בפניי בקשה שהוגשה ע"י הנאמן לפיה עותר כי בית המשפט יקבע כי הסכמת המשיב 1 (להלן: "החייב"), לפגיעה בשכרו ובתנאי העסקתו חסרת נפקות משפטית, כהגדרתו.

לטענת הנאמן שכרו של החייב כעובד בכיר הולך ופוחת בהסכמתו, שלא על דעת הנאמן, כך שבשעתו היה שכרו בסך 18,650 ₪ וכיום עומד שכרו על כ-9,000 ₪ בלבד.

הנאמן טוען כי ביום 15.11.11 הודיע ב"כ החייב לנאמן בהודעת דוא"ל כי שכר החייב עלול לרדת פעם נוספת לסך 7,700 ₪ עקב הודעה שנמסרה לו ע"י מעסיקתו.

במצב דברים זה, טוען הנאמן כי יש לקבוע כי הסכמת החייב מיום 15.11.11 להרעה ופגיעה בשכרו אינה תקפה כלפי הנאמן משלא התבקש ולא נתן את הסכמתו לכך.

הכונ"ר הצטרף לעמדת הנאמן וטען כי אין חולק כי בין החייב לבין מעסיקתו שוררים "יחסים מיוחדים" החורגים מיחסי עובד מעביד רגילים. לפיכך, הסכמת החייב בשתיקה ומבלי לקבל פיצוי על ההרעה בתנאי עבודתו ובשכרו, שעה שהוא שרוי בהליכי פש"ר, הינה התנהלות בחוסר תום לב בהליך.

החייב מתנגד לבקשה וטוען כי הפחתת שכרו נדרשת בשל שיקולים עסקיים של מעסיקתו ונוכח המגמה בצמצום הפעילות בשוק ההון, המובילה לצמצום ופיטורי עובדים. בנסיבות אלה, טוען החייב כי ראוי כי ישמור על מקום עבודתו בשכר סביר, והדבר עדיף מאשר לאבד את מקום עבודתו כאשר קיימת סבירות גבוהה כי לא ימצא מקום עבודה חלופי וגם אם ימצא, הוא עלול למצוא עבודה בשכר נמוך ממשכורתו הנוכחית.

דיון והכרעה:

עיינתי בבקשה ובתגובות שהוגשו ומצאתי לדחות את בקשת הנאמן מאחר ואיני רואה כל צורך בקביעה לפיה הסכמת החייב להרעה בשכרו אינה תקפה, בנסיבות בהן, נדחתה על ידי ביום 20.12.12 בקשת החייב להפחתת התשלום החודשי, חרף ההרעה הנטענת בתנאי העסקתו.

לדידי, את התשלום לקופת הכינוס יש לגזור מפוטנציאל השתכרותו של החייב, בין במקום עבודתו הנוכחי או במקום עבודה אחר, כאשר על החייב להפנות מאמציו למיצוי יכולת השתכרותו ולא להתמיד בעבודה ששכרה במגמת שחיקה והפחתה.

בנסיבות אלה, מצאתי להפנות את החייב להערת הנאמן לפיה עיון בתלושי שכר של החייב מעלה כי החייב עובד בממוצע פחות מ-19 ימי עבודה מלאים וכ-151 שעות בחודש בלבד ועל כן, דומה כי יש באפשרותו לעבוד במשרה נוספת ולו חלקית, בצד עבודתו הנוכחית, על מנת להגדיל את הכנסותיו.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.