עסקינן בתביעה לסעדים כספיים וסעדים הצהרתיים שונים.

הצדדים:

1. התובעים הם בני-זוג נשואים המתגוררים בכפר סאג'ור. התובע 1 (להלן – "התובע") הינו שוטר במקצועו, ואילו התובעת 2 (להלן – "התובעת") הינה רכזת לגיל הרך במועצה המקומית סאג'ור.

גם הנתבעים 1-2 הם בני-זוג נשואים, תושבי כפר יאנוח. בזמנים הרלוונטיים לתביעה עסק הנתבע 1 בעריכת דין (להלן – "הנתבע"), ואילו מקצועה של הנתבעת 2 (להלן – "הנתבעת") אינו ידוע.

הנתבע 3, מר אשרף פלאח, הינו אחיה של הנתבעת ולגביו אין פרטים כלשהם (להלן – "פלאח").

הנתבע 4 הוא בנק ערבי ישראלי בע"מ (להלן – "הבנק"), ואילו הנתבעת 5 היא רשות הדואר, ששמה כיום הוא חברת דואר ישראל בע"מ (להלן – "הדואר").

2. מאחר שכתב התביעה המתוקן כלל מספר עילות וכן סעדים שונים ביחס לכל אחד מהנתבעים, ראיתי לנכון מטעמי נוחיות לדון בהם באופן נפרד.

התביעה נגד הנתבע:

3. בטרם אציג טענות הצדדים בכל הנוגע לתביעה נגד הנתבע, רואה אני לנכון לציין כי חלק התביעה המתייחס לאחרון היה החלק המרכזי שלה, ומרבית ההליכים, הראיות והטענות הוקדשו לבירור התביעה נגדו.

בפתח הדברים יצוין גם, כי אין חולק בין הצדדים שהתובע פנה אל הנתבע בשנת 2007 על מנת לייצג אותו בעתירה שהוגשה על ידו לבג"צ נגד מעסיקתו, משטרת ישראל, בשל הכוונה להפסיק את עבודתו.

כמו כן יצוין, שאין חולק כי בתקופה בה ייצג הנתבע את התובע בהליך הנ"ל נרקמו ביניהם יחסי חברות וידידות קרובים, מעבר ליחסי עורך דין-לקוח.

טענות התובעים נגד הנתבע:

4. על פי הנטען, בשל כוונת המשטרה להפסיק את עבודתו של התובע החל מחודש פברואר 2009, החל התובע לחפש עיסוקים אחרים. בשלב מסוים התובע גילה עניין בעסקי ברזל ובעקבות זאת פנה אל הנתבע כמי שעוסק בתחום, לאחר שמכר משותף ששמו מר אדם פנדי (להלן – "פנדי") הפנה אותו אל הנתבע. ויובהר, אף שהתובע היה מיודד כאמור עם הנתבע בהיותו עורך הדין אשר מייצג אותו בעתירה הנ"ל, הוא לא ידע אודות עסקיו של הנתבע עד אשר פנדי יידע אותו בדבר.

בעקבות כך נפגש התובע עם הנתבע, והאחרון סיפר לו כי הוא בעל ניסיון רב בעסקים ואף הספיק לבצע עסקאות בסכומים גדולים. כמו כן, הנתבע הודיע לתובע, כי הוא מצוי בעיצומה של עסקת ברזל גדולה בהיקף של 2 מיליון ₪, ואם התובע ישקיע בה רבע מהסכום במזומן, קרי סך של 500,000 ₪, הוא צפוי לרווח גדול ומשמעותי תוך זמן קצר (להלן – "העסקה").

5. נוכח יחסי החברות הקרובים שנרקמו בין התובע לבין הנתבע עוד קודם לכן בעקבות ההליך המשפטי בו ייצג הנתבע את התובע בבג"צ, ונוכח המצג אותו הציג הנתבע אודות הצלחותיו העסקיות והרווח הצפוי מהעסקה, ולאור יחסי האמון ששררו בין השניים, התובע האמין לדבריו של הנתבע ומסר לו בביתו של האחרון בחודש מאי 2009 סכום של 500,000 ₪ במזומן כתשלום עבור שותפות בעסקה ומבלי לקבל אסמכתא כלשהי בגין תשלום זה.

לטענת התובעים, סכום זה היה בידיהם ונשמר בביתם, ואמור היה לשמש בעתיד למימון דירות מגורים לילדיהם. לטענתם, מדובר בסכום שהתקבל מהכספים ששולמו לתובע עקב סיום עבודתו במשטרה והוא נשמר בבית פן יעוקל אם יישמר בבנק, לאור כך שהתובע היה ערב באותם זמנים לתשלום משכנתא למספר אנשים.

6. בכל אופן, לאחר תקופה מה התובע הביע את דאגתו נוכח העיכוב בביצוע העסקה. הנתבע ניסה להרגיע את התובע ומסר לו כי דרושה עוד תקופה קצרה להשלמתה, ועל מנת להבטיח את השקעתו הכספית בעסקה, הודיע לו הנתבע כי יעביר לו את הבעלות בשני רכבים ששייכים לו ואלה יירשמו על שם אשתו, התובעת.

ואכן, ביום 24.9.2009 העביר הנתבע את רישום הבעלות ברכב מסוג יגואר, מספר רישוי
60-719-57, על שמה של התובעת (להלן – "רכב היגואר"), וביום 4.10.2009 העביר את רישום הבעלות ברכב מסוג שברולט, מספר רישוי 21-507-60 על שם התובעת (להלן – "רכב השברולט"). יחד עם זאת, שני הרכבים נותרו בחזקתם ובשימושם של הנתבעים 1-2.

7. בחלוף תקופה נוספת שב התובע ופנה אל הנתבע על מנת לברר עמו מה עלה בגורל העסקה. הנתבע בתורו הודיע לו כי חסר סכום של 15,000 דולר להשלמת העסקה, ולשם גיוס הכסף ביקש ממנו לפנות לאדם בשם הזאע אמון מכפר ירכא (להלן – "אמון") כדי לבצע ניכיון על שיק משוך מחשבון הפיקדונות שלו (של הנתבע) בסך 110,000 ₪ שתאריך פירעונו ליום 5.11.2009.

התובע עשה כדבריו של הנתבע ונפגש עם אמון עוד באותו יום, מסר לו את השיק של הנתבע, ולבקשתו של הראשון, מסר לו גם שיק שלו על סכום של 85,000 ₪ על מנת שישמשו להבטחת תשלום הסכום הנ"ל (בסך של 15,000 דולר), ואמון מסר לו את הסכום המבוקש. התובע שב מיד אל הנתבע ונתן לו את הסכום שהתקבל מאמון בסך של 15,000 דולר, והלה הבטיח לו כי ידאג להחזרת הכסף ולהשבת שני השיקים מאמון.

8. משהתקרב מועד פירעון השיקים הנ"ל הודיע הנתבע לתובע כי יש לו שותף נוסף לעסקה, מר שלמה יצחק מעפולה (להלן – "שלמה"), ועל מנת לפרוע את ההלוואה שהתקבלה מאמון, ביקש הנתבע מהתובע לגשת לשלמה על מנת לקבל ממנו את הסך של 17,000 דולר ששלמה חייב לו.

התובע עשה כדברי הנתבע וביום 4.11.2009 נפגש עם שלמה ועם אחיינו של שלמה, מר יהודה. במהלך הפגישה שוחח שלמה עם הנתבע טלפונית ולאחר מכן התנה מתן הכסף לתובע במתן שיק ביטחון ובחתימת התובע על הסכם המתעד את מתן הכסף כהלוואה. באותו מעמד התקשר התובע אל הנתבע ושיתף אותו במבוקשם של שלמה ויהודה. הנתבע בתורו הרגיעו ואמר לו לעשות כדברם, וכי הוא ידאג להסדרת העניין מולם. בשל האמון שהתובע נתן בנתבע באותה תקופה, התובע פעל כדבריו ומסר לשלמה שיק על סך של 76,000 ₪ משוך וחתום בידי בנו, על מנת שישמש כשיק ביטחון. כמו כן, התובע חתם על זיכרון דברים בשמו ובשם אשתו, שלא הייתה עמו באותו זמן, לפיו מתחייבים הם להעביר את רכב השברולט ליהודה ככל שהסכום לא יושב לו עד לתאריך שנקבע, ורק אז קיבל לידיו את הסך של 17,000 דולר, שהיו שווה ערך ל-64,500 ₪.

בו ביום ולפי הנחיית הנתבע, התובע נפגש עם אמון ומסר לו סך של 16,500 דולר לפירעון ההלוואה שנתקבלה ממנו כולל תוספת בגין ריבית, והאחרון החזיר לו את שני השיקים בהם החזיק: השיק של התובע והשיק מחשבון הפיקדונות של הנתבע על סך של 110,000 ₪. לאחר מכן, הנתבע ביקש מהתובע להותיר בידיו את יתרת הסכום שהתקבל משלמה, בסך של 500 דולר, וכן את השיק שלו שנתקבל חזרה מאמון, וזאת כבטוחה נוספת להשקעתו הכספית בעסקה.

9. בינתיים, ובניגוד להבטחותיו של הנתבע להסדיר את העניין אל מול שלמה ויהודה בגין הכסף שנתקבל מהם, יהודה הציג את השיק שקיבל מהתובע לפירעון אך השיק חולל, ובשנת 2011 הגיש תביעה כספית נגד התובע ובנו לתשלום סך של 76,000 ₪, ובעקבות כך התובע נאלץ לשלם לו סכום זה.

10. במהלך חודש נובמבר 2009 הודיע הנתבע לתובע כי חסר סכום נוסף לביצוע העסקה וביקש ממנו לגייס סך של 80,000 ₪. התובעים פנו אל הבנק (הנתבע 4) וביקשו ליטול הלוואה בסכום האמור מהחשבון המתנהל שם על שם התובעת, ברם הצליחו לקבל הלוואה בסך של
30,000 ₪ בלבד כנגד שעבוד רכב היגואר לבנק – וסכום זה נמסר לנתבע.

זמן מה לאחר מכן, העביר התובע לנתבע סכום נוסף בסך של 32,000 ₪ על מנת לקיים את העסקה ולהביא סוף כל סוף להשלמתה.

11. חרף הכספים אותם מסר התובע לנתבע, וחרף הבטחותיו הרבות של האחרון בדבר קיום העסקה והפקת רווחים נאים, התובע לא זכה לקבל מהנתבע כספים כלשהם, ורק בדיעבד הבין כי נפל קורבן למסכת שקרים של הנתבע. אי לכך, הגיע התובע לביתו של הנתבע ביום 9.1.2010 והקליט את השיחה שהתנהלה ביניהם.

כמו כן, ועקב משבר האמון שנתגלע בין השניים על רקע האמור לעיל, ביקש התובע מהנתבע בחודש פברואר 2010 להעביר את הטיפול בהליך המשפטי שהתנהל נגד משטרת ישראל לידיו של עורך דין אחר, עו"ד מנחם רובינשטיין. בנוסף לכך, ובהתאם לבקשת התובע, פנה עו"ד רובינשטיין אל הנתבע בכתב ודרש ממנו להחזיר לתובע את מלוא הכספים שקיבל ממנו. ביום 9.3.2010 שלח הנתבע מכתב תשובה ובו טען, בין היתר, כי הוא מעולם לא עסק בעיסוק אחר שאינו עריכת דין וכי כל שביקש ממנו התובע היה לבדוק אפשרות קבלת היתר לייצוא ולייבוא ברזל, אך הוא לא יכול היה לסייע לו בעניין.

12. ביום 30.5.2010 פנו התובעים למשרד הרישוי כדי להוציא רישיונות לרכבים שהועברו על שמה של התובעת על מנת לקבלם לחזקתם ובדרך זו למזער את נזקיהם, ברם הם גילו לתדהמתם, כי ביום 22.3.2010 הועברה הבעלות על הרכבים ללא ידיעתם וללא הסכמתם משמה של התובעת לשמו של פלאח.

13. לאור האמור, עתרו התובעים לחייב את הנתבע בהשבת כל הכספים ששולמו לו במרמה ותוך ניצול יחסי האמון עם התובע והצגת מצגי שווא בפניו בדבר הכוונה לבצע עסקה ובדבר הרווח הצפוי ממנה, ואשר מגיעים לסך של 626,000 ₪ (בערכי קרן).

טענות הנתבע:

14. בכתב ההגנה הכחיש הנתבע כי עסק בעסקי ברזל, הכחיש התקשרותו בעסקה כלשהי עם התובע, והכחיש קבלת כספים ממנו בגין כך.

לטענתו, במסגרת עבודתו טיפל הנתבע בלקוח מחברון בעניין העברת טובין משטח ישראל לרצועת עזה, ולאותו לקוח היו חסרים 100,000 ₪ לצורך העניין ולכן חיפש משקיע.

לאור זאת, הציע הנתבע לתובע להיכנס כשותף עם אותו אדם מחברון, אך התובע אמר לו שאין לו כסף להשקעה, אבל יש לו חבר בשם פארס אבו חמדה (להלן – "פארס") שייתכן וירצה להשקיע בעסקה זו.

בעקבות כך ערך התובע היכרות בין הנתבע לבין פארס, אשר גילה נכונות להשקיע בעסקה, אך דרש שיימסר לו שיק ביטחון ע"ס 100,000 ₪ ושיק ביטחון נוסף לגבי הרווח הצפוי מהעסקה בסך של 20,000 ₪.

לאור קשריו העסקיים של הנתבע עם הלקוח הנ"ל מחברון, החליט הנתבע לקחת הלוואה מפארס כנגד מסירת שיק ביטחון מהחשבון האישי שלו ע"ס 100,000 ₪.

15. לימים העסקה עם הלקוח מחברון לא יצאה לפועל, ופארס התחיל לדרוש את כספו בחזרה. לאור זאת התובע הציע לו, בנוכחותו של פארס, שייקח הלוואה מחשבון הבנק של אשתו (התובעת) על סך של 120,000 ₪, ועל מנת שהבנק יסכים לתת לו הלוואה דרש ממנו להעביר את הבעלות ברכב היגואר על שם אשתו בכדי שישמש ביטחון לפירעון ההלוואה.

בהתאם להסכמה בין הנתבע לתובע, הועברה הבעלות ברכב היגואר על שם התובעת בתאריך 24.9.2009.

יחד עם זאת, גם לאחר העברת הבעלות ברכב היגואר על שם התובעת לצורך קבלת הלוואה כאמור, המשיך הנתבע להשתמש ולטפל בו ולשלם את כל ההוצאות הקשורות בו.

16. זמן מה לאחר מכן הודיע לו התובע שהבנק סירב לתת הלוואה ולקבל את רכב היגואר כבטוחה, מאחר שמדובר ברכב ישן יחסית - סיפור שהתברר בהמשך כלא נכון. ואולם, באותו זמן הנתבע האמין לתובע כי לא הצליח לקבל הלוואה מהבנק כנגד שעבוד רכב היגואר, ולכן החליט להעביר את הרכב השני שבבעלותו, רכב השברולט, על שם התובעת, וזאת עשו ביום 4.10.2009.

רק מאוחר יותר התברר לנתבע כי התובע קיבל הלוואה דרך חשבון הבנק של אשתו בסכום של 30,000 ₪ בלבד כנגד שיעבוד רכב היגואר, מבלי שיעדכן אותו אודות כך. לפיכך סוכם שהתובעים יחזירו לנתבע את הבעלות ברכב השברולט באופן מידי ואילו הבעלות ברכב היגואר תוחזר מיד עם פירעון ההלוואה הנ"ל.

17. בשלב מסוים ולצורך השלמת העסקה עם אותו לקוח מחברון נאלץ הנתבע לגייס סכום נוסף בסך של 15,000 דולר. כדי לגייס סכום זה שוחח פארס עם אמון מכפר ירכא (אותו הזאע אמון שהוזכר מקודם), אשר הביע הסכמתו להלוות סכום זה לנתבע כנגד קבלת שיק ביטחון בסך של 110,000 ₪, וכנגד החזרת סך של 16,500 דולר עד לתאריך 4.9.2009, שאם לא כן כל סכום שיק הביטחון ע"ס 110,000 ₪ יוצג לפירעון.

הנתבע בתורו הסכים לתנאים הנ"ל ומסר לתובע ולפארס שיק ע"ס 110,000 ₪, והם מסרו את השיק לאמון והעבירו לנתבע את סכום ההלוואה שקיבלו מאמון.

הנתבע הכחיש את טענת התובע כי מסר לאמון שיק שלו ע"ס 85,000 ₪ כשיק לביטחון, וטען כי כל שקיבל אמון כבטוחה לפירעון ההלוואה היה השיק שלו ע"ס 110,000 ₪ ללא צורך בביטחונות נוספים.

18. מאחר שמועד פירעון ההלוואה לאמון התקרב וכדי לעמוד בהתחייבות שלו כלפיו, שלח הנתבע את התובע אל שלמה מעפולה, שהיו לו עמו קשרים עסקיים שונים, על מנת לקחת ממנו סכום כסף שהאחרון חייב לו, והתובע עשה כדבריו. הנתבע הוסיף וטען, כי למיטב ידיעתו ובניגוד לנטען בכתב התביעה, התובע לא נדרש לתת לשלמה שיק ביטחון ולא נחתם בין הצדדים זיכרון דברים כלשהו.

בכל אופן, מהכספים שנתקבלו משלמה בסך של 18,000 דולר העביר התובע לאמון סך של 16,500 דולר, שמר לעצמו סך של 1,500 דולר כ'הלוואה', ולקח מאמון את שיק הביטחון שמסר לו הנתבע אך לא החזירו אליו אלא שמר אותו בידיו שלא כדין.

19. הנתבע אישר קבלת מכתב דרישה מעו"ד רובינשטיין בעניין הכספים נשוא התביעה, והנתבע השיב מיד במכתב מטעמו בו הבהיר, כי לא התקשר בעסקה כלשהי עם התובע ולא קבל ממנו כספים בגינה, וכי הוא לא מתנגד לקיום פגישה בין הצדדים כדי ללבן את הנושא.

20. אולם, לאחר שכל הניסיונות לדבר עם התובעים ולפתור את המחלוקות כשלו, הגיש הנתבע כנגד התובע תלונה במשטרה על קבלת דבר במרמה ועל סחיטה באיומים בעניין רכב היגואר והשיק שלו שנותר בידי התובע שלא כדין (השיק שניתן לאמון בסך של 110,000 ₪ והוחזר לידי התובע עם פירעון ההלוואה), ובמענה לכך הגיש התובע נגדו תלונה כוזבת במשטרה.

דיון והכרעה:

21. התובעים, הנתבע והנתבעת הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם בתמיכה לטענותיהם, כמפורט לעיל.

על אף זאת, ומלבד לדיון אחד בבקשת התובעים לקבלת סעד זמני לתפיסת הרכבים שהתקיים קודם לקביעת התיק להוכחות, אליו התייצבה רק הנתבעת, הנתבע ופלאח לא הגיעו לאף ישיבה ולאף דיון (שלושת הנתבעים 1-3 ייקראו יחד – "הנתבעים").

עוד יצוין, כי בית המשפט נאלץ להתמודד פעם אחר פעם עם העובדה כי הנתבעים נמנעו מלהתייצב לישיבות ההוכחות שנקבעו בתיק. גם כשבית המשפט הביע שוב ושוב את מורת רוחו מהתנהלותם של הנתבעים, ועל אף שהנתבעים חויבו מספר פעמים בתשלום הוצאות ליתר הצדדים, חלקן בסכומים משמעותיים, לא היה בדבר כדי לסייע.

22. בסופו של דבר לא היה מנוס מהקביעה כי הנתבעים מנועים מלהעיד ומלהביא ראיות שניתן היה להביאן באמצעות תצהירים. בקשת רשות ערעור שהוגשה מטעמם על ההחלטה בנדון נדחתה בבית המשפט המחוזי תוך חיובם בתשלום הוצאות.

במצב זה אין בפניי ראיות של ממש מטעם הנתבעים אשר יש בהן כדי להפריך את גרסת התובעים. לא זו אף זאת, הימנעותו של הנתבע מלהתייצב בבית המשפט על מנת להדוף את גרסת התובע כלפיו, טומנת בחובה השלכות ראייתיות מעבר להשלכות הישירות שבאי הוכחת גרסת ההגנה. זאת משום שבית המשפט נתן לנתבע הזדמנויות חוזרות על מנת להתייצב לדיונים, ללא הועיל, והרושם שנותר מרחף באוויר הוא כי הנתבע עושה כל לאל ידו על מנת שלא להגיע לבית המשפט ולא להתמודד עם הטענות החמורות שהועלו נגדו.

23. על אף שהדברים נכונים לגבי כל הנתבעים, אין ספק כי הם נכונים ביתר שאת לגבי הנתבע בשל היותו 'השחקן' המרכזי בפרשה ועורך דין במקצועו, המודע היטב להשלכות הכרוכות באי התייצבותו לדיונים ולבחירתו העיקשת שלא לעמוד מול התובע.

התנהלותו של הנתבע בקשר לניהול התיק היא יותר ממוזרה ומעוררת תהייה, שכן לתובע אין ראיות בכתב על מנת להוכיח את טענותיו בקשר להעברת כספים בסכומים כה משמעותיים לנתבע, ובנסיבות העניין מדובר היה בגרסה מול גרסה. ברי אם כן, כי אילו היה הנתבע טורח להעיד בבית המשפט, מלאכת ההגנה הייתה קלה יחסית.

בנסיבות מיוחדות אלו, התנהגות הנתבע כמתואר לעיל לא זו בלבד שהביאה לקביעה כי הוא מנוע מלהעיד כדי להוכיח את גרסתו, אלא שיש בה לטעמי משום חיזוק לגרסת התובעים.

24. אף ללא קשר למחדליהם של הנתבעים כמתואר לעיל, ועל יסוד הנימוקים שיפורטו בהמשך, אני מוצאת כי התובעים הוכיחו את גרסתם נגד הנתבע מעבר לנדרש במבחן ההסתברות, ואילו גרסת הנתבע המפורטת בכתב ההגנה לא זו בלבד שלא הוכחה אלא שהיא הופרכה.

25. ראשית כל יצוין, כי אני נותנת אמון בעדותו של התובע אשר מסר גרסה עקבית לאורך כל ההליך, לרבות לאחר החקירה הנגדית. בנוסף לכך, גרסתו של התובע בבית המשפט תואמת את דבריו גם מחוצה לו, כגון בזמן השיחה שהתקיימה בינו לבין הנתבע והוקלטה בסתר (תמליל השיחה סומן ת/2), וכן במהלך העימות שהתקיים בין השניים במשטרה ועותק ממנו הוגש לתיק.

ערה אני אומנם לסתירות מסוימות שעלו במהלך החקירה הנגדית בין גרסתו של התובע לבין גרסת אשתו, התובעת, ברם למעט הסתירה המתייחסת למקורות המימון של הסכום ששולם לנתבע בסך 32,000 ₪, שתי הסתירות האחרות עליהן עמד ב"כ הנתבעים בסיכומיו, הן זניחות ולא מהותיות.

יתרה מזאת, אף שאין בידי התובע ראיה חותכת להוכחת גרסתו בקשר לעסקה ולתשלום כספים לידי הנתבע, אני מוצאת כי הראיות עליהן אעמוד בהמשך, לא כלשכן משקל המצטבר של ראיות אלו, יש בהן כדי להוכיח נקודות שונות מגרסתו של התובע, בין במישרין ובין בעקיפין, כך שניתן לראות בהן אותות אמת אשר מחזקים ותומכים בגרסתו הכללית.

26. לעניין זה אפנה בראש ובראשונה לתמליל השיחה המוקלטת בין התובע לנתבע (ת/2). כזכור, התובע טען כי החליט להקליט את השיחה לאחר שנואש מביצוע העסקה ולאחר שחש כי הנתבע מתחמק ממנו.

הנתבעים ביקשו בסיכומיהם להתעלם מתמליל השיחה בשל אי קבילותו ובשל המשקל האפסי שניתן לייחס לו. בגדר זאת נטען, כי מדובר בראיה לא קבילה בשל אי עמידתה במבחנים שנקבעו בפסיקה להגשת שיחות מוקלטות. כמו כן נטען, כי על אף שהתובע תכנן מראש להקליט את השיחה, אין בה כל אזכור להעברת כספים לנתבע.

ובכן, טענות אלו של הנתבעים דינן להידחות. אשר לקבילותו של התמליל – תמליל זה הוגש מטעם התובעים ללא כל התנגדות או אפילו הסתייגות מצד הנתבעים, ודי בכך כדי לדחות את טענתם בנושא הקבילות.

אשר לטענה כי במהלך השיחה כלל לא דובר על העברת כספים אף שזאת היא המחלוקת המרכזית בתיק – בחינה של התמליל מלמדת, כי אכן אין בו התייחסות לכספים שהתובע שילם לנתבע, אולם מקובלת עלי טענתו של התובע בנדון אשר העיד כי לא העלה את הנושא לשיחה מחשש שמא הדבר יעורר את חשדו של הנתבע.

27. ומה כן ניתן למצוא בתמליל השיחה? אחד הדברים שמתגלים לנו מתוכן השיחה מהווה אינדיקציה לביצוע עסקה בין התובע לבין הנתבע שאמורה הייתה להניב לתובע רווחים, וזאת בניגוד לגרסת הנתבע אשר טען כי לא הייתה כל עסקה בינו לבין התובע, ולהלן הקטעים הרלוונטיים לענייננו:

"מג'יד: מה לגבי הנתח שהבטחת לי או ש...?

יוסף: עדיין באותו מקום מג'יד, לא זזנו אפילו ס"מ אחד" (עמ' 22 לתמליל. ההדגשה לא במקור), ובמקום אחר אומר הנתבע: "אין אדם שנצמד אלי והפסיד כסף...מג'יד, תקבל ממני יחס של אח לכול" (עמ' 13 לתמליל).

מהדברים הנ"ל עולה בבירור כי התובע אמור היה לקבל 'נתח' מסוים שהנתבע הבטיח לו, באופן שמתיישב עם טענתו בדבר התקשרותו בעסקה שאמורה הייתה להניב לו רווחים - בניגוד לגרסת הנתבע כי לא הייתה כל עסקה בינו לבין התובע.

28. נושא אחר שעולה מתוכן התמליל ותומך בגרסת התובע, מתייחס למה שאירע עם שלמה. בהקשר זה אבהיר, כי הנתבע לא חלק על טענת התובע כי הפנה אותו לשלמה מעפולה על מנת שייקח ממנו כסף שהאחרון חייב לו, ואין חולק כי התובע קבל משלמה כסף (באמצעות אחיינו יהודה), וכי התובע מסר את מרבית הכסף לידי אמון לשם סילוק ההלוואה שניתנה לנתבע. יחד עם זאת, הנתבע חלק על הטענה כי התובע נדרש לתת שיק ביטחון או כי התובע חתם על זיכרון דברים כלשהו בקשר לאותם כספים.

אלא שבניגוד לגרסת הנתבע, מהתמליל ניתן לראות באופן ברור כי הנתבע ידע אף ידע על שיק הביטחון שהתובע נתן לשלמה והמשוך מחשבון הבנק של בנו, ואפילו ניסה להרגיע אותו בכך שיסדיר את העניין עם שלמה טרם יגיע מועד הפירעון של השיק (עמ' 11, 14 ו-15 לתמליל). עוד עולה מהתמליל, כי הנתבע ידע אודות זיכרון הדברים שנחתם בקשר לכך ובמסגרתו שועבד רכב השברולט להבטחת השבת 'ההלוואה' שיהודה נתן לתובע (עמ' 12 לתמליל).

יוער בהקשר זה, כי בסופו של דבר יהודה הציג את השיק לפירעון והשיק חולל מחמת מועד הצגתו. אי לכך הוגשה על ידו תביעה כספית נגד התובע ובנו, והתובע נאלץ לשלם לו את סכום השיק, בסך של 76,000 ₪.

29. אעצור בשלב זה כדי להתעכב על טענה מסוימת שהנתבעים העלו בסיכומיהם בקשר לדברים שצוינו לעיל. לטענתם, התובע נמנע מלהעיד את בנו על מנת שימסור את גרסתו בנוגע לנסיבות מסירת השיק שלו כשיק לביטחון כנגד הכספים שנתקבלו משלמה (באמצעות יהודה), ולכן יש לזקוף זאת לחובתו.

טענה זו דינה להידחות, משום שמעדות התובע מתברר, והדבר עולה בקנה אחד עם הדברים שאמר לנתבע בשיחתם המוקלטת (עמ' 11 לתמליל), כי בנו לא היה מודע אז לעובדה כי מסר שיק שלו על מנת שישמש כשיק לביטחון. התובע הבהיר בעדותו, כי החזיק בשיקים חתומים של בנו על מנת לסייע לו בביצוע תשלומים לספקים שקשורים לעסק שלו (של הבן), באופן שמסביר מדוע החזיק בשיקים חתומים שלו והכיצד יכול היה לתת שיק שלו כשיק לביטחון.

30. אחזור לתמליל השיחה. בתמליל קיימת התייחסות לנושא אחר שאף הוא היה במחלוקת בין הצדדים, והכוונה היא לשיק של הנתבע שנמסר לאמון כנגד ההלוואה שנתקבלה ממנו עבור הנתבע. ויודגש, אין מחלוקת כי הנתבע נתן לאמון שיק מחשבון הפיקדונות שלו בסכום של 110,000 ₪ כנגד הלוואה שקיבל ממנו על סך של 15,000 דולר, ואין מחלוקת כי בשלב מסוים לאחר פירעון ההלוואה באמצעות הכספים שהתובע הביא משלמה (באמצעות יהודה), אמון החזיר את השיק של הנתבע לידי התובע על מנת שימסור אותו לנתבע, אולם זה נותר עד היום בידיו של התובע.

לעניין זה טען התובע, שהנתבע אמר לו כי סכום זה היה חסר להשלמת העסקה בה התקשרו, וכי לאחר פירעון ההלוואה שנתקבלה מאמון, אמון החזיר את שיק הביטחון של הנתבע לידיו על מנת שימסור אותו לנתבע, אך הנתבע ביקש ממנו להשאיר את השיק בידיו כבטוחה עבור הכספים שהשקיע בעסקה – בנוסף לרכבים שהועברו על שם אשתו. לעומת זאת, הנתבע טען, כי מדובר בסכום שנתקבל כהלוואה מאמון למימון עסקה אחרת שאינה קשורה לתובע אלא לאותו אדם מחברון, וכי לאחר פירעון ההלוואה והחזרת השיק, התובע הותיר את השיק בידיו שלא כדין ולא החזירו אליו.

ובכן, גרסת הנתבע בנדון נסתרה בתמליל השיחה, שם מתועד הנתבע כשהוא מדבר עם התובע על השיק הנ"ל ואף מוודא כי השיק נותר בידיו הנאמנות – בניגוד גמור לגרסתו בדבר נטילת השיק על ידי התובע שלא כדין. להלן הקטע הרלוונטי לענייננו:

"יוסף: ...הצ'ק שלי שהיה אצל הזאע (הזאע אמון) נשאר אצלך, נכון?

מג'יד: כן.

יוסף: בידיים נאמנות. קח את הצ'קים שלו, ותיקח את הצ'קים שלך, ואם יש לך צ'קים תגיד לי" (עמ' 12 לתמליל. ההדגשות אינן במקור).

31. מחלוקת אחרת שלגביה קיימת התייחסות בתמליל נוגעת לנסיבות קבלת ההלוואה מהבנק על שם התובעת כנגד שעבוד רכב היגואר. לעניין זה טען התובע כי הנתבע פנה אליו והודיע לו כי חסר סכום נוסף לביצוע העסקה ולצורך כך ביקש ממנו לגייס סכום של 80,000 ₪. התובע ואשתו פנו לבנק וביקשו ליטול הלוואה בסכום האמור, ברם הצליחו לקבל הלוואה בסך של 30,000 ₪ בלבד מהחשבון של התובעת כנגד שעבוד רכב היגואר לבנק – וסכום זה נמסר לנתבע.

לעומת זאת טען הנתבע, כי נוכח דרישתו של פארס לקבל את כספו בחזרה הציע לו התובע לקחת מחשבון הבנק של אשתו הלוואה בסכום של 120,000 ₪ על מנת להעבירם לפארס, ואף דרש להעביר את הבעלות ברכב היגואר על שם אשתו כדי לשעבדו לטובת הבנק.

בחינה של הקטע הרלוונטי בתמליל השיחה מגלה כי הוא תומך בגרסת התובע ומפריך את גרסת הנתבע, שכן בשיחה ביניהם הנתבע מאשר כי הוא זה שביקש מהתובע לקחת הלוואה, התובע מעמת אותו בכך שהנתבע לחץ עליו וביקש ממנו הלוואה בסך 80,000 ₪ (ולא שהתובע הציע לו לקחת הלוואה בסך 120,000 ₪, כפי שהנתבע טען), וכי הבנק אישר הלוואה מידית בסכום של 30,000 ₪ בלבד. להלן הקטע הרלוונטי לעניין:

"יוסף: עם התוספות (הרכב שווה) 410,000 ₪. הרכב הזה לקצ'ורי פול לודן. מוכרים אותו מעל למחירון....כמה אתה יכול להיות מפגר כדי ללכת ולקחת 30,000 ₪ הלוואה.

מג'יד: את האמת הם לא רצו לתת לי. אם לא היית לוחץ עלי בזמנו.

יוסף: מג'יד, אני שמתי אותך בפינה, למה? כדי שתיקח.

מג'יד: אני יודע, אבל התקרה שלה, סגנית ממשפחת עראידה,...מבנק ערבי, התקרה שלה הייתה כדי לאשר במקום 30,000 שקל, אתה ביקשת 80. אמרתי לך: היא לא יכולה..." (עמ' 27 לתמליל. ההדגשות לא במקור).

32. עד כה סקרתי את אותות האמת שעולים מתמליל השיחה ואשר תומכים כולם בגרסתו של התובע, ובאותה מידה מפריכים את גרסתו של הנתבע. אלא שבתיק קיימות ראיות נוספות וכן תהיות וסימני שאלה משמעותיים מאוד שעולים מגרסתו של הנתבע, וכל אלה הובילו אותי לאותה מסקנה, כי דין התביעה נגד הנתבע להתקבל.

כך למשל, ובהמשך לאמור לעיל בנוגע להלוואה של ה-30,000 ₪ שנתקבלה מהבנק כנגד שעבוד רכב היגואר – אין לי אלא לתהות אודות ההיגיון שבגרסת הנתבע, שכן הכיצד ייתכן הדבר כי התובע 'התנדב' לקחת הלוואה מהבנק בסכום גבוה עבור הנתבע (80,000 ₪ לפי גרסת התובע ו-120,000 ₪ לפי גרסת הנתבע) על מנת לסייע לנתבע לקדם עסקה שהתובע כלל לא מעורב בה ואין לו כל אינטרס בהצלחתה?

ברור ששאלה זו מעוררת יותר מאשר תהיה סתם בנוגע לאמיתות גרסתו של הנתבע בנדון, ודווקא חוסר ההיגיון הגלום בה הוא שתומך במסקנה, כי התובע שיתף פעולה עם הנתבע ופנה לקבלת ההלוואה מהבנק, כאמור, כדי למצוא מקורות מימון עבור הנתבע לשם קידום עסקה שהתובע הספיק כבר להשקיע בה סכומי עתק ולכן היה לו אינטרס ברור בהצלחתה.

33. זאת ועוד, טענת הנתבע כי הרכבים הועברו על שם התובעת על מנת שישמשו כבטוחה לשם קבלת הלוואות מהבנק מחשבונה של האחרונה, היא טענה שאינה מתיישבת עם חומר הראיות. זאת משום שלפי גרסת התובע, הרכבים שימשו בטוחה כנגד הכספים ששילם לנתבע לביצוע העסקה ולא לשם נטילת הלוואה כזו או אחרת – הגם שרכב היגואר שועבד בסופו של דבר לטובת הבנק. גרסה זו של התובע מתיישבת עם גרסתה של עדת הבנק, הגב' עסאקלה, שממנה עולה כי לא זו בלבד שרכב השברולט לא שועבד לטובת הבנק, אלא שרכב זה מעולם לא הוצע כבטוחה על ידי התובעים, שכן עבור שתי ההלוואות שנלקחו בחשבונה של התובעת הרכב היחיד שהוצע כבטוחה ואכן שועבד היה רכב היגואר בלבד.

34. אשר לטענת התובע כי מדובר בעסקה הקשורה לברזל – גם לטענה זו יש אינדיקציה בחומר הראיות. כך למשל, ובניגוד לטענת הנתבע כי מעולם לא עסק בעסקי ברזל, עדי התביעה פנדי ושלמה אישרו כי תחומי העניין של הנתבע כללו, בין היתר, עסקי ברזל (עמ' 18 ועמ' 60 לפרוטוקול).

35. הנתבעים העלו בסיכומיהם מספר תהיות הכרוכות לדידם בגרסת התובעים לגבי מסירת כספים בסכומים משמעותיים לנתבע ללא כל אסמכתא בכתב. כמו כן, הפנו הנתבעים לסתירות מסוימות בגרסת התובעים.

טענות אלו דינן להידחות. אומנם ההיגיון, ניסיון החיים והשכל הישר, דורשים כי אדם ידאג לשמור בידיו הוכחה לגבי כספים או רכוש שהוא מוסר לזולתו, אם אלה נמסרו שלא על דרך המתנה. הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בהעברת כספים בסכומים כה משמעותיים, כמו במקרה דנן.

יחד עם זאת, התובע הסביר בתצהירו ובעדותו לפניי, ודבריו מקובלים עלי לחלוטין, כי נוכח יחסי החברות שנרקמו בינו לבין הנתבע הוא נתן בו אמון מלא ולכן לא עמד על כך שיקבל ממנו אסמכתא כלשהי אודות הכספים ששילם לו. התובע הוסיף, כי הנתבע הציג את עצמו כעורך דין וכאיש עסקים מוצלח שמגלגל רווחים בסכומים גדולים, והוא בתורו האמין לו והסתמך על דבריו בתקווה כי יזכה אף הוא ברווחים נאים אם ישקיע מכספו ויהיה לשותפו בעסקה – כפי שהובטח לו על ידי הנתבע.

חיזוק לגרסה זו של התובע ניתן למצוא בלא אחר מאשר דברי הנתבע עצמו. כך למשל, בתמליל השיחה המוקלטת הנתבע הציג את עצמו כאדם עשיר ומוצלח 'שמגלגל' סכומים גדולים, ודוגמאות בנדון ניתן למצוא לכל אורך התמליל (עמ': 6, 13, 18, 24, 29 ו-30 לתמליל).

כמו כן, הנתבע אישר בכתב ההגנה כי בינו לבין התובע נרקמו יחסי חברות. ואם לא די בכך, הרי שהנתבע שב ואישר בתמליל השיחה, כי בינו לבין התובע קיימים יחסי אמון כשאמר לו "אני מאמין אותך על אשתי וילדיי" (עמ' 25 לתמליל) ו-"ביני ובינך יש אמון ויש לחם ומלח, יש בינינו כבוד ויש בינינו הרבה דברים" (עמ' 26 לתמליל).

ברור אם כן, כי דבריו הנ"ל של הנתבע מחזקים את גרסת התובע לגבי האמון שנתן בו, כאשר מסר לו סכומי כסף משמעותיים ללא כל עיגון בכתב.

36. על יסוד כל הנימוקים המפורטים לעיל, אני מקבלת את גרסתו של התובע לגבי העברת כספים בסכומים הנטענים לנתבע עקב מעשי המרמה שלו והצגת מצג שווא אודות ביצוע עסקת ברזל שאמורה הייתה להניב לו רווחים גדולים.

אולם, בטרם אסיים פרק זה אבקש להתייחס בקצרה לעדויותיהם של העדים אשר העידו לפניי, וכן לסתירות אליהן הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו.

37. כפי שצוין מקודם, במסגרת שמיעת הראיות בתיק העידו בפניי שני עדים מטעם התביעה, פנדי ושלמה, ושני עדים מטעם ההגנה, פארס ואמון.

אשר לעדותו של פנדי, עדות זו הייתה קצרה ולא תרמה רבות לבירור ליבת המחלוקת, ואולם היא חיזקה את גרסת התובע באופן נקודתי על ידי כך שהפריכה את גרסת הנתבע כי מעולם לא עסק בעסקי ברזל.

38. מנגד, עדותו של שלמה חיזקה את גרסת התובע בנקודות מסוימות וסתרה אותה בנקודות אחרות אשר מתייחסות למהות הכספים שמסר לו במהלך פגישתם בעפולה ולמטרה שלשמה ניתנו (באמצעות יהודה). זאת משום ששלמה טען כי הכסף שניתן לתובע היה בגדר הלוואה שהתובע ביקש בקשר למסעדה שלו, ולא כסף שהוא (שלמה) היה חייב לנתבע.

ובכן, עדותו של שלמה בנדון אינה מקובלת עלי, ולו מהטעם הפשוט כי הנתבע עצמו מאשר ולא חולק על טענת התובע, כי שלח את התובע לעפולה על מנת לפגוש את שלמה ולהביא ממנו כספים ששלמה חייב לו ואפילו דאג לתאם את הפגישה ביניהם (עמ' 4 ו-10 לתמליל העימות במשטרה). לפיכך, גם לא ברור לי מדוע בחרו הנתבעים להסתמך בסיכומיהם על דבריו הנ"ל של שלמה ככאלה שסותרים את גרסת התובע, אם הם בעצמם מאשרים כי הנתבע הפנה את התובע לשלמה על מנת שיביא ממנו כספים ששלמה חייב לנתבע.

לא זו אף זאת, אין מחלוקת בין הצדדים, כי למעט סכום זניח שנותר בידיו התובע לא השתמש בכספים שקיבל משלמה (באמצעות יהודה), לא לעצמו ולא למסעדה של בנו, אלא העבירם הלאה לאמון לפירעון הלוואה שאמון נתן לנתבע (כאשר המחלוקת היא לגבי גובה הסכום שנותר בידי התובע: 500 דולר לפי גרסת התובע לעומת 1,500 דולר לפי גרסת הנתבע, ולגבי הסכמת הנתבע להותירו בידיו). מסקנה זו עולה מכתב ההגנה, מהתצהירים של הנתבע וכן מתמליל העימות שהתקיים בינו לבין התובע במשטרה.

39. אשר לעדויות של פארס ושל אמון – מדובר בשני עדי הגנה אשר הוזמנו למתן עדות מטעם הנתבע, והתייחסו בעדותם לנסיבות הכלליות הקשורות בהלוואות שנתנו לנתבע ולמגעים שהיו להם תוך כדי כך עם התובע ועם הנתבע.

הנתבעים משום מה לא הפנו לעדויות אלו בסיכומיהם ולא ביקשו להסתמך עליהן, ולדידי הטעם לכך ברור, שכן עדים אלה סתרו את גרסת הנתבע באופן מהותי ביותר מנקודה אחת. במה דברים אמורים?

כזכור, הן התובע והן הנתבע טענו כי ההלוואה שנתקבלה מאמון הייתה בסכום של 15,000 דולר והלוואה זו נפרעה מהכספים שהתובע הביא משלמה. לעומת זאת, פארס ואמון העידו כי ההלוואה שהאחרון נתן לנתבע הייתה על סך של 5,000 דולר בלבד. כמו כן, ובניגוד לגרסת הנתבע, כי פרע את ההלוואה שקיבל מאמון באמצעות התובע אשר הביא כספים משלמה, אמון העיד כי הלוואה זו נפרעה על ידי שני אנשים, מכריו של הנתבע מדאליית אלכרמל. בנוסף לכך, בניגוד לגרסת הנתבע כי היה זה התובע אשר הציע לו לקבל הלוואה מהבנק כנגד שעבוד רכב היגואר, פארס העיד כי הייתה זו דווקא הצעתו של הנתבע – כפי שטען התובע.

כך או כך, גם אלמלא הסתירות שבין גרסת עדי ההגנה לגרסת הנתבע, מלכתחילה לא ניתן היה לתת לעדויות אלו משקל משמעותי, וזאת לנוכח העובדה כי הנתבע עצמו בחר בדרך התנהגותו שלא להעיד בבית המשפט.

40. הנתבעים הפנו בסיכומיהם לתהיות ולסתירות מסוימות בגרסת התובעים, כאשר העיקר לענייננו היא הסתירה שבין גרסת התובעת לבין גרסת התובע בכל הנוגע למקורות המימון של ה-32,000 ₪ שהתובע שילם לנתבע בגין העסקה. בעוד התובע טען כי גייס סכום זה באופן עצמאי, טענה התובעת כי מדובר בסכום שנתקבל כהלוואה מהבנק.

זה המקום להבהיר, שאין מחלוקת כי התובעת אכן נטלה הלוואה מהבנק בסכום של
32,000 ₪, אך בעוד התובעת טענה כי סכום ההלוואה הועבר לנתבע, התובע טען כי הלוואה זו שימשה למטרות אחרות וכי סכום זהה לסכום ההלוואה שולם לנתבע לפי בקשתו מכספים שהוא הצליח לגייס בכוחות עצמו ולא דרך הבנק.

אכן, המדובר בסתירה מהותית בין השניים, ואולם בשים לב לעובדה כי מדובר בסתירה אחת, כאשר התובע מלכתחילה ולאורך כל ההליך לא טען כי מדובר בסכום שנתקבל כהלוואה מהבנק, לא מצאתי כי יש לייחס לסתירה זו משקל מכריע אשר יש בו כדי להטות את כף המאזניים לטובת הנתבעים שממילא לא חקרו את התובעים על הנושא ולא הפנו אליהם כל שאלה בקשר למקור הסכום הנ"ל. בנוסף לכך, גם כשעומת עם גרסת אשתו בנדון התובע עמד על כך כי לא מדובר בכספי הלוואה מהבנק – ודבריו מתיישבים עם גרסתה של עדת הבנק הגב' עסאקלה.

בכל אופן, התובע הבהיר בעדותו כי אשתו לא הייתה מעורה בפרטי העסקה ובהתנהלות שהייתה בינו לבין הנתבע, ודבריו בנדון מתיישבים עם התמונה הראייתית הכוללת שנפרשה לפניי.

41. מלבד לסתירה זו הנתבעים הפנו בסיכומיהם לסתירות ולתהיות נוספות שעולות לטענתם מגרסת התובעים. טענות אלו דינן להידחות, שכן בדיקה מדוקדקת שלהן מגלה כי לא זו בלבד שהנתבעים ניסו ליצור יש מאין, אלא שלעתים לא דייקו בהצגת הדברים – אם לנקוט בלשון עדינה – כאשר חלק 'מהסתירות' הוצגו תוך הפניה לנתונים באופן שגוי לחלוטין ובשל כך לא ראיתי הצדקה להתעכב עליהן אחת לאחת.

42. על יסוד כל הנימוקים המפורטים לעיל, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע, ומחייבת אותו לשלם לתובעים את הסך של 626,400 ₪ אותם קיבל מהתובעים לפי הפירוט הבא:
500,000 ₪ ששולמו בתחילה + 30,000 ₪ שנתקבלו כהלוואה מהבנק + 32,000 ₪ ששולמו לאחר מכן +64,600 ₪ עבור הכספים שנתקבלו משלמה עבור הנתבע.

43. לסיום פרק זה אבקש להעיר שתי הערות: הראשונה היא, שהתובעים עתרו בתביעתם לחייב את הנתבע בסכום של 64,400 ₪ בהיותו שווה ערך ל-17,000 דולר שנתקבלו משלמה עבור הנתבע. אולם, בסיכומים שלהם 'קפץ' הסכום לסך של 76,000 ₪ - המהווה הסכום ששולם על ידם בעקבות התביעה שהוגשה נגדם על ידי יהודה. אף שהנתבעים לא התנגדו בסיכומיהם לשינוי שחל בסכום הנ"ל ולא העלו כל טענה בנדון, לא ראיתי לנכון לחרוג מהאמור בכתב התביעה משום שתובעים לא ביקשו לתקן את הסכום הנתבע וממילא לא קבלו את רשות בית המשפט לכך.

ההערה השנייה נסבה על סוגיית הניכויים. מגרסת התובע עולה, כי באשור הנתבע החזיק בידיו סכום של 500 דולר מתוך הכספים שנתקבלו משלמה עבור הנתבע. ברי כי סכום זה יש לנכות מסכום החוב של הנתבע כלפי התובעים. סכום נוסף בר ניכוי, הינו הסכום שנתקבל ממכירת רכב היגואר במסגרת ההליך דנן, בסך של 12,000 ₪ - ועל כך תבוא התייחסות מפורטת יותר בפרקים הבאים.

התביעה נגד הנתבעת, פלאח והדואר:

44. בפתח פרק זה יובהר, כי הסעדים הנתבעים בקשר לנתבעים שבכותרת הם סעדים הצהרתיים וכספיים שקשורים בשני הרכבים שהוזכרו בפרק הקודם, קרי רכב היגואר ורכב השברולט.

45. לטענת התובעים, לאחר שיחסי התובע והנתבע עלו על שרטון והתובע נואש מלקבל את כספו חזרה, פנו למשרד הרישוי ביום 30.5.2010 על מנת להוציא רישיונות לרכבים במטרה למכור אותם ולצמצם את נזקיהם, אלא שאז גילו להפתעתם כי הבעלות ברכב השברולט הועברה ללא ידיעתם וללא הסכמתם על שמו של פלאח באמצעות ייפוי כוח שנמסר כביכול מהתובעת לנתבעת.

התובעים ביקשו להדגיש, כי התובעת לא חתמה על כל ייפוי כוח המסמיך את הנתבעת להעביר את הבעלות ברכב השברולט על שמו של פלאח, ובכלל, ולא מסרה לה את תעודת הזהות שלה לשם ביצוע פעולת ההעברה בדואר.

אי לכך טוענים התובעים, כי העברת הבעלות ברכב השברולט משם התובעת לשמו של פלאח נעשתה שלא כדין ובדרכי תחבולה ומרמה. באותה מידה, אילו הקפיד פקיד הדואר על ביצוע הנוהל המחייב את מיופה הכוח להחזיק בתעודת הזהות (תעודה מקורית ולא העתק) של המוכר כתנאי להעברת הבעלות על שם הקונה, העברת הבעלות ברכב השברולט לא הייתה מתבצעת, שכן הן התובעת והן התובע, מעולם לא מסרו את תעודת הזהות שלה לנתבעת.

נוכח האמור עתרו התובעים לחייב את הנתבעת ואת פלאח יחד עם הדואר בתשלום שווי רכב השברולט. כמו כן, התובעים עתרו בתביעתם להצהיר כי שני כלי הרכב, קרי, רכב היגואר ורכב השברולט, שייכים להם ובבעלותם אך נותרו בחזקת הנתבעים מיום העברת הבעלות בהם על שם התובעת ועד בכלל.

46. לעומת זאת טענו הנתבעים, כי העברת הבעלות ברכב השברולט משם התובעת לשמו של פלאח נעשתה בתיאום עם התובעים ולאחר שהתובעת חתמה על ייפוי כוח מתאים המייפה את כוחה של הנתבעת לבצע את הפעולה. כמו כן נטען, כי התובעים התחייבו להעביר את הבעלות שלהם ברכבים חזרה לנתבע או מי מטעמו לאחר שהתברר להם כי אין ביכולתם לקבל הלוואה מהבנק בסכום משמעותי כנגד שעבודם.

47. פקיד הדואר אשר ביצע את הפעולה טען בתצהירו ובעדותו, כי הפעולה של העברת הבעלות ברכב השברולט משם התובעת לשמו של פלאח אינה זכורה לו באופן ספציפי, ברם לנוכח האמור בנוהל הפנימי של הדואר, ולאור העובדה כי הוא מקפיד לעבוד בהתאם לנוהל, יש להסיק כי הנתבעת החזיקה בעת ביצוע פעולת העברת הבעלות בדואר הן בייפוי כוח והן בתעודת הזהות של התובעת, שאם לא כן, הפעולה לא הייתה מתבצעת.

48. אפתח את הדיון בפרק זה בכך שלפי הנוהל הפנימי של הדואר נכון למועד הרלוונטי לענייננו, העברת בעלות ברכב באמצעות ייפוי כוח מטעם המוכר, הותנתה בהצגת ייפוי כוח חתום בצירוף תעודת הזהות המקורית של המוכר בפני פקיד הדואר.

49. במקרה דנן, הנתבעת אישרה בעדותה מיום 11.7.2010 (בדיון לסעד זמני לתפיסת רכב היגואר) את טענת התובעים, כי בעת העברת הבעלות ברכב השברולט משם התובעת לשמו של פלאח (שהינו כאמור אחיה של הנתבעת), לא הייתה בידה תעודת הזהות המקורית של התובעת אלא רק צילום שלה. במאמר מוסגר אוסיף גם, כי הנתבעת אישרה בעדותה הנ"ל כי ייפוי הכוח מטעם התובעת נחתם שלא בפניה, אלא בפני בעלה, הנתבע – שכלל לא העיד בתיק.

לטעמי, די בכך כדי לסתור את גרסת פקיד הדואר כי ביצע את העברת הבעלות לאחר שהוצגה בפניו תעודת הזהות המקורית של התובעת.

50. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא מכיוון אחר. אזכיר, כי העברת הבעלות ברכב השברולט משם התובעת לשמו של פלאח נעשתה ביום 22.3.2010 – כאשר הסכסוך בין התובע לבין הנתבע היה כבר גלוי. ויובהר, משבר האמון בין השניים אירע עוד בתחילת חודש ינואר 2010 כאשר התובע התחיל לחשוד בנתבע כמי שמנסה לרמות אותו ולהתחמק ממנו, ולכן החליט להקליט אותו בסתר. זמן מה לאחר מכן, ביום 9.3.2010, פנה התובע באמצעות עו"ד מטעמו, עו"ד רובינשטיין, במכתב דרישה אל הנתבע בנושא העסקה והכספים שמוחזקים בידי הנתבע שלא כדין, והנתבע השיב בו ביום במכתב תשובה מטעמו והכחיש ביצוע כל עסקה עם התובע.

ברי אם כן, כי העברת הבעלות ברכב השברולט משם התובעת הייתה לאחר שיחסי הצדדים עלו כבר על שרטון ולאחר שהנתבע התכחש לטענותיו של התובע בקשר לעסקה ולכספים ששולמו לו בגינה, ולכן אין זה הגיוני כי התובעים ישתפו פעולה עם הנתבע כדי להחזיר את הבעלות ברכב, בניגוד לאינטרס האישי שלהם.

51. על יסוד האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת התובעים וקובעת כי העברת הבעלות ברכב השברולט לשמו של פלאח נעשתה שלא בידיעתם וללא הסכמתם, ובכל מקרה בניגוד לנוהל הפנימי של הדואר.

52. יחד עם זאת, בכל הקשור לתביעת התובעים לחייב את הנתבעת ואת פלאח והדואר בתשלום פיצוי לפי שווי רכב השברולט, אני מוצאת כי טענה זו דינה להידחות משום שהתובעים לא טענו מה היה שווי הרכב באותה עת וממילא לא הוכיחו את שוויו.

53. אשר לסעד ההצהרתי בקשר לבעלות והחזקה ברכבים – התובעים ביקשו בתביעתם מבית המשפט להצהיר כי הם הבעלים החוקיים של הרכבים (רכב היגואר ורכב השברולט) ומתוקף כך הם זכאים להחזיק בהם, כמו כן עתרו התובעים מבית המשפט להצהיר כי חרף העברת הבעלות ברכבים על שם התובעת, בפועל התובעים לא החזיקו בהם ואלה נותרו בחזקתם של מי מהנתבעים 1-3.

זה המקום לציין, כי במסגרת הליך לסעד זמני שהתנהל בפניי אישרתי תפיסת רכב היגואר ולאחר מכן את מכירתו, תוך העברת כספי המכירה לבנק (הנתבע 4) על מנת שישמש לסילוק חלק מחובה של התובעת לבנק בהיות הרכב משועבד לבנק להבטחת פירעון חובותיה של התובעת כלפיו.

54. מכלל הנימוקים עליהם עמדתי בפרק הקודם, ובעיקר לנוכח העובדה כי הנתבע והנתבעת לא התייצבו לאף ישיבת הוכחות על מנת להיחקר על תצהיריהם, אני מקבלת את טענת התובעים ומצהירה כי במועדים הרלוונטיים לענייננו התובעת הייתה הבעלים החוקיים של הרכבים וכי הנתבע היה מודע היטב לשעבוד שהוטל על רכב היגואר לטובת הבנק.

מתוקף כך מתבקשת המסקנה, כי העברת כספי המכירה של רכב היגואר לבנק על חשבון החוב של התובעת כלפיו ואשר הובטח באמצעות השעבוד שהוטל על הרכב לטובת הבנק, הייתה כדין. כמובן, שהסכום שהתקבל ממכירת הרכב ושימש כתשלום על חשבון החוב של התובעת לבנק, בסכום של 12,000 ₪, הוא סכום שיש לנכות מהחוב של הנתבע לתובעים – ועל כך אין כל מחלוקת בין הצדדים.

55. אשר לסעד שנתבקש על ידי התובעים להצהיר כי הם זכאים להחזיק ברכב השברולט ולחייב את הנתבעים להעבירו לחזקתם – אין מקום למתן הסעד המבוקש, שכן סעד זה נזנח בסיכומיהם של התובעים, וטוב שכך.

56. בכל הנוגע לסעד ההצהרתי שבגדרו עתרו התובעים להצהיר כי רכב היגואר ורכב השברולט היו בהחזקת הנתבעים מיום העברת הבעלות בהם על שם התובעת, ובכלל – אני מצהירה כמבוקש, שכן כלל הראיות הצביעו על כך כי חרף העברת הבעלות ברכבים על שם התובעת, החזקה בהם נותרה בידי הנתבעים או מי מהם, וגם האחרונים אישרו טענה זו ולא חלקו עליה.

57. לסיום, אבקש להדגיש כי ההצהרה בדבר בעלותם של התובעים ברכבים אין לה כל משמעות אופרטיבית, שכן רכב היגואר נמכר בינתיים, ואילו לגבי רכב השברולט התובעים ויתרו על הסעד לקבל את החזקה בו. ומכאן, שהצהרה זו חסרת נפקות מעשית היום.

התביעה נגד הבנק:

58. מלכתחילה צורף הבנק כצד להליך מבלי שנתבקש סעד אופרטיבי נגדו, בהיותו צד רלוונטי לנוכח השעבוד שהוטל לטובתו על רכב היגואר.

התובעים שבו ואישרו ביותר מהזדמנות אחת, כי אין להם כל טענות כלפי הבנק וכי אין הם מבקשים סעד כלשהו כלפיו.

59. בכל אופן, משהגעתי למסקנות אליהן הגעתי בנוגע לזכויות התובעים ברכבים נשוא הדיון, ובפרט בקשר לרכב היגואר – הוא הרכב ששועבד לבנק להבטחת פירעון חובותיה של התובעת כלפיו – אין כל צורך להתעכב על התביעה נגד הבנק מעבר למה שנאמר לעיל.

אחרית דבר:

60. אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעים סך של 626,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

מהסכום הנ"ל יש לנכות סך של 500 דולר שנותרו בידי התובע מהכספים שנתקבלו משלמה, שהם סך של 1,897 ₪ לפי שער דולר יציג של 3.793 ₪ נכון ליום 4.11.2009 (היום בו התקבלו הכספים משלמה), כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.11.2009 ועד היום.

כמו כן, יש לנכות סך של 12,000 ₪ שנתקבלו ממכירת רכב היגואר, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.9.2013 (היום בו התקבלו הכספים בידי כונסת הנכסים) ועד היום.

61. אני מצהירה כי התובעים היו הבעלים החוקיים של רכב היגואר ורכב השברולט אך החזקה בהם נותרה בידי הנתבעים 1-3 או מי מטעמם (עד לתפיסת רכב היגואר ומכירתו). זה המקום להבהיר, כי ההצהרה בדבר בעלותם של התובעים ברכבים אין לה כל משמעות אופרטיבית, שכן רכב היגואר נמכר בינתיים, ואילו לגבי רכב השברולט התובעים ויתרו על הסעד לקבל את החזקה בו.

62. בכל הנוגע להוצאות המשפט, ראיתי לנכון לערוך הבחנה בין הנתבעים, כדלקמן: אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעים סכום של 60,000 ₪ כולל מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד, וכל סכום ששולם בגין אגרה כשהוא משוערך עד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת ואת פלאח (הנתבעת 2 והנתבע 3), ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכר טרחת עו"ד בסכום של
10,000 ₪ כולל מע"מ.

63. אני מורה על דחיית התביעה נגד הבנק (הנתבע 4). בשל התנהלות הנתבע 1 כמפורט בגוף פסק הדין אשר גרמה, בין היתר, לגרירת הבנק להליך מיותר, אני מחייבת אותו בתשלום הוצאות משפט לבנק בגין שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪ כולל מע"מ.

64. אני מורה על דחיית התביעה נגד הדואר (הנתבעת 5). בשים לב למסקנה אליה הגעתי בדבר המחדל שאירע בקשר להעברת הבעלות ברכב השברולט, איני פוסקת הוצאות לטובת הדואר בגין דחיית התביעה נגדו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ו, 09 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.