1. רקע
   התובע הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בסך 33,000 ₪ בגין שלושה פרסומים שפרסם הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"):
   1. הפרסום הראשון, נעשה במכתב למבקר העירייה וליועץ המשפטי שלה שנשלח בפקס ביום 28.6.11 או בסמוך לכך (להלן: "הפרסום הראשון").
   2. הפרסום השני, נוגע לכתבה של הנתבע באתר המרשתת news1 ביום 15.8.11 (להלן: "הפרסום השני").
   3. הפרסום השלישי, נוגע לראיון ברדיו דרום אשדוד מיום 26.1.16 (להלן: "הפרסום השלישי").
2. תחילה הוגשה התביעה כנגד 5 נתבעים:
   הנתבע 1 הוא שמי לפי הטענה ביצע את שלושת הפרסומים, שנטען כי יש בהם משום לשון הרע.
   הנתבעת 2, חברה בבעלות נתבע 1, שממנה נשלח הפקס נשוא הפרסום הראשון.
   הנתבעת 3 עירית שדרות, בשטחה היו משרדי הנתבעת 2.
   הנתבעת 4 מדינת ישראל – משרד הכלכלה והתכנון, אשר נתנה מענקים לנתבעים 1,2. הנתבעת 5 חב' אינטל, בה עובד הנתבע 1.
3. בהחלטות קודמות הוריתי על מחיקת הנתבעות 3, 4, 5 ולכן לא ארחיב בנקודה זו, שכן ההחלטות מדברות בעד עצמן. יצוין כי לגבי שתיים מן ההחלטות, תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור רת"ק (מח' ב"ש) 17220-05-16.
4. ביום 5.7.16 נשמעה התובענה. הן התובע והן הנתבע נחקרו באריכות ומסרו את גרסתם ואת טענותיהם.
   
5. טענות הצדדים
   התובע טען, כי מדובר בביקורת בלתי ראויה על פעולות שמבצע ראש עיר במסגרת תפקידו ותוך מילוי חובותיו, באמצעות פרסומים בוטים, שנועדו לרפות את ידיו בפעילותו הציבורית. התובע טען, כי הנתבע איננו פועל כאיש תם לב, אלא מכוח מניעים פוליטיים, זאת על רקע הפסקת עבודתו של אביו בשנת 2009, על רקע טענות קשות בנוגע להתנהלות האב, מר ליאון לדרמן.
   הנתבע טען, כי מדובר בביקורת לגיטימית כנגד התנהגותו הכוחנית של התובע, ללא כל קשר להפסקת עבודתו של אבי הנתבע, ומכוח אחריותו הציבורית של הנתבע.
   

הפרסום הראשון

1. מדובר כאמור לעיל, במכתב שנשלח בפקס ליועץ המשפטי ולמבקר העירייה ביוני 2011.
   נוסח המכתב הוא נוסח פיוטי במקצת: "דבר נפל בקריית גת וטרם יידעוהו תושביה. כי בימים ההם, כך עוד יתברר, נפלו כל המחסומים, כשלו כל הבלמים, אלו לא עמדו בפרץ בפני השור המתפרע ונוגח. והם, יועצי החצר וליצניו, עומדים מנגד, בעודו הורס כל קרקע פורייה. לאחד הוא זורק מאות ולאחר חלקות רעננות. אז תתבהר התמונה, כי המשמר כשל וקרס בחמורים וכבקלים. או אז, יקראו האחרים לסדר, כי כך, לאור יום, למול אוזלת ידם, הפכה הקופה לזונה. כי כסדום היינו ואין דון חביליו בקרבנו? וטוב שיש עוד במדינה חומה בצורה וגם אומץ בסביבה. הנה כי כן, יש עוד תקווה שבשנה הבאה נזכה לעדנה".
2. בדיון בפניי הודה הנתבע כי יתכן והתיאור: "שור מתפרע ונוגח", איננו תיאור ראוי, אולם ברור לדבריו שאין מדובר בתיאור מילולי. הוא ביקש לציין במטפורה זו, את הכוחניות בהתנהלות של התובע כלפי כל מי שמגלה ביקורת כנגדו (עמ' 6 ש' 24 לפרו').
3. הנתבע טען, כי לא פרסם את הפרסום הראשון ברבים, אלא שלח אותו רק ליועץ המשפטי לעירייה ולמבקר העירייה, בהמשך לתלונות קודמות שהגיש בנוגע להתנהלות התובע, במטרה לעורר אותם לפעילות המתחייבת בהתאם לתפקידם.
4. הנתבע הדגיש כי אביו יצא לגמלאות "בדרך הטבע" בשנת 2009, ואילו הפרסום הראשון נשלח בשנת 2011, כך שאין ממש בטענת התובע כי מדובר ב"נקמה" על הטענות שהביאו להפסקת העבודה של האב (עמ' 8 ש' 4 – 7 לפרו').
5. באשר לנתבעת 2 - התובע צירף את הנתבעת 2 לתביעתו, לנוכח העובדה כי הפרסום הראשון נשלח לכאורה, לפי האמור בראשו, ממכשיר הפקס השייך לנתבעת 2. לפיכך דחיתי בקשה לסילוק התביעה כנגד הנתבעת 2 על הסף (ס' 18 להחלטה מיום 14.4.16).
6. שמה של הנתבעת 2 אכן מתנוסס לצד האישור בדבר משלוח הפקס. הנתבע הסביר, שהדבר נותר מטעמים היסטוריים, כאשר המכשיר שימש בעבר את הנתבעת 2, אולם מדובר במכשיר פקס אישי שלו, אשר מימון הקו נעשה על ידו, והמכשיר אף נמצא כיום בביתו, וככל הזכור לו, גם בשנת 2011 שכן מכשיר הפקסימיליה בביתו (עמ' 8 ש' 15 – 16 לפרו').
   בעניין זה, אפילו אם היה מכשיר הפקס באותה עת במשרדי הנתבעת 2, אין בכך לחייב אותה, שכן התובע לא הביא אפילו בדל ראיה, לכך שהמכתב נשלח מטעמה של הנתבעת 2, בידיעתה ובעידודה. על המכתב חתום הנתבע 1, והעובדה שהוא עשה שימוש בפקס השייך, לפי הטענה שהוכחשה, לנתבעת 2, איננה עושה אותה שותפה להוצאת לשון הרע, אם יקבע שיש במכתב זה משום לשון הרע. קל וחומר לאור הסבריו של הנתבע 1.
7. באשר לפרסום עצמו -
   בעניין נודלמן (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, (2008)), טבע בית המשפט העליון את חשיבות הערך של השם הטוב. נקבע שאמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם. משמעות האמירות נלמדת מִתוֹכַן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות (שם, פסקה 18 לפסה"ד).
   הכרעה זו תשמש לבחינת הפרסום בענייננו – היינו יש לבחון אם משמעות האמור במכתב שנשלח ליועץ המשפטי ולמבקר העירייה, כפי שהיא נלמדת מתוך הפרסום עצמו, בהקשרו הרחב, מובילה מתבונן סביר למסקנה בדבר פוגענות המגיעה כדי לשון הרע. בענייננו, מדובר בלשון ציורית שבספק רב אם נגיע כדי לשון הרע.
8. בעניין כהן-דבורקין (רע"א 6307/12 משה כהן נ' ד"ר זוהר דבורקין, (2012)), קבע בית המשפט העליון כי: "ככל שהפרסום חמור יותר וככל שתפוצתו פוגענית יותר (בין בשל היותה רחבה ובין בשל היותה ממוקדת), כן תידרש מידת זהירות רבה יותר מהמפרסם...".
   כך הדבר לגבי פרסום חמור, מכאן שגם להפך - אם מדובר בפגיעה שולית ומינורית, שנעשתה שלא במתכוון משיקולים ראויים ובתפוצה מצומצמת, תטה הכף לעבר העדפה של חירות הפרסום שתוארה לעיל.
9. בעניין חטר-ישי (ע"א 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת (02/03/2011)), נקבע כי את הביטוי יש לבחון בהקשרו. כב' השופטת (כתוארה אז) מרים נאור, קבעה כי אין במילה "כנופיה", על פי משמעותה בהקשר שבכתבות, ובשים לב לעובדות ולנסיבות, משום "לשון הרע" המקימה אחריות לפי החוק. ראוי לבחון ביטוי זה או אחר בפרסום, בהקשר בו הוא נאמר. על רקע פסיקה זו, יש לנתח בזהירות המתבקשת את הביטוי "שור מתפרע ונוגח".
10. הנתבע טען כי משלוח פקס ליועץ המשפטי ולמבקר, איננו בגדר "פרסום" אלא בגדר תלונה לגורם הרלוונטי.
    ההלכה לעניין הגדרת "פרסום" כדברים שנאמרו לשלוח, סוכמה בפרשת דיור אקספרס (ע"א (מח' ת"א) 1963/05 דיור אקספרס השקעות בע"מ ואח' נ' מירי בן-ארי, (03/01/2007)), שם נקבע כי גם פרסום לחוקר פרטי מטעמו של התובע, מהווה פרסום לאדם זולתו (שם, פסקה 7.3.3 לפסה"ד).
    מנגד, בעניין בית הג'ונגל (ת"א (של' י-ם) 21639/00 - בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז עמק החיות בע"מ, (03/06/2004)), נקבע כי מכוח הכלל "שלוחו של אדם כמותו" הרי שפרסום לעובדים של התובעת, איננו מהווה "פרסום", שכן נדרש שלשון הרע תגיע לאדם אחר זולת הנפגע (שם, פסקה 9 לפסה"ד, ר' גם: ת"א (של' י-ם) 48598-11-10 אריאל דיין נ' משה שפירא, (28/10/2013) ; ת"א (של' י-ם) 9407-05-11 חיים ביינסין נ' יגאל פרסלר, (17/04/2012)).
11. נמצא איפוא, כי בספק אם פרסום ליועץ משפטי ומבקר, מהווה פרסום לאדם זולת הנפגע כאמור בחוק. ואולם, אפילו אניח כי מדובר בפרסום, שומה להביא בחשבון את נסיבות התפוצה המצומצמת ואת תפקידם הרשמי של המכותבים.
12. באשר להגנה שבהגשת תלונה לגורם רשמי, ע"פ ההוראה שבסעיף 15 (8) לחוק, נקבע כי מידת הזהירות הנדרשת בפרסום, שאופיו הוא דרישה לפתוח בחקירה (למשל בהגשת תלונה למשטרה), אינה שקולה למידת הזהירות הנדרשת בפרסום המציג עניין כלשהו כוודאי, ולא מותיר פתח לחקירה ולבדיקה (רע"א 6307/12 הנ"ל, פסקה 7 לפסה"ד).
    בפרשת פלקסר (ת"א (מח' ת"א) 2174-00 אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס (16/08/2011)), נדון מכתב תלונה לפרקליטת המדינה. בית המשפט קבע כי ההגנה קמה, בין השאר לנוכח העובדה שפרקליטת המדינה הייתה נמענת יחידה לתלונה, וחזקה שרשויות החקירה מיומנות להבחין בין הטחת חשד לעבירה קונקרטית לחשד כללי אחר. לפיכך נקבע, שלמרות שיש בתלונה משום "לשון הרע", נוסח התלונה ממתן את הדבר ומאפשר לפרקליטת המדינה ולמשטרה להעריך את התלונה ולשקול דיותה לשם פתיחת חקירה.
    תכליתה של הגנה זו, לאזן בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס החברתי החשוב של עידוד הבריות להתלונן לפני רשויות החקירה והאכיפה, בלי להסתכן בסנקציה פלילית או בחיובי ממון אזרחיים בשל הוצאת שם רע. האיזון נוצר בכך שעל כף המאזניים האחת ניצבת ההגנה העקרונית על הגשת תלונה לרשויות החקירה, ועל כף המאזניים השנייה ניצבת דרישת תום הלב, שתכליתה למנוע השתלחות נעדרת יסוד של איש בזולתו, בכוונת מכוון, או מתוך פזיזות ורשלנות חמורה.
13. בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל בעניין כהן-דבורקין, בבחינת לשון הרע, יש לאזן בין הפגיעה לשם הטוב לבין חירות הביטוי, כאשר ככל שמדובר בפרסום בוטה יותר וחריף יותר בתפוצה נרחבת יותר, תטה ידו של הערך שך השם הטוב לגבור, וככל שמדובר בפרסום זהיר יותר ותפוצה מצומצמת יותר, יטו בתי המשפט למנוע פגיעה בחופש הביטוי.
    כפי שנקבע בעניין פלקסר, כאשר מדובר בתלונה לגורם רשמי, מחייב האינטרס הציבורי להרחיב בהגנות ולצמצם בקביעה כי מדובר בלשון הרע.
14. בעניין הפרסום הראשון, מדובר במשלוח פקס לשני אנשים בלבד, אשר שניהם בעלי תפקידים בעירייה, הממונים על ההתנהלות התקינה של העירייה. הנתבע הסביר שהפקס נשלח בעקבות תלונות קודמות שהוגשו על ידיו כנגד התובע.
15. התובע טען כי הנתבע לא היה תם לב, שכן פעילותו נגד העירייה והעומד בראשה התבססו על היותו פעיל פוליטי. לא ירדתי לעומק הטענה. לא התרשמתי כי כוונתו של הנתבע היתה רק לפגוע בתובע בכוונת מזיד. כל עוד מדובר ברצון כן של הנתבע, כי גורמי האכיפה, היועץ המשפטי והמבקר, יפעלו מכוח סמכותם, עקב התנהלות בלתי ראויה, הרי שמדובר בדרישה בתום לב.
16. מדובר בלשון ציורית, ובהתאם לעניין חטר-ישי דלעיל, ברור לכל קורא אובייקטיבי, כי הכותב אינו מייחס לתובע את היותו "שור". הנתבע עצמו התנצל כי אולי ראוי היה להשתמש במילים אחרות, אולם קורא סביר מבין היטב, שמדובר בפנייה לבעלי התפקידים לפעול כנגד התנהגות התובע, שלטעמו של הנתבע הייתה כוחנית.
17. השילוב שבין התפוצה המצומצמת, רק לגורמי אכיפת החוק בעירייה, עם הנוסח הפיוטי, מחייב לדחות בהתאם לפסיקה את טענת התובע באשר לפרסום הראשון.
    
18. הפרסום השני
    מדובר במאמר שפורסם במרשתת ביום 15.8.11, שכותרתו "חוכמת התרנגול".
    במסגרת המאמר, הטיח הנתבע ביקורת על התנהלות עירית קריית גת והעומד בראשה במאבקם המשפטי כנגד אינטל. המשפט הרלוונטי לטענתו של התובע כי מדובר בלשון הרע הינו כדלקמן: "העיריה אכן זכתה בסופו של דבר בכמה מיליוני ₪, כאשר חלק לא קטן מסכום זה שולם לעורכי הדין שייצגו את העירייה. לכאורה אין ספק שמדובר במאבק צודק מצידה של עירית קריית גת והעומד בראשה – צודק אבל טיפש".
    בהמשך הכתבה הבהיר הנתבע את דעתו, מדוע לא היה נבון לנהל את המאבק המשפטי, למרות שהדין היה עם העירייה. נטען על ידו, כי על העיריה והעומד בראשה לשמור על יחסים תקינים עם יזם גדול כמו אינטל, וכי מוטב לנקוט בצעדים של ממש על מנת להקל על יזמים מעין אלה וליצור אוירה של תנאים מעודדי השקעות.
19. הנתבע 1 בחקירתו הנגדית בקשר לפרסום השני, ציין כי לא ידע מידיעה אישית את הסכומים בהם חווה אינטל, אולם כדעה אישית, הוא סבר שהמאבק המשפטי שניהלה העיריה נגד אינטל, היה נכון מבחינה משפטית אך לא חכם מבחינה ציבורית ומבחינת עידוד יזמים (עמ' 9 ש' 11- 15 לפרו').
    יצוין כי הנתבע באותה עת לא עבד באינטל. לנוכח ניסוח הכתבה והעמדה העניינית המובעת בה, לא מצאתי כי עצם העובדה שהנתבע לא פרסם כי גיסו עבד באינטל, פוגעת בתום ליבו.
20. מעיון בנוסח האמור בכתבה, ברור כי הנתבע לא מייחס לתובע טיפשות, ואיננו מכנה אותו בכינוי הגנאי "טיפש". המאבק שהעיריה ניהלה כנגד חב' אינטל, מכונה על ידי הנתבע 1 "צודק אבל טיפש". ביקורת עניינית על התנהלות נושאי תפקידים, היא חלק אינטגראלי ממהותה של חברה דמוקרטית בריאה. לא מצאתי כי יש בתיאור במאמר משום פגיעה בלתי מידתית או בלתי ראויה בשמו הטוב של התובע. מדובר בביקורת לגופה, על פעילותה של העיריה והעומד בראשה, לגבי מאבק קונקרטי שניהלה העירייה, כאשר מצוין שהמאבק היה צודק מבחינה משפטית, אולם אולי לא ראוי מבחינות אחרות שבטובת העיר. אפשר להסכים או לחלוק על דעתו של הנתבע, אולם עיון בכתבה בכללותה מלמד כי מדובר בביקורת עניינית וראויה. לפיכך אני דוחה את התביעה ככל הנוגע לפרסום השני.
    
21. הפרסום השלישי
    בניגוד לשני הפרסומים הראשונים שהם פרסומים ישנים משנת 2011, שהתביעה בגינם הוגשה בשיהוי ניכר, הרי שהפרסום השלישי נוגע לראיון של הנתבע ברדיו דרום אשדוד ביום 26.1.16. הנתבע התראיין ברדיו, בעקבות החלטה שניתנה ביום 24.1.16 במסגרת ת"א (של' ק"ג) 15356-03-13, החלטה שדחתה את טענת התובע לחסינות עובד ציבור, בהתאם להוראות סעיף7א' ו- 7ג' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (נספח י' לכתב ההגנה, להלן: "ההחלטה").
22. בעקבות אותה החלטה, התראיין הנתבע ברדיו. הוא השיב למראיין, שהוא מרוצה מההחלטה, וציין כי נגרם לו נזק רב, בגלל שהעז ופעל כנגד השחיתות שגילה בעירית קריית גת ובתאגידיה העירוניים. התמליל שצורף לכתב התביעה הוא קטוע, אולם ניתן להבין, כי טענת הנתבע היא, כי התובע איננו מעודד תושבים שאכפת להם ואינם מעורבים בפוליטיקה.
23. בדיון בפניי, הסביר הנתבע שכאשר דיבר על "שחיתות", לא התייחס לתובע באופן אישי, אלא לעירייה ולתאגידיה העירוניים. לדבריו, העובדה שחב' הראל, שנשכרה על ידי העירייה, מממנת את הגנתו את התובע כאדם פרטי, שכן בית המשפט דחה את בקשתו להכיר בחסינותו בתביעה האחרת, מהווה "שחיתות".
    התובע הסביר, כי חב' הראל מבצעת את ההגנה בתביעה האחרת, מכוח ביטוח נושא משרה אישי שרכשה עבורו העיריה (עמ' 4 ש' 15 – 19 לפרו').
24. במסגרת הליכים אלו, אין לי צורך לקבוע אם ניהול הגנתו של התובע בהליך האחר, באמצעות ביטוח שנרכש על ידי העירייה מכוח תפקידו, לאחר שבקשתו להכיר בחסינות נדחתה, הוא בגדר התנהלות תקינה מבחינה ציבורית, כפי שטען התובע, או שאינו תקין מבחינה ציבורית, כפי שטען הנתבע. עם זאת, לנוכח ההחלטה שניתנה על ידי המותב האחר, בה נדחתה בקשת התובע לחסינות, ונקבע כי על פניו, הפניות שנעשו ע"י התובע נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק – הרי שניהול ההגנה מכוח ביטוח שנרכש ע"י העירייה, אכן מעורר תמיהות, ומצדיק את האמירה בראיון לגבי התנהלות העירייה (לא לגבי התובע עצמו).
    פרסום לגבי עצם החלטה שיפוטית, איננו בגדר לשון הרע (ר' ס' 13 (5) (7) לחוק). נראה כי עיקר קצפו של התובע, נוגע לעצם ההחלטה שנתקבלה, ולא לפרסום שעשה הנתבע בעניין זה, כאשר נשאל בראיון ברדיו לגבי ההחלטה.
25. הנתבע הוסיף וציין, כי הגיש תלונות רבות כנגד התנהלותה של עירית קריית גת, ובנוסף לכך כ 12-13 עתירות בנושאים ציבוריים, כאשר חלק נכבד מהתלונות ומהעתירות נמצאו מוצדקות. הנתבע הפנה בין השאר לדוח ועדת גולדמן ולהחלטת ועדת הבחירות המרכזית בעניין חלק מהשגותיו על התנהלות העירייה.
    בנסיבות אלה, נראה כי הדברים שאמר הנתבע באותו ראיון ברדיו ביום 26.1.16, דברים אשר אינם מנוסחים באופן בוטה ישירות כנגד התובע, אלא באופן כללי לגבי התנהלות עירית קריית גת ותאגידה העירוניים, הם דברים אשר חוסים תחת ההגנות הקבועות בדין.
26. באשר להגנת האמת שבדבר, פסק הדין המנחה, ניתן בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין ואח' (8.2.2012), בעניין הכתבה בתכנית "עובדה" לגבי סרן ר'. נקבע שם כי הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: כי הפרסום היה אמת (כפי שהיתה ידועה בעת הפרסום), וכי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט העליון, כי הכתבה עצמה חוסה תחת ההגנה, אולם לא כך הקדימון, אשר נוסח בצורה מגמתית, בוטה ומעוותת, החוצה את גבול השוליים ההגיוניים השמורים לעריכה עיתונאית.
27. בענייננו, מדובר בראיון בעקבות החלטה שיפוטית. ברור כי קיים עניין ציבורי בפרסום, שכן מדובר בביקורת על התנהלות העירייה. הנתבע השתמש בביטוי "שחיתות" כלפי העירייה ולא כלפי התובע, בקשר לניהול ההגנה בתיק האחר, בעקבות ההחלטה אשר דחתה את הבקשה לחסינות שהגיש התובע, בקשה אליה הצטרפה גם העירייה.
28. בעניין ברדוגו (ת"א (של' ת"א) 30116-06-13 ניקול ברדוגו נ' ע"ש, (18/02/2015)), דנה הפסיקה בתלונות של הורים באמצעות המרשתת, בנוגע לצוות של גן ילדים. התביעה נדחתה, לאחר שבית המשפט קבע, כי לבחינת ההגנות יש קשר הדוק לעוצמתו של הפרסום הפוגע. על פי הפסיקה כי ניתן לומר שיש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים: ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש משקל רב יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14 – 15 לחוק ולהיפך.
    בענייננו, הנתבע התייחס להחלטה, אשר קבעה את מה שקבעה בנוגע להתנהלות התובע והעירייה. בהמשך לאותה החלטה ציין הנתבע כי ראוי לעודד אנשים המביעים ביקורת על התנהלות בעייתית של הרשות. הנתבע לא ניבל את פיו, ולא ייחס לתובע עצמו דברים בוטים, אלא התייחס בעיקר להחלטה המדברת בעד עצמה. נוכח קיומו של עניין ציבורי ממשי בפרסום, ונוכח אופי הדברים שהוא כוללני ואיננו בוטה, מצאתי כי מתקיימות ההגנות הקבועות בדין.
29. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה גם בנוגע לפרסום השלישי.
    
30. תביעת השתקה
    משדחיתי את התביעה כמפורט לעיל, אין עוד צורך לדון בטענת הנתבע בסיכומים, כי מדובר ב"תביעת השתקה". למעלה מן הצורך, כיוון שנושא זה טרם נדון והוכרע בהלכה הפסוקה בארץ, וכיוון שהעניין משליך על סוגיית ההוצאות, מצאתי מקום להתייחסות קצרה לסוגיה זו.
    "תביעת השתקה" היא ביטוי שנכנס לשימוש במשפט האמריקאי בכינוי SLAPP.
    (SLAPP = Strategic Lawsuit Against Public Participation). מדובר בתביעה ללא סיכוי של ממש, המוגשת בעיקר כדי למנוע מנתבע, שהוא בדרך כלל אזרח פשוט, לבקר את התובע, שהוא בדרך כלל גוף כלכלי גדול, עקב העומס הכלכלי שבעצם ניהול ההגנה.
    הביטוי נוסח בארצות הברית, בעקבות תביעות ענק שהגישו חברות גדולות נגד פעילי איכות הסביבה‏. הטענה היתה, כי הכוונה בהגשת התביעות היא אסטרטגית - להפחיד ולהתיש את הנתבע, כך שישעה את פעילותו נגד החברה התובעת.
    לפי דוקטרינה זו, אם הוכח שהביקורת שהועלתה על ידי הנתבע נוגעת לעניין ציבורי, יעבור הנטל אל התובע להצביע על התקיימותם של שלושה תנאים:
    ראשית, כי טענותיו של הנתבע חסרות כל בסיס עובדתי סביר, או שהן ללא כל עילה משפטית מוכחת. שנית, כי מטרת הנתבע בלתי ראויה. שלישית, כי פעילותו הייתה יכולה להשפיע באופן משמעותי על זכות משפטית של התובע.
    בעניין יעקובוביץ' (ת"א (מח' מרכז) 22138-10-11 שמחה יעקובוביץ נ' יוסף אדוארד זיאס, (08/06/2015)), נבחנה הטענה ונדחתה, הן משום שנפסק שדוקטרינה זו טרם אומצה בישראל, והן לגופו של עניין.
    בשנת 2010 דחה בג"ץ עתירה נגד מינויו של פרופ' איתן ששינסקי ליו"ר הועדה הקרויה על שמו (בג"צ 6259/10 העמותה לקידום דרך אחרת נ' שר האוצר (13/12/2010)). בשולי פסק הדין ציין בית המשפט העליון, כי ראוי לחייב את העותרת בתשלום הוצאות משמעותיות, בין היתר כדי להרתיע גורמים הפונים לבית המשפט בעתירות חסרות שחר, שמטרתן לנצל את במת בית-המשפט בדרך בלתי ראויה (שם, פסקה 8 לפסה"ד).
31. נמצא איפוא, כי הדוקטרינה של "תביעת השתקה" במובנה האמריקאי, טרם אומצה באופן מלא במשפט הישראלי. יחד עם זאת, נראה לי כי גם מכוח הפסיקה הקיימת, אם בית המשפט משתכנע כי המניע העיקרי להגשת התביעה היה הרתעה של הנתבע מפני הטחת ביקורת עניינית ומוצדקת בתובע, וכאשר סכום התביעה איננו מידתי – רשאי בית המשפט להביא בחשבון עניין זה במסגרת מערכת האיזונים הכוללת, הן כמשקל נוסף לעבר הטיית הכף לדחיית התביעה, והן כשיקול משמעותי בפסיקת ההוצאות.
32. הנתבע ציין, כי התובע פעל הכוחנות כנגד כל מי שהשמיע ביקורת כנגדו, והציג דוגמאות לכך (ע' 2 ש' 27 עד ע' 3 ש' 9 לפרו'). עוד יצוין, כי במהלך החקירה בבית המשפט עלה, כי יומיים לאחר שהנתבע הגיש תלונה כנגד התובע, הגיעה דרישת ארנונה בהיקף נרחב להוריו. התובע טען כי דרישת הארנונה באה ללא קשר לתלונה שהגיש הנתבע (ע' 4 ש' 26 עד ע' 5 ש' 21 לפרו'). מכיוון שעניין זה לא היה חלק מהפרסומים נשוא התביעה, העניין לא נתברר עד תום, אולם קרבת הזמנים אכן מעלה חשד כי מדובר בניסיון של התובע לפגוע בנתבע, בעקבות הביקורת שהעלה כנגדו.
    בנוסף לכך, התייחסו שני הצדדים לתביעה קטנה נוספת שנוהלה בפני מותב אחר, ת"ק (שלום ק"ג) 42158-02-16, אשר נדונה בסמוך לתביעה זו, גם בה הועלו טענות אחרות, לפי חוק איסור לשון הרע, שאף הן נדחו.
    התובע גם הודה כי העביר חומר כנגד הנתבע, לאוניברסיטת פיטסבורג, שהיתה מעסיקתו של הנתבע (ע' 6 ש' 4-8 לפרו').
33. שילוב כל הדברים הללו, והתבוננות כוללת על התנהלות התובע כנגד הנתבע, מלמדים כי יש ממש בחשש כי התביעה הנוכחית נועדה בעיקרה לפגוע בנתבע, עקב ביקורת שהטיח בתובע, בגין התנהלותו הציבורית כראש עיר. אינני קובע כי מדובר בתביעת השתקה קלאסית, שכן אין מדובר בתביעה ללא בסיס כלשהוא, ולא מדובר בחברה כלכלית ובהוצאות ניכרות המוטלות על הנתבע מעצם הגשת התביעה, אולם ריבוי הטענות, על רקע פעילותו של הנתבע בביקורת על ראש העיר והעירייה, אכן מטריד, ואפשר שהוא יבוא בחשבון בפסיקת ההוצאות.
34. באשר להוצאות התלבטתי לא מעט. מחד גיסא מדובר בתביעה קטנה. הצדדים לא נזקקו לעורכי דין ואף לא זימנו עדים מטעמם, ומדובר בדיון אחד בלבד. רמת ההוצאות בתביעות קטנות, היא בדרך כלל מינורית, על מנת שלא למנוע מהאזרח הפשוט להגיש תביעות לבית המשפט, רק מחמת החשש כי אם התביעה תידחה, יוטלו עליו הוצאות ניכרות.
    מאידך גיסא, כפי שעלה בדיון, מדובר בשרשרת של תביעות שהגיש התובע כנגד הנתבע, אשר אחת מהן נדונה יום קודם לתביעה זו ונדחתה. התובע בחר לצרף, ללא כל עילה שבדין, מעסיקים ומממנים של הנתבע 1, אשר אין להם שום קשר לפרסומים, כפי הנראה במטרה לפגוע בנתבע 1 על רקע פעילותו כנגד העירייה והעומד בראשה.
35. בנסיבות אלה, כאשר התובע הוא אישיות ציבורית ולא אזרח פשוט שנעשה לו עוול, נראה לי כי על ההוצאות לשקף את התנהלותו של התובע נגד מי שמנסה לבקר את התנהלותו.
36. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1-2, ומחייב את התובע בהוצאות הנתבעים הללו בסך כולל של 2,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בידי התובע.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ו, 10 יולי 2016, בהעדר הצדדים.