בעניין: פקודת החברות [נוסח חדש], התש"ם – 1980

ובעניין: מקובר 24 (1995) בע"מ (בפירוק)

החברה

ובעניין: עו"ד ערן קאופמן

המנהל מיוחד

ובעניין: יעקב אוסטרוביצקי

ע"י ב"כ עו"ד ארז חבר

המבקש

ובעניין: כונס הנכסים הרשמי

ע"י ב"כ עו"ד נחמה אבן-ספיר

הכנ"ר

1. כללי

לפניי בקשתו של מר אהרון אוסטרוביצקי (להלן: "המבקש") לבטל את ההחלטה מיום 02.11.15 שבה הוריתי על ביטול שיעבוד שנרשם על זכויות הבעלים במקרקעין. בנוסף מתבקש בית המשפט להורות כי המבקש רשאי לממש את השעבוד במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

1. רקע

"מקובר 24 (1995) בע"מ" (להלן: "החברה") הינה חברה שמצויה בבעלותו ובשליטתו של מר אהרון מקובר (להלן בהתאמה: "החברה" ו-"מקובר"). החברה התקשרה בחודש מאי 1996 בהסכם קומבינציה (להלן: "הסכם הקומבינציה") עם הבעלים של שתי חלקות קרקע סמוכות שמצויות ברחוב מורדי הגטאות 23-25 בשכונת יד אליהו בתל-אביב (להלן: "הקרקע"). בהתאם להסכם הקומבינציה התחייבה החברה לבנות בניין על הקרקע ובתמורה יקבלו הבעלים חלק מהדירות (להלן: "הבניין"). לטובת החברה נרשמה ביום 19.5.96 בפנקס רישום המקרקעין הערת אזהרה על זכויות הבעלים בכל אחת מהחלקות.

לצורך הבנייה קיבלה החברה מימון מבנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"), ובעלי הקרקע שיעבדו את הקרקע לטובת הבנק להבטחת פירעון האשראי שהעמיד הבנק לחברה (להלן: "השעבוד"). לטובת הבנק נרשמה ביום 10.07.96 משכנתא על זכויות הבעלים בכל אחת מחלקות הקרקע.

בהתאם לתכנית בנין עיר ולהיתר הבניה מיום 09.4.97 ניתן היה לבנות על הקרקע בניין בן שבע יחידות מגורים. בפועל נבנו 9 דירות הגם שנטען שסך כל השטח שנבנה היה במסגרת קיבולת הבנייה המותרת. לעניין זה נבהיר שאחת מהדירות שנמצאת בקומת הקרקע היא דירה שלא ניתן לגביה היתר שכן מותר היה לבנות דירה אחת בקומת הקרקע.

הואיל והחברה לא פרעה את האשראי לבנק, הגיש הבנק ביום 27.4.03 בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא למימוש השעבוד. רשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשה ומינה את עו"ד שוהם לכונס נכסים לזכויות החברה בבניין. הליכי ההוצאה לפועל לא התקדמו והבנק ובעל התפקיד לא נקטו בהליכים ולמצער מהותיים למימוש השעבוד.

1. דירת נחום

ה"ה רבקה ובנימין נחום (להלן: "נחום") התקשרו בהסכם עם החברה ביום 1.9.99 שלפיו הם רכשו מהחברה דירה בקומת הקרקע תמורת הסך 180,000 דולר וביום 26.10.99 נרשמה הערת אזהרה לטובתם (להלן: "דירת נחום"). על חשבון התמורה שילמו נחום סך של 70,000 דולר. החזקה בדירה נמסרה לנחום הגם שלא שולמה יתרת התמורה בסך 110,000 דולר. על ההתפתחות בנוגע לדירת נחום אפרט בהמשך ההחלטה.

1. המחאת השעבוד לסרוסי

ביום 16.11.08 נחתם הסכם בין הבנק לבין מר יוסף סרוסי (להלן: "סרוסי") שלפיו המחה הבנק לסרוסי את זכויותיו בחוב שמגיע לו מהחברה בסך של כ-2,000,000 ₪ וזאת מכלל החוב של החברה לבנק שעמד אותה עת על סך של כ- 7,800,000 ₪. בתמורה הוסכם שסרוסי ישלם לבנק סך של כ-700,000 ₪ (להלן: "הסכם ההמחאה"). סרוסי אכן שילם לבנק את התמורה המוסכמת והבנק אישר שהזכויות בשעבוד למעט דירות שהוחרגו במפורש מוקנות לסרוסי. יודגש שלא נעשה שינוי שמי של בעל השעבוד, קרי, מהבנק לסרוסי. את סרוסי ייצג עו"ד טוביה נבנצל, שלימים התמנה לכונס נכסים למימוש השעבוד במקום בעל התפקיד הקודם (להלן: "עו"ד נבנצל").

1. לבקשת עו"ד נבנצל הורה רשם ההוצאה לפועל ביום 27.4.09 על מימוש דירת נחום. נחום הגישו תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד הבנק ובהמשך צורף להליך גם סרוסי, למניעת מימוש השעבוד (הפ' (שלום ת"א) 175444/09). בחודש נובמבר 2009 נחתם הסכם פשרה בין נחום לבין עו"ד נבנצל שלפיו: תביעת נחום תידחה; נחום יפנו את הדירה וימסרו את החזקה בה לעו"ד נבנצל כאשר סך של 80,000 דולר ממימוש הדירה יוותר בידיו הנאמנות להבטחת כל סכום שייפסק לטובת נחום אם תוגש על ידם תביעה וזו תתקבל. בית המשפט אישר ביום 17.1.10 את הסכם הפשרה וניתן צו לפינוי דירת נחום. החזקה בדירת נחום נמסרה לעו"ד נבנצל ביום 18.1.10.
2. תביעות נחום

נחום הגישו ביום 26.5.10 בקשה לפירוק החברה. בבקשה נטען שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיהם, גרמה להם לנזקים במאות אלפי שקלים וכן כי החברה אינה סולבנטית ומשכך יש לפרקה. החברה לא התנגדה לבקשה ומשכך ניתן ביום 21.10.10 צו לפירוקה ועו"ד ערן קאופמן מונה מנהל מיוחד לנכסי החברה (להלן: "המנהל המיוחד").

במקביל הגישו נחום תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו לאכיפת הסכם מכר ולפיצויים (ת.א. 32848-06-10) נגד החברה, מקובר, סרוסי ועו"ד ולץ שייצג אותם בהתקשרות עם החברה.

ביום 05.11.10 הגישו נחום תביעת חוב על סך 598,648 ₪ למנהל המיוחד וכן עתרו לביטול הסכם המכר והשבת התמורה, מס רכישה, שיפוצים עגמת נפש ועוד. בחודש פברואר 2014 הושג הסדר דיוני שלפיו ימחו נחום את הזכויות האובליגטוריות בדירה לסרוסי באמצעות עו"ד מורגנשטרן תמורת הסך של 100,000 ₪ וכן כי התביעה שהגישו תידחה (להלן: "ההסדר").

הואיל ובין לבין ניתן צו לפירוק החברה, ביקש המנהל המיוחד לבטל את ההסדר הדיוני האמור. בדיון שהתקיים ביום 17.6.15 הצבעתי לפני הצדדים על כשלים ותהיות שעולים מההסדר. בהמשך הושגה הסכמה שלפיה ההסדר יבוטל, המנהל המיוחד יממש את דירת נחום וישלם להם מכספי המימוש סך של 296,500 ₪ כנגד ויתור על טענותיהם ודחיית התביעה.

1. פשיטת הרגל של מקובר

זה המקום לציין שגם מקובר נקלע להליכי חדלות פירעון. לעניין זה נבהיר שבחודש יולי 2010 הגיש סרוסי בקשה למתן צו כינוס לנכסי מקובר והכרזתו כפושט רגל (פש"ר 28980-07-10). בבקשה נטען שמקובר לא הגיב להתראת פשיטת הרגל שמבוססת על שיק שחולל בסך של כ -99,000 ₪ שניתן על ידי מקובר לחברת "איציק וצורי שווק ומסחר בע"מ" (להלן: "הזוכה"). הזוכה נקטה בהליכי הוצאה לפועל ובשלב מסוים המחתה הזוכה את החוב לסרוסי. מקובר לא התנגד להתראת פשיטת הרגל ואף לא התנגד למתן צו הכינוס וזה ניתן ביום 3.1.11 ובמסגרתו מונה עו"ד אסף אלקוני שהיה בא כוחו של סרוסי, כמנהל מיוחד לנכסי מקובר. ביום 21.7.11 הוכרז מקובר פושט רגל ועו"ד אסף אלקוני מונה מנהל מיוחד לנכסיו. בהמשך, מונה עו"ד קאופמן לשמש נאמן לנכסי מקובר במקום עו"ד אלקוני.

1. הגדלת מספר היחידות

במהלך תיק פשיטת הרגל התברר שמקובר ממשיך לנהוג מנהג בעלים בבניין ובין היתר הוא משכיר את יתרת השטחים וגובה בגינם דמי שכירות מבלי ליידע את בעל התפקיד.

במהלך השנים ובעקבות בקשה וערר שהוגש על ידי מקובר, קבעה ועדת הערר למחוז תל אביב ביום 12.3.09 שניתן להקים על הקרקע בניין ל- 8 יחידות דיור באותו שטח, כלומר ניתן היתר לדירה נוספת בבניין ומבלי להגדיל את היקף השטח המבונה. משמעות הדבר שלמעשה קיימים שטחים בבניין שלא שייכים לבעלים, שלא נמכרו לאחרים ושלא הוצאו להם מכתבי החרגה של הבנק והם למעשה דירת נחום וכן דירה נוספת שנאטמה ששטחה גדול אך לא ניתן לפצלה לשתי יחידות דיור נוכח מגבלת ההיתר. אלה לכאורה מובטחים בשעבוד וככל שהוא לא קיים יוותרו השטחים בבעלות החברה לפי הסכם הקומבינציה (להלן: "יתרת השטחים"). המחלוקת שלפניי מתמקדת ביתרת השטחים.

1. ביטול השעבוד

המנהל המיוחד הגיש בקשה לביטול השעבוד מחמת שרכישתו על ידי סרוסי מהבנק הייתה למראית עין ומאחר שאת הכספים לרכישה לא העמיד סרוסי, אשר שימש רק איש קש עבור מקובר.

הבקשה הועברה לעמדת סרוסי אשר לא הגיב לה, לא התייצב לדיונים שנקבעו בעניין וחרף צווי הבאה שהוצאו נגדו. משכך, ועל יסוד הנטען בבקשה, בהינתן שמקובר מצוי בפשיטת רגל בהעדר התנגדות סרוסי ואי התייצבותו הגם שהוזמן כדין, ניתנה על ידי ביום 2.11.15 החלטה שלפיה השעבוד לטובת סרוסי בטל, משמע שהחברה היא בעלת הזכויות בשטחים הנוספים ומבלי שרובץ על אלה שעבוד (להלן: "ההחלטה").

סמוך לאחר מתן ההחלטה הגיש המבקש את הבקשה לעיכוב ההחלטה, לביטולה וכן לאפשר לו לממש את השעבוד. ביום 29.11.15 עיכבתי את ביצוע ההחלטה בכפוף להפקדה כספית בסך 50,000 ₪ שבוצעה.

1. עמדת המבקש

המבקש הינו אזרח ישראלי שעסק בעבר בעסק של קונדיטוריות. בשנת 1986 היגר המבקש עם משפחתו לארה"ב, שם הוא מנהל עסקים ומגיע לארץ לביקורים מדי שנה. בביקוריו בארץ הוא נוהג להתגורר בבית חברו מקובר. לגרסתו, במהלך שנת 2007 הוא התעניין בהשקעה בארץ בסך של 170,000 דולר שמקורם מירושות שאשתו והוא קיבלו וכן ממימוש דירת מגורים שהייתה בבעלותם בבני ברק. הכספים הופקדו במזומן בתחילה בכספת אצל גיסו ובהמשך בידיו של מקובר.

לדבריו, מקובר הציע לו עסקה שלפיו ירכוש המבקש את השעבוד מהבנק בסכום נמוך במידה ניכרת משווי הנכס שמובטח בשעבוד. לעניין זה נטען שהעסקה הוצגה לפני המבקש כעסקה כלכלית לכל דבר ועניין שבמסגרתה יקבל המבקש תמורה בסכום של מיליוני שקלים שמגובה בנכס שערכו גבוה וכל זאת תמורת תשלום של כ-700,000 ₪.

המבקש טוען שהואיל והוא תושב חו"ל, סירב הבנק להמחות לו את השעבוד ומשכך הסכם ההמחאה נעשה עם סרוסי כאיש קש מטעמו, וזאת מאחר וסרוסי הוא תושב ישראל ובעל נכסים. דהיינו, לשיטתו של המבקש שימש סרוסי רק כסות ואילו ההתקשרות האמיתית הייתה בינו לבין הבנק ורק מטעמים טכניים כאמור, מחמת היותו תושב חוץ, הוא נדרש לשירותיו של סרוסי לשם התקשרות עם הבנק.

מוסיף וטוען המבקש שמי שטיפל עבורו במכלול ההיבטים הכרוכים בעסקת המחאת השעבוד, לרבות החתמת סרוסי על הסכם ההמחאה ותשלום הכספים, הינו מקובר. התשלום לבנק שולם באופן שסך של 680,000 ₪ ניתן לבנק בהמחאה בנקאית כנגד הפקדת סכום זה במזומן בבנק והיתרה בסך 20,000 ₪ שימשה לתשלום הוצאות נלוות. המבקש טוען שעסקאות במזומן בהיקפים האמורים ושלא באמצעות בנקים הינה נפוצה ומקובלת בקרב הקהילה היהודית האורתודוכסית שעליה הוא נמנה.

יובהר כי במועד ההתקשרות בהסכם ההמחאה וביצועו לא נחתם בין המבקש לבין סרוסי או בינו לבין מקובר כל מסמך שיתעד את זכותו של המבקש בשעבוד שכן זה כזכור נעשה רק בין הבנק לבין סרוסי כאשר האישור של הבנק מופנה לסרוסי בלבד.

בהמשך, ביום 01.04.11, נחתם בין המבקש לבין סרוסי הסכם להעברת השעבוד באופן פורמלי (להלן: "ההסכם המאוחר"). בהסכם המאוחר צוין שסרוסי רכש מהבנק עבור המבקש את השעבוד ואת כל החובות של החברה וכי המימון לרכישה ששולם לבנק ניתן ע"י המבקש ומבלי שסרוסי שילם לבנק כל סכום. הצדדים הצהירו שהמבקש הוא הבעלים של השעבוד וכי המבקש אחראי כלפי סרוסי בגין כל נזק או תביעה שיגרם לאחרון כתוצאה מרישומו של סרוסי כבעלים של השעבודים. סרוסי אף חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר לרישום השעבודים על שם המבקש.

במהלך השנים נוהל הנכס כאמור על ידי מקובר אשר גבה דמי שכירות, ועל התנהלותו פיקח עו"ד נבנצל שמונה כאמור ככונס נכסים על יתרת השטחים.

ממשיך וטוען המבקש כי לאחר ההסכם המאוחר נאמר לו שהמימוש יתעכב בגלל בעיות תכנוניות בנכס וכי הוא סבר לתומו שמדובר בקשיים טכניים שיוסדרו בעתיד מול הרשויות. לדבריו הוא לא העלה על דעתו שיש טענות כלפי עצם זכויותיו וכי הוגשה בקשה למחיקת השעבודים. עוד לטענת המבקש, רק בחודש דצמבר 2015 נודע לו על הפירוק של החברה כמו גם על כך שחברו מקובר מצוי בהליכי פשיטת רגל, מידע שלטענתו הוסתר מפניו. בנסיבות אלה עתר המבקש לבטל את ההחלטה ולהחזיר את השעבוד על כנו וכן להורות כי יש לראותו כחליפו של סרוסי.

המבקש כפר בסמכות בית המשפט לדון בהליך ביטול השעבוד שכן לגישתו המחאת הזכויות אינה מצריכה את אישור בית המשפט ואין לבית המשפט סמכות במימוש השעבוד. לעניין זה נטען שיתרת השטחים אינה שייכת לחברה ואף לא לקופת הנשייה ומשכך הוא רשאי לנקוט בהליך מימוש עצמאי. לחלופין נטען שאם נפל פגם בהמחאה, למבקש נותרה זכותו של סרוסי בשעבוד. לעניין זה טען המבקש כי סרוסי נתן לו ייפוי כוח לפעול בשמו, ולכן גם מכוח ייפוי הכוח יכול המבקש לממש את השעבוד וזאת אם בית המשפט לא יכיר בהמחאת השעבוד למבקש. נטען שמשעה שהבנק קיבל את כספו והחוב נרכש אזי אין רלוונטיות אם השעבוד מוקנה לסרוסי או למבקש שכן הוא לא של החברה או של מקובר.

עוד נטען שאין עסקינן בחוזה למראית עין לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכן הייתה כוונה להתקשר בהסכם מחייב. לכל היותר לפנינו חוזה סמוי שיש ליתן לו תוקף ולבטל רק את חלקיו הפסולים.

מוסיף וטוען המבקש כי: הוא כנושה מובטח זכאי לממש את נשייתו שהינה זכות יסוד הנגזרת מתוקפה הקנייני של הבטוחה וגם אם המעניק נקלע לחדלות פירעון; המנהל המיוחד אינו יכול לטעון שסרוסי אינו בעל מעמד לטעון לביטול השעבוד לפי סעיף 14 לחוק המשכון, התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק המשכון") שכן סרוסי הוא חליפו של הבנק וככזה יש לו מעמד, קרי, יש לראות את סרוסי כנמחה לפי סעיף 5 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט- 1969 ויש לו את כל הזכויות של הממחה; ההמחאה שלמה ותקפה וסרוסי קיבל את מלוא הזכויות בשעבוד.

1. עמדת המנהל המיוחד

המנהל המיוחד טוען שדין בקשת המבקש להידחות. לעמדת המנהל המיוחד אין המבקש רשום כבעל השעבוד אלא הבנק; אין כל מסמך שלפיו העביר סרוסי את השעבוד למבקש ויש להתעלם מההסכם המאוחר. לעמדת המנהל המיוחד לסרוסי עצמו אין זיקה לנכס שכן גם הוא לא רשם את זכותו כבעל השעבוד חלף הבנק. לעניין זה מפנה הבנק לכך שלפי סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") שלפיו משכנתא היא התחייבות לעשות עסקה במקרקעין בעוד שעסקה במקרקעין מקבלת תוקף קנייני רק לאחר שזו הסתיימה ברישום. מכיוון שסרוסי לא רשם את עצמו כבעל הזכות במשכנתא אזי לכל היותר יש לראות בהסכם ההמחאה כהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין ומשזו לא הושלמה אין לסרוסי נשייה מובטחת והוא לכל היותר נושה רגיל.

לעמדת המנהל המיוחד לא יכול המבקש ליהנות מהוראות חוק המשכון שכן פדיון משכנתא אפשרי רק לחייב ומי שעלול להיפגע מהמשכנתא ולכן סעיפים 13 ו- 14 לחוק המשכון לא חלים עליו.

המנהל המיוחד מצביע על העדר אסמכתאות שתומכות בעמדת המבקש ובין אלה על כך שהמבקש בחר להחזיק כספים ניכרים במזומן ומבלי שיהיה תימוכין לכך; לא הוצגה אסמכתא לכך שמקור הכסף לתשלום לבנק הינו בכספים של המבקש; לא נחתם הסכם בין המבקש לבין סרוסי ואף ההסכם המאוחר לא נחתם עם המבקש בזמן אמת; העדויות של המבקש ושל סרוסי היו בלתי מהימנות ולא ניתן להסתמך על אלה; לחברה זכויות בנכס.

1. עמדת הכנ"ר

הכנ"ר תומך בעמדת המנהל המיוחד. לגישת באת כוח הכנ"ר אין ביטוי ראייתי לטענת המבקש באשר לכספים שטען כי שילם עבור רכישת השעבוד מהבנק. מטרת העסקה שנטען שנכרתה בעניין אינה ברורה לרבות טענתו בהקשר זה שהיא אמורה הייתה להשיא לו רווחים ניכרים. הכנ"ר מצטרף לגישת המנהל המיוחד גם באשר להעדר מהימנות של המבקש ושל סרוסי וכי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה.

1. דיון והכרעה

עיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, לרבות מסמכי השעבוד, הסכם ההמחאה, ההסכם המאוחר והסיכומים. שמעתי את חקירתו של סרוסי ושל המבקש, כמו גם את מקובר שנחקר קודם לכן. מסקנתי הינה שדין הבקשה להידחות ואפרט:

1. הסמכות

לא ראיתי לקבל את עמדת המבקש שלפיה בית משפט זה אינו מוסמך לדון בבקשה לביטול השעבוד. כידוע, הסמכות נקבעת לפי מבחן הסעד. ככל שהסעד המבוקש הוא בסמכות בית משפט זה, אזי הוא מוסמך לדון בבקשה.

עסקינן בבקשה להורות על ביטול שעבוד על קרקע שהזכויות בה הוקנו לחברה לפי הסכם הקומבינציה, פרט לאלה שמבטאות את הדירות שהוקנו לבעלים. משכך לפנינו זכויות בנכס שבבעלות חברה שנמצאת בפירוק ואשר משועבד לצד ג'. אמנם השעבוד ניתן על ידי הבעלים הרשום אך אלה קיבלו את התמורה מהחברה ומשכך אין להם מעמד ונגיעה ביתרת השטחים ששייכים לחברה.

אוסיף שבית המשפט של הפירוק מוסמך לדון בזכויותיה של החברה שבפירוק ובגדר אלה זכויות שיש לה ברכוש לפי הסכם קומבינציה. לכן כאשר מועלית טענה שנפל פגם בשעבוד שניתן על רכוש החברה, אזי בסמכות בית המשפט של הפירוק לדון בטענות בעל התפקיד בהקשר זה ולהכריע בהן. ככל שטענת בעל התפקיד תתקבל, קרי, ייקבע שהשעבוד בטל, הזכויות בנכס הן של החברה. מנגד, ככל שייקבע שהשעבוד תקף יהיה בעל השעבוד רשאי לנקוט בהליכים למימוש זכויותיו גם שלא בבית המשפט של חדלות הפירעון. מסקנתי זו יפה ללא קשר לזהות בעל השעבוד, בין אם יהיה זה סרוסי ובין אם המבקש.

ומכאן נעבור לגופם של דברים;

1. המחלוקות

לפנינו מספר סוגיות שדרושות להכרעה:

האם כגרסת המבקש שימש סרוסי איש קש עבורו בהתקשרות עם הבנק בהסכם ההמחאה כך שהמבקש הוא למעשה הבעלים של השעבוד. ככל שלא;

האם סרוסי הוא בעל השעבוד. ככל שלא;

מה תוקף השעבוד.

1. המסכת העובדתית

העידו לפניי מקובר, המבקש וכן סרוסי ולאחריהם סיכמו הצדדים את טענותיהם.

1. מסקנתי מהמסכת העובדתית שנפרסה לפני בית המשפט הינה שאין לקבל את גרסת המבקש שלפיה הוא רכש את השעבוד מהבנק ותוך שנעשה שימוש בשירותיו של סרוסי לעניין זה כאיש קש. גרסת המבקש אינה מתיישבת עם המסמכים, עם העדויות האחרות, עם שורת ההיגיון והשכל הישר ואפרט;
2. כאמור לעיל, לעמדת המבקש היו ברשות אשתו וברשותו כספים מירושות וממימוש דירה שהייתה בבעלותם. כספים אלה הופקדו לגישתו במזומן בתחילה אצל גיסו ובהמשך הוא העבירם למקובר. הכספים הופקדו במשך שנים בידי שני אלה ומבלי שצברו כל תשואה. לא ניתן לבית המשפט מענה ענייני מדוע בחר המבקש להפקיד כספים במזומן מבלי שיצברו ריבית בידי גיסו, קל וחומר בידי מקובר שאינו בן משפחה ואין לו כל בטוחה לגורל הכספים. יתרה מזאת, הכספים אינם צוברים ריבית במהלך כל התקופה שבה הם מופקדים בידי הגיס או בידי מקובר וערכם נשחק. במיוחד נכון הדבר שעה שעסקינן בכספים שהתקבלו בירושות וממימוש דירה ולא "בכספים נסתרים" שאינם מדווחים לרשויות, שאז ניתן היה להבין לכאורה מדוע הם לא מופקדים בבנק. לכן מתקשה אני לקבל את הסבר המבקש שלא הייתה לו סיבה להפקיד את הכספים בבנק (עמוד 10, שורות 23-29 לפרוטוקול). נהפוך הוא, מצופה היה מהמבקש שהכספים יופקדו בבנק ובכך הוא יוכל ליהנות מהריבית ושמירת ערך הכסף. לא זאת בלבד, בכך גם יהיה המבקש מובטח לקבל את כספו, זאת לעומת מצב שבו היה הכסף מופקד בידי מקובר מבלי כל אסמכתא שמאשרת את זכותו בכסף. נמחיש את התהייה שעולה נוכח גרסה זו בתרחיש אפשרי שלפיו מקובר היה מתכחש בדיעבד לכך שהכסף הוא של המבקש או חו"ס אם מקובר היה הולך לעולמו ומבלי שקיימת כל אסמכתא בידי המבקש שלפיה הכספים שייכים לו. הגרסה גם אינה מתיישבת עם הרושם שיצר המבקש שהינו איש עסקים בארה"ב שהעיד על עצמו שיש לו נכסים וחזקה עליו שהוא מבין את המשמעות של השקעת כספים וקבלת תשואה.

קושי נוסף בקבלת גרסת המבקש נעוץ בכך שהוא לא בדק כלל ועיקר את העסקה ונסמך לדבריו רק על דברי מקובר (עמוד 11, שורות 25-29 לפרוטוקול). תמוה בעיניי שאדם שמשקיע מאות אלפי שקלים לא בודק ולו לכאורה את העסקה שבה הוא אמור להשקיע הון ניכר, מסתפק באמירות כלליות של מקובר וגם לא בקי בפרטי העסקה. על חוסר בקיאות המבקש בעסקה ניתן ללמוד בין היתר מדבריו:

"הוא (מקובר –א.א.) אמר לי שיש שתי דירות שבנו, משהו להשקעה, אני לא נכנסתי לפרטים מי בנה את הבית" (עמ' 10 שורות 8-12).

התהייה באשר למהימנות גרסת המבקש מתעצמת בהינתן שלפי גרסתו מדובר ברכישה של זכות במקרקעין והוא אינו טורח ככל לבדוק את טיב העסקה שהינה רכישת השעבוד, לעגן את זכותו בהסכם סדור ואף לא במסמך כלשהו אחר.

הסתייגותי מאמיתות הדברים אף מתחזקת בהינתן שהמבקש מודע לכך שצד שלישי, סרוסי, הוא הצד לעסקה, כאשר הבנק מאשר שלסרוסי הזכויות בשעבוד ומבלי שיש למבקש ולו פיסת נייר המאשרת את קניינו בשעבוד. הדברים שנאמרו לעיל בדבר העדר הגיון לכך שאדם ישקיע מאות אלפי שקלים בהשקעה בעסק, יסמוך על צד ג' שאינו נמנה על חבריו ולא ידאג לתעד את זכותו בנכס ומבלי שתהייה לו כל בטוחה ליום סגריר תקפים כאן מקל וחומר. לא ניתן לבית המשפט הסבר ענייני מדוע נמנע המבקש מלעשות את הפעולה הפשוטה ביותר ומשעה שקיבל לדבריו את הצעת מקובר לרכוש את השעבוד מהבנק באמצעות סרוסי, הוא נמנע מלחתום בד בבד על הסכם עם סרוסי שלפיו סרוסי משמש כגישתו רק כאיש קש ולמעשה הבעלות בשעבוד היא של המבקש ואקשה. הרי גם סרוסי יכול בדיעבד להתכחש לכך שהשעבוד שייך למבקש והוא עלול היה לטעון שהשעבוד שייך לו, לא כל שכן היה וסרוסי חו"ס ילך לעולמו, מי יתקע כף בידו של המבקש שיורשיו של סרוסי יקבלו את דברי המבקש שלפיהם בעלות השעבוד היא של המבקש ולא של סרוסי.

התנהלות המבקש בהמשך הדרך מאדירה את הכשלים שבגרסתו. לגישתו ביום 1.4.11 הוא חתם עם סרוסי על ההסכם המאוחר. לא ניתן הסבר לבית המשפט מה הניע את המבקש לכך שלפתע פתאום בחלוף מספר שנים מאז רכישת השעבוד מהבנק, הוא החליט לעגן את זכויותיו בשעבוד באמצעות ההסכם המאוחר עם סרוסי והתנהלותו זו עומדת בעוכריו. אציין בהקשר זה ששעה שנשאל המבקש מדוע את ההסכם המאוחר ערך וחתם רק בשנת 2011 ולא בשנת 2008 בעת ההתקשרות בהסכם ההמחאה עם הבנק הוא ענה: "אין לי תשובה" (עמוד 12, שורות 23-24 לפרוטוקול).

מצופה היה מהמבקש שידאג לשנות את שם בעל השעבוד משם הבנק לשמו כבעל השעבוד לרבות בספרי פנקס רישום המקרקעין. עסקינן בפעולה פשוטה שאינה כרוכה בעלויות וזאת במיוחד לאחר שהחליט להעלות בשנת 2011 את היותו בעל השעבוד במסגרת ההסכם המאוחר.

טעם נוסף שעומד בעוכרי המבקש הוא בכך שלגרסתו בשנים הראשונות שלאחר העסקה הוא קיבל ממקובר דמי שכירות מהדירות ולאחר זמן מה פסק תשלומם של אלה ואתמה. המבקש כגרסתו טוען שרכש את השעבוד שניתן לבנק, אם כך הוא, מדוע לגרסתו הוא קיבל בכלל דמי שכירות והרי השעבוד נועד להבטיח את פירעון החוב אך לא קבלת דמי שכירות שוטפים? למבקש פתרונים.

למותר לציין שהמבקש לא טרח להמציא אסמכתאות על קבלת דמי השכירות והדבר נטען בעלמא.

גם אם אקבל את דברי המבקש שהוא קיבל בתחילה דמי שכירות, נשאלת השאלה מדוע אלה פסקו בהמשך ומדוע לא פנה לחברו מקובר לברר עמו מדוע אלה לא משולמים לו עוד. גם לעניין זה לא ניתן כל הסבר לבית המשפט.

עוד נציין כי המבקש לא העיד מי מטעם הבנק לתמיכה בגרסתו שלפיה הבנק סירב להמחות את השעבוד למי שאינו תושב ישראל ומשכך נדרש לטענתו לשירותיו של סרוסי, והדבר עומד בעוכריו.

בנוסף לכשלים שעליהם הצבעתי לעיל, התגלו גם סתירות מהותיות בעדותו של המבקש.

אצביע בין היתר על עדות המבקש שלפיה הוא ישב ביחד עם סרוסי וחתם על ההסכם המאוחר (עמוד 12, שורות 25-26 לפרוטוקול). בהמשך, בעת שנשאל שוב על ידי המנהל המיוחד האם הוא זה שחתם על ההסכם המאוחר השיב המבקש בחיוב (עמוד 14, שורות 1-2 לפרוטוקול). דא עקא, כאשר הציג לו המנהל המיוחד את השונות הבולטת שבין חתימתו שמתנוססת על ההסכם המאוחר לעומת חתימתו על התצהיר שתומך בבקשה, הוא שינה את עדותו הקודמת והשיב שבעצם מי שחתם על ההסכם המאוחר עם סרוסי היה מקובר ולא הוא (עמוד 14, שורות 3-7 לפרוטוקול) ורק מאוחר יותר הוא חתם על ההסכם. נוכחנו בהעדר מהימנות בולט של המבקש.

עוד מתקשה אני לקבל את דברי המבקש שלפיהם הוא לא ידע שהחברה נתונה בהליכי חדלות פירעון כמו גם שמקובר מצוי בפשיטת רגל ודבריו בהקשר זה היו עמומים ולא משכנעים. הוא לא התעניין במידע האמור, הגם ששמע על כך, בחר להטמין את ראשו בחול, והרי הוא מושקע באמצעות מקובר במאות אלפי שקלים?

קושי נוסף בגרסת המבקש היא העדר ידיעה ולו בסיסית על מה מתרחש בנכס. מצופה היה שהוא זה שייתן את ההוראות להסדרת חריגת הבניה וכן למימוש השעבוד ויהיה מצוי בפרטים ולמצער באופן כללי. המבקש התגלה כמי שאין לו צל צילו של מושג אודות המתרחש. לעניין זה אפנה לכך שהמבקש לא מכיר את עו"ד נבנצל שמונה לממש את השעבוד בנכס לבקשת סרוסי (עמ' 13 שורה 26); גם עו"ד נבנצל לא היה מודע לזכויותיו הנטענות של המבקש בשעבוד ואף לא היה מודע להסכם המאוחר. בדו"ח שהגיש עו"ד נבנצל להוצאה לפועל בשנת 2014 מופיע סרוסי כבעל השעבוד ואין כל אזכור למבקש הגם שחלפו שלוש שנים מאז ההסכם המאוחר.

זאת ועוד; בכל ההליכים שהתנהלו בין נחום לבין סרוסי שאודותיהם פירטתי לעיל לא היה כל אזכור לזכויותיו של המבקש בשעבוד. הדבר תמוה במיוחד בהינתן שלפי ההסכם מחודש פברואר 2014 מי שרכש את הזכויות של נחום בנכס הוא סרוסי באמצעות עו"ד מורגנשטרן ולא המבקש ששמו לא נזכר בהסכם ואקשה. אם אכן הומחה השעבוד למבקש ולאחר מתן ביטוי מפורש לכך בשנת 2011, מדוע סרוסי הוצג כבעל השעבוד בכל השנים שלאחר מכן?

תהייה נוספת באשר לאמיתות גרסתו של המבקש הינה שהוא עדיין בקשרי חברות עם מקובר והוא אף ממשיך להתאכסן בביתו בעת שמגיע לישראל, לרבות למתן העדות. אין ספק שמקובר הונה את המבקש שעה שלא גילה לו שהוא נמצא בהליך פשיטת רגל, שהחברה בפירוק ושקיים חשש להשקעתו. בנסיבות אלה, מצופה היה שהמבקש יבוא בטרוניה למקובר ולא יישאר עמו ביחסים חבריים.

לא למותר לציין שגם השיהוי שבהגשת הבקשה עומד בעוכריו של המבקש. לעניין זה נציין שמתנהלים הליכים ממושכים בקשר לנכס, הן בבית משפט השלום, הן בבית המשפט המחוזי בתביעה משנת 2010 והן בתיק הפירוק שאף הוא הוגש בשנת 2010. ההליכים מתקדמים, נרקמים הסדרים, מוגשות בקשות לביטול שעבודים, והמבקש לא מודע לכל אלה ולא נוטל צד.

עדותו של המבקש אף עמדה בניגוד לזו של מקובר ובעניינים מהותיים. המבקש גורס כאמור שהוא השקיע 700,000 ₪ וכאמור בסעיף 13 לתצהירו. לעומת זאת, מקובר טען בעדותו שהמבקש השקיע 1 מיליון ₪ (עמוד 3, שורות 26-28 לפרוטוקול מיום 17.06.15).

לא התעלמתי מטענות המבקש ובין אלה שסרוסי אישר את גרסתו שלפיה הוא שימש כסות למבקש תמורת הסך 40,000 ₪ ששולם לו במזומן וכי המבקש הוא ששילם את התמורה לבנק. פירטתי לעיל שורת טעמים שיש בכוחם המצטבר לאיין את גרסת המבקש ולכן אין בטענותיו כדי להגיע לידי מסקנה שונה. על מנת שלא אצא חסר אציין שהסתמכות המבקש על עדותו של סרוסי היא משענת קנה רצוץ שכן מתקשה אני ליתן אמון בעדותו ומהטעמים שבהמשך ההחלטה ודי אם אציין בהקשר זה שסרוסי אף לא ידע להסביר מדוע ההסכם המאוחר לא נעשה בד בבד עם רכישת השעבוד מהבנק אלא בחלוף שנים לאחר מכן.

המסקנה העולה מכל האמור לעיל הינה שהמבקש לא הוכיח שהוא רכש את השעבוד מהבנק וכי סרוסי שימש איש קש וכסות לעניין.

1. סרוסי בעל השעבוד?

לאור המסקנה שאליה הגעתי יש מקום לבחון האם סרוסי הוא בעל השעבוד. אקדים ואציין שגם בכך לא שוכנעתי.

אפתח בכך שסרוסי הוזמן לשלושה דיונים ובחר שלא להתייצב. רק לאחר שהוגשה הבקשה לביטול ההחלטה ולאחר שהובהר למבקש שגרסתו מוקשית הוא ביקש להעיד את סרוסי. הגם שהדבר לא התיישב עם סדרי הדין, נעתרתי לבקשה ולמרבית הפלא הפעם סרוסי התייצב. לא היה בפיו כל הסבר מדוע לא טרח להתייצב לדיונים הקודמים בעניינו, מדוע לא טרח להתנגד לבקשה לביטול השעבוד הרשום על שמו ורק עתה, לאחר הגשת הבקשה הוא החליט לבוא ולהעיד.

אמשיך בכך שעדות סרוסי הייתה מבולבלת, לא סדורה, עמדה בניגוד לדברים שנאמרו על ידו בשיחה אשר הוקלטה ותומללה ועוד.

אפנה לכך שגרסת סרוסי שתומכת בזו של המבקש עומדת בסתירה בולטת למה שנאמר על ידו למר ארז נחום, בנם של נחום, שיחה שתועדה. בשיחה אומר סרוסי שמי שעמד מאחורי העסקה הינו מקובר ולא המבקש. המבקש כלל לא הוזכר בשיחה וכאשר נשאל על כך סרוסי בעדותו לא היה מענה בפיו (עמ' 5 שורות 23-25).

סתירה נוספת שהתגלעה נוגעת למצבו הפיננסי של נחום. בתמליל השיחה עם נחום סיפר סרוסי שהוא חי מקצבה זעומה של הביטוח הלאומי ואילו בעדותו טען שהוא עתיר נכסים ואינו מקבל גמלה מהביטוח הלאומי.

עוד יודגש כי סרוסי זע בעצבנות במהלך עדותו; קם ועזב באמצע מתן העדות ורק לאחר שהובהרה לו חובתו להעיד נשאר הגם שלא סיים את עדותו כמקובל וכרשום בפרוטוקול (פרוטוקול מיום 21.2.16, עמ' 5 שורות 4-6).

זאת ועוד; סרוסי הוא שהגיש את הבקשה לכינוס נכסי מקובר והכרזתו של האחרון כפושט רגל לאחר הגשת בקשת התראת פשיטת רגל. תמהני הכיצד מתיישב הדבר עם מסכת ההסכמים שבין סרוסי לבין המבקש שהייתה במעורבות של מקובר, לרבות ההסכם המאוחר שנחתם על ידי סרוסי ועל ידי מקובר בשם מקובר בשנת 2011, קרי, לאחר הגשת בקשת פשיטת הרגל נגד מקובר שהגיש סרוסי. הכיצד סרוסי ממשיך לעשות עסקים עם מקובר שחותם בשם המבקש על הסכמים שעה שסרוסי עצמו הגיש בקשת פשיטת רגל נגד מקובר?

לאור כל האמור גם אין בידי לקבל את עמדתו החלופית של המבקש שלפיה סרוסי הוא בעל השעבוד כעולה מהסכם ההמחאה. על מנת שלא אצא חסר אוסיף בהקשר זה:

ראשית סרוסי לא טוען זאת ודי בכך כדי לדחות את הגרסה. שנית, סרוסי לא הביא כל אסמכתא לתמורה ששולמה לבנק; הוא לא גילה כל עניין בנכס במהלך השנים; לא הכיר את פרטי הנכס כמות שהיה מצופה שיעשה ועוד. בנוסף, נעשה שימוש בסרוסי כדי לנקוט בהליכים למימוש השעבוד מבלי שסרוסי היה מודע לכך וזאת נעשה באמצעות עו"ד נבנצל והכל באופן שמעורר תהיות ותמיהות.

1. מי עומד מאחורי עסקת ההמחאה

מהמסכת העובדתית שהובאה לפני מתבקשת מסקנה שלפיה מקובר או החברה הם הבעלים של יתרת השטחים וכי בעלות זו חופשיה מהשעבוד.

מהראיות עלה שמקובר נהג ביתרת השטחים מנהג בעלים. הוא השכירה, גבה את דמי השכירות ופעל להשבחתה. מעבר לראיות שעליהן הצבעתי שמהן עולה בצורה חד משמעית כל האמור, אפנה גם לדבריו של עו"ד נבנצל בדיון ביום 10.05.15. כאשר נשאל עו"ד נבנצל, שכזכור מונה מטעם סרוסי ככונס נכסים לנכס, מי נותן לו הוראות כיצד לפעול בנכס הוא השיב שהוא בהתייעצות עם מקובר (עמ' 3 שורות 20). כאשר שב ונשאל ממי הוא מקבל הוראות בקשר לנכס כגון לגבי הערר שהוגש על קבלת היתר להגדלת מספר הדירות השיב שהוא "בעל המשכנתא. אני לא מקבל הוראות" (עמ' 3 שורות 22-23).

תשובות מתחמקות אלו מאששות את המסקנה שלפיה מי שנתן לעו"ד נבנצל הוראות כיצד לפעול ביתרת השטחים היה מקובר ובמיוחד לאור עדותו של סרוסי שאין לו עניין בנכס.

בהמשך, במענה לשאלה למי מיועדים כספי מימוש המשכנתא השיב עו"ד נבנצל: "לנושה המובטח שזה בעיני מר סרוסי" (עמ' 3 שורות 25-26). עדות זו עומדת בניגוד גמור לנטען ע"י המבקש שלפיו הוא הוא בעל השעבוד.

תשובה נוספת של עו"ד נבנצל שיש בה כדי לתמוך במסקנתי באשר לכך שמקובר הוא למעשה מי שעומד מאחורי הסכם ההמחאה הייתה בנוגע לדמי השכירות. לעניין זה התשובה של עו"ד נבנצל הייתה שמי שמטפל בכך הוא מקובר (עמ' 4 שורות 1-2).

אפנה גם לנספח ד' לבקשה לביטול ההכרה במעמדו של סרוסי כנושה מובטח, הוא פרוטוקול ועדת הערר לתכנון ולבנייה מיום 19.11.14. העוררים הם לא פחות ולא יותר שני אלה: החברה ומקובר. משמע הזכויות בנכס מוקנות לשניהם. בנוסף, לדיון בוועדת הערר התייצבו עו"ד נבנצל ומקובר בעצמו, כאשר עו"ד נבנצל השיב לשאלת יו"ר הועדה שהוא מייצג את מקובר בערר (עמ' 1 שורה 42) ומקובר עצמו משיב שהוא בעל החברה (עמ' 2 שורה 28). שני אלה הסתירו מהוועדה שמצבה המשפטי של החברה הוא פירוק, מידע שנמסר לוועדה בדיון על ידי ב"כ המשיבה (עמ' 2 שורות 34-35).

לאחר שהתגלתה עובדת היותה של החברה בפירוק משיב מקובר במענה לשאלת יו"ר הוועדה: "המפרק לא שילם פה כסף, אני שילמתי את הכסף. אישית" (עמ' 3 שורות 31-32).

מסקנתי מהאמור הינה שמי שעמד מאחורי עסקת המחאת השעבוד מהבנק הוא מקובר, בין בעצמו ובין באמצעות החברה. הוא זה שעשה שימוש באיש הקש סרוסי, הוא אשר שילם לבנק את התמורה עבור רכישת השעבוד ובמקביל המשיך לנהל את ענייני החברה, לפעול בשמה להכשרת חריגת הבנייה, לגבות את דמי השכירות מהדיירים וכמות שפורט לעיל. לא שוכנעתי שהמבקש או סרוסי הם שהעמידו כספים למקובר לשם ביצוע התשלום לבנק לפי הסכם ההמחאה והנימוקים שפרסתי לעיל.

לא למותר להדגיש שהדירה הושכרה בכל השנים מאז פינו אותה נחום, החל משנת 2010 ועד 2014 למר ירון זמר. דמי השכירות נגבו על ידי מקובר ולא הועברו לתיק ההוצאה לפועל. בשנת 2015 הושכרה הדירה לגב' בן שמיל ולאחריה לשוכר נוסף שממשיך להתגורר בה עד היום; לעניין זה הוצגו חשבונות ארנונה ודו"ח חוקר.

לכן, גם אם קיים שעבוד הזכאי לו הוא למעשה מקובר או החברה ולא סרוסי או המבקש.

1. תוקף השעבוד בהעדר רישום על שם סרוסי

טעם נוסף למסקנתי באשר להעדר תוקף לשעבוד הוא בכך שהשעבוד לא הועבר משם הבנק לשם סרוסי ובוודאי שגם לא לשם המבקש. משכך טוען המנהל המיוחד שעסקינן לכל היותר בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין שאין בה כדי לחייב את נושי מקובר.

בהקשר זה נפנה לספרו של פרופ' ויסמן "דיני קניין: זכויות קדימה ופרקי משכון" (2014) (להלן: "ויסמן"), בעמ' 161:

"ב"משכון רשום" נדרשים לשם העברת המשכון הסכם בין מקבל המשכון לבין הנעבר, ותיקון הרישום במרשם על ידי החלפת שמו של מקבל המשכון – המעביר, בשמו של הנעבר (בהנחה שהסכם המשכון לא שלל את העבירות). כל עוד לא תוקן הרישום יש להתייחס אל זכותו של הנעבר כאל משכון שטרם שוכלל. עם זאת, אף בטרם תוקן הרישום, עשויות להיות תוצאות לעובדה שבמרשם מופיע הנכס ככפוף למשכון (לטובת המעביר), בנסיבות שהן רלוונטית הידיעה כי נכס כפוף למשכון, בהתעלם מזהות הנושה.

לעניין משכנתה במקרקעין, העברתה היא בגדר "עסקה במקרקעין", וככזו היא טעונה רישום במרשם המקרקעין. לאחר הסכם ההעברה, וכל עוד לא נרשמה העברת המשכנתה במרשם המקרקעין, תיחשב העסקה ביחסים שבין המעביר לנעבר, כהתחייבות לעשות עיסקה. עד לתיקון המרשם עשוי המעביר להיחשב כנאמן עבור הנעבר...".

(ההדגשות אינן במקור-א.א.)

פרופ' דויטש בספרו "קניין" כרך ב 71 (1999) (להלן: "דויטש") סבור אף הוא שיש צורך בהעברת הזכויות על מנת ליתן תוקף לשעבוד:

"הדרישה לפומביות לא נועדה רק ליידע צדדים שלישיים על קיומן של זכויות כלשהן אלא גם על מיהותו של בעל הזכויות, על מנת שמי שירכוש זכויות מאותו אדם יוכל לעשות זאת בביטחה... לכן על כל זכאי קנייני לשכלל את זכותו הוא".

קיימת דעה שונה שלפיה העברת משכון רשום אינה טעונה תיקון המרשם על ידי רישום הנעבר כמקבל המשכון. לעניין זה נטען שממילא צד ג' כבר מודע למשכון בנכס כשנרשם המשכון על השם המעביר.(ראה ה"פ (מחוזי, י-ם) 151/93 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אשר, פ"מ תשנ"ו(2) 370, 392 (1995); פרופ' לרנר "המחאת חיובים" (2002), בעמ' 203-208).

אם נחיל את דעתם של פרופ' ויסמן ושל פרופ' דויטש על המקרה שלפנינו אזי במועד מתן צו הפירוק, טרם שוכללה המשכנתא לטובת צד ג' שכן היא נותרה על שם הבנק. יחד עם זאת, החיוב על פי השעבוד הועבר מהבנק לסרוסי ומשכך בידי הבנק משכנתה ריקה מתוכן. בהקשר זה נאמר בספרו של ויסמן (שם בעמ' 168):

"המשכון הוא זכות הנלווית לחיוב, שאותו הוא מבטיח. בלא החיוב (בין חיוב קיים ובין חיוב עתידי או מותנה בתנאי) אין למשכון קיום".

משכך, לפנינו צד ג', קרי, סרוסי, שלטובתו התחייבות להקנות לו שעבוד שלא שוכללה במועד מתן צו הפירוק שהוא המועד הקובע. הואיל ולסרוסי אין שעבוד על שמו, ממילא אין גם למבקש שטוען שסרוסי רכש אותו עבורו. הדברים נכונים במיוחד הואיל ולא הייתה בידי סרוסי מניעה לרשום את העברת השעבוד משם הבנק לשמו.

בנסיבות המקרה שלפניי לא ראיתי צורך להידרש למחלוקת בשאלת תוקף השעבוד שאינו נרשם על שם הנעבר. לטעמי גם אם נלך לגישת אלה שטוענים שאין רלוונטיות באשר לזהות בעל השעבוד ודי בכך שהשעבוד רשום, אזי מוטל היה על סרוסי לרשום את השעבוד על שמו ודוק. כזכור, סרוסי הגיש את בקשת פשיטת הרגל נגד מקובר וזאת על יסוד טענתו שלפיה מקובר לא פרע שיק לזוכה, חברת איציק וצורי שווק בע"מ, ולאחר נקיטת הליכי הוצאה לפועל לגביית השיק המחתה הזוכה את הזכויות בתיק ההוצאה לפועל לסרוסי. רשם ההוצאה לפועל אישר את שינוי שם הזוכה לשמו של סרוסי בהחלטה מיום 28.4.10 וכעולה מהמסמכים שצורפו לתיק התראת פשיטת הרגל (פש"ר 37645-04-10). מיד עם אישור ההמחאה נקט סרוסי בבקשת פשיטת רגל נגד מקובר ובאופן תמוה. מה הטעם שסרוסי ירכוש מהזוכה את נשייתו בתיק ההוצאה לפועל ויגיש מיד לאחר מכן בקשת פשיטת רגל נגד מקובר ומבלי שיש בכך כל תועלת לסרוסי? לא כל שכן, כאשר לפי המידע שנמסר הוא אף לא הגיש תביעת חוב. שוב נמצאת לפנינו עסקה שנסיבותיה עלומות, סרוסי לא נתן כל הסבר מדוע התקשר עם הזוכה לרכישת זכויותיו בתיק ההוצאה לפועל, מה התמורה ששילם לזוכה עבור המחאת הזכות, מדוע נקט מיד בהליך פשיטת רגל וכו'. לכך נוסיף שבהמשך התנהלו כאמור הליכים בקשר לנכס עם ה"ה נחום ואחרים ושעליהם הצבענו לעיל. משכך, היה על סרוסי ליידע את כולי עלמא על רישום השעבוד על שמו חלף הבנק, שכן היה בכך כדי להשפיע על התנהלות הצדדים בהליכים השונים. לא זו בלבד שהדבר לא נעשה, אלא שגם הטענה שהשעבוד נרכש למעשה על ידי המבקש לא גולתה והדבר נודע לראשונה לנושי החברה, לרבות אלה שתבעו אותה ואת סרוסי, רק בדיון בתיק הפירוק ביום 10.05.15 וכאמור בדברי עו"ד גולדשלגר, ב"כ נחום (עמ' 2 שורות 28-30 לפרוטוקול).

לטעמי היה על סרוסי ליידע על נשייתו המובטחת הנטענת כבר בעת הגשת בקשת פשיטת הרגל. אמנם השעבוד ניתן במסגרת עסקה של החברה ובעלי הנכס ולא בעסקה שבין מקובר לבין בעלי הנכס, אך עסקינן בחברת מעטים שמקובר מזוהה עם החברה ועם הנכס, והאבחנה לעניין זה היא מלאכותית.

1. משמעות העדר תוקף לשעבוד

נבהיר שבעלי הקרקע קיבלו את מלוא התמורה לפי הסכם הקומבינציה ומשכך אין להם מעמד בנכס. אמנם אחת מבעלי הקרקע, הגב' דליה הלפרין (להלן: "הלפרין") הגישה עמדה מטעמה וטענה שאם אין תוקף למשכנתא אזי היא ויתר בעלי הקרקע זכאים לנכס. דא עקא, הלפרין לא התייצבה לדיונים, לא הגישה תצהיר ולא נחקרה. זאת ועוד, הבעלים קיבלו את מלוא התמורה לפי הסכם הקומבינציה וגם אם יש להם טענות והשגות על המגיע להם מהחברה, דינן של אלה להתברר במסגרת תביעת חוב כקבוע בדין ולא באמצעות בקשה המבוססת על הטענה שהנכס הוא שלהם.

לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות הבקשה למנהל המיוחד בסך 17,000 ₪ ובהוצאות הכנ"ר בסך 7,500 ₪.

המזכירות תעביר מהסכום שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט את הסכומים האמורים לכל אחד מאלה ואת היתרה תשיב למבקש באמצעות בא כוחו.

ניתנה היום, י"ב אדר ב' תשע"ו, 22 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.