עניינה של הסוגיה המונחת להכרעה הינה האם יש מקום להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם להוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי

בכתב התביעה נטען כי בעת שהתובע התכוון לבנות את ביתו, הוא פגש את הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר ציין בפניו כי הוא ושותף אחר עמו מתעסקים בליווי לקוחותיהם לסין, על מנת לאתר ולרכוש סחורה איכותית לבתים במחירים זולים.

התובע התרשם מההבטחות ומהמצגים שהציג בפניו הנתבע, והתקשר עם הנתבעים 1 ו-2, ולאחר מכן, נסע יחד עם רעייתו לסין, שם הם רכשו סחורה על סך 295,000 ₪.

בפועל, כך לפי הנטען, הגיע לביתו של התובע משלוח, הכולל, בין היתר, ציוד השייך לצדדים שלישיים, באופן שחייב את התובע לאחסן את החפצים ולשלם בעבור האחסון.

כן נטען כי חלק מהציוד שהגיע היה פגום, וכי חלק נוסף מהציוד כלל לא הגיע.

חרף הבטחות מאוחרות וסיכום מחודש, לא פעלו הנתבעים לספק לתובע את כלל הסחורה כמתחייב.

לאור כל האמור, עתר התובע לחייב את הנתבעים לשלם סכומים מוגדרים, תולדת מחדלם כנטען.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבע, נטען כי הנתבע 2 הוא אשר היה אמור לטפל בעניינו של התובע. על כן, ומאחר שגם התובע ער לכך, אין מקום להפנות טענות בנדון כלפי הנתבע. ראיה לכך תימצא בעובדה שגם המסמך שנחתם בשלב מאוחר יותר, אחר שהתגלעו מחלוקות, היה בין התובע לבין הנתבע 2 בלבד.

כן כפר הנתבע בהיקף סכום הרכישה הנטען, כמו גם בהיבטים נוספים המפורטים בכתב התביעה.

ביום 22.11.17 ניתן פסק דין נגד הנתבעים 2, 4 ו-5, בהעדר הגשת כתב הגנה, וביום 17.12.17 הוריתי על סילוק התביעה על הסף נגד הנתבעת 3, וזאת בשל הטעמים הכלולים בהחלטתי.

נוכח האמור, הדיון בהליך דנא נותר במערך היחסים שבין התובע לבין הנתבעים 1 ו-6.

טענות הצדדים במסגרת הבקשה למתן צו להפקדת ערובה

הנתבע הגיש כאמור בקשה להורות לתובע להפקיד ערובה. זאת, מאחר שלדבריו התובע לא שילם את ההוצאות שנפסקו בהליך לטובתו, במסגרת החלטת ביהמ"ש מיום 17.12.17.

לטענת הנתבע, בהתאם להלכה הפסוקה, אי תשלום הוצאות משפט מהווה נתון שיש בו כדי להעצים את החשש שמא הוא לא יוכל לגבות הוצאות משפט נוספות, ככל שייפסקו לטובתו בהליך.

באשר לסיכויי ההליך, טען הנתבע כי היה זה הנתבע 2 כאמור, או מי מטעמו, אשר ליווה את התובע לסין, וכי גם ההסכם המאוחר נחתם מול הנתבע 2 לבדו.

אומנם. שמו של הנתבע נזכר בכתב התביעה ברקע המעטר את העובדות הכרונולוגיות, אך אין בכך כדי לייצר עילת תביעה מוגדרת נגדו.

לאור המקובץ, עתר הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסכום משמעותי, כתנאי להמשך ההליך.

בתגובת התובע מיום 27.11.18, נטען כי הכלל הנוהג הינו להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה רק במקרים חריגים בלבד, אשר המקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם.

באשר לסיכויי ההליך, נטען כי הנתבע עצמו הודה בכתב ההגנה כי היה מעורב בעסקה, וכי הציג עצמו כשותף של הנתבע 2. נוסף לכך, נטען כי המסמכים שצורפו על ידי התובע לתצהיר גילוי המסמכים מעידים על קיומה של תקשורת בין הצדדים, לרבות לאחר הפגישה הראשונה ביניהם.

בסיפת התגובה, נטען כי התובע שילם בינתיים את הוצאות המשפט בהם חויב.

בתשובת הנתבע לתגובת התובע מיום 5.12.18, נטען כי התובע לא התמודד עם ההלכות המשפטיות, המורות כי אי תשלום הוצאות יכול שישמש מסד לצורך חיוב תובע בהפקדת ערובה.

לגופו של עניין. טען הנתבע כי רק לאחר הגשת הבקשה, שילם התובע את חובו בתיק ההוצאה לפועל, ומכאן גם ניתן להסיק לגבי חוסר תום ליבו.

כן נטען כי חרף העובדה שהתובע קיבל פסק דין נגד נתבעים אחרים בתיק, לא פעל בינתיים להיפרע נגדם באמצעות ההליכים הקיימים בדין, ואף בכך יש כדי ללמד על חוסר תום ליבו.

לחילופין, עתר הנתבע לחייב את התובע בהוצאות משפט, שכן, רק בשל הגשת הבקשה בא התובע לכלל תשלום החוב הפסוק.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כהאי לישנא: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

במסגרת הוראות התקנה, לא התווה המחוקק אמות מידה התוחמות היקף שיקול דעתו של ביהמ"ש בבואו לשקול הטלת ערובה. ואולם, את אשר החסיר המחוקק השלימה ההלכה הפסוקה בשורה ארוכה של הלכות, אשר המכנה המשותף הניבט מהן הינו כי שיקול דעתו של ביהמ"ש הינו רחב, וכי עליו לאזן בין שיקולים נוגדים שנמנו בפסיקה, אף כי אינם בגדר רשימה סגורה.

תמציתם של הדברים הינו שכאשר ביהמ"ש בוחן האם יש מקום לחייב תובע להפקיד ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, ככל שתביעתו תידחה, עליו ליטול במניין שיקוליו, מחד, את זכות הגישה לערכאות ומתוך שכך לאמוד את סיכויי התביעה, אף אם הדבר כרוך במתן "הגדרה מילולית לסיכויים" (רע"א 5104/10 בן דוד נ' מדינת ישראל), ומאידך, את האינטרס של הנתבע כי מקום שבו התביעה תידחה יהא בכוחו להיפרע הוצאותיו, אך זאת אם שוכנע ביהמ"ש כי על רקע המצטייר בפניו, סיכויי ההליך אינם גבוהים, ומטה לחמו של התובע עלול שלא להשביע רעבון הוצאות הנתבע.

נימוק נוסף שבכוחו של בית המשפט להביא בחשבון, כרוך אחר הבחינה האם התובע שילם את הוצאות המשפט שנפסקו נגדו בינתיים. זאת, מאחר שיש בכך כדי להניב מסקנה אפשרית כי לא יהא בכוחו לעמוד בתשלום ההוצאות, ככל שייפסקו לחובתו בסופו של יום. בהקשר זה נקבע:

"תקנה 519 מותירה לבית המשפט שיקול דעת האם לחייב תובע בהפקדת ערובה, ובפסיקה נקבעו כמה שיקולים מנחים לעניין זה...לא זו אף זו, נראה כי בענייננו יש טעם נוסף לחייב בהפקדת ערובה והוא אי תשלום הוצאות משפט שנפסקו בעבר לטובת המבקשים. נתון זה יש בו כדי להעצים את החשש שמא המבקשים לא יוכלו לגבות הוצאות משפט נוספות אם ייפסקו לטובתם בתום ההליך. אם בגביית הוצאות שנפסקו בהליכי ביניים נתקלו המבקשים בקשיים, אזי קל וחומר שעלולה להתעורר בעיה אם ייפסקו הוצאות לחובת המשיב בסוף הליך ארוך של הוכחות..." (רע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' יעקב בינסון - פורסם במאגרים).

אכן. במקרים רבים שמזמנים ההליכים המשפטיים לא קלה היא מלאכת האיזון באשר היא חובקת בחובה אינטרסים וערכים מתחרים, היוצרים מתח מתמיד בין הרצון לאפשר לתובע יומו בביהמ"ש, לבין זכותו הלגיטימית של הנתבע כי לא ייצא שכרו בהפסדו (ע"א 27/81 מודול חברה להנדסה נ' אימקו, לז(1) 211), שכן, "ניהול הליכים משפטיים הוא עניין יקר" (בש"א 684/95 סוסנוביק נ' בנק לאומי לישראל - פורסם במאגרים).

הכרח כי נאמר: עוניו של התובע, לבדו, לא ישמש כעילה לחיובו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות, ואם אחרת נקבע, תהא בכך משום פגיעה אינהרנטית בזכותו הקנויה של אדם לבקש מזור מהערכאה השיפוטית (ע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ), ואפשר גם שייווצר הרושם המוטעה כי "צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי הממון" (רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין).

ואולם, זכותו של התובע אינה עומדת בחלל ריק. כנגד הפררוגטיבה שלו להישמע, ניצבת זכותו של הנתבע שלא להיות מוטרד בהליכים שאפשר כי אין בהם תוחלת, על דרך של חסרון כיס ופגיעה קניינית ברכושו אם התביעה תידחה, והוא יימצא בפני שוקת שבורה החוסמת דרכו מגביית הוצאות ההליך (ראה והשווה: רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל).

לא בכדי, אבן הבוחן הניצבת בפני ביהמ"ש בבואו ליתן הכרעה בנדון, נעוצה במידה רבה באומדן סיכויי ההליך. ככל שיתרשם ביהמ"ש כי סיכויי התביעה נמוכים יותר, תהא הנטייה לחייב התובע בהפקדת ערובה גבוהה יותר, וההיפך (ראה עוד: רע"א 1572/14 דוד עזר נ' אמריקה-ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ).

מן הכלל אל הפרט

בחינת סיכויי ההליך במקרה דנא, מעלה על פניו, מבלי לנקוט עמדה מכרעת ובזהירות המרבית, כי התביעה מגלה עילה לכאורית.

אכן. מכתב התביעה קיים קושי לעמוד על מידת התוקף של הטענות נגד הנתבע. ואולם, בשים לב לעובדה כי הנתבע הודה כי נפגש עם התובע בעניין העסקה מושא התביעה, וכי בתחילה הציג עצמו כשותפו של הנתבע 2, אף אם בשלב מאוחר יותר נפרדו דרכיהם, אינני סבור כי ניתן לקבוע אפריורית כבר בשלב זה שהתביעה בהכרח נעדרת עילה נגד הנתבע.

אומנם, הנתבע מפרט השתלשלות עובדתית חלקית, המציפה סימני שאלה ביחס לסעדים המבוקשים הנוגעים אליו. ואולם, דווקא בשל כך ראוי לטעמי ללבן את העובדות ואת הנגזרת העולה מהן. מסקנה מוגדרת תימצא רק לאחר קביעת עובדות, ובחינת הגרסאות הנוגדות של בעלי הדין.

באשר למצבו הכלכלי של התובע, ככלל, ברי בעיניי כי אי תשלום הוצאות משפט מהווה נתון שעל בית המשפט לשקלל בעת בחינת השאלה האם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

העובדה כי רק לאחר הגשת הבקשה, בסמוך לפני הגשת התגובה, נזכר התובע לשלם את ההוצאות שנפסקו בינתיים נגדו, יכולה בנסיבות מתאימות ללמד כי התובע מתקשה אף בתשלום הוצאות נמוכות באופן יחסי, ובוודאי שייקשה עליו לשלם הוצאות גבוהות יותר, אילו יחויב בהן בהמשך ההליך.

אין צריך לומר כי היה על התובע לשקף בתגובתו במפורש כי שילם את ההוצאות יום בודד לפני הגשת תגובתו, ואף לבאר מדוע לא פעל לעשות כן עד לאותו מועד.

עם זאת, בשים לב לעובדה כי בסופו של דבר התובע שילם את ההוצאות, ומאחר שאין אינדיקציות אחרות שיכולות ללמד לכאורה כי מטה לחמו מצומצם באופן יחסי, סבורני כי לעת הזו אין מקום להגיע למסקנה כי לא יעלה בידי התובע לשלם הוצאות אילו יחויב בהן.

סיכום

על פניו, לא ניתן לקבוע באופן דיכוטומי כי לא יעלה בידי התובע לזכות בסעד, ככל שיוכיח את כלל העובדות הנטענות. אין בכך כדי לחלץ מסקנה הפוכה, אך כאמור, די בכך כדי לקבוע כי לא מדובר בתביעה משוללת יסוד, המניחה בהכרח מסד להגיון חיוב התובע בהפקדת ערובה.

נוסף לכך. לא התרשמתי במובהק לעת הזו כי התובע נטול יכולת כלכלית לשלם את ההוצאות, ככל שייפסקו נגדו בהמשך ההליך. הגם שיש להצר על כך שהתובע פעל לתשלום ההוצאות רק לאחר הגשת הבקשה להפקדת ערובה, מבלי שטרח לפרט זאת בתגובה שהגיש, אינני סבור כי יש לגזור מסקנה כי בשל כך בלבד יש לחייבו בהפקדת ערובה.

ויודגש. הגם שהגעתי למסקנה כי אין מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה, הרי אם יימצא בהמשך ההליך כי התובע שוב אינו משלם הוצאות, ככל שייפסקו לחובתו, כי אז שמורה לנתבע הזכות להגיש בקשה מתאימה פעם נוספת, ובמקרה כזה לא בהכרח ייטה בית המשפט להגיע למסקנה דומה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות ביחס לבקשה זו.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' טבת תשע"ט, 17 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.