בפני כב' השופטת ריקי שמולביץ

1. לפני בקשות הנתבעים 1 – 3, 5 – 14, 18 (כולם יחד) והנתבעים 15 – 17 לסילוק התביעה המתוקנת על הסף בעילות של התיישנות והיעדר עילה (עילת עשיית עושר ולא במשפט).
2. בכתב התביעה המתוקן מיום 22.7.15 מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם לתובע 1 החזר הוצאות ושכר ראוי ולתובעים 2 ו-3 החזר הוצאות בגין עבודתו ופעולותיו של התובע 1 עבור הנתבעים לשינוי ייעוד מקרקעין הידועים כחלקה 19 בגוש 3741 המכונים "אדמות הבולגרים" ביישוב אירוס, מחקלאות לבנייה למגורים.
3. לטענת התובעים, התובע 1 שהוא אחד הבעלים של המקרקעין, יזם, מימן (תובעים 2 ו-3 השתתפו במימון) וביצע את כל הדרוש לאישור שינוי הייעוד שהצמיח לנתבעים רווח ניכר.
4. התובעים טוענים כי בעבודתו ובפעולותיו גרם התובע לכך שמקרקעין בבעלות הנתבעים יצורפו ליישוב אירוס שהקמתו התאפשרה עם אישור תכנית בר/במ/1/109 (להלן: "תכנית 1/109"). התובע יזם וקידם ברציפות תכנית בסמכות ועדה מחוזית בר/2/109 (להלן: "תכנית 2/109") ותכנית בסמכות ועדה מקומית בר/מק/1/2/109 (להלן: "תכנית 1/2/109") שבעקבות אישורן התאפשר לכל אחד מהנתבעים לקבל מגרש נפרד על שמו ולהוציא היתר בנייה במקרקעין השייכים לו. לטענת התובעים, עבודתו ופעולותיו של התובע 1 בקשר להליכי התכנון החלו בשנת 1991 ונמשכו עד לסיומן ביום 29.4.12, עם רישום מגרשי תכנית 2/109 ותכנית 1/2/109 בלשכת רישום המקרקעין.
5. לטענת התובעים, רשם המקרקעין ברחובות דרש לתקן טעות שנפלה לטענתו בתכנית 2/109 אשר מנעה את רישום תכנית איחוד וחלוקת המגרשים מכוחה ואת מימוש זכויות הבנייה על פיה. בעקבות הדרישה האמורה, יזם התובע והביא לאישורה של תכנית 1/2/109. לצורך אישורה של תכנית 1/2/109 נדרש התובע לנקוט הליך משפטי שהושלם בהסכם פשרה עם שר הפנים. אישור תכנית 1/2/109 סלל את הדרך לסיום הליך רישום הפרצלציה והמגרשים נשוא תכנית 2/109 בלשכת רישום המקרקעין.
6. תביעת התובעים לתשלום החזר הוצאות היא מכוח הוראות תכנית 2/109 ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט:
7. סעיף 69(12) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") קובע כי ניתן לקבוע בתכנית מפורטת הוראות בדבר " הוצאות התוכנית לרבות הוצאות עריכתה וביצועה".

בהתאם נקבע בתכנית 2/109 כך:

"7.2 הוצאות התוכנית

א. בעלי מקרקעין הכלולים בתחום התכנית למעט המועצה האזורית יחוייבו בהוצאות התכנית בהתאם לסעיף 69(12) לחוק התכנון והבניה, וכתנאי להוצאת היתרי בניה.

ב. כהוצאה למימוש התכנית יחשבו ההוצאות הבאות:

מדידה ומיפוי השטח

הכנת תוכניות ונספחיהן.

הכנת דו"חות שמאים ויעוץ משפטי.

הכנת תכניות בנוי לבצוע.

הכנת תכניות פתוח

הכנת תכניות מערכות: ביוב, מים, חשמל וכו'.

הכנת דו"חות אקוסטיים.

הכנת דו"ח השפעות סביבתיות.

שיפוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה.

ג. בעלי מקרקעין בתחום התוכנית למעט המועצה האזורית יחויבו בתשלומי שיפוי במידה ויושתו תשלומים כאלה על יזמי התוכנית.

ההוצאה בגין תשלומי השיפוי הנ"ל יושתו על בעלי המקרקעין השונים ביחס לגודל המקרקעין שלהם הכלול בתוכנית.

ד. בעלי מקרקעין בתחום התוכנית יחויבו לחתום על כתב שיפוי לפי סעיף 197 לחוק, כתנאי להוצאת היתר בניה".

1. התובעים טוענים כי הסכום הכולל שעל הנתבעים לשלם להם כהחזר הוצאות התכנית הוא 1,174,696 ₪. בכתב התביעה פירטו התובעים את חלקה של כל קבוצת נתבעים בהוצאות האמורות בהתאם לחלקה היחסי במקרקעין וייעוד המגרשים(סעיף 84 לכתב התביעה המתוקן). לביסוס הסכומים שנתבעו צירפו התובעים אסמכתאות בגין הוצאות שהוצאו משנת 1989 עד שנת 2012.
2. התובעים 1 ו-2 טוענים כי בנוסף על הנתבעים לשלם להם סך של 469,911 ₪ וזאת כדלקמן:

במסגרת תכנית 1/2/109 ויתרו התובעים 1 ו–2 על זכויות במחצית מגרש 499 שאותן העבירו לבעלי

חלקה 9 בגוש 3741. הדבר נעשה כדי לאפשר הוצאה לפועל של תכנית 2/109 ורישום מגרשי התכנית

כיחידות רישום נפרדות בלשכת רישום המקרקעין. אלמלא הוויתור, היה צורך ליזום תכנית חדשה

בסמכות ועדה מחוזית לתיקון טבלת האיחוד והחלוקה שבתכנית 2/109, הליך שעתיד היה להימשך

שנים רבות ולגרום עיכוב במימוש המקרקעין והפחתה של זכויות בעלי המגרשים בתכנית 2/109

(בהם הנתבעים). אישור תכנית האיחוד וחלוקה העשיר לא רק את בעלי חלקה 9 אלא את כלל בעלי

המגרשים שנכללו בתכנית. הסכום של 469,911 ₪ משקף את שווי מחצית המגרש שעליו ויתרו התובעים למועד רישום התכנית בלשכת רישום המקרקעין, 29.4.2012.

1. התובעים טוענים כי בנוסף על הנתבעים לשלם שכר ראוי בגין עבודתו של התובע 1 בניהול הפרויקט בסך כולל של 5,292,778₪ המהווים 8% משווי המקרקעין שיועדו לנתבעים במועד רישום מגרשי תכנית 2/109 בלשכת רישום המקרקעין. התובע פירט את העבודה והפעולות הרבות שהשקיע בניהול הליכי התכנון לשינוי הייעוד ואישור התוכניות.
2. להשלמת התמונה יצוין כי מלכתחילה, הגישו התובעים תביעה לבית משפט השלום בנתניה שהתבססה על הוראת סעיף 7.2 לתכנית 2/109 בלבד. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. ביום 9.4.14 החליט בית המשפט השלום בנתניה כי מדובר בעניין המצריך בירור במהלך ההליכים ולפיכך תידון התביעה לגופה והחלטה תינתן בסיומו של ההליך. הנתבעים שם ערערו על ההחלטה לבית המשפט המחוזי שקבע כי הדיון יפוצל באופן שתחילה תידון טענת ההתיישנות לגופה ורק אם תידחה, יעבור בית המשפט לדון בשלב הבא. עוד טרם הדיון שנקבע בבית משפט השלום, הגישו התובעים בקשה לתיקון התביעה שבמסגרתה ביקשו להוסיף תובעים ונתבעים, להגדיל את סכום התביעה מסכום של כ-1.2 מיליון ₪ ל-6.9 מיליון ₪, להוסיף עילה של עשיית עושר ולא במשפט, להעביר את התביעה מסדר דין מקוצר לסדר דין רגיל ולהעבירה לבית משפט זה.
3. ביום 29.6.2015 נעתר בית משפט השלום (כבוד השופט עוז נאוי) לבקשת תיקון כתב התביעה והורה להעביר את הדיון בתביעה לבית משפט זה.

הבקשות לסילוק על הסף ותמצית טענות הצדדים

טענות הנתבעים

1. הנתבעים מבקשים לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות והיעדר עילת עשיית עושר ולא במשפט.
2. לטענת הנתבעים, יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות החל ממועד אישור תכנית 2/109 (2003) שמכוחה נקבעה חובת ההשתתפות בהוצאות עריכת התוכנית ולא ממועד אישור תכנית 1/2/109 (2012) שנועדה לתקן פגמים או טעות סופר מינוריים בתכנית המקורית – טעות שהתובע 1 אחראי לה ואין הצדקה להאריך בגינה את תקופת ההתיישנות. תכנית 2/109 אינה כוללת הוראה חדשה בדבר השתתפות בהוצאות הכנתה ולפיכך לא ניתן לחייבם בגינן.
3. הנתבעים טוענים, כי אין קשר בין רישום הפרצלציה בלשכת רישום המקרקעין לבין זכות עילת התביעה הקונקרטית להחזר הוצאות בהתאם להוראות סעיף 7.2 לתכנית 2/109 שקמה לתובע עם אישורה. בתכנית 2/109 אין הוראה הקובעת כי היא נכנסת לתוקף במועד רישום הפרצלציה ואין תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לגבות הוצאות מסוימות מבעלי הקרקע בגין ייזום התכנית או שכר ראוי.
4. הנתבעים טוענים כי ויתור התובעים על חלק מהמגרש אינו מקים עילת עשיית עושר ולא במשפט. התובע וויתר על חלקו במגרש בשל טעותו ומשוויתר, הוא אינו יכול לקבל את שוויו משאר בעלי החלקות שכן אז לא יהיה זה ויתור. התובע לא קיבל את אישור או הסכמת שאר בעלי החלקות לוויתור כאמור ולהשתתפות בעלותו אלא עשה זאת על דעתו בלבד. למעשה מדובר בניסיון לכפות על הנתבעים רכישה לא רצונית של חלקו של התובע 1 במגרש שעליו ויתר וכל זאת בשל טעותו. בנסיבות אלה התובע אינו זכאי לחזור אל הנתבעים בדרישה לשאת בעלות חלקו במגרש ואין לקבוע כי הנתבעים התעשרו "שלא כדין". בנוסף, אחד הנתבעים פנה לתובע ביום 4.9.2007 והבהיר כי הוא מתנגד לכך שהתובע יבצע עבורו או יתחייב בשמו התחייבויות כלשהן.
5. הנתבעים 15- 17 טענו בהקשר זה כי אינם חייבים לשלם לתובעים כל סכום בגין הוויתור שכן אין להם כל זכויות בחלקה 9. הנהנים מוויתור התובעים על חלק מהמגרש הם בעלי חלקה 9 בלבד.
6. הנתבעים טוענים כי התביעה מבוססת על סעיף 7.2 לתכנית 2/109 העוסק בהחזר הוצאות מסוימות מכוח סעיף 69(12) לחוק. הסעיף קובע הסדר שלילי לגבי הוצאות אשר רשאי יזם לתבוע ואינן כוללות אפשרות לתבוע תשלומים בגין שכר ראוי ועשיית עושר ולא במשפט.

עוד טוענים הנתבעים כי תכנית 1/2/109 אינה כוללת הוראה המקנה לתובעים זכות תביעה להחזר

הוצאות. התוכנית נדרשה רק בשל טעותו של התובע ולכן הוא אינו זכאי להחזר הוצאות בגינה.

1. הנתבעים 15- 17 הוסיפו וטענו כי אין לתובעים זכות תביעה להחזר הוצאות שכן תכנית 2/109 לא קבעה זאת. לטענתם, מנוסח הוראת סעיף 7.2 עולה כי הזכות נתונה לוועדה המקומית ולא לתובעים. השימוש במונח "חיוב" מתאים לחיוב על ידי המועצה המקומית ולא על ידי אדם פרטי. התשלום מותנה בהוצאת היתר בניה, פעולה שבידיעת ובשליטת הוועדה המקומית ולא התובעים. חיוב כאמור הוא סמכות מעין שלטונית. בנוסף, חיוב על ידי הוועדה המקומית כגוף ציבורי, מבוקר ומפוקח. לעומת זאת חיוב על ידי אנשים פרטיים מביא לתוצאה כבמקרה זה של חיוב בסכומים מופרזים ובלתי מפוקחים אשר לא ניתן לשלול כי הם כוללים גם הוצאות אישיות.
2. הנתבעים מפנים להוראת התכנית, שלפיה, מועד תשלום החזר ההוצאות הוא מועד הוצאת היתר בניה. לטענתם, מועד זה טרם הגיע ולכן התביעה הוגשה קודם זמנה.

טענות התובעים

1. עילת התביעה מתבססת על הוראות התוכנית ועל עשיית עושר ולא במשפט. מרוץ ההתיישנות החל במועד סיום עבודתו של התובע עם רישום מגרשי התכנית בספרי המקרקעין (הפרצלציה), דהיינו, בשנת 2012.
2. רישום הפרצלציה התאפשר רק לאחר אישור תכנית 1/2/109 בשנת 2012 שבעקבותיו הפכה הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע לבנייה למגורים אשר זכויות הבנייה בה ניתנות למימוש מידי. במועד זה הושלמה עבודתו של התובע ונוצרה זכות תביעה קונקרטית כלפי בעלי הקרקעות שנהנו מהתכנית. תכנית 2/109 קבעה כי לאחר אישורה יש לבצע פעולות נוספות ומשלימות ובהן רישום הפרצלציה. נוכח הוראה זו מובן כי החיוב בהוצאות התכנית כולל גם הוצאות עתידיות.

התובע טוען כי בפועל אכן הוציא הוצאות רבות לאחר אישור תכנית 2/109 בשנת 2003 ועד לאישור

תכנית 1/2/109 ורישום הפרצלציה בלשכת רישום המקרקעין בשנת 2012.

טענת הנתבעים, שלפיה, זכות התביעה של התובעים התגבשה בשנת 2003 עם אישור תכנית 2/109

תביא לכך שלא ניתן יהיה לתבוע הוצאות שהוצאו אחרי יולי 2010 (בחלוף 7 שנים ממועד אישור

תכנית 2/109). לא ניתן לקבל תוצאה אבסורדית זו.

1. עבודת התובע 1 שבגינה תובע הוא שכר עבודה לא הסתיימה בשנת 2003.

העבודה החלה בשנת 1991 ונמשכה עד שנת 2012. לכן תביעה זו לא התיישנה.

1. תכנית 2/109 קובעת כי חיוב בעלי המגרשים לשלם את ההוצאות הוא ביום שבו יבקשו לממש את זכויותיהם ולקבל היתר בנייה (סעיפים 7.2,7.5 ו-7.5.5). מועד זה יכול להיות רק לאחר השלמת עבודתו של התובע והשלמת הליכי רישום הפרצלציה. מדובר בהוראה תכנונית הכלולה בתכנית שיש לה מעמד של חיקוק ואשר הנתבעים לא התנגדו לה ולפיכך התביעה לא התיישנה. התובעים טוענים כי בדומה לכך קבע בית המשפט העליון כי תקופת ההתיישנות החלה על חוב היטל השבחה נמנית ממועד מימוש הזכויות במובחן ממועד אישור התכנית (עע"מ 1164/04 עירית הרצליה נ' יצחקי ואח' (2006).
2. לטענת התובעים, הם לא ויתרו על חלק מהמגרש מרצונם והוויתור לא נולד כתוצאה מטעות. הנתבעים לא התנגדו לוויתור. בכל מקרה, כלל הנתבעים נהנו מוויתור התובעים על חלק מהמגרש שנדרש כדי להביא להשלמתו המהירה של התהליך. אילולא הוויתור האמור, צפוי היה התהליך להימשך עוד שנים רבות תוך נטילת שטחים אחרים, מבלי שהנתבעים היו יכולים לממש וליהנות משינוי היעוד.
3. תכנית 2/109 מפרטת כי התובע הוא יזם התוכנית. כל ההוצאות המפורטות בסעיף 7.2 לתוכנית הן הוצאות שהוציא התובע ולכן ברור כי השבתן צריכה להיעשות לתובע ולא לוועדה המקומית.
4. תכנית 1/2/109 אימצה את הוראות תכנית 2/109 והגם שאינה מפרטת במפורש את חובת השתתפות בעלי הקרקע בהוצאות עריכת התוכנית היא לא שינתה הוראה זו הממשיכה לחול גם על תכנית 1/2/109.

דיון והכרעה

התביעה מכוח סעיף 7.2 של תוכנית 2/109

הזכות להחזר הוצאות בהתאם להוראות סעיף 7.2

1. סעיף 69(12) לחוק קובע: "כל עוד אין הוראה מתאימה בתוכנית מתאר, מותר לקבוע בתוכנית מפורטת הוראות לכל ענין שיכול להיות נושא לתכנית מתאר מקומית לפי סעיף 63, וכן מותר לקבוע בה הוראות בענינים אלה: (12) הוצאות התוכנית לרבות הוצאות עריכתה וביצועה".

מכוח הסמכה זו קבע סעיף 7.2 לתוכנית 2/109 הוראות בדבר השתתפות בהוצאות כאמור לעיל.

1. מעיון בפסיקה העוסקת בסעיף עולה כי השימוש שנעשה בו, מתמקד בהטלת חיובים על יזמים לנשיאה בהוצאות לטובת הציבור וכן ביחס שבין הטלת הוצאות באמצעות סעיף זה לבין גביית היטל השבחה (עע"ם 9264/10 חברת נ.י.ל.י. נדל"ן בע"מ נ' עיריית גבעת שמואל (2012) וכן ההפניות שם לעת"מ 807/96 הרטבי נ' שר הפנים (1997) לעומת ה"פ 2121/95 חברה מסיקה ברוך בע"מ נ' הועדה להשלמת תכניות לתכנית (1999).
2. בספרם דיני תכנון ובנייה 364 (2015), עמדו שרית דנה ושלום זינגר על הקושי שבנוסח הסעיף, חוסר הפירוט שבו בדבר זהות הגורמים שניתן לחייבם מכוחו, האם ניתן להגיש תביעה כספית מכוחו והקושי שבמסירת החלטה בדבר חלוקת נטל כלכלי למוסד התכנון. בהמשך עמדו על כך שבתוכנית המוגשת על ידי בעל זכויות בחלק מהקרקע הכלולה בתוכנית, יוכל המגיש לבקש שתיכלל הוראה שלפיה הוצאות עריכתה של התוכנית יוטלו על כל בעלי הקרקע בתחומה ובדרך זו לחלק את הנטל גם עם האחרים המתעשרים בזכות פעולותיו (שם בעמ' 424, ה"ש 95).
3. איני מקבלת את טענת הנתבעים שלפיה השימוש במונח "חיוב" מתאים לחיוב ע"י רשות בלבד.
4. הוראות התכנית בסעיף 7.2 האמור ברורות ולפיהן חובת השיפוי של בעלי מקרקעין בתחום התכנית היא כלפי יזם התוכנית.
5. היזם המצוין בתכנית והגורם שנשא לכאורה בהוצאות התוכנית כפי שעולה מכתב התביעה הוא התובע 1. מנוסח הסעיף עולה מניה וביה כי הועדה המקומית לא התכוונה לשפות במסגרת הוראות סעיף 7.2 כל גורם אחר זולת מי שהוציא את ההוצאות המפורטות בסעיף.
6. אכן, בהסדר המפורט בסעיף עלול להתעורר קושי בקביעת הסכומים לתשלום ובמועד התשלום אך אין בכך כדי לשנות את הוראותיו הברורות של הסעיף באשר לזכאי להחזר ההוצאות שפורטו בו.
7. משאושרה התכנית יש לה מעמד של דין.
8. לאור האמור אני דוחה את טענת הנתבעים 15 – 17 כי הוראות התוכנית לא נועדו לזכות התובעים.

האם התיישנה עילת התביעה להחזר הוצאות

1. מטרת ההוראה בחוק התכנון והבניה המסמיכה את הועדה המקומית לחייב את בעלי החלקות שעליהן חלה התוכנית המפורטת בהשתתפות בהוצאות התוכנית היא למנוע את התעשרותם מהשקעה שהשקיע צד שלישי מבלי שישתתפו בהוצאותיו. הוראה זו מתמרצת יזמים להגיש תכניות מפורטות ומונעת את החשש מתופעת ה"טרמפיסטים אשר מעדיפים "לשבת על הגדר" ולהמתין שהעבודה תיעשה בידי אחרים למענם. הם מפיקים תועלת רבה מפעילותם של האחרים, אך אינם מעוניינים להשתתף בתשלום כלשהו"(ת"א (מחוזי ת"א) 884/92 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל ואח'(2007).
2. תכנית 2/109 היא תכנית שינוי מתאר ומפורטת, תיקון, השלמה והרחבה לתכנית מתאר מקומית ולתכנית מפורטת בר/1/109 ותכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמה ע"פ פרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה (נספח א' לתגובת התובעים לבקשת הנתבעים לסילוק על הסף).
3. סעיף 7.1 של התכנית קובע כך:

"תכניות אחוד וחלוקה חדשה

7.1.1 בנספח לתכנית זו כלולה תכנית לאיחוד וחלוקת מגרשים שלא בהסכמה מלווה בטבלאות איזון.

7.1.2 עם אישור התכנית תוגש תכנית לצרכי רישום אחוד וחלוקה של המגרשים.

7.1.3 תכנית האיחוד והחלוקה שלא בהסכמה תיערך ותירשם לפי פרק ג' סימן ז' של חוק התכנון והבניה".

1. כלומר, התכנית קבעה כי לאחר אישורה יש לבצע פעולות נוספות ומשלימות לרבות רישום הפרצלציה. רישום הפרצלציה הכרחי מכוח התכנית. לפיכך, מקובלת עלי טענת התובעים כי הפרצלציה ורישום המגרשים מהווים מימוש של התכנית הדורש רצף של עבודה ממועד אישור התכנית ועד למועד רישום המגרשים בספרי המקרקעין. חיזוק לכך ניתן למצוא בסעיף 7.2 ב' של התכנית המפרט מהן הוצאות שייחשבו כהוצאות שהוצאו למימוש התכנית שבעלי מקרקעין בתחומה יחויבו בהשבתן ליזם ששילמן. הוצאות אלה כוללות הוצאות שבהתאם להוראות התכנית עתיד היה היזם להוציאן בתקופה שלאחר מועד אישור התכנית ועד לרישום הפרצלציה. במצב דברים זה אין מקום לאבחנה בין הוצאות שהוצאו עד לאישור התכנית לבין הוצאות שהוצאו לאחר מועד זה ועד לרישום הפרצלציה. אין גם כל הגיון באבחנה זו. סביר, כי אם היה התובע פונה לנתבעים בדרישה להחזר הוצאות לאחר אישור התכנית ולפני רישום הפרצלציה היו אלה מתנגדים לשלם את ההוצאות טרם השלמת רישום הפרצלציה, כאשר ברור כי יידרשו לשלם הוצאות נוספות שהיקפן טרם הוברר, מה עוד, שהסעיף קבע כי תשלום הוצאות התכנית מהווה תנאי להוצאת היתרי בניה.
2. נראה כי מטרת ההוראה האמורה היא לאפשר תשלום במועד שבו צפויה תועלת משינוי היעוד בדומה לחיוב בהיטל השבחה במועד מימוש הזכויות במקרקעין ולא במועד מוקדם יותר (במועד המימוש "נתפס בעל הזכויות כמי שניצל את ההשבחה במקרקעין והפיק ממנה תועלת"(עעמ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי (2006)).
3. מימוש התכנית כלל את רישום הפרצלציה. כאמור, בהתאם לסעיף 7.2 של התכנית, מחויבים בעלי המקרקעין לשפות את היזם בהוצאות התכנית ומימושה. בהתאם לסעיף 7.5.5, בין יתר התנאים לקבלת היתר בניה, יידרשו בעלי המקרקעין להגיש אישור על מלוי פרעון החובות הנובעות מסעיף 7.2 לתקנון התכנית. מובן כי לא ניתן היה לקבל היתרי בניה טרם השלמת עבודת התובע ברישום כאמור.
4. טענת הנתבעים כי הצורך בהכנת תכנית 1/2/109 נוצר בשל פגמים או טעות שנפלו בתכנית 2/109 בשל רשלנות התובע 1 ולפיכך הוא בלבד אחראי להם, אינה רלוונטית לשאלת ההתיישנות. מהתשתית העובדתית שפורטה בכתב התביעה המתוקן, בבקשות ובתגובות עולה, כי לא ניתן היה לרשום את הפרצלציה בהתאם לתכנית 2/109 ללא אישור תכנית 1/2/109 שאימצה את הוראות תכנית 2/109. ככל שיעמדו הנתבעים על הטענה בדבר רשלנות התובע, יהיה צורך לבררה עובדתית וייתכן שתהיה לכך השלכה על גובה התשלום המגיע לתובע. אין בסיס להכריע בטענה זו בשלב מקדמי זה.
5. סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (2010) נקבע: " לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה... הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט , והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בסעד המבוקש; לצורך היוולדה של עילת התובענה נדרש ,אפוא, כי יהא בידי התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות , לזכות בבירור תביעתו, ולקבל את הסעד המבוקש. כח תביעה מהותי זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם..."
6. דעתי היא כי זכות התביעה הקונקרטית של התובע, זכאותו להחזר הוצאות בהתאם להוראות התכנית קמה לאחר השלמת עבודתו, עם רישום הפרצלציה כאמור ולפיכך התביעה להחזר הוצאות לא התיישנה. איני מקבלת את טענת הנתבעים 17-15 כי התביעה מוקדמת מידי, שכן טרם הוצאו היתרי בניה.
7. בפסק הדין תוכרע שאלת חבות הנתבעים או מי מהם בתשלום החזר ההוצאות וככל שיחויבו לשלמן, יהיה עליהם לשלמן בפועל טרם קבלת היתר בניה.

עשיית עושר ולא במשפט

1. בהיעדר הוראה מפורשת בחוק התכנון והבניה, אין הצדקה לקבוע כי ההוראה בדבר השתתפות בהוצאות מונעת את האפשרות להגיש תביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. הכלל במשפטנו הוא כי תובע רשאי להסתמך על עילות מצטברות. בהיעדר הוראה מפורשת, איני רואה בסיס לטענת הנתבעים שלפיה הוראות חוק התכנון והבניה והתוכנית יוצרות הסדר שלילי המונע הגשת תביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
2. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 קובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".
3. לטענת הנתבעים, בהתייחס לויתור התובעים 1 ו-2 על זכויותיהם במגרש, לא מתקיימים התנאים כי ההתעשרות הגיעה מהמזכה וכי ההתעשרות הייתה שלא כדין, שכן התובעים ויתרו על זכותם באחד המגרשים מרצונם החופשי מבלי שהתבקשו לעשות כן וכאשר הנתבעים לא הסכימו להשתתף בעלות אותו מגרש.
4. בכתב התביעה המתוקן נטען כי התובעים ויתרו על זכויותיהם במגרש (סעיפים 34 – 35). בתגובתם לבקשה הבהירו התובעים כי הויתור האמור אינו מהווה ויתור במשמעותו הרגילה אלא שלמעשה הנסיבות והועדה המקומית כפו עליהם לוותר על המגרש כדי לאפשר את השלמת התוכנית כתוצאה מכך התעשרו כלל בעלי המגרשים.
5. לאור המחלוקת העובדתית באשר לנסיבות הויתור על המגרש והבהרת התובעים בתגובתם, דעתי היא כי בשלב מקדמי זה של הדיון בבקשה לסילוק על הסף כאשר הצדדים טרם הגישו ראיותיהם וטרם נשמעו העדויות, אין בסיס להכריע במחלוקת האמורה, למרות שבכתב התביעה נעשה שימוש במונח "ויתור".
6. לעניין התביעה להחזר הוצאות ושכר ראוי, כאמור, דעתי היא כי רק עם סיום עבודתו של התובע קמה לו זכות תביעה קונקרטית. על ההבחנה בין זכות תביעה קונקרטית לזכות תביעה מושגית עמד בית המשפט העליון בדברים הבאים:

"מה היא הנקודה בה הרשות לתבוע קיומה של זכות הופכת לעילת תובענה? אם אשתמש בלשון ציורית, מהו רגע החיכוך בו מתגבש גרגיר החול שבצדף והופך לפנינה? בבואנו לתרגם את התמונה הזאת לנושא שלפנינו ולהשיב על השאלה, מתי הופכת אותה אפשרות הנתונה בחוק לבקש ביטול הפטנט לעילת תובענה המתחילה את מרוץ ההתיישנות, נראה שכל תשובה מחייבת הבחנה בין הזכות המושגית לבין עילת התובענה הקונקרטית. על-פי הבחנה זו אין מרוץ ההתיישנות בבקשת הביטול מתחיל, אלא כאשר עילתו של המבקש מתגבשת מבחינת העניין הפרטי שלו בסילוקו של הפטנט מהפנקס...

נקודת אחיזה להבחנה זו בין התביעה המושגית לבין העילה הקונקרטית ניתן למצוא אצלנו בלשונו של חוק ההתיישנות, המבחין בין ה"זכות" שבסעיף 2, שהתביעה לקיומה היא הנתונה להתיישנות ושבה רואה אני את הזכות המושגית, לבין "עילת התובענה" שבסעיף 6, שעמה מתחיל מרוץ ההתיישנות ושבה רואה אני את הגיבוש הקונקרטי של הזכות.

דוגמה בהירה ושכיחה להבחנה שאני מבקשת לעשות היא של חוב המגיע לתובע, אך הוא אינו רשאי לתובעו עד שנתן לחייב דרישה לתשלום. הזכות המושגית לתבוע את החוב קיימת לו, אך עילת התובענה שלו אינה מתגבשת עד ששלח דרישה לחייב, ומניין ההתיישנות מתחיל רק ממנה" (שם, בעמ' 860-859)

ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 859 - 860 (1990)

יש לראות בפעולותיו של התובע לשינוי יעוד המקרקעין ורישום האחוד והחלוקה מכלול אחד של רצף פעילות משנת 1991 ועד שנת 2012 עם רישום הפרצלציה, לאחר אישור תכנית 1/2/109, מועד שבו השלים את מלאכתו וזכאי היה להגיש תביעה. בכל מועד מוקדם יותר אמנם הייתה לו זכות תביעה מושגית אך זו טרם הבשילה לזכות להגיש תביעה בשל התעשרות הנתבעים בכך שיוכלו להוציא היתר בניה. לפיכך, התביעה לא התיישנה. למען הסר ספק, אין בקביעה זו משום הבעת דעה לגבי הסכומים הנתבעים כהחזר הוצאות ולגבי זכאותו של התובע לשכר ראוי, אם בכלל, ומהו הסכום.

1. לאור האמור אני דוחה את בקשות הנתבעים לסילוק על הסף ומחייבת את כל אחת מ-2 קבוצות הנתבעים- המבקשים לשלם לתובעים הוצאות בסך של 5,000 ₪.
2. קובעת קדם משפט ליום 29.12.16 שעה 11:30.

הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים עד יום 20.11.16. ככל שתהיה למי מהם בקשה בעניין זה, יגישה מיד לאחר היווצר העילה.

ניתנה היום, ל' אב תשע"ו, 3 בספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה