בפני בקשה לביטולו של עיקול זמני, אשר הוטל במעמד צד אחד לבקשת המשיב.

1. המשיב (להלן: "התובע") הגיש כנגד המשיב הפורמאלי (להלן: "הנתבע) וכנגד המבקשת (להלן: "הנתבעת") תביעה להשבת כספים אשר לטענתו הלווה לנתבע.
2. בכתב התביעה נטען, כי ביום 7.1.10 נערך בין התובע לבין הנתבע הסכם הלוואה במסגרתו הלווה התובע לנתבע סך של 135,000 יורו, אותו התחייב המשיב להשיב לידי הנתבע עד ליום 6.4.10. לאחר שהנתבע נמנע מלפרוע את ההלוואה עד למועד שנקבע בהסכם, נערך ביום 8.11.10 הסכם הארכת הלוואה במסגרתו התחייב הנתבע להשיב לידי התובע את ההלוואה עד ליום 2.10.11 וכי במידה שלא יעשה כן, התחייב הנתבע להעביר תובע את חלקו בנכס הנמצא בשערי העיר ברח' יפו 216 בירושלים (להלן: "הנכס"). נכס זה הינו נכס שהיה בבעלות חברת וי.אי.סי נכסים בע"מ (להלן: "החברה"), אשר הנתבע הינו המנהל ובעל המניות היחיד בה.
3. ביום 6.3.11 נערך בין הצדדים הסכם הארכת הלוואה נוסף, במסגרתו חזר הנתבע על התחייבותו להעביר לתובע את חלקו בנכס במידה והלוואה לא תיפרע עד ליום 2.10.11. כן התחייב הנתבע ליידע את התובע על כל פעולה בקשר לנכס המשמש כבטוחה לפירעון החוב ולקבל את הסכמתו של התובע.
4. ביום 31.7.11 נערך בין החברה שבבעלות הנתבע לבין הנתבעת הסכם למכירת הנכס. בנספח להסכם המכר התחייבו הצדדים להעביר לתובע סך של 200,000 דולר עם התשלום הראשון עבור הנכס. ביום 4.8.11 שלח הנתבע לתובע מכתב בו הוא מודיע לו על הסכם המכר ועל הנספח לפיו יועבר סך של 200,000 דולר לתובע מתוך התשלום הראשון. על מכתב זה חתום הנתבע וכן מופיעה חתימת הנחזית כחתימת הנתבעת.
5. ביום 5.1.12 נרשמה הנתבעת כבעלת הנכס בלשכת רישום המקרקעין, מה שמעיד כי כספי התמורה שולמו לנתבע, אך למרות זאת לא קיימו הצדדים את התחייבותם ולא העבירו לתובע את כספו. משדרישות התובע להשבת כספו לא נענו שלח התובע מכתב התראה לנתבע וכן למשרד רו"ח ליאון – אורליצקי לפירעון יתרת החוב. משרד רואה החשבון טען כי אין לו קשר להסכם המכר.
6. התובע טוען כי הנתבע הפר את התחייבותו להשבת ההלוואה וכי הנתבעת נמנעה מלפרוע את החוב בניגוד לאמור בנספחים להסכם המכר.
7. בבד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי הנתבע ועל נכס מקרקעין שבבעלות הנתבעת. התובע טען כי הנתבעת הינה חברה פרטית המחזיקה בשם כמעט זהה לשלוש שותפויות הקשורות אחת לשנייה, ואשר בחלקן מכהנים אותם בעלי תפקידים. הנתבעת יצרה מצג כי היא קשורה למשרד רואי חשבון ליאון אורליצקי ושות, שהינו בעל המוניטין, בעוד שכאשר פנה התובע למשרד רו"ח ליאון - אורליצקי, הכחיש האחרון קשר להסכם המכר ולהתחייבות על-פיו, מה שמעיד על התחמקות וכוונה להברחת נכסים.
8. בהחלטה מיום 2.9.13 דחיתי את הבקשה משקבעתי כי לא הוכח יסוד ההכבדה. התובע הגיש ערעור על החלטה זו ובית המשפט קבע בהחלטה מיום כי בנימוקי הבקשה יש תשתית מספיקה להוכחת קיומו של יסוד ההכבדה.
9. נוכח החלטה זו ולאחר שקבעתי כי הובאו ראיות לכאורה להוכחת עילת תביעה, הוריתי על הטלת עיקול זמני על נכסי הנתבע ועל נכס המקרקעין שבבעלות הנתבעת, בכפוף להמצאת ערבויות מתאימות.
10. הנתבעת עותרת לביטולו של העיקול הזמני. ראשית, טוענת הנתבעת כי אין עילת תביעה נגדה. כך, שמה של הנתבעת שורבב לתביעה, לאחר שהתובע טען כי הוא מחזיק במסמכים החתומים על ידה, ואשר יש בהם משום התחייבות כביכול לפרוע את חובות הנתבע לתובע. ואולם, מסמכים אלה מזויפים ומעולם לא נחתמו על ידי הנתבעת או מי מטעמה. יתר על כן, אין באף אחד מן המסמכים התחייבות כלשהי של הנתבעת לשלם לתובע סכום כלשהו.
11. כן טוענת הנתבעת, כי לא מתקיים יסוד ההכבדה. הנתבעת היא חברה המנהלת משרד רו"ח מצליח ובעלת יכולת כלכלית ונכסים שונים. לחברה אין חובות ונכסיה אינם משועבדים. טענת התובע כי הואיל וישנם מספר גופים שהשם "ליאון אורליצקי" מופיע כחלק של שמם, אינה מוכיחה את קיומו של יסוד ההכבדה. הנתבעת הינה חלק מרשת משרדים הנושאים את השם ליאון אורליצקי. לרשת זו שלושה סניפים בישראל: שותפות בשם ליאון אורליצקי ושות' רואי חשבון (להלן: ליאון אורליצקי רמת –גן); שותפות בשם ליאון אורליצקי ושות' – רואי חשבון (ירושלים) (להלן : ליאון אורליצקי ירושלים) וחברה בשם ליאון אורליצקי ושות' רואי חשבון (הפסגה) (להלן: ליאון אורליצקי פסגות). שלושת השלוחות הנ"ל מהוות יחידות עצמאיות עם קשרים עסקיים שונים ביניהם, ואין בעובדה כי מדובר בשלוש שלוחות משום הטעיה ולא הכבדה, שכן מדובר בשיתוף פעולה רגיל ומקובל בין משרדים שונים הקשורים אחד לשני.
12. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי רו"ח יצחק שטלברג, אביו של הנתבע , הינו שותף בליאון אורליצקי בירושלים. משראה האחרון כי לבנו קשיים תזרימיים ניסה לסייע לו ופנה לרו"ח מימון בן דוד, שהינו שותפו ואף בעל המניות היחיד בליאון אורליצקי פסגות וביקש ממנו הלוואות למטרה זו. רו"ח בן דוד הלווה לרו"ח שטלברג כספים בסכומים נכבדים. אחת ההלוואות היתה ע"ס 600,000 ₪. הוסכם כי הלוואה זו תהיה לצורך רכישת נכס בבית שערי העיר בירושלים ותוחזר לא יאוחר מיום 1.4.12. משראה רו"ח שטלברג כי אינו עומד בתנאי הפרעון, החליט להעמיד את הנכס למכירה על מנת להחזיר את ההלוואה מכספי הקונה. לבסוף הציע רו"ח שטלברג לרו"ח בן דוד כי האחרון ירכוש את הנכס, תוך קיזוז ההלוואה ממחיר הנכס. זה הרקע להסכם המכר אשר צורף לבקשה להטלת העיקול. על רקע זה ברור, כי אין הגיון שהנתבעת היתה מתחייבת לשלם כספים לגורם אחר והתמורה שולמה על ידי רו"ח בן דוד לחברת וי.אס נכסים שהיתה בעלת הנכס.
13. עוד נטען, כי התובע פנה לשלוחה הבלתי נכונה של ליאון אורלציקי ועל כן קיבל תשובה כי אין להם מושג במה מדובר.

דיון

1. כאשר מדובר בבקשה לביטול עיקול, בית המשפט בוחן את הבקשה להטלת עיקול מלכתחילה, כאשר הנטל על מבקש העיקול להוכיח את בקשתו (רע"א 5395/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193).
2. התנאים להטלת צו עיקול זמני ברורים וידועים. תנאים אלה כוללים הצגת ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, בין היתר, בשל הברחת נכסים פוטנציאלית מצד הנתבע, תוך בחינת תום לבו של העותר לסעד, מידתיות הסעד ומאזן הנוחות (ראו: תקנות 362 ו-374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להלן: "התקנות").
3. תנאים אלה נבחנים על רקע המגמה הכללית, שלא ליתן צו עיקול על דרך השגרה, לאור הפגיעה האפשרית בזכות הקניין של הנתבע (רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC, (פורסם בנבו).

"...בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע כשאין הצדקה לכך. במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה בפסק-דין לטובתו וכן, שזכות הקניין הינה זכות חוקתית אשר כל רשות מרשויות השלטון – ובכלל זה בית-המשפט – חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)" (רע"א 5935/97, 5937/97 רוני סיני ואח' נ' יעקב גלנץ ואח', פ"ד נב(1) 193, 197-8).

1. בהקשר זה נשמעה העמדה, כי באיזון שבין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע, יש ליתן לאינטרס הנתבע מעמד עדיף (בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479, 482). עיקול זמני אינו ניתן "על דרך השגרה". עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, על בית-המשפט לייחס חשיבות רבה יותר מבעבר לאיכותן של הראיות הבאות לתמוך בבקשת העיקול ובמספרן. (רע"א 5395/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193) .
2. כאמור, הנתבעת טוענת כי יש לבטל את העיקול שכן אין ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, שכן המסמכים עליהם מבוססת עילת התביעה נגדה מזויפים ומכל מקום אין בהם התחייבות של הנתבעת לשלם לתובע סכום כלשהו. אף התובע העיד כי לא ראה בנתבעת ברת פלוגתא שלו.
3. איני מקבלת את טענת הנתבעת. על מנת שיתקיים התנאי, די בהצגת ראיות לכאורה לצורך קיומה של עילת תביעה. בענייננו, לא ניתן לקבוע בשלב זה כי אין ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. התובע צירף לכתב התביעה מכתב בו מודיע הנתבע לתובע על כי נחתם הסכם מכר למכירת הנכס בשערי העיר המשמש כבטוחה עבור התובע, וכי מתוך התשלום הראשון ישולם הסכום בסך של 200,000 דולר לתובע. בתחתית המכתב מופיע כי הנתבעת מאשרת את המכתב. מכאן שיש בהסכם זה משום ראיה לכאורה להסכמת הנתבעת להעביר לידי התובע סך של 200,000 דולר מהתשלום הראשון שישולם עבור הנכס. אשר לטענת הנתבעת, כי המדובר במסמכים מזויפים וכי מנהל הנתבעת, שהינו מורשה החתימה היחיד בחברה, לא חתם עליהם, הרי שמדובר בטענת הגנה ראויה בפני התביעה, המצריכה בירור ושמיעת ראיות, אך אין בה די כדי לקבוע כי התביעה נעדרת עילה. גם התמיהות אותן העלתה הנתבעת לגבי המסמכים ואופן קבלתם על ידי התובע, אין בהן די על מנת לקבוע כי אין ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.
4. אעבור כעת לדון בקיומו של יסוד ההכבדה. כאמור, התובע טען כי ביחס לנתבעת מתקיים יסוד ההכבדה, שכן נעשה שימוש בשם ליאון אורליצקי בצורה מניפולטיבית, שאינה ברורה לאדם מן היישוב, תוך שימוש ביישויות משפטיות שונות. על אף הקשר בין הסניפים, הכחיש משרד רו"ח אורליצקי ושות', אשר מקום מושבו ברמת גן, קשר להסכם המכר בין הנתבעת לבין חברת וי.אי.אס. מכאן שלטענת התובע, רו"ח בן דוד עשה שימוש בשם המשרד בו הוא משמש כשותף לצורך הקמת הנתבעת, תוך מצג כאילו הנתבעת קשורה למשרד רו"ח ליאון אורלצקי ולאחר מכן הכחיש משרד רו"ח קשר להסכם המכר, מה שמעיד על חשש וכוונה להברחת נכסים.
5. איני מקבלת טענה זו. כפי שהבהירה הנתבעת וכפי שהדבר עלה מחקירתם של רו"ח בן דוד ורו"ח שטלברג, הנתבעת הינה חלק מרשת משרדים הנושאים את השם ליאון אורליצקי. לרשת זו שלושה סניפים בישראל: שותפות בשם ליאון אורליצקי ושות' רוואה חשבון, שמקום מושבה ברמת גן, שותפות בשם ליאון אורליצקי ושות' - רו"ח (ירושלים), אשר שותפים בה מר שטלברג והשותפות ברמת גן וכן חברה בשם ליאון אורליצקי ושות', רואי חשבון (הפסגה), היא הנתבעת, אשר המנהל ובעל המניות היחיד בה הוא רו"ח בן דוד. מר שטלברג העיד כי קיים שיתוף פעולה בין הסניפים השונים, אך ישנה הפרדה לגבי הבעלות בהם.
6. איני סבורה כי העובדה כי ישנם שלושה סניפים שונים הנושאים את השם "ליאון אורליצקי" יכולה לבסס את קיומו של החשש להכבדה. הובהר מפורשות כי הבעלות בכל אחת מהסניפים היא נפרדת, והעובדה כי הסניפים פועלים בשיתוף פעולה ביניהם, או כי אדם מן ההישוב יכול לטעות לגבי הבעלות בכל אחד מן הסניפים, אינה מספיקה כדי לבסס את קיומו של חשש להכבדה.
7. מר בן דוד הבהיר בחקירתו כי הסיבה שפנייתו של התובע אל משרד רו"ח ליאון אורליצקי ברמת גן נדחתה וזה הכחיש קשר למעורבות בהסכם, נובעת מכך שאינו שותף במשרד זה ורכישת נכס על ידו אינה מדווחת לאותו משרד. הסבר זה הוא בהחלט מניח את הדעת. מכאן שאין בהכחשה של הסכם המכר מצד רו"ח ליאון אורליצקי ברמת גן כדי להעיד על חשש להברחת נכסים, שכן הכחשה זו נבעה מכך שמשרד רו"ח ליאון-אורליצקי ברמת גן לא ידע על קיומו של אותו הסכם.
8. בעניין זה יצוין, כי הנטל להוכיח חשש להכבדה הרובץ על מבקש העיקול, הוחמר מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ותיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

"על פניו מתקבל הרושם כי תקנות אילו מקשות עוד יותר במתן צו עיקול זמני שכן בנוסף על היסוד הראשון (ראיות מהימנות לכאורה המקימות עילת התובענה), הוחמרו הדרישות לקיומו של היסוד השני, ועתה נדרשות ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין לכשינתן. היינו, בבואו לבחון את היסוד השני, לא עוד יבחן בית המשפט את השאלה האם אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אלא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו עשוי להכביד על ביצוע פסק הדין" (ע"א (ת"א) 2052/01 אלרוב נ' רובנר, פורסם באתר נבו).

1. לאור האמור, הגעתי למקנה כי לא הובאו ראיות לכאורה לקיומו של חשש להוכחת יסוד ההכבדה. יצוין, כי התובע אף לא טען כי מצבה הכלכלי של הנתבעת הינו קשה וכי אין ברשותה נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע בסופו של יום.
2. לפיכך, אני מקבלת את הבקשה ומורה על ביטול העיקול שהוטל על נכס המקרקעין של הנתבעת 2.
3. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגין בקשה זו בסכום של 2,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ד חשון תשע"ד, 28 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.