בעניין: "בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בת.א. 2628-03-09, הליכי הוצאה לפועל בתיק מספר

08-16783-32-4, מימוש משכון בתיק 08-19712-12-7 וכן להורות על החזרת הכספים שעוקלו במסגרת הליכים אלה".

בהחלטה מיום 19.1.14, לאחר שבנוגע לבקשה שבכותרת (בקשה מס' 5 בתיק, ולהלן: "הבקשה לעיכוב ביצוע") הוגשו תגובה ותשובה לתגובה, ומאחר והתובעים עמדו על חקירת הנתבע על תצהירו (הנתבע סבר, עוד בטרם התשובה לתגובה, כי אין צורך בחקירות, וניתן להסתפק בטענות הצדדים בכתב), נקבע דיון ליום 5.2.14 לצורך קיום חקירות קצרות וממוקדות של המצהירים משני הצדדים, ונקבע כי משך החקירות לא יעלה על רבע שעה לכל צד.

ביום 27.1.14 הגיש הנתבע בקשה שכותרתה: "בקשה בעניין חקירת הנתבע הקבועה ליום 5.2.14" (בקשה מס' 12 בתיק, ולהלן: "הבקשה בעניין החקירה"). בגדרי בקשה זו טען הנתבע כי הינו איש עסקים הפועל בחוץ לארץ, כי בימים אלו הוא שוהה באוסטרליה ושם ישהה בעתיד הקרוב, כי חקירתו הקבועה ליום 5.2.14 מטילה עליו קשיים לא מבוטלים ועלויות ניכרות, כי התובעים מודעים לכך וכי התעקשותם לחקור אותו נובעת מרצונם לגרום לו טרחה לא מבוטלת. זאת, לטענת הנתבע, בפרט לאור משך החקירה שנקצב ולאור אופי טענותיו לגוף הבקשה לעיכוב ביצוע שהן בראש ובראשונה טענות משפטיות (העדר סמכות, שיהוי, שימוש לרעה בהליכי משפט, ועוד). הנתבע מבקש מבית המשפט, אפוא, לבטל את זימונו לעדות; לחילופין לדחות את מועד הדיון לתחילת חודש יוני – מועד בו הוא עתיד להגיע לישראל ממילא; או לקבל החלטה בנוגע לזימונו לחקירה לאחר הדיון הקבוע ליום 5.2.14; ולחילופי חילופין לדחות מעט את הדיון על מנת ליתן לו שהות להיערך לטיסה לישראל במיוחד לשם כך (אם כי ציין כי במידה ויידרש יתייצב לדיון, בעלות גבוהה). התובעים מתנגדים לבקשה ועומדים על קיום הדיון במועדו.

לאחר שבחנתי את כלל החומר המצוי בתיק, ועיינתי בהליכים הנוספים שמנהלים הצדדים באמצעות "נט המשפט", ראיתי לנכון לקבל את הבקשה בעניין החקירה וליתן החלטה בנוגע לבקשה לעיכוב ביצוע, תוך שמצב הדברים העולה מן הבקשה בעניין החקירה פועל לחובת הנתבע לגופו של עניין, ומביא לקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי.

ההלכה בנוגע לזכותו של בעל דין לחקור את הצד שכנגד על תצהיר המצורף במסגרת הליכי ביניים הינה מוכרת וידועה [רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל מערכות תקשורת בע"מ, פד" נג(3) 26 (1998)]. ואולם דומה כי מדובר במקרה קיצון, חריג ביותר, שבו לא יהא זה נכון וראוי להחילה באופן יובשני. זאת, הן לאור הנסיבות החריגות במקצת האופפות את אופן הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, הן לאור התובנה כי ישנן טענות משפטיות כבדות משקל אשר יש ליתן עליהן את הדעת (ולא בכדי הוגבל משך החקירה לפרק זמן מצומצם יחסית), הן לאור העלויות הכרוכות בהגעה מאוסטרליה לישראל במיוחד לצורך חקירה כה קצרה. ממילא עיקר העובדות המפורטות בתגובה לבקשה לעיכוב ביצוע איננו מידיעתו האישית של הנתבע אלא מדובר במסמכים בנוגע להליכים השונים ולתיקי ההוצל"פ. חזקה על ב"כ הנתבע, כקציני בית המשפט, כי המסמכים שצירפו לתגובה והעובדות הנוגעות למועדים בהליכים השונים – מדוייקים, ומכל מקום חקירת הנתבע לא תוסיף דבר בנוגע לאלו.

אני נדרש אפוא לבקשה לעיכוב ביצוע לגופה.

אומר מיד כי הבקשה לעיכוב ביצוע נחלקת לשני חלקים, אשר מן הראוי להבחין ביניהם היטב: החלק האחד הינו עיכוב ביצוע פסק הדין, והחלק השני הינו עיכוב מימוש המשכון, כהגדרתם של המונחים "פסק הדין" ו"המשכון" להלן. בעוד שעיכוב ביצוע פסק הדין קשור לתביעה המתבררת בפניי באופן הדוק, שונים פני הדברים באשר לעיכוב מימוש המשכון.

התביעה המתבררת בפניי הינה תובענה למתן סעד הצהרתי בה מתבקש בית המשפט "להצהיר על ביטול פסק הדין" שניתן בבית משפט זה בתיק 2628-03-09 ביום 24.3.09 (להלן: "פסק הדין"). התביעה נשוא פסק הדין הוגשה ע"י הנתבע ביום 9.3.09 בסדר דין מקוצר, באמצעות עו"ד אהוד לביא, כתביעה כספית כנגד התובעים, בסך של 2,206,600 ₪. ביום 19.3.09 הוגשה לתיק בקשה שכותרתה "בקשה מוסכמת למתן פסק דין", אשר נחזית כחתומה ע"י עו"ד לביא מחד וע"י כל אחד מהתובעים מאידך. פסק הדין למעשה נתן תוקף לבקשה זו. פסק הדין הוגש לביצוע ביום 11.9.12 במסגרת תיק הוצל"פ 08-16783-32-4. ביום 8.11.12 הגישו התובעים בקשה לביטול פסק הדין. בסיפא לבקשתם (בסעיף 149) עתרו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה לביטול פסק הדין. ביום 13.11.12 הורתה כב' הרשמת הבכירה ספרא-ברנע על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה אחרת. לאחר הגשת בקשות ותגובות נוספות, וכן החלפות ייצוג, ביום 5.5.13 ניתנה ע"י כב' הרשמת הבכירה ספרא-ברנע החלטה המקבלת את עמדת הנתבע, מורה על מחיקת הבקשה לביטול פסק הדין מחמת חוסר סמכות עניינית לדון בבקשה לאור אופי הטענות בבקשה לביטול, ומפנה את התובעים להגיש תובענה נפרדת לביטול פסק הדין. בגדרי ההחלטה הנ"ל מיום 5.5.13 נקבע כי עיכוב ביצוע פסק הדין יישאר על כנו לפרק זמן של 14 ימים נוספים על מנת לאפשר לתובעים לעתור לסעד זמני "בהליך המתאים".

עוד קודם לכן, ביום 10.2.13, פנו התובעים והגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה בדרך של המרצת פתיחה, בה ביקשו כי בית המשפט יצהיר על בטלותם של ארבעה הסכמי הלוואה בסכום כולל של קרוב ל- 4 מליון ₪, של שטרי משכון/משכנתא ומסמכים רבים נוספים שנחתמו מכוח הסכמי ההלוואה הללו, וכן יורה על מחיקת רישומים בגין המסמכים הנ"ל מן הפנקסים המנוהלים ברשם המשכונות וברשם המקרקעין (ה"פ 17983-02-13, ולהלן: "התיק במחוזי").

מעיון במסמכים בהליכים השונים שמנהלים הצדדים, עולה כי הסכמי ההלוואה שבמחלוקת הינם:

הסכם מיום 26.1.09 – ולהלן: "הסכם ההלוואה הראשון".

הסכם מיום 8.2.09 – ולהלן: "הסכם ההלוואה השני".

הסכם מיום 20.12.09 – ולהלן: "הסכם ההלוואה השלישי".

הסכם מיום 13.7.11 – ולהלן: "הסכם ההלוואה הרביעי".

בהמשך להחלטה מיום 5.5.13 פנו התובעים ביום 12.5.13, במסגרת התיק במחוזי, בבקשה לתיקון המרצת הפתיחה והוספת סעדים, כך שלתיק במחוזי תיווסף בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו פסק הדין בטל ומבוטל. כן ביקשו התובעים להותיר על כנו את עיכוב ביצוע פסק הדין מיום 13.11.12. בקשת התובעים נדחתה ע"י בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 30.5.13.

משכך, ביום 18.6.13 הוגשה תובענה זו שבפניי. ודוק; עניינה של תובענה זו בביטול פסק הדין, ולא בבטלות הסכמי ההלוואה או איזה מהם, שטרי המשכון והמסמכים הרבים הנוספים שנחתמו מכוח הסכמי ההלוואה.

איני רואה לנכון לקבל את טענות הנתבע בדבר העדר סמכות של בית משפט זה להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, "בהעדר מסגרת נורמטיבית לקבלת סעד עיכוב ביצוע פסק דין שניתן בהסכמה". דין הטענה להידחות, מאחר ולב ליבה של התובענה דנן נעוץ בשאלה האם אמנם מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, אם לאו. תובענה זו מצויה בשלב דיוני מקדמי וטרם התקיימו בה דיונים כלשהם. בנסיבות העניין, לטעמי, אין לבחון את הבקשה רק בהתאם להלכות המוכרות בנוגע לעיכוב ביצוע פסק דין, אליהן הפנו הצדדים, אלא יש לראות בבקשה זו כמעין בקשה לסעד זמני, כאשר בגדרי הקריטריון של קיומה של עילת תובענה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, יש לשקול את הסיכויים כי פסק הדין אכן יבוטל. מאחר ומדובר בבקשה לסעד זמני, יש לבחון גם – ולמעשה בעיקר – את מאזן הנזקים. כמו כן יש לתת את הדעת על שיקולים נוספים שמקובל לשקול מתוקף סיווגו של סעד זמני כסעד הנובע מדיני היושר, כגון נקיון כפיים, שיהוי, וכיו"ב.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לבקשה לעיכוב מימוש המשכון. סבורני כי דין טענת הנתבע ולפיה לבית משפט זה אין סמכות להורות על ביטולם או עיכובם של הליכי המשכון – להתקבל. הליכי מימוש המשכון לא החלו מכוחו של פסק הדין. תיק ההוצל"פ שמספרו 08-19712-12-7 נפתח ביום 22.10.12 בהגשת בקשה למימוש משכנתא. שטר המשכנתא מכוחו נפתח תיק ההוצל"פ נחתם ביום 23.11.09 – הרבה לאחר שכבר ניתן פסק הדין ובמנותק ממנו – ונרשם בלשכת רישום המקרקעין נצרת ביום 24.11.09 (השטר מצוי בין המסמכים שבנספח ד/1 לבקשה, לעיל ולהלן: "המשכון").

על פי ההלכה הפסוקה, "כלל הוא שאין מקום ליתן צו זמני (או צו ביניים אחר), אלא בצמוד לתובענה שהוא בא לשרת" [ע"א 3603/95 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פ"ד מט(5) 423, 426 (1996)]. התובענה העיקרית הינה כאמור להורות על ביטולו של פסק הדין, ואין בגדרי התובענה כל סעד לגביו ניתן לומר כי צו זמני בדבר עיכוב מימוש המשכון ישרת את התובענה העיקרית, יקל על ביצועה, וכיו"ב. יתרה מכך; בנסיבות העניין, לא מדובר רק בהעדר סעד עיקרי הקשור לסעד הזמני, אלא בהעדר סמכות עניינית ממילא לדון בסעד עיקרי הרלבנטי לשטר המשכנתא. גם אם, לצורך הדוגמא, היתה מוגשת יחד עם הבקשה לעיכוב מימוש המשכון בקשה לתיקון התובענה בדרך של הוספת סעד עיקרי לעניין ביטול המשכנתא, סעד מעין זה אינו מצוי בסמכות בית משפט השלום.

אין מקום אפוא להידרש לבקשה לעיכוב מימוש המשכון ונותר לבחון את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. כאמור, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין תיבחן גם באספקלריה של סעד זמני.

ככלל, בדיון בבקשת עיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור נבחן קיומם של שני תנאים:

א. קושי בהשבת המצב לקדמותו.

ב. סיכויי הערעור.

[ראו, למשל: בש"א 216/89 אברהמי חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172, 174 (1989) (להלן: "עניין אברהמי"), ואסמכתאות שם].

ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר, אזי הדרישה מבחינת מאזן הנוחות נמוכה יותר, ולהיפך [ע"א 7493/10 טנצר נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (17.2.11)].

ניתן לערוך מידה מסויימת של הקבלה בין תנאים אלה לבין שני התנאים העיקריים למתן סעד זמני:

א. מאזן הנוחות או מאזן הנזקים.

ב. סיכויי התביעה או זכות לכאורה.

כאשר גם כאן קיים מעין יחס הפוך בין משקל שני הרכיבים [רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533 (2001)].

שיהוי – מאז פקע תוקף עיכוב ביצוע פסק הדין בחודש מאי 2013 חלפו לא מעט חודשים עד להגשת הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע. רק לאחר כ- 6 חודשים, ביום 18.11.13, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין במעמד צד אחד, כשבכותרתה נטען כי היא "דחופה ביותר". בבקשה לא התבקש עיכוב מימוש המשכון. הבקשה הוגשה ע"י התובעים במסגרת תיק 2628-03-09 ונדחתה ע"י כב' הרשמת הבכירה ספרא ברנע, תוך שהיא מציינת כי את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין יש להגיש בגדרי התיק בו מבוקש לבטל את פסק הדין, וכי הבקשה לעיכוב ביצוע אינה בסמכותה בגדרי תיק בו נמחקה הבקשה לביטול פסק דין מחוסר סמכות עניינית. ביום 19.11.13 הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שוב ללא התייחסות לעיכוב מימוש המשכון, במסגרת תיק זה. בהחלטה מאותו יום קבעתי כי הבקשה במתכונת בה הוגשה נדחית, שכן היא נערכה על דרך הפנייה להליכים אחרים, ויש צורך בפירוט הטענות וצירוף תצהיר התומך בכל רכיבי הבקשה [השוו: רע"א 7477/13 גלריית עדן בע"מ נ' פלד, (3.12.13), סעיפים 12-13 לפסק הדין]. רק ביום 5.12.13 הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, כשהפעם נתווספה אליה גם הבקשה לעיכוב המשכון. יצויין כי בעוד הנתבע עמד בסד הזמנים שנקצב להגשת תגובתו, דווקא התובעים לא פעלו בהתאם להנחיות לעניין מועדים.

מפירוט (חלקי) זה של השתלשלות העניינים, עולה כי לתובעים לא אצה הדרך. עם זאת, איני רואה לקבל את טענות הנתבע בדבר שיהוי. ראשית, בשונה מן הנטען ע"י הנתבע, התובעים לא "ישנו" על "זכותם" במשך שנה וחודש, מיום 28.10.12 ועד ליום 5.12.13. כאמור, מיום 13.11.12 ועד ליום 19.5.13 היה ביצוע פסק הדין מעוכב. התובעים "ישנו" על "זכותם", כלשונו של הנתבע, במשך כחצי שנה. שנית, וזה העיקר, הנתבע לא שינה מצבו לרעה עקב חלוף הזמן. בזמן שחלף הוטלו עיקולים אצל צדדי ג', לרבות בנקים, חברות ביטוח, וכיו"ב. כן הוטלו עיקולים על מקרקעין ועל כלי רכב.

סיכויי התביעה – אמנם התובענה מתייחסת לסוגיית ביטולו של פסק הדין בלבד. אולם התשתית העובדתית משותפת לכל ההתדיינויות בין הצדדים, ומצריכה התייחסות לטענות הצדדים כמכלול, בנוגע לכל המסמכים. בזהירות המתבקשת מן השלב הדיוני אומר כי המשוכה שעל התובעים לצלוח נראית גבוהה למדי. חתימות הנחזות כחתימותיהם של התובעים מופיעות על גבי עשרות מסמכים שונים ממועדים שונים, חלק לא מבוטל מהם מאומת בידי עו"ד. אמנם התובעים מעלים כנגדו טענות קשות ביותר, עד כדי זיוף ומרמה, אולם בשלב דיוני זה טרם שהתבררו הטענות איני רואה להקל ראש באימות חתימה הנעשה ע"י חבר בלשכת עורכי הדין. אילו היו התובעים מציגים טענות חד-משמעיות בדבר זיוף כל חתימותיהם, ייתכן והיה מקום לבחון מעט אחרת את סיכויי התובענה. אך התובעים מאשרים כי אכן חתמו על חלק מן המסמכים, אלא שלגבי מסמכים אלה הם טוענים כי לא ידעו על מה הם חותמים ולא ניתנו להם הסברים. גם לאחר עיון מעמיק בטענות התובעים בהליכים השונים קשה לקבל תמונה ברורה דיה, על אלו מן המסמכים זוייפו לשיטתם חתימותיהם, ועל אלו מסמכים אכן חתמו לטענתם אך לא ידעו על מה הם חותמים. חוסר בהירות זה יש לזקוף בשלב זה לחובת התובעים. מתקבל גם הרושם שהתובעים אינם נרתעים במקצת מהמקרים מטיעון עובדתי חילופי בהקשר לחתימותיהם (בסגנון: לא חתמנו, אך גם אם כן, לא ידענו על מה חתמנו), וגם דרך טיעון זו אינה מוסיפה משקל לטיעוניהם. ככלל, גרסת התובעים נראית כללית ועמומה משהו. כך, למשל, הם טוענים לחוב גבוה שחב הנתבע לתובע 1 בגין אינספור טיפולים רפואיים שביצע התובע 1 בנתבע, ובאנשים רבים אחרים, במקומות שונים על פני הגלובוס, ובנקודות זמן שונות, אך אינם מפרטים את הטענה. גם התנהלות התובעים עד תחילת ההתדיינויות נראית כבלתי מתאימה לטענותיהם. כך, למשל, נראה כי לא נקטו פעולות שיובילו לתשלום החוב הנטען מצד הנתבע טרם נקיטת הליכי הוצל"פ ע"י הנתבע כנגדם. בנוסף, נראה כי בשום שלב, גם אחרי הרעת היחסים, לא הגישו תלונה נגד הנתבע (והתואנה שבתצהיר התשובות המשלים לשאלון לפיה לא עשו כן בשל העדרו של הנתבע מהארץ נראית תמוהה).

לעומת זאת, הגרסה שמעלה הנתבע נראית לכאורה קוהרנטית, ומתיישבת עם שלל המסמכים שלטענתו נחתמו ע"י התובעים. על פי המסמכים, הנתבע העמיד לתובע 1 הלוואות בסכומים גבוהים על רקע יחסי החברות ביניהם, אך דרש בטחונות. נחתמו ארבעה הסכמי הלוואה, כאשר בהסכמים מאוחרים ישנה התייחסות להסכמים קודמים (יצויין כי בהסכמי ההלוואה השלישי והרביעי יש התייחסות מפורשת לפסק הדין, שניתן מספר חודשים קודם לכן). נחתמו מסמכים שונים שנועדו להוות בטחונות, כגון שטרי משכנתא על נכסי מקרקעין שונים, בקשה מוסכמת למתן פסק דין (שניתן יהיה לפעול לגבייתו ככל שלא יוחזר הכסף), צוואה שערכו התובעים לטובת הנתבע, פוליסת ביטוח חיים לטובת הנתבע, ועוד.

עם זאת, מן הראוי להדגיש כי כל הנאמר בפרק זה, ובכלל בהחלטה, לא נאמר אלא לכאורה בלבד. זהו מצב הדברים דרך כלל בהחלטות הניתנות במסגרת הליכי ביניים, שאין בהן כדי לקבוע מסמרות, אלא רק כדי להעריך סיכויים באופן לכאורי. על אחת כמה וכמה זהו מצב הדברים בענייננו כאשר לא התקיימו חקירות מצהירים. לצרכי הכרעה בבקשה, אני יוצא אפוא מנקודת הנחה כי לא ניתן להגיע בשלב זה למסקנה ברורה בנוגע לסיכויי התביעה. אני סבור כי את עיקר הדגש לצורך הכרעה בבקשה מן הראוי לשים על שיקולי מאזן הנוחות ואפשרות השבת המצב לקדמותו.

מאזן הנוחות ואפשרות השבת המצב לקדמותו – כפי שמוסבר בעניין אברהמי הנ"ל:

"כאשר המדובר בחיוב כספי גרידא, אין נטיה לעכב ביצועו של פסק הדין, באשר לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, לבד ממקרים בהם יש בידי החייב לשכנע, כי לא יוכל להיפרע מהזוכה, אם יצליח בערעורו."

במילים אחרות; הטעם לכלל לפיו אין מעכבים ביצועו של פסק דין בו נקבע חיוב כספי נעוץ בהיותו בר השבה. על כן לכלל זה חריגים - מקרים בהם החייב משכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור.

אחד החריגים לכלל האמור עשוי להתקיים במקרה בו הזוכה בפסק הדין הוא אדם שגר מחוץ לתחום השיפוט או עומד לעזוב לשם. זאת, בכפוף לכך שלזוכה אין נכסים בישראל [השווו: בש"א 2169/93 שחם נ' מנס, (10.5.93), מפי כב' הנשיא ברק].

חריג זה מוצא ביטוי בפסיקה, בין השאר, מקום בו מדובר בזוכה אשר הינו תושב הרשות הפלסטינית [לדוגמא: רע"א 8205/08 מצלח נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (12.11.08); ע"א (חי') 4183/05 קעדאן נ' גאבר (19.3.09); ת.א. (ת"א) 102696/99 דה שליט נ' יוסף (4.4.04), שם נקבע כי ביצוע פסק הדין יעוכב הגם שסיכויי הערעור קלושים, שכן מכיוון שהמשיב הוא תושב השטחים יהיה בלתי אפשרי לגבות ממנו את הכספים בחזרה].

בענייננו, הבקשה בעניין החקירה אותה הגיש הנתבע, כשלעצמה, מלמדת כי יש ממש לכאורה בטענת התובעים כי יקשה על התובעים לגבות מן הנתבע בחזרה כספים ככל שתתקבל תביעתם. כזכור, הנתבע שוהה כעת באוסטרליה ומתכנן להגיע לישראל רק בחודש יוני. גם הנתבע עצמו אינו חולק בתגובתו על כך שהוא שוהה בחו"ל תקופות ארוכות לצורך עסקיו, אך גורס כי נתון זה אינו רלבנטי, שכן הוא בעל איתנות פיננסית. אין בידי לקבל את טיעונו זה. ברע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC (4.1.07) ממנו מצטטים ב"כ הנתבע, נאמר אמנם כי אין לקבוע כלל גורף לפיו עובדת היות הנתבע תושב חוץ המשולל נכסים בארץ יש בה בהכרח כדי למלא את דרישת ה"הכבדה" לעניין הטלת עיקול זמני, אלא יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו. אולם אחד הנתונים המרכזיים שנקבע שם כי יש לבחון אותם היה שאלת היכולת לאכוף פסקי דין של בתי משפט בישראל במקום מושבו של תושב החוץ. שם דובר בחברה איתנה שבית המשפט המחוזי קבע כי מקום מושבה הינו במדינת ניו יורק בארה"ב, שם אוכפים פסקי דין שניתנים בבתי המשפט במדינת ישראל. בענייננו, שונים פני הדברים. מחד, ספק אם ניתן לומר שמרכז חייו של הנתבע מצוי בישראל. מכל מקום, הנתבע לא הצביע על קיומם של נכסים כלשהם בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע במידה ותתקבל התובענה ויהא צורך להשיב כספים. מאידך, הנתבע לא הניח תשתית עובדתית לכך שמקום מושבו הקבוע מצוי במדינה מסויימת (ולכאורה נראה כי הוא שוהה במדינות שונות), לקיומם של נכסים באותה מדינה, וליכולת לאכוף פסקי דין של בית משפט ישראלי באותה מדינה.

מאידך, לא ניתן להתעלם גם מטענות הנתבע לעניין מאזן הנוחות, שלכאורה נראה כי אף בהן יש ממש. ראשית, כל עוד פסק הדין לא בוטל, לנתבע עומדת הזכות לנסות ולגבות את הסכום הנקוב בו, גביה שאינה פשוטה ועשויה לארוך זמן רב. שנית, הנתבע טוען כי לתובעים, ולתובע 1 בפרט, חובות כבדים, ואם יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין, עלולים הנכסים אשר כבר עוקלו ליפול לידי נושים אחרים, וככל שתידחה התביעה יעמוד הנתבע בפני שוקת שבורה, ללא יכולת להיפרע מהתובעים. הנתבע תומך טיעונו זה במסמך בן מספר עמודים שנטען כי נערך ע"י התובע 1 ומתאר את מצבת חובותיו. מעיון בחקירת התובע 1 מיום 13.1.14 בנוגע לבקשת הרשות להגן שהגיש בת.א. 60311-05-13 [תביעה כספית נוספת שהגיש הנתבע כנגד התובעים, בסך של כ- 1.8 מליון ₪, בגין הסכמי ההלוואה השלישי והרביעי] עולה כי התובע 1 אישר כי המסמך נערך בכתב ידו והוא סומן שם "מש/2". בנוסף, כאן המקום ליתן משקל לכלל לפיו ביצוע פסק דין כספי, כשלעצמו, אינו נחשב ככזה הגורם נזק. זאת, בשונה ממימוש משכנתא, למשל, כאשר מטבע הדברים אין אפשרות להשיב לאחור את התוצאה של מכר המקרקעין לצד ג'.

סבורני כי איזון ראוי בין האינטרסים של הצדדים מחייב דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ככל שהיא מכוונת לאסור על המשך נקיטת הליכי הוצל"פ כלפי התובעים מכוחו של פסק הדין, אולם קבלתה באופן חלקי במובן זה שכל הכספים אשר ייגבו מכוחו של פסק הדין יישארו בידיהם הנאמנות של ב"כ הנתבע ולא יועברו לנתבע אלא רק לאחר קבלת רשותו של בית המשפט לעשות כן.

סיכומו של דבר –

1. אני מורה על מחיקת הבקשה לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא בתיק הוצל"פ 08-19712-12-7, והליכי מימוש המשכנתא יימשכו כסדרם.

2. אני מורה על קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין באופן חלקי כלהלן:

א. ההליכים לביצוע פסק הדין, לרבות הליכים בתיק הוצל"פ 08-16783-32-4, יימשכו כסדרם.

ב. כל סכום שייגבה בהליכי הוצל"פ מכוחו של פסק הדין, יופקד בידיהם הנאמנות של ב"כ הנתבע (ככל שייגבו ע"י עו"ד מח'ול, יועברו לידי ב"כ הנתבע בתיק זה).

ג. ככל שישנם עיקולים אשר הוטלו גם מכוח הבקשה לביצוע פסק הדין וגם מכוח הליכי הוצל"פ אחרים, יהא דין סכומים שנגבו כתוצאה מהטלת עיקולים "כפולים" מעין אלה כדין סכומים שנגבו מכוח פסק הדין, כלומר הם לא יועברו בשלב זה לנתבע.

3. הבקשה להורות על החזרת כספים שעוקלו – נדחית. דבר לא מנע מן התובעים להגיש בקשה מוקדם יותר.

4. בשים לב לתוצאה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ל' שבט תשע"ד, 31 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.