הנתבעים 1-3 הגישו בקשה לאפשר לנתבע 1 (להלן – "הנתבעים" ו-"הנתבע" בהתאמה) להעיד בפני בית המשפט, זאת לאחר שקבעתי בהחלטתי מיום 1.10.13 כי הנתבעים מיצו את זכותם להבאת ראיות מטעמם וכתוצאה מכך קבעתי, כי תמה שמיעת הראיות והתיק נקבע להגשת סיכומים.

בהחלטה הנ"ל סקרתי את כל השתלשלות העניינים, ובעיקר המחדלים של הנתבעים, אשר הביאו אותי למסקנה כי הם מיצו את זכותם להבאת ראיות, הגם שבפועל לא מימשו זכות זו, ואין לי אלא להפנות לנימוקים שפורטו שם.

ואכן, התובעים בינתיים הגישו את סיכומיהם בתיק ורק בתום התקופה להגשת הסיכומים מטעמם, לאחר אורכות שנתבקשו ואושרו, הגישו הנתבעים בקשה זו.

התובעים כצפוי התנגדו לבקשה.

לבקשת הנתבעים, קיימתי דיון בבקשה, והצדדים חזרו על עיקר הנימוקים שפורטו בבקשה ובתגובה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נחה דעתי לדחות את הבקשה.

הנימוק היחיד שעלה בבקשה להעדת הנתבע סב סביב סיום ההליך הפלילי שנפתח נגדו. לטענתו, ביום 6.10.14 ניתן גזר דין בהליך הפלילי במסגרת הסדר טיעון לפיו הוטלו עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. הנתבע הוסיף וטען, כי עקב מצבו הבריאותי נבצר ממנו להעיד להגנתו במסגרת תיק זה.

לא זו אף זאת, הנתבע טוען, כי עם סיום ההליך הפלילי הוסרה המניעה ממסירת עדותו, שכן הוא חשש מלחשוף את קו ההגנה שלו בהליך הפלילי עד תום הבאת ראיות המאשימה שאמורים לכלול את העדתם של התובע ובא כוחו כעדי תביעה שם. אך כעת משהסתיים ההליך הפלילי, הוסר החשש מפני הפללה עצמית ולכן קם הצורך בהעדתו בתיק זה.

הנתבעים ביקשו להדגיש את חקר האמת כערך עליון, וכי מן הראוי לתת את ההזדמנות לנתבע להשמיע את גרסתו מבלי להיתלות בנימוקים פרוצדוראליים, בפרט כשגישת בתי המשפט הינה לאפשר קבלת ראיות אפילו לאחר שלב הגשת הסיכומים, וזאת במטרה למנוע עיוות דין.

כפי שציינתי מקודם, דין הבקשה להידחות. אכן "הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן" ומקום בו "בעל דין שוגה במהלך המשפט וניתן לתקן זאת מבלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, על בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות" (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ (3) 477), ואולם, "אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל-דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, לא רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה "מיטת סדום", אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון - מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן" (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר, מיום 17.1.72, פורסם במאגרים).

דומני כי החלטתי מיום 1.10.13 מדברת בעד עצמה ומתארת בהרחבה את המחדלים של הנתבעים ומנגד את ההזדמנויות שניתנו להם תוך חיוב בהוצאות לתיקון המחדלים מבלי שהנתבעים השכילו לנצל הזדמנויות אלו, עד שבסופו של דבר שוכנעתי כי גם חרב ההוצאות לא היה בה כדי לגרום לתיקון המעוות.

בקשת רשות ערעור שהוגשה ע"י הנתבעים על ההחלטה הנ"ל (רע"א 28344-11-13) נדחתה לגופה בפסק דין שניתן ע"י כב' השופט רניאל ביום 12.2.14. בין היתר נקבע בערכאת הערעור, שמסקנתי אודות מיצוי זכותם של הנתבעים להביא ראיות הייתה מסקנה מוצדקת. עוד נקבע, כי "גם השופטת המלומדת וגם אני ערים לזכותם של המערערים ליומם בבית המשפט. יומו של צד בבית המשפט זו הזדמנות הניתנת לו להביא את דבריו בבית המשפט. זו אינה יכולה להיות אפשרות בלתי נגמרת שלא להתייצב למתן עדות בבית המשפט. השופטת ניסתה את כל האפשרויות האחרות. היא דחתה את הדיון, דחתה אותו כנגד תשלום הוצאות ובסופו של דבר, אין מנוס אלא להפסיק את דחיית הדיונים ולעבור לשלב הסיכומים (ראו: רע"א 1957/12 חלא נ' יוסף כהן (22.5.12); רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר (31.12.12))".

לא מצאתי בבקשה המונחת בפניי היום עילה או נימוק המצביעים על שינוי נסיבות המצדיק חריגה מהחלטתי מיום 1.10.13 או מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.2.14. ויודגש, הטענה כי ההליך הפלילי שהוגש כנגד הנתבע היווה מחסום מפני העדתו בתיק זה, ומשהסתיים הוסר המחסום, היא טענה שדינה להידחות משלושה נימוקים: הראשון, מדובר בטענה כללית ולא ברורה; שנית, הטענה אינה מתיישבת עם העובדה, כי למעלה מחודשיים לאחר סיום ההליך הפלילי הוגשה בקשה מטעם הנתבעים להארכת מועד להגשת הסיכומים מבלי להזכיר כהוא זה את רצונם של הנתבעים להעיד את הנתבע; שלישית, בהחלטתי מיום 5.11.12 קבעתי, כי המסכת העובדתית בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי היא שונה בתכלית, ולא הובאה כל הבהרה או ראיה, כיצד יהיה בניהול התיק האזרחי במקביל לתיק הפלילי כדי להשפיע על המחלוקות שבכל אחד מההליכים. חרף זאת קבעתי, כי המשך ניהול ההליך האזרחי ייעשה תוך מתן הדעת לצורך במניעת שיבוש ההליך הפלילי.

הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל (רע"א 47441-11-12), וביום 3.12.12 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה ללא צורך בתגובה, תוך אימוץ קביעתי שלא נשקפת פגיעה כלשהי או השפעה על ההליך הפלילי מהמשך בירור התביעה האזרחית.

ומכאן, שגם בעיצומו של ההליך הפלילי שתי ערכאות קבעו שאין קשר בין שני ההליכים, וכי אין הצדקה שלא להמשיך בהליך האזרחי במקביל להליך הפלילי, ולכן הנימוק בדבר סיום ההליך הפלילי אינו נימוק שיכול לעמוד כעת.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

לפנים משורת הדין, אין צו בגין הוצאות.

סיכומי הנתבעים יוגשו תוך 30 ימים מיום קבלת ההחלטה.

המזכירות תמציא עותק מההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ה, 04 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.