לפני בקשת הנתבעים להתיר להם לתקן את כתב הגנתם ולהגיש כתב תביעה שכנגד.

רקע – התביעה

1. מדובר בתביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעים שבמסגרתה ביקש התובע 1 לחייב את הנתבעים לשלם לו שכר ראוי ולהחזיר לו הוצאות בגין עבודה שלטענתו ביצע עבור הנתבעים בידיעתם במשך כ- 21 שנים, בקשר להליכי תכנון שבסופם הפכו הנתבעים לבעלים של קרקע, שהייתה קרקע חקלאית והפכה לקרקע לבנייה למגורים שזכויות הבנייה עליה ניתנות למימוש מידי.

התובעים 2 ו-3, אחיו של התובע 1, ביקשו לחייב את הנתבעים להחזיר להם הוצאות שהוציאו יחד עם התובע 1 לצורך קידומם של הליכי התכנון של המקרקעין נושא התביעה ובהם קרקעות הנתבעים.

1. בכתב התביעה טענו התובעים כי הם הבעלים של חלקה 19 בגוש 3741 ששטחה 24,101 מ"ר ביישוב אירוס הסמוך לנס ציונה. תחילה פעל התובע 1 למנוע את אישור תכנית בר/1/109 שנערכה באופן שלא כלל את חלקה 19 בתכנית היישוב אירוס. בהמשך פעל גם לשינוי הייעוד של החלקות הכלולות בתכנית בר/2/109 ובכלל זה חלקות הנתבעים וגרם לכך שחלקות הנתבעים תצורפנה ליישוב אירוס שהקמתו התאפשרה עם אישורה של תכנית בר/במ/1/109. התובע 1 יזם וקידם באופן פעיל, רציף ומתמשך תכנית בסמכות ועדה מחוזית ותכנית בסמכות ועדה מקומית, שבעקבות אישורן יכול כל אחד מהנתבעים לקבל מגרש נפרד על שמו, להוציא היתר בנייה בקרקע השייכת לו ולממש את בעלותו במגרש בין בבנייה עצמית ובין במכירה.
2. התובעים טענו כי התובע 1 מימן מכיסו את ההוצאות שנדרשו והשקיע את ניסיונו, מומחיותו ומיומנותו וזמן רב בטיפול ובקידום ההליך התכנוני עד לרישומן בפועל בלשכת רישום המקרקעין של התכניות שהשביחו את ערך המקרקעין כולם במיליוני ₪.כאמור התובעים 2 ו-3 נשאו בחלק מההוצאות שנדרשו לתכנון התכניות והוצאתן לפועל.
3. מלכתחילה, בשנת 2013, הגיש התובע 1 תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בנתניה נגד הנתבעים 17-1 ונתבעים נוספים, שבמסגרתה ביקש לחייבם לשלם לו את הוצאות ייזומן והבאתן לאישור של התכניות האמורות. התובע 1 הגיע להסדרי פשרה עם חלק מהנתבעים שם. לאחר מכן, ביקש לתקן את התביעה להוסיף תובעים ונתבע ולהגדיל את סכום התביעה. בהתאם לרשות שניתנה הוגש כתב התביעה המתוקן והתיק הועבר לבית משפט זה.

הבקשה לתיקון כתב ההגנה והגשת תביעה שכנגד

1. הנתבעים טוענים כי המומחה מטעמם, מהנדס ושמאי מר זאב כהן, שעמל בחודשים האחרונים על הכנת חוות דעת בעניין שכר הטרחה הראוי הנתבע ע"י התובע 1, לצורך הגשתה במסגרת תצהירי העדויות הראשיות מטעמם, גילה כי במסגרת קידום תכנית בר/2/109 שאושרה ע"י הועדה המחוזית לתכנון ובניה ביום 5.1.2003 ופורסמה ביום 3.7.2003, הגיש התובע 1 באמצעות השמאי מטעמו, מר שאול גפני, טבלת הקצאה ואיזון שבה הוערכו המגרשים בבעלות התובעים ביתר ונקבע שווי גדול יותר משווים האמיתי (לפני שינוי הייעוד).
2. בהתאם לממצאי המומחה כהן, התובעים שטיפלו באופן בלעדי בטבלת ההקצאה והאיזון שהוגשה לוועדה לתכנון ובניה, התעלמו בהערכת שווי מגרשיהם מהעובדה שבשנת 1964 הופקע מחלקה 19 שבבעלותם שטח של 4,164 מ"ר ולקחו את שווי השטח המופקע בחשבון.

במסגרת טבלת ההקצאה והאיזון שערכו, התעלמו מהגבלת בניה קיימת על חלקה 19 שמשמעותה היא כי מרבית השטח שבבעלות התובעים (כ- 16,601 מ"ר), אינו ניתן לבניה.

באשר לנתבעים 10 – 17 התברר כי התוכנית שקידמו התובעים לא שינתה את זכויותיהם, שכן עוד טרם כניסת התכנית לתוקף היו חלקותיהם בייעוד מגורים בהתאם לתכנית "אדמות הבולגרים" (בר/1/109), שקידם עורך דין צ'קרוב.

1. לטענת הנתבעים בהתאם לחוות דעת המומחה כהן, על התובעים לשלם לנתבעים 1 – 9 ו-18 תשלומי איזון בסכום של 19,746,795 ₪ או לבצע תיקונים בהקצאות בהתייחס למגרשים.
2. לנוכח האמור, מבקשים הנתבעים להוסיף לכתב הגנתם טענת קיזוז שלפיה יש לקזז את תשלומי האיזון בסך של 19, 746,795 ₪ ממלוא הסכומים הנתבעים ע"י התובעים, ככל שייפסקו לטובתם, ובשם הנתבעים 17-10 טענה שלפיה התובעים אינם זכאים כלפיהם לתשלום החזר הוצאות ושכר טרחה ראוי, שכן ייעוד החלקות שבבעלותם וממילא, מצבם, לא השתנה בעקבות התוכנית שקידמו התובעים.
3. בתביעה שכנגד טוענים הנתבעים כי אילו התובעים היו מחלקים את הקרקעות במצב היוצא לפי ערכן במצב הנכנס, קרקעות מסוימות הרשומות על שם התובעים, שפורטו בטבלה בריישת התביעה שכנגד, היו צריכות להיות בבעלותם. לפיכך, מבקשים הנתבעים להורות כי החלקות האמורות תועברנה להם. לחילופין, ככל שיש מניעה להעברת הבעלות בקרקעות האמורות טוענים הנתבעים כי על התובעים לפצותם בסך האמור של 19,746,795 ₪ המהווה את שווי המקרקעין שגזלו מהם וזאת בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמם.
4. הנתבעים טוענים כי מדובר בטענה חדשה שהתגלתה רק לאחרונה ורק במקרה, במסגרת בדיקת המומחה את המסמכים שצירפו התובעים לביסוס התביעה לשכר ראוי. לטענתם, בזמן אמת לא יכולים היו יכולים לגלות את המחטף שביצע התובע העולה כדי גניבה ומרמה אלא רק באמצעות בדיקת מומחה קפדנית. הנתבעים מדגישים כי גם לשכת רישום המקרקעין והועדה המקומית לתכנון ובניה לא גילו את ההטעיה בטבלאות האיזון שהגיש התובע 1.
5. לטענת הנתבעים כפי שניתנה לתובעים הזדמנות לתקן את כתב התביעה כך יש לאפשר להם לתקן את כתב ההגנה באופן ממוקד שיאפשר הכרעה מלאה וצודקת במחלוקת בין הצדדים.

תמצית תגובת התובעים

1. התובעים מתנגדים לבקשה שלטענתם הוגשה ללא כל ביסוס.
2. עילתה של תביעת הנתבעים במעשים הנטענים ע"י הנתבעים ומיוחסים לתובע 1 במהלך ההכנה והדיון בתכנית 2/109 שאושרה בינואר 2003 ופורסמה למתן תוקף ביולי, דהיינו, לפני יותר מ-14 שנים. אילו הנתבעים היו מגישים את תביעתם נגד התובעים בנפרד הייתה התביעה נדחית בשל התיישנות.
3. אין לקבל את טענת הנתבעים בטיוטות כתבי הטענות המתוקנים שצירפו לבקשתם שלפיה בהתאם לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 טענת קיזוז ותביעה שכנגד מוגנות מפני טענת ההתיישנות.
4. המועד להעלאת טענת הקיזוז ולהגשת כתב תביעה שכנגד ע"י הנתבעים חלף בתום 30 ימים ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן שהוגש ביולי 2015. הואיל והנתבעים לא הגישו כתב תביעה שכנגד אז, הם אינם חוסים תחת הוראת סעיף 4 הנ"ל. תביעה שכנגד החוסה תחת סעיף 4 היא רק תביעה שכנגד שהוגשה יחד עם כתב ההגנה.

יש לבחון את בקשת הנתבעים על פי ההלכות הרלוונטיות לבקשה לתיקון כתבי טענות. יש לדחות את טענת הנתבעים נגד התובעים בשל התיישנות. קבלת בקשת הנתבעים חרף התיישנות עילתם תקנה להם יתרון בלתי הוגן על פני התובעים. לכן, אין לאפשר לנתבעים לתקן את כתב ההגנה ולהגיש תביעה שכנגד.

1. יש לדחות את טענת הנתבעים בשל העדר יריבות.

בהתאם לסעיף 122(3) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 יריבתם של הנתבעים היא הוועדה לתכנון ובניה. ניתן לתבוע תשלומי איזון ממנה בלבד ולא מהתובעים.

1. תכניות 2/109 ו- 1/2/109 וטבלת ההקצאות המהווה חלק בלתי נפרד מתכנית 2/109 נדונו ואושרו על ידי גורמי התכנון והבנייה לאחר שנבחנו ונבדקו ע"י גופים מקצועיים, תכנוניים, תחבורתיים, הנדסיים וכו'. תכנית 2/109 אושרה ע"י הוועדה המחוזית לתכנון ובניה וע"י שר הפנים. יש לה מעמד של חיקוק. גורמי התכנון הם גופים מינהליים הנהנים מחזקת תקינות המעשה המינהלי שלא נסתרה על ידי הנתבעים.
2. התביעה שהנתבעים מבקשים להגיש היא תביעה נגדית שאין להגישה כתביעה שכנגד מכוח תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). תובענה נגדית זו אינה מוגנת מפני טענת ההתיישנות וביחוד לא בשלב של בקשת רשות לתיקון כתבי טענות.
3. קבלת בקשת הנתבעים תקפח את התובעים שכן תימנע מהם האפשרות להגיש הודעה נגד צדדים שלישיים רלוונטיים נכונים בעניינים שהעלו הנתבעים. לצדדים שלישיים אלה עומדת טענת התיישנות נגד ההודעה לצד שלישי שעשויים התובעים להגיש נגדם.
4. טענות הנתבעים מועלות בשיהוי שיש בו כדי להביא לדחייתן על הסף. הנתבעים היו מודעים מלכתחילה לשיעור הזכויות של כל אחת מקבוצות בעלי המקרקעין שהשתתפו בתכנית 2/109. הנתבעים היו מעורבים ומודעים לפרטי התכנית לרבות פרטי ההקצאות במסגרת האיחוד והחלוקה בתכנית 2/109. הנתבעים שנעזרו בעורך דין ובשמאי מטעמם משנת 1994 היו מודעים ורגישים למגרשים שיקבלו במסגרת תכנית האיחוד והחלוקה. הדרך לבחון לאשורה את טבלת ההקצאות ולטעון את טענותיהם ככל שהיו להם, הייתה באמצעות הגשת התנגדות לתכנית 2/109. הנתבעים בחרו לא להגיש התנגדות בזמן אמת וכעת בחלוף 15 שנים מבקשים הם לפתוח את ההליך התכנוני מחדש ולהגיש תביעה המהווה תקיפה עקיפה של תכנית מאושרת שהיא במעמד של חיקוק.
5. מדובר בניסיון של הנתבעים לשבש את ההליך המשפטי, לדחותו ולהימנע מהגשת תצהירי עדות ראשית.

תמצית תשובת הנתבעים

1. לטענת הנתבעים, התובעים מנועים מלהעלות את הטענה בדבר היעדר יריבות כאשר התובעים עצמם טענו בתביעתם כי יש לפצותם בגין שוויו של מגרש 499, וזאת בניגוד לטבלת האיזון וההקצאה שהתובעים עצמם הכינו והגישו במסגרת תכנית בר/1/2/109 אשר קבעה כי לא יבוצעו תשלומי איזון. דרישת התובעים לפיצוי בגין שוויו של מגרש 499 היא למעשה תביעה של התובעים לקבל מהנתבעים באופן אישי תשלומי איזון בדיעבד בגין הזכויות העודפות שלכאורה קיבלו הנתבעים. הנתבעים טוענים כי לנוכח האמור, טענת התובעים בכתב התביעה זהה במהותה לטענת הנתבעים כיום, שלפיה טבלת האיזון וההקצאה, שלא קבעה כי יש לבצע תשלומי איזון בין בעלי הזכויות – שגויה ולפיכך, יש להם זכו תביעה אישית נגד המתעשרים על חשבונם.
2. הנתבעים טוענים כי התביעה שהם מבקשים להגיש נגד התובעים מבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 122(3) לחוק התכנון והבניה אינו חל על תביעה זו. על פי הפסיקה, כאשר טבלת האיזון וההקצאה קובעת שיש לשלם תשלומי איזון, הזכות לקבלם היא מהוועדה המקומית לתכנון ובניה ולא מהנהנה באופן ישיר.
3. הסעד העיקרי שהנתבעים מבקשים בתביעה שכנגד הוא השבת המקרקעין שנגזלו ולא תיקון טבלת האיזון. סעד זה נדרש מהתובעים באופן ישיר ולא מהוועדה לתכנון ובניה.
4. מעשי המרמה של התובעים לא היו ידועים לנתבעים בעת הגשת כתב ההגנה אלא נודעו להם רק בעת הכנת חוות דעת המומחה בעניין שכר הטרחה הראוי.
5. יש לדחות את טענת התובעים שלפיה סעיף 4 לחוק ההתיישנות חל רק על תביעה שכנגד שהוגשה יחד עם כתב ההגנה במועד הקבוע בתקנות. גם תביעה שכנגד המוגשת בדיעבד באמצעות תיקון כתב ההגנה ובאישורו של בית המשפט, תחסה תחת סעיף 4 לחוק ההתיישנות.
6. חזקת תקינות המעשה המנהלי נסתרה עם הגשת חוות הדעת מטעם הנתבעים.
7. קבלת הבקשה לא תקנה לנתבעים יתרון לא הוגן. התובעים הם שהתעשרו ולא גופי התכנון ואנשי המקצוע. לכן במקרה שהתביעה שכנגד תתקבל, התובעים יהיו באותו מצב שהיו בו לו מלכתחילה הייתה מוגשת טבלת איזון והקצאה נכונה ותקינה בהתאם לדין.
8. גם התובעים עצמם מודים בסעיף 20.14 לכתב התביעה כי מגרשי הנתבעים 10 – 17 כבר היו ביעוד למגורים לפני התערבות התובעים וכל שהתובעים ביצעו היה שינוי צורת המגרשים אשר אפשר לכאורה לנתבעים לנצל את מלוא זכויות הבניה העומדות לרשותם. מחוות דעת המומחה כהן עלה כי הנתבעים 10 – 17 היו יכולים לנצל את מלוא זכויות הבנייה העומדות לרשותם אף במצבן הקודם כך שפעולת התובעים לא שינתה את מצבם ולכן התובעים אינם זכאים לכל תמורה מהנתבעים 10 – 17.

הכרעה

הכלל בדבר תיקון כתבי טענות

1. תקנה 92 לתקסד"א קובעת כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".

1. ככלל בתי המשפט נוהגים בליברליות בבקשות לתיקון כתבי טענות והנטייה היא לקבל בקשה כל עוד יש בתיקון כדי להביא לבירור את השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין הצדדים. בתוך כך, על בית המשפט לאזן בין אינטרס מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית הראויה לדיון, לבין אינטרס המשיב שיריעת הדיון לא תורחב שלא לצורך ואינטרס הציבור ביעילות ההליכים ושלא יוקצה לבעל דין שאינו מכלכל את ענייניו כהלכה זמן שיפוטי שלא לצורך (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 321 – 322 (מהדורה 12, 2015).
2. עם זאת, לא בכל מקרה יתיר בית המשפט לתקן את כתב הטענות. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 1118/06 סימי הראש נ' מדינת ישראל, פס' ד(2) (2006):

"אולם לא תמיד יאפשר בית המשפט תיקון כתב התביעה, שכן יביא בחשבון גורמים נוספים על זיקתו של התיקון המבוקש למחלוקת הצדדים (רע"א 2345/98 דנגור ואח' נ' ליבנה ואח', פ"ד נב(3) 427, 431 (השופט - כתארו אז - אור); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 בעריכת ש' לוין, 1995) 349- 355; גורן שם, 141- 145). בין אלה נמנים התנהגות המבקש, כגון אם נהג בשיהוי רב (או בחוסר תום לב); השלב בו מוגשת הבקשה; וכן – כבענייננו – האפשרות פן ישלול התיקון מן הצד שכנגד הגנה, שהייתה קמה לו אילו הוגשה התביעה עתה ולא במסגרת תיקון, כגון התיישנות. ואכן, ככל שהיתה עומדת לצד שכנגד טענת התיישנות במקרה שבו היתה מוגשת תביעה חדשה תחת תיקון, לא יאפשר בית המשפט את התיקון (ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (השופט - כתארו אז - ש' לוין)".

עיתוי הגשת הבקשה

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות, וזאת כדלקמן:
2. הנתבעים הגישו את הבקשה בשיהוי רב, ללא סיבה מניחה את הדעת.

בבקשתם משיגים הנתבעים על הליכי תכנון שהושלמו ביולי 2003 כאשר תכנית בר/2/109 אושרה ופורסמה למתן תוקף, דהיינו, לפני כ-15 שנים. מדובר בהליכים גלויים. נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים שמאז 1993 היו הנתבעים מודעים לאופן חלוקת הזכויות בתכנית 2/109 בין בעלי קרקעות שהתובעים והנתבעים הם בעליהן . מרבית הנתבעים היו מיוצגים ע"י עו"ד עדיני שעוד ב-1994 פנה לב"כ התובעים בעניין התנאים להצטרפותם להסדר צירוף הקרקעות שבבעלותם ליישוב אירוס. ממכתבו של עו"ד עדיני מיולי 1994 עולה כי הנתבעים אכן הצטרפו להסדר. לטענת התובעים, בהמשך שכרו הנתבעים גם שמאי מטעמם שיבחן את זכויותיהם בהתאם לתכנית 2/109. התובע 1 הצהיר כי הנתבעים היו מעורבים ויודעו בפרטי התכנית לרבות פרטי ההקצאות במסגרת האיחוד וחלוקה בתכנית 2/109.

1. כאמור, כתב התביעה המקורי הוגש ע"י התובע 1 נגד הנתבעים כאן ונתבעים נוספים עוד בדצמבר 2013. כתב התביעה המתוקן שהוגש בסדר דין רגיל ואשר בגדרו הוסיף התובע תובעים ונתבעים, הגדיל את סכום התביעה לסך של כ- 6.9 מיליון ₪ והוסיף עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט, הוגש ביולי 2015. הנתבעים הגישו בקשות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות והיעדר עילה. בין לבין הוסכם בין הצדדים על העברת העניין לגישור שלא צלח. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בבקשות לסילוק על הסף שנדחו בהחלטה מיום 3.9.2016. בהמשך, ניהלו הצדדים הליכים מקדמיים שבמסגרתם ביצעו הליכי גילוי ועיון והנתבעים גם שלחו לתובעים שאלון. לאחר כל אלה הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. התובעים הגישו תצהיריהם ביוני 2017. הנתבעים הגישו בקשה למחיקת סעיפים מתצהירי התובעים ובמקביל הוארך המועד להגשת תצהירי העדויות הראשיות. בסופו של דבר הנתבעים לא הגישו תצהירים אלא את הבקשה הנוכחית לתיקון כתב ההגנה והגשת תביעה שכנגד בנימוק כי רק כעת גילה המומחה מטעמם את מעשי ההטעיה והתרמית של התובע 1.
2. אני סבורה כי היו לנתבעים די והותר זמן והזדמנויות לבדוק ולבחון את טענות התובעים ובכללן את פעולותיו הנטענות של התובע 1 בכל הקשור להכנת ולקידום התכניות לרבות טבלת ההקצאות לגופן. טענת הנתבעים שלפיה התגלו להם העובדות רק במסגרת הכנת חוות דעת המומחה מטעמם בעניין שכר הטרחה הראוי אינה מהווה סיבה מניחה את הדעת לשיהוי הרב בהעלאת טענותיהם.

יריבות

1. סעיפים 122(2) ו-(3) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובעים כך:

"חלוקה שלא הושגה עליה הסכמתם של כל הבעלים הנוגעים בדבר, יחולו עליה הוראות מיוחדות אלה:

(2) שוויו של המגרש שיוקצה כאמור ביחס לשוויים של סך כל המגרשים החדשים שנוצרו על ידי החלוקה, יהיה, ככל האפשר, כשוויו של המגרש הקודם של מקבל ההקצאה ביחס לשוויים של סך כל המגרשים הקודמים;

(3) לא היתה אפשרות לשמור על מלוא היחסיות כאמור, יהיה מקבל ההקצאה, ששווי מגרשו החדש נמוך ביחס משוויו של מגרשו הקודם, זכאי לקבל מהועדה המקומית תשלום ההפרש, ומקבל ההקצאה ששווי מגרשו החדש גבוה ביחס משוויו של מגרשו הקודם, חייב לשלם לועדה המקומית את ההפרש";

1. בבג"ץ 4914/91 קאסם מנשאדי איראני נ' שר הפנים, פ"ד מו (4) 749, עמ' 767 – 768 (1992) נקבע כי החובה המשפטית לשלם תשלומי איזון והזכות המשפטית לקבלם אינן במישור המשפט הפרטי אלא במישור המשפט הציבורי וכי היריבות של החייב והזכאי בתשלומי איזון היא מול הועדה המקומית לתכנון ובניה בלבד. נאמר שם כי הדבר עולה מנוסחו של סעיף 122(3) ומתחייב מהתפיסה שחלוקה חדשה ללא הסכמת הבעלים היא מעשה שלטוני, שהוועדה המקומית מופקדת על ביצועו. הפעלת הסמכות לגבות תשלומי איזון מהחייבים בתשלומם נתונה בידי הוועדה המקומית, וגם החובה לשלמם לזכאים לכך מוטלת עליה. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433, 453 (2003) נקבע: " מהוראת החוק שלפיה הנפגע מתכנית זכאי לקבל את דמי האיזון מהוועדה המקומית, בעוד הזוכה חייב לשלם את ההפרש לוועדה המקומית, עולה כי אף שתשלומי האיזון אמורים לנבוע ממקורותיו של בעל הקרקע הזוכה, אין יריבות ישירה בין הנפגע לבין הזוכה לעניין הערבת דמי האיזון מצד לצד. הוועדה עומדת בתווך בין שניהם, והיא הנתבעת- ביחסיה עם הנפגע, והתובעת- ביחסיה עם הזוכה. היא משמשת בבחינת ציר שסביבו ודרכו מתבצע מתבצע הסדר האיזון. הטעם לכך שלא נקבעה יריבות ישירה כאמור, והוועדה הוצבה במרכז ההסדר כבעלת דברים הן של הנפגע הן של הזוכה, איננו מקרי. הוא נועד, ביסודו, להבטיח כי תביעת הנפגע לתשלומי איזון המגיעים לו נוכח הפגיעה בקניינו עקב התכנית, תיענה בלא קשר הכרחי ליכולת הוועדה לממש את תביעתה הנגדית להחזר תשלומי האיזון ממי שזכה מהתכנית..."
2. מקובלת עלי טענת התובעים כי על פי הבקשה יריבתם היחידה של הנתבעים היא וועדת התכנון. דעתי היא כי סעיף 122(3) חל בנסיבות העניין. מתן אפשרות לצד שנפגע מתכנית להגיש תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט נגד צד שזכה מתכנית תעקוף ותרוקן מתוכן את פסיקת בתי המשפט בעניין זה.
3. צודקים התובעים בטענתם כי ככל שיש לנתבעים טענות נגד טבלת ההקצאות היה עליהם להפנותן לגורמים המוסמכים שאישרו אותן וכי התובע 1 אינו הגוף המוסמך על פי דין לאשר תכניות מכוח חוק התכנון והבניה.
4. בהקשר זה, איני מקבלת את טענת הנתבעים שלפיה מושתקים התובעים מלטעון להעדר יריבות בין הצדדים נוכח טענתם בכתב התביעה המתוקן כי יש לפצותם בגין שווי זכויותיהם במחצית מגרש 499. טענת התובעים היא כי הם ויתרו על הזכויות במגרש האמור שהוקצה להם וכי הזכויות הללו הוקצו לבעלי חלקה 9 בגוש3741. התובעים תבעו את שווי הזכויות האמורות כהוצאה שהוציאו לצורך רישום הפרצלציה ומגרשי תכנית 2/109 בספרי המקרקעין. התובעים לא תקפו את לוח ההקצאות. אין בדברים האמורים משום הבעת עמדה באשר לסיכויי הטענה.

טענת הקיזוז

1. כאמור הנתבעים מבקשים לתקן את כתב הגנתם ולהוסיף לו טענת קיזוז שלפיה יש לקזז ממלוא הסכומים הנתבעים ע"י התובעים, כל שייפסקו לטובתם, את תשלומי האיזון שלטענתם על התובעים לשלם להם בסך של 19,746,795 ₪.
2. נתבע רשאי להעלות טענת קיזוז רק במקרה שבו קיימת לו זכות שבדין לבצע קיזוז כאמור (רוזן-צבי, ההליך האזרחי, 462 – 463 (2015)). בספרו התיישנות, (2014-הוצאת נבו), בעמוד 114 מציין המחבר חבקין בהתייחס לסעיף 4 לחוק ההתיישנות : " הפסיקה קבעה כי התקנה (תקנה 52 לתקסד"א-ר.ש.) מדברת בנתבע שעומדת לו זכות קיזוז לפי הדין המהותי (מכוח הוראת חוק או מכוח הסכם). כלומר, נתבע שאינו עומד בתנאים הקבועים בדין המהותי לקיזוז חוב כספי של התובע כלפיו כנגד חוב כספי שלו כלפי התובע אינו רשאי להעלות טענת קיזוז בכתב ההגנה ".
3. בענייננו, הנתבעים לא הצביעו על זכות קיזוז מכוח הוראת חוק. לפי סעיף 53 לחוק החוזים, הנתבעים אינם עומדים בתנאים לקיזוז חוב כספי שכן אין מדובר בחיובים הנובעים מעסקה אחת ואין מדובר בחיובים קצובים. הנתבעים גם לא הצביעו על זכות קיזוז מכוח הסכם.
4. משכשלו הנתבעים להראות זכות קיזוז שבדין, אין להתיר להם לתקן את כתב ההגנה כפי בקשתם.

טענת הנתבעים 10 – 17 כי התכנית שקידמו התובעים לא שינתה את זכויותיהם

1. נוכח השיהוי הרב בהעלאתה, איני מתירה את תיקון כתב ההגנה בהוספת הטענה כי פעולות התובעים לא הביאו לשינוי יעוד החלקות שבבעלות נתבעים אלה. עם זאת אני רואה להבהיר כי איני מקבלת את טענת התובעים כי טענה זו סותרת את טענת הנתבעים בכתב הגנתם שבמסגרתה הודו הנתבעים 10 – 14 בקשר הסיבתי בין מאמצי התובעים לבין התעשרותם (סעיפים 25 ו– 26 לכתב הגנתם). הנתבעים לא טענו בכתב הגנתם באופן פוזיטיבי כי פעולות התובעים הן שהביאו לשינוי היעוד למגורים.
2. בכל מקרה, הנתבעים הכחישו את טענות התובעים בכתב התביעה. הנטל להוכיח את התביעה וכל רכיביה, לרבות זכאות התובעים לסכומים שנתבעו בה מוטל על התובעים כך שסביר שעניין זה יתברר במשפט.

סוף דבר

1. לנוכח המסקנה שהגעתי אליה כי אין להתיר לנתבעים להגיש כתב הגנה מתוקן, אני דוחה את בקשתם להגיש כתב תביעה שכנגד. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת התובעים כי למעשה מבקשים הנתבעים להאריך להם את המועד להגשת כתב תביעה שכנגד.

בהתאם לתקנה 53 (א) לתקסד"א המועד להגשת כתב תביעה שכנגד הוא בד בבד עם הגשת כתב הגנה. בהתאם לתקנה 528 מועד להגשת כתב התביעה שכנגד שהוא מועד נקבע בחיקוק יוארך מטעמים מיוחדים שיירשמו (ת"א 46737-01-13 עיריית קרית ביאליק נ' מפרם בע"מ (2014). בענייננו, הנתבעים לא הראו טעמים כאמור.

1. לנוכח כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת הנתבעים לתיקון כתב ההגנה והגשת תביעה שכנגד. הנתבעים יגישו תצהיריהם תוך 30 ימים מהיום .
2. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות בסך של 7,500 ₪.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ח, 26 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה