ב"כ המבקש: עו"ד א' חלפון ואח'

ב"כ המשיבה: עו"ד ח' גרינבוים

רקע וההליכים עד כה

1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו מיום 28.10.13 של בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשמת הבכירה ס' אלבו) שניתנה במסגרת ת.א. 58078-06-13.
2. עניינו של התיק המתנהל בבית משפט השלום הוא בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המבקש נגד המשיבה ונגד נתבע נוסף בשם חנוך שטלברג (להלן: "שטלברג").
3. כעולה מכתב התביעה, ראשיתם של דברים בהלוואה (ע"ס 194,000 דולר) שנתן המבקש לשטלברג. על פי ההסכם שנערך בין הצדדים ביום 7.1.10, ההלוואה אמורה הייתה להיפרע עד ליום 6.4.10. משלא נפרעה ההלוואה במועד זה, נערך הסכם נוסף, ביום 8.11.10, במסגרתו התחייב שטלברג להחזיר את ההלוואה עד ליום 2.10.11. בהסכם זה נקבע, כי אם ההלוואה לא תיפרע במועד, יעביר שטלברג לידי המבקש את חלקו במשרד הנמצא בבניין "שערי העיר" (להלן: "הנכס"). מדובר בנכס שהיה רשום על שמה של חברה בשם וי.אס נכסים בע"מ (להלן: "החברה") אשר נמצאת בבעלותו של שטלברג.
4. ביום 6.3.11 נערך בין הצדדים הסכם נוסף. במסגרת הסכם זה שב שטלברג על התחייבותו להעביר את חלקו בנכס לידי המבקש, ככל שההלוואה לא תיפרע, ואף התחייב ליידע את המבקש על כל פעולה שתבוצע בקשר עם הנכס ולקבל את הסכמתו לה, וכן להמציא לו מסמכים הקשורים לנכס.
5. ביום 31.7.11 נערך הסכם מכר בין החברה (באמצעות שטלברג) לבין המשיבה במסגרתו רכשה המשיבה את הנכס מידי החברה. לטענת המבקש, המוכחשת על ידי המשיבה, בנספח להסכם זה נאמר, כי "ידוע לקונה כי המוכר מחוייב כלפי נושה חיצוני סך הקרוב ל- 200,000$ וכי הוא מחוייב להעביר לו את מלוא סכום החוב ישירות לנושה מיד עם התשלום הראשון".
6. ביום 4.8.11 (ד' באב תשע"א) שלח שטלברג מכתב עדכון אל המבקש. במכתב זה עדכן שטלברג את המבקש כי נחתם הסכם למכירת הנכס לידי המשיבה, וציין, כי במסגרת ההסכם ניתנה התייחסות לפירעון ההלוואה מתוך התשלום הראשון שיתקבל מהמשיבה. על המכתב מופיעה חתימתו של שטלברג וכן חתימה הנחזית כחתימתה של המשיבה: "ליאון אורליצקי ושות', רואי חשבון (הפסגה)".
7. ביום 12.9.11 נחתם הסכם מכר נוסף בין החברה (באמצעות שטלברג) לבין המשיבה (הדומה לזה מיום 31.7.11, למעט עניין של משכנתא שירד מהפרק בינתיים). לטענת המבקש, המוכחשת על ידי המשיבה, להסכם זה צורף נספח בנוסח זהה לזה שצורף להסכם מיום 31.7.11 המתייחס לפירעון ההלוואה. כמו כן, המבקש קיבל מכתב עדכון נוסף משטלברג (מיום 12.9.11, י"ג באלול תשע"א), בנוסח זהה למכתב מיום 4.8.11.
8. ביום 1.11.11, משההלוואה לא נפרעה במועד, עדכן שטלברג את המבקש בהודעת דוא"ל כי טרם קיבל את כספי התמורה מעסקת המכר, וכי הוא מקווה לקבלם באותו יום. עוד ציין שטלברג, כי באם העסקה למכירת הנכס לא תצא אל הפועל בדעתו לממש את הבטוחה ולמכור את הנכס באופן מיידי.
9. ביום 5.1.12 נרשמה המשיבה כבעלת הנכס. משמעות הדבר היא, על פניו, כי עסקת מכירת הנכס הושלמה וכי מלוא התמורה שולמה על ידי המשיבה לשטלברג. בעקבות כך פנה המבקש אל שטלברג בדרישה לפרוע את ההלוואה, ואולם, כך נטען, רק מקצת ממנה נפרע.
10. ביום 21.5.13 פנה המבקש במכתבי התראה הן לשטלברג והן למשרד רואי החשבון ליאון-אורליצקי (שלשיטתו היה חתום על המכתבים הנ"ל מיום 4.8.11 ו-12.9.11) ודרש את פירעון החוב. ביום 10.6.13 השיב משרד רואי החשבון ליאון-אורליצקי לפניית המבקש והכחיש כל קשר לעניינים, להסכמים ולאירועים שצויינו לעיל.
11. על רקע זה הגיש המבקש ביום 4.7.13 את התביעה מושא ההליך בבית משפט קמא, במסגרתה עתר לכך ששטלברג והמשיבה יחוייבו לפרוע את יתרת ההלוואה.
12. כחודשיים לאחר מכן, ביום 2.9.13, הגיש המבקש אל בית משפט קמא, במעמד צד אחד, בקשה להטלת עיקולים זמניים על נכסי הנתבעים (שטלברג והמשיבה). נטען, כי המשיבה הינה חברה פרטית המחזיקה בשם כמעט זהה לשלוש שותפויות הקשורות אחת לשנייה וכי היא יצרה כלפי המבקש מצג שווא ולפיו היא קשורה למשרד רואי החשבון הידוע ליאון- אורליצקי בעל המוניטין, בעוד שכאשר פנה למשרד זה, הכחיש המשרד כל קשר להסכם המכר ולהתחייבותו הנטענת לפרוע את ההלוואה.
13. בו ביום (2.9.13) ניתנה החלטתו של בית משפט קמא (כב' הרשמת סיגל אלבו) הדוחה את הבקשה, תוך שנקבע, כי אין בטענה שהעלה המבקש כלפי המשיבה משום ראיה לכאורה כי קיים חשש להברחת נכסים מצידה של המשיבה או לקיומו של "יסוד ההכבדה".
14. על החלטה זו של בית משפט קמא הגיש המבקש בקשה למתן רשות ערעור אל בית משפט זה.
15. ביום 8.9.13 ניתנה החלטה בבקשת רשות הערעור (כב' השופט א' דראל). במסגרת החלטה זו, שניתנה במעמד צד אחד, קבע בית המשפט כי "יסוד ההכבדה" מתקיים במקרה זה (תוך שהפנה לטענות ולנספחים מסויימים מתוך בקשת רשות הערעור), והוא הורה על ביטול החלטתו של בית משפט קמא מיום 2.9.13 ועל החזרת התיק לצורך קיום דיון באשר להתקיימותם של יתר התנאים למתן העיקול הזמני.
16. בעקבות כך, ניתנה ביום 9.9.13 החלטה נוספת של בית משפט קמא, אף היא במעמד צד אחד, בגדרה הוטל עיקול זמני על הנכס, שבבעלות המשיבה. זאת לאחר שנקבע, כי יתר התנאים למתן עיקול - פרט ליסוד ההכבדה, שבהחלטתו של כב' השופט דראל נקבע כי התקיים – מתקיימים אף הם.
17. על רקע זה הגישה המשיבה בקשה לביטול העיקול, ובית משפט קמא קיים דיון במעמד הצדדים שבמסגרתו נחקרו המצהירים מטעמם.
18. ביום 28.10.13 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא מושא הבקשה שלפניי. במסגרת החלטה זו הורה בית המשפט על ביטול העיקול שהוטל על הנכס, וזאת לאחר שקבע כי לא הוכח "יסוד ההכבדה" בכל הנוגע למשיבה. בהחלטה צוין, כי כפי שעלה מהעדויות שנשמעו לפני בית המשפט, המשיבה היא חלק מרשת משרדים הנושאים את השם ליאון-אורליצקי, לה 3 סניפים בישראל, אשר קיים ביניהם שיתוף פעולה מסויים אך הם נפרדים מבחינת הבעלות בהם. על רקע זה צוין בהחלטה, כי ניתן להבין את "התנערותו" של משרד ליאון-אורליצקי ברמת גן מכל קשר לאירועים שתוארו לעיל (במכתבו הנ"ל מיום 10.6.13 אל ב"כ המבקש), וזאת משום שמי שלכאורה היה מעורב בהם היא שלוחה אחרת ונפרדת של רשת המשרדים – המשיבה. דהיינו, בית משפט קמא דחה את טענת המבקש כי המשיבה עשתה שימוש מניפולטיבי בשמה וכי יש בכך כדי לעורר חשש מפני הברחת נכסים מצידה. עוד נאמר בהחלטה, כי כלל לא נטען על ידי המבקש שהמשיבה נעדרת יכולת כלכלית. במצב דברים זה סבר בית משפט קמא, כי לא עלה בידי המבקש לבסס את יסוד ההכבדה והוא הורה, כאמור, על ביטול העיקול שנרשם על הנכס.
19. על החלטה זו של בית משפט השלום משיג המבקש במסגרת הבקשה שלפניי. בהחלטתי מיום 17.2.14 הוריתי למשיבה להשיב לבקשה והא עשתה כן. יוער, כי בהתאם להחלטתי הנ"ל, הודיעו הצדדים כי הם מסכימים לכך שבית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה וכי הבקשה והתגובה ייחשבו כסיכומים בכתב, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
20. יוער עוד, כי במקביל להגשת הבקשה שלפניי הגיש המבקש גם בקשה למתן סעד זמני בגדרה עתר לכך שהעיקול הזמני על הנכס ייוותר על כנו עד לסיום הליך הערעור. בהחלטתו מיום 19.11.13 נעתר בית משפט זה (כב' השופט מ' סובל) לבקשה וקבע, כי העיקול הזמני יוסיף לעמוד בתוקפו עד להכרעה בבקשה.

עיקרי טענות הצדדים

1. המבקש טוען, כי טעה בית משפט קמא משהורה על ביטול העיקול הזמני שנרשם על הנכס. נטען, כי לאחר שבית משפט זה (כב' השופט דראל) קבע שמתקיים יסוד ההכבדה (בהחלטתו מיום 8.9.13), ומשלא השתנה דבר מאז אותה החלטה – כך לפי הטענה – לא היה מקום לסטות מהחלטתו של בית משפט זה ולהורות על ביטול העיקול, כפי שעשה בית משפט קמא. המבקש טוען בהקשר זה, כי גם לאחר הדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים בפני בית המשפט נותרה עומדת על תילה טענת ההכבדה שהעלה, ומשכך, לשיטתו, טעה בית משפט קמא משהורה על ביטולו של העיקול הזמני שהוטל על הנכס.
2. המשיבה טוענת מנגד, כי צדק בית משפט קמא בהחליטו לבטל את העיקול הזמני, והיא עותרת לדחות את הבקשה. תחילה טוענת המשיבה, כי התנאי הראשון להטלת עיקול זמני לא מתקיים בענייננו, וזאת משום שלא קיימת נגדה עילת תביעה. בהקשר זה נטען, כי המסמכים עליהם מסתמך המבקש בתביעתו נגד המשיבה, הנחזים להיות חתומים על ידה (מכתביו של שטלברג אל המבקש מיום 4.8.11 ומיום 12.9.11 שצויינו לעיל, והנספחים להסכם שנזכרו בסעיפים 5 ו-7 לעיל), הם מזוייפים, וכי המשיבה אף הגישה על רקע זה תלונה במשטרה שבעקבותיה נחקרו המבקש ושטלברג במדור הונאה. עוד נטען, כי גם לוּ היה מדובר במסמכים אותנטיים הרי שאין למצוא בהם שום התחייבות או ערבות מצידה של המשיבה לפרוע את ההלוואה שנתן המבקש לשטלברג. נטען עוד, לשיהוי רב מצידו של המבקש.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי לא מתקיים בענייננו "יסוד ההכבדה" הנדרש לצורך הטלת עיקול זמני. בהקשר זה נטען, כי אין לקבל את טענת המבקש ולפיה החלטתו של בית משפט קמא סותרת את החלטתו של בית משפט זה (כב' השופט דראל) במסגרתה נקבע כי מתקיים יסוד ההכבדה, וזאת משום שהחלטתו של בית משפט זה ניתנה במעמד צד אחד, בעוד שההחלטה מושא הבקשה שלפניי, ניתנה לאחר שהתקיים דיון במעמד שני הצדדים, שבגדרו שמע בית משפט קמא את עמדתה של המשיבה, אשר לא עמדה לנגד עיניו של בית משפט זה. לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי יסוד ההכבדה אינו מתקיים בענייננו מהטעמים הבאים: ראשית, המשיבה היא חברה בערבון שאינו מוגבל. משמעות הדבר היא שבעלי מניותיה אחראים באופן אישי לחובות החברה. בהקשר זה נטען, כי בעל המניות של המשיבה הוא רו"ח מימון בן דוד, אשר כלל לא נטען על ידי המבקש כי הוא נעדר יכולת כלכלית. שנית, המשיבה סומכת ידיה על קביעתו של בית משפט קמא ולפיה אין בעובדה שמשרד רו"ח ליאון-אורליצקי ברמת גן "התנער" מכל קשר לעסקה שבענייננו משום חשש להברחת נכסים, וזאת לאחר שהשתכנע, לאחר ששמע את עדותו של רו"ח בן דוד, כי קיימת הפרדה לגיטימית ועניינית בין שלוש השלוחות של משרד ליאון-אורליצקי. שלישית, המשיבה טוענת עוד, כי המבקש כלל לא טען בפני בית משפט קמא שהמשיבה מצויה בקשיים כלכליים וכי היא נטולת יכולת פירעון. לבסוף טוענת המשיבה, כי בהתחשב בעובדה שהמשיבה היא חברת רואי חשבון, הרי שקיומו של צו עיקול על נכס מנכסיה – הגלוי לעין כל במרשם המקרקעין – מהווה פגיעה חמורה בשמה הטוב של החברה. המשיבה מדגישה בהקשר זה, כי אין מדובר בפגיעה תיאורטית בלבד והיא מפנה לאמור בתצהירו של רו"ח בן דוד שצורף לתשובה (סעיף 28).

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (בהתאם לתקנה 410 לתקנות).

הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.

1. כידוע, בבוא בית המשפט להורות על הטלת עיקול זמני, עליו לשקול שני שיקולים עיקריים. האחד, קיומה של עילת תביעה לכאורה. השני, קיומו של "יסוד ההכבדה". דהיינו, על בית המשפט להשתכנע "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (תקנה 374(ב) לתקנות). בית משפט קמא קבע בהחלטתו, כי התנאי הראשון, קיומה של עילת תביעה לכאורה, מתקיים. לפיכך, הבקשה שלפניי נסובה סביב קביעתו הנוספת של בית משפט קמא ולפיה "יסוד ההכבדה" אינו מתקיים בענייננו.
2. למעשה, טענתו של המבקש בדבר התקיימותו של "יסוד ההכבדה" בענייננו מתמצית בטענה אחת ולפיה נעשה מצידה של המשיבה שימוש מניפולטיבי ומטעה בשמה של פירמת רואי חשבון ידועה – משרד ליאון-אורליצקי – באופן המצביע, כך לפי הטענה, על חשש מפני כוונה להברחת נכסים מצד המשיבה. ואולם, לאחר שהובאה בפניו עמדתה של המשיבה והתקיים דיון במעמד שני הצדדים, דחה בית משפט קמא את הטענה. זאת, לאחר שהובא לפניו הסבר שהניח את דעתו באשר למהות הקשר שבין השלוחות השונות של משרד ליאון-אורליצקי, ובאשר ל"התנערותה" של שלוחת המשרד ברמת גן מהעסקה מושא דיוננו. כאמור, טענת המשיבה היא, כי מדובר ברשת של שלושה סניפים אשר קיים ביניהם קשר ושיתוף פעולה ברמה מסויימת אך לא קיימת ביניהם זהות מבחינת הבעלות. מטעם זה, כך נטען, שלוחת המשרד ברמת גן לא היתה מודעת לעסקת מכר הנכס ולאירועים מושא דיוננו, ולכן היא דחתה את טענות המבקש בהקשר זה כאשר פנה אליה ביום 21.5.13. בית משפט קמא קיבל את ההסבר שסיפקה המשיבה, השתכנע שאין מדובר במניפולציה או בניסיון הטעיה מצידה, וקבע כי אין די בטענות המבקש כדי לבסס את "יסוד ההכבדה" כלפי המשיבה. אינני סבור כי נפל פגם במסקנה זו אליה הגיע בית משפט קמא, אשר נראית גם לי מסקנה סבירה.
3. ויודגש, כי המבקש כלל אינו טוען שהמשיבה מצויה בקושי כלכלי אשר עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, ככל שיזכה בתביעה נגדה, ושעשוי להצדיק הטלת עיקול זמני. למעלה מכך, כמצוין בתצהירו של רו"ח בן דוד, המשיבה היא חברה בערבון שאינו מוגבל. משמעות הדבר היא, כי רו"ח בן דוד אחראי באופן אישי לחובות החברה. ואולם, גם בהקשר זה לא נטען על ידי המבקש (ובוודאי שלא הוכח) כי רו"ח בן דוד נעדר יכולת כלכלית. מאידך, רו"ח בן דוד הצהיר באופן ברור כי מצבו הכלכלי, כמו גם מצבה של המשיבה עצמה, הוא איתן (סעיף 4 לתצהיר שצורף לתשובת המשיבה לבקשה שלפניי). כידוע, נטל הוכחת "יסוד ההכבדה" רובץ על כתפו של מבקש העיקול, אך המבקש לא עמד בו.
4. אוסיף ואומר, כי יש ממש גם בטענה נוספת שהעלתה המשיבה. המשיבה טענה, כי בקשת העיקול הזמני מצידו של המבקש לא הוגשה בד בבד עם הגשת התביעה אל בית משפט קמא (כפי שנעשה במקרים רבים), אלא רק כחודשיים לאחר מכן. במצב דברים זה, נטען, כי אילו המשיבה הייתה חפצה "להבריח" נכסים כי אז היה לה די והותר זמן לעשות כן. כאמור, אני סבור שיש לתת משקל גם לטענה זו.
5. עוד אני סבור, שגם טענת המשיבה – ולפיה בעצם קיומו של עיקול על נכס מנכסיה, כחברת רואי חשבון, יש כדי לגרום לה נזק וכי בפועל נגרם לה נזק בשל כך – היא טענה שיש להביאה בחשבון.
6. בהתייחס לטענת המבקש ולפיה החלטתו של בית משפט קמא מושא הבקשה שלפניי עומדת בסתירה להחלטתו של בית משפט זה (כב' השופט דראל) מיום 8.9.13, אומר, כי גם דינה של טענה זו להידחות. כפי שציינתי לעיל, החלטתו של כב' השופט דראל ניתנה במעמד צד אחד ומבלי שהובאה לפניו עמדתה הסדורה של המשיבה. לעומת זאת, החלטתו של בית משפט קמא מושא הבקשה שלפניי ניתנה לאחר שעמדתה של המשיבה הובאה לפניו, ולאחר קיום דיון שבמהלכו נחקרו המצהירים מטעם שני הצדדים והתחדדו נקודות נוספות. במצב דברים זה, הרי שלא נפל פגם במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, שעה שנפרשה בפניו תמונה מלאה ורחבה יותר מזו שעמדה בפני בית משפט זה (כב' השופט דראל) עובר להחלטתו מיום 8.9.13.
7. סיכומו של דבר, אינני סבור שנפלה טעות בהחלטתו של בית משפט קמא אשר מצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור, ועל כן יש לדחות את הערעור.

סוף דבר

1. הערעור נדחה. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ₪. סכום זה יועבר אל המשיבה מתוך הפיקדון שהופקד על ידי המבקש (באמצעות ערבות בנקאית).

ניתן היום, ו' תשרי תשע"ה, 30 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.