את התובענה בעילה זו.

מדדים שליליים

1. המבקשים טענו כי נוכח לשון סעיף 28(ג) שם נאמר: "יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית" להבדיל מלשון "שינוי" או "ירידה", אין להביא בחשבון מדדים שליליים בעת חישוב הפרשי ההצמדה.

לשון החוק

1. בת"צ (מרכז) 32239-05-13 גרטנר ואח' נ' עיריית פתח תקווה (21.10.14) נדרשתי לשאלת פרשנות דומה בהקשר של חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 ושם קבעתי:

"אני סבורה כי הביטוי 'בתוספת הפרשי הצמדה' יכול להתפרש כתוספת הפרשי הצמדה חיוביים או שליליים. תוספת שלילית (כמו מספר שלילי) מביאה לתוספת במינוס, קרי להפחתה".

1. באותו עניין הפניתי אף לפסק דינו של השופט וינוגרד בת"א (י-ם) 5664-02-11 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המסים (23.12.12), שם הוא נדרש לשאלה אם רשאית רשות המסים להתחשב במדדים שליליים בעת ביצוע החזרי מס לנישומים. המחלוקת שם הייתה על פרשנותו הראויה של סעיף 159א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 שזו לשונו:

"בסעיף זה, 'הפרשי הצמדה וריבית' – תוספת לסכום שמדובר בו, השווה לסכום האמור כשהוא מוכפל בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן לתקופה הנדונה, בתוספת ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו הפרשי הצמדה כאמור...".

גם שם טענה הנישומה כי יש להתחשב רק בתוספת לסכום ושלא ניתן להפחית דבר מה מקרן הסכום. פרשנות זו נטענה נוכח לשון ההוראה שעניינה ב"תוספת" וב"עליית מדד המחירים לצרכן".

1. באותו עניין קבע בית המשפט כי הפרשנות לפיה יש להפחית את המדד השלילי בעת חישוב ההחזרים לנישום היא הפרשנות שעולה בקנה אחד עם הוראות הפקודה, עם לשונה ועם תכלית החקיקה. בית המשפט קבע שם כי הגדרת הפקודה ל"שיעור עליית המדד" מעלה כי מדובר בנוסחת חישוב פשוטה ואין לקרוא לתוכה אפשרות של עליית מדד בלבד, למרות לשון הפקודה שעניינה "שיעור עליית מדד המחירים לצרכן". בית המשפט סקר שם הוראות חקיקה שונות, שבחלקן הוגדרו הפרשי הצמדה כשיעור העלייה במדד ובחלקן כשינוי במדד, וקבע כי נראה כי הבחירה בכל אחד מן הביטויים היא מקרית. בית המשפט שם הביא את סעיף 2(ד) בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 העושה שימוש בשני המונחים כאחד, בו נקבע: "לעניין זה, 'שיעור עליית המדד' – השיעור בו השתנה המדד...", והסיק ממנו שלשיטת המחוקק "עליית מדד" היא למעשה "שינוי מדד".

תכלית החוק

1. לעניין תכלית סעיף 28 ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון), התשמ״ג-1983 שם נאמר בין היתר:

"מטרותיה של הוראה זו להמריץ את המבוטח להגיש את תביעתו מוקדם ככל האפשר ואת המבטח לשלם את תגמולי הביטוח סמוך לאחר הגשת התביעה, וכן למנוע הפסד מהמוטב עקב ירידת ערך הכסף כשהתשלום מבוצע באיחור".

1. מהצעת החוק עולה כי מטרתה לתמרץ את שני הצדדים, המבוטח והמבטח לפנות ולשלם בהתאמה, את תגמולי הביטוח. על כן הצמדה חיובית בלבד אין בה כדי להגשים את התכלית של תמרוץ המבוטח לפנות. אמנם הדברים אמורים לעניין תגמולי הביטוח אך אותו רציונאל קיים גם בהשבת דמי הביטוח. כמו כן יש לפרש את המונח "יתווספו" באותו אופן בשני סעיפי המשנה של סעיף 28.
2. לעניין זה ראו י' אליאס דיני ביטוח 552 (כרך א', 2009):

"חוק פסיקת ריבית והצמדה מגדיר 'הפרשי הצמדה' כ'תוספת לסכום שנפסק או נקבע, לפי שיעור העליה של המדד...'. באותה רוח, סעיף 28(א) בחוק חוזה הביטוח מורה כי 'על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה וריבית...'. האם מלשון הוראות אלו ניתן להסיק כי אין להתחשב במדד שלילי? נראה כי התשובה לכך שלילית. המטרה המונחת ביסוד הפרשי ההצמדה - שמירה על ערכם הריאלי של התגמולים - מובילה באופן בלתי נמנע למסקנה כי יש להפחית את סכום התגמולים במקרה שבו מדד שלילי גרם לעליית ערך הכסף. אכן, כפי שפסק בית המשפט באחד המקרים, החיוב לשלם סכום כלשהו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, אין פירושו כי לא ייווצר מצב שבו ה'תוספת' תהא שלילית. החובה היא לשלם ערך מסוים, וזה יחושב בהתאם לערך הכסף ביום התשלום. בית המשפט סבר כי עצם העלאת הטענה שלפי אין להפחית את סכום התשלום במקום שבו חל מדד שלילי - המשקף עלייה בערך הכסף – 'גובלת בחוסר תום לב, אם לא למעלה מכך'". (ההדגשות שלי - מ' נ').

אני סבורה כי הדברים יפים גם לעניין סעיף 28(ג) בחוק.

לעניין זה ר' ת"א (שלום י-ם) 6646/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 51 (14.2.08):

"עמידתו של התובע על קבלת הסכום ללא ניכוי המדדים השליליים יש בה לטעמי משום חוסר תום לב. כרוכה בה התעשרות של התובע, המתבטאת בכך שהסכום המשולם לידיו הוא בעל ערך ריאלי גבוה מזה שנגרע ממנו עם ביצוע התשלום לנפגע. דרישה לתשלום סכום מעין זה אינה עולה בקנה אחד עם דרישת תום הלב ה'רגילה' החלה על צד להסכם".

1. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לעניין הצמדת דמי הביטוח למדדים שליליים, לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה.

ריבית מיוחדת - תחולת סעיף 28א. בחוק על השבת דמי ביטוח

1. אינני סבורה שסעיף זה חל על השבה של דמי הביטוח. סעיף זה עניינו בתגמולי ביטוח בלבד, להבדיל מדמי ביטוח. ראינו לעיל כי המחוקק אינו מערב בין מושגים אלה. כך בסעיף 28)ג) הוא מתייחס במובחן לעניין הפרשי ההצמדה והריבית שמתווספים על דמי הביטוח, לאחר שדן בעניין זה בנושא תגמולי הביטוח בסעיף קטן (א).
2. יש טעם בהשתת ריבית מיוחדת על מבטח שמפר לכאורה את ההסכם ואינו משלם למבוטח תגמולי ביטוח משאירע מקרה הביטוח, ובכך מונע ממנו להיטיב את נזקו. נוכח חומרה יתרה זו נקבעה הוראת חוק זו. בדברי ההסבר בה"ח 1873 מ-22.2.88 נאמר לעניין סעיף זה: "הסעיף המוצע יקנה סמכות לבית המשפט הדן בתביעת המבוטח נגד חברת הביטוח לפסוק פיצויים לטובת המבוטח כאשר התגמולים המגיעים לו בדין מעוכבים מעבר למותר. הסעיף נועד להרתיע את חברות הביטוח מלהשהות את חיוביהן שאינם שנויים במחלוקת על ידי אימוץ מכשיר עונשי...".
3. ולר עומד על תכליתו של סעיף 28א. "כאשר מבטחת מסרבת לשלם תגמולי ביטוח אף על פי שהיא יודעת או צריכה לדעת שהתביעה מוצדקת, היא מפרה את החוזה באופן אופורטוניסטי. החשש מפני הפרה אופורטוניסטית חריף במיוחד במקרה של חוזי ביטוח, שכן ביצוע החוזה בידי המבטחת (תשלום תגמולי הביטוח נעשה תמיד במצב שבו סבל המבוטח נזק, והמבטחת מחליטה באורח חד צדדי אם לשלם את התגמולים אם לאו....על פי רוב, הנזק הנגרם עקב עיכוב בתשלום תגמולי הביטוח הוא קשה להוכחה ולכן הסיכון הנובע מחיוב בפיצויים 'רגילים' לא ירתיע את המבטחת" (עמ' 638).
4. אינני סבורה כי פיגור בהשבת דמי הביטוח, שלרוב עומדים על סכומים לא גבוהים, יש בה חומרה יתרה. נראה שגם המחוקק סבר כך ולא החיל את סעיף 28א. על השבת דמי ביטוח.
5. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לעניין השבת דמי הביטוח בצירוף ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א. לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי – שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה.

ד. התיישנות

1. בבקשתם טענו המבקשים לתחולתם של סעיף 7 ו-8 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), כך שתקופת ההתיישנות ארוכה מ-7 שנים:

התנהלות המשיבות אינה תולדה של טעות בתום לב אלא של מעשה או מחדל מכוון או תרמית או הונאה ולכן חל כאן החריג שנקבע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות. למבקשים נודע אך לאחרונה כי המשיבות גבו מהן פרמיות עודפות או לא החזירו חלק יחסי של פרמיות או חישבו את ההחזרים בערכים נומינליים כמתואר לעיל וחברי הקבוצה עדיין אינם יודעים זאת.

על המשיבות חלה חובת תום הלב המוגברת הן ממעמדן כחברות ביטוח הן מעצם קבלת ההרשאה לחיוב החשבון בסכומים שיקבעו ע"י המשיבות מעת לעת.

למבוטחים ועל אחת כמה וכמה ליורשי המבוטחים, אין למעשה דרך לדעת ממה מורכב הסכום הנגבה מהם מדי חודש או כיצד חושב ההחזר שהועבר אליהם (אם הועבר) ובכל מקרה בודאי שאין ביכולתם לבחון שינויים בסכום ההחזר עקב שיערוך המסתכמים לעיתים בעשרות אגורות לשנה. על כן מהמבקשים ומכלל המבוטחים נעלמו העובדות המהוות את עילת התובענה (מה נגבה, מה הוחזר-אם בכלל או האופן בו מחושב סכום ההחזר) וזאת מסיבות שלא היו תלויות בהם ואף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע אותן ולכן חל כאן גם החריג שנקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

במקרה של אירוע ביטוחי משלמת בד"כ חברת הביטוח למבוטח או למוטבי הפוליסה תגמולי ביטוח שדרך חישוב סכומם אינה ברורה. בנסיבות אלה מוטעה האדם הסביר לחשוב שהסכום שהועבר אליו כלל את הפרשי הפרמיות שנגבו בטעות ו/או הפרשי הצמדה וריבית.

1. אינני מקבלת את טענות המבקשים. אני סבורה שסעיף 7 בחוק ההתיישנות אינו חל בענייננו. הטענה בעניין תרמית או הונאה נטענה רק בהקשר ההתיישנות ולא במסגרת העילות שנמנו מסעיף 33 ואילך בבקשת האישור. גם נוכח מסקנותיי לגבי השאלות השונות שהעלו המבקשים אני סבורה כי לא הוכחה לכאורה טענת התרמית (השוו ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, 458 – 459 (1994); ע"א 6095/97‏ ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ''ד נו(4) 721, 727 – 728 (2002); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים, פיסקה 11 לפסק הדינו של כבוד השופט אלון (18.3.09).
2. אשר לסעיף 8 בחוק ההתיישנות אני סבורה כי אין זה המקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". המבקשים ידעו כי הפוליסה התבטלה עקב קרות מקרה הביטוח או עקב ביטולה. אם נושא השבת דמי הביטוח עניין אותם הם יכלו לפנות למשיבות ולברר מה אם בכלל הושב, וכיצד הושב. משלא עשו כן אין לקבל טענתם כי אף בזהירות סבירה לא יכולים היו לגלות את העובדות הרלבנטיות לתביעה.

"סעיף 8 בחוק ההתיישנות קובע כלל גילוי מאוחר בעל אופי אובייקטיבי, במובן הבא: כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של עובדות מאטריליות לעילה, אין די בכך שאדם גילה את העובדות הללו באיחור. כדי לבסס הגנה של גילוי מאוחר על פי סעיף 8, על התובע להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. משמעות הדבר היא, כי מקום שהעובדות המטריאליות מצויות בידיעת התובע, ולו 'בכח', הוא ייחשב כאילו ידע אותן בפועל, כל עוד ניתן היה במאמץ סביר לגלותן". ע"א 2206/08 ‏יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ, פס' 13 (11.7.10).

1. על כן אני קובעת כי לעניין שאלה זו אין אפשרות סבירה כי היא תוכרע לטובת הקבוצה.

סעיף 8(א)(2) - האם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת

1. המשיבות טוענות כי התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת משום שהשאלות העיקריות הניצבות בבסיס הבקשה לאישור, מחייבות בדיקה פרטנית של הנסיבות הפרטניות לגבי כל אחד מחברי קבוצת התובעים הנטענת.

כך יידרש בית המשפט לבדוק ביחס לכל אחד ואחד מהמבוטחים הנמנים עם הקבוצה הנטענת אילו מצגים הוצגו על ידי המשיבה עובר להתקשרות עם המבוטח? הפרמיות העודפות שנגבו ממנו, ככל שנגבו, והמועד בו הושבו.

1. המבקשים מצידם טוענים כי השוני היחיד בין מבוטחים שונים הוא גובה הנזק, דבר אשר אינו מהווה מחסום מפני אישור תובענה כייצוגית, וממילא כל הפרטים הדרושים לשם חישוב נזקו של כל מבוטח מצויים בידי המשיבות.
2. בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (20.7.10) נדונה שאלת התאמת תביעתו של המערער כתובענה ייצוגית נוכח השונות בין חברי הקבוצה בשאלת התיישנות התביעה. השופט גרוניס קבע שם:

"אחד התנאים לאישור תובענה ייצוגית הוא, כי היא תעורר 'שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה' (סעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות). על רקע זה מתעוררת השאלה מתעוררת השאלה מה הדין כאשר לצד השאלות המשותפות לחברי הקבוצה ישנן שאלות שאינן משותפות. ... אנו עוסקים במקרה בו השונוּת בתוך הקבוצה הינה אינדיווידואלית או שהיא מפלגת את הקבוצה לחלקים קטנים, עד כי חלוקה לתתי קבוצות אין בה כדי לפתור את הבעיה" (שם, בפסקה 24) (ההדגשות שלי - מ' נ').

עוד קבע כי:

"25. הנושאים לגביהם עשויה להתקיים שונוּת בין חברי הקבוצה הינם רבים ומגוונים. לעתים... השאלה המבחינה בין חברי הקבוצה היא שאלת הנזק בלבד. סוג מקרים אחר מתקיים כאשר השאלות שאינן משותפות נוגעות ליסודות העילה עצמם. כלומר, השוני בין חברי הקבוצה עשוי להשליך על עצם זכותו של כל חבר לקבל סעד ולא רק על גובה הפיצוי לו יהיה זכאי. נקודת המוצא היא, כי לא נדרש שכל השאלות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית תהיינה משותפות לחברי הקבוצה. די בכך שיש שאלות משותפות של עובדה או משפט שהן 'מהותיות'. ...

27. אף שאין זה מן ההכרח כי כל השאלות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית תהיינה משותפות לכל חברי הקבוצה, אין פירוש הדבר כי אם קיימות שאלות משותפות ניתן לאשר את התובענה כייצוגית, יהיו אשר יהיו השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדרה. הקביעה אם השאלות המשותפות הינן 'מהותיות', כדרישת סעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות, נגזרת גם מבחינתן ביחס לשאלות שאינן משותפות. כמו כן, שונוּת רבה מידי בין חברי הקבוצה עלולה להביא לאי התקיימותו של התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) בחוק, הדורש כי התובענה הייצוגית תהא 'הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת'. ישנם מקרים בהם ניתן לאשר תובענה ייצוגית על אף שחלק מהשאלות המתעוררות בגדרה אינן משותפות לחברי הקבוצה. אולם, ישנם מקרים בהם קיומו של מרכיב אינדיווידואלי יחרוץ את גורל הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לדחייה. השאלה מתי היעדר אחידות בין חברי הקבוצה יביא לדחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית היא שאלה קשה ומורכבת, שדומה כי עד כה טרם זכתה לעיון ממצה בפסיקת בית משפט זה. במספר מקרים נדחו בקשות לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר על רקע קיומם של רכיבים אינדיווידואליים .... מנגד, לא פעם הובעה הדעה כי הבדלים בין חברי הקבוצה אינם מובילים בהכרח למסקנה כי לא ניתן לאשר תובענה כייצוגית. מחלק מפסקי הדין ניתן להבין שקביעה זו אינה מוגבלת לשוני המתבטא בגובה הנזק בלבד, אלא היא עשויה להשתרע גם על נושאים הקשורים לעצם הזכאות ... טרם גובשו קריטריונים ברורים בשאלה מהי מידת האינדיווידואליות הנסבלת בגדר תובענה ייצוגית ומתי נחצה קו הגבול שמעבר לו אין לאשר תובענה ייצוגית. נראה, כי יש ליתן משקל בעניין זה לשאלה מה היקפם של הנושאים הפרטניים לעומת הנושאים המשותפים. כמו כן, יש לבחון האם קיימת דרך הוגנת ויעילה להתמודד עם השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית.

...ישנם מקרים בהם אין מנוס מאי מתן אישור לניהול תובענה ייצוגית, וזאת בשל קיומם של נושאים אינדיווידואליים המבחינים בין חברי הקבוצה. נסתפק בכך שנגדיר את המצב בו אין ספק, כי לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית. כאשר בגדר התובענה הייצוגית או לאחריה יהיה צורך לקיים חקירה פרטנית בעניינו של כל אחד מחברי הקבוצה, הכוללת בירורים עובדתיים מורכבים, שמיעת עדים, הכרעות מהימנות וכדומה, כך שמבחינה מעשית מדובר בפיצול ההליך הייצוגי לסדרה של משפטים נפרדים, אין לאשר את התובענה הייצוגית. כאמור, ישנם פיתרונות שונים העשויים למנוע תוצאה זו. אולם, מקום בו קצרה ידם של פיתרונות אלו מלהושיע, לא תאושר התובענה הייצוגית" (שם, בפסקאות 25 ו-27) (ההדגשות שלי - מ' נ').

1. גם השופט ריבלין בעניין עמוסי התייחס לדרישה שבחלקו הראשון של התנאי שבסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגית, ש"התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". וכך הוא קובע:

"... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן....

אמנם, המחוקק הישראלי לא ראה לנכון לכלול תנאי נפרד לאישור התובענה הייצוגית שעניינו הוא הדומיננטיות של השאלות המשותפות לכל חברי הקבוצה. ברם, אין בכך כדי לשלול את הרלוונטיות של שיקול זה. טענה בדבר משקלן הנמוך של השאלות המשותפות עשויה להיות שקולה למעשה לטענה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, ועל כן יש לדון בה במסגרת הדיון בתנאי זה ....

אחד השיקולים המרכזיים בבחינת יעילות והגינות השימוש בתובענה ייצוגית הוא המידה שבה ההכרעה בשאלות המשותפות לכלל חברי קבוצת התובעים תסייע לפתרון הסכסוך האינדיבידואלי שבין כל אחד מהם לבין הנתבע. ככל שימצא כי ההכרעה המשותפת תקדם רק במעט את פתרון הסכסוך ונותרו שאלות אינדיבידואליות רבות, היעילות וההגינות הנלוות לדיון בדרך של תובענה ייצוגית, תפחתנה..." " (שם, בפסקאות 11-10, 19) (ההדגשות הוספו – מ' נ').

(ר' גם השופטת ארבל בע"א 5378/11 פרנק נ' אולסייל (22.9.14) פסקאות 11, 19; ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, (4.12.11) בפסקה 55; אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 146. לעניין דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית עקב אי התקיימות התנאי שבסעיף 8(א)(2) ר' גם עניין אולסייל פסקה 4, ע"א 4333/11 סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ (12.3.14); ע"א 4831/07 מזרחי נ' מנהל מקרקעי ישראל (3.3.10)).

1. נראה שהשופטים ריבלין וגרוניס מסכימים כי אפשר שלצד השאלות המשותפות תהיינה שאלות אינדיווידואליות המצריכות בירור פרטני, אלא שיש לברר במקרה של שאלות מעורבות כאלה אם התובענה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית.
2. בענייננו אני סבורה כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

אומנם, צודקות המשיבות בכך שעל מנת להכריע בתובענה יהיה צורך בהכרעה פרטנית לגבי כל מבוטח ומבוטח במספר שאלות: המועד בו נכנס ביטול חוזה הביטוח לתוקף, סכום דמי הביטוח שנגבו ביתר, מועד השבתם, ושינויים במדדים הרלוונטיים, שיעור הפרשי ההצמדה והריבית המגיעים למבוטח.

עם זאת, אני סבורה כי מדובר בהכרעה פרטנית שלא תצריך בירור עובדתי מורכב, מה גם שכל או מרבית נתונים עובדתיים אלה מצויים בידי המשיבות. מכל מקום, הבדיקה הפרטנית אינה הנושא שבליבה, אלא התנהלותן של המשיבות בניגוד למוסכם בחוזה הביטוח ושלא על פי הוראות סעיף 28 בחוק חוזה הביטוח.

הסכומים המגיעים לכל אחד מחברי הקבוצה עקב העילות הנטענות הם לכאורה נמוכים. בנסיבות אלה, כאשר נזקו של כל חבר וחברה בקבוצה הייצוגית קטן, והסיכוי שכל אחד מחברי הקבוצה יפעל למימוש זכויותיו, נמוך, יש תועלת בכלי המשפטי של תובענה ייצוגית, אשר יעניק הגנה למבוטחים, וירתיע את המבטחים (ר' סעיף 1 בחוק תובענות ייצוגיות).

סעיפים 8(א)(3) ו-(4) - עניינם של חברי הקבוצה ייצוג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב

1. אשר לתנאים שבסעיפים קטנים (3) ו-(4) לסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות - אני סבורה כי המבקשים ובאי כוחם עומדים בתנאים אלו וכי לא ניתן לומר שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום לב.

החלפת תובע

1. לאחר שקבעתי כי מתקיימים כל התנאים המצטברים שבסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות, ולאחר שקבעתי כי בעניינה של מגדל לא עומד מבקש 1 בתנאי שיש לו עילה בתביעה, בשתי השאלות בהן הכרעתי כי יש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה, אני מורה על החלפת התובע בהתאם לסמכותי לפי סעיף 8(ג)(2) בחוק תובענות ייצוגיות.

עילות התביעה

1. עילות התובענה שנטענו בבקשת האישור הן הטעייה, הן בשלב הטרום חוזי הן בשלב החוזי, וכן ניצול מעמדן כבעלות מונופולין בהיותן קבוצת ריכוז. ההטעיה הייתה במצגי שווא לפיהם פועלת המשיבה כדין, והצגת דרישות לסכומים במסגרת גביית הפרמיה השוטפת שכל לקוח סביר מאמין שאם המשיבה דורשת אותם משמע היא זכאית להם; הפרת הסכם; חוסר תום לב, המשיבות הפרו את חובת תום הלב המוגברת החלה עליהן מתוקף מעמדן המיוחד; עשיית עושר ולא במשפט, המשיבות התעשרו שלא כדין של על חשבונם של המבוטחים; הפרת הוראות חוק חוזה הביטוח שהן הוראות קוגנטיות ועל כן כל הסכמה בניגוד להן בטלה או ניתנת לביטול; התנהגות המשיבות מנוגדת לסעיפים 55 ו-104 בחוק הפיקוח.
2. לאור השאלות שהגדרתי לעיל, אשר יש סיכוי שיוכרעו לטובת הקבוצה אני קובעת כי קמה יש לאשר את העילות הבאות:

הפרת הסכם – לאחר שהוכח לכאורה כי המשיבות הרלבנטיות הפרו את חוזי הביטוח בהם קיימת תניית ביטול מיידי של הפוליסה.

הפרת הוראות חוק חוזה הביטוח – אי קיום הוראות סעיף 28(ג) על ידי המשיבות הרלבנטיות.

עשיית עושר ולא במשפט – ככל שלא הושבו סכומים שנגבו שלא כדין, או שהושבו ללא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק חוזה הביטוח, הרי שקמה לכאורה עילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979.

אשר לעילת ההטעיה (גם על פי סעיף 55 לחוק הפיקוח) – הטענה שאי השבת דמי הביטוח בגין חודש הביטול בחוזים בהם יש תניית ביטול מיידית, או בגין החודשים שלאחר ביטול החוזה או קרות מקרה הביטוח, היא הטעייה אין בה ממש. לעניין זה ניתן להקיש ממה שנקבע בע"א 2505/06 בקר נ' סלקום בע"מ (9.12.08) בהקשר להטעייה על פי חוק הגנת הצרכן כי: "מקום שבו לא היה בגילוי כדי להכשיר פעולה מסוימת, לא ניתן לומר כי קמה עילה של הטעיה. כאשר ידוע כי פעולה מסוימת אינה כדין חובת הגילוי מתייתרת ואת מקומה תופסת החובה לנהוג כדין. משכך, יש לתקוף את הפעולה בדרך המלך –לפי הדין האוסר את הפעולה – ולא על פי עילה עקיפה של הטעיה" (שם, פסקה 14). (אשר לסעיף 3 בחוק הגנת הצרכן ברע"א 5765/02 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג (14.2.13) נקבע כי הגיונם של הדברים שנאמרו בעניין בקר יפים גם לעניין סעיף זה (פסקה 33 בפסק הדין)). בענייננו דרך המלך היא תקיפה מכוח הפרת הוראות חוק חוזה הביטוח והפרת ההסכם, ועל כן אינני מאשרת עילה זו.

סוף דבר

1. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת בחלקה.
2. הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית נגד מגדל, מנורה והפניקס - היא - "כל מי שהוא או שהיה מבוטח של אחת או יותר מן המשיבות בפוליסת ביטוח למעט פוליסת ביטוח רכוש אשר ביטל חוזה ביטוח, עד יום 14.3.12 (מועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 5), כאשר בחוזה תנייה לפיה הביטול נכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על ידי המבטח או עם מסירת הודעת הביטול למבטח, ולא קיבל השבה של דמי הביטוח בגין יתרת חודש הביטול, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק חוזה ביטוח, ממועד כניסת הביטול לתוקף".

הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית נגד כל המשיבות - היא "כל מי שהוא או שהיה מבוטח של אחת או יותר מן המשיבות בפוליסת ביטוח למעט פוליסת ביטוח רכוש אשר ביטל חוזה ביטוח, או אשר פוליסת הביטוח שלו התבטלה עקב קרות מקרה הביטוח, עד יום 14.3.12 (מועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 5), ואשר נגבו ממנו דמי ביטוח בגין החודשים שלאחר חודש הביטול, והוחזרו לו בערכם הנומינלי ללא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק חוזה ביטוח".

בהתאם לסעיף 11(א) בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006., כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 יום מיום פרסום הודעה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה.

1. השאלות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה –

האם המשיבות (1, 3, 4) חייבות להשיב את יתרת דמי הביטוח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין חודש ביטול הביטוח, למבוטחים שביטלו את החוזה, כשבחוזה הייתה תניית ביטול לפיה הביטול נכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על ידי המבטח.

האם חייבות המשיבות להשיב את דמי הביטוח שגבו בגין החודשים שלאחר חודש ביטול חוזה הביטוח, או שלאחר קרות מקרה הביטוח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק חוזה הביטוח.

1. עילות התובענה – הפרת הסכם, הפרת חוק חוזה הביטוח ועשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר.
2. הסעדים הנתבעים – השבה של דמי הביטוח שנגבו ביתר בגין חודש הביטול בגין חוזים בהם הייתה תניית ביטול מיידי. תשלום הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק חוזה הביטוח בגין דמי ביטוח שהוחזרו ללא הפרשי הצמדה וריבית.
3. התובעים הייצוגיים - מר אייל יצחקי, מר יהושע ברודט, מר איל גולדנברג ומר אסי לוי.
4. באי הכוח המייצגים - עו"ד אייל גולדנברג ועו"ד עדי קסטנבאום.
5. אני מורה על החלפת מבקש 1 כתובע הייצוגי כנגד מגדל בשתי השאלות שקבעתי שיש סיכוי שיוכרעו לטובת הקבוצה. ב"כ המבקשים יציע תובע חלופי בתוך 60 יום, ימי הפגרה במניין.
6. על פי סעיף 14(ב) בחוק תובענות ייצוגיות, תימסר הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק של ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.
7. על פי סעיף 25 בחוק תובענות ייצוגיות, יפורסם הפרק האחרון להחלטה זו (שכותרתו "סוף דבר") בשני עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה בשפה העברית. בשלב זה תישא המשיבה בהוצאות הפרסום. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי ינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום.
8. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לכך שמרבית טענות המבקשים נדחו, איני פוסקת למבקשים את הוצאות ההליך.

קדם משפט יתקיים ביום 26.11.15 שעה 9:00.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ה, 23 יוני 2015, בהעדר הצדדים.