ההליך בתיק 38771-06-13 הוא תובענה הצהרתית לביטול פסק דין בסך של 2,206,600 ₪ שניתן ביום 24.3.09 (להלן: "תביעת אבו סמרה").

ההליך בתיק 60311-05-13 הוא תביעה כספית בסך של 1,860,051 ₪ (להלן: "תביעת סקלר").

במוקד הדיון, ארבעה הסכמי הלוואה בכתב שנטען כי הם משקפים מתן הלוואות בסכום מצטבר של קרוב למיליון דולר, לרבות שאלת אותנטיות ההסכמים והחתימות עליהם, כמו גם אותנטיות החתימות על מסמכים רבים נוספים שנטען כי נחתמו לצורך העמדת בטחונות להחזר ההלוואות.

ארבעת הסכמי ההלוואה יכונו בהמשך, לשם הנוחיות, ההסכם הראשון, השני, השלישי והרביעי. אך יודגש כבר עתה כי בעוד שאין מחלוקת לגבי האותנטיות של החתימות על ההסכם הראשון ועל המסמכים הנלווים לו (וכן לגבי האותנטיות של חמישה הסכמי הלוואה מוקדמים יותר), שונה מצב הדברים ביחס למסמכים הנחזים כהסכמים השני, השלישי והרביעי, שנטען כי החתימות הרבות המופיעות עליהם ועל המסמכים הרבים הנלווים להם – הן מזוייפות.

הצדדים חלוקים באשר למרבית העובדות. משכך, תחילה יובא רקע עובדתי בו יפורטו נתונים בסיסיים שאינם במחלוקת, ואשר יסייעו להבנת המחלוקת וטענות הצדדים. בהמשך, במסגרת טענות הצדדים יפורטו הגרסאות העובדתיות.

א. רקע עובדתי

1. מר אלכס סקלר (להלן: "סקלר", ולעתים: "אלכס") הינו איש עסקים המנהל את עיקר פעילותו העסקית במדינות שונות מחוץ לישראל. מזה שנים רבות הוא מבלה את מרבית זמנו בחו"ל, אך מגיע בקביעות לישראל, מעת לעת, בין השאר בשים לב לכך שנשותיו לשעבר וילדיו גרים בישראל. ד"ר האני אבו סמרה (להלן: "האני"), הוא רופא בכיר בבית החולים וולפסון, וכן רופא עצמאי במכבי שירותי בריאות. אשתו, גב' באסימה אבו סמרה (להלן: "באסמה"), היא מורה לאנגלית ומנהלת חטיבה בבית ספר. בני הזוג אבו סמרה (להלן יכונו יחד: "אבו סמרה"), ובמיוחד האני, היו מצויים בקשרי ידידות קרובים עם סקלר במשך תקופה ארוכה של למעלה מ- 15 שנים. הצדדים מסכימים כי הקשר החברי ביניהם החל להירקם במהלך שנות ה-90', ככל הנראה בשנת 1995, לאחר שסקלר פנה להאני לקבלת טיפול רפואי. בהמשך התהדק הקשר וכלל היכרות עם המשפחה - מכאן הידידות בין סקלר ובאסמה - וכן בילויים משותפים. אין גם מחלוקת על כך שכבר בשלב מוקדם של מערכת היחסים, הלווה סקלר כספים להאני.

2. ביום 12.1.99 נחתם בין סקלר להאני הסכם הלוואה לפיו הלווה סקלר להאני סך של 100,000$ (להלן: "ההסכם המוקדם הראשון").

ביום 6.4.03 נחתם בין סקלר להאני הסכם משלים להסכם המוקדם הראשון, בו צויין כי נכון ליום 25.3.03 עמד חובו של האני לסקלר על סך של 151,298$ (להלן: "ההסכם המוקדם השני").

בשנת 2004, חתמו סקלר והאני על הסכם משלים נוסף בו צויין כי נכון ליום 1.4.04 עמד חובו של האני לסקלר על סך של 108,174$, וכן צויין בו כי לבקשת האני מלווה לו סקלר סכום נוסף של 50,000$ (להלן: "ההסכם המוקדם השלישי").

בשנת 2005, חתמו סקלר והאני על הסכם משלים נוסף בו צויין כי נכון ליום 5.4.05 עמד החוב של האני לסקלר על סך של 145,574$, וכן צויין בו כי לבקשת האני מלווה לו סקלר סכום נוסף של 100,000 ₪ (להלן: "ההסכם המוקדם הרביעי").

ביום 5.3.07 חתמו סקלר והאני על הסכם משלים נוסף בו צויין כי נכון ליום 2.3.07 עמד החוב של האני לסקלר על סך של 144,334$, וכן צויין בו כי לבקשת האני מלווה לו סקלר סכום נוסף של 165,000$, כך שסכום החוב יהא סך של 309,334$ (להלן: "ההסכם המוקדם החמישי").

חמשת ההסכמים הללו, שאין חולק כי נחתמו ע"י האני, יכונו יחד: "ההסכמים המוקדמים". ההסכמים המוקדמים נערכו באנגלית, אך הם ברורים וקצרים (עמוד וחצי לכל היותר).

3. ביום 26.1.09 נחתם הסכם הלוואה בין אבו סמרה לסקלר (להלן: "ההסכם הראשון"). כאמור, על עצם החתימה על ההסכם הראשון ועל המסמכים הרבים הנלווים לו אשר יפורטו מיד, אין חולק. בהסכם הראשון צויין כי סקלר ילווה לאבו סמרה סך של 650,000$, כאשר "ההלוואה מותנית באיכות וגובה" של הבטחונות שיועמדו כמפורט בסעיפים 9 ו-10 בהסכם. בסעיף 9 להסכם הראשון נכתב כי לצורך הבטחת החזר ההלוואה, הלווה (כלומר בני הזוג אבו סמרה) מתחייב למשכן לטובת המלווה (סקלר) את זכויותיו בשורה ארוכה של נכסים פיננסיים (תשעה עשר נכסים במספר) - קופות גמל, קרנות השתלמות ופוליסות ביטוח שונות, המפורטות בדקדקנות אחת לאחת ב- 19 סעיפי משנה. בסעיף 10 להסכם הראשון נכתב כי הלווה מתחייב לרשום לטובת המלווה משכנתאות בדרגה ראשונה על שני נכסי מקרקעין שפרטיהם מצוינים שם (יכונו להלן: "נכס א" ו-"נכס ב").

בנוסף להסכם הראשון נחתמו באותו היום שורה ארוכה של 19 המחאות זכות בהן מורה האני לקופות הגמל השונות, לקרנות ההשתלמות השונות ולחברות הביטוח בביטוחים השונים, בהוראה בלתי חוזרת, להמחות את זכויותיו באותן קופות, קרנות וביטוחים - לסקלר. על גבי כל אחת מהמחאות הזכות התווספה פיסקה בה אישרה באסמה בחתימתה כי היא נותנת את הסכמתה הבלתי חוזרת להמחאות הזכויות ומוותרת על כל טענה ביחס אליהן.

בנוסף, נחתמה באותו יום ע"י האני המחאת זכות והוראה בלתי חוזרת המופנית אל מכבי שירותי בריאות (להלן: "מכבי") בה ממחה האני את כל הזכויות וההכנסות המגיעות ושיגיעו לו מעת לעת ממכבי, בגין עבודתו כרופא, לסקלר.

בנוסף, באותו היום חתם האני גם על צוואה בה נכתב כי הוא מוריש את כל רכושו, מכל מין וסוג שהוא, לסקלר. בצוואה פורטו בין השאר נכסי מקרקעין שונים אשר להאני זכויות בהם.

4. ביום 8.2.09, כלומר בחלוף כשבועיים בלבד, נחתם לכאורה הסכם הלוואה נוסף בין סקלר לבני הזוג אבו סמרה (להלן: "ההסכם השני"). בהסכם השני נכתב (בסעיף 15.3) כי הוא ממצה את כל ההסכמות בין הצדדים עד לאותו מועד, דהיינו הוא מבטל את ההסכם הראשון. בהסכם השני נכתב כי סקלר ילווה לאבו סמרה סך של 550,000$.

גם בהסכם השני ישנה התחייבות של הלווה (אבו סמרה) למשכן לטובת המלווה (סקלר) את זכויותיו באותה שורה ארוכה של אותם תשעה עשר נכסים פיננסיים (קרנות, קופות וביטוחים) שפורטו בהסכם הראשון, וכן לרשום משכנתאות על אותם שני נכסי מקרקעין. למעשה, לא רק פרטיהם של הבטחונות הנזכרים בהסכם השני זהים לאלו הנזכרים בהסכם הראשון, אלא ככלל הוראות ההסכם הראשון וההסכם השני הן כמעט זהות. זאת, למעט הקטנת סכום ההלוואה, והשמטת הסעיף שכותרתו "מועד מתן ההלוואה", בו הותנתה העמדת ההלוואה בבטחונות.

5. ביום 9.3.09 הוגשה ע"י עו"ד אהוד לביא, מטעמו של סקלר, תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד בני הזוג אבו סמרה לבית משפט השלום בחיפה (תיק 2628-03-09). התביעה הוגשה על סך של 2,206,600 ₪, בהתאם לסכום ההלוואה לפי ההסכם השני (550,000$) על פי השער היציג של הדולר נכון ליום 8.2.09, הוא מועד ההסכם השני. ביום 19.3.09, כלומר עשרה ימים לאחר הגשת התביעה, הוגשה לבית המשפט בקשה שכותרתה "בקשה מוסכמת למתן פסק דין" על מלוא סכום התביעה, עליה מופיעה חתימתו של עו"ד אהוד לביא כבא כוחו של סקלר, וכן מופיעות חתימות הנחזות להיות חתימותיהם של בני הזוג אבו סמרה. ביום 24.3.09 ניתן פסק הדין ע"י כב' הרשמת (כתוארה דאז) ג' ספרא-ברנע (להלן: "פסק הדין").

6. ביום 20.12.09 נחתם לכאורה הסכם הלוואה נוסף בין סקלר לבני הזוג אבו סמרה (להלן: "ההסכם השלישי"). בהסכם השלישי נכתב כי לאחר שסקלר כבר הלווה לאבו סמרה סך של 550,000$ בהתאם להסכם השני, מסכים סקלר לתת לאבו סמרה הלוואה נוספת בסך של 400,000$. בהסכם השלישי (בסעיף 8) נכתב כי להבטחת ההלוואה מתחייב הלווה (אבו סמרה) לרשום לזכות המלווה (סקלר) משכונות על זכויות הלווה בשורה ארוכה של נכסי מקרקעין (אחד עשר נכסים במספר) שפרטיהם מצוינים שם.

עוד קודם למועד בו נחתם לכאורה ההסכם השלישי, ביום 7.12.09, חתם האני לכאורה על שורה ארוכה של מסמכים בהקשר זה – הודעות מישכון בנוגע לאותם 11 נכסי מקרקעין שנזכרו בהסכם השלישי וכן ייפויי כוח בלתי חוזרים ביחס לאותם 11 נכסי מקרקעין המסמיכים את עורכי דינו של סקלר, עו"ד יאיר לביא ו/או עו"ד אהוד לביא ו/או עורכי דין נוספים ממשרדם, לבצע כל פעולה הדרושה לצורך מימוש נכסי המקרקעין הללו. חתימותיו לכאורה של האני על ייפויי הכוח הבלתי חוזרים אומתו ע"י עו"ד יאיר לביא.

בנוסף, עוד קודם למועד בו נחתם לכאורה ההסכם השלישי, ביום 10.12.09, נרשמו בפועל משכונות על זכויותיו של האני באותם 11 נכסי מקרקעין. (יוער כי לגבי אחד מהנכסים [גוש 10268 חלקה 25] לא מצוי בחומר הראיות דוח רישום משכון, אך הודעת המישכון ביחס לאותו נכס מצויה בחומר, נושאת חותמת נתקבל של רשם המשכונות מיום 10.12.09, בדומה לכל הודעות המישכון האחרות, והדעת נותנת כי דוח הרישום נשמט בטעות וכי גם משכון זה נרשם על פי הודעת המישכון).

7. עוד קודם למועד החתימה לכאורה על ההסכם השלישי ולמועד החתימות לכאורה על מסמכי מישכון בנוגע ל- 11 נכסי המקרקעין הנזכרים בהסכם השלישי ורישום המשכונות בפועל, במספר מועדים במהלך חודש נובמבר 2009 חתם האני לכאורה על מסמכי שעבוד בנוגע לכמה נכסי מקרקעין שאינם נזכרים בהסכם השלישי, ושחלקם נזכרים בהסכמים הראשון והשני. החתימות לכאורה של האני על שטרי משכנתא וייפויי כוח בלתי חוזרים ביחס לנכסים אלה, אומתו ע"י עו"ד אהוד לביא.

אתייחס למסמכים אלה בהמשך. בשלב זה ראוי לחדד כי ביחס לאחד מנכסי המקרקעין הללו, לגביו חתם לכאורה האני על מסמכי שעבוד ביום 23.11.09 (גוש 10265 חלקה 25, שיכונה להלן: "נכס ג") חתם ביום 29.11.09 אחיו של האני, מר סלמאן אבו סמרה (להלן: "סלמאן"), על שטר משכנתא בדרגה ראשונה לטובת סקלר וכן על מסמך "תנאים מיוחדים לשטר משכנתא", בו נכתב בין השאר כי המשכנתא נועדה להבטיח את חובו של האני לסקלר. ודוק; אמרנו 'חתם סלמאן' ולא אמרנו 'חתם לכאורה', שכן על חתימתו של סלמאן על מסמכים אלו אין חולק.

8. ביום 13.7.11 נחתם לכאורה הסכם הלוואה נוסף בין סקלר לבני הזוג אבו סמרה (להלן: "ההסכם הרביעי"). בהסכם הרביעי נכתב כי מכיוון שבפועל ההלוואה אשר ניתנה בעקבות ההסכם השלישי עמדה על סך של 445,000$ (ולא 400,000$), וכן מכיוון שאבו סמרה לא עמדו בהתחייבויותיהם לפי ההסכם השני וההסכם השלישי, ולבקשתם של אבו סמרה, הוחלט לקבוע תאריך נדחה לפירעון הסך הכולל של ההלוואות שניתנו בפועל, שבהסכם הרביעי נכתב כי הוא עומד על סכום של 995,000$ לפני ריביות (550,000$+445,000$).

להסכם הרביעי צורף נספח בו ישנו פירוט של תשלומים שניתנו לכאורה לאבו סמרה במועדים שונים לאחר ההסכם השלישי, והסכומים המפורטים בו מסתכמים לסך כולל של 445,000$.

יוער כי בהסכם הרביעי נכתב כי "לחיזוק הבטחונות" שניתנו לפרעון ההלוואות שנתן המלווה (סקלר) ללווים (אבו סמרה) לפי ההסכמים השני והשלישי, "יווספו מלוא הזכויות המגיעות ללווים בנכס הידוע כגוש 10329 חלקה 42". יצוין כי מדובר למעשה בנכס א', אחד משני נכסי המקרקעין שנזכרו בהסכמים הראשון והשני, וכי ממסמכים המצויים בחומר הראיות עולה לכאורה כי נעשה נסיון לשעבדו לטובת סקלר בשלבים קודמים אך זה לא צלח.

למען הנוחיות, להלן יכונו ארבעת ההסכמים הללו יחד: "הסכמי ההלוואה", ולעתים: "ההסכמים".

ב. רקע דיוני

9. מאחר שלשיטתו של סקלר אבו סמרה לא השיבו לו את ההלוואות, בשלב מסוים פתחו עורכי דינו של סקלר בהליכים שונים בהוצאה לפועל, ובין השאר:

- ביום 11.9.12 נפתח תיק הוצל"פ מס' 08-16783-12-4 נגד אבו סמרה, בהגשת בקשה לביצוע פסק הדין. ביום 15.10.12, כך לטענת אבו סמרה, הומצאה להם האזהרה בגין תיק הוצל"פ זה.

- ביום 22.10.12 נפתח תיק הוצל"פ מס' 08-19712-12-7 נגד האני בהגשת בקשה למימוש משכנתא על זכויותיו של האני בנכס ג'. בהמשך, מונה כונס נכסים.

- ביום 1.12.13 נפתח תיק הוצל"פ מס' 08-26193-13-7 נגד סלמאן בהגשת בקשה למימוש משכנתא על זכויותיו של סלמאן בנכס ג'. בהמשך, מונה כונס נכסים.

- ביום 1.12.13 נפתח תיק הוצל"פ מס' 08-26197-13-1 נגד האני, בהגשת בקשה למימוש משכנתא על זכויותיו של האני במקרקעין הידועים כגוש 10320 חלקה 10 וכן כגוש 10320 חלקה 46 (הנכס הראשון הוא נכס ב', והשני יכונה בהמשך "נכס ד").

מבלי להרחיב, יצויין כי בתיקי ההוצל"פ השונים התקיימו הליכים רבים; הוגשו התנגדויות, בקשות חוזרות לעיכוב הליכים, ובקשות שונות נוספות. ניתנו החלטות רבות, ובנוגע לחלקן אבו סמרה פנו מספר פעמים לערכאות ערעור.

10. ביום 8.11.12 הגישו אבו סמרה, באמצעות באת כוחם דאז עו"ד לידיה חיות (להלן: "עו"ד חיות") בקשה לביטול פסק הדין (להלן: "הבקשה לביטול"), ובגדרה ביקשו גם את סגירת שני תיקי ההוצל"פ שנפתחו עד אותה עת, ובשלב ראשון עיכוב הליכי ההוצל"פ שננקטו לביצוע פסק הדין. הבקשה לביטול הוגשה במסגרת תיק 2628-03-09 עצמו. ביום 13.11.12 הורה בית המשפט (כב' הרשמת הבכירה ג' ספרא-ברנע) על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה אחרת.

ביום 5.5.13 קיבלה כב' הרשמת הבכירה את טענת באי כוחו של סקלר לפיה דין הבקשה לביטול להימחק על הסף שכן היא נעדרת סמכות עניינית לדון בה, לאור אופי הטענות בבקשה לביטול, ונקבע כי על אבו סמרה לעתור בהליך נפרד לביטול פסק הדין.

11. ביום 10.2.13, כלומר עוד בטרם ניתנה ההחלטה בה נמחקה הבקשה לביטול, הגישו אבו סמרה (וסלמאן) לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 17983-02-13), במסגרתה עתרו לסעד הצהרתי רחב היקף, ובין השאר ביקשו כי בית המשפט יצהיר שארבעת הסכמי ההלוואה בסכום כולל של 995,000$ - "בטלים ומבוטלים", וכך גם כל "שטרי המשכנתא ושאר המסמכים מכוחם של הסכמי ההלוואה דלעיל - בטלים ומבוטלים", וכן ביקשו מחיקת כל הרישומים בגין המסמכים הנ"ל מן הפנקסים המנוהלים ברשם המשכונות וברשם המקרקעין (להלן: "המרצת הפתיחה").

לאחר ההחלטה מיום 5.5.13 בה נמחקה הבקשה לביטול, אבו סמרה ביקשו לתקן את המרצת הפתיחה ולהוסיף לה סעד הצהרתי נוסף, ולפיו פסק הדין הינו "בטל ומבוטל". ביום 30.5.13 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי יש להגיש את התובענה לביטול פסק הדין לבית משפט השלום. בדיון שהתקיים ביום 4.6.13, הורה בית המשפט המחוזי על העברת הדיון בהמרצת הפתיחה לפסים של סדר דין רגיל. כמו כן, הוסכם על פניה להליך של גישור.

12. ביום 18.6.13, לאחר שנמחקה הבקשה לביטול פסק הדין בגדרי התיק בו ניתן, ולאחר שנדחתה הבקשה להוסיף להמרצת הפתיחה דיון בסעד של ביטול פסק הדין, הוגשה לבית משפט זה תביעת אבו סמרה (ת.א. 38771-06-13).

ביום 30.5.13 הוגשה תביעת סקלר בסדר דין מקוצר (ת.א. 60311-05-13) ולבקשתו הוטלו עיקולים זמניים על זכויות אבו סמרה אצל צדדי ג'. אבו סמרה הגישו בקשת רשות להתגונן (להלן: "הבר"ל") וכן בקשה לביטול העיקול. בהמשך, לאור הודעות המחזיקים נקבע כי אין צורך לדון בביטול העיקול שלא תפס דבר, כאשר ממילא הוטלו עיקולים במסגרת הליכי ההוצל"פ, ונקבע מועד לדיון בבר"ל.

13. לאחר שהליך הגישור אליו הופנו הצדדים ע"י בית המשפט המחוזי לא עלה יפה, הגישו אבו סמרה ביום 25.9.13 לבית המשפט המחוזי בקשה לאחד בפניו את הדיון בתביעת אבו סמרה עם הדיון בהמרצת הפתיחה. ב"כ סקלר טענו כי לא ניתן לאחד תיקים שכל אחד מהם מצוי בסמכות ערכאה שונה. בהחלטה מיום 21.10.13 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לאיחוד הדיון, וכן הורה על עיכוב ההליכים בהמרצת הפתיחה עד לאחר הכרעות חלוטות בתיקים שהוגשו בבית משפט השלום, וזאת לשם מניעת סרבול וניהול הליכים כפולים, ועל סגירה מנהלית של התיק.

14. במסגרת ההליכים השונים שנקטו, הגישו אבו סמרה מספר רב של בקשות לעיכוב הליכים בתיקי ההוצל"פ השונים, לעתים באופן שלא היה במקומו. על התנהלותם בהקשר זה נמתחה ביקורת.

כך, למשל, על אף ההחלטה מיום 5.5.13 בדבר מחיקת הבקשה לביטול פסק הדין בגדרי התיק בו ניתן, אבו סמרה פנו במסגרת אותו תיק בבקשה לביטול עיקולים והשבת כספים שנגבו, וזאת ביום 12.9.13, קרי בחלוף ארבעה חודשים לאחר ההחלטה. בקשתם נשאה שני מספרי תיקים: האחד 2628-03-09 והשני בכותרת פס"ד זה, והיא הוגשה למעשה בשניהם במקביל. עוד באותו היום ניתנה ע"י כב' הרשמת הבכירה החלטה הדוחה את הבקשה בשל חוסר סמכות לדון בה לאור העובדה כי התיק סגור. למרות זאת, הגישו אבו סמרה ביום 18.11.13 הודעה באותו הקשר של הליכי ההוצל"פ, ובקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק הדין ולביטול הליכים בתיק ההוצל"פ, אשר שוב נשאו את שני מספרי הליכים. שוב ניתנו החלטות הדוחות את הבקשות מסיבות ברורות, ובאחת מהן הוסיפה כב' הרשמת הבכירה וציינה כי "הבקשה נדחית, והניסיון לערב בין התיקים כבר חורג מטעות סבירה ונחזה כנסיון להטעיה".

15. במסגרת תביעת אבו סמרה הוגשו בקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין ועיכוב הליכי הוצאה לפועל. ביום 19.11.13 דחיתי על הסף בקשה ראשונה כזו שהוגשה ע"י אבו סמרה שלא כראוי. בהמשך הגישו אבו סמרה בקשה נוספת, ובהחלטתי מיום 31.1.14 ערכתי אבחנה בין תיקי הוצל"פ שנפתחו בהגשת בקשה למימוש משכנתא והסמכות לעכבם אינה נתונה לבית משפט זה, לבין תיקי הוצל"פ שנפתחו לביצוע פסק הדין, נשוא תביעת אבו סמרה. בנוגע לתיק ההוצל"פ שנפתח לשם ביצוע פסק הדין (תיק 08-16783-12-4) קיבלתי את הבקשה באופן חלקי וקבעתי כי הליכי ההוצל"פ יימשכו, אך הכספים שייגבו לא יועברו לסקלר אלא יוחזקו בידיו הנאמנות של בא כוחו.

אבו סמרה הגישו בקשה נוספת, לעיכוב הליכי הוצל"פ למימוש שטרי משכנתא בשלושה תיקי הוצל"פ: 08-26197-13-1; 08-26193-13-7; 08-19712-12-7. בקשה דומה, לעיכוב הליכים באותם תיקי הוצל"פ ממש, הם הגישו במקביל לבית המשפט המחוזי בתיק המרצת הפתיחה. בהחלטתי מיום 4.3.14 דחיתי את הבקשה מהנימוקים המפורטים שם, תוך מתיחת ביקורת על אבו סמרה וחיובם בהוצאות הן לטובת סקלר הן לטובת אוצר המדינה, בשל הגשת בקשה דומה לשתי ערכאות במקביל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי נדחתה [רע"א 52476-03-14 אבו סמרה נ' סקלר (8.6.2014)].

16. ביום 13.1.14 התקיים דיון בבר"ל בנוגע לתביעת סקלר, בו נחקר האני על תצהירו בבר"ל. בהחלטה מיום 13.8.14 נתן בית המשפט (כב' הרשמת הבכירה ספרא-ברנע) לבני הזוג אבו סמרה רשות להתגונן. בכך הפך תצהירו של האני בבר"ל לכתב ההגנה בתביעת סקלר.

לאחר שתביעת סקלר נותבה תחילה לטיפולו של מותב אחר, ביום 31.8.14 הוריתי על איחוד הדיון בתביעת סקלר יחד עם הדיון בתביעת אבו סמרה, בפניי.

17. ביום 24.11.14 הגישו אבו סמרה תביעה נוספת נגד סקלר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 51059-11-14) במסגרתה עתרו לשני סעדים: האחד, סעד כספי בסך 3,000,000 ₪ שמגיעים להם לטענתם בגין טיפולים רפואיים שהעניק האני לסקלר, לקרובי משפחתו ולאנשים נוספים; השני, סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכמי ההלוואה ושטרות המשכון/משכנתא, דהיינו סעד דומה לזה שנתבע בהמרצת הפתיחה. ההליכים בתיק זה (שיכונה להלן: "התביעה במחוזי") עוכבו, מהטעם שהלכה למעשה כל הטענות העובדתיות המועלות בגדרו מועלות בהליכים אלה שבפניי. בהמשך משההכרעה בתיקים שבפניי התעכבה, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) על סגירה מנהלית של התיק.

יצויין כי גם במסגרת התביעה במחוזי הגישו אבו סמרה (וכן סלמאן) כמה וכמה בקשות לעיכוב הליכי ההוצל"פ למימוש משכון/משכנתא בהם נקט סקלר, ובין השאר:

- בקשה לעיכוב הליכי מימוש משכנתא בתיק הוצל"פ 08-26193-13-7, נדחתה בהחלטה מיום 15.12.14 (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר).

- בקשה נוספת לעיכוב הליכי מימוש משכנתא בתיקי הוצל"פ 08-26193-13-7 ו- 08-26197-13-1 וכן של משכונות נוספים, נדחתה בהחלטה מיום 21.12.14 (כב' השופט ס' ג'יוסי).

- בקשה להטלת עיקול על זכויות המשכנתא שנרשמו לטובת סקלר, שהוגשה ביום 5.1.15 ע"י האני, נדחתה בהחלטה מיום 6.1.15 (כב' השופטת ע' אטיאס).

ראוי לציין כי במסגרת החלטה מיום 26.1.15 שעסקה בבקשה לפטור מאגרה בגין התביעה במחוזי, הביע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' אטיאס) דעתו ביחס לסיכויי התביעה, וציין כי, לכאורה, "מדובר בתביעה מפוקפקת שרב הנסתר בה על הנגלה".

18. לתשומת לב מיוחדת ראויה בקשה למתן צו מניעה בנוגע למכירת נכס מקרקעין במסגרת תיק הוצל"פ מס' 08-26193-13-7, שהוגשה ע"י סלמאן ביום 20.1.15, שכן התקיים בה דיון פרונטלי בו נחקרו סלמאן מחד גיסא ועו"ד אהוד לביא מטעם סקלר מאידך גיסא. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 30.1.15 (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר). על החלטה אחרונה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, שנדחתה אף היא, תוך שבית המשפט העליון (כב' השופט נ' סולברג) קובע בין השאר:

"כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה המבררת, וגם לגוף העניין לא מצאתי כל דופי במסקנתו של בית המשפט המחוזי, בהתחשב ברף הראייתי הגבוה המונח לפתחו של הטוען טענת תרמית, וכן לכלל הראייתי הידוע בשם "ידיעת החותם", לפיו חזקה על אדם החותם על מסמך כי קרא והסכים לתוכנו (ע"א 4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי, פסקה 11 וההפניות שם (10.2.2015)). דומני שלא יכול להיות ספק כי סלמאן לא התגבר על החזקה האמורה ולא הרים את הנטל המוטל עליו. גרסתו בבקשה סתרה את זו שעלתה בדיון, ואף זו לא עלתה בקנה אחד עם תצהיר שמסר בהליך אחר. מנגד גרסתו של לביא ברורה, עקבית ונתמכת במסמכים".

[רע"א 972/15 אבו סמרה נ' סקלר (17.2.2015)]

19. ביום 26.11.15 הגיש סקלר תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 59610-11-15), בה תבע מאבו סמרה פיצוי בסך 600,000 ₪ בטענה לשימוש לרעה על ידם בהליכי משפט. כמו כן ביקש סקלר צו קבוע שיחסום את אבו סמרה מהגשת בקשות ותביעות סרק נגדו. ביום 20.4.16 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) על מחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית ביחס לסעד הכספי ומטעמי זכות הגישה לערכאות ביחס לצו החוסם שהתבקש, אך הוסיף וציין כי "... ברור שמדובר בנתבעים שבאמצעות עורך דינם מנהלים הליכים מטרידים ומיותרים, עושים שימוש לרעה בהליכים משפטיים, וכל מקרה צריך להידון לגופו, תוך חיובם בהוצאות כבדות, הוצאות לדוגמא, היה ויסתבר כי מדובר בהליך סרק והליך ריקני".

20. מסכת הראיות –

במסגרת ניהול ההליך שבפניי הוגשו התצהירים הבאים:

מטעם סקלר הוגשו תצהיריהם של סקלר עצמו, עו"ד אהוד לביא, עו"ד ונוטריון דניאל ריכטמן ומר ז'אן בחוס.

מטעם אבו סמרה הוגשו תצהיריהם של האני, באסמה וסלמאן.

לאחר שאיחדתי את שני התיקים בפניי, התרתי לאבו סמרה הגשת תצהירי עדות ראשית נוספים, ואכן הוגש תצהיר משלים של האני.

כל המצהירים נחקרו.

יצויין כי אף אחד מהצדדים לא הגיש חוות דעת מומחה בתחום זיהוי כתבי יד וחתימות (המכונה לעתים "גרפולוגיה משפטית") לתמיכה בטענותיו לעניין אותנטיות החתימות על המסמכים.

ג. טענות הצדדים

ג.(1) טענות סקלר

21. גרסתו העובדתית של סקלר הינה כלהלן:

לאחר שהאני וסקלר הכירו בסמוך לשנת 1995 נרקמה ביניהם מערכת יחסים חברית וקרובה. סקלר שיתף את האני במשברים שעבר והאני חלק עמו פרטים אישיים. האני טיפל בסקלר ובני משפחתו, כרופא המשפחה במסגרת חברותם בקופ"ח מכבי. בנוסף, לבקשת האני, סקלר הפנה אליו תושבים זרים לקבלת טיפול רפואי בישראל ('תיירות מרפא') והאני נהנה מהכנסות בגין כך. האני מעולם לא ביקש תמורה עבור שירותים אישיים שכביכול נתן לסקלר ומשפחתו מעבר לטיפולים במסגרת תקנון קופ"ח. ככל שהאני ייעץ לסקלר בנוגע לעניינים רפואיים או ביקר אותו בעת שהיה חולה, הוא עשה כן כחלק ממערכת היחסים החברית בין הצדדים. מן הצד השני, וכחלק מאותה מערכת יחסים חברית, האני ומשפחתו נהנו מאירוח ומימון של חופשות שונות בארץ ובחו"ל על חשבון סקלר (לרבות פעמיים באיטליה, פעמיים בגרמניה, פעמיים בשווייץ, ארבע פעמים במוסקבה, וכן בטורקיה, בקפריסין, ומספר רב של פעמים באילת ובים המלח).

לאור הידידות שהלכה והעמיקה בין הצדדים, ולאור מצבו הכלכלי האיתן של סקלר, הרשה לעצמו האני לבקש סיוע כלכלי מסקלר מעת לעת. האני לווה מסקלר כספים לראשונה כבר כשנתיים לאחר ההיכרות ביניהם, בשנת 1997 בערך, בתחילה בסכומים קטנים. בשלב מסויים, האני סיפר לסקלר כי נקלע להסתבכות כלכלית לאחר שאחיו אשר היה מופקד על בניית ביתו דרש ממנו תשלום גדול פי שלושה מעלות בניית הבית. סקלר הסכים להעמיד להאני הלוואות מעת לעת ומשכך נחתמו ביניהם מספר הסכמי הלוואה עוד לפני שנת 2008 (שכונו לעיל "ההסכמים המוקדמים"):

- ביום 12.1.99 נחתם בין סקלר להאני ההסכם המוקדם הראשון, אשר עיגן בכתב מתן הלוואה להאני בסך של 100,000$. האני לא החזיר לסקלר הלוואה זו ואף ביקש הלוואה בסכומים נוספים.

- על כן, ביום 6.4.2003 נחתם בין סקלר להאני הסכם משלים להסכם המוקדם הראשון, בו הוסכם כי נכון ליום 25.3.03 עמד סכום החוב של האני לסקלר על סך של 151,298$ ונקבעו תנאי ההחזר, לרבות לוח סילוקין בו אמור היה האני לעמוד, אך הוא לא עמד בו ("ההסכם המוקדם השני"). בין היתר נקבע כי חלק מתשלומי החזר ההלוואה יועברו ישירות מהאני לגב' לאה סקלר, לה אמור היה סקלר לשלם מזונות בישראל, במקום שסקלר יעביר מדי חודש כספים מחו"ל.

- מקץ שנה, ומשלא עמד האני בתנאי ההחזר שנקבעו בהסכם המוקדם השני, חתמו הצדדים ביום 31.3.04 על הסכם משלים נוסף. במסגרת הסכם זה, "ההסכם המוקדם השלישי", הוסכם כי נכון ליום 1.4.04 עמד סכום החוב של האני לסקלר על סך של 108,174$, וכמו כן סקלר הלווה להאני לבקשתו סך נוסף של 50,000$, וכן נקבעו תנאי ההחזר, שבהמשך גם בהם לא עמד האני. להסכם המוקדם השלישי צורף תיעוד התנועות הכספיות בין הצדדים עד לאותה עת, שהאני אישר אותו בחתימתו.

- ושוב, האני לא עמד באופן מלא בתנאי ההחזר, סקלר נעתר לבקשתו לדחות את מועדי התשלום ולהלוות לו עוד כספים, והצדדים חתמו על הסכם משלים נוסף. במסגרת הסכם זה, "ההסכם המוקדם הרביעי", הוסכם כי נכון ליום 5.4.05 עמד החוב של האני לסקלר על 145,574$, וכמו כן סקלר הלווה להאני לבקשתו סכום נוסף של 100,000 ₪ (יוער כי בתצהיר העדות הראשית של סקלר צויין בטעות 100,000$, אך סקלר אינו טוען כי זהו הסכום), וכן נקבעו תנאי ההחזר. גם להסכם המוקדם הרביעי צורף תיעוד חתום ומוסכם של התנועות הכספיות בין הצדדים עד אז. גם בתנאי ההחזר של ההסכם המוקדם הרביעי לא עמד האני.

- משכך, ביום 5.3.07 נחתם הסכם משלים נוסף. במסגרת הסכם זה, "ההסכם המוקדם החמישי", הוסכם כי נכון ליום 2.3.07 עמד סכום החוב של האני לסקלר על סך של 144,334$, וסקלר הלווה להאני לבקשתו סכום נוסף של 165,000$. גם להסכם זה צורף תיעוד תנועות כספיות בין הצדדים. סקלר טוען כי סך ההלוואה לאחר העמדת הסכום הנוסף על פי ההסכם המוקדם החמישי, היה 309,334$.

סקלר מסביר כי למרות ההפרות החוזרות של ההסכמים המוקדמים מצד האני, יחסי החברות ההדוקים ביניהם הם שגרמו לו בכל פעם להעניק להאני לבקשתו ארכות נוספות, ואף סכומים נוספים, ומכאן ריבוי ההסכמים.

22. לקראת סוף שנת 2008 נערכה בין האני וסקלר פגישה במוסקבה במהלכה סיפר האני לסקלר על מצבו הכלכלי הקשה בשל חובות במיליוני שקלים לגורמים רבים ושונים. האני אף פירט לסקלר ברשימה שערך בכתב ידו, על פני ארבעה עמודים הנושאים לוגו של בית המלון במוסקבה, את מצבת החובות שלו ושל באסמה לבנקים השונים, וכן לאנשים ולגורמים פרטיים שונים אשר נושים בהם (להלן בהתאמה: "הפגישה במוסקבה"; "רשימת החובות").

לטענת סקלר, הוא היה קרוע בין רצונו לסייע להאני, ידידו הקרוב באותה עת, אשר לא רק שלא השיב את ההלוואות הקודמות אלא נתון היה במצוקה כלכלית קשה וביקש עזרה בסכומים נוספים, לבין ההבנה כי הוא עלול להמשיך ולשים כספו על קרן הצבי דווקא לאור הקשיים הכלכליים והנושים הרבים. סקלר הסכים להמשיך לסייע להאני כלכלית ולא לפעול לגביית החוב, אולם לקבל בטחונות מתאימים וממשיים, ולעגן את ההלוואות בהסכם מפורט וטוב יותר. בני הזוג אבו סמרה קיבלו את התנאים והציעו להעמיד לטובת ההלוואה בטחונות בדרך של שעבוד זכויות ונכסים שלהם, בין היתר נכסי נדל"ן, נכסים פיננסיים, ובהמשך סוכם אף על צוואה של האני למקרה מוות ופס"ד כספי.

במכתב מיום 15.1.09 אישר האני בכתב כי חובו לסקלר עומד על סך של 370,000$ וכי סכום זה התקבל אצל האני במועדים שונים עד ליום 31.12.08 (להלן: "המכתב"). במכתב התחייב האני להשיב לסקלר את מלוא הסכום עד ליום 28.2.09, וכמו כן המחה לסקלר בהמחאה בלתי חוזרת את מלוא הכספים שיגיעו לו מעת לעת בגין עבודתו כרופא במכבי.

סקלר מבהיר כי המכתב נועד לצרכי "יישור קו" בלבד, ונערך מתוך ידיעה ברורה שהאני לא יוכל להשיב את הסכום הנקוב במכתב במועד שנקבע בו (תוך חודש וחצי בלבד).

23. על רקע נסיבות אלה, מיד לאחר מכן, ביום 26.1.09, נחתם ההסכם הראשון ע"ס 650,000$. ההסכם הראשון מעגן בתוכו כספים שכבר ניתנו לאבו סמרה עוד לפני מועד חתימתו וכן סכומים נוספים שיינתנו להם לאחר החתימה עליו, הכל לצד רשימת בטחונות משמעותית המפורטת בהסכם. כאמור, לאור רשימת החובות וההבנה שמצבו הכלכלי של האני קשה, עמד סקלר הפעם על מתן בטחונות וכן על כך שהסכם ההלוואה יערך באמצעות עורך דין. הפרטים ביחס לבטחונות אלה סופקו ע"י האני מבעוד מועד לעורכי דינו של סקלר, משרד עורכי הדין לביא, על מנת שיכינו מבעוד מועד ייפויי כוח, הודעות מישכון, המחאות זכות, וכיו"ב. ביום 26.1.09 הגיעו בני הזוג אבו סמרה למשרדו של עו"ד אהוד לביא שהסביר להם את תנאי ההלוואה ומשמעות הבטחונות הניתנים על ידם. לאחר מכן הפנה אותם אל עו"ד דניאל ריכטמן, נוטריון שמשרדו מצוי בסמוך, ובפניו חתמו אבו סמרה על הסכם ההלוואה הראשון, על הבטחונות השונים בהתאם להסכם הראשון, וכן על צוואה בה ציווה האני את כל רכושו לסקלר כאשר באסמה מודעת לה, וזאת לאחר שעו"ד ריכטמן הסביר להם שוב את משמעות הסכם ההלוואה והבטחונות. המידע הרב בדבר הנכסים הפיננסיים של האני, ששימשו כבטחונות בהסכם, נמסר ע"י האני מרצונו החופשי והדבר מעיד על להיטותו לקבל את ההלוואה. כך גם חתימתו של האני על צוואה, מאותו טעם.

24. זמן קצר לאחר חתימת ההסכם הראשון ובטרם הועברה לאבו סמרה יתרת סכום ההלוואה על פיו, ביקש האני לעדכן את סכום ההלוואה ולהקטינו לסך של 550,000$. לשם כך הסכימו הצדדים כי ייערך הסכם הלוואה מתוקן הכולל את הסכום המוקטן - הוא ההסכם השני שנחתם ביום 8.2.09, פחות משבועיים מחתימת ההסכם הראשון. לאחר חתימת ההסכם השני, השלים סקלר את סכום ההלוואה, מיתרת החוב הקודמת עד לסך של 550,000$, ויתרת הכספים הועברה לאבו סמרה. גם במסגרת ההסכם השני הוסכם כי בנוסף לנכסים הפיננסיים אבו סמרה ישעבדו לטובת סקלר את אותן שתי חלקות מקרקעין שנזכרו בהסכם הראשון (נכס א' ו-נכס ב'). רישום שעבוד זה נתקל בקשיים טכניים והשלמת רישום הבטחונות להסכם השני הושלמה רק כעבור חודשים. בחודש נובמבר 2009 חתם האני על שלושה שטרי משכנתא ושלושה ייפויי כוח בלתי חוזרים לטובת ב"כ סקלר לצורך רישום משכנתא על זכויותיו של האני בשלוש חלקות (נכס ב' מההסכם השני, נכס נוסף שכונה לעיל נכס ג', וכן חלקה נוספת - גוש 10320 חלקה 46 - שתכונה להלן "נכס ד").

גם סלמאן חתם בנובמבר 2009 על שטר משכנתא ויפוי כוח בלתי חוזר, ביחס לזכויותיו בנכס ג', לאחר רתימתו לעניין ע"י האני. החתימות נעשו בפני עו"ד אהוד לביא לאחר שהסביר להאני ולסלמאן את מהות הפעולה והתוצאות המשפטיות הנובעות ממנה.

25. הנסיבות החריגות של העניין וביניהן גובה סכום ההלוואה, הנושים הרבים של אבו סמרה, העובדה שאבו סמרה לא עמדו במועדי ההחזרים המוסכמים של ההלוואות שניתנו בעבר, התמכרותו של האני להימורים, והעובדה שהאני ביקש שוב ושוב עוד ועוד הלוואות, הובילו את עורכי דינו של האני לדרוש - כבטוחה נוספת - ואת אבו סמרה להסכים, כי יינתן פסק דין מוסכם לטובת סקלר על מלוא סכום ההלוואה, על מנת להקל על נקיטת הליכי גביה במידת הצורך. וכך, ביום 9.3.09 הוגשה התביעה בת.א. 2628-03-09 בבית משפט השלום בחיפה, וכבר ביום 19.3.09 הוגשה בקשה מוסכמת למתן פסק דין חתומה ע"י עו"ד אהוד לביא מטעם סקלר ובני הזוג אבו סמרה. פסק הדין המוסכם ניתן על סך של 2,206,600 ₪, לפי סכום של 550,000$.

26. לקראת סוף שנת 2009, ועוד בטרם החלו אבו סמרה להשיב את ההלוואה שקיבלו מסקלר, הם פנו אליו שוב בבקשה ללוות ממנו כספים נוספים וטענו כי הם מסובכים כלכלית. בשל יחסי החברות הקרובים בין האני לסקלר, הוא נעתר שוב להפצרותיהם והסכים להלוות להם סכום נוסף של 400,000$ אך בכפוף להעמדת בטחונות נוספים, ואבו סמרה הבטיחו לספק לו כאלה לצורך קבלת ההלוואה הנוספת. לאחר שעשו כן, ביום 20.12.09 נחתם ההסכם השלישי. לקראת חתימת ההסכם השלישי - ומעבר למסמכי המשכנתא שנחתמו בנובמבר 2009 ביחס לנכסים ב', ג', ד' - העבירו אבו סמרה לעורכי דינו של סקלר פרטים של 11 נכסי מקרקעין שלאבו סמרה לא היו בהם זכויות רשומות, אך לדבריהם הם קיבלו בירושה חלק מהזכויות בנכסים אלה. ביום 7.12.09 חתמו אבו סמרה על מסמכים לצורך רישום משכון על זכויותיהם ב-11 נכסים אלה, וכן על ייפויי כוח בלתי חוזרים לטובת עורכי דינו של סקלר.

את סכום ההלוואה לפי ההסכם השלישי העביר סקלר לאבו סמרה במועדים שונים לאחריו, ברובו בהעברות בנקאיות שונות. מיד לאחר ההסכם השלישי הועבר סך של 160,000$ (105,000$ לחשבון ע"ש האני בבנק לאומי, ו- 55,000$ לחשבון ע"ש באסמה בבנק לאומי). בהמשך הועברו סכומים נוספים במהלך התקופה שעד לחודש 6/11', הרוב בהעברות בנקאיות וחלק קטן במזומן. בסופו של דבר, לאור בקשות אבו סמרה בהתאם לצרכיהם מעת לעת, בפועל הסתכמו ההעברות הכספיות לכלל הלוואה בסך של 445,000$ ולא כפי שנכתב בהסכם השלישי. מתוך 445,000$ בוצעו העברות בנקאיות - לגביהן צורפו אסמכתאות - בסכומים מצטברים של 337,000$ + 44,000 יורו, ובנוסף מסר להם סקלר סכומים במזומן, בסך מצטבר של 48,000$.

בשלב זה סקלר עוד האמין בחברות עם אבו סמרה ולא הקפיד לתעד כל סכום שנתן לאבו סמרה ברישומיו. כך לדוגמא, ביום 26.10.10 העביר סקלר - העברה לגביה יש בידו אסמכתא - סכום נוסף של 153,185.23 ₪ לחשבונו של האני בבנק ערבי ישראלי בשפרעם, לפירעון יתרת הלוואה של האני לבנק. סקלר לא כלל אותו בטבלה שערך, משום כך הוא נעדר מהסכמי ההלוואה, ולכן סכום זה אינו נתבע מאבו סמרה במסגרת ההליכים כאן.

27. הן בשל שינוי סכום ההלוואה שניתן בפועל לעומת סכום ההלוואה הנקוב בהסכם השלישי, והן ובעיקר מכיוון שאבו סמרה טרם החלו להשיב את סכום ההלוואה שניתן במסגרת ההסכם השני וביקשו לדחות גם את המועד להחזר הלוואה זו, הסכימו הצדדים לערוך הסכם הלוואה נוסף, מסכם, בו יוסדר באופן מרוכז סכום ההלוואה הכולל ותנאי השבתו. וכך ביום 13.7.11 נחתם ההסכם הרביעי בו הסכימו הצדדים כי הסכומים אותם הלווה סקלר לאבו סמרה בעקבות ההסכם השלישי הסתכמו בפועל לסך של 445,000$ ולהסכם הרביעי צורפה טבלה המפרטת את הסכומים שהועברו ומועדיהם ואשר חתומה ע"י אבו סמרה. עוד הסכימו הצדדים כי הסך המצטבר של כל ההלוואות שהעמיד סקלר לאבו סמרה נכון למועד חתימת ההסכם הרביעי עומד על 995,000$ (ללא ריבית).

28. בשנת 2011 חתמו הצדדים גם על הסכם הלוואה נוסף להלוואה עתידית בסך 300,000$ אך בסופו של דבר זו לא יצאה אל הפועל (להלן: "הסכם ההלוואה הנוסף"). מכיוון שסכום ההלוואה לא הועבר בפועל, סקלר אינו תובע מאומה בגין הסכם ההלוואה הנוסף, הגם שמדובר בהסכם חתום.

ביום 25.8.11 שלחה באסמה לסקלר דואר אלקטרוני שלטענת סקלר יש בו בכדי להעיד על הסתבכותו של האני עם גורמים מפוקפקים והצורך בסיוע כלכלי (להלן: "תכתובת הדוא"ל"). בתכתובת הדוא"ל כתבה באסמה לסקלר שאנשים "מהשוק השחור" מגיעים לביתם וכן למרפאה ודורשים את כספם תוך איומים. על כן הפצירה באסמה בסקלר להעביר להם בדחיפות לפחות סך של 60,000$ "בשביל השוק השחור".

29. בשל הלחצים הכבדים שהפעילו אבו סמרה על סקלר לקבלת כספים נוספים ובשים לב להיקף החוב, בשלב זה ביקש סקלר מהאני שיבטח את עצמו בביטוח חיים נוסף, במימונו של סקלר, כאשר המוטב היחיד בביטוח זה יהא סקלר. פוליסה כזו אכן הוצאה. לצורך רכישת פוליסת ביטוח החיים מסר האני פרטים רפואיים אישיים מיוזמתו, במסגרת מילוי "הצהרת בריאות".

בחודש אוגוסט 2011 שכר סקלר, באמצעות עורך דינו יאיר לביא, את שירותיו של יועץ מס ומנהל עסקים, מר ז'אן בחוס, לשם בדיקת מסת הנכסים של אבו סמרה לצורך בחינת אפשרות למתן הלוואה נוספת וההיתכנות של החזר סכומי ההלוואות שכבר ניתנו. לשם כך נפגש מר בחוס עם אבו סמרה וקיבל מהם מידע באשר לנכסיהם השונים; הן הנכסים שכבר שועבדו אך הזכויות בהם לא היו רשומות וטעונות היו בדיקה, והן נכסים פוטנציאליים נוספים שיוכלו לשמש כבטוחה. מסקנותיו של מר בחוס היו כי מצב הבטחונות ביחס לסכומי ההלוואה שכבר ניתנו - איננו מספק, וכי ייתכן שלאחר רישום משכנתא על הבית בשפרעם תהיה אפשרות לשחרר כספים נוספים, אולם זאת אך ורק ישירות לנושים של אבו סמרה תוך התחייבות שהאני לא ייטול עוד הלוואות מצדדי ג'.

30. ביום 15.7.12 - התאריך שעד אליו היו אמורות להיפרע כל ההלוואות בהתאם לקבוע בהסכם הרביעי והמסכם - נערכה פגישה מכרעת בין סקלר להאני במהלכה דרש סקלר מהאני להתחיל לעמוד בהתחייבויותיו וביקש לברר מדוע מצבת החובות הכוללת של האני גבוהה מזו שדיווח בתחילה. היות והאני לא הביע נכונות לעמוד בהתחייבויותיו ולא סיפק הסבר למצגי השווא והעלמת המידע מסקלר ביחס למצבת חובותיו, הגיע סקלר להחלטה שעליו לפעול באמצעים משפטיים לצורך גביית החוב ובכלל זה לממש את המשכונות שניתנו לו, להגיש לביצוע בהוצאה לפועל את פסק הדין ולפעול לגביית מלוא החוב.

31. עד כאן תמצית גרסתו העובדתית של סקלר. טרם סקירת תמצית טיעוניו המשפטיים, מן הראוי לחדד כי על אף ששתי התביעות עוסקות בארבעה הסכמים הרי שלטענת סקלר, מדובר למעשה בשתי הלוואות בלבד:

- ההלוואה הראשונה שניתנה, כך לטענת סקלר, בהתאם להסכם הראשון ולהסכם השני שבא תחתיו, כשבועיים בלבד לאחריו, בסכום נמוך יותר. בפועל, חלק גדול מההלוואה הראשונה, כ- 370,000$ מתוכה, היווה יתרת חוב קודמת שהאני היה חייב לו וסקלר ניאות שלא לדרוש אותה ממנו אלא להלוות לו אותה לפרק זמן נוסף בהתאם לתנאי ההסכמים הראשון והשני. יתרת ההלוואה הראשונה, קרי השלמת הסכום ל- 550,000$, שולמה לאבו סמרה בסמוך לאחר החתימה על ההסכמים הראשון והשני, כך לטענת סקלר.

- ההלוואה השניה שניתנה, כך לטענת סקלר, בהתאם להסכם השלישי, ואמורה היתה להסתכם בסך של 400,000$. בפועל, כספי ההלוואה השניה הועברו לאבו סמרה במספר "פעימות", על פני תקופה, בהתאם לצרכיהם ובקשותיהם של אבו סמרה, והסתכמו לסך של 445,000$.

במסגרת ההסכם הרביעי או בעקבותיו, על פי סקלר, לא ניתנו לאבו סמרה סכומי הלוואה נוספים, והסכם זה למעשה אך עיגן את הסכום המעודכן שהלווה סקלר בפועל בשתי ההלוואות הנ"ל, סך של 995,000$, ואת הסכמתו של סקלר שלא להעמיד את שתי ההלוואות הנ"ל לפרעון מיידי אלא להותירן בידי אבו סמרה לפרק זמן נוסף.

32. תמצית הטענות המשפטיות של סקלר:

- סקלר טוען כי בעניין המסמכים הרבים הנושאים את חתימותיהם של אבו סמרה, הם העלו טענות עובדתיות סותרות, כאשר מחד גיסא טענו לזיוף חתימותיהם, ומאידך גיסא טענו כי חתמו מבלי לעיין במסמכים ומבלי לדעת את תוכנם. מכיוון שבתחילת הדרך אבו סמרה הודו כי חתמו על המסמכים, ורק מאוחר יותר החלו להתכחש לכך בניגוד גמור לטענות עובדתיות קודמות - דבר שהם אינם רשאים לעשותו - אבו סמרה מושתקים מלטעון לזיוף חתימותיהם.

- סקלר טוען כי מכיוון שאבו סמרה טוענים טענות של זיוף מרמה והונאה, שהן טענות בעלות אופי פלילי, רמת ההוכחה הנדרשת מהם גבוהה יותר מזו הנהוגה במשפט האזרחי. עוד טוען סקלר כי הנטל להוכחת טענות המרמה והזיוף מוטל על הטוען אותן, ובענייננו אבו סמרה, וכי הם לא עמדו בנטל זה משום שהם לא סיפקו כל ראיה להוכחת הטענה ואין די בעדותם לצורך הוכחת האמור. בנוסף, טוען סקלר כי הוא הוכיח את אמיתות המסמכים ואת עובדת חתימתם של בני הזוג אבו סמרה על המסמכים בראיות חיצוניות. סקלר מוסיף וטוען כי במהלך חקירתם הנגדית לא ידעו אבו סמרה להבחין בין חתימת אמת שלהם לבין חתימה שהיא לטענתם מזויפת, ואף בשל כך לא ניתן לקבל את טענתם בעניין הזיוף. בנוסף, סקלר טוען כי הלכה למעשה אבו סמרה הודו בחקירתם הנגדית בחתימות שונות להן התכחשו עובר לחקירה, ומשמעות הדבר לגבי הכחשת שאר החתימות ברורה.

- סקלר טוען כי יש לדחות את טענת אבו סמרה לפיה הם לא ידעו על מה הם חותמים לאור הכלל המשפטי לפיו אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו, הבין אותו והסכים לתוכנו, ולאור העובדה כי אבו סמרה לא הצליחו לסתור כלל זה או להוכיח את התקיימות החריגים לו.

- סקלר טוען כי טענת אבו סמרה לפיה הם נדרשו לחתום על המסמכים לצורך קבלת שכר טרחה המגיע כביכול להאני מופרכת על פניה, שכן לצורך קבלת שכר טרחה לא צריך לחתום כלל על מסמכים או להתחייב בהתחייבות כלשהי, אלא רק להוציא חשבונית מס (ובעת התשלום קבלה). מיותר לציין שלא הוצגה חשבונית מס כלשהי שהוציא האני. אף לא הוצגה דרישת תשלום כלשהי שדרש במהלך השנים.

- סקלר טוען כי בניגוד לטענותיהם החמורות של אבו סמרה, העולות כדי טענות למעשים פליליים של ממש לא רק מצידו אלא גם מצד עורכי דינו, טענות הנעדרות תשתית ראייתית כלשהי, גרסתו שלו - גם אם למתבונן מהצד אינה נראית שגרתית - היא גרסה פשוטה וקוהרנטית המגובה במסמכים רבים החתומים על ידי אבו סמרה ואשר נתמכת בעדים ובראיות.

- סקלר טוען כי לא ניתן להתעלם מהמסה הקריטית של החלטות ביניים שניתנו בערכאות השונות, במסגרת ההליכים השונים שהתנהלו ומתנהלים בינו לבין אבו סמרה, אשר דחו בקשות של אבו סמרה ושל סלמאן לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ, כאשר רובן נימקו את הדחיה בקביעה כי אותן הטענות המועלות ע"י אבו סמרה גם כאן - קלושות.

- סקלר טוען כי אבו סמרה שמטו את הבסיס מתחת לטענותיהם כאשר הציגו גרסאות עובדתיות שונות, הן בגדרי הליך זה עצמו ובמיוחד בהשוואה בינו לבין הליכים קודמים בהם נקטו.

- סקלר טוען כי עדותו של האני היתה רעועה, מתחכמת, לא עניינית, בלתי סבירה וחסרת היגיון על פניה, וכי עדותה של באסמה קרסה לנוכח גרסאותיה המשתנות, אותות "השקר" בעדותה והתחמקותה העקבית ממתן תשובות ענייניות.

- סקלר טוען כי החתימה על שטרי המשכנתא בעקבות ההסכם השני רק ביום 23.11.09, למעלה משמונה חודשים לאחר שנחתם, והעובדה שהאני רתם את אחיו סלמאן לחתום על שטר משכנתא נוסף לטובת סקלר, לצורך העמדת ההלוואה השניה, מעידות כאלף עדים על קבלת סכום ההלוואה הראשונה במלואו.

- סקלר טוען כי הסיבה לכך שעל גבי הבקשה המוסכמת למתן פסק הדין לא צויינה כתובתם של אבו סמרה בתל אביב-יפו (אלא צויין "שפרעם") היתה כי אבו סמרה ממילא חתמו על הבקשה וקיבלו ממנה עותק. בפועל כלל לא בוצעה המצאה של הבקשה, לא לכתובתם בתל אביב ולא לביתם בשפרעם. אילו רצו עורכי דינו של סקלר "להעלים" את הבקשה, בדומה לטיעון החמור שמועלה ע"י אבו סמרה כנגדם, היה פשוט יותר לכתוב כתובת מעודכנת ולהימנע מלשלוח את הבקשה.

- סקלר טוען כי הסכם ההלוואה הנוסף שומט את הקרקע מתחת לטענת המרמה, שכן אם היה בטענה זאת ממש, היה סקלר תובע גם את הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה הנוסף (בסך 300,000$), שאף הוא נחתם ע"י אבו סמרה.

- סקלר מדגיש את תכתובת הדוא"ל ששלחה באסמה, כראיה חותכת לכך שטענות אבו סמרה כיום אינן אמת. סקלר טוען כי באסמה נתנה בנוגע אליה שלוש גרסאות עובדתיות סותרות.

- סקלר טוען כי הטענות שמעלים אבו סמרה בנוגע לכספים הרבים שהוכח כי הועברו אליהם, אינן עולות בקנה אחד זו עם זו. מחד גיסא נטען כי כספים שהעביר להם סקלר הועברו כתשלום עבור טיפולים רפואיים שסופקו כביכול ע"י האני לסקלר, למשפחתו ולאנשים נוספים. מאידך גיסא נטען כי כספים שהעביר הועברו לאבו סמרה לצורך מסירתם ע"י אבו סמרה לצדדים שלישיים עלומים שסקלר שלח אל אבו סמרה לצורך כך.

- סקלר טוען כי אבו סמרה טוענים למעשה טענת הודאה והדחה, כאשר הם מודים שקיבלו כספים מסקלר אך מוסיפים וטוענים כי כספים אלו נועדו לתשלום לצדדים שלישיים שסקלר שלח אליהם, או כתשלום עבור טיפולים רפואיים. משכך, טוען סקלר, נוכח ההודאה בקבלת הכספים, הנטל להוכיח את הטענה המדיחה - דהיינו שהכספים אותם קיבלו אבו סמרה מסקלר אכן הועברו על ידם לצדדים שלישיים - מוטל על אבו סמרה, והם לא עמדו בו.

ג.(2) טענות אבו סמרה

33. גרסתם העובדתית של אבו סמרה, כפי שזו עולה מתצהירי העדות הראשית של האני ומסיכומי אבו סמרה, תפורט להלן.

נקדים ונבהיר, בקליפת אגוז, כי לעניין אותנטיות המסמכים שהוצגו, גרסתם זו של אבו סמרה נחלקת לשניים:

- הם אכן חתמו ביום 26.1.09 על ההסכם הראשון ועל המסמכים הרבים הנלווים להסכם הראשון, אך בעת שעשו כן, לא הוסבר להם והם לא הבינו על מה הם חותמים.

- ואילו כל המסמכים הרבים שהציג סקלר כמסמכים שכביכול נחתמו על ידי אבו סמרה במועדים כלשהם לאחר תאריך 26.1.09 – ובכלל זה ההסכם השני, ההסכם השלישי וההסכם הרביעי; כמו גם כל המסמכים הנלווים לשלושת ההסכמים הללו - ובכלל זה ייפויי כוח בלתי חוזרים ומסמכי שעבוד כלומר גם מסמכים שהחתימות עליהם אומתו על ידי עורכי דין; וכן הסכם ההלוואה הנוסף; הבקשה שהוגדרה כמוסכמת למתן פסק הדין; ועוד – הם כולם מסמכים מזוייפים. החתימות הנחזות כחתימותיהם של אבו סמרה על גבי המסמכים הללו, הן כולן מזוייפות.

תמצית גרסתם העובדתית האמורה של אבו סמרה היא כלהלן.

34. ההיכרות בין האני לסקלר החלה בשנת 1995 לערך כאשר סקלר פנה להאני לצורך קבלת טיפול רפואי. מאז התהדק עד מאד הקשר ביניהם וסקלר הפך לבן בית בביתם של אבו סמרה. סקלר היה בקשרים קרובים גם עם משפחתו המורחבת של האני וביניהם סלמאן. קשר זה הוא שהביא את האני לסמוך בצורה עיוורת על סקלר ועל באי כוחו עורכי הדין יאיר ואהוד לביא.

35. במרוצת השנים האני נתן לסקלר ולאנשים רבים מטעמו שירותים רפואיים אך הלה לא שילם לו בגינם. לכן, סקלר חייב להאני סך של 800,000$ בגין שירותים רפואיים שניתנו על פני 15 שנה. כאשר פנה האני לסקלר בדרישה לקבל את כספו, התחייב האחרון למנות רופא שוויצרי שיקבע את עלות שכר הטרחה המגיע להאני. בהמשך הפנה סקלר את האני לעורכי הדין לביא על מנת לחתום על מסמכים לצורך קבלת שכר טרחתו.

ביום 26.1.09 הגיעו אבו סמרה למשרד עורכי הדין לביא. באסמה הצטרפה להאני בהגעתו למשרד עורכי הדין לביא, רק משום שהיתה אמורה לבקר את הוריה בעוספיה. במשרד עוה"ד לביא חתמו האני ובאסמה ביום 26.1.09 על מסמכים שלא הוקראו להם ולא הוסבר להם תוכנם. לאחר מכן הופנו בני הזוג אבו סמרה למשרדו של עו"ד ונוטריון דניאל ריכטמן כאשר הם מלווים בעורכת דין ממשרד עוה"ד לביא שם חתמו על מסמכים נוספים.

לאחר זמן מה נפגש האני בתחנת רכבת עם עו"ד ממשרדם של האחים לביא וחתם שם על מסמכים נוספים, גם כן לצורך קבלת שכר טרחתו, מבלי שקרא אותם ומבלי שהוסבר לו תוכנם.

36. אבו סמרה לא קיבלו כל הלוואה מסקלר. כך, למשל, נטען בסעיף 59 לתצהיר עדות ראשית של האני: "הריני להצהיר כי לא קיבלתי וגם לא אשתי כספים כלשהם בהלוואה לנו אישית ובפועל כל חתימה על מסמך שנושאו הלוואה לי או לאשתי הינו מזויף וחסר כל תוקף משפטי". קרי, לא ניתנה כל הלוואה, ולא נחתם כל מסמך שנושאו הלוואה.

37. אבו סמרה לא קיבלו את שכר הטרחה המגיע להאני מסקלר. כך, למשל, נטען בסעיף 730 לסיכומי אבו סמרה, כי אבו סמרה "לא קיבלו ולא אגורה בעקבות הטיפולים והשירותים הרפואיים" שנתן האני במשך 15 שנים לסקלר ו/או למי מטעמו.

38. רק בעקבות פתיחת הליכי ההוצל"פ כנגדם נודע לאבו סמרה על תוכן המסמכים עליהם חתמו, ועל מספר רב של מסמכים אחרים עליהם נטען כי הם חתמו, לרבות הבקשה למתן פסק הדין. אך כאמור, החתימות על גבי כל המסמכים כולם, פרט למסמכים שנחתמו ביום 26.1.09, מזוייפות.

39. עד כאן תמצית הגרסה העובדתית של אבו סמרה. עתה לסקירת תמצית טענותיהם בסיכומים.

- אבו סמרה טוענים כי אין נפקות להחלטות הביניים שניתנו בהליכים השונים, יהא מספרן אשר יהא, שכן אין המדובר במעשה בית דין ואלו ניתנו בטרם נפרסה בפני הערכאות השונות כל התשתית העובדתית כפי שנפרסה בהליך זה בפני ערכאה זו.

- אבו סמרה טוענים כי עו"ד יאיר לביא שהיה בא כוחו של סקלר בזמנים הרלוונטיים, נמנע מלהעיד היות שבאמתחתו מצוי מידע רב באשר לתרמית שבוצעה לצורך החתמתם על ההסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו. אבו סמרה מוסיפים כי עדותו של עו"ד יאיר לביא היתה מהותית משום שהוא זה אשר טיפל בעסקיו של סקלר; כי עו"ד אהוד לביא, שכן העיד, היה ממודר מתיקיו של סקלר מלבד מהתיק נשוא ההליך דנן; וכי הימנעותו של עו"ד יאיר לביא מלהעיד מטילה צל כבד על גרסתו של סקלר.

- אבו סמרה טוענים כי יש לתת משקל מהותי לעובדה שהאני מכיר את עו"ד יאיר לביא זה שנים רבות וכי הוא סמך עליו ועל אחיו, עו"ד אהוד לביא, בצורה עיוורת בהיותם חברים קרובים ו"יועציו המשפטיים של האני" לכל דבר ועניין. אבו סמרה טוענים כי עדותו של עו"ד אהוד לביא, ככלל, היתה לא עקבית ולא אמינה, ובפרט בסוגיה זו של הקשר בינו ובין אחיו עו"ד יאיר לביא לבין אבו סמרה.

- אבו סמרה טוענים כי האני העניק טיפולים רפואיים לסקלר ולאנשים נוספים לבקשתו. לטענתם, הנטל להוכיח כי בגין טיפולים אלה סקלר שילם להאני מוטל על סקלר, והוא כשל בהרמת נטל זה. אין לקבל את טענת סקלר לפיה בני משפחתו טופלו על ידי האני במסגרת חברותם בקופ"ח מכבי, מאחר שסקלר בחר שלא להביא את בני משפחתו לעדות על מנת להוכיח טענה זו ויש בכך בכדי לפעול לחובתו. אבו סמרה טוענים כי האני טיפל בבני משפחת סקלר גם באופן פרטי.

- אבו סמרה טוענים כי טענתם לפיה נטלו הלוואות לצורך העברת כספים לצדדי ג' לבקשת סקלר, לא נסתרה. אבו סמרה טוענים כי סקלר אף הודה שהשתמש בהאני לצורך העברת כספים לצדדי ג'. על פי אבו סמרה, סקלר אמנם טען כי כספים שהעביר להאני במזומן ולא בהעברות בנקאיות היו חלק מההלוואות שהעניק סקלר להאני, אך סקלר לא הוכיח טענתו זו.

- אבו סמרה טוענים כי טענה נוספת שלא הוכחה על ידי סקלר, מתייחסת לכספים שאין חולק כי הועברו על ידם לגב' לאה סקלר, והיא כי כספים אלה הועברו כחלק מהחזר הלוואה לסקלר והיוו תשלום מזונות שסקלר נדרש לשלם לה. אבו סמרה טוענים כי אין כל עדות להסכמה שהחזר ההלוואה ישולם ללאה סקלר והיא אף לא הובאה לעדות ומשכך לא הוכחה טענתו.

- אבו סמרה טוענים כי מעיון בנספחים להסכם המוקדם השני ולהסכם המוקדם השלישי עולה כי בתקופה שמיום 12.1.99 ועד ליום 25.3.03 הועבר לידי האני סך של 185,000$, מתוכם הוא החזיר 63,702$, קרי נותרה למעשה יתרה של 121,298$ בלבד. זאת, בניגוד למה שנאמר בהסכם המוקדם השני, כי יתרת החוב נכון ליום 25.3.03 עמדה על סך של 151,298$. אבו סמרה טוענים כי הפער האמור מהווה ראיה מהותית בדבר חוסר תום ליבו של סקלר שכבר אז רימה את האני ומלמד כי האני סמך על סקלר בצורה עיוורת וחתם על ההסכם המוקדם השני מבלי לבחון את הסכומים הנקובים בו.

- אבו סמרה טוענים כי מההסכם המוקדם הרביעי עולה כי יתרת החוב נכון למועד החתימה עליו עומדת על סך של 145,574$ בצירוף 100,000 ₪ ובסה"כ 170,574$, בעוד שמעיון בנספחים להסכם המוקדם השני ולהסכם המוקדם החמישי עולה כי יתרת החוב נכון למועד החתימה על ההסכם המוקדם הרביעי היתה למעשה 77,336$. גם מפער גדול זה, טוענים אבו סמרה, ניתן ללמוד על חוסר תום הלב של סקלר בהתנהלות מולם עוד בשלב ההסכמים המוקדמים, החל משנת 1999.

- אבו סמרה טוענים כי מההסכם המוקדם החמישי עולה כי יתרת החוב נכון ליום 2.3.07 עמדה על סך של 144,334$ וכי צויין שבמעמד החתימה ילווה סקלר להאני סך נוסף של 165,000$ באמצעות העברה בנקאית לחשבון של באסמה. אבו סמרה טוענים כי אין כל עדות להעברה של 165,000$ לחשבונה של באסמה וכי מעיון בנספח להסכם המוקדם השני ובנספח להסכם המוקדם החמישי עולה כי היתרה באותה העת עמדה על 52,941$ בלבד. אבו סמרה מוסיפים וטוענים כי ההסכם המוקדם החמישי כלל איננו חתום ואף מטעם זה יש לדחות את האמור בו. אבו סמרה טוענים כי לאור האמור המסקנה היא שלא הועברה "ולו אגורה שחוקה" מכוח ההסכם המוקדם החמישי.

- אבו סמרה טוענים כי הפערים להם הם טוענים בין הסכומים הנקובים בהסכמים המוקדמים לאלו אשר הועברו בפועל מעידים כאלף עדים על חוסר ליבו של סקלר כאשר הטעה את האני, אשר סמך עליו בעיניים עצומות, לחתום על הסכמים הנוקבים בסכומים גבוהים לאין שיעור מהסכומים אותם היה חייב האני לסקלר אם בכלל.

- אבו סמרה טוענים כי בעניין הפגישה במוסקבה סקלר טען טענות עובדתיות חלופיות. מצד אחד טען שמטרת הנסיעות המשותפות לחו"ל היתה נופש על חשבון סקלר ומצד שני טען שבשנת 2008 נפגשו סקלר והאני במוסקבה פגישה עסקית. לטעמם, די בטיעון עובדתי סותר זה, כך נטען, כדי לדחות את טענותיו של סקלר בעניין הפגישה במוסקבה ורשימת החובות. לעצם רשימת החובות, טוענים אבו סמרה כי רשימת החובות שכתב האני היתה מפוברקת בחלקה לצורך הפעלת לחץ על סקלר שישלם את שכר טרחתו של האני, ולשיטתם טענתם זו לא נסתרה. אבו סמרה מוסיפים וטוענים כי רשימה זו הוכנה לאחר שמצאו עצמם על פי תהום לאור דרישות הבנקים השונים להשבת הלוואות שאבו סמרה לקחו לטובת סקלר ו/או לטובת צדדי ג מטעמו, וכי הרשימה נועדה לצורך קבלת הכספים מסקלר לפירעון חובות אלו.

- אבו סמרה טוענים כי לא בכדי סקלר מבסס את טענתו בדבר יתרת חוב בסך 370,000$ נכון ליום 31.12.08 על המכתב, משום שאין כל ראיה כי הועבר לידי אבו סמרה סכום כזה. אבו סמרה מוסיפים כי סקלר לא הציג ראיות בדבר העברת כספים בהתאם להסכמים המוקדמים, מלבד הסכום האחרון שהועבר ביום 7.4.05, וחזקה היא כי אילו היה מציג ראיות בנוגע לתנועות הכספיות, אלו היו סותרות את טענתו בדבר יתרת החובה. אבו סמרה טוענים כי המכתב איננו חתום ע"י האני וכי החתימה המופיעה שם במקום בו רשום שמה של באסמה, הינה חתימה מזוייפת. אבו סמרה מוסיפים כי המכתב איננו קביל מאחר שלא הוגש ע"י עורכו.

- אבו סמרה טוענים כי גרסתו של סקלר לפיה הלווה להאני סך של 550,000$ עוד בטרם הושב לו הסך של 370,000$ - כך לשיטת אבו סמרה - כאשר לטענת סקלר מדובר באדם המכור להימורים, "איננה מתיישבת עם ההיגיון הישר".

- אבו סמרה טוענים כי חתמו על ההסכם הראשון לאחר שהוטעו, ע"י סקלר ועורכי הדין לביא, לחשוב שמדובר במסמכים לצורך קבלת שכר טרחתו של האני. אבו סמרה טוענים כי יש להתייחס לחתימותיהם על ההסכם ועל המסמכים הרבים הנלווים לו לאור העובדות הבאות הנטענות ע"י אבו סמרה: האמון שרחש האני לסקלר ולעורכי הדין אהוד ויאיר לביא; העובדה כי במשך שנים התחנן האני בפני סקלר כי ישלם לו את שכר הטרחה המגיע לו; העובדה שלא הובאה כל ראיה לתשלום שכר הטרחה להאני; שבמשך שנים החתים סקלר את האני על מסמכי הלוואה שלא משקפים את הסכומים שניתנו בפועל; שסקלר ועו"ד יאיר לביא היו שותפים עסקיים וזה האחרון נמנע מלהעיד.

- אבו סמרה טוענים כי עו"ד אהוד לביא בכוונה לא אימת את חתימותיהם על ההסכם הראשון אלא הפנה אותם לעו"ד ריכטמן על מנת להרחיק עצמו מההסכם המפוקפק היות שהוא ידע כי מדובר "בהטעיה במקרה הטוב ובתרמית במקרה הרע". אבו סמרה טוענים כי עו"ד ריכטמן הודה בחקירתו שלא הסביר להם את תוכן המסמכים עליהם חתמו אלא רק אימת את חתימתם ואף לא נתן להם עותק מהמסמכים.

- אבו סמרה טוענים כי תוכן המסמכים לא הוסבר להם, וכי טענותיו של עו"ד אהוד לביא לפיהן הוא הסביר להם את תוכן המסמכים, הינן טענות בעלמא. לשיטתם, עו"ד אהוד לביא טען בהקשר זה טענות סותרות, כאשר מצד אחד טען שהסביר את תוכן המסמכים ביום בו הגיעו אבו סמרה למשרדו לצורך החתימה, ומצד שני טען, לשיטת אבו סמרה, כי הגיע לבית חולים וולפסון להיפגש עם האני לצורך החתמתו ומתן הסבר על מסמכים שלא נחתמו באותו מעמד בסופו של דבר.

- אבו סמרה טוענים כי יש לזקוף לחובת סקלר את העובדה כי לא הובאה עדותה של עו"ד נטלי רוזנבלום ממשרד עוה"ד לביא, אשר ליוותה את אבו סמרה למשרדו של עו"ד ריכטמן לצורך אישור חתימתם.

- אבו סמרה טוענים כי פרק הזמן הקצר בו הם הוחתמו על מסה גדולה של מסמכים ביום 26.1.09 מהווה אינדיקציה לכך שמהותם של מסמכים אלו לא הוסברה להם.

- אבו סמרה טוענים כי לאור האמור לעיל הוכחו יסודותיה של עוולת התרמית כאמור בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעה שהם חתמו על המסמכים בשל תרמית ואילולא מצג השווא, לפיו מדובר במסמכים לצורך קבלת שכר טרחתו של האני, לא היו חותמים על מסמכים אלו ולא היה נגרם להם נזק ממוני כבד שבא לידי ביטוי הן בתביעות שהוגשו נגדם והן בכספים המגיעים להם ואשר מעולם לא הועברו אליהם.

- אבו סמרה טוענים כי הם לא חתמו על ההסכם השני, ולא בכדי סקלר לא טען דבר באשר למעמד החתימה עליו, זאת משום שמעמד כזה מעולם לא התקיים. אבו סמרה טוענים כי אינדיקציה לכך שההסכם השני מעולם לא נחתם על ידם מצויה בכך שבניגוד למה שנאמר בהסכם השני (סעיף 4.4) כי הצדדים יפתחו חשבון בנק משותף אליו יופקדו תשלומי החזר ההלוואה, מעולם לא נפתח חשבון בנק כזה.

- אבו סמרה מדגישים כי חתימותיהם על ההסכם השני זויפו ולשיטתם בנקל ניתן להבחין בהבדלים בין החתימות המופיעות על ההסכם הראשון ועל ההסכם השני.

- אבו סמרה טוענים כי אין בדל ראיה להעברת הכספים בהתאם להסכם השני.

- אבו סמרה טוענים כי מעולם לא חתמו על הבקשה למתן פסק הדין. לטענתם, "ניתן להבחין בנקל בשוני המהותי בין צורתן של החתימות המתנוססות על הבקשה" לבין חתימותיהם על ההסכם הראשון.

- לטענת אבו סמרה, מכיוון שהבקשה למתן פסק הדין היא בקשה בכתב, הרי שבהתאם לסדרי הדין, היה על מגיש הבקשה לצרף לה תצהיר ולהמציאה לאבו סמרה לתגובתם וכך לא נעשה.

- לטענת אבו סמרה, העובדה שאין בהסכם השני כל איזכור לבקשה למתן פסק דין מוסכם וכן העובדה שפסק הדין נתבקש וניתן למעלה מחודש לאחר חתימת ההסכם השני, שומטות את הקרקע מתחת לטענת סקלר לפיה הבקשה למתן פסק הדין התבקשה מכוח ההסכם השני.

- אבו סמרה טוענים כי "הכספים שניתנו עוד בטרם נחתמו מסמכי ההלוואה בטרם שנת 2009 הוחזרו במלואם הן באמצעות העברות בנקאיות והן באמצעות תשלומים במזומן" (סעיף 534 לסיכומי אבו סמרה). באותה נשימה הם מוסיפים כי "יתרה מכך, הסכומים המצוינים במסמכים אלו (טרום שנת 2009), הינם סכומים שבינם ובין המציאות אין כל קשר" (שם).

- אבו סמרה טוענים כי החתמת סלמאן על שטר המשכון נעשתה בחופזה ומבלי שניתן לו כל הסבר באשר לתוכן המסמך במעמד החתימה ע"י עו"ד אהוד לביא. ולראיה, כך נטען, תאריך אישור החתימה שנקוב במסמך הינו רק יומיים לאחר החתימה בפועל. גם מקום החתימה המופיע על המסמך כחיפה איננו נכון שעה שגם לשיטתו של עו"ד אהוד לביא הוא החתים את סלמאן על שטר המשכון בתחנת דלק בשפרעם.

- אבו סמרה טוענים כי גם ההסכם השלישי הינו "מסמך מזויף מבית מדרשו של סקלר" וכי הוא נועד לשמש את סקלר למקרה בו האני ידרוש את שכר טרחתו. לטענתם, הם לא חתמו על ההסכם השלישי וטענותיו של סקלר בעניין זה נטענו בעלמא. לשיטתם, ישנו שוני גרפי מהותי בין החתימות המתנוססות על ההסכם השלישי שזוייפו לאלו המתנוססות על ההסכם הראשון.

- אבו סמרה טוענים כי מכיוון שההסכם השלישי איננו חתום ע"י סקלר ולא הוגש באמצעות עורכו, הוא איננו קביל ולמצער משקלו הראייתי אפסי.

- אבו סמרה טוענים כי ייפויי הכוח הבלתי חוזרים הרבים שנחתמו לטענת סקלר בעקבות ההסכם השלישי הוגשו שלא באמצעות עורכם, עו"ד יאיר לביא, ועל כן אינם קבילים. כמו כן באחד מיפויי הכוח מופיע תאריך אישור החתימה 5 ימים לפני התאריך הנקוב כמועד החתימה ואי התאמה זו לא הוסברה. כמו כן ישנו שוני גרפי מהותי בין החתימות המתנוססות על ייפויי הכוח לאלה המתנוססות על ההסכם הראשון.

- אבו סמרה טוענים שסקלר לא הציג כל ראיה קבילה להעברת הסך של 400,000$ הנקוב בהסכם השלישי, שכן האסמכתאות לכאורה בדבר העברות הכספים לאבו סמרה הוגשו שלא באמצעות עורכיהן ולכן אינן קבילות. לחילופין, הן בעלות משקל אפסי. עוד נטען כי לא ניתן הסבר לעובדה שאף לפי מסמכיו של סקלר כספי ההלוואה בהתאם להסכם השלישי הועברו, כך נטען, בסמוך ולאחר מועד הפירעון הסופי הנקוב בהסכם השלישי.

- אבו סמרה אינם מודים בקבלת הסכומים של 337,000$ ו-44,000 יורו לגביהם צורפו אסמכתאות שאינן קבילות לשיטתם, אך מוסיפים וטוענים ביחס אליהם טענות שונות (סעיף 633 לסיכומי אבו סמרה: "למען הזהירות יתייחסו בני הזוג אבו סמרה אף לכספים שלכאורה הועברו לידי בני הזוג בסך של 337,000$ ו-44,000 יורו"). אבו סמרה טוענים כי ככל שהכספים ניתנו להם, הם ניתנו לצורך העברתם לצדדי ג'. אבו סמרה טוענים כי סקלר הודה בכך שהכספים יועדו לצדדי ג'.

- אבו סמרה טוענים כי מכלל נספחיו של סקלר עולה כי הוא העביר להם לכל היותר 571,910$ ו-44,000 יורו ולא 995,000$ כפי שסקלר טוען.

- אבו סמרה טוענים כי המסמכים שלדברי סקלר נמסרו לו על ידם ואשר נוגעים למצבם הכלכלי נושאים תאריכים המאוחרים לתאריך של ההסכם השלישי. לטענתם, יש בכך כדי להוכיח שסקלר שיקר כאשר טען, כך לשיטת אבו סמרה, שאבו סמרה עשו שימוש במסמכים אלו על מנת לשכנעו לתת להם את ההלוואה נשוא ההסכם השלישי.

- לטענת אבו סמרה, על ההסכם הרביעי מופיעה רק חתימתה המזויפת של באסמה, תוך שסקלר לא מספק כל הסבר לכך שהאני איננו חתום על ההסכם. לא בכדי מעמד החתימה ונסיבות החתימה על ההסכם הרביעי לא פורטו וזאת משום שמעולם לא התקיים מעמד חתימה כזה.

- אבו סמרה טוענים כי מסמכי ההסכם הרביעי אינם קבילים מאחר שהם הוגשו שלא באמצעות עורכם וכך גם נספח התשלומים בטבלה המצורפת להסכם.

- אבו סמרה טוענים כי חתימותיהם על גבי הסכם ההלוואה הנוסף מזויפות גם הן, ולטעמם ניתן להבחין בשוני גרפי בין החתימות המופיעות על הסכם זה לבין אלה המופיעות על ההסכם הראשון. כן נטען כי הסכם ההלוואה הנוסף אינו קביל מאחר שלא הוגש באמצעות עורכו.

- אבו סמרה טוענים כי, בשונה מנטען בסיכומי סקלר, האני לא הודה בעדותו כי החתימה על הסכם ההלוואה הנוסף היא אכן שלו, אלא הודה רק בכך שהיא יכולה להיות חתימתו.

- אבו סמרה טוענים שהוכח כי בתהליך החתמתם, או החתמתם כביכול, על מסמכים שונים היו מעורבים גורמים נוספים שסקלר לא זימן אותם לעדות: עו"ד יאיר לביא, עו"ד נטלי רוזנבלום ועו"ד סופי אבקסיס. כן נטען כי ישנם עדים מהותיים נוספים שלא זומנו ע"י סקלר, כגון: הפקידה שלו מקפריסין שבידיה לדבריו מידע באשר להעברות הכספים, נשותיו הקודמות של סקלר וביניהן גב' לאה סקלר, וכן "נשות הגנרלים" (כך). אבו סמרה טוענים שיש באמור בכדי לפעול לחובתו של סקלר. עוד נטען כי היה על סקלר לזמן לעדות את אותם צדדי ג' שקיבלו את הכספים שהועברו דרך אבו סמרה.

- אבו סמרה מאשרים כי נפגשו עם מר ז'אן בחוס אך טוענים כי עשו זאת לצורך איתור נכסים עזובים ועריכת הצהרת הון. אבו סמרה טוענים כי עורכי הדין לביא תידרכו את מר בחוס באמצעות מצג שווא בנוגע לסיבה בגינה נערכת הצהרת ההון וכי מר בחוס, בשל עבודתו עם עורכי הדין לביא במשך שנים רבות, סמך עליהם שתדרכו את אבו סמרה בנוגע למהות הפגישה ולכן לא בחן בעצמו את הסיבה בגינה נערכים הצהרת ההון ואיתור הנכסים.

- אבו סמרה טוענים כי תביעתו של סקלר הוגשה מאחר שהאני סירב להמשיך לשמש צינור להעברת כספים לצדדי ג', ומאחר שהאני עמד על זכותו לקבל את שכר הטרחה המגיע לו וסירב להעניק עוד טיפולים בטרם ישולם לו שכר טרחתו.

- אבו סמרה טוענים כי גרסתו של סקלר קרסה ואילו גרסתם לפיה הוטעו לחתום על ההסכם הראשון באמצעות מצג שווא ותרמית נמצאה אמינה וקוהרנטית. לטענתם, בנסיבות העניין לא חל כלל 'ידיעת החותם'.

- אבו סמרה טוענים כי הם עמדו בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות בתביעתם.

- אבו סמרה טוענים כי לא הועלתה כל טענה מכוחה יש להורות על העברת נטל השכנוע ו/או נטל הבאת הראיות בתביעת סקלר. עוד הם טוענים כי סקלר לא עמד בנטל השכנוע ובנטל הבאת הראיות להוכחת תביעתו, הנסמכת על הטענה כי הם חתמו על ההסכמים, שעה שלא הגיש חוות דעת מומחה להוכחת אמיתות החתימות על ההסכמים השלישי והרביעי.

- אבו סמרה טוענים כי עומדת להם הגנת "לא נעשה דבר" שעה שהם הוטעו ע"י סקלר, וכן ע"י עו"ד יאיר לביא ועו"ד אהוד לביא, לחשוב כי הם חותמים על מסמכים לצורך קבלת שכר טרחה, תוך ניצול יחסי האמון ששררו בין כל הגורמים. כך טוענים אבו סמרה אף באשר לחתימתו של סלמאן. לחילופין, טוענים אבו סמרה, הן סקלר והן עורכי הדין לביא היו חסרי תום לב במסגרת החתימה על המסמכים ודי בחוסר תום הלב על מנת להורות על בטלותם של הסכמים אלו.

40. אבו סמרה טוענים כי יש לקבל את תביעתם במלואה ולדחות את תביעת סקלר במלואה וכן לחייבו בהוצאות בשיעור ריאלי. לחילופין, טוענים אבו סמרה, אם תתקבל תביעת סקלר יש לקבוע כי סקלר העביר לאבו סמרה לכל היותר סך של 571,910$ ו- 44,000 יורו. כמו כן מבקשים אבו סמרה לקבוע כי הם כבר שילמו לסקלר סך של 243,606$ ו-3,000 ₪.

ד. נטלים

ד.(1) נטלים - כללי

41. סקלר טוען כי מאחר ואבו סמרה טוענים לזיוף חתימותיהם על גבי מסמכים רבים - ביניהם ההסכמים השני, השלישי והרביעי - ולמעשה מעלים טענה בדבר מעשי מרמה מצד סקלר ועורכי דינו, הרי שנטל השכנוע מוטל על אבו סמרה, וזאת הן בכובעם כתובעים והן בכובעם כנתבעים. לתמיכה בטענתו זו מפנה סקלר לע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003) (להלן: "עניין עסאף"); וכן לע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (11.4.2013) (להלן: "עניין בר נוי").

סקלר מוסיף וטוען כי גם אם נטל השכנוע בנוגע לתביעת סקלר היה מוטל עליו לכתחילה, הרי שהוא עבר לאבו סמרה לאחר שאלו טענו טענה מסוג הודאה והדחה, משעה שהודו כי קיבלו כספים מסקלר אך לטענתם לא כהלוואה אלא לצורך העברתם לצדדי ג' לבקשת סקלר.

42. אבו סמרה טוענים כי נטל השכנוע בתביעת סקלר מוטל על סקלר ולא עבר אליהם. בנוסף, אבו סמרה דוחים את טענת סקלר בדבר הודאה והדחה, משום שהם לא הודו בכל רכיבי כתב תביעתו.

אבו סמרה אינם חולקים על כך שבנוגע לתביעתם שלהם נטל השכנוע מוטל עליהם, ואף טוענים כי עמדו בו. עם זאת, במקום אחר טוענים אבו סמרה כי טענותיו של סקלר בעניין פסק הדין מהוות טענות מסוג הודאה והדחה שכן סקלר מודה, כך נטען, בעובדות כתב התביעה בתביעת אבו סמרה, אך טוען כי פסק הדין ניתן בהסכמה.

43. אקדים ואתייחס לטענות הצדדים בדבר הודאה והדחה, שהרי קבלתה עשויה להשליך על נטל השכנוע.

כפי שנקבע, למשל, ברע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194 (2001):

"לסיטואציה של "הודאה והדחה" – המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה – יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. ... . הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נהפך".

בענייננו, אף אחד מן הצדדים לא טען במהלך המשפט כי יש לסטות מסדר הבאת הראיות הרגיל. ולא בכדי.

כפי שהוסבר, למשל, ברע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז מפעל תחבורה בע"מ (5.5.2013) (להלן: "עניין גדלוב"), בפסקה 10:

"על מנת שיהיה מדובר ב"הודאה והדחה", ולפיכך שהנתבע יהא זה שיתחיל בהבאת הראיות במשפט, דרושה הודאה בכל העובדות הנטענות בכתב התביעה".

(ההדגשה במקור - א.ד)

בענייננו, אבו סמרה אינם מודים בכל רכיבי תביעת סקלר. הם מודים, בשפה רפה, בקבלת סכומי כסף מסויימים - לא כל סכום התביעה אלא רובו - אך אינם מודים בטענה העובדתית הבסיסית כי כספים אלה הועברו אליהם כהלוואה. לעובדה כי אבו סמרה קיבלו כספים בסכומים ניכרים - לעצם עובדה זו, שממילא הוכחה, ולאו דווקא להודאתם בה - נודעת בהחלט משמעות ראייתית מסויימת, כפי שיפורט בהמשך. אך בהעדר "הודאה" בכל העובדות בתביעת סקלר, טענתם כי הסכומים התקבלו בגין העברות כספים לצדדי ג' איננה בבחינת טענת "הדחה".

מקל וחומר שטענותיו של סקלר בנוגע לתביעת אבו סמרה אינן בבחינת הודאה והדחה. לא זו בלבד שלא באה הודאה מצידו בכל העובדות הנטענות בתביעת אבו סמרה, לא באה מטעמו הודאה בטענה כלשהי מהטענות בתביעתם. טענת אבו סמרה להודאה והדחה מוטב היה אלמלא הועלתה כלל.

על רקע המסקנה כי בשתי התביעות אין עסקינן בהודאה והדחה, נפנה לבחון את סוגיית הנטלים. מהטעמים שאפרט להלן, אין בידי לקבל את טענות סקלר בסוגיית הנטלים כפי שנטענו בסיכומיו.

44. כפי שנאמר בעניין גדלוב הנ"ל (פסקה 9), "בטרם אתייחס לגוף העניין, ראוי להקדים מילים אחדות לעניין הטרמינולוגיה הצריכה לענייננו", שכן המונחים השונים בהם נעשה שימוש בהקשר זה - בין השאר: נטל הראיה, נטל ההוכחה, חובת הראיה, חובת ההוכחה, נטל ראשי ונטל משני, ועוד - "משמשים פעמים רבות בערבוביה לתיאור שני מושגים יסודיים. המושג האחד הוא "נטל השכנוע" ... . המושג השני הוא "נטל הבאת הראיות"...". לאור חשיבות הנושא, ראוי להקפיד על מינוח נכון, ולעשות שימוש בשני מושגי יסוד אלו: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות.

על משמעותם של שני מושגי היסוד ועל ההלכה בנוגע אליהם עמד בית המשפט העליון, בין היתר, בפסק הדין המנחה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 36 (2006) (להלן: "עניין שלום גרשון"), בקובעו:

"...נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט.

נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו באשר ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו נגדו. נטל זה הוא דינמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: ...)".

ויודגש; ברובן המכריע של ההתדיינויות, הקביעה על מי מוטל נטל השכנוע היא חסרת משמעות:

"לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" (...). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (...)".

[עניין שלום גרשון, בעמ' 36]

45. כיצד קובעים מי נושא בנטל השכנוע?

"השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512)".

[עניין שלום גרשון, בעמ' 36]

מטבע הדברים, לאור האפשרות העולה מן הציטוט האחרון להטלת נטל השכנוע ביחס לטענות שונות על צדדים שונים, במצבי קיצון עשוי להיווצר מתח מסויים בין בחינת העמידה בנטל השכנוע בדרך זו, דהיינו ביחס לטענות קונקרטיות כאלה ואחרות, לבין המשמעות המושגית של נטל השכנוע כפי העולה מן הציטוטים הקודמים, אשר מחייבת בסופו של דבר הנחת נטל השכנוע הכולל - לצורך הכרעה לכאן או לכאן במצב של 'תיקו ראייתי' - לפתחו של מי מהצדדים.

כפי שמוסבר בעניין גדלוב הנ"ל (בפסקה 9):

"יודגש, כי נטל השכנוע איננו אחד במשפט. אמנם, נהוג לומר כי נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל על התובע, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". אלא שכאמור, השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, ועל כן בעניינים מסוימים במשפט, יתכן שנטל השכנוע ירבוץ, לצורך אותו עניין, על כתפיו של הנתבע, הגם שנטל השכנוע להוכחת טענות התביעה ממשיך לרבוץ על כתפיו של הטוען להן, הוא התובע. כך למשל, מקום שבו במהלך התביעה מועלית טענת התיישנות כטענת הגנה. במקרה כזה, יהא נטל השכנוע, לעניין טענה זו, על כתפיו של הנתבע".

הוא הדין, כמובן, בנוגע לנתבע המעלה טענת קיזוז כטענת הגנה. הוא הדין, כפי שנראה להלן, בנוגע לנתבע המעלה טענת מרמה או זיוף. ההלכה הפסוקה קובעת כי על בעל דין הטוען טענה מעין זו מוטל נטל השכנוע להוכיחה. אולם האם הדבר מאיין את נטל השכנוע הכולל בתביעה, המוטל על תובע להוכיח את תביעתו?

ד.(2) נטלים - תביעת סקלר

46. תביעת סקלר היא תביעה כספית להשבת כספי הלוואות שלטענתו ניתנו על ידו. מכיוון שסקלר הוא התובע, נקודת המוצא היא כי נטל השכנוע הכולל בנוגע לתביעתו, מוטל עליו.

47. אין צריך לומר כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה בנוגע לאופי הטענות הטעונות הכרעה. תביעת סקלר מתבססת בין השאר על ההסכמים השלישי והרביעי, הנחזים להיות חתומים על ידי בני הזוג אבו סמרה, אך אלו כופרים בחתימתם.

הלכה פסוקה היא כי בנסיבות אלה, על התובע להוכיח את אותנטיות המסמכים. כפי שקבע כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993) (להלן: "עניין רחמים"):

"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח' [16], בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח' [17], בעמ' 315- 316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" (ע"א 316/79 [17] הנ"ל, בעמ' 315). לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית".

48. מאידך גיסא, אבו סמרה, הנתבעים בתביעת סקלר, מתגוננים בטענה בדבר מעשה מרמה רחב היקף וזיוף שיטתי של חתימותיהם על גבי מסמכים רבים. טענתם של אבו סמרה היא מרחיקת לכת, ועל מנת לחדד את העניין יודגש כי אחת המשמעויות של קבלת הטענה תהא כי עורכי דינו של סקלר, עורכי הדין לביא, אשר אימתו חלק ניכר מן החתימות להם מתכחשים אבו סמרה, נטלו חלק פעיל במעשי הזיוף והמרמה הנטענים.

אין חולק כי הנטל להוכיח את טענת הזיוף והמרמה אשר מועלית ע"י אבו סמרה ובאה לשרת את הגנתם, מוטל עליהם. אין חולק גם כי על פי הפסיקה, ולאור הגוון הפלילי של הטענה, מדובר בנטל כבד למדי. כדברי כב' השופט י' עמית בע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.4.2012) (להלן: "עניין מישאלי") בפסקה 14:

"הנטל על המשיבות כבד במיוחד נוכח טענת התרמית והזיוף. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו, לדוגמה, ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, סעיף 5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות שם (17.7.2003); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986))".

49. סקלר טוען, כאמור, כי נטל השכנוע מוטל על אבו סמרה, ומבקש להיבנות מן הדברים הבאים שנאמרו בעניין בר נוי (בפסקה 15):

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל ...]".

בית המשפט העליון קובע בעניין בר נוי כי כאשר מועלית טענת מרמה או זיוף, על בעל הדין הטוען את הטענה מוטל נטל השכנוע להוכחתה, בין אם הוא התובע ובין אם הוא הנתבע. מכאן מבקש סקלר ללמוד כי עצם העלאת טענת הזיוף ע"י אבו סמרה העבירה את נטל השכנוע אל כתפיהם.

סבורני כי לא זו המסקנה העולה מעניין בר נוי, ועל מנת לעמוד כראוי על משמעות הפסיקה שם, יובא המשך הדברים:

"נשאלת השאלה מה דינה של טענת הגנה המבקשת לקעקע את גרסת התובע באשר לטענה שעליו להוכיח ובה בעת רומזת למעשה מרמה שביצע התובע? על פניו, נראה כי יוטל על הנתבע להוכיח את טענת המרמה העומדת לו כטענת הגנה, תוך עמידה ברף הראיות הגבוה שנקבע בפסיקה, שאם לא כן תתקבל גרסתו העובדתית של התובע. ואולם אין זאת בהכרח כך.

טענת הגנה המבקשת לשמוט את הבסיס מתחת לטענותיו העובדתיות של התובע תוך הצעת עובדות המלמדות על מעשה מרמה של התובע עשויה "לחבוש" שני כובעים. בכובעה האחד, מתפקדת היא כטענת מרמה, טענה עובדתית שכדי שייקבע בה ממצא עובדתי על ידי בית המשפט על הנתבע לעמוד בנטל השכנוע הרובץ לפתחו כפי שצוין לעיל. בכובעה השני, ייתכן ומדובר בניסיון לעמוד בחובת הראיה [הכוונה לנטל הבאת הראיות – א.ד.] הרובצת לפתחו של הנתבע לאחר שהתובע ביסס ראיות לכאורה לצורך עמידה בנטל השכנוע המוטל עליו. במסגרת ניסיון זה, יכול הנתבע להביא ראיות מטעמו או לעשות שימוש בראיות שהגיש התובע לצורך הפרכת גרסתו העובדתית של התובע תוך הצעת היפותזה של מרמה, וכך לגרום לתובע להיכשל בעמידה בנטל השכנוע הרובץ לפתחו.

....

כך, בהחלט ייתכנו מקרים בהם נתבע טוען טענת הגנה הכוללת טענת מרמה ואינו מצליח לעמוד בנטל השכנוע לצורך קביעת המרמה כממצא עובדתי, אך בה בעת מצליח לערער את הבסיס הראייתי שהציב התובע לביסוס טענותיו הוא ובכך להביא לדחיית התביעה [והשוו: ע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (1.4.2012), פסקה 16 לפסק דינה של השופטת ארבל ("יש להבחין לטעמי בין העדר הוכחה לעובדה מסוימת לבין כוונת מרמה באשר לאותה עובדה")]".

כמו כן, מן הראוי לבחון את ההכרעה שניתנה שם. בעניין בר נוי נדון מקרה בו הוגשה תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו התובעים רכשו נכס מקרקעין בתאריך נקוב, והנתבע העלה טענת מרמה כאשר טען כי התאריך שהופיע על הסכם המכר, איננו התאריך האמיתי בו נערכה העסקה. הנתבע לא הביא ראיות כלל, וביסס את טענותיו אך ורק על המסמכים והעדויות שהביאו התובעים. כמפורט בעניין בר נוי (פסקה 17], בית המשפט המחוזי קבע כי התובעים "לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם להוכיח כי מועד עריכת עסקת המכר היה ביום 1.8.1999. עם זאת, נזהר בית המשפט המחוזי בהחלטתו ולא קבע כי התקיים מעשה מרמה מטעם המערערים". בהכרעתו של בית המשפט העליון נפסק:

"דעתי היא כי בדין קבע בית המשפט המחוזי את אשר קבע. מקרים מסוג זה, בהם מתקיים מעין "תיקו ראייתי", מדגישים את חשיבות הקביעה לפתחו של מי מהצדדים רובץ נטל ההוכחה [הכוונה לנטל השכנוע הכולל בתביעה – א.ד.], שכן ברגיל, כאשר בית המשפט קובע שראיותיו של צד אחד עדיפות אין כל משמעות אמיתית לשאלת נטל השכנוע (ראו: עניין גרשון הובלות, בפסקה 12). משעה שהצליח [המשיב] לערער את התשתית הראייתית שהציגו המערערים לפני בית המשפט המחוזי, ואין זה משנה אם עשה זאת תוך שימוש בראיות המערערים בלבד, לא נותר אלא לקבוע כי המערערים לא הרימו את נטל השכנוע ולכן דין תביעתם להדחות (וראו ...). זאת, גם אם לא עמד [המשיב] בנטל השכנוע להוכיח את טענת המרמה שטען".

הנה כי כן, למרות שעל פי הפסיקה נטל השכנוע להוכחת טענת מרמה מוטל על הטוען לה, אף אם הוא נתבע, אין משמעות הדבר כי התביעה כנגדו בהכרח תתקבל אם לא עמד בנטל זה. מן ההכרעה בעניין בר נוי עולה בבירור כי לא ניתן לבסס על פסק דין זה טענות הנוקטות בגישה שונה מן הגישה המקובלת מימים ימימה בכל הנוגע לסוגיית הנטלים. עדיין, באותם מצבי קיצון בהם רלבנטית השאלה על מי מוטל נטל השכנוע, יש לבחון אותה בהתאם להוראות הדין המהותי בנוגע לנסיבות העניין, גם אם אחד מבעלי הדין העלה טענת מרמה.

בענייננו, על מנת לחדד את התשובה לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע בתביעת סקלר, נשווה בנפשנו מצב של 'תיקו ראייתי' אשר היה מתקבל בסיום ההתדיינות, או - לשם הקצנת הדוגמא - מצב דברים שבו לא הובאו ראיות כלשהן ע"י מי מהצדדים. ברי כי במקרה כזה, מן הדין היה לפסוק לחובת סקלר ולדחות את תביעתו.

50. המסקנה הינה כי נטל השכנוע בתביעת סקלר מוטל על סקלר.

עם זאת, אין במסקנה זו כדי להסיר מעל שכמם של אבו סמרה נטלים ראייתיים המוטלים עליהם, גם במסגרת תביעת סקלר. עדיין, הנטל להוכחת טענת המרמה והזיוף שהעלו אבו סמרה רובץ לפתחם, כשם שהנטל להוכיח כל טענה מוטל על הצד הטוען אותה ושאותו היא משרתת [עניין שלום גרשון הנ"ל, עמ' 37; ראו גם ע"א 9178/12 המכללה האקדמית הערבית לחינוך חיפה נ' ח'יר (24.9.2015), בפסקה 24]. וכמפורט בציטוט דלעיל מעניין מישאלי הנ"ל, ובאסמכתאות שהובאו שם, נטל זה הוא נטל כבד [ראו גם ע"א 9178/12 הנ"ל, בפסקה 25].

לא זו בלבד; נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עשוי לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט, וככל שצד אשר נשא בו בתחילה הביא ראיות להוכיח את טענתו, יעבור נטל הבאת הראיות אל הצד שכנגד לתמוך בטענתו שלו [עניין גדלוב הנ"ל, פסקה 9, ואסמכתאות שם]. בענייננו, הגם שקבענו כי נטל השכנוע בתביעת סקלר מוטל על סקלר, ככל שסקלר מביא בשלב ראשון די ראיות להוכיח כי העביר כספים לאבו סמרה, לטענתו כהלוואה, יעבור נטל הבאת הראיות אל אבו סמרה להוכיח כי אין מדובר בהלוואה.

ד.(3) נטלים - תביעת אבו סמרה

51. נקודת המוצא בתביעת אבו סמרה, בדומה לתביעת סקלר, היא כי נטל השכנוע להוכחת התביעה - ובעקבותיו נטל הבאת הראיות בשלב הראשוני טרם שיונחו ראיות במידה מספקת להעברתו אל הצד שכנגד - מוטל על התובעים, קרי על אבו סמרה, מעצם היותם התובעים.

אמנם ניתן לטעון כי, הלכה למעשה, סקלר הוא זה ש"מוציא" כספים מאבו סמרה. אולם הוא עושה כן באמצעות נקיטת הליכי הוצאה לפועל מכוח פסק דין תקף. התביעה היא תביעתם של אבו סמרה לביטול פסק הדין, בטענה כי פסק הדין ניתן בעקבות מעשה חמור של זיוף ומרמה. נטל השכנוע להוכחת התביעה מוטל על אבו סמרה, המבקשים לשנות מן המצב המשפטי הקיים. וכאמור, אבו סמרה בסיכומים מטעמם למעשה אינם חולקים על כך.

52. בהקשר זה, כלומר בנוגע לתביעת אבו סמרה, ההפניה של ב"כ סקלר לעניין עסאף - שם דובר במצב דומה מאד למצב הדברים בענייננו - הינה בהחלט במקומה. בעניין עסאף טען המערער, שהיה גם התובע בערכאה הדיונית, כי חתימתו על יפוי כוח נוטריוני להעברת זכויות במקרקעין זויפה. בית המשפט העליון קבע כי נטל השכנוע להוכחת הטענה לפיה המערער/התובע לא חתם על יפוי הכוח הנוטריוני וכי חתימתו זויפה, מוטל על המערער/התובע, וזאת על פי "הכלל שלפיו נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל הטענות העובדתיות המרכיבות את עילתו, לרבות עובדות הנושאות אופי שלילי..." [עניין עסאף, עמ' 852].

ושוב, ובדומה לאופן בו נעשה הדבר בנוגע לתביעת סקלר, על מנת להמחיש את משמעות התשובה לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע בתביעת אבו סמרה, ניטול כדוגמא מצב דברים היפותטי שבו לא הובאו ראיות כלשהן ע"י מי מהצדדים. במקרה כזה, מן הדין היה לפסוק לחובת אבו סמרה, לדחות את תביעתם לביטול פסק הדין בטענה כי הושג במרמה, ולהותיר את פסק הדין על כנו.

53. ודוק; אמנם, כפי שצויין, נטל השכנוע להוכחת טענה בדבר מעשים חמורים של זיוף ומרמה הוא נטל כבד ומצריך בדיקה קפדנית של חומר הראיות בשל אופיה ה"פלילי" של הטענה. עם זאת, כאן המקום להזכיר את ההלכה לפיה "ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות לשם העברתו אל הצד שכנגד ניתן, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות" [עניין עסאף הנ"ל, עמ' 852]. כך, בעניין עסאף נפסק כי בשלב ראשון די היה בתצהירו של התובע הטוען כי חתימתו זויפה, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לצד שכנגד, ומשלא הובאו ראיות כלשהן ע"י הצד שכנגד התוצאה היתה כי על בסיס תצהירו של התובע בלבד הורם נטל השכנוע.

לכאורה, גם טענתם של אבו סמרה כי חתימותיהם זויפו היא טענה עובדתית בעלת יסוד שלילי. אך בהיבט זה מצב הדברים בענייננו שונה לחלוטין מזה שהתקיים בעניין עסאף, שכן אל מול תצהיריהם של אבו סמרה בהם טענו לזיוף, הובאו גם הובאו תצהירים נגדיים מטעמו של סקלר - בראש ובראשונה בהקשר זה של תביעת אבו סמרה המדובר בתצהירו של עו"ד אהוד לביא - ועל כן ברור כי אין די בעצם קיומם של תצהירי אבו סמרה כשלעצמם על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות לסקלר ולהרים בדרך זו את נטל השכנוע. וככל שנטל הבאת הראיות עבר בתחילה אל סקלר, הרי הוא שב והונח לפתחם של אבו סמרה.

בהנחה שעדויות סותרות אלה אינן מאפשרות לבית המשפט להעדיף בבירור גרסתו של אחד הצדדים תוך קביעת ממצאים עובדתיים בדבר קיומם של זיוף ומרמה, או בדבר העדרם, דהיינו אם היה מדובר במעין "תיקו ראייתי", אזי על מנת שאבו סמרה יזכו בתביעתם נדרשת הבאת ראיות נוספות כלשהן על ידם מעבר לתצהיריהם.

54. ודוק; כמובן שישנו נטל ראייתי הרובץ לפתחו של סקלר גם בנוגע לתביעת אבו סמרה. מעבר לכך שדחיית תביעת אבו סמרה תותיר על כנו פסק דין כספי בסכום גבוה לטובת סקלר, ועובדה זו כשלעצמה מקימה ציפיה כי סקלר יניח בפני בית המשפט את הראיות שבידו להניח לביסוס טענותיו, הדבר נובע גם מן הכלל לפיו על מי שמבקש להסתמך על אותנטיות מסמך שהצד השני כופר בחתימתו עליו, מוטל לבסס את אותנטיות החתימה. אמנם ההלכה בהקשר זה כפי שצוטטה לעיל מפסק הדין בעניין רחמים, בוססה בין השאר על כך שהצד התובע הוא שביקש להסתמך על החתימה, וזו מהווה חלק מרכיבי התביעה שעליו להוכיח. אך הגיונו של הכלל עמו גם במצב דברים כבענייננו, ולו מכוח הכלל שעל כל צד להוכיח את הטענות המקדמות את עניינו במשפט, ולכן ישנה ציפיה להבאת ראיות גם מצד סקלר, כמובן במידה הנגזרת מן הראיות המובאות ע"י אבו סמרה, אשר נושאים בנטל הבאת הראיות הראשוני מכוח נשיאתם בנטל השכנוע.

ד.(4) נטלים - סיכום

55. ככלל, על כל אחד משני הצדדים להביא ראיות להוכחת טענותיו. בוודאי משאוחד הדיון בתיקים.

על סקלר להוכיח את טענתו כי הלווה כספים בסכום מצטבר של קרוב למליון דולר, כי החתים על מסמכים, ובין השאר להוכיח כי החתימות של אבו סמרה על מסמכים הן אמיתיות.

על אבו סמרה להוכיח את טענתם כי לא לוו כספים, כי עסקינן בסדרה של מעשי מרמה מצד סקלר ועורכי דינו, ובין השאר להוכיח כי החתימות שהוצגו כחתימותיהם הן מזוייפות.

עם זאת, יש לתת את הדעת על השאלה על מי מוטל נטל השכנוע, למקרה שייוותר "ספק שקול".

56. נטל השכנוע הכולל בתביעת סקלר – מוטל על סקלר.

אם כי על אבו סמרה, הטוענים גם בנוגע למסמכים הרלבנטיים לתביעת סקלר טענות זיוף ומרמה, מוטל הנטל להוכיח את טענתם זו.

57. נטל השכנוע הכולל בתביעת אבו סמרה – מוטל על אבו סמרה.

אם כי על סקלר, הטוען גם בנוגע למסמכים הרלבנטיים לתביעת אבו סמרה כי החתימות עליהם אותנטיות, מוטל הנטל להוכיח את טענתו זו.

58. אם הרחבנו בנוגע לנטל השכנוע, הרי שהדבר נעשה על מנת שלנגד עינינו יעמוד מצב הדברים לאשורו בסוגיית הנטלים, בין השאר בשים לב לעובדה - המעט בלתי שגרתית ביחס לתיקים מסוג זה - כי אף אחד מהצדדים לא ראה לנכון להגיש חוו"ד מומחה בנוגע לשאלת אותנטיות החתימות. אולם כאן המקום הראוי לשוב ולהזכיר:

"מכל מקום יודגש, כי השאלה על מי מוטל נטל השכנוע רלוונטית ככלל רק מקום בו בעלי הדין לא הציגו ראיות, או מקום בו לאחר הערכת מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט, נקבע כי כפות המאזניים מעויינות, דהיינו שקיים "ספק שקול" (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 400-399 (2001); אליהו הרנון "כיצד על שופט לנהוג כאשר אינו יודע אם להאמין לתובע או לנתבע?" הפרקליט כא 415 (תשכ"ה)). כלומר, מקום בו ניתן להגיע להכרעה על פי התשתית הראייתית שפרשו הצדדים בפני בית המשפט, ולקבוע כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו – וכך ראוי שיעשה במרבית המקרים, אלא אם כן, מטעמים טובים שיפורטו, לא ניתן לעשות כן – השאלה על מי מוטל נטל השכנוע היא ככלל חסרת נפקות (עניין המגן, בעמ' 36)".

[עניין גדלוב הנ"ל, פסקה 11]

מן הראוי לציין, ובהדגשה, כי סבורני שאין זה המקרה בו נותרו כפות המאזניים מעויינות באופן המחייב הכרעה על פי השאלה על מי מוטל נטל השכנוע הכולל בכל אחת מן התביעות. לאחר הערכת מכלול הראיות שהונחו בפניי, ניתן להגיע להכרעה על פי התשתית הראייתית שפרשו הצדדים, ולקבוע כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ברורה על פני משנהו.

ה. הכרעה

59. לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות הרב שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעת סקלר להתקבל ודין תביעת אבו סמרה להידחות.

טרם שאפרט נימוקיי, תוך התייחסות לכל אחת מהתביעות בנפרד, תחילה תביעת אבו סמרה ואחריה תביעת סקלר, אקדים מספר הערות בנוגע לאופן הטיעון מצד אבו סמרה.

אבו סמרה העלו בסיכומיהם ערב רב של טענות, שחלק לא מבוטל מהן הן טענות אשר מוטב היה להימנע מהעלאתן. חלק מהן חסרות כל בסיס על פני הדברים, עד שלא ראיתי צורך לפרטן. חלק מהן מועלות לראשונה בסיכומים, מבלי שהונחה להן תשתית עובדתית מספקת בשלב הבאת הראיות, או לעתים מבלי שהטענות התחדדו במסגרת הפלוגתאות בתיק הנגזרות מכתבי הטענות באופן שיאפשר לצד שכנגד להביא ראיות לגביהן. טענות אחרות אינן במקומן ומהוות הוצאת דברים מהקשרם, או עולות כדי הצגת דברים בצורה בלתי מדוייקת, לעתים בדרך שאינה מקובלת. אביא מספר דוגמאות לטענות שמוטב היה להימנע מהן:

60. (א) אבו סמרה טוענים לחוסר התאמה בסכומים בין אלו המופיעים בנספח להסכם המוקדם השני ובין אלו המופיעים בנספח להסכם המוקדם החמישי ואף טוענים כי חיבור הסכומים המופיעים בשני הנספחים מעלה כי אבו סמרה העבירו לסקלר ולגרושתו, גב' לאה סקלר, סכומים גדולים עד מאוד. על טענה זו מבססים אבו סמרה בהמשך תלי תלים של טענות נוספות. אך מעיון בשני המסמכים ניתן להבחין בנקל כי אין בסיס להשוואה ביניהם, ובוודאי שאין מקום לסכום את הסכומים הנקובים בהם על מנת לדעת מה שילמו אבו סמרה לסקלר. בעוד הנספח להסכם המוקדם השני צופה פני עתיד, דהיינו מתייחס אל תשלומים אותם אמור האני לשלם בעתיד, הרי שהנספח להסכם המוקדם החמישי מתייחס אל העבר, כלומר הוא מכיל פירוט של סכומים אשר ניתנו להאני בפועל ע"י סקלר וכן תשלומים ששילם האני בפועל לסקלר כחלק מהשבת ההלוואות במסגרת ההסכמים המוקדמים. על כך שהנספח להסכם המוקדם השני הינו צופה פני עתיד ניתן ללמוד בבירור מלשונו של סעיף 2 להסכם המוקדם השני, הקובע בפשטות כך:

"From now on the Borrower undertakes and the Lender agrees that the lone amount stipulated in cl. 1 hereabove will be repaid by the Borrower in accordance with the schedule presented in Attachment no. 1 to this Supplementary Agreement…"

אם לא די בניסוח חד משמעי זה, אינדיקציה נוספת מצויה בכך שמועדי התשלומים הנקובים בנספח (למעט התשלום הראשון), הינם מאוחרים למועד חתימת ההסכם המוקדם השני. משכך, אין כל מקום להשוואה בין הנספחים של ההסכמים המוקדמים השני והחמישי, בוודאי לא לסכימה אריתמטית של סכומים הנקובים בהם, לצורך ביסוס טענות (שהועלו רק בסיכומים) בדבר סכומים שכביכול השיב האני לסקלר בתקופת ההסכמים המוקדמים, ויש יותר מטעם לפגם בעצם העלאת הטענה, שאינה נכונה על פניה. יוער כי אי ההתאמה בין הנספחים, דהיינו אי התאמה בין מה שהאני אמור היה לשלם לבין מה ששילם, תומכת בבירור דווקא בטענות סקלר, לפיהן האני לא עמד בסיכומים עמו ביחס לתנאי ההחזר ולא השיב את מלוא ההלוואות שניתנו לו במסגרת ההסכמים המוקדמים.

61. (ב) אבו סמרה טוענים כי שורה של מסמכים שהוגשו על ידי סקלר אינם קבילים מן הטעם שלא הוגשו באמצעות עורכם. הטענה מועלית בנוגע למסמכים מרכזיים ביותר העומדים במוקד ההתדיינות, ובין השאר בנוגע להסכם השלישי, להסכם הרביעי, למכתב, לאסמכתאות בדבר העברות בנקאיות מחשבונות סקלר לחשבונות אבו סמרה, ועוד. בטענה זו, החוזרת אינספור פעמים בסיכומי אבו סמרה, אין ממש. עוד בהחלטה שניתנה ביום 30.3.14 (בסעיף 5) נקבע כי על צד המבקש להתנגד להגשת מסמך ללא חקירת עורכו להודיע על כך לבית המשפט ולצד שכנגד תוך 7 ימים מקבלת תצהירי הצד שכנגד, שאם לא כן ייחשב כמסכים לקבילות המסמך, גם אם אינו מסכים לתוכנו. הוראה זו שניתנה במסגרת תביעת אבו סמרה הוחלה, יחד עם הוראות דיוניות אחרות, גם על תביעת סקלר לאחר איחוד התביעות בהחלטה שניתנה בדיון מיום 19.10.14.

פשיטא כי הרציונל שבבסיס ההחלטה הוא להעדיף את בירור האמת ולהרחיב את התשתית הראייתית שתונח בפני בית המשפט, באופן המאפשר לצד המבקש להסתמך על מסמך להתמודד עם התנגדות להגשתו, באמצעות זימונו לעדות של עורך המסמך. לשם כך מן הראוי לחייב העלאת טענה בדבר קבילות מבעוד מועד. להמחשת העניין, יצויין כי עו"ד יאיר לביא, למשל, שלא מן הנמנע כי ערך חלק ניכר מן המסמכים לגביהם נטענת כיום טענת קבילות, נכח באולם במהלך כל ישיבות ההוכחות. הדעת נותנת, למשל, כי במידה וההתנגדות לקבילות היתה מועלית במועדה, היה סקלר עשוי לשקול העדתו לצורך הגשת מסמכים שנערכו על ידו. כך גם, לדוגמא, הדעת נותנת כי אילו היתה הטענה בדבר קבילות האסמכתאות על העברות בנקאיות מסקלר לאבו סמרה מועלית במועדה, היה בידי סקלר להעיד את הפקיד או את מנהלת החשבונות שעובדים עבורו, לחילופין את פקידי הבנק עורכי המסמכים, או כל אדם אחד שביצע בפועל את ההעברות. משעה שאבו סמרה בחרו שלא להעלות טענות בדבר קבילות במועד שנקצב, אין הם יכולים להישמע בטענות מסוג זה בשלב הסיכומים.

ודוק; אף אלמלא ההחלטה שקצבה מועד להעלאת טענות קבילות חודשים רבים לפני שלב ההוכחות, ברור כי המועד האחרון להעלאת טענות מסוג זה בהליך מסוג זה הוא בפתח ישיבת ההוכחות בה מעיד המצהיר שלתצהירו צורפו המסמכים, ותצהירו מתקבל לתיק במלואו. לכל המאוחר בשלב זה יש לחדד ולבקש הוצאת מסמך זה או אחר מן התצהיר. ברי כי אין די בהתנגדות סטנדרטית (לכל עדות שמיעה, סברה וכיו"ב) המועלית על הכתב הדדית מפי שני הצדדים. אין זה מתקבל על הדעת לנהל הליך ארכני, העוסק בין השאר בשאלת אותנטיות החתימות על מסמכים המצויים בלב המחלוקת, ורק בשלב הסיכומים "להיזכר" כי ההסכמים לגביהם נוהל ההליך, אינם קבילים, שכן לא הוגשו באמצעות עורכם אלא 'רק' באמצעות בעל דין שטוען כי הוא צד להם.

הדברים נאמרים למעלה מן הצורך שכן, כאמור, בענייננו לאור החלטה ברורה שניתנה בהקשר זה, המועד להתנגדויות בנוגע לקבילות מסמכים, חלף חודשים רבים לפני ההוכחות.

62. (ג) אבו סמרה טוענים בלהט כי סקלר טען טענות עובדתיות סותרות, שכן מצד אחד טען כי נסיעותיהם המשותפות של סקלר ואבו סמרה לחו"ל היו לנופש שמומן ע"י סקלר ומצד שני טען שבשנת 2008 נפגשו האני וסקלר במוסקבה לפגישה עסקית. יתרה מכך, אבו סמרה סבורים כי די ב"סתירה" הזו על מנת לדחות את טענות סקלר באשר לתוכן הפגישה במוסקבה ורשימת החובות. הטענה מיותרת ומוטב היה לחסוך את המלל הכרוך בהעלאתה. בשום שלב סקלר לא הצהיר או העיד (או טען בדרך אחרת) כי כל הנסיעות המשותפות היו רק לצורך נופש. ברי אין כל סתירה בין הטענה שהיו נסיעות משותפות רבות לנופש, שמומנו ע"י סקלר, חלק מהן יחד עם באסמה, טענה שאבו סמרה למעשה מודים בה, לבין הטענה כי התקיימה בין סקלר והאני פגישה עסקית במוסקבה בשנת 2008, טענה שגם בה האני הודה למעשה, ושממילא הוכחה בין היתר ע"י רשימת החובות, שאין חולק כי נכתבה ע"י האני בכתב ידו במלון במוסקבה על גבי נייר מכתבים הנושא לוגו של מלון רדיסון מוסקבה.

השאלה אם האני שהה אותה עת במוסקבה לצורך כנס רפואי, השקעה בנדל"ן או הימורים בקזינו, ואם טס למוסקבה על חשבונו או על חשבון סקלר, לא התחדדה, וממילא אינה רלבנטית. מכל מקום, טענות עובדתיות סותרות מצדו של סקלר, בוודאי אין כאן.

63. דוגמאות נוספות יש למכביר אך אסתפק באלה המפורטות לעיל. אינני סבור כי יש צורך לדון בכל הטענות שהעלו אבו סמרה בסיכומיהם (שהיקפם חריג ביותר ועלה במידה ניכרת על הסביר) אחת לאחת. אסתפק, אפוא, בהתייחסות אל טענותיהם המרכזיות, תוך שאבהיר כי גם טענות אחרות לא נעלמו מעיניי ונתתי עליהן את הדעת טרם ההכרעה בתביעות.

ו. תביעת אבו סמרה

64. בתביעתם לביטול פסק הדין, אבו סמרה טוענים למעשה שתי טענות: האחת, כי הם לא חתמו על הבקשה שכותרתה "בקשה מוסכמת למתן פסק דין" (להלן: "הבקשה למתן פס"ד מוסכם") וכי החתימות הנחזות כחתימותיהם המופיעות על הבקשה - זוייפו; והשניה, כי גם לא היתה כל סיבה שיחתמו על הבקשה למתן פס"ד מוסכם, שכן הם לא היו חייבים לסקלר את הסכום הגבוה הנקוב בה, ואף לא חבו לסקלר סכום כלשהו.

לכאורה, על מנת להכריע בתביעת אבו סמרה די לדון באותנטיות הבקשה למתן פס"ד מוסכם ובטענת אבו סמרה לזיוף חתימותיהם על גבי בקשה זו, ולבחון האם אבו סמרה עמדו בנטל להוכיח שחתימותיהם על הבקשה למתן פס"ד מוסכם אכן זויפו. שהרי אם הוכח הדבר, ממילא ברי כי יש להורות על ביטול פסק הדין, ולהיפך.

אך לא נסתפק בכך, אלא נוסיף ונבחן, במסגרת חלק זה של פסק הדין, האם מחומר הראיות עולה כי באותה עת היו אבו סמרה חייבים סכומים גבוהים לסקלר, ומסרו בידו בטוחות שונות בגין אותו חוב, שאז ניתן להבין את ההגיון וההצדקה להגשת הבקשה למתן פס"ד מוסכם, כבטוחה נוספת ו"מהודקת" יותר שניתנה בידי סקלר למפרע בגין אותו חוב.

במלים אחרות, שאלת אותנטיות החתימות על גבי הבקשה למתן פס"ד מוסכם קשורה קשר הדוק לטענות הצדדים בנוגע להלוואה הראשונה כפי שכונתה לעיל ובנוגע לכל המסמכים הרלבנטיים להלוואה הראשונה, בין השאר ההסכמים הראשון והשני וכל המסמכים הנלווים להם, ולשאלת תוקפם של מסמכים רבים אלה ואותנטיות החתימות שעליהם.

וזו תהא דרך הילוכנו. ראשית נידרש להסכמים המוקדמים, שכן לטענת סקלר החוב שנותר מהם הינו חלק מההלוואה הראשונה ונכלל בפסק הדין, חלק ניכר של כ-370,000$ מתוך 550,000$. בהמשך נידרש להסכמים הראשון והשני, הם ההסכמים שלטענת סקלר בזיקה אליהם ניתן פסק הדין. ולבסוף נדון בטענת זיוף חתימותיהם של אבו סמרה על הבקשה למתן פס"ד מוסכם.

ו.(1) ההסכמים המוקדמים והמכתב

65. בפתח הדיון בנוגע להסכמים המוקדמים נשוב ונזכיר; אבו סמרה אינם מכחישים את דבר התקשרותו של האני בהסכמים המוקדמים עם סקלר והם אינם מכחישים כי האני נטל מסקלר הלוואות על פיהם. יתרה מכך, במסגרת תצהירו של האני שהוגש בתמיכה להמרצת הפתיחה הוא אישר, בנוגע לתקופה שקדמה ל-2009, כי "..היו עיתות בהן סייע לי המשיב כספית..." (סע' 10).

כמו כן, אבו סמרה לא העלו טענה בדבר זיוף חתימותיו של האני על אף אחד מחמשת ההסכמים המוקדמים. הטענה היחידה ביחס לחתימות על הסכמים אלה, שהועלתה רק בסיכומים, היא כי חתימתו של האני אינה מצויה כלל על ההסכם המוקדם החמישי. בטענה זו אין כל ממש. חתימותיו של האני מתנוססות על כל חמשת ההסכמים המוקדמים, לרבות על גבי ההסכם המוקדם החמישי, וכן על הנספחים להסכמים המוקדמים השני, השלישי והרביעי, בהם פירוט התנועות הכספיות. ובהעדר טענה, בעיתה, בנוגע לאותנטיות החתימות, טענה כזו אינה מצויה בגדר המחלוקת.

66. טענותיהם של אבו סמרה באשר להסכמים המוקדמים מתמצות בכך שהם טוענים כי הסכומים הנקובים בהם אינם משקפים נכונה את הסכומים שניתנו ע"י סקלר להאני ואת הסכומים שהאני השיב לסקלר, וכי לא הוכח שסכום ההלוואה הנקוב בהסכם המוקדם החמישי אכן ניתן בפועל.

ודוק; אבו סמרה אינם מצרפים ראיות כלשהן בהקשר זה. אבו סמרה גם אינם טוענים כי יש בידם אסמכתאות המעידות על קבלת סכומים שונים כהלוואות, או על תשלום סכומים שונים על ידם כהחזרים של ההלוואות. אלא הם טוענים כי מתוך נספחי ההסכמים המוקדמים עצמם, בהם מופיעים הסכומים שסקלר הלווה להאני ושהאני שילם לסקלר, עולה כי הסכומים שונים מהנטען ע"י סקלר.

בסיכומיהם עורכים אבו סמרה חישובים מחישובים שונים שלשיטתם מוכיחים את טענתם זו ומגיעים למסקנה כי יתרות ההלוואה הנקובות בהסכמים המוקדמים השלישי הרביעי והחמישי אינן תואמות את הסכומים המפורטים בנספחים להסכמים המוקדמים. בחישוביהם חוזרים אבו סמרה ומתבססים על הנספח להסכם המוקדם השני, על אף שזה, כפי שכבר הובהר, צופה פני עתיד, וכן על הנספחים להסכמים המוקדמים החמישי והשלישי. אבו סמרה מתעלמים במפגיע מהנספח להסכם המוקדם הרביעי, לרבות כאשר הם בוחנים את יתרת ההלוואה נכון למועד חתימת ההסכם המוקדם הרביעי. ולא בכדי. עיון בנספחים להסכמים המוקדמים הרביעי והחמישי מעלה כי בנספח להסכם המוקדם החמישי חסרות מספר שורות בתאריכים שבין 29.4.04 ועד ליום 31.5.04. שורות אלה מופיעות בנספח להסכם המוקדם הרביעי ומופיעה בהן העברה של 50,000$ מסקלר להאני בהתאם להסכם המוקדם השלישי. יודגש כי היתרה המצטברת ליום 31.5.04 זהה בשני הנספחים, כך שלא עולה חשש לשינוי הנתונים באותן שלוש שורות חסרות ונראה כי מדובר בסה"כ בהשמטה טכנית בשל צילום מקוטע בראש העמוד.

כך או אחרת, עיון קפדני בנספחים לכלל ההסכמים המוקדמים ואף חישוב ידני מדוקדק של הסכומים העולים מהם, מביאים למסקנה כי טענותיהם של אבו סמרה בנקודה זו מבוססות על תעלולים אריתמטיים ואינן מחזיקות מים, וכי יתרות ההלוואה המצוינות בהסכמים המוקדמים השונים תואמות לנספחים המצורפים אליהם. איני רואה צורך להרחיב ולפרט מעבר לכך.

אבו סמרה לא הוכיחו כי הסכומים שהועברו שונים מאלו המפורטים במסמכים עליהם חתם האני, מסמכים מהם עולה כי נכון ליום חתימת ההסכם החמישי (בטרם ניתנה ההלוואה מכוח הסכם זה), דהיינו נכון ליום 5.3.07, עמדה יתרת ההלוואות שהעניק סקלר להאני מעת לעת, לאחר החזרים חלקיים והתחשבנויות, על סך של 144,334$.

67. גם בטענת אבו סמרה לפיה לא הוכח שההלוואה בסך 165,000$ הנקובה בהסכם המוקדם החמישי אכן ניתנה, אין ממש. אבו סמרה מבססים טענה זו על שני נימוקים. הנימוק הראשון הוא כי ההסכם המוקדם החמישי כלל לא חתום. כפי שצויין לעיל, טענה זו בעליל איננה נכונה, וההסכם חתום גם חתום.

הנימוק השני הוא כי סקלר לא הוכיח העברת סכום זה של ההלוואה לחשבון הבנק של באסמה כפי שנקבע בהסכם המוקדם החמישי. מנימוק זה עולה כי אבו סמרה מבקשים להפוך את היוצרות. כפי שצויין לעיל בתום הדיון בפרק הנטלים, נטל השכנוע בנוגע לתביעת אבו סמרה, ומכאן גם נטל הבאת הראיות בפתח ההתדיינות בגינה, מוטל על אבו סמרה, באשר לכל רכיבי התביעה. אחת הטענות המבססות את תביעתם של אבו סמרה היא כי הם לא היו חייבים לסקלר סכום כלשהו, שכן לא ביקשו ולא קיבלו ממנו כל הלוואה. משכך נטל הבאת הראיות הראשוני אף באשר לטענה זו מונח לפתחם של אבו סמרה, אם כי כמות הראיות שתידרש מהם עשויה להיות פחותה נוכח העובדה שמדובר בהוכחת יסוד שלילי [עניין עסאף, עמ' 852]. ברם, כאן עסקינן בעובדה קונקרטית שניתנת להוכחה בקלות יחסית. בהסכם המוקדם החמישי הוסכם כי סכום ההלוואה הנוסף (בסך 165,000$) יועבר לחשבון בנק של באסמה שפרטיו מצוינים בהסכם. אבו סמרה יכולים היו, ללא קושי מיוחד, להציג את דפי חשבון הבנק שפרטיו נקובים בהסכם המוקדם החמישי החל מתאריך חתימת ההסכם המוקדם החמישי ואילך, וכך להראות כי לא נכנס לאותו חשבון בנק סכום של 165,000$, או סכומי כסף אחרים בהעברה מסקלר. ראיה פשוטה ומתבקשת מעין זו, לו היתה מוצגת, היה בה בכדי להעביר את נטל הבאת הראיות בנקודה זו לסקלר להוכיח שהכסף כן הועבר, למשל לחשבון אחר. משעה שאבו סמרה לא הביאו כל ראיה, הם לא הרימו את נטל הבאת הראיות הראשוני שהיה מוטל עליהם, נטל זה לא עבר אל סקלר, ולכן יש לקבוע כי אבו סמרה לא הוכיחו את טענתם שלא קיבלו את ההלוואה בסך 165,000$ מכוח ההסכם המוקדם החמישי עליו חתם האני.

מן הראוי להוסיף ולהעיר כי נראה שאבו סמרה לא טענו באופן מפורש בכתבי הטענות המפורטים שהגישו, את הטענות שמשמעותן כי לא קיבלו כספים לפי ההסכמים המוקדמים, ודומה כי טענותיהם בהקשר זה עולות כדי הרחבת חזית. מעיון בטענות הרבות שנטענו על ידם, נראה היה לכאורה כי נושא זה אינו שנוי במחלוקת. לא מן הנמנע כי אילו היו אבו סמרה מתכחשים לסכומים אלה כבר לכתחילה, עשוי היה סקלר לפעול להבאת ראיות בנוגע להעברת כספים, או חלק מהם. אך מכיוון שהנושא לא התחדד, דומה היה כי אין צורך בכך. כאמור, מדובר בהערה, שכן טענת אבו סמרה נדחית גם לגופה, משלא הובאה כל ראיה לתמיכה בה, כמתבקש.

מעבר לאמור, בנסיבות העניין, אף במנותק משאלת הנטלים, אני מבכר את גרסתו של סקלר בהקשר זה על פני זו של אבו סמרה. גרסתו של סקלר באשר להלוואות מכוח ההסכמים המוקדמים הינה גרסה סדורה המגובה לכל אורכה במסמכים מפורטים וחתומים, כאשר מהנספחים להסכמים המוקדמים, שעל רובם האני חתום, ואשר מתעדים את העברות הכספים עד למועד חתימת ההסכם המוקדם החמישי, עולה כי סכומי ההלוואות שיוסכם כי יועברו על פי ההסכמים המוקדמים הראשון, השני, השלישי והרביעי, אכן הועברו להאני. לעומת זאת, גרסתם של אבו סמרה באשר להסכמים המוקדמים הינה עמומה במקרה הטוב, כאשר הם אינם מכחישים את עובדת התקשרותו של האני בהסכמים המוקדמים אך גם אינם מודים כי קיבל את ההלוואות מכוחם, ומסתפקים בפעלולים אריתמטיים בניסיון כושל לטעון כי הסכומים הנקובים בהם אינם תואמים את אלו העולים מהנספחים להם. בשל כך אני מבכר את גרסתו של סקלר לעניין ההלוואות מכוח ההסכמים המוקדמים.

68. נמצא; אבו סמרה לא הוכיחו כי הסכומים שהועברו אליהם שונים מאלו המופיעים במסמכים עליהם חתם האני, ולא סתרו את טענות סקלר בהקשר זה, וניתן לקבוע אפוא, כי בשנת 2007, זמן מה לאחר החתימה על ההסכם המוקדם החמישי, עמד חובו של האני לסקלר על סך של 309,000$ כתוצאה מהלוואות שנתן סקלר להאני במסגרת ההסכמים המוקדמים.

69. עתה למכתב. סקלר טוען כי יתרת החוב גדלה עוד בטרם נחתמו ההסכם הראשון והשני והגיעה בסמוך למועד הפגישה במוסקבה בסוף שנת 2008 לסך של כ- 370,000$. לטענת סקלר הסכום האמור אושר ע"י האני במסגרת המכתב. המכתב הוא מודפס, כלומר הוכן מראש, נושא בכותרתו תאריך 15.1.09, מנוסח כהתחייבות מהאני אל סקלר, ונכתב בו כי האני מאשר שחובו לסקלר נכון ליום 31.12.08 עומד ע"ס של 370,000$ והתקבל אצלו במועדים ובשיעורים שונים לפני מועד זה. בהמשך נכתב כי האני מתחייב לפרוע את מלוא סכום החוב עד ליום 28.2.09 וכי אם לא יעשה כן אזי תיווסף לסכום הנ"ל ריבית שנתית מצטברת בשיעור 5%. עוד נכתב שהאני מסכים להמחות לסקלר בהמחאה בלתי חוזרת ובלתי ניתנת לביטול, את מלוא הכספים שיגיעו לו בגין עבודתו כרופא במכבי, כבטחון להשבת מלוא סכום החוב.

בהמשך המכתב ישנה הצהרה המנוסחת מפיה של באסמה, המאשרת כביכול את המכתב ונותנת את הסכמתה להתחייבויות בעלה. אין חולק כי באסמה אינה חתומה על המכתב. במקום המיועד לחתימתו של האני לא מופיעה חתימה, וחתימה הנחזית להיות חתימתו מופיעה במקום המיועד לחתימתה של באסמה, ומתחתיה בכתב יד רשום השם "האני אבו- סמרה", באופן העשוי לרמז על כך שהשם נכתב לאור טעות במיקום החתימה ובעקבותיה. עוד מצוין בתחתית המכתב בכתב יד התאריך 17.1.09 באופן העשוי ללמד על כך שזהו תאריך חתימת המכתב.

70. גרסתם של אבו סמרה באשר לאותנטיות החתימה על המכתב לא היתה עקבית (בדומה לגרסתם אף באשר לחתימות אחרות, כפי שיודגם בהמשך).

בסעיף 35 יג. לבר"ל שהגישו הסתפקו אבו סמרה בטענה העמומה הבאה: "המבקש 1 מעולם לא ניסח ולא כתב את ההמחאה הבלתי חוזרת שצורפה כאמור לתובענת המשיב והמבקשת כלל לא חתמה עליה". כך גם הצהיר האני בתצהירו שצורף לבר"ל לתמיכה בה. ודוק; מאמירה זו עולה כי האני לא כתב ולא ניסח את המכתב, אך לא נטען כי הוא לא חתם עליו, ולמעשה אין התכחשות לכך שמדובר בחתימתו. בשונה מכך, באשר לבאסמה נטען, ובצדק, כי היא כלל לא חתמה על המכתב. מן העובדה שהאני לא התכחש לחתימה הנחזית כחתימתו על המכתב, ובוודאי כאשר היא מצטרפת לאופן הניסוח השונה באשר לבאסמה, עולה כי לפחות בשלב הגשת הבר"ל, לא היתה מחלוקת לגבי אותנטיות החתימה של האני על המכתב.

במסגרת חקירתו בבר"ל היתה גרסת האני שונה. כאשר הוצג להאני צילום של החתימה המופיעה על המכתב מבלי שיכול היה לדעת באיזה מסמך מדובר, והוא נשאל האם זו חתימתו אישר האני כי החתימה יכולה להיות חתימתו (פרוטוקול החקירה בבר"ל מיום 13.1.14, עמ' 9 ש' 24-25). לעומת זאת כאשר הוצג לו המסמך כולו כשעליו אותה החתימה, קרי המכתב, העיד האני כי "מעולם לא ראיתי את הדף הזה ולא מכיר את המסמך הזה" (עמ' 9, ש' 27-29). חלף נסיון להכחשת החתימה, לראשונה בהליך, נקט האני ב"הכחשת יתר", כאשר ברור כי מדובר בעדות שאינה אמת, שכן בתצהיר המצורף לבר"ל הוא התייחס למכתב, וברור כי ראה והכיר את המכתב, שגם צורף לתביעה מפניה ביקש רשות להתגונן.

והנה, למרות השינוי החד בגרסה, באופן מעורר תמיהה לא זכה המכתב להתייחסות קונקרטית בתצהיר העדות הראשית של האני או בתצהירו המשלים. בשום מקום בשני התצהירים אין גרסה עובדתית ברורה (או גרסה כלשהי) באשר לאותנטיות המכתב ולחתימה שעליו. זאת, בניגוד לטענה מפורשת בדבר זיוף, המועלית ביחס לחתימות אחרות. ישנה רק אמירה מתחמקת בסעיף 45 לתצהיר המשלים, בה נכתב, במענה לנאמר בתצהיר סקלר בהקשר זה, כי בעדותו של האני בבר"ל הוא לא הודה כי החתימה שהוצגה לו היא חתימתו אלא רק ציין כי היא יכולה להיות חתימתו. הא ותו לא.

במסגרת החקירה הנגדית בפניי הוצג המכתב להאני והוא נשאל האם החתימה המופיעה עליו היא חתימתו והוא אישר שוב כי החתימה המופיעה על המכתב יכולה להיות חתימתו (עמ' 112 לפרוטוקול, ש' 10-13). למעשה, רק בסיכומיהם טוענים אבו סמרה באופן נחרץ וחד משמעי כי החתימה על המכתב איננה חתימתו של האני וכי זו זויפה. מעבר לעובדה כי טענה זו, באופן הגורף בו הועלתה בסיכומים, מהווה הרחבת חזית, הרי שהיא לא הוכחה ולו בראשית ראיה. ויתרה מכך, טענה גורפת זו ממילא אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של האני, בשתי הזדמנויות.

71. זאת ועוד; הטענה כי דווקא החתימה על המכתב זויפה שעה שאין טענה לזיוף כל המסמכים שקדמו למכתב, קרי ההסכמים המוקדמים על נספחיהם, ואין גם טענה לזיוף החתימה על ההסכם הראשון שנחתם בסמוך לאחר התאריך הנקוב במכתב יחד עם עשרות מסמכים משפטיים נוספים, תמוהה ואינה הגיונית. האני חתם על שורה ארוכה של מסמכים הן לפני והן אחרי המכתב, ועל כן הטענה כי דווקא על המכתב מצא לנכון סקלר לזייף את חתימתו מעוררת תמיהה.

בנוסף, אם כבר מצא סקלר לנכון לזייף את חתימתו של האני, מדוע לא עשה כן במקום המיועד לכך במסמך? אם נפלה טעות במסמך "מפוברק", מה הקושי לפברק מיד מסמך ובו חתימה במקום הנכון? אפילו נפלה טעות במיקום החתימה המזויפת, ולא תוקנה, מדוע שסקלר "יסתכן" שלא לצורך בהוספת כיתוב שמו של האני בכתב יד ובכך יגדיל את הסיכוי לחשיפת דבר הזיוף? ומדוע לא זייף גם את חתימתה של באסמה במקום המיועד לכך? ובכלל, אם מדובר במסמך "מפוברק" מדוע לכלול בו לכתחילה הצהרה של באסמה, אם אין כוונה לזייף גם את חתימתה?

כמו כן, בבואנו לבחון את שאלת החתימה על המכתב, בל נשכח כי המכתב אינו עומד לבדו, בפני עצמו. יש לזכור את המסקנה אליה הגענו קודם לכן, ולפיה סקלר הלווה להאני שוב ושוב סכומי כסף גבוהים, הגם שהאני לא עמד בסיכומים לגבי תנאי ההחזר. יש לזכור את קביעתנו ולפיה כשנתיים קודם למועד המכתב, היה האני חייב לסקלר סכום של כ- 309,000$. על רקע זה, האפשרות כי האני אישר בחתימתו כי החוב עמד בתחילת 2009 על סך של כ- 370,000$ אינה נראית תלושה מן המציאות או נעדרת הגיון.

71. נקודה נוספת, שאין להמעיט בחשיבותה; בעדותו העיד האני כי באותה העת, בשל יחסי החברות בינו ובין סקלר והאמון בו, הוא היה חותם על כל דבר שסקלר היה מבקש, ובמילותיו של האני: "בזמנו אלכס סקלר, היה מגיש לי נייר טואלט ואומר לי לחתום, הייתי חותם. הייתי חותם על כל דבר" (עמ' 120, ש' 6-7). אם כן, מדוע שיטרח סקלר או מי מטעמו לזייף את חתימתו של האני על המכתב אם הוא יכול להחתים את האני "על כל דבר".

ולבסוף, לא ניתן להתעלם מן העובדה שעד היום, שנים לאחר שכבר נודע להאני מעשה הזיוף הנטען, לא מצא האני לנכון להגיש תלונה למשטרה בשל זיוף חתימתו כביכול, על אף שחתימה מזוייפת זו עלולה להקים לו חיוב בסכום ניכר, וזאת מבלי לתת לך כל נימוק הגיוני.

שתי הנקודות האחרונות נכונות אף באשר ליתר טענות אבו סמרה לזיוף, שיידונו בהמשך.

72. מן המקובץ, מתבקשת המסקנה כי האני אכן חתם על המכתב ואישר בחתימתו את האמור בו, וניתן לקבוע אפוא כי נכון ליום 31.12.08 עמד החוב לסקלר ע"ס של 370,000$. לא זו בלבד שטענת אבו סמרה לפיה לא חבו לסקלר סכום כלשהו בתחילת 2009 לא הוכחה, אלא ההיפך הוא הנכון.

ו.(2) ההסכם הראשון

73. כאמור, ביום 26.1.09 נחתם ההסכם הראשון, יחד עם מסמכים רבים הנלווים לו וביניהם הצוואה. אין חולק כי בעקבות חתימת ההסכם הראשון לא הועברו לאבו סמרה כספים. לטענת סקלר, מכיוון שמיד בסמוך לאחר מכן ביקש האני להפחית את סכום ההלוואה. למרות זאת, ישנה חשיבות רבה לדיון בטענות הצדדים באשר להסכם הראשון, שכן מסקנה לפיה הצדדים אכן התקשרו בהסכם למתן הלוואה, עשויה לשמוט את הבסיס לטענות שונות של אבו סמרה - בראש ובראשונה הטענה כי כלל לא היה זקוקים להלוואה - ולחזק מאד את טענות סקלר בנוגע למערכת היחסים בינו לבין אבו סמרה, בפרט בנוגע למתן ההלוואה הראשונה. ולהיפך, ככל שהמסקנה לגבי ההסכם הראשון הפוכה. לא בכדי אפוא הרחיבו הצדדים בטענות לגבי ההסכם הראשון, ויש מקום לבחון אותן ולהכריע בהן.

74. אין חולק כי אבו סמרה חתמו על ההסכם הראשון ועל המסמכים הנלווים לו, לרבות על צוואה במסגרתה מוריש האני את כל רכושו לסקלר. טענתם הנוכחית של אבו סמרה היא כי הם לא ידעו שמדובר בהסכם הלוואה וכי הם סברו שהם חותמים על מסמכים הנדרשים לצורך קבלת שכר טרחתו של האני בגין טיפולים רפואיים שסיפק. אבו סמרה אף טוענים כי הם מעולם לא ביקשו ולא קיבלו הלוואה מסקלר וכי הם אף לא נזקקו להלוואה באותה העת משום שיש להם הכנסה נאה. טענות אלה של אבו סמרה התבררו כטענות חסרות שחר ונטולות כל אחיזה במציאות, במספר רבדים, הן במישור העובדתי הן במישור המשפטי. אתייחס אליהם על פי סדר זה.

ו.(2)(א) ההסכם הראשון – המישור העובדתי

75. נפתח במישור העובדתי. לא זו בלבד שיש לקבוע כי אבו סמרה לא הוכיחו את טענותיהם כי לא ידעו שהם חתמו על הסכם הלוואה. מחומר הראיות שהונח בפניי עולה תמונה ברורה, לפיה ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי אבו סמרה ידעו גם ידעו על מה הם חותמים כאשר חתמו על ההסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו. מסקנה זו נובעת בין השאר מן ההנמקות הבאות.

76. א. ראשית, לא בכדי ציינתי לעיל כי הגרסה לפיה אבו סמרה לא ידעו על מה הם חותמים היא גרסתם הנוכחית. בתחילת הדרך, הן בהליך שבפניי, הן בהליכים המשפטיים האחרים שנוהלו בין הצדדים, הציגו אבו סמרה גרסה עובדתית שונה בתכלית שהשתנתה רק בתצהירי העדות הראשית בהליך שבפניי.

במסגרת ההליך המשפטי הראשון בו פתחו אבו סמרה נגד סקלר, הבקשה לביטול פסק הדין, טענו אבו סמרה לגרסה העובדתית הבאה: האני נתן לסקלר שירותים רפואיים במהלך השנים עליהם לא קיבל שכ"ט. משנקלעו אבו סמרה לקשיים כלכליים בשל הוצאות לשיפוץ הבית, תשלומי המשכנתא ועוד, האני שיתף את סקלר בבעיותיו וקיווה כי הדבר יביא את סקלר לשלם לו את שכר טרחתו. סקלר אמר כי הוא פועל לקבלת הצעת מחיר מרופא בשוויץ וכי יכפיל את הסכום שיציע אותו רופא פי 15 שנה, אך בינתיים ועל מנת לסייע לאבו סמרה הוא מציע להם באופן זמני הלוואה. בעקבות כך הגיעו אבו סמרה למשרד עורכי הדין לביא ביום 26.1.09, על מנת לחתום על המסמכים הנדרשים לצורך כך, וביניהם ההסכם הראשון. אבו סמרה טענו בבקשתם כי לאחר החתימה לא קיבלו את "הכסף הנטען בהסכם ההלוואה". הנה כי כן, גרסתם של אבו סמרה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין היתה כי הגיעו למשרד עורכי הדין לביא על מנת לחתום על המסמכים הדרושים לצורך קבלת הלוואה מסקלר (סעיפים 54-63 לבקשה לביטול). למותר לציין כי גרסה זו מצאה ביטוי גם בתצהירים שצורפו לבקשה לביטול. להלן ולשם הקיצור נכנה גרסה עובדתית זו: "גרסת ההלוואה".

אף בהליך השני במספר בו פתחו אבו סמרה, המרצת הפתיחה, הם חזרו על גרסת ההלוואה (סעיפים 17-27 להמרצת הפתיחה). למותר לציין כי בני הזוג אבו סמרה חזרו על גרסת ההלוואה גם בתצהיריהם שצורפו להמרצת הפתיחה ("במ/10" ו- "במ/19"). בסיפא לתצהירו של האני הוא הצהיר מפורשות כי "אכן, נקלעתי למצוקה כלכלית, אכן סוכם כי המשיב ילווה לנו כסף" (סעיף 141 בתצהיר "במ/19").

כך גם בראשית הליכים אלו שבפניי.

כך, למשל, במסגרת הבר"ל שהגישו מפני תביעת סקלר (סעיפים 19-25 לבר"ל) ובתצהיר של האני שצורף לתמיכה בה ("במ/13", סעיפים 20-26) חזרו אבו סמרה על גרסת ההלוואה.

כך גם, על פי טענת אבו סמרה, שחזרה על עצמה גם במקומות נוספים, הפגישה של האני עם עו"ד ממשרד לביא בתחנת רכבת בתל אביב, נערכה על מנת "לחתום על טפסים נוספים לצורך הזרמת ההלוואה בפועל" (סעיף 26 לתצהיר התומך בבר"ל).

אפילו בכתב התביעה שהגישו בתביעת אבו סמרה עצמה, היא היא התביעה בה עסקינן בפרק זה, חזרו אבו סמרה על גרסת ההלוואה (סעיפים 45-55 לכתב התביעה).

לעומת כל אלו, לאחר שבמסגרת לא פחות מארבעה כתבי טענות וחמישה תצהירים חזרו אבו סמרה על גרסת ההלוואה, וכחצי שנה לאחר הפעם האחרונה בה העלו את גרסת ההלוואה, במסגרת הדיון בבר"ל, במהלך חקירתו של האני על תצהירו שצורף לבר"ל, שינה האני במפתיע את גרסתו באופן חד, וטען כי מעולם לא היה במצוקה כספית וכי לא היתה בינו ובין סקלר כל שיחה באשר להלוואה.

מתשובתו של האני עלתה גרסה חדשה לפיה הפגישה במשרד עוה"ד לביא ביום 26.1.09 כלל לא נועדה לצורך חתימה על מסמכים לשם קבלת הלוואה. וזה לשון הגרסה:

"ת. אני מופתע על הסכום 650,000 דולר כי מעולם לא ראיתי את הסכום [ה]זה 650,000 דולר עד שלא קראתי מה שהם כתבו, והם כותבים שביקשתי ממנו הלוואה של 650,000 דולר ומעולם לא היתה בקשה כזו וראיתי את זה רק במסמכים שלהם.

ש. אז כמה ביקשת?

ת. אני תמיד ביקשתי את שכר הטירחה שלי, ואלו היו השיחות ביננו.

ש. מה שאתה אומר סותר את מה שהצהרת בסעיף 24 לתצהירך, אתה מצהיר על מעמד החתימה על הסכם ההלוואה ובמשפט שמסיים את הפסקה אתה כותב שגם מעמד זה ... מפנה לאמור שם. שבנו לביתנו וציפינו לקבל את הכסף תוך זמן קצר. כמה כסף ציפית לקבל אם לא 650,000 דולר?

ת. לעולם לא היתה שיחה ביננו על הלוואה אף פעם לא הוסבר שאני הולך לקחת הלוואה. אני הייתי רופא בערך כ-15 שנה ואנחנו תמיד דרשנו לסכם את השכר הטרחה שלי ושהוא ישלם לי את מה שמגיע לי ומעולם לא ראיתי סכום ואף אחד לא אמר לי שאני חותם על הלוואה של 650,000 דולר.

ש. אתה לשיטתך היית אמור לגשת למשרד שאליו הלכת ולקבל כסף. נכון או לא נכון?

ת. אני ניגשתי למשרד בפעם הראשונה על מנת לדון איך אני מקבל את הכסף שלי. את השכר הטירחה שלי שכר העבודה שלי בין כל האנשים שלו אם זה בארץ בחו"ל כולל נסיעות שלי לחבר העמים לטפל בחברים שלו ובאנשים שלו ולא לקחתי הלוואה."

(פרוטוקול החקירה בבר"ל מיום 13.1.14 ("במ/14"), עמ' 5, ש' 1-17)

בהמשך, על גרסה זו חזרו אבו סמרה, ביתר פירוט, בתצהירי העדות הראשית ובסיכומים, כאשר הם טוענים כי מעולם לא ביקשו הלוואה ולא נזקקו לה משום שהם אנשים אמידים ובעלי אמצעים, וכי הפגישה במשרד עוה"ד לביא היתה לצורך חתימה על מסמכים לשם קבלת שכר הטרחה המגיע להאני מסקלר.

את האחריות לסתירה בין האמור בתצהירי העדות הראשית לאמור בכתבי הטענות ובתצהירים הקודמים, הטיל האני בעדותו על באת כוחו הקודמת, עו"ד חיות. כאשר נשאל על הסתירה בין הגרסה שמסר בתצהיר העדות הראשית לזו שמסר בתצהיר המצורף לבר"ל, טען האני כי עו"ד חיות ניסחה את תצהירו כראות עיניה ואילצה אותו להסכים לנוסח האמור על אף שלא היה מקובל עליו ואף היו לו איתה "ויכוחים סוערים" על כך. האני הוסיף כי בשל כך הוא נאלץ בהמשך לוותר על שירותיה (עמ' 121, ש' 22-29; עמ' 122, ש' 1-13, 26-32; עמ' 123, ש' 1-24).

נימוק זה לפער בין הגרסאות איננו משכנע, בלשון המעטה, וזאת משלוש סיבות:

(1) ספק רב בעיניי אם עו"ד כלשהי יכולה לכפות על ה"ה אבו סמרה - בוודאי על האני - גרסה שהם לא רוצים בה או ניסוח שהם לא מסכימים לו. בני הזוג אבו סמרה אינם הדיוטות אלא אנשים משכילים ודעתנים, שניהם אוחזים במשרות מכובדות, האני הוא רופא בכיר ומשמש כסגן מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים וולפסון, ובאסמה היא מורה ותיקה ואשת חינוך בכירה המשמשת כמנהלת חטיבה בבית ספר (כך עולה מעדותו של האני בדיון בבר"ל). התרשמותי היא כי מדובר באנשים חזקים שיידעו לעמוד על דעתם, בוודאי שעה שעורכת דינם, כך נטען, דורשת מהם לחתום על תצהיר המוגש לבית משפט כאשר חלק ניכר ממנו אינו אמת. הדבר אף נכון ביתר שאת, אם בני הזוג סבורים כי הגרסה העובדתית המפורטת באותם כתבי טענות ותצהירים שלשיטתם אינם אמת לא משרתת את האינטרס שלהם בהליך ועלולה להביא לחיובם בסכומים ניכרים. אילו זה היה המצב, והאני מתיימר לטעון זאת, שהרי העיד כי התעמת עם עו"ד חיות על כך, סביר יותר להניח כי בני הזוג אבו סמרה לא היו מסכימים לחתום על גרסה שאינה אמת ושעלולה לפגוע בהם, אלא עומדים על דעתם.

(2) כאשר שינוי הגרסה כה קיצוני לא ניתן להסתפק בהפרחת הסבר לפשר השינוי אלא יש צורך להוכיח כראוי את ההסבר הנטען. בכדי להוכיח כדבעי את ההסבר לשינוי הגרסה, ניתן היה לצפות כי אבו סמרה יזמנו לעדות את עו"ד חיות, על מנת שתאמת את טענתם לפיה כביכול "כפתה" עליהם את גרסת ההלוואה העובדתית שבתצהירים קודמים ובכתבי טענות, וככל שלא תאמת זאת, על מנת שבמידת הצורך יוכל בא כוחם הנוכחי של אבו סמרה להתעמת עימה ולחלץ ממנה אמירות שיתמכו בטענות בנוגע לשינוי הגרסה העובדתית.

לא זו בלבד שאבו סמרה לא זימנו אותה לעדות, הם גם לא נקטו בכל צעד אחר בנוגע אליה. הרי לכאורה, לשיטת אבו סמרה, עו"ד חיות כפתה עליהם לכלול בתצהיריהם גרסה שאינה אמת, ואשר מצויה כיום בעוכריהם. בעטיה הם עלולים למצוא את עצמם מפסידים בהליכים המשפטיים ומחוייבים בסכומים ניכרים ביותר. האם אבו סמרה נקטו בצעד כלשהו בשל כך, כפי שניתן היה לצפות? התשובה לכך בשלילה. אבו סמרה לא ביקשו לצרף אותה כצד להליך (למשל, בגדרי הודעת צד ג' בתביעת סקלר), לא נקטו כנגדה בהליך משפטי נפרד, ואפילו לא מצאו לנכון לפנות בתלונה ללשכת עורכי הדין. זאת, אף שאילו היה בטענות ממש, מדובר היה ללא ספק במעשים אשר חורגים במידה ניכרת מן המקובל. כאשר נשאל על כך האני בחקירתו הנגדית, לא סיפק תשובה מספקת או הגיונית ותשובותיו היו תמוהות ומתחמקות. כך למשל, לשאלה מדוע לא לבקש לצרף את עורכת דינו הקודמת להליך ולגלגל אליה את הנזק שכביכול גרמה לו, הוא ענה: "היא ככה התנהגה. אין לי הסבר. היא לא כיבדה את המקצוע שלה" (עמ' 127, ש' 26 - עמ' 128, ש' 27). כך אמר ולא יסף.

(3) הסיבה השלישית והעיקרית, שלמעשה די בה כשלעצמה, היא שהגרסה העובדתית המופיעה בכתבי הטענות ובתצהירים שהוגשו בשעה שאבו סמרה היו מיוצגים בידי עו"ד חיות, חזרה על עצמה בהמשך הן בבר"ל ובתצהיר שצורף לתמיכה בה והן בכתב התביעה בתביעת אבו סמרה שהוגשו בשעה שאבו סמרה היו מיוצגים ע"י בא כוחם הנוכחי, עו"ד כמאל, בתחילה במקביל לייצוג בידי עו"ד חיות ולאחר מכן באופן בלעדי. בעדותו העיד האני כי מה שנחתם בפני עו"ד כמאל, להבדיל ממה שנחתם בפני עו"ד חיות, הכל אמת לאמיתה:

"ש. אם נסכם את התשובה – אם חתמתי על התצהיר בפני חיות, העובדות בו מוטלות בספק. אם התצהיר נחתם בפני עו"ד כמאל, הכל אמת לאמיתה?

ת. אמת. אני אסביר..."

(עמ' 121, ש' 30-32)

כאשר עומת האני עם העובדה כי גם בכתב התביעה בתביעת אבו סמרה, שהוגש בשעה שכבר היה מיוצג ע"י עו"ד כמאל, מופיעה 'גרסת ההלוואה', לא היסס האני לשנות את עדותו ולהתאימה לצרכיו, גם בנקודה זו, וטען בפשטות כי עו"ד כמאל טעה:

"ש. אני מניח שעו"ד כמאל כעו"ד מצוין, היה עושה את מה שאתה מבקש ממנו ולכן תחת הנחה זו, אני מניח שמה שאמרת הוא לא אמת, כי בסעיפים 44 לכתב התביעה שהגשת לבית משפט זה, באמצעות עו"ד כמאל, כתוב שם את אותם דברים. שהגעתם ב- 26/1 לחתום על מסמכים על מנת לקבל הלוואה. גם עו"ד כמאל טעה? אם זה מה שכתוב- האם הוא גם טעה?

ת. אם זה מה שכתוב, שבאנו לקחת הלוואה, גם הוא טעה, אבל אני...

....

ש. והיום תחת ההנחה שעו"ד כמאל כתב בכתב התביעה מטעמך שחתמתם על הסכם הלוואה- גם הוא טעה?

ת. אנחנו לא חתמנו על הסכם הלוואה...

ש. שאלתי אם עו"ד כמאל טעה.

ת. אם הוא כתב על הסכם הלוואה...

ש. הוא כתב.

ת. אז הוא טעה."

(עמ' 124, ש' 9-13, 23-29)

יובהר כי אינני קובע שהגרסה הראשונה של אבו סמרה, גרסת ההלוואה, הוכחה, אלא כי עצם השינוי החד בגרסה, יש בו כדי להטיל צל כבד על אמינות עדותם של אבו סמרה בכלל ובנקודה זו בפרט. זאת בייחוד שעה שאין מדובר בשינוי גרסה "רק" בין הליכים שונים אלא אף בתוך ההליך עצמו כאשר בתחילה, בבר"ל ובכתב התביעה בתביעת אבו סמרה, אבו סמרה עדיין טענו לגרסת ההלוואה ונסוגו ממנה רק בהמשך [השוו: ע"א 7497/07 רינגלר נ' לינדאור (22.2.2010), פסקה 18]. שינוי גרסה באופן כה קיצוני, ומבלי שהוכח קיומו של הסבר מספק, מעיד על חוסר אמינות ובכך יש בכדי להשליך על המשקל שיש לייחס לעדותם של אבו סמרה באשר לנסיבות החתימה על ההסכם הראשון.

למעלה מן הצורך יוער כי ישנה כאן תחולה אף לכלל בדבר "השתק שיפוטי". כידוע, כלל זה קובע כי בעל דין איננו רשאי לטעון טענות עובדתיות או משפטיות הפוכות בהליכים שונים. לכלל האמור שתי תכליות, האחת, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט והשניה למנוע ניצול לרעה של הליכי משפט [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)]. בישראל טרם הוכרעה השאלה האם החלת הכלל בדבר השתק שיפוטי מותנית ב"הצלחה קודמת", כלומר בשאלה האם הטענה שטען בעל הדין בהליך קודם התקבלה [ע"א 4170/14 כהן נ' כהן (14.1.2016), פס' 9]. בענייננו יש בכלל האמור כדי לחסום את אבו סמרה מלטעון כי הם לא ידעו שהם חותמים על הסכם הלוואה לאחר שבשורה של כתבי טענות ותצהירים, הן בהליכים אחרים והן בתחילת הדרך בשתי התביעות המתנהלות בפניי, הם טענו והצהירו אחרת. בענייננו אף מתקיים התנאי המחמיר יותר של "הצלחה קודמת" שעה שעל סמך תצהירו של האני בבר"ל, בו נטען ל'גרסת ההלוואה', ניתנה לאבו סמרה רשות להתגונן בתביעת סקלר.

77. ב. שנית, אינדיקציה נוספת לעובדת קיומו של צורך מצד אבו סמרה בקבלת הלוואה וכן לעובדה שכבר במועד חתימת ההסכם הראשון היה האני חייב כספים לסקלר, היא רשימת החובות. במסגרת רשימה זו, שאין חולק כי נערכה ע"י האני בכתב ידו במסגרת הפגישה במוסקבה, מפרט האני חובות שיש לו לכאורה לנושים שונים ולבנקים כאשר בראש המסמך כתוב "החובות שלנו בלי אלכס". רשימת חובות ארוכה זו מעידה כי טענת אבו סמרה לפיה הם לא נזקקו להלוואה, לא היתה מדויקת, לשון המעטה. כמו כן עצם העובדה כי בראש המסמך מצוין כי הרשימה איננה כוללת את החוב לסקלר מעידה כי, בניגוד לנטען ע"י אבו סמרה כיום, היה קיים חוב לסקלר.

עדותו של האני באשר לרשימת החובות התגלתה כשקרית. בתצהיר העדות הראשית שלו, טען האני כי רשימת הנושים שערך היתה פיקטיבית ונועדה רק כדי לתמרץ את סקלר לשלם לו (סעיף 114 לתצהיר). מעבר לקושי המובנה בטענה כשלעצמה, הרי שהיא נסתרה בהמשך פעם אחר פעם. כך, במסגרת התצהיר המשלים שינה האני את גרסתו כליל וטען כי רק חוב המשכנתא המופיע ברשימת החובות הוא חוב אישי שלו וכי יתר החובות הם בכלל חובות של סקלר או כאלו שהאני נדרש ע"י סקלר לציינם. ממש כך! (פסקאות 29-30 לתצהיר המשלים). בחקירתו הנגדית המשיך האני להסתבך בגרסאותיו ולשנותן על פי הצורך. כאשר הוא נשאל אם הוא מכיר שמות של אנשים שונים ששמם מופיע ברשימת החובות, למשל מר דני משיח ולמשל שם של שופט מחוזי ששמו נזכר ברשימה, והאם הוא לווה מהם או מחלק מהם כספים, האני אישר כי עשה כן אך טען כי לווה מהם כספים בשביל להעביר כסף לאנשיו של סקלר (עמ' 131, ש' 21 - עמ' 134, ש' 8). כאשר עומת עם הסתירה בין דברים אלה שאמר בעדותו לבין האמור בתצהירו באשר לפיקטיביות החובות שברשימת החובות, שינה האני את גרסתו פעם נוספת וטען כי אולי חלק מהרשימה פיקטיבי וחלק אמיתי (עמ' 135, ש' 1-7). כאשר נתבקש האני לעבור על רשימת החובות ולציין מה אמיתי לטענתו ומה לא, התברר כי רוב הרשימה, אם לא כולה, איננו פיקטיבי והחובות בה אמיתיים גם על פי דבריו. כך, למשל, החוב לאמיר לוין, החוב ל"ג'ורג' ", החוב לזינאב פואד וכן החוב לבית מרקחת חיים (עמ' 135, ש' 8 - עמ' 136, ש' 9). בהמשך ניסה האני שוב לשנות את עדותו וטען כי עצם קיומם של חובות לאותם אנשים נכון ורק הסכומים אינם נכונים (עמ' 136, ש' 23-28). חמש הגרסאות שמסר האני מובילות למסקנה כי עדותו באשר לרשימת החובות לא היתה אמת.

78. ג. שלישית, המסקנה כי אבו סמרה היו זקוקים להלוואה וכי ידעו היטב כאשר חתמו על ההסכם הראשון כי הם חותמים על הסכם הלוואה, נתמכת גם בעדותו של עו"ד אהוד לביא. מתצהירו של עו"ד לביא עולות העובדות הבאות: בתחילת שנת 2009 נתבקש משרד לביא ע"י סקלר להכין הסכם הלוואה בינו ובין האני. עו"ד לביא התרשם כי האני חפץ מאוד בהלוואה ולשם כך הסכים להעמיד בטוחות שונות ומסר פרטים רבים הנחוצים להכנת מסמכים רבים. כמו כן האני נאות לערוך צוואה שהוראותיה יבטיחו את החזר ההלוואה במקרה של פטירה בטרם עת. ביום 26.1.09 נפגש עו"ד לביא עם בני הזוג אבו סמרה במשרדו, פגישה במסגרתה הוא חזר והסביר את תנאי ההלוואה והבטוחות הנדרשות והציג את המסמכים שהוכנו במשרדו. בשלב זה פרצה באסמה בבכי, ככל הנראה לאחר שהבינה את עוצמת הקשיים הכלכליים אליהם הכניס אותם האני, ורק לאחר שהאני שוחח איתה בצד ביחידות היא התרצתה. על מנת שלא ייוותר צל של ספק באשר לגמירות דעתם ובאשר לכך שמדובר במסמכים משפטיים מחייבים הפנה עו"ד לביא את אבו סמרה לחתום על המסמכים בפני נוטריון, עו"ד ריכטמן.

על העדות העולה מתצהירו של עו"ד לביא הוא חזר גם במענה לשאלות שנשאל בחקירה הנגדית ולא שינה את עדותו במאומה, כאשר תיאר מצב דברים שבו אבו סמרה היו מעוניינים בהלוואה וידעו היטב על מה הם חותמים ביום 26.1.09 כשהגיעו לשם כך למשרדו בחיפה, ובוודאי לאחר הפגישה עמו. בימים שלפני הפגישה האני אף האיץ בו לסיים להכין את המסמכים הנדרשים על מנת שיוכלו להקדים ולקבל את ההלוואה. לדוגמא: "היתה תקופה מאוד אינטנסיבית שקיבלתי שיחות מהאני לזרז את ההליכים שקשורים לחתימה על המסמכים. קיבלתי טלפונים יומם ולילה לזרז את כל התהליך של כל מה שמונח היום בפנינו." (עמ' 26, ש' 20-23).

וגם:

"ש. אתה אומר שנדרשת או נתבקשת על ידי סקלר להכין הסכם הלוואה...

ת. גם על ידי האני. לחצים היו לי בעיקר מהאני. אודי תעשה כבר את ההסכם, תעשה את הכל, כדי שאוכל לקבל את ההלוואה, כל מה שהתבקש. היו עלי לחצים גדולים מאוד."

(עמ' 27, ש' 20-22)

עדותו של עו"ד אהוד לביא בהקשר זה ובכלל היתה עניינית, קוהרנטית ומשכנעת, ואני נותן בה אמון. אין ממש בטענת אבו סמרה בדבר חוסר עקביות כביכול או סתירות בעדותו של עו"ד לביא.

79. ד. רביעית, המסקנה לפיה אבו סמרה ידעו כי הם חותמים על הסכם הלוואה ועל בטוחות לה בעת שחתמו על המסמכים הרבים ביום 26.1.09 נתמכת גם בעדותו של עו"ד ונוטריון דניאל ריכטמן. מתצהירו של עו"ד ריכטמן עולים הפרטים הבאים: אבו סמרה הגיעו למשרדו ביום 26.1.09 בליווי עו"ד רוזנבלום ממשרד עוה"ד לביא. הוא זיהה את בני הזוג באמצעות מסמכי זיהוי והם חתמו על הסכם ההלוואה בפניו ללא אונס או כפיה. האני חתם גם על צוואה ולבקשתו עו"ד ריכטמן עצמו חתם עליה כעד. כמו כן אבו סמרה חתמו על שורה ארוכה של המחאות זכות לאחר שעו"ד ריכטמן הסביר להם את תוכנן ומהותן. בחקירתו הנגדית חזר עו"ד ריכטמן ועמד על עדותו לפיה, כאשר הוא מחתים אנשים שמופנים אליו ע"י משרד עוה"ד לביא או בכלל, הוא איננו יוצא מתוך הנחה שהמסמך הוקרא והוסבר לחותם אלא מסביר לחותם בעצמו על מה הוא חותם ולכן אבו סמרה ידעו על מה הם חותמים (עמ' 17, ש' 19-24; עמ' 19, ש' 26-27). יצוין כי במסגרת חקירתו הציג עו"ד ריכטמן עותק מקורי של הצוואה שאיתר במשרדו לאחר הגשת תצהירו, וחשוב מכך - צילומים של תעודות הזהות של אבו סמרה ("במ/1") שצילם במעמד החתימה ונשמרו במשרדו.

עדותו של עו"ד ריכטמן היתה פשוטה ועניינית. אף היא הותירה רושם אמין ומשכנע.

80. ה. חמישית, במסגרת המסמכים שנחתמו ביום 26.1.09, לרבות בגוף ההסכם הראשון עצמו, מופיעים פרטים של נכסי מקרקעין וכן של לא פחות מ-19 נכסים פיננסיים שונים, שהיוו בטחונות להלוואה. על פני הדברים, כל עוד לא הוכח אחרת, ברי כי נתונים ופרטים כה רבים - מספרי גוש/חלקה של נכסי מקרקעין שבבעלות האני וכן פרטים מלאים של 19 קופות גמל, קרנות השתלמות ופוליסות ביטוח, ה"מפוזרות" על פני גופים פיננסיים רבים ושונים - שמופיעים בהסכם הראשון ובהמחאות הזכות, יכולים היו להגיע לעורכי דינו של סקלר רק אם נמסרו ע"י אבו סמרה. ואם אבו סמרה מסרו מרצונם את כל הפרטים הללו, כפי שעו"ד לביא אף העיד מפורשות (עמ' 37, ש' 1-5), ברור כי הדבר מעיד על כך שידעו על מה הם חותמים, שהרי עשו כן על מנת שעורכי הדין יכינו את המסמכים הדרושים בכדי שנכסים אלו ישמשו כבטוחות לצורך קבלת הלוואה מסקלר. כאשר נשאל האני על כך בחקירתו, השיב תשובה, שבדומה למקצת מתשובותיו האחרות, ניתן לתארה כתמוהה מחד גיסא ומרחיקת לכת עד מאוד מאידך גיסא (עמ' 139):

"ש. איך הגיע[ה] לידי משרד עו"ד לביא כל האינפורמציה על קופ"ג שלך ושל אשתך, נכסים רשומים, נכסים שלא רשומים, כל מיני הסכמים לחלוקת עיזבון, זכויות בעיזבון של משפחתך ושל משפחת אשתך? מאיפה כל המידע הגיע אם לא אתה או אשתך מסרתם אותו?

ת. גם היום ילד בן 15-16 באינטרנט יכול להוציא מידע מהפנטגון ולא רק קרנ[ות] השתלמות שלי, היום אפשר מהמקום הכי שמור בעולם. לעצם השאלה - כמה שנים לפני כן הייתי מיוצג על ידי משרד עו"ד לביא, ייצגו אותי בתביעה שהייתה בעיה עם הבית שלי, שילמתי כסף לאיזה קבלן, מסגר, שילמתי לו סכום נכבד של כסף, לא ביצע את העבודה בגלל שבא אליי נתן הצעת מחיר וביקש את הכסף עכשיו, הכרתי את הדוד שלו שהיה רופא במיון ובגלל זה נתתי לו את כל הכסף במכה אחת ולא ביצע את העבודה, לקח את כל הכסף ואז ניגשתי למשרד של עו"ד אודי ויאיר לביא וביקשתי מהם שיגישו נגדו תביעה ואכן הגישו תביעה נגד הקבלן ושם הייתי צריך למסור ת.ז, מסמכים שלי ושל אשתי וכל האינפורמציה עליי מאז שנולדתי, אינפורמציה אישית, בן כמה אני וכיו"ב. אני מתאר לעצמי שכמו שאמרתי היום כל ילד קטן יכול להשיג כל מידע שהוא רוצה בביטחון באינטרנט, אז החבר'ה האלה, לא רוצה להגיד נוכלים, החבר'ה האלה תכננו את המזימה, היה להם בראש הקרמינלי שלהם, במוח הקטן שלהם, תכננו את הצעדים שלהם, מה הפלא היום אתה נותן ת.ז לאיקס בן אדם ועוד 10 שניות יש לי את כל המידע של קרנות השתלמות, קופות גמל, מתי אבא שלי נפטר, כל המידע."

בזיקה לתשובה מאלפת זו יפים דבריו של עו"ד לביא בעדותו כאשר הוטחה בו הטענה לפיה אבו סמרה לא ידעו על מה הם חותמים:

"זה נשמע כמו 'סרט פשע' שכפו על שני אנשים מאוד אינטיליגנטים להגיע, בליווי אקדחים, סליחה על התיאור, בחושך, בלילה, סליחה שאני ציני – וכפו עליהם לחתום על מסמכים שהם לא ידעו על מה מדובר. זה אומר שאו שמשרדנו קשר קשר עם כל המזכירות וכולם כדי להוציא כסף במרמה מהאני ...

אני במקומו הייתי ניגש באותו יום למשטרה ומגיש תלונה על כך שמנסים להוציא ממנו כספים. קוראים לזה שקר, רמאות. אין לי מילים בכלל. מאיפה המצאתם את זה?"

(עמ' 32, ש' 7-14)

אכן, קשה שלא לתמוה על הקלות היתרה שבה מרשים לעצמם אבו סמרה להטיח האשמות חמורות לא רק כלפי סקלר, אלא למעשה גם כלפי משרד עורכי הדין לביא, ללא שמץ של ראיה. ולא זו בלבד, אלא גם ללא נקיטה בפעולה מתבקשת כלשהי.

הרי המסמכים ובהם הפרטים שכביכול הושגו שלא כדין, ידועים ומוכרים לאבו סמרה מזה שנים. הדעת נותנת כי אילו היו אבו סמרה מאמינים בטענות אלה, ניתן היה לצפות לנקיטה בצעד מתבקש כלשהו: בראש ובראשונה הגשת תלונה למשטרה בשל פגיעה חמורה בפרטיות ומירמה; פניה בתלונה ללשכת עורכי הדין כנגד עורכי הדין לביא; הגשת הודעת צד ג' (או תביעת שיפוי נפרדת) כנגד עורכי הדין לביא בשל האפשרות שהפרטים אותם השיגו כביכול שלא כדין וכללו במסמכים יובילו למסקנה כי אבו סמרה מסרו אותם מרצון ולכן ידעו כי חתמו על הלוואה; פניה בתלונה למפקח על הביטוח ולמפקח על שוק ההון בנוגע לכך שמערכות המידע של גופים פיננסיים כביכול פרוצות לכל מי שבידו מס' ת.ז. של מבוטח או עמית בקרנות; לכל הפחות פניה אל כל הגופים הפיננסיים בדרישה לבטל את המחאות הזכות מכאן ולהבא; אולי גם נקיטת הליך משפטי כנגד גופים אלה שהם בבחינת "כיס עמוק" וניתן להיפרע מהם את הנזק שלכאורה גרמו ברשלנותם כביכול; ועוד ועוד.

אפס, כי דבר מאלו לא נעשה. אבו סמרה הסתפקו בהעלאת טענות מרחיקות לכת עד מאד, בעלות אופי פלילי מובהק, מבלי לבססן כלל, בשוויון נפש גמור, משל מדובר בענין שבשגרה, ולא בענין חמור מאין כמותו, ומבלי לנקוט פעולה כלשהי בנוגע למעשים נטענים כה חמורים. בנסיבות אלה, טענותיהם בלתי מתקבלות על הדעת ודינן להידחות. מה שנראה כמו העברת פרטים רבים על ידם כדי שישמשו בטחונות להסכם הלוואה - פרטים הידועים רק להם - הוא אכן העברת פרטים רבים על ידם כדי שישמשו בטחונות להסכם הלוואה.

81. ו. שישית, הגרסה הנוכחית של אבו סמרה ביחס לחתימה על עשרות מסמכים ביום 26.1.09, לפיה הם סברו כי הם חותמים על מסמכים לצורך קבלת שכר טרחה שחייב, לטענתם, סקלר להאני, אינה מתיישבת עם הגיון ושכל ישר. ובכל הקשור לבאסמה, הדברים אמורים אף ביתר שאת. לצורך קבלת שכר טרחה אין צורך לגשת למשרד עורכי דין, בוודאי לא לנוטריון. אין צורך לחתום על שורה ארוכה של מסמכים, האוחזים ביחד כ- 30 עמ'. בוודאי שאין צורך לחתום על צוואה(!), ולמסור לנוטריון בפניו חתמו עליה תעודות זהות כדי שיצלמן. יש צורך להציג דרישות תשלום או פירוט חשבון, ולכל היותר יש צורך להוציא חשבונית מס.

מחד גיסא לא בא שום הסבר מדוע לחתום על כל המסמכים, בוודאי על צוואה, לשם קבלת שכ"ט. ומאידך גיסא, לא הוצג ולו בדל מסמך מסוג המסמכים שיש לצפות להם, כגון חשבונית מס, פירוט חשבון, או דרישת תשלום שנשלחה אי פעם. מאומה.

כאמור, בכל הנוגע לבאסמה, הטענה - שלכתחילה נשמעת מוזרה - עולה כדי אבסורד. הנסיון לטעון כי באסמה סברה שהיא נדרשת לחתום על מסמכים בכדי שהאני יקבל את שכר הטרחה המגיע לו, תמוה עד מאד. שהרי לא הוכח, אף כלל לא נטען, כי באסמה משמשת כמנהלת חשבונות של האני, או שותפה במרפאתו, או קשורה לנושא תשלום שכר טרחתו בדרך אחרת כלשהי. מדוע אפוא שתסבור כי היא צריכה לחתום על דבר מה? כאשר נשאלה על כך באסמה בעדותה היא אישרה כי הפעם היחידה שנדרשה אי פעם לחתום על מסמכים כדי שהאני יקבל את שכר טרחתו, היתה בעניין סקלר, חברם הטוב, זאת ללא כל הסבר מניח את הדעת או בכלל (עמ' 99 ש' 5 ואילך).

כאן המקום לעמוד על קושי נוסף בטענות אבו סמרה בהקשר זה. בסעיף 50 לתצהיר העדות הראשית של האני נטען כי "באותם הפעמים שחתמנו על מסמכים במשרד עו"ד לביא, הצטרפה אלי אשתי הואיל והיתה אמורה לבקר את הוריה בעוספיה ואזי במשרדו של עו"ד לביא חתמנו על מסמכים שלא הוקראו בפנינו ולא הוסבר לנו תוכנם כאמור לעיל". ניתן להבין מדוע מועלית טענה לפיה באסמה הגיעה למשרד לביא במקרה, בכדי לנסות ו"להרחיקה" מכל קשר להלוואה ומהידיעה על כך שהנסיעה למשרד לביא נועדה לצורך חתימה על מסמכי הלוואה, ובכדי ליצור רושם של הגעה מקרית למשרד שנוצלה לרעה לצורך החתמתה במחטף ומבלי להסביר לה דבר. אולם, טענה כזו בדבר הגעתה של באסמה 'במקרה' סותרת את הטענה לפיה היה צורך בחתימתה על עשרות מסמכים לשם קבלת שכר טרחתו של האני. אם אמנם נדרשה חתימתה על עשרות מסמכים לצורך קבלת שכר הטרחה, הכיצד זה נטען כי באסמה הגיעה למשרד לביא 'במקרה', כאשר זו בדיוק היתה המטרה לשמה נסע האני למשרד לביא?

82. ז. שביעית, על מנת לבסס את טענתם כי סברו שהם חותמים על מסמכים לצורך קבלת חוב בגין שכר טרחה שסקלר כביכול היה חייב להאני, היה על אבו סמרה להוכיח דבר קיומו של אותו חוב, וזאת הם לא עשו.

ודוק; סקלר אינו חולק על כך שהאני טיפל במשך השנים בו ובמשפחתו. סקלר גם מאשר כי אכן הפנה מעת לעת מכרים שלו, לקבלת טיפול אצל האני. אלא שסקלר מוסיף כי הטיפול של האני כל השנים בו ובמשפחתו נעשה במסגרת חברותם בקופ"ח מכבי, ולכל היותר במסגרת בית החולים וולפסון ועל כן אין הוא חייב להאני דבר בעבור טיפולים אלו, ולא בכדי האני גם לא העלה דרישה מעין זו מעולם. ובאשר לאותם מכרים שהפנה אל האני, סקלר טוען כי מדובר באנשים שהגיעו לישראל במסגרת מה שהוא כינה "תיירות מרפא", וכי הם שילמו על הטיפולים, כך שהאני רק הרוויח מן העובדה שהופנו אליו (עמ' 48, ש' 17- עמ' 51, ש' 19; עמ' 52, ש' 1-12) .

האני לא הוכיח ולו בראשית ראיה כי היו טיפולים שנתן לסקלר ומשפחתו או למכריו של סקלר ואשר עליהם לא קיבל תמורה. ברי כי במרפאתו אמורים להימצא רישומים באשר לטיפולים שנתן במרוצת השנים וביניהם גם הטיפולים בגינם לטענתו לא קיבל תמורה. כמו כן אמור להימצא בידו תיעוד של הנהלת חשבונות, קרי תשלומים שבוצעו ע"י מטופלים ויתרות חובה. חזקה על אבו סמרה כי אם אכן היה סקלר חייב להאני סכום כלשהו בגין טיפולים שניתנו לו או למי מטעמו, היו אבו סמרה מציגים תיעוד כאמור, במגבלות השמירה על חיסיון רפואי כמובן.

אבו סמרה לא הציגו מסמכים רלבנטיים כלשהם (ובכלל זה מיילים רלבנטיים שבאסמה טענה בעדות כי מצויים בידה, עמ' 106 לפרוטוקול) לביסוס הטענה בדבר חוב שכר הטרחה. אבו סמרה לא זימנו לעדות עדים כלשהם לביסוס הטענה. אבו סמרה אפילו לא נקבו בתצהיריהם בפרטיהם של אותם מטופלים ו/או של הטיפולים שבוצעו, ואשר לא שולם בגינם. העדרן המוחלט של ראיות כלשהן לביסוס הטענות בדבר זכאות לשכר טרחה, מודגש עוד יותר בשים לב לתביעה במחוזי (כהגדרתה לעיל), תביעת שכ"ט בסכום של 3 מליון ₪ שהגישו אבו סמרה. דווקא לאחר שבקשת אבו סמרה לסעד זמני במסגרת התביעה במחוזי נדחתה, תוך שבית המשפט מציין כי מדובר ב"תביעה מפוקפקת", ניתן היה לצפות כי אבו סמרה יעשו כל מאמץ להוכיח את הטענות שבבסיסה, המועלות על ידם גם כאן, ויביאו את כל הראיות המתבקשות לביסוס הטענות. העובדה שלא הובאה ראיה כלשהי, מדברת בעד עצמה.

83. ח. שמינית, כאשר בוחנים את גרסת אבו סמרה לפיה לא ידעו כי הם חותמים על מסמכים למתן הלוואה, במישור העובדתי ועוד בטרם מחילים עליה את ההלכה הרלבנטית, הרי שהיא אינה עולה בקנה אחד עם שכל ישר מסיבה נוספת. על "טעותם" בהבנת מהות המסמכים יכולים היו אבו סמרה לעמוד בנקל. אין מדובר במסמכים מרובי מלל, או עבי כרס. גדר המחלוקת איננו מתייחס אל נתונים המצויים ב"אותיות הקטנות" החבויות אי שם בעמודים האחרונים של מסמך משפטי מורכב. עסקינן במסמכים קצרים וברורים למדי, כאשר הארוך שבהם, ההסכם הראשון, אוחז תשעה עמודים מרווחים, הצוואה אוחזת עמוד וחצי, והמחאות הזכות עמוד אחד כל אחת. על מנת "לעלות" על מהות המסמכים ותוכנם די היה להעיף מבט בכותרת של כל אחד מהמסמכים, שנכתבה באותיות גדולות וברורות, ולהבין כי הם חותמים על מסמך שכותרתו "הסכם הלוואה", על מסמכים שכותרתם "המחאת זכות" ועל מסמך שכותרתו "צוואה". לכן, אפילו היתה החתימה נעשית בחיפזון כטענת אבו סמרה (שאיני מקבל אותה, משאני נותן אמון בעדויות עו"ד ריכטמן ועו"ד לביא), אין זה מתקבל על הדעת שלא עלה בידי ה"ה אבו סמרה להבחין בכותרת המסמכים. כמו כן בדיוק ליד המקום בו חתמו אבו סמרה רשומה בגדול המילה "הלווה" (והמילה "המלווה" רשומה בגדול בסמוך, ליד המקום המיועד לחתימת סקלר). הדברים אמורים ביתר שאת, כאשר היו בידם שתי 'הזדמנויות' לכך, האחת במסגרת הפגישה במשרד לביא והשניה בעת החתימה בפני עו"ד ריכטמן.

84. ט. תשיעית, כאשר בוחנים את טענת אבו סמרה לפיה הם רומו והוטעו לחתום על מסמכים שתוכנם לא תאם את הנאמר להם, לא ניתן להתעלם מההיקף הגדול של המסמכים עליהם חתמו. אין המדובר במסמך אחד או שניים, אלא במספר רב של מסמכים עליהם נדרש מספר רב מאד של חתימות. אילו היו סקלר ומשרד עורכי הדין לביא שותפים למזימה להונות את אבו סמרה, האם הדעת נותנת כי היו מגישים להם מסמכים כה רבים לחתימה, תוך שהם לוקחים את "הסיכון" כי על אחד המסמכים עלולים אבו סמרה להתעכב, לקרוא את תוכנו, או שמא רק להבחין בכותרתו, ובכך לחשוף את התרמית הגדולה? ספק רב בעיניי. בנקודה זו יפים דבריו של כבוד השופט י' עמית בע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי (28.7.2015) (להלן: עניין מיטרי"), בפסקה 45:

"ובכלל, אין דרכו של רמאי "להמר" פעמים רבות על ההנחה שהקרבן יחתום על מסמכים רבים מבלי לקרוא אותם או לברר את תוכנם".

לא זו בלבד שמדובר במסמכים רבים מאד, המסמכים גם ערוכים בנפרד זה מזה, באופן שונה מן האופן בו ניתן היה לערוך אותם אילו המטרה היתה להקשות על החותם עליהם להבחין במהותם.

85. סיכום ביניים - לאור כל האמור לעיל, הרי שיש לקבוע כי אבו סמרה לא הוכיחו כי לא ידעו על מה הם חותמים כאשר חתמו על ההסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו.

יתרה מכך; לאור המשקל המצטבר של האינדיקציות שפורטו לעיל, ולאור הסתירות והפרכות בעדויותיהם של אבו סמרה, הרי שאף יש מקום לקבוע כממצא עובדתי, כי אבו סמרה ידעו גם ידעו על מה הם חותמים כאשר חתמו על ההסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו. אבו סמרה התקשרו בהסכם הראשון מתוך רצון לקבל מסקלר הלוואה נוספת, מעבר להלוואות שניתנו להאני עוד קודם לכן על פי ההסכמים המוקדמים ושהמועד להחזרתן כבר חלף.

למעשה, די בקביעות במישור העובדתי כדי לדחות את טענות אבו סמרה ביחס להסכם הראשון. למרות זאת, נפנה כעת למישור המשפטי, ונייחד מספר מלים לטענותיהם במישור זה.

ו.(2)(ב) ההסכם הראשון – המישור המשפטי

86. טענתם העיקרית של אבו סמרה היא טענת "לא נעשה דבר" (non est factum), המכונה גם "טענת האפסות".

אומר מיד, כי עצם העלאת טענה מרחיקת לכת זו, על ידי שני אנשים כה אינטיליגנטיים ומשכילים, רופא בכיר ואשת חינוך בכירה, שלא נטען כי הם סובלים ממום כלשהו, תמוהה עד מאד. הרי מדובר בטענה אשר "הוכרה בפסיקה במקרים בהם נחתם חוזה על ידי קשיש אנלפבית או קשיש חולה" [עניין מיטרי פסקה 29, ואסמכתאות שם]. העלאתה משקפת זילות של הטענה, בבחינת אותו "מדרון חלקלק" שהחשש מפניו הובע בפסיקה אשר דנה בטענה זו [ראו: ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.2007) (להלן: "עניין פלונית"), פסקה 33], תוך הדגשה כי מדובר בטענה שמעצם טיבה וטבעה אמורה להיות שמורה למקרים נדירים וחריגים ביותר. משהועלתה, נתייחס אליה בקצרה ונבהיר מדוע אין בה ממש.

87. בעניין פלונית עמד בית המשפט העליון על מקורה ההיסטורי של טענת 'לא נעשה דבר', על הרקע העיוני המונח בבסיסה ועל מקומה במשפט הישראלי. בתמצית, מדובר בחתימה על חוזה אשר כלל לא לוותה בכוונה להתקשרות באותו חוזה. אין מדובר ב'פגם ברצון' במובן המקובל, אלא בהעדר מפגש רצונות כלל. נפסק כי יש מקום לאפשר עשיית שימוש בטענה זו במשפט הישראלי, גם בעידן שלאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, במקרים המתאימים, אולם יש לנקוט בנוגע לטענה "בגישה פרשנית מצמצמת" שבאה לידי ביטוי בדרישות נוקשות שיבטיחו קבלת הטענה במקרים "קיצוניים ופתולוגיים" בלבד. באותו עניין נקבע כי חתימותיה של המשיבה על ההסכם חסרות תוקף משפטי וכי ההסכם בטל מעיקרו ביחס אליה, מן הטעם שסבלה ממחלת נפש חמורה, ומשהדברים הוכחו כדבעי.

בפסק הדין בעניין פלונית [פסקה 30] הובהר כי תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" מותנית בקיומם של שני יסודות: הראשון, קיומו של שוני משמעותי בין המסמך שהחותם סבר כי הוא חותם עליו לבין המסמך עליו חתם בפועל; השני, העדר רשלנות מצד הטוען להגנה.

בטרם אדרש לבחינת קיומם של יסודות אלו בענייננו, אציין כי פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי הנטל הראייתי להוכחת הטענה, המוטל על הצד לחוזה המבקש להשתחרר ממנו, הוא נטל מוגבר וכי "נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות" [עניין פלונית, פסקה 31, ואסמכתאות שם; עניין מיטרי, פסקה 29, ואסמכתאות שם; ע"א 36/99 יפה נ' עיזבון המנוחה גלזר, פ"ד נה(3) 272, 286 (2001); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000) (להלן: "עניין לופו")].

בעניינו לא התקיים אף אחד משני היסודות הנזכרים לעיל. באשר ליסוד הראשון, כפי שעולה מסיכום הדיון במישור העובדתי, אבו סמרה ידעו היטב על מה הם חותמים שעה שחתמו על ההסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו. על כן אין שוני בין המסמך עליו חתמו - הסכם הלוואה, לבין המסמך עליו הם סברו שהם חותמים - הסכם הלוואה. למצער לא הוכח, בוודאי לא ברמה הנדרשת להוכחת טענה זו, כי הם לא ידעו על מה הם חותמים.

באשר ליסוד השני - העדר רשלנות מצידם של אבו סמרה, הרי שגם הוא לא הוכח על ידם, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. אף אם ניתן היה לקבל את הטענה שאבו סמרה הוכיחו שסברו כי הם חותמים על מסמכים שונים מאלו שחתמו עליהם בפועל, הרי שמתוך תצהיריהם ועדותם של אבו סמרה עולה כי הם חתמו על ההסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו מבלי לקרוא את המסמכים כלל, וזאת לטענתם לאור יחסי אמון שהיו להם לא רק עם סקלר אלא גם עם עורכי הדין לביא. ככל שהדברים אמורים בהאני, ר' למשל: סעיפים 49-51 לתצהיר עדותו הראשית; עדותו עמ' 120, ש' 6-7; עמ' 125, ש' 13-15. וככל שהדברים אמורים בבאסמה, ניתן להפנות, למשל, אל עדותה בעמ' 101 ש' 18 - עמ' 102 ש' 2.

משכך, אבו סמרה לא הוכיחו העדר רשלנות מצידם. ההיפך הוא הנכון; על פי טענתם שלהם, הם לא טרחו לקרוא את המסמכים עליהם חתמו ביום 26.1.09.

88. בענייננו, מדובר בנסיבות שיש בהן כדי ליתן משקל מלא לכלל המוכר בתור "חזקת ידיעת החותם". לפי כלל זה, שהינו בבחינת הלכה פסוקה מושרשת מימים ימימה, חזקה על אדם אשר חתם על מסמך כי קרא אותו וכי הוא מסכים לתוכנו, ועל כן לא יישמע בשלב מאוחר יותר בטענה כנגד המסמך. ודוק; חזקה זו הינה חזקה עובדתית ומשפטית כאחד. במישור העובדתי היא קובעת הנחה כי החותם קרא את המסמך, ובמישור המשפטי היא מטילה עליו אחריות לחתימתו, אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי לא קרא את המסמך, ואיננה מאפשרת לחותם ליהנות ממצב של עצימת עיניים [ראו: ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג (24.11.2011), פסקה 4, ואסמכתאות שם; ע"א 4530/10 בנק הפועלים בע"מ נ' זועבי (10.2.2015), פסקה 11, ואסמכתאות שם].

כמפורט בפסיקה האמורה, לחזקה זו ישנם חריגים והיא ניתנת לסתירה בשל נתונים אישיים של החותם, כגון: גיל, מצב בריאותי ואי ידיעת השפה, או כאשר מדובר בעיוור או אדם שאינו יודע קרוא וכתוב. המקרים שהוכרו בפסיקה רחוקים מאד מן הנסיבות כאן. בענייננו ישנה תחולה לכלל ידיעת החותם ואין תחולה לחריגים לו.

89. לסיכום נושא זה, מן הראוי לציין כי בעניין מיטרי עמד בית המשפט העליון על כך שישנם כללי מניעות השוללים על פני הדברים קבלת טענה בדבר "אפסות" חוזה, ודי אם נזכיר את הראשון שבהם:

"הכלל הראשון - מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח "לא נעשה דבר" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965);ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3) 591, 594 (2000); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו (5) 365, 376-375 (2002))".

בעייננו, אין מדובר במצב דברים שבו היתה לאבו סמרה, או למי מהם, מגבלה כלשהי בקריאת או בהבנת אף אחד מן המסמכים. בפרפראזה על דברים שנאמרו בעניין לופו, בעמ' 574, לא נמנע מהם לקרוא את המסמכים עליהם חתמו, ו'די היה בהעפת-עין' כדי לעמוד על תוכנם של המסמכים, אשר עולה בבירור מכותרתם. ברי אפוא על פני הדברים כי אבו סמרה מנועים מלטעון "לא נעשה דבר". ומכל מקום דין הטענה להידחות משלא הוכחה, ויש לקבוע כי חל בעניינם הכלל בדבר "חזקת ידיעת החותם".

90. סיכום נושא ההסכם הראשון – מן המקובץ עולה כי אבו סמרה לא הוכיחו את טענותיהם באשר להסכם הראשון, שאין חולק כי חתמו עליו. במישור העובדתי - קבענו לעיל כי אבו סמרה ידעו היטב שהם חותמים על הסכם הלוואה כאשר חתמו על ההסכם הראשון ועל שלל המסמכים הנלווים לו. במישור המשפטי - אבו סמרה מנועים מהעלאת טענות כנגד משמעות חתימותיהם על ההסכם הראשון, ובכל מקרה לא עומדים בתנאים לקבלת טענות העשויות לשלול את תוקפו.

ממכלול הראיות באשר לנסיבות חתימת ההסכם הראשון עולה תמונה ברורה של שני צדדים שהתקשרו בהסכם לצורך מתן הלוואה, כאשר אבו סמרה רצו את ההלוואה, פעלו לקבלתה והתקשרו בהסכם הראשון עם סקלר מתוך ידיעה ברורה כי זוהי מטרתו.

ודוק; סקלר אמנם אינו תובע את הסכום הנקוב בהסכם הראשון. עם זאת, קשה להפריז בחשיבותה של מסקנתנו זו בדבר תוקפו של ההסכם הראשון, כנקודת מוצא לדיון בשאר טענות הצדדים.

ו.(3) ההסכם השני והבקשה למתן פס"ד מוסכם

91. הן באשר להסכם השני והן באשר לבקשה למתן פס"ד מוסכם, אבו סמרה טוענים בתביעתם טענה עיקרית אחת וכבדת משקל, והיא כי חתימתם על מסמכים אלה זוייפה.

אבו סמרה לא עמדו בנטל - שהיה מוטל עליהם כפי שהוסבר בפרק בו עסקנו בנטלים - להוכיח טענתם זו.

יתרה מכך; סבורני כי מחומר הראיות שהונח בפניי ניתן לקבוע כי הוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי שאבו סמרה חתמו על המסמכים, הן על ההסכם השני הן על הבקשה למתן פס"ד מוסכם.

חלק מהנימוקים העומדים בבסיס המסקנה האמורה משותפים לשני המסמכים, הן להסכם השני והן לבקשה למתן פס"ד מוסכם, ובנוסף ישנם נימוקים הרלוונטיים לכל אחד מהמסמכים בנפרד. אפתח בנימוקים המשותפים לשני המסמכים.

ו.(3)(א) טעמים לדחיית טענת הזיוף המשותפים להסכם השני ולבקשה למתן פס"ד מוסכם

92. א. ראשית, אבו סמרה לא הביאו ראיה מתבקשת להוכחת טענת הזיוף. דרך מקובלת להוכחת זיוף או אותנטיות של חתימה היא באמצעות חוות דעת מומחה בתחום זיהוי כתבי יד וחתימות. אכן, חוות דעת מומחה אינה הדרך היחידה להוכחת זיוף חתימה, ובית המשפט עשוי להכריע במחלוקת תוך שהוא נדרש לראיות חיצוניות. בית המשפט אף עשוי להתרשם בעצמו מן המסמכים ולקבוע ממצאים באשר לאמיתות חתימה או זיופה, באמצעות השוואת חתימה שבמחלוקת לחתימות שאינן במחלוקת, הגם שהוא אינו אוחז במומחיות בתחום זיהוי כתבי יד. עם זאת, בפסיקה נקבע כי מקום בו מתעוררת שאלה משמעותית באשר לאמיתות חתימה רצוי שתהא מונחת בפני בית המשפט חוות דעת מומחה [ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 508 (1996)]. בוודאי שכך הדבר כשמדובר במחלוקת בסכום נכבד.

בענייננו, טענת אבו סמרה בדבר זיוף חתימותיהם על ההסכם השני והבקשה למתן פס"ד מוסכם, עומדת במרכז המחלוקת בתביעתם ומשכך ניתן היה לצפות כי אבו סמרה יגבו את טענותיהם בדבר זיוף חתימותיהם בחוות דעת מומחה כאמור. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת, או בכלל, לשאלה מדוע בחרו אבו סמרה שלא להגיש חוו"ד להוכחת תביעתם, שעה שעל הכף מונח סכום לא מבוטל, וכאשר אין ספק שבהישג ידם מצויות דוגמאות חתימה רבות שלהם עצמם על גבי מסמכים רשמיים שונים. מעבר לעובדה כי בהעדר חוו"ד (וכן בהעדר ראיות אחרות כלשהן, כפי שיובהר), אבו סמרה לא הרימו את הנטל להוכחת טענת הזיוף, בנסיבות העניין יכול ויש בעצם ההימנעות מהגשת חוו"ד כדי לפעול לחובתם ולהוביל למסקנה המתבקשת מן החזקה הראייתית הנגזרת מכך.

בשולי הדברים יוער, כי השוואה בעין בלתי מקצועית בין החתימות שבמחלוקת לחתימות שאינן עומדות במחלוקת, אינה מביאה למסקנה אליה כיוונו אבו סמרה, קרי לא ניתן לקבוע שהחתימות שבמחלוקת זויפו. אשר להאני, חתימתו נחזית להיות זהה בהשוואה בין החתימות המופיעות על ההסכם השני ועל הבקשה למתן פס"ד מוסכם לבין זו המופיעה על ההסכם הראשון לגביה אין מחלוקת. אשר לבאסמה, אכן ניכר שוני בין חתימתה על ההסכם הראשון לבין החתימה הנחזית להיות שלה על ההסכם השני והבקשה למתן פס"ד מוסכם. בעוד שהחתימה על ההסכם הראשון כוללת רק את שמה הפרטי של באסמה הרי שהחתימות שבמחלוקת ארוכות יותר וכוללות גם את שם המשפחה (פרט להבדל זה נראה כי צורת הכתב ותנועת החתימות דומות מאד). אלא מאי? החתימות שבמחלוקת דומות עד כדי זהות לחתימות אחרות של באסמה שאינן שנויות במחלוקת. כך, ישנו דמיון רב בין החתימות שבמחלוקת לדוגמת החתימה שנתנה באסמה במסגרת דיון ההוכחות ("במ/11"). כמו כן ישנו דמיון בין החתימות שבמחלוקת לחתימתה של באסמה על תצהיר העדות הראשית שהוגש בהליך שבפניי. לכך יש להוסיף כי בעדותה אישרה באסמה כי היא תמיד חותמת את שמה בצירוף שם המשפחה (עמ' 104 לפרוטוקול, ש' 28-29), דבר העולה בקנה אחד דווקא עם החתימות שבמחלוקת ולא עם החתימה על ההסכם הראשון שאיננה במחלוקת. מכל מקום, מהשוואת כל החתימות האמורות ניתן להסיק לכל הפחות שחתימתה של באסמה איננה עקבית והיא משתמשת בכמה חתימות. משכך, מהשוואה בלתי מקצועית בין חתימותיה של באסמה לא ניתן בשום אופן לקבוע כי החתימות שבמחלוקת מזויפות.

93. ב. שנית, לא רק חוות דעת לא הובאה. אבו סמרה לא הביאו ראיה חיצונית כלשהי לטענת הזיוף והראיה היחידה למעשה היא עדותם שלהם בתצהירי העדות הראשית. אין בעדותם זו של אבו סמרה בכדי להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח את טענת הזיוף, לא במידה הרגילה הנוהגת במשפט אזרחי ובוודאי לא במידה המוגברת הנדרשת בהיות הטענה בעלת אופי פלילי. על אחת כמה וכמה כאשר עדותם זו היתה בעייתית, לשון המעטה. אפרט.

עדותם של אבו סמרה בנוגע לחתימות נשוא פרק זה, כללה בשלב מסויים הודאה ברורה בכך שאין ממש בטענותיהם, בשלבים אחרים נמצאו סתירות ביחס לטענותיהם בתצהיריהם, ובחלקים אחרים היתה עדותם מתחמקת והותירה רושם בלתי אמין. אתחיל מעדותו של האני.

- במסגרת החקירה הנגדית הוצגו להאני מספר רב של מסמכים עליהם מתנוססות חתימות הנחזות להיות חתימתו וחתימתה של באסמה - לא דוגמאות חתימה קטועות, אלא מסמכים שלמים - והוא נשאל לגבי החתימות המופיעות על אותם מסמכים. תשובותיו של האני סתרו בחלקן את טענות אבו סמרה בתצהירים. ובמיוחד, כאשר נשאל האני האם החתימות המופיעות על ההסכם השני (שצורף כנספח 19 לתצהירו של סקלר) הן שלו ושל באסמה, הוא השיב כך:

"ש. נספח 19 [לתצהירו של סקלר -א.ד.]– בתחתית העמ' הראשון זו חתימתך?

ת. כאן זו יכולה להיות החתימה שלי.

ש. בתחתית העמוד השני?

ת. כאן זה כן.

ש. ו[ז]את חתימת אשתך?

ת. כן.

ש. בעמ' 3 מאשר את חתימתך?

ת. זה פה חתוך כזה, חתכתם את זה, אז תדלג על המסמך הזה. גם פה חתוך. תביא חתימות ברורות.

ש. בעמ' 6 לנספח 19?

ת. החתימה שלי כן, החתימה שלה חתוכה. הדף חתוך כזה. זה חצאי מילים ואותיות, אז לא יודע. תביא חתימה מלאה, דף מלא ברור. אל תביא לי חצאים כאלו. התחכמויות כאלו.

ש. בעמ' האחרון לנספח 19?

ת. מאשר את חתימתי ואת חתימת אשתי."

(עמ' 114, ש' 31- עמ' 115 ש' 12; ההדגשה איננה במקור- א.ד.)

עדותו זו של האני סותרת מניה וביה את עדותו בתצהיר העדות הראשית בכל הנוגע לחתימה על ההסכם השני, ובכך סותרת את הטענה המרכזית של אבו סמרה העומדת בלב תביעתם. ויודגש, כי האני לא טען כי החתימות יכולות להיות חתימותיהם או כי הן נחזות להיות חתימותיהם אלא אישר כי אלו אכן חתימותיהם. מדובר בהודאה ברורה וחד משמעית, שלמעשה די בה כשלעצמה כדי להביא לדחיית תביעת אבו סמרה.

אם לא די בכך, האני חזר ואישרר את העובדה כי זו חתימתו כאשר נשאל מיד לאחר מכן לגבי חתימות שעל גבי המסמך הבא, נספח 21 לתצהיר סקלר. בתשובתו אמר שיש לו ספק לגבי החתימות על מסמך זה בניגוד לחתימות הקודמות, ובהן החתימה על ההסכם השני, שהן היו שלו "בוודאות" (עמ' 115, ש' 21-22).

אי-התאמות בעדותו של האני בנוגע לחתימות, ניתן למצוא גם בכיוון ההפוך, כלומר בנוגע לחתימה שאינה שנויה במחלוקת. כאשר הוצגה להאני הצוואה, עליה אין חולק כי הוא זה שאכן חתם, השיב האני כך:

"ש. מפנה אותך לנספח 11 [לתצהירו של סקלר -א.ד.] בעמ' 1?

ת. אני בספק אם זו החתימה שלי. אם כי היא יכולה להיות דומה.

ש. בעמוד השני, האם זו החתימה שלך?

ת. כן.

ש. כלומר, בעמ' 1 זו לא החתימה שלך...

ת. זו החתימה שלי. בעמוד השני זאת החתימה שלי בוודאות. זאת, אני בספק שזאת החתימה שלי (בעמ' 1). זאת בוודאות שלי."

(עמ' 112, ש' 21-27)

יודגש כי הוצג להאני מסמך שלם, שבכותרתו מתנוססת באותיות קידוש לבנה הכותרת "צוואה", וכי האני לא חלק בשום שלב על כך שאכן חתם עליה. למרות זאת בחר להשיב כפי שהשיב.

במקום אחר לא היסס האני לשנות את תשובתו כאשר עומת עם חוסר היגיון העולה ממנה:

"ש. נספח 23 [לתצהירו של סקלר -א.ד.] מצד שמאל - זו חתימתך?

ת. דומה. אם אתה רוצה באחוזים – 30-70. 70 לא שלי, 30 שלי.

ש. זה לא מסתדר עם 'דומה'.

ת. אז 70 שלי, 30 לא שלי. אני בספק אם חתמתי על המסמך הזה. אם זו החתימה שלי. אני בספק מאוד."

(עמ' 116, ש' 10-14)

מן המקובץ עולה כי עדותו של האני בסוגיית החתימות (ולא רק בסוגיה זו), התגלתה כלא עקבית ולא אמינה ואין בה בכדי להרים את הנטל המוטל על אבו סמרה להוכיח את טענת הזיוף.

- גם עדותה של באסמה עולה כמעט כדי הודאה מפורשת כי אין ממש בטענתה בדבר זיוף חתימתה. באסמה הודתה בחקירתה כי היא מחליטה אם חתימות המוצגות לה ונחזות כחתימתה הן אכן חתימות שלה אם לאו, לא על פי השאלה אם היא מזהה בהן את חתימתה, אלא על פי תוכן המסמך. קרי, השאלה האם מדובר בזיוף חתימתה אם לאו תלויה בתוכן המסמך ובשאלה האם הוא משרת את עניינה אם לאו:

"ש. זאת החתימה שלך?

ת. יכול להיות, לא יודעת. גם לא בוודאות.

ש. מידת הוודאות היא לכיוון כן או לא, או שאין מידה כזו?

ת. יכול להיות שזו החתימה שלי. אני לא יכולה לקבוע פה. יכול להיות שגם כן וגם לא. אני לא יכולה להראות לך, כי אני לא יודעת פה...

ש. את לא יודעת מה כתוב מסביב?

ת. כן.

ש. אז לפי מה שמסביב את מחליטה אם זו החתימה שלך או לא?

ת. (הערת בית המשפט - העדה מהנהנת לחיוב).

ש. כלומר, אם זה דברים טובים זו החתימה שלך, ואם לא – אז לא?

ת. (צוחקת) אתה תתחיל להביא את כל המסמכים ולשאול אותי אם זו כן חתימה שלי ואם זו לא החתימה שלי? סביר להניח שזו החתימה שלי. חוסר הוודאות מאחורי השאלה גורם לי קצת לא לענות בחריצות, אבל קרוב לוודאי שזו החתימה שלי וגם זו החתימה שלי."

(עמ' 105, ש' 9-21)

יוער כי החתימה שהוצגה לבאסמה בחקירה היתה חתימה מתצהיר עליו חתמה בפני עו"ד, חתימה שאין חולק כי היא שלה.

נמצא; גם עדותה של באסמה בסוגיית החתימות (ולא רק בסוגיה זו), התגלתה כלא אמינה. המסקנה; גם בעדותה של באסמה אין כדי לסייע להרמת הנטל המוטל על אבו סמרה להוכיח את טענת הזיוף.

- ראוי גם להזכיר כי עדותם של אבו סמרה היא עדות יחידה של בעל דין כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, על כל המשתמע מכך. נדרשת הנמקה מיוחדת מדוע יש לקבל עדות כזו, כשאין לה סיוע, ככל שבית המשפט מכריע על פיה בלבד. בנסיבות העניין, אין למצוא בחומר הראיות סיוע כלשהו לטענתם של אבו סמרה כי חתימותיהם זויפו.

הפסיקה קובעת, בין השאר, כי לצורך עמידה בתנאי הסעיף די אם בית המשפט מוצא כי הוא נותן "אמון מלא" בעדות היחידה של בעל הדין [לדוגמא: ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733, 738 (1992)]. בענייננו, לא מצאתי כי יש בידי ליתן אמון מלא בעדותם של אבו סמרה. ההיפך מכך.

94. ג. שלישית, כפי שכבר צויין לעיל במסגרת הדיון במכתב, עולה תהיה של ממש בנוגע לצורך מצד סקלר לזייף את חתימותיהם של אבו סמרה, אליבא דגרסתם. הרי אבו סמרה טענו כי נוכח האמון הרב ששרר בינם לבין סקלר, הם היו חותמים על כל מסמך שהיה מבקש מהם לחתום עליו. במילותיו של האני, גם על נייר טואלט. ולשיטתם של אבו סמרה, לאור אמון זה בסקלר (ובבאי כוחו עורכי הדין לביא) הם כבר חתמו על שורה ארוכה של מסמכים ביום 26.1.109 מבלי לדעת על מה הם חותמים. מתבקשת, אפוא, השאלה: מדוע שסקלר (או מי מטעמו) יטרח לזייף את חתימותיהם של אבו סמרה על מסמכים כלשהם - עוד בטרם נדרשים לתוכן המסמכים ולחוסר התועלת בזיוף לאור השוואה בין תוכן ההסכם הראשון לשני - אם לשיטתם של אבו סמרה ממילא היה באפשרות סקלר להחתים אותם על כל דבר? והוא אף יודע זאת שכן הם כבר חתמו כביכול על שורה ארוכה של מסמכים מבלי לדעת במה מדובר.

95. ד. רביעית, גרסתם של אבו סמרה ביחס לזיוף חתימות, נסתרת מתוכה, לכל הפחות ככל שהדברים אמורים בזיוף החתימות של האני על מסמכים המאוחרים ליום 26.1.09.

ממכלול התצהירים והעדויות שמסר האני עולה כי מצד אחד הוא טוען שהוא ובאסמה חתמו אך ורק על ההסכם הראשון ומסמכים הנלווים לו ביום 26.1.09 במשרד עוה"ד לביא בחיפה, אך מצד שני האני טוען שוב ושוב כי "הוחתם" על מסמכים נוספים ע"י עורכת דין ממשרד עוה"ד לביא אשר פגשה אותו בתחנת רכבת בתל אביב, כאשר הוא איננו יודע לומר על מה חתם באותה פגישה. אם כך, נשאלת השאלה, כיצד האני טוען שכל מסמך הנושא תאריך מאוחר ליום 26.1.09 ונחזה כנושא את חתימתו - הוא מזוייף, אם על פי טענתו שלו במקום אחר, הוא מודה כי חתם על מסמכים לאחר תאריך זה, הוא רק אינו יודע לומר על מה חתם? אולי "הוחתם" שם על ההסכם השני? הוא הרי אינו יכול לשלול זאת. יובהר כי אין בנאמר בפסקה זו משום קבלת טענתו של האני בדבר פגישה בתחנת רכבת, שלא הוכחה, אלא הצבעה על סתירה בין טענותיו.

גם טענתו של האני כי הפעם היחידה בה הוא ובאסמה הגיעו למשרד עוה"ד לביא היתה ביום 26.1.09 לשם חתימה על מסמכים, כחלקים אחרים בגרסתו העובדתית, לא היתה עקבית. טענה זו נסתרת לאור האמור בתצהיר עדותו הראשית שם נקט האני בלשון רבים : "הריני להצהיר כי באותם הפעמים שחתמנו על מסמכים במשרד עו"ד לביא..." (פסקה 50 לתצהיר). באי-התאמה לשונית זו כשלעצמה אין די כדי להוכיח כי אבו סמרה אכן חתמו על מסמכים נוספים מלבד אלו בהם הם מודים, אולם כאשר זו מצטרפת לשאר האינדיקציות המפורטות לעיל ולהלן, היא אינה נטולת משמעות.

עדותה של באסמה אף היא אינה תומכת בטענה הגורפת של אבו סמרה כי כל חתימה על מסמכים המאוחרים ל-26.1.09, היא מזויפת. למעשה, עדותה מחלישה את טענתם זו, שכן מצד אחד עדותה היתה שונה מתצהירו של האני בנושא ומצד שני היא השיבה תשובה מתחמקת. כאשר נשאלה באסמה האם היא והאני חתמו על מסמכים נוספים אחרי ה-26.1.09, ענתה שהיא עצמה לא חתמה על עוד מסמכים, אך בנוגע לאפשרות שהאני חתם על מסמכים נוספים בהזדמנויות אחרות השיבה באסמה סדרת תשובות לא הגיוניות שבסיומן ההיגד הבא: "לא יכולה להגיד בוודאות, לא זכור לי, לא ידוע לי ובעלי גם יכול להיות שלא אמר לי" (עמ' 108).

96. ה. חמישית, לא ניתן להתעלם גם כאן מהמספר הרב של המסמכים לגביהם נטען כי חתימותיהם של אבו סמרה זויפו. אין המדובר בחתימה אחת או במספר חתימות בודדות, אלא בעשרות חתימות. אין המדובר רק בהסכם השני, שעל כל תשעת העמודים שבו מופיעות החתימות, וכן בבקשה למתן פס"ד מוסכם, אלא גם בייפויי כוח ושטרי משכנתא הנושאים תאריך נובמבר 2009, אך יש להם זיקה להסכם השני (אגב – אם מזייפים גם מסמכים אלה, מדוע לזייפם רק בנובמבר, ולא מיד בסמוך לאחר חתימת ההסכם השני?). ואם להקדים את המאוחר אזי מן הראוי לזכור כי המדובר למעשה גם בטענה לזיוף כל החתימות על גבי ההסכמים השלישי והרביעי, גם בייפויי כוח ושטרי משכון בגין אחד עשר נכסי מקרקעין שונים הנושאים תאריך דצמבר 2009 בזיקה להסכמים השלישי והרביעי, וגם בחתימות על הסכם ההלוואה הנוסף. יפים לענייננו דבריו של כבוד השופט י' עמית בעניין מיטרי הנ"ל, פסקה 21:

"לכך יש להוסיף כי אין דרכו של זייפן לזייף עשרות חתימות ואילו במקרה דנן, המוכרות חתמו אפילו על נסחי הטאבו, שצורפו כנספחים להסכם המכר".

97. ו. שישית, אין זה מתקבל על הדעת כלל ועיקר כי אדם הסבור שחתימתו זויפה כל כך הרבה פעמים וכאשר מעשי הזיוף עלולים להקים לו חיוב בסכומים משמעותיים ביותר, במצטבר בשני התיקים כמעט מיליון דולר(!), לא יעשה דבר בעניין, בראש ובראשונה יגיש מיד תלונה למשטרה. ואף ישוב ויגיש תלונה נוספת בכל פעם שבו יגלה קורבן העבירה ההמום מסמך מזויף נוסף מכוחו ננקט כנגדו הליך הוצל"פ נוסף או הליך משפטי חדש. כפי שכבר צויין, עד היום אבו סמרה לא הגישו ולו תלונה אחת למשטרה, ולא פנו לכל גורם אחר, בנוגע למעשי הזיוף והמרמה החמורים הנטענים. ונזכיר כי כנגד אבו סמרה ננקטים מזה מספר שנים הליכי הוצל"פ מכבידים ביותר.

אבו סמרה לא סיפקו הסבר אחד ומניח את הדעת לשאלה המתבקשת מדוע לא פנו למשטרה. התמודדותם עם שאלה פשוטה זו היתה מאלפת. אבו סמרה נתנו לכך מספר הסברים שהשתנו עם התקדמות המשפט, ואשר אינם עולים בקנה אחד זה עם זה. ההסברים אינם מתיישבים עם שורת ההגיון ואינם מספקים, בלשון עדינה.

בתצהיר תשובות לשאלון, בו נשאל האני מדוע לא פנה למשטרה בנוגע לזיוף הנטען, הוא השיב כי לא עשה כן משום שסקלר לא היה בארץ וכי יעשה זאת עם הגעתו לארץ ("במ/15"). ברי כי מדובר בתשובת סרק. לא רק כי המשטרה ממילא אינה מוסרת אישור בדבר הגשת תלונה "כנגד" אדם זה או אחר אלא "בגין" עבירה זו או אחרת, אלא גם כי ממילא לא נדרשת נוכחותו של סקלר בישראל כדי להגיש תלונה "כנגדו". נדרש רק שהאני יסור אל תחנת המשטרה. למותר לציין כי למרות שהאני הצהיר כי יגיש תלונה מיד לאחר הגעתו של סקלר לישראל, הדבר לא נעשה.

כאשר האני נשאל על נושא הגשת תלונה בחקירתו הנגדית, הציג הסבר אחר כנימוק בגינו טרם פעל להגשת תלונה - החברות הקרובה בינו ובין סקלר - וציין שהוא יכול להגיש תלונה עוד באותו היום ושיחשוב על זה (עמ' 119, ש' 11-25). מיותר לציין כי לא הוגשה תלונה.

בסיכומים מטעם אבו סמרה הוצג הסבר שלישי לכך שלא הוגשה תלונה, טענה בדבר קשרים שכביכול יש לסקלר עם גורמים עלומים כגון "אוליגרכים וצדדי ג' אפלים" (כך). נראה כי "קשרים" אלה לא הפריעו להאני לפתח יחסי ידידות הדוקים עם סקלר במשך שנים רבות. למרות זאת הם מונעים ממנו הגשת תלונה בגין מעשי זיוף שיטתיים שכתוצאה מהם הוא עשוי לחוב בכמליון דולר? גם הסבר זה לא מתיישב עם ההגיון שעשוי היה להדריך ולו חלק מן הבריות. ניתן לסבור כי בני זוג המוצאים עצמם מעורבים ממילא עד צוואר בהליכים משפטיים מול אדם כה מסוכן כנטען, ונאלצים ממילא להתעמת עמו בגדרי התדיינות זו, דווקא יזדרזו ויפנו למשטרה. ומה בדבר עו"ד אהוד לביא, שהלכה למעשה ההאשמה בדבר זיוף מופנית כלפיו, בוודאי בנוגע לבקשה למתן פס"ד מוסכם? האם גם הוא אדם מאיים במידה המרתיעה מהגשת תלונה "כנגדו"?

בכל מקרה, הטענה בדבר "קשריו" של סקלר כ"הסבר" להעדר פניה למשטרה היא טענה אשר הועלתה כאמור רק בשלב הסיכומים, ומשכך כמובן שלא הובא לאותם "קשרים" כביכול ולו קצה ראיה. העובדה ש"הסבר" זה לאי-הגשת תלונה לא הועלה כבר לכתחילה כפי שניתן היה לצפות אילו היה בו ממש, כמו גם העובדה שהוא סותר את ה"הסברים" הקודמים שמסרו אבו סמרה, ולמעשה עצם העובדה שקיימים שלושה הסברים שונים זה מזה, עובדות אלה כשלעצמן מעידות על קלישותו של "הסבר" זה.

בנסיבות העניין, אי-הגשת תלונה - גם בהתעלם מחוסר ההגיון והסתירות בהסברים לכך - היא כה חריגה ותמוהה, עד שהיא מעידה על כך שאבו סמרה לא באמת מאמינים בטענותיהם בדבר זיוף, שמא אף חוששים מעצם בירורן בכלים המצויים בידי משטרת ישראל, פן טענותיהם תתבררנה כחרב פיפיות.

98. ז. לבסוף, וזה אולי העיקר – בבואנו לבחון את הטענות בנושא זיוף חתימות אבו סמרה על ההסכם השני והבקשה למתן פס"ד מוסכם, חשוב לזכור את התמונה בכללותה, ואזי לעמוד על כך שטענת הזיוף בנסיבות העניין היא פשוט חסרת כל הגיון.

נזכיר כי ההסכם השני בא תחת ההסכם הראשון, כפי שנכתב במפורש בסעיף 15.3 להסכם השני, אשר קובע: "הסכם זה ממצה את כל ההסכמות ו/או ההתחייבויות ו/או ההסדרים ו/או ההבטחות אשר נערכו בין הצדדים בע"פ ו/או בכתב עובר לחתימתם על הסכם זה, ומוסכם בזה כי החוזה מיום 26/01/2009, בטל ומבוטל." ההסכם השני נושא תאריך 8.2.2009, דהיינו בסה"כ כשבועיים לאחר שנחתם ההסכם הראשון, והבטוחות המנויות בהסכם השני זהות לאלו המנויות בהסכם הראשון. למעשה, לא רק שהנכסים המשמשים כבטוחות זהים, אלא מדובר באותם מסמכים עצמם שנחתמו יחד עם ההסכם הראשון, מסמכים שאין חולק כי אכן נחתמו על ידי אבו סמרה. ההבדל היחיד למעשה, הוא כי סכום ההלוואה הנקוב בהסכם השני הינו 550,000$ בעוד שסכום ההלוואה הנקוב בהסכם הראשון הינו 650,000$.

בנסיבות אלה, אין שום טעם, כספי או אחר, להסתכן ולזייף את חתימות אבו סמרה על הסכם אשר רק מפחית את סכום ההלוואה ואיננו משפר את מצבו של סקלר במאומה. גם אם מניחים שסקלר ועורכי דינו הינם רמאים, ושגמלה בליבם החלטה לנסות ולהוציא מהאני כספים שלא כדין, עדיין אין בזיוף הנטען כל תוחלת. אם כל מטרתו של סקלר היתה "לעקוץ" את אבו סמרה, כלשונם, מדוע שיטרח לזייף את חתימותיהם על הסכם שבסך הכול מפחית את סכום ההלוואה הראשונה, שעה שיש בידיו הסכם עליו מתנוססות בגאון חתימותיהם, ובו נקוב סכום הלוואה גבוה ב-100,000$ ?? לשם מה לטרוח ולזייף הסכם מופחת ??

מדוע לא לתבוע על בסיס ההסכם הראשון, הנעדר זיוף כלשהו? ולחילופין, ואם כבר מזייפים הסכם שני, האם לא עדיף לזייף הסכם שני בו מוצג סכום גבוה יותר מהסכום בהסכם הראשון? וכן בקשה תואמת למתן פס"ד מוסכם בסכום גבוה יותר? או לזייף מסמך בו מאשר האני קבלת סכום המשלים את חובו מהעבר (370,000$ נכון לתחילת 2009) לסכום הנקוב בהסכם הראשון?

אכן, בהינתן ההסכם הראשון, שאין מחלוקת כי החתימות עליו אותנטיות, הטענה כי סקלר או מי מטעמו טרח לזייף את חתימות אבו סמרה על ההסכם השני, נעדרת היגיון.

ו.(3)(ב) טעמים לדחיית טענת הזיוף בנוגע להסכם השני

99. כפי שיפורט להלן, מחומר הראיות עולה כי האני, ולבקשתו גם אחיו סלמאן, חתמו על יפויי כוח לביצוע פעולות במקרקעין ועל שטרות משכנתא בגין נכסי מקרקעין, בתור בטוחות להלוואה, במועדים מאוחרים למועד החתימה על ההסכם הראשון, בנובמבר 2009. עובדה זו מעידה בבירור על כך שאין ממש בטענה כי אבו סמרה לא חתמו על אף מסמך לאחר 26.1.09, וכי ההסכם השני זוייף. למעשה, יש בחתימה על מסמכים אלה גם כדי ללמד על קבלת מלוא ההלוואה הראשונה בידי אבו סמרה, זמן מה לאחר החתימה בפברואר 2009 על ההסכם השני, שאם לא כן הדעת נותנת כי האני לא היה חותם בנובמבר 2009 על מסמכים לשעבוד נכסי מקרקעין שבבעלותו כבטוחה להלוואה הראשונה ואף מבקש מסלמאן לחתום על מסמכים הנדרשים לצורך שעבוד נכס מקרקעין שחלקו מצוי בבעלותו.

100. אשר להאני, בתחילה נטען על ידי אבו סמרה בהליכים השונים ובתצהירים רבים כי חתימותיו על מסמכי השעבוד מנובמבר 2009 - זויפו. לא זו בלבד שלא הוכח כי החתימות הנחזות כחתימותיו של האני על גבי שטרות המשכנתא וייפויי הכוח - זויפו, אלא ההיפך מכך; הסתבר כי גם בנוגע לנקודה זו הציג האני טענות עובדתיות סותרות. מגרסתו המאוחרת עולה כי גרסתו המוקדמת היתה שקרית. ודוק; מדובר בטענת זיוף שלא ניתן להפריז בחומרתה. האני טען כי חתימותיו על גבי ייפויי כוח בלתי חוזרים ושטרי משכנתא, מסמכים המאפשרים העברת זכויות במקרקעין – זויפו, הגם שמשמעות הדבר היא כי עורכי הדין לביא שאימתו את אותנטיות החתימות היו כביכול שותפים למעשה הזיוף. בהמשך, זנח האני לחלוטין את טענה חמורה זו, כלאחר יד, מבלי ליתן כל הסבר לפשר השינוי.

בתצהיר העדות הראשית של האני הוא הצהיר חד משמעית כי הוא לא חתם על שטרות המשכנתא האמורים וכי חתימותיו עליהם זויפו (סעיף 124 לתצהיר).

לעומת זאת בתצהיר עדותו המשלים (שהוגש לאחר שסלמאן כבר נחקר בדיון בסעד הזמני בבית המשפט המחוזי בנוגע לחתימותיו על המסמכים) האני סתר את הטענה שהעלה בתצהיר העדות הראשית ולמעשה העלה טענת "לא נעשה דבר", דהיינו טען כי כן חתם על מסמכי השעבוד, אך עשה כן מכיוון שרומה ומבלי לדעת על מה חתם, בדומה לטענתו באשר להסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו:

"34. הריני לשוב ולהצהיר כי כל בטוחה עליה הוחתמתי, הוחתמה במרמה כאשר הוסבר לי כי אני חותם על מסמכים אשר יבטיחו את קבלת שכר טרחתי בגין הטיפולים באלכס ובמי מטעמו.

35. הריני להצהיר כי אף על רישום המשכון על נכסי מקרקעין אשר בבעלותי ובבעלות באסמה אשתי ואחי סלמאן הוחתמנו במרמה, כאשר הוחתמנו על מסמכים נוספים אשר לגביהם נטען כי הינם נחוצים לצורך קבלת שכר טרחתי".

(סעיפים 34-35 לתצהיר המשלים של האני)

גם בסיכומים המפורטים שהגישו אבו סמרה, לא מצויה הכחשה בנוגע לאותנטיות החתימות של האני על ייפויי הכוח ושטרי המשכנתא, אלא מועלית טענה כללית ועמומה בה הם מפנים לטענותיהם בנוגע להסכם הראשון, טענות שכזכור אינן כוללות התכחשות לחתימה. משמעות הדבר היא הודאה בחתימתו של האני על המסמכים. בניגוד לטענתם של אבו סמרה בתחילת הדרך, כיום הם כבר אינם טוענים לזיוף החתימות על ייפויי הכוח ושטרי המשכנתא מנובמבר 2009, ומכאן שאבו סמרה מודים הלכה למעשה בעצם חתימתו של האני על מסמכים אלה.

לא בכדי החליטו אבו סמרה לזנוח כליל את טענת הזיוף על מסמכי שעבוד המקרקעין מנובמבר 2009. שהרי קשה עד מאוד להסביר טענה לפיה האני עצמו לא חתם על שטרות המשכנתא בעוד שסלמאן מודה כי עשה כן, לבקשתו של האני.

העובדה שהאני מודה כיום, בניגוד לטענתו הראשונית, כי החתימות על גבי מסמכי שעבוד נכסי המקרקעין הן חתימותיו, יש בה כדי לקעקע לחלוטין את הטענה כי חתימותיו על גבי ההסכם השני - שנכסי במקרקעין הללו שועבדו להבטחת ההלוואה על פיו - זויפו.

101. אשר לסלמאן, סלמאן טען כי חתם על המסמכים לבקשת אחיו, האני, וכי סבר שהם נועדו לצורך קבלת שכר הטרחה של האני. למעשה סלמאן טען כי אינו יודע כלל על מה חתם, כפי שטענו אבו סמרה באשר להסכם הראשון והמסמכים הנלווים לו. טענה זו ראויה להידחות בשתי ידיים. סלמאן ידע היטב על מה הוא חותם ואין שחר לטענותיו.

ראשית, המדובר שוב בטענה חריגה של "לא נעשה דבר". הטענה נדונה בהרחבה לעיל ביחס להסכם הראשון, והאמור שם נכון גם לגבי סלמאן. עצם העלאת הטענה ע"י אדם כמו סלמאן – תמוהה ביותר. סלמאן אינו קשיש חולה, רפה שכל, או אדם שאינו יודע את השפה. סלמאן עושה רושם של אדם אינטיליגנטי ורהוט, אשר אף משמש כיו"ר ועד העובדים במקום עבודתו. גם בעניינו של סלמאן חל כלל ידיעת החותם, וגם בעניינו של סלמאן לא מתקיים ולו קצהו של אף אחד מהתנאים להחלת הטענה החריגה של "לא נעשה דבר".

שנית, עדותו של סלמאן הותירה רושם לא אמין בלשון המעטה. גרסתו, כמו גרסתם של בני הזוג אבו סמרה באשר להסכם הראשון, השתנתה באופן חד במרוצת השנים. בתצהירו בהמרצת הפתיחה, טען סלמאן שכאשר נפגש עם עורך דין מטעם סקלר נאמר לו שהוא נדרש לשמש ערב להחזר הלוואה שהאני מתכוון ליטול מסקלר, והוא הסכים ("במ/6", סעיף 7). גרסתו של סלמאן השתנתה בתצהיר שנתן בבקשה למתן צו מניעה למכירת נכס ג' בתיק הוצל"פ מס' 08-26193-13-07 שהוגשה במסגרת התביעה במחוזי. בתצהיר זה טען סלמאן כי חתם על המסמכים על מנת שהאני יקבל שכ"ט מסקלר. כאשר עומת סלמאן עם סתירה זו בחקירתו על התצהיר במסגרת הדיון בבקשה למתן צו מניעה, טען כי באת כוחם של בני הזוג אבו סמרה באותה עת, עו"ד חיות, רימתה אותו בכל הנוגע לנכתב בתצהירו במ/6 (פרוטוקול הדיון שם, "במ/7"). ואילו במסגרת החקירה הנגדית כאן שוב סתר עצמו סלמאן כאשר חזר בו מהטענה האמורה וטען כי כל האמור בתצהיר עליו חתם בפני עו"ד חיות, שהוגש בהמרצת הפתיחה - אמת. בשלב זה החל סלמאן להסתבך ברשת שטווה, תוך שהוא מנסה לשלב בין שלל תשובותיו באמצעות טענה מקורית לפיה הוא אכן היה ערב, אך הוא ערב לתשלום שכר הטרחה ע"י סקלר להאני (כך!), ולא ערב להלוואה (עמ' 86, ש' 24 - עמ' 88 ש' 25). ודוק; השוני אינו רק בחיוב הנערב, אלא בהיפוך הגרסה לעניין זהות החייב שלחובו ערב, והנושה כלפיו ערב.

את עדותו של סלמאן, בדומה לעדויותיהם של האני ובאסמה, לא ניתן לתאר אלא כעדות כוזבת. הסבר להתנהלותו של סלמאן ניתן למצוא בהמשך עדותו שם הוא אומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים "...כשזה נוגע לאדמה, כדי שלא להפסיד אותה אני יעשה הכול..." (עמ' 89 ש' 12).

שלישית, הנסיון לטעון כי סלמאן סבר שהוא צריך לחתום על מסמכים על מנת שאחיו האני יקבל שכר טרחה עבור עבודתו כרופא, תמוה יותר מהטענה הזהה של האני, ומופרך אפילו יותר מזו של באסמה. מעבר לכך שסלמאן חתם על מסמכים עשרה חודשים לאחר שהאני ובאסמה עשו כן, והאני כבר מזמן אמור היה לקבל את כספו כביכול, אין כל סיבה נראית לעין בגינה אחיו של האני שאיננו שותף במרפאתו ואיננו קשור אליה בכל דרך שהיא, יידרש לחתום על מסמכים על מנת שהאני יקבל שכ"ט מעבודתו כרופא. סלמאן אף אישר כי פרט לאותה הפעם בה חתם על שטר המשכנתא, הוא מעולם לא נדרש, לא לפני כן ולא אחרי כן, לחתום על מסמכים כדי שהאני יקבל שכר טרחה (עמ' 84 ,ש' 14-17). סלמאן בעדותו, ואבו סמרה בסיכומיהם, לא סיפקו כל הסבר לתהיה מדוע דווקא באותה הפעם נדרשה חתימתו.

רביעית, נזכיר כי גרסתו החדשה של סלמאן נדחתה גם ע"י בית המשפט המחוזי בדיון בצו המניעה (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר), שקבע בהחלטה מיום 30.1.15 ׁ("במ/8") כי "העובדות הלכאוריות מלמדות על כך שהמבקש במעמדו, היה ער לצורך של אחיו, והיה מוכן ליתן בטוחה להלוואתו". כפי שצוין לעיל על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור שנדחתה אף היא תוך שבית המשפט העליון קובע מפורשות כי סלמאן לא התגבר על החזקה בדבר "ידיעת החותם":

"...דומני שלא יכול להיות ספק כי סלמאן לא התגבר על החזקה האמורה [ידיעת החותם-א.ד.] ולא הרים את הנטל המוטל עליו. גרסתו בבקשה סתרה את זו שעלתה בדיון, ואף זו לא עלתה בקנה אחד עם תצהיר שמסר בהליך אחר. מנגד גרסתו של לביא ברורה, עקבית ונתמכת במסמכים."

["במ/9", פסקה 14]

לבסוף, לכל האמור לעיל הן באשר לטענותיו של האני והן באשר לטענותיו של סלמאן יש להוסיף את עדותו של עו"ד אהוד לביא גם בדיון בפניי, שכאמור לעיל הותירה רושם אמין, אשר העיד כי הן האני והן סלמאן חתמו על שטרות המשכנתא בפניו לאחר שהוא הסביר להם במה מדובר.

102. אבו סמרה מקדישים בסיכומיהם מלל רב לנסיון להצביע על פגמים במסמכי השעבוד שנחתמו בנובמבר 2009. אכן, ישנן מספר אי-התאמות במסמכים אלה, אולם אין בהן כדי לשנות את התמונה בכללותה. ספק רב אם היה בהן כדי להשפיע אף אם היתה נטענת טענה בדבר אותנטיות המסמכים. קל וחומר שאין להן נפקות כאשר אין מחלוקת אמיתית על כך שהאני אכן חתם עליהם בנובמבר 2009, על כל המשתמע מכך לעניין טענתו כי לא חתם על ההסכם השני 10 חודשים קודם לכן.

בטרם אתייחס לטענות אבו סמרה, שהעמימות מונחת בבסיסן, מן הראוי לעשות מעט סדר בדברים.

נכסי המקרקעין שפרטיהם מופיעים כבטוחות בהסכם השני (ובהסכם הראשון) הם:

חלקה 42 בגוש 10329 (נכס זה כונה לעיל "נכס א'");

חלקה 10 בגוש 10320 (נכס זה כונה לעיל "נכס ב'").

נכסי המקרקעין בגינם נחתמו בקשות לרישום משכנתא בנובמבר 2009 הם:

- נכס ב' הנ"ל.

- חלקה 25 בגוש 10265 (נכס זה כונה לעיל "נכס ג'"). על שטר משכנתא בגין נכס זה חתם גם סלמאן;

- חלקה 46 בגוש 10320 (נכס זה כונה לעיל "נכס ד'").

כמו כן צורפו ארבעה יפויי כוח בלתי חוזרים בכולם מצוינים פרטיו של נכס א'.

אי-התאמה ראשונה עליה הצביעו אבו סמרה נעוצה בכך שניתן לראות כי שניים מתוך שלושת הנכסים בגינם נחתמו שטרי משכנתא, אינם מופיעים בהסכמים הראשון והשני. על הטענות הרבות שאבו סמרה מבססים על עובדה זו ניתן להשיב בפשטות: ומה בכך?; הרי גם הצוואה, שאין חולק כי נחתמה ע"י אבו סמרה בתחילת 2009 במקביל לחתימה על שאר הבטוחות הנזכרות בהסכמים הראשון והשני, אינה נזכרת בהם.

אבו סמרה טוענים בסיכומיהם כי השוני בין נכסי המקרקעין המופיעים בהסכמים הראשון והשני לאלו בגינם ישנם שטרי משכון מעיד כי המידע אודות נכסים אלה לא סופק ע"י אבו סמרה אלא הושג "בדרכים עקלקלות". ראשית, יוער כי בעצם הטענה הם למעשה מודים כי נתוני הנכסים שהופיעו בהסכמים הראשון והשני כן נמסרו על ידם, זאת בניגוד לטענת האני בחקירתו (עמ' 139 ש' 13-28). שנית, לגוף הטענה, ברי כי אין בה ממש. העובדה כי הנכסים אינם נזכרים בהסכמים הראשון והשני, כשלעצמה, אינה שוללת את האפשרות שפרטיהם נמסרו על ידם מאוחר יותר ובוודאי אינה מעידה על כך שהפרטים לא נמסרו על ידם.

מהראיות שצירף סקלר עולה כי רישום השעבוד בהתאם להסכמים הראשון והשני לפחות על אחד משני הנכסים שנזכרו בהם (נכס א') נתקל בקשיים. הדבר עולה ממכתב לשכת רישום המקרקעין מיום 19.4.09 לפיו לא בוצע רישום משכנתא על נכס א' מכמה סיבות וביניהן כי באסמה אינה רשומה כבעלים ולכן איננה יכולה להירשם כממשכנת וכי על הנכס רשום שעבוד קודם. מן הראיות שהונחו בפניי מתקבלת תמונה ולפיה נראה כי נכסים ג' ו-ד' נדרשו כבטוחה חילופית לנכס א', שלא ניתן היה לרשום עליו משכנתא, ושבפועל לא שימש עדיין כבטוחה אותה עת.

מסקנה זו מתחזקת מעיון בהסכם הרביעי והמסכם (משנת 2011) בו נכתב כי "לחיזוק הבטחונות" שניתנו לפרעון ההלוואות שנתן המלווה (סקלר) ללווים (אבו סמרה) לפי ההסכמים השני והשלישי, "יווספו מלוא הזכויות המגיעות ללווים בנכס הידוע כגוש 10329 חלקה 42". מדובר למעשה בנכס א', שנזכר בהסכמים הראשון והשני, אך בפועל לא שימש כבטוחה עד אז(!) מכיוון שנסיון לשעבדו בשלבים קודמים לא צלח, ולכן הוסכם על חתימה על מסמכים נוספים לצורך כך.

אי-התאמה שניה עליה מצביעים אבו סמרה עניינה בתאריך של מסמכי השעבוד בנוגע לנכס ב'. נטען כי לא ברור מתי נחתמו המסמכים שכן בנוגע לנכס זה, שלא כמו בנוגע לנכסים ג' ו-ד', לא צורף דף אימות החתימות בו מצוין תאריך החתימה, ואילו מסמך ה"תנאים מיוחדים לשטר משכנתא" אשר מצורף לשטר, נושא תאריך 26.1.09. איני סבור כי ניתן לייחס לנתון זה את המשמעות שמנסים אבו סמרה לייחס לו, ודין טענות אבו סמרה המבוססות עליו, להידחות. ראוי לזכור כי האני חתם ביום 23.11.09 גם על מסמכים לצורך רישום משכנתא על נכס ג' (וגם סלמאן חתם על מסמכים לעניין נכס ג' ביום 29.11.09), וכן על נכס ד'. משנחתמו ע"י האני לא מעט מסמכים נוספים לצורך שעבוד נכסי מקרקעין בנובמבר 2009, נפקות השמטת דף אימות החתימות, ובכלל הטענה לעניין תאריך חתימת המסמך בנוגע לנכס ב', זניחה.

אי-התאמה נוספת עליה מצביעים אבו סמרה נעוצה בכך שבנספחי ה"תנאים המיוחדים לשטר משכנתא" המצורפים לשטרי המשכנתא מנובמבר 2009 מצוין כי המשכנתא נועדה להבטיח את סילוקה המלא של ההלוואה על פי הסכם מיום 26.1.09, זאת על אף שלטענת סקלר עצמו הסכם זה לא יצא לפועל ושטרי המשכנתא הללו נועדו להבטיח את ההלוואה שניתנה בהתאם להסכם השני. אמנם לא ניתן הסבר ע"י סקלר מדוע נרשם תאריך ההסכם הראשון, אולם על פני הדברים נראה כי מדובר בטעות טכנית בלבד שכן בשטרי המשכנתא עצמם מופיע סכום ההלוואה 550,000‏$, קרי הסכום הנקוב בהסכם השני.

משכל זה נאמר, נסכם בכך שאין לייחס משקל רב יתר על המידה לאי-התאמות אלה ואחרות כפי שהדבר נעשה בסיכומי אבו סמרה. השאלה המרכזית שיש להשיב עליה כאן, הינה האם האני וסלמאן חתמו בנובמבר 2009 על מסמכים לשעבוד נכסי מקרקעין שבבעלותם לצורך הבטחת החזר ההלוואה בסך $550,000 שניתנה בהתאם להסכם השני, חודשים קודם לכן, והאם ידעו על מה הם חותמים. באם התשובה חיובית, אין נפקות לכך שנכסי המקרקעין לא נזכרו בהסכם השני, אלא מתבקשת המסקנה כי מסמכי שעבוד נכסים אלה נחתמו מכיוון שהנכסים שנזכרו בהסכם השני לא שועבדו, ואין נפקות גם לאי-התאמות אחרות מסוג זה.

סלמאן הודה כבר לכתחילה כי חתם על מסמכי השעבוד בנובמבר 2009, אך טען כי לא ידע על מה הוא חותם, בדומה לטענת בני הזוג אבו סמרה ביחס למסמכים עליהם חתמו ביום 26.1.09. האני התכחש בתחילה לכך שהחתימות על המסמכים מנובמבר 2009 הן חתימותיו, על אף חוסר ההגיון בטענה בדבר זיוף חתימותיו שלו בה בשעה שסלמאן מודה בחתימתו. לאחר בחינת הראיות ניתן לקבוע כי שניהם חתמו על המסמכים וכי שניהם ידעו על מה הם חותמים. כאמור, הדבר מהווה אינדיקציה נוספת לכך שאבו סמרה אכן התקשרו בהסכם השני עם סקלר, לשם קבלת הלוואה, וכי חתימותיהם על ההסכם השני לא זויפו.

ו.(3)(ג) טעמים לדחיית טענת הזיוף בנוגע לבקשה למתן פס"ד מוסכם

103. א. ראשית, גם באשר לטענת זיוף הבקשה למתן פס"ד מוסכם, גרסת אבו סמרה לא היתה עקבית, בלשון המעטה.

אבו סמרה מגיעים ל'קו הסיום' של ההתדיינות כשבפיהם לכאורה טענת זיוף נחרצת וחד משמעית בנוגע לאותנטיות של חתימותיהם על גבי הבקשה למתן פס"ד מוסכם.

עם זאת, מבדיקת השתלשלות העניינים לאורך ההתדיינות, ניתן להבחין בשינויים בנוגע לאופן העלאת טענת הזיוף וכיצד היא מתפתחת עד אשר היא לובשת את צורתה הנוכחית.

- החל מהעלאת טענות כנגד הבקשה למתן פס"ד מוסכם מבלי שאבו סמרה מתכחשים לחתימתם עליה - כאשר הטענה היא במהותה: "לא ידעתי על מה חתמתי";

- עבור דרך התכחשות "מרוככת" לחתימות, המסוייגת כמעט באותה נשימה בסייג לפיו ישנה אפשרות שכן מדובר בחתימתם - כאשר הטענה היא בסגנון: "לא חתמתי, ואם חתמתי אז לא ידעתי על מה חתמתי";

- ולבסוף, בשלב בו סקלר כבר מיצה למעשה את זכותו להבאת ראיות, התכחשות גורפת לאותנטיות חתימתם על המסמך, תוך העלאת טענת זיוף נחרצת - "לא חתמתי" - וזאת תוך הצגת הדברים כאילו כך הועלתה לכתחילה. מפאת חשיבות העניין, אביא מספר דוגמאות.

104. בתחילה, בפעם הראשונה בה נדרשו אבו סמרה לנושא, במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, שהוגשה עוד ביום 8.11.12 בגדרי התיק בו ניתן פסק הדין (2628-03-09) ונתמכה בתצהיריהם של האני ושל באסמה, אבו סמרה לא העלו טענה לפיה החתימות המופיעות על גבי הבקשה למתן פס"ד מוסכם אינה חתימתם. טענתם של אבו סמרה היתה כי: "חתימת המבקשים על גבי הבקשה למתן פסק דין הושגה במרמה ועורמה, בחוסר תום לב משווע ותוך ניצול האמון המוחלט שנתנו המבקשים במשיב משך שנים ארוכות" (סעיף 17 בבקשה לביטול פסק הדין). וכן גרסה זהה בסעיף 14 לתצהירו של האני שצורף לבקשה לביטול - "חתימתי על גבי הבקשה למתן פסק דין, הושגה במרמה ..."; וכן גרסה זהה בסעיף 16 לתצהירה של באסמה שצורף לבקשה לביטול (הבקשה ושני התצהירים מהווים חלק מנספח "יב" לתצהירי העדות הראשית של אבו סמרה).

הדבר מוצא ביטוי גם בהחלטת כב' הרשמת הבכירה ספרא ברנע מיום 5.5.13, בה קבעה כי הדיון בבקשה לביטול אינו מצוי בסמכותה ומצריך נקיטת הליך חדש: "כך גם נקבע בנסיבות כמעט זהות, ברע"א 2066/10 הנ"ל, הדן במקרה דומה..., ושם נטען כי המבקשים לא חתמו על ההודעה בהסכמה. בתחילת הליך הביטול כאן טעיתי לחשוב כי זו גם טענת הנתבעים כאן, ואולם לאחר השלמת התגובות התברר כי הנתבעים אינם טוענים זאת, אלא טוענים כי חתימתם הושגה בדרך לא דרך. מכאן שהטענה היחידה בעניין אי קבלת כתב התביעה נבלעת בטענה המהותית נגד הפן ההסכמי של פסק הדין".

פשיטא כי אדם הטוען כי חתימתו הושגה בעורמה, אינו טוען כי לא חתם על המסמך, אלא ההיפך; הוא מאשר כי זו חתימתו אך מוסיף ומעלה טענות אחרות כנגד תוקפו של המסמך. במלים אחרות, הטענה שהעלו אבו סמרה באותו שלב דומה לטענה המועלית על ידם כיום לגבי ההסכם הראשון, דהיינו כי אכן חתמו על הבקשה למתן פס"ד מוסכם אך לא ידעו על מה הם חותמים.

105. רק מאוחר יותר באה התכחשות לחתימות, אולם זו היתה כאמור "מרוככת", תוך הקפדה כי באותו כתב טענות, בקשת ביניים או תצהיר, יימצא תמיד סייג שישנה בכל זאת אפשרות כי זו חתימתם.

כך, למשל, בתצהירו של האני מיום 4.12.13 שהוגש לתמיכה באחת הבקשות שהגישו אבו סמרה להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין ועיכוב הליכי ההוצל"פ שננקטו מכוחו, טען האני (בסעיף 32 לתצהיר) כך ממש:

"הריני להצהיר כי הוברר לנו לי ולאשתי כי "חתמנו" על הדברים הבאים:

א. הסכם הלוואה מיום 8/2/09 – על סך של 550,000$ ... הסכם זה מעולם לא נחתם על ידינו, חתימתנו זויפה.

ב. הסכמה לפיה יינתן פסק דין על סך סכום תובענה בסך של 550,000 דולר... - גם מסמך זה מעולם לא נחתם על ידינו, אולם לא אתפלא שאם נחתם הרי זה שורבב בזדון בין בלילי המסמכים שחתמנו עליהם ביום 26/1/09 או בתחנת הרכבת לאחר מכן".

מדובר בטיעון עובדתי חלופי מובהק.

ובאותו האופן, בסעיף 53(ב) לאותו תצהיר של האני, נאמר: "... גם אם חתמנו הרי שהחתמתנו היתה במרמה". ר' גם ס' 53(ה)-(ו) לתצהירו האמור של האני: "גם באם חתמנו על מסמך כלשהו הרי שזה שורבב לניירת רבה שלא ידענו את תוכנה".

הוא הדין בתצהירי העדות הראשית.

מחד גיסא, בסעיף 110 לתצהיר עדותו הראשית של האני, בו הוא מתייחס לבקשה למתן פס"ד מוסכם, נטען באופן המפורש ביותר: "הריני להצהיר כי מעולם לא חתמתי על בקשה מוסכמת למתן פסק דין". הווה אומר כי החתימה שעל המסמך אינה חתימתו וכי למעשה חתימתו זוייפה.

מאידך גיסא, בסעיף 83 לתצהיר עדותו הראשית של האני, בו הוא מתאר את טענותיהם של אבו סמרה ביחס לבקשה למתן פס"ד מוסכם ומתייחס לבקשה לביטול שהגישו, האני הצהיר כי "... אני טענתי כי יכול וחתמתי על הבקשה, אולם זאת מכוח ניירות רבים שהוגשו לחתימתי, וזאת מבלי שראיתי על מה אני חותם, והכול מתוך אמונה עיוורת בנתבע ובבאי-כוחו עוה"ד אחים לביא". הווה אומר, כי יכול בהחלט שהחתימה על המסמך היא אכן חתימתו, וכלל לא בטוח שזוייפה.

גם לאחר ההתכחשות הגורפת לחתימה בסעיף 110 הנ"ל, הועלו בתצהיר טענות נוספות המכסות את כל האפשרויות, 'ליתר בטחון'. כך, למשל, בסעיף 123, הועלתה טענה ביחס לבטחונות באופן כללי, לפיה "גם באם הנתבע החתים אותי ואת אשתי על מסמכים כלשהם, ... הרי מסמכים אלה בטלים ומבוטלים מאחר ו ...". כך, למשל, בסעיפים 128-129 הועלתה טענת טעות ביחס למסמכים באופן כללי, לפיה "סברנו אני ואשתי שאנו חותמים על מסמכים באם נחתמו על ידינו לצורך הסדרת שכר הטרחה המגיע לי ... הריני להצהיר כי עומדת לי הטענה של טעות יסודית".

106. רק בשלב מאוחר יותר, החל מתצהיר העדות הראשית המשלים של האני, נטענה טענת הזיוף באופן נחרץ וללא הסתייגויות. כך, בסעיף 38 לתצהירו המשלים טען האני: "הריני להצהיר כי מעולם לא חתמתי על בקשה למתן פסק דין כנגדי". הפעם, מבלי לסייג את הטענה או "לרכך" אותה באמצעות אמירה אחרת. ושוב, מבלי שהאני ראה לנכון להתייחס לגרסאות קודמות או להסביר את השינויים בהן. קשה להשתחרר מן הרושם כי כל עוד עמדה לסקלר זכות קנויה לקיים הליכים מקדמיים ולדרוש מסמכים ובהם דוגמאות חתימה של אבו סמרה, וכל עוד עמדה לסקלר זכות קנויה להגשת חוו"ד מומחה לזיהוי כתבי יד, נשמרה ע"י אבו סמרה מידה של עמימות לגבי טענת הזיוף. וכי מני אז ואילך, החלו נוקטים בגישה הנחרצת יותר המוצאת ביטוי בסיכומיהם, מבלי להתייחס לקודמותיה.

107. אין מנוס מלומר את המובן מאליו: משמעות טענתו של אדם לפיה חתימתו על מסמך הושגה בעורמה, הינה כי הוא אכן חתם על המסמך. הוא רשאי להישמע בטענה לפיה לא ידע על מה הוא חותם, וכיו"ב. אך יש קושי להטות אוזן לטענה כבושה לפיה החתימה - שהלכה למעשה הודה כי היא חתימתו - זוייפה. חוסר העקביות באופן ההתייחסות מצד אבו סמרה לסוגיית האותנטיות של החתימות על גבי הבקשה למתן פס"ד מוסכם, מטיל צל כבד על הטענה המרכזית בתביעתם.

108. אם לא די בכל אלו, הרי שגם לאחר שההכחשה הפכה נחרצת, במסגרת חקירתו הנגדית הפתיע האני והודה, ביוזמתו, שהוא אכן חתם (כהגדרתו – "הוחתם") על הבקשה למתן פס"ד מוסכם:

"ש. אתה חתמת על כל אותם מסמכים ב-26.1 כדי לקבל את שכ"ט שלך ולא קיבלת, כמה זמן חולף מ-26.1.09 עד שאתה אומר מה עם שכ"ט שלי?

ת. אני חתמתי גם, סליחה, הוחתמתי גם על פס"ד בהסכמה שלא ידעתי עליו, אלכס סקלר יודע 15-20 שנה שאני תושב יפו ... ."

(עמ' 140,ש' 17-21)

מדובר בהודאה ברורה ומפורשת, אשר במידה רבה סותמת את הגולל על טענת זיוף הבקשה למתן פס"ד מוסכם, המודגשת בסיכומי אבו סמרה.

109. ב. שנית, אל מול גרסתם הבלתי עקבית של אבו סמרה מצויה בפנינו גרסה עובדתית נגדית. מדובר בגרסה עובדתית של עו"ד אהוד לביא, אשר העיד מידיעה אישית על הבקשה למתן פס"ד מוסכם. ראוי לזכור כי עו"ד אהוד לביא חתום באופן אישי על הבקשה למתן פס"ד מוסכם, בצד החתימות הנחזות כחתימותיהם של אבו סמרה, וכן כי הוא אשר הגיש את הבקשה לבית המשפט כבקשה מוסכמת.

ודוק; אין מחלוקת כי סקלר לא היה מעורב בעצמו בכל נושא המסמכים, ולמעשה משמעות הטענה של אבו סמרה כי חתימותיהם על גבי המסמך הן מזוייפות, הינה כי הן זוייפו ע"י עו"ד אהוד לביא או מי מטעמו.

עוד בטרם בוחנים את עדותו לגופה, מן הראוי ליתן את הדעת על משמעותה מרחיקת הלכת של טענת אבו סמרה, ועל ההסתברות לכך שעורך דין יהא מוכן לפעול בדרך זו עבור לקוח. מובן כי לא ניתן לומר שאפשרות כזו אינה קיימת, וכבר היו דברים מעולם, אך על פני הדברים היא פחות מסתברת. עוד ראוי ליתן את הדעת, על חוסר קוהרנטיות בולט בגרסתם של אבו סמרה, בכל הנוגע לעו"ד אהוד לביא. האפשרות שעו"ד לביא "נוהג" לזייף מסמכים, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, עליה אין מחלוקת, שעו"ד אהוד לביא הטריח עצמו ונסע במיוחד לשפרעם ביום שישי בערב על מנת להחתים את סלמאן על מסמכי שעבוד זכויות במקרקעין בנובמבר 2009.

עתה לתוכן הגרסה. עו"ד אהוד לביא הצהיר כי דבר הגשת בקשה למתן פסק דין מוסכם כאחת הבטוחות להלוואה הוסכם מפורשות בינו ובין האני עוד בטרם נחתם ההסכם הראשון, שיצא לפועל בסופו של דבר לאחר חתימת ההסכם השני ובהתאם לסכום הנקוב בו. מתצהירו ועדותו עולה כי לאור הסכמה מפורשת זו הגיש את התביעה, ובסמוך לאחר מכן הגיש את הבקשה למתן פס"ד מוסכם כבקשה מוסכמת ליתן פסק דין בתביעה, מכיוון שזו אכן היתה מוסכמת. פשיטא כי על פי גרסה זו כלל לא היה צורך להמציא את התביעה בהתאם לסדרי הדין או להמתין להגשת הגנה.

עדותו של עו"ד לביא לא נסתרה כהוא זה. נהפוך הוא; כפי שכבר צויין מצאתי אותה עניינית ומהימנה.

מורת הרוח שהפגין כלפי בא כוחם של אבו סמרה - שדומה כי היתה מהולה בתדהמה - מעצם העובדה שהלה הטיח בו בחקירתו האשמות כה חמורות לפיהן זייף מסמכים עבור לקוח, מבלי לבססן כלל, ניתנת היתה להבנה.

כאן המקום להתייחס לטענת אבו סמרה המבקשים לתת משקל לעובדה שהבקשה למתן פס"ד מוסכם לא נזכרה כבטוחה במסגרת ההסכמים, ולקבוע כי אין ממש בטענה. שהרי העובדות מלמדות כי היו בטוחות נוספות שלא נזכרו בהסכמים, כגון הצוואה ובהמשך נכסי מקרקעין נוספים, ואין כל מחלוקת לגבי אותנטיות החתימות עליהן. על כן אין לייחס משקל לכך שהבקשה למתן פס"ד מוסכם לא נזכרה בהסכם השני כבטוחה.

ויוער; ברי כי הפרטים עצמם כפי שנרשמו בבקשה למתן פס"ד מוסכם אינם מדוייקים. הרי לא סוכם על החזר ההלוואה במועדים הקבועים במסמך, ואין גם טענה כזו. אולם, עובדה זו אינה הופכת את המסמך לכזה שאינו אותנטי. ההיפך הוא הנכון. שכן הדבר היה נחוץ לצורך קבלת פסק הדין. למעשה, חשיבותה של הבקשה היתה בעצם הגשתה, לצורך קבלת פסק הדין כבטוחה נוספת להלוואה, ולא בפרטים שנכללו בבקשה, והיה בנקיטת צעד מעין זה, גם אם אינו שגרתי, הגיון מעשי ומשפטי ברור. בפועל, אין חולק, כי סקלר כלל לא דרש החזר כספים בהתאם ללוח הזמנים שנרשם בבקשה למתן פס"ד מוסכם, כלל לא פעל לגביית סכום כלשהו במשך מספר שנים מכוח פסק הדין שעמד לטובתו, ורק משהופרו הסיכומים החוזיים שלהבטחת העמידה בהם ניתן פסק הדין, החל לפעול מכוחו. לכן, כאמור, איני מייחס חשיבות לפרטים שנכללו במסמך אלא לעצם קיומו. השאלה הינה אם הוכח שהמסמך אינו אותנטי, כנטען בסיכומי אבו סמרה. התשובה לשאלה זו הינה בשלילה.

ו.(4) תביעת אבו סמרה - סיכום

110. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי אבו סמרה לא עמדו בנטל להוכיח את תביעתם, מאחר ולא הוכיחו את טענתם המרכזית כי חתימותיהם זויפו על ההסכם השני ועל הבקשה למתן פס"ד מוסכם. למעשה, די בכך כדי לקבוע כי דין תביעת אבו סמרה להידחות.

לא זו בלבד; מן הראיות שהובאו בפניי ניתן לקבוע במידה הנדרשת בהליך אזרחי כי אבו סמרה אכן קיבלו את ההלוואה הראשונה וכי הבקשה למתן פס"ד מוסכם הוגשה בידיעתם, בהסכמתם ובחתימתם, על מנת לשמש בטוחה להחזר הלוואה זו. דהיינו כי הותרת פסק הדין על כנו היא לא רק תוצאה נכונה משפטית אלא אף תוצאה צודקת.

הרקע העובדתי להגשת הבקשה למתן פס"ד מוסכם - הוכח, ותואר בהרחבה לעיל. הראיות מצביעות על כך שבין האני לסקלר התקיימה, מעבר ליחסי החברות, גם מערכת יחסים ארוכת שנים של לווה -מלווה, שהחלה עוד בשנת 1999 בהלוואות שניתנו מעת לעת ואשר התנקזו בסופו של יום, בתוספת סכום נוסף, לכדי ההלוואה הראשונה בסך של 550,000$. הראיות מצביעות על כך שאבו סמרה התקשרו עם סקלר, עובר למועד בו הוגשה הבקשה למתן פס"ד מוסכם, בחוזה לקבלת הלוואה, שתנאיו הועלו על הכתב בשני הסכמי הלוואה עליהם חתמו - ההסכם הראשון וההסכם השני - לצורך ריכוז יתרת ההלוואות שניתנו עד לאותה עת על פי ההסכמים המוקדמים, דחיית מועד פרעונן שחלף זמן רב קודם לכן והעמדתן לתקופה נוספת, תוך קבלת סכום נוסף. הראיות מצביעות על כך שנכון ליום 15.1.09 דהיינו עוד לפני ההסכמים הראשון והשני האני היה חייב לסקלר סך מצטבר של 370,000$, כפי שאישר בחתימתו.

אכן, מוטב היה כי סקלר ימציא אסמכתאות, אם היו קיימות, באשר ליתרת ההלוואה הראשונה, קרי באשר לסך הנוסף של 180,000ִִ$. אולם סבורני כי ממכלול הראיות שהוצגו בפניי, ניתן לקבוע לפחות במאזן הסתברויות כי אבו סמרה קיבלו את מלוא ההלוואה הראשונה.

חשוב לזכור כי אבו סמרה לא העלו טענה לפיה הם אכן חתמו על כל המסמכים, אך לא קיבלו סכומים נוספים מעבר לסכום של 370,000$ אותו חבו עוד קודם לכן, ומשום כך אינם חבים מעבר לכך. אבו סמרה התכחשו לחוב התכחשות טוטאלית. אך מתברר כי אין ממש בטענותיהם. הם טענו כי כלל לא היה קיים חוב לסקלר. הגענו למסקנה שהיה קיים חוב בסכום ניכר. הם טענו כי חתימותיהם זויפו. הגענו למסקנה כי גם טענתם זו היא טענה כוזבת. משקבענו כי הוכח שהם כן חתמו על המסמך שבמחלוקת, שבעצם החתימה עליו הם אישרו כי קיבלו עוד קודם לכן את מלוא הסכום של 550,000$, די בעצם חתימתם זו כדי להוות אסמכתא לכך שאכן קיבלו סכום נוסף שהשלים את הסכום להלוואה הראשונה על פי ההסכם השני.

אינדיקציה מוצקה שניה מצויה במסמכי שעבוד המקרקעין שנחתמו על ידי האני וסלמאן בנובמבר 2009, חודשים רבים לאחר החתימה על ההסכם השני, ואשר מצויין בהם כי הם נועדו להבטיח את החזר ההלוואה בסך 550,000$. מסמכים אלה נחתמו זמן רב לאחר המועד בו אמור היה סקלר להעביר לאבו סמרה סכומים נוספים ולהשלים את יתרת ההלוואה עד לסך של 550,000$. האני טען לזיוף חתימתו על מסמכים אלה. סלמאן הודה כי חתם עליהם אך טען כי לא ידע על מה חתם. משקבענו כי גרסתם כוזבת, וקבענו כי שניהם חתמו על המסמכים וידעו בדיוק על מה הם חותמים, הרי שעצם חתימתם עליהם במועד כה מאוחר (למעשה סמוך לקראת החתימה על ההסכם השלישי מ-12/09', וככל הנראה על מנת "ליישר קו" מבחינת בטוחות שהיו חסרות עד אז, בכדי לשכנע את סקלר להעמיד הלוואות נוספות, שיידונו בפרק הבא במסגרת תביעת סקלר), כמוה כאישור כי יתרת הכספים אכן הועברה וכי ההלוואה הראשונה אכן ניתנה במלואה.

ניתן להקדים את המאוחר ולציין כאינדיקציה נוספת את הנאמר בהסכם השלישי, בהסכם הרביעי ובהסכם ההלוואה הנוסף, מכיוון שכתום הדיון בתביעת סקלר, המסקנה תהא כי מדובר בהסכמים אותנטיים שאבו סמרה חתומים עליהם. ההסכם השלישי נערך לצורך קבלת ההלוואה השניה; ההסכם הרביעי נערך לצורך דחיית מועד הפרעון של שתי ההלוואות, ההלוואה הראשונה והשניה, בסכום כולל של 995,000$, והעמדתן לפרק זמן נוסף; והסכם ההלוואה הנוסף נערך לצורך מתן הלוואה נוספת בסך 300,000$, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. בפרק המבוא לכל אחד משלושת ההסכמים המאוחרים הללו אבו סמרה מאשרים בין השאר את קבלת ההלוואה הראשונה בסך של 550,000$, בהתאם להסכם השני, וכן את העובדה כי להבטחתה ניתן פסק הדין בהסכמתם.

ראוי גם לזכור כי סקלר אוחז במסמך חתום ע"י אבו סמרה לפיו הוא מלווה להם 300,000$ נוספים אך מאשר בהגינותו כי הסכם זה לא יצא אל הפועל ולכן לא תבע על פיו, נתון התומך בקבלת גרסתו.

לאור אינדיקציות אלה, כמו גם לאור הרושם האמין שהותירו עדויותיהם של עדי סקלר בכלל וסקלר בפרט ומנגד חוסר המהימנות - לשון המעטה - המאפיין את עדויותיהם של אבו סמרה וסלמאן, על אף העדר אסמכתא להעברה יש לקבל את גרסת סקלר כמקשה אחת ולקבוע כי אבו סמרה אכן קיבלו ממנו את יתרת ההלוואה הראשונה, הסכום המשלים את סכומי הלוואות העבר שניתנו עוד בטרם החתימה על ההסכם השני, עד לסכום ההלוואה הראשונה בסך 550,000$.

בכל מקרה, כאמור, הדברים נאמרים למעלה מן הצורך, שכן אין עסקינן בתביעה כספית של סקלר. תביעת אבו סמרה היא תביעה לביטול פסק הדין. התביעה התבססה על טענה בדבר זיוף החתימות על הבקשה למתן פס"ד מוסכם ועל ההסכם השני. טענות אלו לא הוכחו כלל ועיקר, ונקבע כי אינן נכונות. כאמור לעיל, מן הראוי לדחות את תביעת אבו סמרה, ולו מהטעם שלא הוכחה.

ז. תביעת סקלר

111. את תביעת סקלר יש לבחון על רקע הקביעות העובדתיות שנקבעו בדיון בתביעת אבו סמרה, קרי, על רקע מערכת היחסים ארוכת השנים בין סקלר להאני שכללה לא רק יחסי חברות אלא גם יחסי לווה-מלווה במסגרתם הלווה סקלר, בתחילה להאני ובהמשך לאבו סמרה סכומים ניכרים. את מערכת היחסים הזו סיכם סקלר בעדותו, אשר לא נסתרה, כך:

"ת. אני צריך להתחיל לספר קצת מהעבר. את הכספים הראשונים שהאני ביקש ממני לעזור לו בהלוואות התחילו בסיפור שאח שלו גנב אותו כשהאני הפקיד בידיו לבנות את בית חלומותיו, את הארמון שלו בשפרעם. וכביכול אח שלו גנב ממנו כספים והבית עלה לו פי שלוש מהקוסט, ממה שהיה צריך לעלות וזה מה שסיבך אותו. אני לתומי האמנתי לו. זה היה תחילת הסיפור. כל הזמן עזרתי לו בכספים כשלא ידעתי על החיים הכפולים והמשולשים שלו בעולמות אחרים. אח"כ התחיל להגיע מידע שזה לא בדיוק הבית, ושהוא עוד הלווה כסף מעוד כל מני גורמים אחרים, גם בשוק השחור, גם בריביות, עם כל מני סיפורים של האני לסיבות שהוא הלווה ולמה הוא חייב את הכספים האלו. וכך המשכתי אני להסתבך יחד איתו ולהלוות לו את הכסף כי רציתי לעזור לו, אבל באמת לא ידעתי עד כמה וכל פעם הוא היה מבטיח שזהו, שהוא לא חייב יותר לאף אחד, רק שאני אתן לו עוד סכום נוסף. בסופו של דבר הסתבכתי איתו בסכום של כמעט מיליון דולר. ואז הוא בא וסיפר לי עוד סיפור נוסף שבעקבותיו נחתם עוד חוזה אחרון של 300 אלף דולר שלא יצא לפועל. זה הסכם חתום, ישנו אצלנו, אבל הוא לא בוצע, לכן לא צירפנו אותו. כי אין פה תביעה. במסגרת ההסכם הזה, אז הגיע - בנספח שלי יש את האי מייל של באסמה - שבה היא מבקשת לפחות על [חשבון] ההסכם החדש שאזרים לה את ה 60 אלף דולר. אלו ה 60 אלף דולר שהיו צריכים ללכת על ההסכם האחרון, שנכתב ולא בוצע. כאן, אני אגיד, ואני לא בטוח שסיפרתי את זה אפילו לעו"ד - כאן העברתי 30 אלף דולר, ריחמתי על באסמה, רק על באסמה, כי אז כבר החלטתי שאני לא נותן לו - אז כבר ידעתי על ההסתבכויות שלו בבתי קזינו בעולם ואז כבר עברתי איתו דרך בקשר להלוואה הזו של ה 400, לקחתי אותו לפסיכולוג ולפסיכיאטרים. הוא הבטיח לי שיתחיל טיפול. ואם עו"ד כמאל והאני יוותרו על הסודיות הרפואית - אני מוכן ביום רביעי שיגיע לכאן פסיכיאטר, ד"ר שאני הבאתי את האני אליו באוזן והוא ניהל איתו שיחות על ההימורים האלו.

.....

ת. בסופו של דבר העברתי את ה 30 אלף דולר האלו על חשבון אותו חוזה אחרון שלא בוצע בסוף. לשמחתי, כך אני אומר היום, קרה משהו בבנק הקורספונדנט בארה"ב, משהו עם הפרטים שנתנו לי - של חשבון הבנק של באסמה לאן להעביר את הכסף - והכסף חזר. בינתיים, בגלל שזה כבר כל כך הרבה אינפורמציה, פה נפל לי האסימון האחרון - קניתי כרטיס טיסה, טסתי לארץ, והלכתי לביתו של החבר הכי טוב של האני, שקוראים לו אלי מזרחי, שבינתיים הלך לעולמו מסרטן, ומכיוון שידעתי שהוא החבר שלו שמלווה אותו מהבוקר עד הערב, ישבתי איתו וביקשתי ממנו תסביר לי מה קורה עם האני, הוא חבר שלך ושלי, תסביר לי. אז אלי נפתח וסיפר לי על כל הידע שלו על עוד חובות של האני לכל כל מני גורמים. ואז אני נפגשתי עם האני והאני "אישר לי" על חצי מהחובות האלו. הוא לא אישר את כל הסכום של 2 מיליון דולר, אם מביאים בחשבון משכנתא על הבית ועל בתים נוספים. יש לי עוד מסמך אחד שלא הצגתי אותו עד היום, ומצאתי אותו רק עכשיו והבאתי אותו לארץ - אז למדתי על כל הטרגדיה של האני ממש, עם כל האינפורמציה הקודמת שקיבלתי, עם אותו מסמך ועם המידע מהאני. אני לא בטוח... אולי לבית המשפט זה יעזור להבין את הטרגדיה- אני בטוח שאותו מסמך יעזור להבין את הטרגדיה, אבל אני לא יודע. אני מבקש להציג את המסמך הזה כשבאסמה והבן של האני ימתינו מחוץ לאולם."

(עמ' 73, ש' 21- עמ' 75, ש' 3)

112. ההלכה הפסוקה, כפי שנקבע בין היתר גם בעניין רחמים הנ"ל, קובעת כי כאשר נתבע טוען טענת זיוף באשר למסמך עליו מבוססת התביעה, מוטלת על התובע החובה להוכיח את אותנטיות החתימה. כפי שהוסבר בפרק שעסק בנטלים, כלל זה נובע מחובתו של התובע להוכיח את כל רכיבי תביעתו וביניהם את חתימת התובע. בעניין רחמים מנה בית המשפט העליון את הדרכים העיקריות להוכחת אותנטיות של חתימה על מסמך:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א' הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 144; R. Cross, On Evidence (London, 7^th ed., by C. Tapper) 690) ; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 145-144); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון (Cross, supra). המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור".

[עניין רחמים, עמ' 261-262, ההדגשות הוספו – א.ד.]

113. בענייננו, אמנם ניתן לטעון כי טוב היה עושה סקלר אילו היה פועל להגשת חוות דעת מומחה לתמיכה בטענתו בדבר אותנטיות החתימות על ההסכמים השלישי והרביעי, שעה שמדובר בטענה מרכזית בתביעתו. אף ניתן לטעון כי לחילופין, ולכל הפחות, טוב היה עושה אילו היה מביא לעדות את מי שנטען כי נכח במעמד החתימה על ההסכמים השלישי והרביעי ממשרד עורכי הדין לביא. זאת, שכן עו"ד אהוד לביא אמנם העיד כי היה מעורב בהשתלשלות העניינים אשר הביאה לעריכת ההסכמים השלישי והרביעי ואמנם העיד מידיעה אישית כי אלו נערכו במשרדו, אך לא העיד כי ההסכמים הללו או המסמכים הנלווים להם נחתמו בפניו. מכיוון שגם סקלר בהגינותו אינו מתיימר לטעון כי ההסכמים השלישי והרביעי או המסמכים הנלווים להם נחתמו בפניו, הרי שבראיותיו של סקלר קיים בהקשר זה חסר של ממש, שלכאורה יש לייחס לו משקל של ממש.

שתי נקודות אלה - העדר עדות שבמומחיות לעניין אותנטיות החתימה והעדר עדות של עד אשר נטען כי נכח במעמד החתימה - פועלות בבירור לחובת סקלר בבואנו להכריע בשאלת אותנטיות ההסכמים השלישי והרביעי.

114. למרות זאת, סבורני כי בנסיבות העניין ולאור מכלול הראיות שהונחו בפניי, יש לקבוע כי סקלר עמד בנטל השכנוע להוכחת תביעתו, ובכלל זה להוכחת טענותיו בדבר אותנטיות החתימות על ההסכמים השלישי והרביעי. אשר לדרכים שנקבעו בעניין רחמים להוכחת אותנטיות חתימה, ראשית, מן הראוי לשים לב לכך שכאשר מדובר שם על האפשרות לקבוע כי החתימה הינה אותנטית באמצעות 'עדות ישירה' מדובר על "עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה". במלים אחרות, במקרים מסויימים ניתן לבסס מסקנה בדבר אותנטיות חתימה בין השאר על עדותו של החותם עצמו, אשר מטבע הדברים מתכחש לחתימה. מובן כי אין זו דרך המלך, ועל בית המשפט להיזהר מפני האפשרות שמסקנה בדבר אותנטיות חתימה תושתת על ראיות 'פנימיות' בלבד, קרי על התרשמות גרידא מאופן מתן העדות ללא הצלבת תוכנה עם ראיות 'חיצוניות' [השוו: ע"א 1516/99 לוי נ' חג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 748 (2001)].

בענייננו, עדויותיהם של אבו סמרה התאפיינו בחוסר מהימנות קיצוני ו'חיצוני', תוך שהן סותרות עדויות מוצקות אחרות לרוב ומסמכים לרוב, תוך שהן סותרות לעתים גם את עצמן, ותוך שטענותיהם הנחרצות של אבו סמרה בנגוע לזיוף מסמכים רבים אחרים ע"י סקלר ומי מטעמו התבררו כנעדרות בסיס, דבר המשליך במישרין גם על טענתם כי חתימותיהם על ההסכמים השלישי והרביעי זוייפו.

שנית, כפי שנאמר בעניין רחמים, "המכנה המשותף" לאותן דרכי הוכחה שבית המשפט העליון הכיר בהן, "הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת". בענייננו, ישנה "מאסה קריטית" של אלמנטים ראייתיים חיצוניים משמעותיים וכבדי משקל, המצביעים על אותנטיות ההסכמים השלישי והרביעי, שכן הם מלמדים על כך שאבו סמרה רצו לקבל את ההלוואה השניה ואף קיבלו אותה בפועל. אלמנטים ראייתיים אלה יפורטו בסמוך להלן.

115. אולם לא זו בלבד. למעשה, דין תביעתו של סקלר להתקבל אף אלמלא היו ההסכמים השלישי והרביעי נחתמים. ראוי לזכור כי, בסופו של דבר, תביעתו של סקלר היא תביעה כספית פשוטה. בתביעת סקלר נטען כי הוא נתן לאבו סמרה הלוואה בסך 445,000$ ונתבע החזר ההלוואה שניתנה. נטל השכנוע להוכחת תביעה כספית כזו מוטל על מי שטוען כי הלווה כספים לחברו. קיומו של הסכם הלוואה כתוב ללא ספק מפשט את הוכחת תביעתו. אך מתן הלוואה אינו מחייב עריכת מסמך בכתב, ולכן תביעה להשבת הלוואה אינה מחייבת הצגת הסכם הלוואה. ניתן לתבוע החזר הלוואה - אפילו בסכום גבוה - ללא הסכם כתוב כלל. שאלת הוכחת התביעה היא שאלה נפרדת, וזו יכולה להתבצע בדרכים ראייתיות שונות, בהתאם לנסיבות. במלים אחרות, ההסכמים השלישי והרביעי בענייננו ממילא אינם יוצרים את החיוב הנטען, אלא אך מעידים עליו. הם עצמם אינם מהווים עילת התביעה, אלא ראיה בתביעה. ראיה מרכזית ביותר, כמובן. אך עדיין ראיה בלבד.

תביעת סקלר מבוססת על שלושה נדבכים ראייתיים, כשלמעשה כמעט ניתן לומר שדי היה בכל אחד מהם כדי לבסס אותה, וכל אחד מהם יש בו כדי לחזק את האחר. הנדבך האחד הוא ההסכמים השלישי והרביעי, כשאליהם מתווסף גם הסכם ההלוואה הנוסף.

הנדבך השני הוא מכלול העדויות - עדותו המהימנה של סקלר; עדותו האמינה של עו"ד אהוד לביא שלא נכח בעת החתימה אך הכיר את השתלשלות העניינים והרקע סביב העמדת ההלוואה השניה; עדותו העניינית של מר ז'אן בחוס שלא נכח בשלב העמדת ההלוואה השניה אך מילא תפקיד מרכזי בין הצדדים בהתקרב מועד פרעונה ובבחינת האפשרות להיעתר לבקשת אבו סמרה להעמדת הלוואה נוספת; ועדויותיהם הבלתי מהימנות של בני הזוג אבו סמרה.

הנדבך השלישי הוא אסמכתאות בדבר העברות בנקאיות המתעדות העברות כספיות בסכום מצטבר הזהה בקירוב לזה הנקוב בהסכם ההלוואה השלישי, העברות שתחילתן מיד בסמוך לאחר מועד ההסכם השלישי. נרחיב מעט לגבי נדבך זה, שלא ניתן להפריז בכובד משקלו.

116. ראיה חיצונית לאותנטיות ההסכמים השלישי והרביעי, המהווה גם ראיה בעלת משקל עצמאי בנוגע לעיקר סכום התביעה, היא האסמכתאות שצירף סקלר לראיותיו בדבר העברות בנקאיות המתעדות העברות כספים בסך מצטבר של 337,000$ ו- 44,000 יורו בתקופה שבין 28.12.09-14.9.10, מחשבונות בנק של סקלר אל חשבונות בנק של אבו סמרה. סכום גבוה מאד הועבר מיד בסמוך לאחר מועד ההסכם השלישי, ובהמשך הועברו מעת לעת סכומים נוספים בתוך התקופה הנ"ל.

בכל הנוגע לסכומים אלו אבו סמרה טוענים טענות עובדתיות סותרות באופן מובהק. מצד אחד הם טוענים כי לא הוכח שהכספים הועברו אליהם. אך מצד שני הם טוענים כי "אם הכספים הועברו אליהם" - ממש כך - הרי שהדבר נעשה לצורך העברתם לצדדי ג' וכי סקלר הודה בכך. מדובר בדרך טיעון שאין לה מקום אפילו בכתבי טענות, ובוודאי לא בגדרי תצהירי עדות, ובנסיבות העניין היא בלתי מתקבלת על הדעת.

השאלה אם כספים בסכומים כה גבוהים הועברו בהעברות בנקאיות לחשבונות הבנק של אבו סמרה, היא שאלה עובדתית שהתשובה עליה צריכה להיות ברורה ולא מתפתלת. שהרי אם הטענה היא כי הכספים לא הועברו אל חשבונות הבנק השונים של אבו סמרה, הדיון מתמקד בכך. ניתן להעיד עדים רלבנטיים ולבחון מסמכים רלבנטיים. בראש ובראשונה ניתן לבדוק את תדפיסי חשבונות הבנק הרלבנטיים של אבו סמרה במועדים הרלבנטיים. אבו סמרה לא צירפו כל ראיה לביסוס הטענה כי ההעברות לא בוצעו, ובמיוחד לא צירפו תדפיסי חשבונות בנק כאמור, שללא ספק מצויים בידם. העובדה כי לא עשו כן, הגם שסקלר צירף אסמכתאות בדבר העברות בנקאיות מחשבונותיו אל חשבונותיהם ובכך למצער הרים את נטל הבאת הראיות שעבר אליהם, מדברת בעד עצמה, ובהתאם לחזקה הראייתית המוכרת, משמעותה של עובדה זו הינה כי אילו היו אבו סמרה מצרפים תדפיסי בנק, אזי ההעברות האמורות שסקלר הוכיח כי ביצע, היו משתקפות בהם. יש לקבוע אפוא כממצא עובדתי, כי הוכח שהסכומים אשר פורטו לעיל אכן הועברו מסקלר אל אבו סמרה.

117. אכן, מדרך הטיעון העמומה במפגיע שנוקטים אבו סמרה בנוגע לכספים, עולה כי למעשה הם לא באמת מכחישים את קבלת הכספים, שממילא הוכחה כדבעי. אלא שהם מוסיפים וטוענים כי אלו הועברו להם לשם העברתם לצדדי ג'. טענה כללית וסתומה זו לא הוכחה ולו בראשית ראיה. אבו סמרה לא צירפו ולו אסמכתא אחת להעברת כספים למאן דהוא, לא הביאו ולו עד אחד, לא הביאו תיעוד כלשהו. לא הובאה על ידם אפילו לא ראיה נסיבתית אחת, העשויה לתמוך בטענה בדבר העברת כספים לאחרים "בשיטת הסלמי" כלשונו של האני (עמ' 134, ש' 22-24), כגון הוראות שקיבלו מסקלר בהקשר זה (שאם לא כן כיצד ידעו מתי עליהם לשלם, למי וכמה), כגון משיכות שביצעו בסמוך לאחר קבלת הסכומים הגבוהים מסקלר, וכיו"ב. יתרה מכך; אבו סמרה כלל לא הציגו פרטים כלשהם בקשר לטענתם, ולו גם בדמות רשימה שערכו בעצמם בדבר סכומים, מועדים ודרכי תשלום, של אותם תשלומים שכביכול שילמו עבור סקלר לאותם צדדי ג' עלומים. טענתם של אבו סמרה בדבר העברות כספים שביצעו כביכול בהתאם להוראותיו של סקלר, נותרה ברמה של 'סיסמה' חלולה ונעדרת תוכן כלשהו, ובכל מקרה לא הובא לה אף לא בדל ראיה ויש לדחותה.

באשר לטענה לפיה סקלר הודה כביכול כי ביקש מאבו סמרה להעביר את מאות אלפי הדולרים שהעביר אליהם בשנים 2009-2010 לידיהם של צדדי ג' עלומים, טענה זו בפשטות אינה נכונה. בעדותו הכחיש סקלר נחרצות את הטענה האמורה (עמ' 57 ש' 10-18). סקלר טען בתצהירו, וחזר על כך בעדותו, כי במסגרת החזרי ההלוואות על פי נספחי ההסכמים המוקדמים, חלק מהחזרי ההלוואות שולמו ללאה סקלר כתשלום דמי המזונות המגיעים לה מסקלר, בסכומים מצומצמים ומתועדים. בין עובדות אלה, שסקלר לא חלק עליהן בשום שלב, ולמעשה הוא זה שהניח את התיעוד להן בפני בית המשפט, לבין טענה בדבר "הודאה" כביכול מצד סקלר בטענותיהם מרחיקות הלכת של אבו סמרה העוסקות בסכומי עתק ובנקודת זמן שהיא כבר מספר שנים מאוחר יותר - רב מאד המרחק, ואני קובע כי אין כל ממש בטענת אבו סמרה בדבר "הודאה" מסוג זה.

118. כפי שנפסק לא אחת, וכפי שהוסבר בפרק בו עסקנו בנטלים:

"נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עשוי לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט (עניין זרקא, בעמ' 523; עניין אריה, בעמ' 363). כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להביא ראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון".

[עניין גדלוב הנ"ל, פסקה 9]

בפרק הנטלים קבענו כי על סקלר מוטל נטל השכנוע להוכיח את תביעתו לקבל חזרה כספי הלוואות שנתן לטענתו לאבו סמרה. נטל השכנוע נותר קבוע במהלך ניהול המשפט, אך נטל הבאת הראיות שבתחילת המשפט היה מונח לפתחו ככל שהדברים אמורים בתביעתו, עשוי "לדלג" מצד אל צד. משעה שסקלר הביא די ראיות להוכיח כי אכן העביר לאבו סמרה בהעברות בנקאיות מתועדות סכומי כסף גבוהים ביותר - במצטבר מאות אלפי דולרים - הרי שנטל הבאת הראיות דילג ועבר אל אבו סמרה, לכל הפחות בנוגע לסכומי כסף גבוהים אלו.

למעשה, עסקינן במקרה בו מתקיים באופן מובהק הכלל הראייתי המכונה 'כלל הידיעה המיוחדת', עליו הרחבתי במקום אחר [ת.א. 5146/08 לוי נ' פרידמן (11.2.2015) בפס'32]:

"מכוח הלכת הידיעה המיוחדת, יש ותובע עשוי לעמוד בנטל השכנוע בתביעה כולה, כאשר הוא מביא בתחילת ההתדיינות ראיות מועטות, במידה מספקת רק כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבע, והנתבע אינו עומד בנטל זה שעבר אליו...

טול, למשל, מצב שבו אדם מעביר כספים לחברו, כשלוח מטעמו. השלוח הוא אשר מחזיק בכספים אלה. המידע באשר לנעשה בכספים אלה מצוי מטבע הדברים בידיעתו הייחודית של השלוח. במצב דברים זה, גם אם השולח הינו תובע במשפט אזרחי רגיל, וככזה נושא בנטל השכנוע במלואו, די בכך שיוכיח כי אכן העביר את הכספים וכי העובדות לאשורן מצויות בידיעתו הייחודית של הנתבע, השלוח, כדי להניח לפתחו את נטל הבאת הראיות באשר לנעשה בכספים. במידה ולא יעמוד הנתבע בנטל הבאת הראיות אשר מונח עתה לפתחו, עשוי הדבר להוביל למסקנה כי התובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, ודין תביעתו להתקבל.

'הלכת הידיעה המיוחדת', סוכמה כך ע"י כב' השופט מ' חשין בע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82 מול האות ה' (2001):

'הלכה שמכבר היא שמקום שבו מוטל על תובע להוכיח עובדה המצויה בידיעתו הייחודית של הנתבע, לא תידרש מן התובע, בשלב הראשון, אלא כמות הוכחה קטנה עד שהנטל להוסיף ולהביא ראיות יוטל על שכמו של הנתבע. ראו, למשל: ...

ענייננו-שלנו בא במרכזה של הילכת 'הידיעה המיוחדת', והמפליג בדברים יכול שיוסיף ויאמר כי לולא נקבעה הלכה כפי שנקבעה ראוי היה לקובעה בעקבות הפרשה שלפנינו. ואמנם, נסיבות העברת הזכויות במניות היו כולן בידיעתו הבלעדית של עופר'.

באותו עניין נקבע כי עלה בידי התובעים לעמוד בנטל לשכנע בתביעתם - נטל כבד למדי בשים לב לכך שהתובעים העלו טענה בדבר תרמית - מאחר ונטל הבאת הראיות עבר אל הנתבעים, שכל העובדות מצויות היו בידיעתם הייחודית, והנתבעים לא עמדו בו."

[ראו גם עניין שלום גרשון הנ"ל, עמ' 54-55 והאסמכתאות שם].

119. בענייננו, סקלר טוען כי הלווה לאבו סמרה כספים. סקלר גם הציג הסכמי הלוואה ערוכים כדבעי אך אבו סמרה מתכחשים לאותנטיות שלהם וטוענים כי הם מזוייפים. לצורך הדיון, נתעלם מהסכמי ההלוואה לחלוטין, ונתמקד כרגע בתנועות הכספיות בלבד. סקלר הביא ראיות והוכיח כי במועדים הרלבנטיים העביר לאבו סמרה כ- 400,000$. ברי כי אם אבו סמרה טוענים שהכסף הועבר אליהם לא כהלוואה אלא על מנת שישמש אותם למטרה אחרת, עליהם להוכיח לאיזו מטרה הועבר הכסף ומהו השימוש שעשו בו. ברי כי בידי אבו סמרה יש ידיעה מיוחדת ובלעדית בכל הנוגע לאותם סכומים שהוכח כי קיבלו מסקלר. מכיוון שלאבו סמרה ידיעה מיוחדת ובלעדית באשר לגורלם הנטען של כספים אלה - למי בדיוק מסרו אותם ומתי, אם בכלל - הרי שבהתאם להלכת הידיעה המיוחדת הדבר מצדיק העברת נטל הבאת הראיות אליהם בנוגע לגורלם של סכומים גבוהים אלו שנתקבלו בידם, ומשעה שלא עמדו בנטל הבאת הראיות שעבר אליהם, יש לקבוע כי סקלר עמד בנטל השכנוע להוכחת תביעתו.

120. סיכומה של נקודה זו: הראיות שהביא סקלר בדבר העברות בנקאיות מחשבונותיו אל חשבונותיהם של אבו סמרה, מהוות ראיה מכרעת לקבלת ההלוואה השניה אצל אבו סמרה. משלא הובאה כל ראיה ע"י אבו סמרה לתמיכה בטענה כי אין מדובר בהלוואה, ובכלל באשר לגורלם של הכספים ולשימוש שעשו בהם, די בראיות אלה שהביא סקלר כדי להביא לקבלת תביעתו, לכל הפחות בחלקה הארי. ובזיקה לדיון בנוגע לאותנטיות ההסכמים, הראיות שהביא סקלר בדבר כספים שהעביר בסכומים המתבקשים על פי ההסכם השלישי בסמוך לאחר מועד ההסכם השלישי, מהוות אלמנט ראייתי חיצוני, משמעותי וכבד משקל, התומך בבירור בכך שההסכמים אותנטיים.

אתייחס עתה לנדבכים הראייתיים הנוספים, תחילה ל"עדותו של החותם" שנזכרה בעניין רחמים, ובהמשך לאלמנטים ראייתיים חיצוניים נוספים.

121. טענתם של אבו סמרה בסיכומים לפיה כביכול חתימתו של האני על ההסכם השלישי זויפה סותרת מניה וביה את האמור בתצהיר המשלים שהוגש על ידו. בסעיף 92 לתצהיר זה העיד האני כך: "הריני להצהיר כי לשיטתו של אלכס ובהסתמך על נספחיו, הועבר סך של 337,000$ וסך של 44,000 יורו אשר הועברו על ידי אלכס (נספח 31- 37 לתצהירו של אלכס), סכומים אלו הועברו זמן רב לאחר הסכם ההלוואה עליו הוחתמתי במרמה ביום 20.12.09..." (ההדגשה אינה במקור- א.ד.). מעבר לכך שהטענה בדבר מועדי ההעברות אינה נכונה - כמעט 250,000$ כלומר למעלה ממחצית הסכום שצויין בהסכם השלישי הועבר תוך פחות מחודש מעת שזה נחתם - הדבר החשוב לצורך הדיון הנוכחי הוא כי האני מודה כי חתם על ההסכם השלישי. על אותה טענה חזר האני שוב בהמשך התצהיר (בסעיף 94): "הריני להצהיר כי מועדי העברת הסכומים כביכול מלמדים כי אין כל קשר בין סכומים אלו לאותו "הסכם הלוואה" אשר הוחתמתי במרמה עליו...".

אכן, הטענה העולה מתצהיר עדותו המשלים של האני שונה בתכלית מזו הנטענת בסיכומי אבו סמרה. בעוד שבתצהירו האני מודה למעשה כי חתם על ההסכם השלישי, אך טוען כי הוחתם עליו במרמה בדיוק כפי שטען ביחס להסכם הראשון, הרי שבסיכומים מוצגת טענה שונה, כי הוא לא חתם על ההסכם השלישי וכי חתימתו עליו זויפה. לאור הטענה בתצהיר, הרי שאין בסיס לטענה בסיכומים.

עוד ראוי לציין, בהדגשה, כי כבר בשלב מוקדם של המשפט נשלח להאני שאלון פשוט וענייני בו התבקש בין השאר להשיב ביחס לכל אחד מארבעת הסכמי ההלוואה בנפרד וביחס לצוואה, האם החתימה על המסמך היא חתימתו והאם מדובר בזיוף. האני בחר להשיב תשובה סתומה ועמומה, מפותלת ומתחמקת, שאינה מבחינה כלל בין חתימות על ההסכם הראשון והצוואה לבין חתימות על ההסכמים השלישי והרביעי, ושתמציתה היא כי הוא חתם על מה שנדרש לחתום מבלי לקרוא ומבלי שהוסבר לו, והחתימות גם באם הן חתימותיו (כך!) מזויפות ובטלות משום שהוא חתם מבלי לדעת על מה חתם ("במ/15").

עצם העמימות בנושא זיוף חתימות, נושא שהעמימות אינה הולמת אותו, כמו גם עצם "הזגזוג" ושינויי הגרסה, יש בהם כדי להטיל צל כבד על מהימנות טענות האני בדבר זיוף. ומעבר לכך, כאמור, ישנה הודאה ברורה מצד האני כי הוא אכן חתם על ההסכם השלישי, והודאה כזו בוודאי עשויה להוות אחת מדרכי ההוכחה המוכרות לעניין אותנטיות חתימה כפי שעולה מעניין רחמים. יוער כי העמוד האחרון של ההסכם הרביעי נחזה להיות חתום ע"י באסמה בלבד, ולא מופיעה חתימה במקום המיועד לחתימתו של האני, אך כל העמודים, לרבות העמוד האחרון, נחזים כחתומים בראשי תיבות.

122. ככל שהדברים אמורים בבאסמה ראוי לדייק ולשים לב לכך שהלכה למעשה היא כלל לא הכחישה בעדות ראשית בהליך זה שבפניי את אותנטיות חתימותיה על ההסכמים השלישי והרביעי. תצהיר עדותה הראשית של באסמה הוגש במסגרת תביעת אבו סמרה שעסקה בהסכמים הראשון והשני בטרם אוחדה עם תביעת סקלר. ממילא אין בתצהירה זה התייחסות להסכמים השלישי והרביעי. למרות זאת, אבו סמרה בחרו שלא להגיש תצהיר משלים מטעמה של באסמה ולמעשה להימנע לגמרי מעדות ראשית באשר להסכמים השלישי והרביעי.

יוער כי אמנם במסגרת מענה לשאלון ("במ/12") טענה באסמה כי היא לא חתמה על ההסכמים, אך אין לייחס כל משקל לתשובתה זו, שברור כי היא אינה אמת; שהרי התשובה ניתנה באופן גורף בנוגע לכל ההסכמים גם יחד, כאשר אין חולק כי על ההסכם הראשון היא חתמה. כמו כן אינני מתעלם מכך שבתצהיר של באסמה שהוגש במסגרת המרצת הפתיחה היא טענה לזיוף חתימותיה על ההסכמים השלישי והרביעי ("במ/10"). אך האמור אינו גורע מן העובדה שבהליך המתנהל בפניי היא בחרה שלא להכחיש את חתימותיה על ההסכמים השלישי והרביעי בתצהיר עדות ראשית.

123. על כל האמור יש להוסיף את טענת סקלר, שסבורני כי יש בה ממש, לפיה האני לא התכחש בעדותו לחתימתו על הסכם ההלוואה הנוסף ("במ/16"), וכי הגם שהסכם זה בסופו של דבר לא יצא לפועל, דהיינו סקלר לא הספיק להעביר כספים על פיו, לחתימה עליו משקל רב. זאת, שכן בחתימתה עליו אישרו אבו סמרה כי חתמו על ההסכם השני ועל ההסכם השלישי, וכי קיבלו את ההלוואה הראשונה וההלוואה השניה, ובסך הכל קיבלו עד אותה עת 995,000$ (וכן אישרו כי ניתן פסק הדין כנגדם בהסכמתם בגין ההלוואה הראשונה). האמור בהסכם ההלוואה הנוסף, משליך במישרין על טענות אבו סמרה בנוגע לאותנטיות חתימתם על ההסכמים השלישי והרביעי.

בנוסף, על כל האמור יש להוסיף את כל אותם שיקולים, כל אותן תמיהות, וכל אותם ממצאים, אשר נמנו בפרקים העובדתיים של הדיון הארכני בתביעת אבו סמרה, ושאיני רואה צורך לשוב ולפרטם.

כך, למשל, העובדה שמדובר בחתימות רבות עד מאד של אבו סמרה ואין זה סביר כי מי שביקש לזייף מסמכים, יזייף חתימות כה רבות.

כך, העובדה שבסמוך לקראת החתימה על ההסכם השלישי נחתמו גם 11 הודעות מישכון של 11 נכסי מקרקעין וכן ייפויי כוח בלתי חוזרים לגביהם לטובת ב"כ של סקלר (נכסי מקרקעין נוספים, מעבר לאלו ששועבדו בתחילת 2009 ובנובמבר 2009), באמצעותם שועבדו 11 נכסים אלו ביום 10.12.09, נכסים שלאור אופן רישום הזכויות בהם, המידע לגביהם יכול היה להגיע אל ב"כ סקלר רק מידי ה"ה אבו סמרה.

כך, למשל, ההסתברות שמשרד עורכי דין לכאורה "נורמטיבי", יהא מעורב במסכת של זיוף ומרמה רחבת היקף, ובעזות מצח אף יאמת את החתימות המזויפות על גבי ייפויי הכוח ומסמכי שעבוד המקרקעין.

כך, העובדה שאבו סמרה נמנעו במפגיע, בעקביות ובאדיקות, מלפנות למשטרה (או לכל גורם אחר), ולהתלונן על חדירה לפרטיותם וגניבת פרטים, ובעיקר על פרשיה כה חמורה בדבר זיוף שיטתי של חתימותיהם ומרמה רחבת היקף כנטען על ידם.

כך, העובדה שאבו סמרה לא טרחו להביא ולו בדל ראיה לתמיכה בטענותיהם בדבר מרמה וזיוף, לא חוות דעת, לא דוגמאות חתימה "אותנטיות" ממסמכים רשמיים, ולא אף ראיה אחרת. אמנם נטל השכנוע בתביעת סקלר אינו עליהם, אך ציפיה ראייתית להבאת ראיות מצידם, בוודאי כשמדובר בנטל כבד משקל המוטל עליהם להוכחת טענות בדבר מרמה וזיוף, קיימת גם קיימת.

ועוד ועוד.

אכן, עדותם והתנהלותם של אבו סמרה, כשלעצמן, מביאות למסקנה כי יש לדחות את גרסתם העובדתית, לבכר על פניה את זו של סקלר ועדיו, ולקבוע כי חתמו על ההסכם השלישי ושלל המסמכים שנחתמו בד בבד עמו.

124. עתה לאלמנטים ראייתיים חיצוניים המוליכים לאותה מסקנה. ראיה חיצונית משמעותית, לטעמי בעלת משקל מכריע אף אילו היתה עומדת לבדה, ניתן למצוא בעדותו של מר ז'אן בחוס.

מתצהיר עדותו הראשית של מר בחוס עולות העובדות הבאות: הוא משמש כיועץ מס מזה עשרות שנים. הוא נשכר ע"י סקלר בשנת 2011 בשל חובם של אבו סמרה לסקלר ועל רקע בקשתם לקבלת כספים נוספים. תפקידו היה לפעול בשיתוף פעולה עם בני הזוג אבו סמרה, לבחון את מצבת הנכסים שהם טענו כי יש להם זכויות בהם, ולייעץ לסקלר האם וכיצד ניתן יהיה לממש נכסים אלה לצורך פרעון ההלוואה והאם יש בכוחם של נכסים אלו ואחרים לשמש כבטוחה טובה למתן הלוואה נוספת. לצורך כך הוא נפגש עם אבו סמרה מספר פעמים, הם שיתפו עמו פעולה ומסרו לו מידע ומסמכים אודות נכסים שונים המצויים לטענתם בבעלותם. מר בחוס הדגיש בתצהירו כי הנושא בו דן עמם היה ההלוואה שסקלר נתן להם בסכום של מאות אלפי דולרים, ובקשתם להעמדת הלוואה נוספת מסקלר. לפי מר בחוס לא היתה כל מחלוקת על כך שסקלר הלווה לאבו סמרה סך נכבד של מאות אלפי דולרים. הדבר היה ברור לו ולהם. אלמלא זה היה המצב, לא היה כל טעם בפגישותיהם ואבו סמרה לא היו מוסרים לו מידע אודות נכסיהם. לאחר שהוא נפגש עמם וביצע את עבודתו העלה מר בחוס על הכתב את ממצאיו, כלומר ערך דו"ח בו פירט את מסקנותיו. מסקנתו של מר בחוס היתה כי הבטוחות הקיימות אינן משביעות רצון לאור היקף החוב, והמלצתו לסקלר היתה כי לא ניתן להעמיד לאבו סמרה הלוואה נוספת, וכי לכל היותר, אם אבו סמרה יעמדו במספר דרישות לעניין בטוחות, יהא מקום לשקול העמדת סכומים נוספים בתנאי שישולמו ישירות לנושים אחרים.

תצהירו של מר בחוס לא נסתר. עדותו היתה מאוזנת ועניינית והותירה רושם אמין ומשכנע.

אבו סמרה אינם מכחישים כי נפגשו עם מר בחוס, אך הם טוענים כי נפגשו עמו לצורך מציאת קופות גמל וקרנות השתלמות אבודות וכן לצורך מציאת נכסים אבודים של המשפחה. בטענתם זו של אבו סמרה אין כל ממש.

ראשית, הגם שאבו סמרה מנסים ליצור את הרושם כי אינם חולקים על עדותו, בהכירם בכך שמדובר באיש מקצוע ותיק שאינו קשור במישרין לסכסוך, בפועל זה בדיוק מה שהם מנסים לעשות. הרי טענתם מנוגדת ניגוד גמור לרוח עדותו של מר בחוס בכללותה, שכן מר בחוס הדגיש בתצהירו ושב והדגיש כי כל המגעים בינו ובין בני הזוג אבו סמרה התנהלו על רקע נסיונם לשכנע כי יש בידם לפרוע את חובם לסקלר בגין ההלוואה הקודמת ולתת בטוחות טובות מספיק לצורך קבלת הלוואה נוספת. טענתם של אבו סמרה תמוהה כשלעצמה - מדוע שסקלר יחליט במפתיע, כמה שנים לאחר שהפר כביכול את התחייבותו להתחיל לשלם את חובו כביכול בגין שכ"ט, לממן איש כספים שיסייע לאבו סמרה למצוא חסכונות אבודים? מה גרם לכך? בכל מקרה, טענה תמוהה זו אינה עולה בקנה אחד עם רוח עדותו הפשוטה והמוצקה של מר בחוס בכללותה.

שנית, טענתם נסתרת בבירור גם בעדותו של מר בחוס לגופה, לפחות פעמיים. פעם אחת כאשר הוא נשאל אם יש לו לקוחות אשר פונים אליו לצורך בדיקת זכויותיהם בקרנות תגמולים ובנושאים ביטוחיים או פנסיוניים, הוא השיב בשלילה והעיד כי הוא לא נותן ייעוץ בנושאים כאלו, אלא לכל היותר מקבל מלקוחותיו אישורים ודו"חות שנתיים לשם הגשת הצהרות הון (עמ' 149, ש' 17-25). פעם שניה נסתרה הטענה כאשר מר בחוס העיד שהוא קיבל מהאני רשימה של אנשים להם הוא חייב כספים והאני ביקש שישוחרר לו כסף באופן מיידי על מנת לשלם לאותם אנשים:

"ש. ברישא של נספח 2 בעמ' 2 אתה אומר 'עם ביצוע האמור בסעיף ב' ייתכן ותהיה אפשרות לשחרר כספים... ליטול יותר הלוואות'. מה משמעות הדברים האלו? איזה שחרור כספים? ומי אותם אנשים שהם זכאים להעביר להם את הכספים האלו.

ת. קיבלתי מהאני רשימה של חייבים, שהוא חייב להם כספים. הוא מאוד ביקש שאולי מיידית ישוחרר כסף לאותם אנשים שהוא חייב להם כסף. אז אמרתי שאם הוא [סקלר – א.ד.] כן רוצה ויש לו נכונות לעזור במקרה הזה – לשחרר עוד כסף – אז להעביר אותו ישר לאנשים האלו, היתה רשימה אז."

(עמ' 152, ש' 16-22)

דברים אלו סותמים את הגולל על טענתם של אבו סמרה בנוגע למטרת פגישתם עם מר בחוס. מעדותו זו של מר בחוס עולה בבהירות שאין למעלה הימנה כי לכל הצדדים היה ברור כי עבודתו של מר בחוס נועדה על מנת לבחון את מצבת הנכסים של אבו סמרה ויכולת ההחזר שלהם לאור חובם הגבוה לסקלר, כשברקע חובות אחרים של האני לגורמים נוספים, ולצורך בחינת בקשתם של אבו סמרה לקבלת הלוואה נוספת מסקלר.

125. ראיה חיצונית מוצקה נוספת היא פוליסת ביטוח החיים. על מנת להבטיח את החזר ההלוואות במקרה של פטירת האני חו"ח, רכש סקלר פוליסת ביטוח חיים להאני כאשר סקלר הוא המוטב הבלעדי בה. הפוליסה נרכשה בנקודת זמן מאוחרת, בשנת 2012, לאחר ההסכמים השלישי והרביעי, ולאחר שאבו סמרה לא עמדו בהם. לצורך רכישת פוליסת הביטוח נדרש האני למלא הצהרת בריאות ולחתום עליה ולמסור מידע רפואי אישי והאני אכן מסר מידע כזה (המסמך כולל נתון רפואי שלא אפרט כאן ושברור כי רק להאני יכולה להיות ידיעה עליו). האני אף חתם על הצעת הביטוח ועל עובדה זו אין מחלוקת. כאשר האני נשאל על כך בחקירתו הוא טען שאכן חתם על הצעת הביטוח אך תירץ זאת בכך שלא ידע שהפוליסה הינה לטובת סקלר וחזר על האמירה לפיה היה חותם גם על נייר טואלט אם סקלר היה מבקש זאת (עמ' 140, ש' 4-14).

ראשית, ברור כי מדובר ב"מנטרה" הסותרת את גרסתם של אבו סמרה. תשומת הלב לכך שאין עסקינן בראשית שנת 2009, אז כביכול סמך האני על סקלר "בעיניים עצומות", אלא בשנת 2012. ראוי לזכור כי על פי טענות אבו סמרה, סקלר חייב להאני שכר טרחה בסכומים של מיליוני ₪, ובנקודת זמן זו אנו מצויים כבר למעלה משלוש שנים לאחר שאבו סמרה חתמו על המסמכים הרבים בראשית שנת 2009 במשרד לביא, לשיטתם לצורך קבלת שכר הטרחה באופן מיידי. ולמרות שחלפו למעלה משלוש שנים, סקלר עדיין לא שילם מאומה ע"ח שכר הטרחה כפי שכביכול התחייב. על פי גרסה זו, ברור למדי כי היחסים לא אמורים להיות כתמול שלשום. במלים אחרות, האמירה בדבר חתימה 'על נייר טואלט', שמלכתחילה לא היתה משכנעת במיוחד אף בהתייחס לשנים 2008-2009, מעוררת קושי של ממש בשנים מאוחרות יותר ואינה מתיישבת עם גרסתם של אבו סמרה.

שנית, ולעצם העניין, דומה כי אין דרך לתאר את טענתו של האני כי לא ידע שהפוליסה היא לטובת סקלר אלא כחסרת שחר. ולא רק מן הטעם שבכל המסמכים הרלבנטיים נרשם כי סקלר הוא בעל הפוליסה והוא המוטב הבלעדי. אין זה מתקבל על הדעת שאדם בר דעת, ובוודאי אדם בשיעור קומתו של האני - כה משכיל וכה מתוחכם - ימלא הצהרת בריאות והצעת ביטוח, לבקשת אדם אחר ובמימון אותו אדם אחר, מבלי לבדוק במה דברים אמורים; מבלי לדעת לטובת מי נערכת הפוליסה, מדוע לפתע פתאום נערכת הפוליסה, וכיו"ב. במלים פשוטות; מדוע שסקלר יפנה אליו יום בהיר אחד, דווקא בשנת 2012, ויממן לו ביטוח חיים? לא הוצגה כל סיבה לכך. אינני מאמין להאני כי לא ידע מיהו בעל הפוליסה ומיהו המוטב בפוליסה. חתימותיו של האני על גבי הצעת הביטוח מתנוססות, בין השאר, בעמוד האחרון למסמך, כשבראשו של אותו עמוד מופיע באותיות קידוש לבנה שמו של סקלר כמוטב. בנוסף, שמותיהם של ילדיו של האני ובני משפחתו האחרים אינם מופיעים במקום המיועד לכך, ואין לי ספק כי האני, החפץ ביקרם, היה ער לכך שלא רשם את שמם כמוטבים במקום המיועד לכך, וגם לא בשום מקום אחר בהצעת הביטוח אותה מילא.

126. ראיה חיצונית נוספת, שאינה מותירה לטעמי מקום לספקות, היא תכתובת דוא"ל מיום 25/8/2011, בה כתבה באסמה לסקלר כך:

"בוקר טוב אלכס

האני מרגיש מאוד רע ואינו מתפקד בכלל. "הוא בלתי נסבל" הוא כועס סתם על הילדים ומתפרץ ללא סיבה והרבה מאוד אלים בהתנהגותו. הוא הר געש שעומד להתפוצ[ץ]. אני לא יודעת כמה הוא יכול להחזיק כך מבלי שיקרה לו משהו. אנשים באים כל הזמן. דופקים בדלת ולמרפאה ולבית. רוצים את הכסף שלהם. כל מיני יצורים שעדיף לא לדבר עליהם. הם מאיימים עליו.

אלכס בבקשה תשלח את הששים אלף דולר בשביל להרחיק מאיתנו את האנשים האלה ובשביל שקצת שפיות תהיה אצלי בבית.

הכסף הזה בינתיים הכי דחוף בשביל השוק השחור.

אנ[א] בבקשה

בסמה

הערה: אני מסבירה את עצמי יותר בכתיבה."

פניה נרגשת זו של באסמה מעידה כמאה עדים על כך שאין כל ממש בטענות אבו סמרה כיום. מתכתובת זו עולה כי בניגוד לטענת אבו סמרה שהם לא ביקשו ולא נזקקו להלוואות מסקלר, באסמה פנתה באופן אישי לסקלר וביקשה ממנו עזרה דחופה.

הפניה גם מעידה על קיומם של חובות נוספים, לשוק האפור (כהגדרתה של באסמה, "השוק השחור"), נתון בעל חשיבות מרכזית להבנת מערכת היחסים, ואשר עולה בקנה אחד עם רשימת החובות מהפגישה במוסקבה, עם כלל התיאורים בגרסתו העובדתית המפורטת של סקלר, ועם תחושת הדחיפות והבהילות שאפיינה את בקשותיו של האני לקבל סיוע כספי מיידי - תחושה שמצאה ביטוי ברור בעדותו של עו"ד אהוד לביא ושבגינה נעתר לבקשות להגיע ולהחתים על מסמכים במקום ובשעה בלתי שגרתיים.

עדותה של באסמה באשר לתכתובת הדוא"ל היתה מתפתלת ולא אמינה. ההסברים שניסתה לתת למייל שכתבה (אגב, הסברים שהועלו לראשונה רק בחקירתה הנגדית הגם שתכתובת הדוא"ל עמדה בפני אבו סמרה זמן רב קודם לכן והם בחרו להימנע מהגשת תצהיר משלים של באסמה ולהתייחס אליה), היו מאולצים ובלתי משכנעים. ככלל, עדותה בהקשר זה היתה מביכה (עמ' 108 ש' 24 - עמ' 110 ש' 17)^[1].

127. לאור כל האמור לעיל, לרבות הממצאים העובדתיים והקביעות שנקבעו בתביעת אבו סמרה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה סקלר הוכיח את אותנטיות החתימות על ההסכמים השלישי והרביעי, והוכיח את מתן הלוואה השניה. משכך דין תביעת סקלר להתקבל.

128. ודוק; דין תביעתו של סקלר להתקבל במלואה, ולא רק בגובה האסמכתאות בגין העברות בנקאיות המעידות על העברת כ- 400,000$. התביעה אינה מתקבלת אך מכוח העברת נטל הבאת הראיות בנוגע לסכומים שהוכחה העברתם לאבו סמרה בהעברות בנקאיות, אלא גם מאחר והגענו למסקנה לפיה הוכח שאבו סמרה חתמו על ההסכם הרביעי ועל הסכם ההלוואה הנוסף. בהסכם הרביעי אישרו אבו סמרה בחתימתם כי בסופו של דבר הם קיבלו סך מצטבר של 445,000$ לאחר ההסכם השלישי למרות הסכום הנקוב בו. הם אף חתמו (בראשי תיבות) על נספח להסכם הרביעי ובו פירוט סכומי ומועדי התשלומים שהצטברו לסכום זה. וכן אישרו כי גובה החוב הכולל הוא 995,000$. גם בהסכם ההלוואה הנוסף עליו חתמו אבו סמרה, הם אישרו בחתימתם כי קיבלו סך של 445,000$ למרות הסכום שנרשם בהסכם השלישי, וכי גובה החוב הכולל הוא 995,000$. הסכם ההלוואה הנוסף, הגם שכשלעצמו לא יצא לפועל, הוא ראיה נוספת ומחייבת לכל דבר ועניין בנוגע לסוגיה זו.

ח. סוף דבר

ח.(1) התוצאה

129. תביעת אבו סמרה (ת.א. 38771-06-13) - נדחית. פסק הדין שניתן כנגד אבו סמרה ביום 24.3.09 במסגרת תיק 2628-03-09 - ייוותר על כנו. הליכי ההוצל"פ מכוח פסק הדין - יימשכו כסדרם.

130. תביעת סקלר (ת.א. 60311-05-13) - מתקבלת. על אבו סמרה לשלם לסקלר את סכום התביעה 1,860,051 ₪, בצירוף הריבית החוזית בשיעור של 5% לשנה [כפי שנקבע בהסכם השלישי (בסעיף 6.3) ובהסכם הרביעי (בסעיף 5)] החל ממועד הגשת התביעה ביום 30.5.13 ועד היום, ומכאן שעל אבו סמרה לשלם לסקלר סך של 2,322,783 ₪. סכום זה ישא ריבית בשיעור מצטבר של 5% לשנה החל מהיום.

ח.(2) הוצאות ושכ"ט עו"ד

131. ב"כ סקלר עותרים לפסיקת הוצאות ריאליות, ומנמקים בקשתם זו כדבעי. בסיכומי סקלר נטען כי עד כה שולם על ידו שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 200,000 ₪ (ללא מע"מ), וכי סקלר התחייב להוסיף ולהשלים את שכר הטרחה לסכום השווה ל-20% מהסכום המתקבל מסכימת הסכום שייפסק לטובתו בתביעת סקלר בצירוף סכום פסק הדין המוסכם ככל שיישאר על כנו. ב"כ סקלר מצרפים לסיכומים (כנספח 40) קבלות בגין הסכום שכבר שולם וכן הסכם שכ"ט, תוך הפניה לפסק דיני בת.א. 20078-07-09 ע' נ' נ' הפניקס קרנות פנסיה בע"מ (25.4.2012) וההפניות שם באשר לצירוף כאמור. ב"כ סקלר מגיעים בחישוביהם לשכ"ט עו"ד בסכום של למעלה מ-900,000 ₪.

יש ממש בטענות סקלר לפיהן התנהלות אבו סמרה בהליכים שבפניי היתה חריגה ביותר. אופן ניהול ההליכים; ריבוי הליכי הביניים; היקפם של המסמכים שהוגשו; חומרת הטענות שהועלו לעומת דלות הראיות לתמיכה בהן; שינויי הגרסה התכופים והעלאת טענות הסותרות זו את זו; העובדה שהועלו טענות שחלקן התבררו כטענות סרק מובהקות, תוך העדר כל הבחנה בין אמת ושקר, משל חד המה; הזלזול הבוטה בזמנו ובמשאביו של הצד שכנגד ואף של בתי המשפט; התוצאה הסופית החד משמעית והעדר כל פער בין הסעד שנתבע ע"י סקלר לסעד שנפסק; העובדה שמדובר דיונית בשני תיקים שונים; הסכומים הגבוהים (יחסית לערכאה זו) בהם מדובר - שיקולים אלו (ואחרים), מובילים למסקנה כי מדובר בהתנהלות חריגה, כזו המחייבת פסיקת הוצאות ריאליות, גם אם בסכום חריג.

עם זאת, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשת סקלר במלואה. כפי שהוסבר בפסה"ד בענין ע' נ' הנ"ל, תוך הפניה לאסמכתאות, הפסיקה אכן קובעת כי יש לפסוק לבעל דין שזכה הוצאות ריאליות, כלומר שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא, אך זאת בכפוף לכך שהן "סבירות, הכרחיות ומידתיות", בהתחשב בכלל נסיבות העניין.

לאחר ששבתי ושקלתי את כלל נסיבות העניין, אני מחייב את אבו סמרה לשלם סקלר החזר אגרה ששולמה על ידו בסך של 47,000 ₪, וכן הוצאות נוספות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 400,000 ₪.

ח.(3) עיכוב ביצוע חלקי והשבת ערובה

132. בהחלטה מנומקת מיום 31.1.14 (טרם איחוד הדיון בתיקים), הוריתי על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין מיום 24.3.09, כמפורט שם, כך שסכומים שייגבו במסגרת הליכי הוצל"פ שננקטו מכוחו (או כאלה שננקטו גם מכוחו) יועברו ע"י עורכי הדין המנהלים את תיקי ההוצל"פ לב"כ סקלר כאן, עו"ד אוזן, ויוחזקו בידיו הנאמנות עד להכרעה כאן. הדעת נותנת כי עד היום הצטברו בידי ב"כ סקלר סכומים לא מבוטלים, וכי העברתם לסקלר בעקבות פסק דיני זה עשויה להיות מיידית, עוד בטרם יהא סיפק בידי אבו סמרה לבקש עיכוב ביצוע (או סעד זמני בערעור). מן הטעמים שפורטו בהחלטה מיום 31.1.14, בראש ובראשונה מהטעם שנראה כי סקלר אמנם אדם אמיד מאד אך בה בעת הוא "איש העולם הגדול" שלא הוכח כי בידו נכסים בישראל, ומכל בחינה מעשית כמוהו כ"תושב חוץ", אני מורה על המשך עיכוב הביצוע החלקי, כך שהכספים המצויים בידי ב"כ סקלר יישארו מופקדים בידיו הנאמנות עד למתן החלטה אחרת ע"י בית משפט זה או ע"י ערכאת הערעור. כמו כן, ומאותם טעמים, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי של פסק דין זה, באופן דומה, כך שכל סכום אשר ייגבה ע"י סקלר או כל מי מטעמו במסגרת ביצוע פסק דין זה, יועבר לב"כ סקלר ויישאר מופקד בידיו הנאמנות, עד למתן החלטה אחרת ע"י בית משפט זה או ע"י ערכאת הערעור.

133. בהחלטה מנומקת מיום 16.1.15 קיבלתי באופן חלקי את בקשתם של אבו סמרה וחייבתי את סקלר בהפקדת ערובה להוצאות. משהתקבלה תביעתו, יש להורות על השבתה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה ותשיב לידי ב"כ סקלר את סכום הערובה שהופקד ביום 3.3.15, על פירותיו ככל שישנם.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ח, 20 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

1. מן הראוי להזכיר, ולו בשולי הדברים, הודעת דוא"ל נוספת, שלפי הנטען שלחה באסמה לסקלר ביום 8.10.2011, אשר צוטטה ע"י ב"כ סקלר בסעיף 34 לכתב ההגנה בתביעת אבו סמרה ואמורה היתה להיות מצורפת אליו כנספח 11 (נראה כי בשל תקלה, חלק מנספחי כתב ההגנה לא נסרקו לתיק). רוח הדברים בהודעה נוספת זו דומה. עם זאת, משלא נכללה בתצהירי העדות הראשית ולא צורפה כראיה בדרך אחרת, מוזכרת הטענה בדבר קיומה מבלי להרחיב לגביה. ↑