ערעור מיום 13/11/2016 על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ג'ני טנוס), מיום 9/9/2016 בתיק ת"א 16054-06-10

השופטת עדי חן-ברק:

העובדות:

1. בין המערער למשיב 1 (שהינו עו"ד במקצועו) נרקמו קשרי ידידות על רקע יצוג של המשיב 1 את המערער. במסגרת קשרי הידידות ויחסי האמון ששררו בין הצדדים העביר המערער למשיב 1 בשנת 2009 סכומי כסף גבוהים (מעל 600,000 ₪) זאת בעקבות מצג שווא שהציג המשיב בנוגע לשותפות בעסקת ברזל, ולרווחים הצפויים כתוצאה מביצוע העסקה.

יובהר כי המערערים הם בני זוג, המשיבים 1 ו- 2 הם בני זוג, ואילו המשיב 3 הינו אחיה של המשיבה 2.

2. נוכח העיכוב בביצוע העסקה שהובטחה ע"י המשיב, ועל מנת להבטיח השקעתו בעסקה, העביר המשיב 1 את רישום הבעלות בשני רכבים שהיו בבעלותו על שם המערערת:

ביום 24/9/09 הועבר הרישום ברכב מסוג יגואר, ואילו ביום 4/10/09 הועבר הרישום ברכב מסוג שברולט.

על אף העברת רישום הבעלות בשני הרכבים, נותרו הרכבים בחזקתם ובשימושם של המשיבים 1,2.

3. משלא התממשו הבטחות המשיב 1 ביחס לקיום העסקה והפקת הרווחים שהובטחו, פנו המערערים ביום 30/5/10 למשרד הרישוי על מנת להוציא רישיונות לרכבים שהועברו על שם המערערת, זאת בכדי להעבירם לחזקתם, ברם אז גילו להפתעתם כי ביום 22/3/10 הועברה הבעלות בשני הרכבים, ללא ידיעתם, וללא הסכמתם על שם המשיב 3.

4. בסמוך לאחר מכן הגישו המערערים תביעה להשבת מלוא הסכומים שהועברו למשיב 1.

התביעה הוגשה כנגד המשיב 1 ואשתו - המשיבה 2, כנגד אחיה של המשיבה 2, על שמו הועברו שני הרכבים, כנגד בנק ערבי ישראלי שהטיל שיעבוד על רכב השברולט בגין הלוואה שנטל המשיב 3 לאחר שהרכב הועבר על שמו, וכנגד רשות הדואר כלפיה הופנו טענות ביחס לרשלנות בהתנהלותה בנושא העברת הבעלות ברכבים.

בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה גם בקשה לקבלת סעד זמני – תפיסת הרכבים והעברתם לחזקת המערערים.

5. בהחלטת בית המשפט קמא מיום 15/7/10 בבקשה למתן סעד זמני נקבע כי על המשיבים למסור החזקה ביגואר לכונסת נכסים שמונתה והוטל עיקול ברישום על שני הרכבים.

ביחס לרכב השברולט נדחתה הבקשה זאת נוכח העובדה כי הרכב היה משועבד לבנק.

בהמשך אושרה מכירת רכב היגואר, וכספי המכירה הועברו לבנק על חשבון חוב המערערת לבנק – חוב אשר הובטח באמצעות הטלת שיעבוד על רכב היגואר.

פסק דינו של בית המשפט קמא:

6. בית המשפט קמא קיבל את התביעה כנגד המשיב 1 ביחס לסכומי הכסף שהועברו לו ע"י המערערים, וחייב את המשיב להשיב למערערים סכום של 626,400 ₪ בניכוי סכומים מסוימים שהתקבלו אצל המערערים כתוצאה ממכירת רכב היגואר, וכן סכום נמוך נוסף שקבל המערער.

7. ביחס למשיבים 2,3,5 נקבע כי העברת הבעלות ברכב השברולט משם המערערת לשם המשיב 3 אכן נעשתה שלא בידיעתם, ולא בהסכמתם של המערערים, ובניגוד לנוהל פנימי של הדואר, שכן נקבע כי נסתרה גרסת פקיד הדואר לפיה ביצע העברת הבעלות לאחר שהוצגה בפניו תעודת זהות מקורית של המערערת.

יחד עם זאת נקבע כי אין מקום לחייב את המשיבים בתשלום שווי רכב השברולט, שכן לא הוכח שוויו במועד העברת הבעלות למשיב 3.

יובהר בנוגע לרכב השברולט כי בכתב התביעה המתוקן נתבקש סעד כספי ביחס לתשלום שווי רכב השברולט במועד העברת הבעלות ברכב רק כנגד המשיב 5 (ראה האמור בסעיף 54ז' לכתב התביעה המתוקן), ואילו כנגד המשיבים 2 ו-3 נדרש סעד של השבת רכב השברולט, ואולם בסיכומי המערערים הם חזרו בהם מקבלת הסעד של השבת הרכב, ובקשו קבלת שוויו הן מאת המשיב 5 והן מאת המשיבים 2 ו-3 (זאת כאמור בניגוד לסעד שנתבקש בכתב התביעה).

8. בנוגע להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד חויב המשיב 1 בסכום של 60,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, וכן בהחזר אגרה.

המשיבים 2 ו-3 חויבו בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

התביעה כנגד הבנק ורשות הדואר נדחתה.

יובהר כי הבנק צורף רק כנתבע פורמלי ומן הטעם שהטיל שיעבוד על רכב השברולט בגין ההלוואה שנטל המשיב 3.

טענות המערערים:

9. היה מקום לחייב המשיבים 2,3,5 בתשלום שווי רכב השברולט במועד העברת הבעלות על שם המשיב 3, שכן המשיבים לא העלו כל טענה בנוגע לאי ציון והוכחת שווי הרכב, והמערערים לא ייחסו חשיבות לצורך בהוכחת השווי, שכן סברו כי בית המשפט יקבע את השווי בהתאם למחירון מכוניות מקובל.

אשר על כן בקשו המערערים בהודעת הערעור להשיב התיק לבית המשפט קמא על מנת שיורה על הגשת חוות דעת או קביעת הפיצוי בהתאם למחירון רכבים.

בדיון שהתקיים בפנינו נטען לחילופין כי יש מקום לקביעת שווי הרכב בדרך של אומדנא.

10. בנוגע להחזר הוצאות נטען כי למערערים נגרמו הוצאות רבות מוכחות (תמלול הקלטות, הוצאות כינוס לרכב היגואר: הוצאות פרסום, שכ"ט שמאי ודמי אחסנת רכב תפוס) כך שהיה מקום לפסוק גם הוצאות אלו מעבר להחזר אגרה.

עוד נטען כי היה מקום לחייב בהוצאות גם את המשיבים 2,3.

ביחס לשכר הטרחה נטען כי היה מקום לפסוק כנגד המשיב 1 שכ"ט גבוה מסכום של 60,000 ₪ זאת בשים לב להיקף העבודה הנרחב בתיק זה.

טענות המשיבים 1-3:

11. היה מקום לאבחן בין המשיב 1 למשיבים 2 ו-3 בכל הנוגע לפסיקת שכר טרחה כפי שעשה בית המשפט קמא, שכן הרוח החיה היה המשיב 1 בלבד ולא המשיבים 2 או 3.

12. היה מקום לדחות הסעד בגין שווי רכב השברולט זאת בהעדר הוכחת שוויו וזניחת כל סעד הקשור בו.

13. ביחס להוצאות – הותיר ב"כ המשיבים 1-3 את הנושא לשיקול דעת בית המשפט כאמור בעמוד 3 ש' 16 לפרוטוקול הדיון.

טענות המשיבה 5:

14. רכיב הנזק הינו חלק מיסודות העוולה שיש להוכיח ומשלא הוכח ביחס לרכב השברולט, היה מקום לדחות התביעה, זאת בפרט כאשר בנקל ניתן היה להגיש חוות דעת שמאי או מחירון להוכחת השווי – דבר שלא נעשה.

דיון והכרעה:

15. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובחנתי טענותיהם בעיקרי הטיעון, ולאחר שעיינתי ובחנתי את חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא, אציע לחברותי לדחות הערעור בכל הנוגע לדרישת הפיצוי בגין רכב השברולט, ולקבל הערעור בכל הנוגע לפסיקת הוצאות המשפט.

להלן הנימוקים:

16. נקודת המוצא היא כי על תובע להניח תשתית ראייתית הן בנושא הנזק והן בעניין שיעורו כאמור בע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 807-806 (1981):

"נראה לי, כי הגישה הנכונה היא, כי נפגע, התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) (להלן: חוק התרופות), חייב להוכיח, במידת וודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו... כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט".

17. במקרים בהם, לאור אופיו וטבעו של הנזק, ניתן להביא ראיות ונתונים ברורים להוכחת שיעורו של הנזק, אך הדבר לא נעשה, לא ייפסק לניזוק פיצוי והתביעה תדחה אם לא הוכח שיעור הנזק (על אף שהוכח כי נגרם נזק).

ראה ע"א 7287/12 חתמי לוידס נ' נמל אשדוד ניתן ביום 9/12/14, ע"א 78/04 המגן נ' גרשון הובלות פ"ד סא(3) 18, ע"א 21/0/10 רמנוף נ' שוורץ ניתן ביום 7/3/12.

18. במקרה דנן עסקינן בשווי רכב אשר ניתן לעמוד על שיעורו באופן מדוייק למדי, ולא הוצג כל טעם מניח את הדעת המסביר מדוע הדבר לא נעשה.

מכאן שהמערערים כשלו בהוכחת התביעה ביחס לרכב השברולט, שכן מרכיב הנזק הינו חלק מעילת התביעה.

אומנם יתכן שלא ניתן היה לבחון את הרכב הספציפי ולהגיש חוות דעת שמאי אשר בדק את הרכב זאת נוכח אי הבהירות ביחס למקום המצאו של הרכב, ברם לכל הפחות ניתן היה להגיש מחירון רכבים משומשים או חוות דעת שמאי המתייחסת לשווי רכב דומה לרכב.

19. אין גם מקום לקבל טענת המערערים שהועלתה בדיון שהתקיים בפנינו, ולפיה ניתן היה לקבוע פיצוי על דרך האומדנא.

רק במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק מסובכת מעצם טיבה, ובלתי אפשרי או קשה להוכיח, כאשר לאור טבעו ואופיו של הנזק עולה קושי להוכיחו בדייקנות ובוודאות, אזי, די לו לנפגע שיביא אותם נתונים, שניתן להביאם באופן סביר, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראה ע"א 355/80 אנסימוב נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 800, ע"א 8958/96 שוסטר נ' מצא ניתן ביום 16/9/01.

ברם כאמור לעיל במקרה דנן לא מדובר בנזק שקשה להוכיחו, ועל כן אין לקבל הבקשה להחזיר התיק לבית המשפט קמא לצורך קביעת שווי על דרך האומדנא.

כן אין מקום כי ערכאת הערעור תקבע השווי על דרך האומדנא הן בשים לב לאמור לעיל והן מאחר שערכאת הערעור לא נועדה לביצוע "מקצה שיפורים", ואין מקום לפתוח מחדש במסגרת ערכאת הערעור את החזית העובדתית.

20. לסיכום האמור לעיל בדין דחה בית המשפט קמא את דרישת הפיצוי בגין שווי רכב השברולט, ואין מקום להתערב בקביעתו.

יחד עם זאת ראוי להוסיף ולהבהיר שניים:

ראשית - ממילא חויב המשיב כלפי המערערים במלוא הסכום שהועבר לו, והסכום בו חויב כולל בחובו גם את שווי רכב השברולט.

שנית - לא ברור לי כלל מדוע בחרו המערערים לזנוח את הסעד שנתבקש על ידם ביחס למשיבים 2 ו-3 הנוגע לקבלת החזקה ברכב השברולט, זאת בשים לב להצהרת הבנק בסיכומיו - "השיעבוד על השברולט אינו רלבנטי עוד שכן השיעבוד שנעשה עליו היה לשם הבטחת הלוואה ספציפית שהועמדה לנתבע 3 והלוואה זו נפרעה כסדרה ובמלואה".

מכל מקום ומשבית המשפט קמא הצהיר בפסק דינו כי המערערים הם הבעלים של הרכב (סעיף 61 לפסק הדין) הם רשאים לפעול בהתאם.

21. שונה המצב באשר לפסיקת הוצאות:

אף שככלל בית משפט של ערעור לא נוטה להתערב בסכום ההוצאות הנפסק על ידי הערכאה הדיונית (ראה רע"א 6894/14 AIG נ' פלוני ניתן ביום 24/12/14), הרי שמקרה זה נופל לגדר אותם מקרים חריגים ויוצאים מן הכלל בהם יש מקום להתערבות שכן קיימות הוצאות מוכחות הקשורות בחלקן העיקרי להליך מכירת רכב היגואר בכינוס נכסים (זאת לאחר שהרכב נתפס והועבר לכונסת נכסים לצורך מכירתו), אשר על כן היה מקום לפסוק הוצאות ע"פ הפירוט כדלקמן:

תמלול קלטות – סך של 3,095 ש"ח, הוצאות כינוס לרכב היגואר: הוצאות פרסום - סך של 1,239 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך 826 ש"ח, ודמי אחסנת רכב תפוס – סך של 17,464 ₪.

אין מקום להתערב בגובה שכר הטרחה שנפסק, שהינו סביר ומתאים בנסיבות העניין, ואף אין לומר כי הינו על הצד הנמוך (60,000 ₪).

לסיכום האמור לעיל – אציע לחברותי לדחות הערעור בכל הקשור לפסיקת פיצוי ביחס לרכב השברולט ובנוגע לגובה שכר הטרחה שנפסק, ולקבלו ביחס לסכום ההוצאות באופן שיתווסף סכום ההוצאות שפורט לעיל, אותו יש להטיל על המשיב 1.

השופטת ברכה בר-זיו:

מסכימה

השופטת אספרנצה אלון:

מסכימה.

לפיכך, אנו מורות על דחיית הערעור בכל הקשור לפסיקת פיצוי ביחס לרכב השברולט ובנוגע לגובה שכר הטרחה שנפסק.

אנו מקבלות את הערעור ביחס לסכום ההוצאות ומחייבות את המשיב 1 לשלם למערערים, בנוסף לסכום בו חוייב בבימ"ש קמא, את הסכום של 22,624 ₪.

כל צד יישא בהוצאותיו בערעור.

ככל שהופקד ערבון על ידי המערערים, הוא יוחזר להם באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ז, 13 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.