ביום 22.1.18 הוריתי על קביעת מועד דיון בהליך דנא, במערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעים 1 ו-6, וזאת על רקע העובדה כי ההליך הסתיים ביחס ליתר הנתבעים.

במסגרת החלטתי, הוריתי, בין היתר, כי הצדדים ישלימו ההליכים המקדמיים, לרבות גילוי מסמכים הדדי ועיון בהם, תשובות לשאלונים אם יוחלפו ופרטים נוספים אם יידרשו, וזאת עד ליום 21.2.18.

בה בעת, כדי לייעל את קדם המשפט ולאפשר דיון ענייני, קבעתי כי יש להגיש את בקשות הביניים בהקדם האפשרי לאחר שהתעוררה עילת הבקשה, ולכל המאוחר עד ליום 21.3.18.

ביום 26.3.18 הגיש הנתבע 1 "בקשה למחיקת התביעה נגד המבקש עקב הפרת צו גילוי מסמכים".

במסגרת הבקשה טען הנתבע 1 כי בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 22.1.18, הוא העביר לב"כ התובע תצהיר גילוי מסמכים כדין, בצירוף כלל המסמכים שברשותו הנוגעים לעסקה מושא התובענה, בצירוף בקשה כי התובע ימציא לידיו תצהיר גילוי מסמכים מטעמו.

לפי הנטען, ב"כ התובע לא השיבה לפניותיו, ועל כן, נטען כי יש מקום להורות על מחיקת כתב התביעה.

בהחלטתי העוקבת בו ביום קבעתי כי אין מקום להידרש לבקשה, מאחר שבהתאם להחלטתי מיום 22.1.18, המועד להגשת בקשות בעניין ההליכים המקדמיים חלף ביום 21.3.18.

ביום 10.4.18 הגיש הנתבע 1 "בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 26.3.18", במסגרתה נטען כי בשל חשיבות הליך גילוי המסמכים, אין מקום לדחות בקשה בנדון אף אם חלף המועד לקיום ההליכים המקדמיים.

הנתבע 1 הוסיף וטען בבקשה כי סוגיית גילוי המסמכים הינה "עיקרון מהותי של שיטת המשפט, אשר נועד בראש ובראשונה לאפשר דיון הוגן בתובענה, להביא לחשיפת האמת, ולקיים את ההליך המשפטי באופן גלוי ושוויוני..." (ס' 6 לבקשה).

בתגובת התובע לבקשה, נטען כי השיטה הנוהגת איננה מאפשרת הגשת בקשה לעיון חוזר, וכי ממילא הבקשה אף לא נתמכה בתצהיר.

התובע הוסיף וטען כי הנתבע 1 פעל בחוסר תום לב עת התעלם בבקשתו מהחלטת ביהמ"ש מיום 22.1.18, לרבות ביחס לדרך הילוכו על רקע המועדים שנקבעו בהחלטה.

בנוסף, נטען בתגובה כי הבקשה שהגיש הנתבע 1 ביום 26.3.18 למחיקת התביעה עקב הפרה לכאורה של צו לגילוי מסמכים, איננה מיוסדת על מצב משפטי תואם. זאת, מאחר שכלל לא ניתן צו על ידי בית המשפט, וממילא, לא היה הנתבע 1 זכאי להגיש בקשה שהורתה בתקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

בשים לב להחלטת ביהמ"ש מיום 1.5.18, הוסיף התובע וטען בתגובה נוספת מיום 16.5.18, כי לא נשלחה אליו דרישה לגילוי מסמכים במסגרת המועדים שנקבעו בהחלטת ביהמ"ש מיום 22.1.18.

בתשובת הנתבע 1 לתגובת התובע, נטען כי ביהמ"ש רשאי לעיין מחדש בהחלטה שנתן בהליך ביניים, ככל שעולה חשש כי החלטתו מוטעית.

באשר לטענה כי פעל בחוסר תום לב, הכחיש זה האחרון בתוקף את הטענות, תוך שהפנה למסמכים אשר נלוו לבקשתו.

דיון

הליכי גילוי ועיון במסמכים

במסגרת רע"א 4234/05 בנק מזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 14.8.05) קבע כב' ביהמ"ש העליון כי: "המטרה של הליכי גילוי ועיון הינה להביא לכך שההליך העיקרי יתנהל בקלפים גלויים, כאשר כל צד יודע מראש מהם המסמכים שבידי הצד האחר, ואשר יש בהם כדי לחזק את עניינו של הצד האחר או להחליש את עניינו של זה. כך תימנע הפתעה של הצד שכנגד במהלך ההוכחות ויקטן החשש שהפתעה כאמור תוביל לעיכובים בשמיעתו של המשפט (רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת הישוב-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (1) 515, 520). ניהול שלב ההוכחות באופן שכל אחד מבעלי הדין מודע לחומר שבידי יריבו אף יגביר את יכולתו של בית המשפט בחשיפת האמת".

בשל כך, נקבע כי יש להבטיח גילוי רחב, ככל הניתן, של המידע שיש לו קשר הדוק עם התובענה, וכי מידת הרלוונטיות של מסמך לעניין גילויו, רחבה יותר משאלת קבילותו במשפט, ותלויה במידת האפשרות שהמסמך ישפוך אור על המחלוקת שבין הצדדים (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' הנרי אזולאי, מט(4) 54, 60; רע"א 8290/01 איזוטופ נ' דן רנט א-קאר בע"מ ואח').

באשר להיקף חובת גילוי המסמכים, קבע כב' ביהמ"ש העליון ברע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' זאב איזנברג (ניתן ביום 1.11.05, לא פורסם):

"יש לזכור כי הליכי הגילוי והעיון מקומם בשלב המקדמי-המכין, שהרי הם הפרוזדור בדרך לטרקלין המשפט. על מנת שהליכים אלו לא יתמשכו מעבר לנדרש, לא יהיו כרוכים בהוצאות מיותרות ולא יפגעו ביעילות הדיונית, הוטלו מגבלות מסוימות על היקף תחולתם... כך, אין מקום לדרוש מן הצדדים לדיון לחשוף מסמכים אשר אינם נמצאים בחזקתם או בשליטתם... כמו כן, בית המשפט רשאי שלא לאשר בקשה לגילוי מסמכים אשר היא בלתי סבירה ועלולה להכביד על בעל הדין יתר על המידה...חובת גילוי המסמכים חלה אך ורק על מסמכים שנמצאים בידיו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו. חובת זו (כך במקור - י.ד.) אינה משתרעת מטבע הדברים על מסמכים אשר טרם נוצרו. לשון אחר: חובת הגילוי חלה על מסמכים קיימים; אין משמעה חיוב בעל הדין לבצע בירורים עובדתיים כאלו ואחרים ולייצר מסמכים מסוימים במיוחד לצורכי המשפט... במסגרת הליך גילוי המסמכים נדרש בעל הדין להצביע על המסמכים אשר נמצאים ברשותו או בשליטתו, הא ותו לא. אין זה מתקבל על הדעת כי במהלך השלב המקדמי יידרש בעל דין לערוך בירורים וחקירות שונות, ודאי לא כאלו הכרוכים במאמץ רב, במטרה לייצר מסמכים הדרושים לצד השני לשם ביסוס תביעתו או הגנתו. הטלת נטל שכזה, ותהא תרומתם של המסמכים לביסוס התביעה גדולה ככל שתהא, אינה עולה בקנה אחד עם המטרה העיקרית העומדת בבסיס הליך גילוי המסמכים - קידום ההגינות והיעילות הדיונית - ונראה שהיא אף נוגדת את עקרונות שיטת המשפט בעניין נטל ההוכחה וחובתו של תובע (למעט במקרים חריגים) לשאת בו....במקום אחר עמדתי על כך שהשלב המקדמי של גילוי מסמכים אינו יכול להיות תחליף לשלב ההוכחות" (ההדגשות אינן במקור. השווה: רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ).

במקרה דנא. כאמור, בהחלטתי מיום 22.1.18 קבעתי לוחות זמנים קצובים להגשת בקשות ביניים בעניין ההליכים המקדמיים, וזאת לא יאוחר מיום 21.3.18. זאת, מאחר ש"מטרה זו תושם לאל אם לא יקוימו הצווים בתוך זמן סביר לפני המועד שנקבע לבירור התובענה" (א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה 11, עמ' 257; ע"א 377/71 הלרונג נ' מרזוק פד"י כה(2) 779).

נוכח האמור, לא מחוורת טענת הנתבע 1 לפיה שגה ביהמ"ש כאשר החליט לדחות את בקשתו מיום 26.3.18, בשל העובדה כי כי חלף המועד להגשת בקשות בעניין ההליכים המקדמיים (ס' 4-5 לבקשה מיום 10.4.18).

כאשר בית המשפט קובע מועד מוגדר, על בעל הדין לפעול בהתאם למועד שנקבע. ככל שהוא חפץ בקבלת ארכה מטעמים שונים, עליו להגיש בקשה מתאימה. הדרך הנאותה בוודאי שאיננה יכולה להיות על דרך של התעלמות מהמועד שנקבע בהחלטת ביהמ"ש, תוך טענה מאוחרת כי בשל חשיבותו של הליך גילוי המסמכים, "אין לדחות בקשה בעניין גילוי מסמכים גם אם חלף המועד לקיום ההליכים המקדמיים" (ס' 5 לבקשה מיום 10.4.18).

בהקשר זה הפנה הנתבע 1 לאמור ברע"א 828/13 ד"ר פלוטקין נ' smith kline beecham biological, שם נקבע שככלל יש לנקוט בגישה המתירה את גילוי המסמכים, אף בשלב מאוחר, זאת בשל חשיבותם לקידום ההליך המשפטי.

בכל ההערכה, הנתבע 1, באמצעות בא כוחו, קורא פנים שלא כהלכה בקביעת ביהמ"ש בפרשת ד"ר פלוטקין. לאמור, כב' ביהמ"ש העליון לא קבע כי בעל דין רשאי לסטות מסדרי הדין הנוהגים ולפעול כאוות נפשו. אדרבה, הקפדה על כללי הפרוצדורה ועל המועדים שנקבעו, הכרחית היא לניהולו של הליך משפטי תקין (השווה האמור בע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ).

בפרשת ד"ר פלוטקין נקבע כי בכל הנוגע לבקשות לעיון במסמכים שהוגשו בשיהוי, הובעה בפסיקה העמדה שלפיה מאחר שלגילוי המסמכים תפקיד חשוב בבירור הפלוגתאות שבין הצדדים, יש לנקוט בגישה המתירה את גילוי המסמכים, אף בשלב מאוחר. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי משנה תוקף יש לכך באותו מקרה, שעה שרק במהלך שמיעת הראיות התברר דבר קיומם של מסמכים מהסוג שאת גילויו מבקשים, זאת בניגוד למה שהוצהר בתצהירי גילוי המסמכים שהוגשו בשלב קדם המשפט.

לאור זאת, לא ניתן לחלץ מכך מסקנה כי בעל דין רשאי להתעלם מהחלטה שיפוטית ביחס למועד שנקבע להגשת בקשות בעניין הליכים מקדמיים. בעל דין רשאי לעתור להארכת מועד, ככל שנסיבות עניין קונקרטי הולמות הגשת בקשה כאמור, אך לא להתעלם מהחלטה שיפוטית מתוך סברה מוטעית כי בכל מקרה נוכח חשיבות הליכי גילוי המסמכים, יהא בכוחו להגיש הבקשה בכל מועד נתון.

העדר תוחלת בביטול החלטתי מיום 26.3.18

אפילו מצאתי להתעלם מהעובדה כי הבקשה מיום 26.3.18 הוגשה בחלוף המועד שנקבע בהחלטתי מיום 22.1.18, לגופו של עניין, לא היה מקום להיעתר לבקשה למחיקת התביעה, מאחר שהתובע לא הפר צו שיפוטי לגילוי מסמכים.

לשון אחר. בבקשה, בתגובה ובתשובה ניטשת בין הצדדים פלוגתא ביחס לשאלה האם רשאי ביהמ"ש לעיין מחדש בהחלטתו מיום 26.3.18, וככל שכן, באלו מקרים יהא רשאי ביהמ"ש לשנות ההחלטה.

כפי שיבואר להלן, בנסיבות המקרה דנא סבורני כי למחלוקת זו אין נפקות אופרטיבית, שכן, ממילא גם לגופו של עניין לא ניתן להיעתר לבקשה מיום 26.3.18 במתכונתה.

תקנה 122 לתקנות קובעת כי בעל דין שאיננו מקיים צו להשיב על שאלון, צו לגילוי מסמכים או צו לעיון במסמכים, ימחק ביהמ"ש את כתב טענותיו, אף כי רשאי ביהמ"ש להאריך המועד לקיום הצו.

תנאי מוקדם להגשת בקשה למחיקת כתב טענות לפי תקנה 122, מחייב הגשת בקשה מקדימה להורות על מתן צו לגילוי מסמכים מסוימים או לעיין במסמכים שנזכרו בכתב הטענות של התובע, כהוראת תקנות 116 ו-117 לתקנות (או לפי תקנות אחרות, לפי העניין).

במקרה דנא, ביום 22.1.18 ניתנה החלטה כללית בטיבה לפיה, על בעלי הדין להשלים ההליכים המקדמיים, לרבות גילוי מסמכים הדדי ועיון בהם, עד למועד מוגדר. ככל שלגרסת הנתבע 1, התובע לא פעל בהתאם לדרישה שהפנה אליו לגלות מסמכים שונים, היה בכוחו של הנתבע 1 להגיש לביהמ"ש בקשה למתן צו לגילוי המסמכים, וככל שביהמ"ש היה נעתר למתן צו והתובע לא היה פועל בהתאם לאמור בצו, רשאי היה הנתבע 1 לעורר בקשה מתאימה בהתאם לתקנה 122 לתקנות.

לא ניתן להישען על החלטתי מיום 22.1.18 לבדה כמסד להגשת בקשה לפי תקנה 122 לתקנות.

כך, ברע"א 5417/12 ב.ג. נגב טכנולוגיות ויישומים בע"מ נ' אינק, מתפרש במובהק מקביעת כב' בית המשפט העליון כי החלטה כללית בטיבה של בית המשפט המחוזי לפיה, "גילוי מסמכים יבוצע תוך 60 יום, כל שאלון שיישלח תוך 30 יום ייענה תוך 30 יום נוספים", איננה מהווה צו לעיון במסמכים, "ומשלא הפרו המשיבות את צו גילוי המסמכים, לא נראה כי היה מקום להפנות את המבקשת לפעול במסלול של הוראת תקנה 122, ויש לאפשר לה לבקש את העיון במסמכי המשיבות בהתאם לתקנות 116 ו-117 לתקנות" (ס' 12 להחלטה).

בית המשפט העליון עמד על כך ש"יש להצביע על החלטה פורמאלית שניתנה על ידי בית המשפט לעניין גילוי המסמכים אשר הופרה על ידי המשיבות..." (שם, שם; ספרו של גורן הנזכר, עמ' 278).

מתוך שכך, אף אם ניתן לומר כי בנסיבות המקרה דנא מוסמך ביהמ"ש לעיין מחדש בהחלטתו מיום 26.3.18, לא ניתן להיעתר לבקשה מיום 26.3.18 גופה, באשר הנתבע 1 כלל לא עתר להגשת בקשה מוקדמת למתן צו לפי תקנות 116 ו-117 לתקנות.

בכך עוד טרם נתתי דעתי לעובדה כי לפי ההלכה הפסוקה, אין דרכו של בית המשפט למחוק כתב טענות מכוח תקנה 122, אלא אם סירב בעל דין בזדון לקיים אחר צו של בית המשפט (ע"א 43/76 שדה אליעזר מושב נ' סביר פד"י לא(1) 653, 655).

במקרה דנא, כאמור, לא ניתן צו מכוח תקנות 116 ו-117 לתקנות, וממילא, לא הוכח בפניי כי התובע סירב בזדון לקיים אחר צו שלא ניתן. למצער, בוודאי שלא שוכנעתי כי התובע התכוון להמרות את פיו של בית המשפט או לזלזל בחובתו, ועל כן, לא ניתן להיעתר למחיקת כתב טענותיו (רע"א 7620/04 נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ).

לכך יש לצרף את העובדה כי מחיקת כתב טענות על פי הסמכות המוקנית בתקנה 122, מהווה סנקציה חמורה, שככלל, בית המשפט יימנע מנקיטתה כל עוד הוא סבור כי יש בידו לכפות ציות לצו באמצעים מתונים יותר, לרבות על ידי הארכת המועד שנקבע לקיום הצו (השווה: רע"א 3254/96 רשת שוקן בע"מ נ' הכשרת הישוב בע"מ, פד"י נא(1) 57, 49).

סיכום

בהחלטתי מיום 22.1.18 קבעתי כי בקשות בעניין ההליכים המקדמיים יוגשו לא יאוחר מיום 21.3.18.

חרף האמור, רק ביום 26.3.18 הגיש הנתבע 1 בקשה בנדון, ובשים לב לעובדה כי המועד להגשת בקשות בעניין ההליכים המקדמיים חלף, הוריתי בו ביום על דחיית הבקשה.

בכל מקרה, אף לו הייתי מוצא כי בסמכותי לדון מחדש בהחלטתי כנזכר, לא היה בכך כדי להוביל להיעתרות לבקשת הנתבע 1 מיום 26.3.18 למחוק התביעה עקב הפרה נטענת של צו לגילוי מסמכים מצד התובע. זאת, מאחר שתנאי מוקדם להוכחת הפרת צו על פי תקנה 122, הוא קיומו של צו כזה, ואילו במקרה דנא לא עתר הנתבע 1 למתן צו עובר להגשת בקשתו מיום 26.3.18.

לטעמי, על הנתבע 1 היה לעתור להגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשות בעניין ההליכים המקדמיים, ולא לעשות דין לעצמו ולהגיש בקשה בחלוף המועד, משל החלטת ביהמ"ש שקצבה מועד מוגדר להגשת בקשות בעניין ההליכים המקדמיים הינה המלצה בעלמא.

ככל שהיה עושה כן ובית המשפט היה נעתר להארכת המועד (ובהקשר זה יש להניח כי בית המשפט לא היה מקמץ ידו, אף אם בנסיבות מסוימות בכפוף לחיוב בהוצאות), היה בכוחו לעתור למתן צו לגילוי מסמכים, וככל שהתובע לא היה פועל בהתאם להחלטה שהייתה ניתנת בנדון, כי אז הייתה קמה לנתבע 1 הזכות לפעול להגשת בקשה בהתאם לתקנה 122 לתקנות.

לאור כל האמור, מצאתי להורות על דחיית הבקשה במתכונתה, תוך חיוב הנתבע 1 בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום, אחרת - יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

אין בכך כדי להביע עמדה ביחס לבקשה שתוגש, ככל שתוגש על ידי הנתבע 1, בהתאם לאשר פורט לעיל, לרבות בשים לב לעובדה כי ספק אם נגרם נזק לתובע בשל חלוף הזמן עד הנה, כמו גם בהתחשב במידת הרלוונטיות הנטענת של המסמכים לצורך ניהול ההליך דנא.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג סיוון תשע"ח, 06 יוני 2018, בהעדר הצדדים.