לפניי תביעה כספית ע"ס 160,000 ₪, שהתובע טוען כי מגיעים לו מאת הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") בגין נזקים שלפי הטענה נגרמו לו עקב הפרת הסכם ליבוא ריהוט ומוצרי בניה מסין במסגרת בניית ביתם של התובע ורעייתו.

רקע עובדתי שאינו במחלוקת

1. במהלך שנת 2014-2013 או סמוך לכך בנה התובע, יחד עם רעייתו הגב' סליבנוב אלה (להלן: "אלה") את ביתו על מגרש שרכש בישוב גבעות בר.
2. במהלך בניית הבית שמע התובע משכנו, מר משה טמיר (להלן: "טמיר") אודות עסק בשם BAIT4YOU (להלן: "העסק"), שעוסק באספקת סחורה מסין ובכלל זה אביזרים, כלים סניטריים, מטבחים וריהוט מסוגים שונים. טמיר הפנה את התובע לנתבע, כנציג העסק, ובמועד כלשהו בתחילת שנת 2014 נערכה פגישה בין הנתבע לבין התובע בביתו של התובע, ששכן באותה עת בבאר שבע (פגישה זו תכונה להלן: "הפגישה הראשונה").
3. במהלך הפגישה הראשונה הציג הנתבע לתובע ורעייתו את מאפייני העסק, ככזה שעוסק בליווי בונים בתהליך יבוא ריהוט ומוצרים אחרים מסין ארצה, ומסר להם את הפרוספקט, שצורף וסומן כנספח ג' לתיק הראיות מטעם התובע (להלן: "הפרוספקט"), הכולל תמונות של מוצרים שונים כגון ארונות מטבח, כלים סניטריים, ריהוט פנים וריהוט חוץ ועוד. הפרוספקט כלל גם תיאור של מסלולי ההתקשרות עם העסק, לרבות תיאור תהליך הרכישה של הציוד, הכולל נסיעה של הלקוח לסין, ליוויו על ידי נציגי העסק שהות בוילה השייכת לעסק ועוד. עוד נרשם בפרוספקט כי נציג העסק יהיה זמין 24 שעות ביממה ללקוח ועוד. בפרוספקט מצוין עוד כי לעסק משרדים גם בישראל וגם בסין, בסמוך למפעלים המייצרים את הסחורה ומובהר בו כי בעלי העסק הם ישראלים החיים בסין כעשור, בעלי וותק וידע רב בשוק המקומי ובתהליכי הקניה של הסחורות השונות.

בראש כל עמוד בפרוספקט מופיע לוגו הכולל את שם העסק – BAIT4YOU – ובסוף הפרוספקט נרשם "מנכ"ל – מר עטיה טדי" (הנתבע) ופרטי התקשרות.

1. במהלך הפגישה הראשונה הציע הנתבע לתובע ולאלה להצטרף לחוג הלקוחות של העסק וציין כי העסק מנוהל על ידו ועל ידי הנתבע מס' 2 (להלן: "יניב"), אשר נמצא בסין וילווה את השניים לחנויות ומפעלים הנמצאים בסין, ככל שיצטרפו ללקוחות העסק.
2. לאחר הפגישה הראשונה הוזמנו התובע ואלה לאשדוד, שם הוצג להם בית לדוגמה, אשר הנתבע טען כי נעשה בו שימוש בסחורות שיובאו מסין.
3. ביחס לעסק יצוין במאמר מוסגר, כי אמנם בפרוספקט ההתייחסות אליו היא כאל "חברה", ברם אין בין הצדדים מחלוקת על כך שאין מדובר בחברה בע"מ אלא בשם מסחרי בלבד שניתן לפעילות העסקית הרלוונטית (כפי שיפורט להלן, הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבע היה שותף של יניב באותה פעילות ובכללה ההתקשרות עם התובע). מובהר לפיכך כי ההתייחסות בפסק הדין לעסק, לצד ההתייחסות לנתבע ויניב בהתקשרות מול התובע, היא לשם הנוחות בלבד, ואינה באה לייחס לעסק מעמד משפטי עצמאי.
4. בין הצדדים לא נחתם כל הסכם התקשרות בכתב במעמד הפגישה הראשונה, או בסמוך לאחריה, אולם אין מחלוקת כי בעקבות פגישה זו רכשו התובע ואלה כרטיסי טיסה לסין תמורת הסך של 1,780 דולר ארה"ב, וביום 20.02.2014 הגיעו השניים לסין.
5. במהלך הביקור בסין, ביקרו התובע ואלה בחנויות ומפעלים, בלוויית אנשים שנשלחו על ידי יניב ללוותם והשניים הזמינו מוצרים וסחורות שונות במהלך הביקור, שבחלקה כלולה בנספח ה' לתיק ראיות התובע (להלן: "הסחורה שהוזמנה").
6. במהלך הביקור בסין שילם התובע סך של 5,110 דולר ארה"ב (17,992 ₪) כמקדמה לספקים בסין עבור הסחורה שהוזמנה וסך של 7,000 דולר ארה"ב (24,647 ₪) שולם כמקדמה ודמי שירות לעסק. סה"כ שולם עד אותה עת 12,110 דולר ארה"ב (42,639 ₪).
7. ביום 02.03.2014 שבו התובע ואלה מסין וביום 05.03.2014 שילם התובע לנתבע, לבקשתו, סך של 14,000 ₪, ע"ח עלות הסחורה שהוזמנה.

ביום 29.05.2014 שולם לנתבע סך נוסף של 87,000 ₪ עבור הסחורה שהוזמנה והספקתה.

סה"כ שולם עד למועד זה לידי הנתבע עצמו סך של 101,000 ₪ (רא' אישור בכתב של הנתבע שצורף כנספח ז' לתיק הראיות של התובע, בצירוף סעיף 15 לתצהירו של הנתבע, וכן עדותו בעמ' 42 שורה 4).

1. במהלך חודש יולי 2014 הגיעה ארצה מכולה ראשונה, שכללה חלק מהסחורה שהוזמנה (להלן: "המכולה הראשונה").

המכולה הראשונה כללה גם מוצרים השייכים ללקוחות אחרים של העסק וזו הובלה למגרש של התובע בישוב גבעות בר.

התובע נשא בתשלומי מכס, אגרות והוצאות נוספות בסך של 23,021 ₪, כאשר בתוכם שילם גם סך של 3,784 ₪, עבור סחורות השייכות ללקוחות אחרים, וזאת לבקשת הנתבע.

סכום אחרון זה הושב לידי התובע.

1. ביום 15.12.2014 שילם התובע לידי יניב סך של 40,000 ₪, אשר כוון לממן מכולה נוספת שאמורה הייתה להגיע ארצה (להלן: "המכולה השנייה").

ביום 12.07.2015 שולם ליניב סך נוסף, 22,800 ₪, עבור המכולה השנייה.

1. על רקע טענות שהעלה התובע, על כך שהמכולה הראשונה לא כללה את כל חלק הסחורה שהיה אמור להיכלל בה וכן לפגמים שונים במוצרים שהגיעו, ביום 25.10.2015 נערכה פגישה בין התובע ואלה לבין יניב, שבמהלכה נוסח מסמך שכותרתו "פרוטוקול הסכם הבנות", אשר נחתם על ידי יניב בלבד ביום 29.10.2015 (צורף כנספח כ' לתיק הראיות מטעם התובע; מסמך זה יכונה להלן: "הסכם אוקטובר 15").
2. במסגרת הסכם אוקטובר 15 צוין כי הוא נערך בין "חב' BAIT4YOU אשר בבעלות ניסים יניב חזיזה לבין דימיטרי ואלה סליבנוב". בין היתר קבע הסכם זה כי כל הסחורה שהזמינו התובע ואלה עומדת לפני שילוח וכי היא תגיע ארצה עד ולא יאוחר מיום 10.12.2015. בנוסף נקבע כי התובע ורעייתו רשאים לבטל את העסקה כולה, לרבות השבת כל הסכום ששולם, לרבות בגין מוצרים שאינם לשביעת רצון התובע, שלפי הסכם זה עולה כדי 127,854 ₪, ככל שיבחרו לעשות כן. כן הוסכם כי התובע יהיה זכאי לפיצוי בגובה של 1% לכל יום של איחור.

עוד הוסכם, כי תשלום עבור המכולה השנייה יתבצע על ידי התובע רק אם יאשר את טיב הסחורה ואיכותה ואת התאמתה להזמנה.

1. משתנאיו של הסכם אוקטובר 15 לא מולאו והמכולה השנייה לא הגיעה במועד שנקבע, התקיימה פגישה נוספת, ביום 27.12.2015, כאשר התייצב לה הנתבע מס' 4 (להלן: "מאיר"), כמי שהציג עצמו כנציג העסק. במעמד זה נערך מסמך שצורף כנספח כ"א למוצגי התובע, הכולל בכותרתו את שם העסק, מופנה אל "יניב חזיזה – BAIT4YOU" ובמסגרתו מאשר התובע בחתימתו קבלת המחאה לפיקדון, על סך של 120,000 ₪ "עד לקבלת הסחורות המוזמנות מסין", משוכה מחשבונו של הנתבע 5 (המחאה זו תכונה להלין "שיק הביטחון"). בנוסף צוין במסמך כי במידה ועד ליום 15.03.16 (בהסכם עצמו נרשם בטעות 15.03.15), שהוא המועד הנקוב על שיק הביטחון, לא תתקבל הסחורה המוזמנת, אזי יהיה רשאי התובע לעשות שימוש בשיק הביטחון (מסמך זה מיום 27.12.2015 יכונה להלן: "הסכם דצמבר 15").
2. ביום 03.04.2016 התקיימה פגישה נוספת בין התובע ואלה לבין מאיר, כאשר נכח בה גם טמיר. במהלך פגישה זו נערך מסמך נוסף, שצורף כנספח כ"ב לתיק ראיות התובע, שלפי הרשום בו, נערך בין "מאיר – נציג חב' בית פור יו... לבין דמיטרי סליבנוב...". במסגרת המסמך צוין בין היתר כי מאיר מפקיד בידי התובע 6 המחאות בנות 20,000 ₪ כל אחת, אף הן מחשבונו של נתבע 5, ובסה"כ 120,000 ₪ וזאת "כהמשך לעסקה שאמורה להתבצע". בהמשך ההסכם התחייב מאיר לכך שבתוך 3 שבועות יוצג לתובע מסמך המאשר כי המכולה השנייה יצאה מסין. בנוסף הוסכם שלאחר הגעת המכולה השנייה מסין תבוצע בדיקה משותפת של התכולה, טיבה וכמותה. בנוסף צוין בהסכם כי מוסכם שהסך של 120,000 ₪ מהווה "את כלל סכום העסקה אשר התבצעה בסין". עוד הוסכם כי שיק הביטחון שנמסר לידי התובע כחלק מהסכם דצמבר 15, יימסר לידי טמיר, אשר מכונה במסמך זה "הבורר", עד השלמת העסקה. עם תום העסקה תושב ההמחאה לידי מאיר וזאת, בלשון ההסכם, "למקרה שהעסקה נסתיימה ללא הפרעות. אחרת, יימסר השיק לדמיטרי סליבנוב" (הסכם זה, מיום 03.04.2016, יכונה להלן: "הסכם אפריל 16").
3. המכולה השנייה לא הגיעה ארצה כלל.
4. התובע הפקיד את ההמחאות שהתקבלו במסגרת הסכם אפריל 16, אולם מתוכן כובדה אחת בלבד, ע"ס 20,000 ₪.
5. התביעה הוגשה בתחילה כנגד הנתבעים שבכותרת כולם, אולם במהלך חייו של התיק, חזר בו התובע מהתביעה כנגד הנתבעת מס' 3 והנתבע מס' 6 והתביעה בעניינם נמחקה.

ביחס לנתבעים 2, 4, 5 ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

יריעת המחלוקת

1. ליבת המחלוקת הנטושה בין הצדדים היא בשאלה האם הנתבע היה שותף של יניב לאורך כל הדרך, בכלל זה במועד ביקור התובע ואלה בסין, במועד ביצוע ההזמנות, במועד הספקת המכולה הראשונה ובמהלך הפגישות וההתקשרויות הנוספות שפורטו לעיל.
2. התובע טען כי הנתבע היה חלק מן ההתקשרות לאורך כל הדרך, וממילא הוא אחראי לכל הנזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת תנאי ההתקשרות ובכללם אי ההספקה של המכולה השנייה וכן הספקה חלקית שמוצרים שבגינם שולם עבור המכולה הראשונה וליקויים שונים שנמצאו במוצרים.
3. התובע טען כי יש לחייב את הנתבע לשלם לו את הסך של 127,854 ₪, כפי שנקבע בהסכם אוקטובר 15, בצירוף ריבית בת 1% לכל יום מאז, ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה נכון למועד הגשת התביעה, עמד לשיטתו על סך של 920,842 ₪ (!).

בנוסף, טען התובע שעל הנתבע לשלם לו, פיצוי עבור עגמת נפש בסך של 30,000 ₪.

התביעה הועמדה על סך הכולל של 160,000 ₪, כאשר לדברי התובע, הדבר נעשה "לצרכי אגרה בלבד".

1. הנתבע טען כי הוא אמנם נפגש עם התובע בפגישה הראשונה, אולם הקשר העסקי שלו עם יניב התנתק לאחר מכן והחל במועד שהתובע ואלה נסעו לסין, ובכל התקופה שלאחר מכן, הוא כבר לא היה שותף להתקשרות וממילא אין לו כל אחריות לנזקים שנגרמו לתובע בעקבות הכשלים שהתרחשו לאחר מכן כמתואר. הנתבע הוסיף וטען כי את הסך של 101,000 ₪ שקיבל לידיו כאמור, הוא העביר במלואו לסין לצורך תשלום עבור הסחורה ובידיו לא נותר מאומה. כן טען הנתבע, כי התובע לא הוכיח את נזקיו.

דיון

1. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוגשו ובעדויות שנשמעו, הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה.

ראשית, יש לבחון את המחלוקת אודות מעמדו של הנתבע, בכל הנוגע להתקשרות. היינו השאלה האם היה הנתבע שותפו של יניב וככל שהיה שותפו עד היכן מגיעה אחריותו של הנתבע. לאחר מכן תיבחן, במידת הצורך – שאלת הפיצוי.

הפגישה הראשונה ומשמעויותיה

1. אין מחלוקת שהפגישה הראשונה נערכה בין התובע לבין הנתבע, כאשר מצד העסק לא נכח בפגישה כל נציג אחר. בתצהיר עדות ראשית מטעמו, הנתבע עצמו ציין כי שיתף פעולה בעת הרלבנטית עם יניב תחת השם המסחרי של העסק (BAIT4YOU). הנתבע טען כי בינו לבין יניב היתה חלוקה ברורה של הלקוחות, ובמסגרת אותה החלוקה, "התובע מאז ומתמיד היה שייך ליניב ולו בלבד". הנתבע הוסיף והקפיד להציג את עצמו כנציג של יניב ולא כמי שמטפל בתובע בכוחות עצמו (סעיף 7 לתצהירו).

גרסתו זו של הנתבע אינה מתאימה לאמור בכתב ההגנה מטעמו. בכתב ההגנה צוין במפורש שהנתבע היה שותפו של יניב בעסק וכן כי בפגישה הראשונה הציג עצמו ככזה (ראה סעיפים 8, 15, 17, 26 לכתב ההגנה). לא זו אף זו, כפי שצוטט לעיל, במסגרת הפרוספקט נרשם באופן ברור שהנתבע הוא מנכ"ל העסק. בנוסף במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 39 שורה 1) נשאל הנתבע על האמור בכתב ההגנה והשיב: "אם זה כתוב – כתוב", מבלי שמצא לנכון להסביר את פשר הסתירה. בהמשך חקירתו, אמר הנתבע "במקרה הזה, עשיתי הסכם עם יניב במקרה הזה. הבנתי שיניב עדכן את התובע. גם אם לא, אני עדכנתי אותו כמה פעמים" (עמ' 39 שורה 33 ואילך).

יש עוד לציין כי בסעיף 17 לתצהירו, מעיד הנתבע כי "לאחר קבלת הקונטיינר הראשון, יולי/אוגוסט 2014 נפרדתי מיניב, וממועד זה ואילך, כל אחד הלך לדרכו עם חוג לקוחותיו כאשר כאמור, התובע נותר לקוח של יניב על כל המשתמע מכך. כמו כן ממועד זה ואילך היה ברור לתובע היטב כי מי שנותר לשאת באחריות הבלעדית כלפיו בכל הקשור לייבוא הריהוט והמוצרים מסין, הינו יניב, הוא ולא אחר וייתכן אף יתר הנתבעים ו/או מי מרעיו אבל לא אני".

דברים אלו, מקשים עד מאוד לקבל את עמדתו של הנתבע, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 7 לתצהירו שצוטט לעיל, שכן מסעיף 17 עולה שקודם לקבלת המכולה הראשונה, הייתה גם לנתבע אחריות כלפי התובע וכי רק לאחר קבלת המכולה, היה ברור לתובע, לשיטת הנתבע, כי יניב נותר אחראי בלעדי על העסקה.

1. חיזוק לעמדת התובע, ניתן למצוא הן בעדות אלה והן בעדות טמיר (ראה למשל עמ' 17 שורה 18; עמ' 19 שורה 3), ששניהם העידו באופן ברור וקונסיסטנטי על כך שהנתבע הציג את עצמו כשותף של יניב לכל דבר ועניין.
2. בנסיבות האמורות ניתן היה לצפות שהנתבע, ככל שהוא עומד על גרסתו המאוחרת שבתצהיר, יביא לעדות את יניב, או מאן דהוא אחר שיכול היה לחזק את גרסתו המאוחרת ולשכנע כי כבר מלכתחילה לא הייתה בינו לבין יניב שותפות בכל הנוגע לתובע, וכי התובע ידע זאת, ובפרט כאשר הנתבע טען ש"הבין" מיניב שזה האחרון יידע את התובע על כך שהאחריות כולה שלו, כפי שצוטט מעלה.
3. משבחר הנתבע שלא להביא לעדות את יניב, ולהסתפק בעדותו שלו בלבד, על כל חולשתה, הן כעדות של בעל דין הנוגע בדבר, והן ככזו שסותרת את הגרסה שהועלתה בכתב הטענות הראשון מטעמו, וכזו שבמסגרת התצהיר עצמו אינה אחידה, יש לתת משקל מוגבל עד מאוד אם בכלל לגרסתו בהקשר זה.
4. בין התובע לבין הנתבע ו/או לבין יניב, אין הסכם בכתב שהסדיר בתחילת הדרך את ההתקשרות ביניהם. כל שידוע לנו הוא שבין התובע לבין הנתבע, נערכו שתי פגישות, בלי נוכחות של יניב, שלאחריהן התנהגות הצדדים לימדה על כך שנכרת ביניהם הסכם, שבא לידי ביטוי בהעברת תשלומים לידי הנתבע (לאחר מכן לידי יניב), נסיעה לסין, ליווי התובע ואלה בסין בבחירת הסחורה והזמנתה, ארגון המשלוח, הגעת המכולה הראשונה וכן הלאה.
5. עת אנו באים היום להתחקות אחר מהותו ותנאיו של הסכם זה, שגובש בתחילת הדרך ובהעדר הסכם כתוב, אני סבור שבקשיים שפורטו ביחס לגרסתו של הנתבע, בצירוף העולה מהפרוספקט ומהתנהגות הצדדים, ובהעדר כל ראיה לסתור מטעם הנתבע, למעט גרסתו המאוחרת שלו עצמו, יש די בכדי להגיע למסקנה שבמועד ההתקשרות הראשונית היה הנתבע שותף לכל דבר ועניין של יניב, וממילא, נטל על עצמו יחד ולחוד עם יניב את ההתחייבויות שהיו כרוכות באותה התקשרות.

מכל מקום, בנסיבות האמורות, יש לקבוע, לכל הפחות, שהנטל להוכיח שהנתבע לא היה שותף של יניב באותה עת, עבר לכתפי הנתבע, וזה לא עמד בו.

1. גם ביחס לתקופה שעד חתימת הסכם אוקטובר 15, אין לפני כל ראיה, שממנה ניתן להסיק שאותה התחייבות של הנתבע, כחלק מן השותפות שלו ושל יניב כלפי התובע פקעה. העובדה שאת פניהם של התובע ואלה קיבל בסין יניב, וכי יניב הוא זה שליווה אותם, בין בעצמו ובין באמצעות נציגים אחרים של העסק, במהלך שהותם בסין, אינה שוללת את נקודת המוצא האמורה. כאמור, אין לפניי הסכם מפורט, המסדיר את תנאי ההתקשרות בין הנתבע לתובע או בין העסק לתובע ולטעמי בהעדר ראיה אחרת, יש לצאת מנקודת הנחה שאותה שותפות בין הנתבע לבין יניב, ומכוחה - התחייבות המשותפת של השנים כלפי התובע, הוסיפה ועמדה בתוקף גם במהלך שהות התובע בסין, שכן לא הייתה כל מניעה להניח שהתובע ויניב חילקו ביניהם את העבודה כך שהנתבע היה נציג העסק בארץ ויניב היה באותה עת בסין, ומטבע הדברים היה זה שקיבל את פני התובע שם.

מכל מקום, הנטל להוכיח כי אותה שותפות פסקה והתפרקה, היה על כתפי הנתבע, וזה לא הרימוֹ.

1. לא זו אף זו, משההתקשרות הראשונית הייתה בין יניב והנתבע יחדיו כלפי התובע, ברור שככל שביקש הנתבע לשנות מאותה התקשרות, באופן של הסרת אחריות מצדו כלפי התובע, היה עליו לקבל את הסכמת התובע לכך. הנתבע, אמנם טען כי התובע ידע על כך, כאמור, אולם לא צירף כל ראיה לעניין זה, ויש להעדיף את גרסת התובע, המתחזקת בעדות אלה וטמיר, שלפיה הנתבע לא הודיע לו מאומה, וכי הוא הניח שהנתבע ממשיך להיות אחד מהשותפים שהתחייבו כלפיו, על פני גרסת הנתבע, שהנטל בהקשר זה היה על כתפיו.

ההסכמים הנוספים

1. כפי שצוין במהלך חודש יולי 2014 הגיעה ארצה המכולה הראשונה ואילו המכולה השנייה ששולמו עבורה תשלומים ניכרים, לא הגיעה. על רקע זה, ועל רקע טענות התובע לליקויים בפריטים שהגיעו במכולה הראשונה, התכנסה הפגישה מיום 25.10.2015, שנכחו בה יניב, התובע ואלה.
2. ביום 29.10.15 נחתם הסכם אוקטובר 15. הסכם זה נוסח באופן שהוא מסדיר את המחלוקות בין יניב לבין התובע ואלה, כאשר על פי הרשום בו, העסק הוא בבעלות יניב. אין חולק כי הנתבע כלל אינו מופיע בהסכם, לא כצד לו ואף לא מוזכר במסגרתו. הנתבע מבקש ללמוד מכך שנפרדה דרכו מיניב וכי התובע ידע זאת.
3. גם אלה וגם התובע אישרו באופן ברור כי קראו את ההסכם והבינו את תוכנו (ראה עמ' 26 שורות 30-36). התובע אף אישר כי מבחינתו הסכם אוקטובר 15 הביא ליישור ההדורים ביחס כל המחלוקות שעמדו על הפרק עד אותה עת (עמ' 27 שורה 6).

עם זאת, התובע טען כי גם בזמן זה, של חתימת הסכם אוקטובר 15, היה ברור לו שהנתבע עודו אחראי כלפיו וכך גם ביחס להסכמים הנוספים שפורטו לעיל.

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין וחרף אופן ניסוחו של הסכם אוקטובר 15, מצאתי שיש לקבל את עמדת התובע גם בסוגיה זו, ולקבוע כי ב הסכם אוקטובר 15 לא היה משום הסכמה של התובע לפטור את הנתבע מחובותיו מכוח השותפות עם יניב.
2. פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "הפקודה"), קובעת בסעיף 1 כי-

""שותָפות" – חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות".

בסעיף 6 לפקודה נקבע כי

"אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו."

1. במקרה דנן, כפי שנקבע לעיל, יניב והנתבע היו שותפים עסקיים, וככאלה התקשרו עם התובע. בעובדה שהשותפות לא הייתה רשומה, אין כדי לפגוע בקביעה זו ובנגזר ממנה ובכללו תחולתה של הפקודה על יחסיהם, בינם לבין עצמם, ועל יחסיהם עם התובע.
2. בסעיף 14 לפקודה נקבע (ההדגשות בקו תחתון, בכל הציטוטים בפסק הדין, אינן במקור):

"כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק והאדם שעמו נשא ונתן יודע שאין לשותף הרשאה לכך, או שאינו יודע, או אינו מאמין, שהוא שותף."

בסעיף 17 לפקודה נקבע כי -

"הוסכם בין השותפים להגביל הרשאתו של שותף לחייב את השותפות – כל מעשה שנעשה שלא כמוסכם לא יחייב את השותפות כלפי אדם שידע על ההסכמה.

סעיף 18 לפקודה מורה כך:

"שותף הפועל במהלך הרגיל של עסקי השותפות, או בהרשאתם של השותפים, ותוך פעולתו הוא גורם במעשה או במחדל שלא כדין נזק או פגיעה לאדם שאינו שותף – תהא השותפות חבה באותה מידה שחב בה השותף."

בסעיף 20(א) לפקודה נקבע:

"כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף.."

עולה מן הסעיפים, כי כל שותף בשותפות הוא שלוח שלה לכל עניין של עסקי השותפות ופעולותיו, שהוא עושה בדרך הרגילה, יחייבו את השותפות כולה, ואת כל אחד מן השותפים אישית, יחד ולחוד, לרבות פעולות הגורמות נזק לצד שלישי. במקרה שבו לשותף הפועל לא הייתה הרשאה, לא יחייבו פעולותיו את יתר השותפים, ברם זאת רק אם הצד השלישי שכלפיו ננקטה הפעולה, ידע על כך שהשותף הפועל נטול הרשאה, או שאינו יודע או אינו מאמין שהשותף הוא בעל הרשאה מתאימה.

1. בסעיף 27 לפקודה נקבע:

"שותף הפורש משותפות לא יחדל בשל כך מהיות חב לחיוביה שנוצרו לפני פרישתו, אלא בהסכם מפורש או משתמע בינו לבין הנושים והשותפות בהרכבה החדש."

עם זאת, בסעיף 48(א) לפקודה נקבע בד בבד כך:

"הנושא ונותן עם שותפות לאחר שחל שינוי בהרכבה, רשאי – כל עוד לא נודע לו השינוי – לראות את כל השותפים לכאורה של השותפות הישנה כאילו הם עדיין שותפים בה."

קרי, ככלל, שותף שפרש מן השותפות לא יחוב בחיובים שבאו לעולם לאחר פרישתו, ברם ככל שצד ג' התקשר עם השותפות לאחר פרישת השותף, מבלי שאותו צד ג' ידע על השינוי, הוא זכאי להניח כי כל השותפים, לרבות השותף הפורש, חבים כלפיו, גם ביחס לחיובים המאוחרים לפרישה.

1. לעניינינו, הסכם אוקטובר 15, איננו מול יניב, אלא מול העסק, כאשר נרשם שהוא בבעלות יניב. אמנם, פורמלית לא דובר באישיות משפטית נפרדת, כאמור, ברם ברור שהתובע, עת הוא נפגש עם יניב, אינו אמור לדעת את העובדה המשפטית הזו, ומנקודת מבטו ההתנהלות היא מול "העסק", קרי אותו עסק ששותפים בו יניב והנתבע.
2. יש לזכור כי התובע אף לא חתום על הסכם אוקטובר 15, אלא יניב בלבד. על אף שהתובע אינו חולק על כך שהסכים לתנאי ההסכם, וממילא התגבש הסכם מחייב גם מצדו, אולם אין בכך כדי להוביל למסקנה שהתובע וויתר על חלקו של הנתבע באחריות. אדרבה, במצב הדברים בזמן אמת, לא היה לתובע כל תמריץ או סיבה להסכים לפרישתו של הנתבע מן ההתקשרות. היפוכו של דבר. במועד הסכם אוקטובר 105 רמת האמון של התובע בנתבע ויניב הייתה מן הסתם בשפל נוכח העיכוב באספקה וממילא קשה להניח כי היה מתנדב לוותר על אחריותו של הנתבע להתחייבויות השותפות.
3. ודוק. כל מטרת של הסכם אוקטובר 15 הייתה לנסות וליישר את ההדורים, לאחר שהתובע התלונן על פגמים שונים ואי-אספקה של חלק מן הסחורה. ניכר היטב מן הראיות שהוצגו, והתמונה העובדתית הנגזרת מהן, כי התובע ואלה היו במצוקה אמיתית, שילמו כסף רב על הסחורה, קיבלו רק מכולה אחת, המכולה השניה כלל לא הגיעה וחלק מן הפריטים שהתקבלו, לא עמדו בציפיותיהם. הסכם אוקטובר 15 גובש בחלוף לא פחות משנה ושמונה חודשים (!) מעת שביקרו התובע ואלה בסין, וברור מאליו כי דובר בהמתנה בלתי סבירה ובלתי מקובלת בהתמשכותה, והסכם אוקטובר 15 אף מלמד על כך שגם יניב ראה כך את פני הדברים, שכן אילולא כן ניתן להניח שלא היה מסכים להשיב לתובע את מלוא הסכומים ששולמו, אם לא תסופק יתרת הסחורה עד ליום 25.11.2015, היינו חודש בלבד לאחר החתימה על הסכם זה.

מכל מקום, על כתפי הנתבע היה הנטל להוכיח את התקיימות התנאים שבפקודה נקבע שעם התקיימותם מסיר שותף את האחריות מעל כתפיו, קרי שיידע את התובע על פרישתו מן השותפות ועל כך שעם חתימת הסכם אוקטובר 15 ידע התובע על מצב דברים חדש זה. הנתבע לא עמד בנטל.

1. התחייבויות השותפות באמצעות יניב, בהסכם אוקטובר 15, לא התגשמו, שהרי לא הגיעה המכולה השניה. ממילא, רשאי היה התובע לבטל כליל את כל ההתקשרות ולעמוד על קבלת מלוא הסכום ששולם עבור הסחורה, שבהסכם זה הועמד בהסכמה על סך של 127,854 ₪. התובע לא עשה כן והעדיף לתת הזדמנות נוספת, בדמות חתימתו על המסמך, הסכם דצמבר 15.
2. כפי שצוין, ע"פ הפקודה, כל אימת שלתובע לא נודע על כך שהנתבע פרש מן השותפות, הוא רשאי להניח כי ההתקשרות עם מי מן השותפים מחייבת את יתר השותפים, לרבות זה שפרש. בנסיבות העניין, איני סבור שעלה בידי הנתבע לבסס את ההנחה שלתובע נמסר כי הוא פרש מן השותפות, או שהתובע היה צריך להסיק זאת בעצמו עובר לחתימה על הסכם אוקטובר 15. יתירה מכך, הנתבע לא פירט אימתי פרש מן השותפות, לא הציג כל ראיה ביחס למועד זה ואימתי מסר הודעה כנדרש ליניב.
3. על יסוד האמור אני קובע כי הסכם אוקטובר 15, או ליתר דיוק, התחייבויות יניב במסגרתו, חייבו את השותפות, קרי חייבו גם את הנתבע, יחד ולחוד עם יניב, ובהתאם לסעיף 20(א) לפקודה.
4. לגבי הסכמים הנוספים, הסכם דצמבר 15 והסכם אפריל 16, עולות שאלות מהותיות בדבר עצם היותם כאלה המחייבים את השותפות וממילא את הנתבע, שהרי מי שהתקשר בהם מול התובע לא היה מי מן השותפים אלא צד ג', הנתבע 4. אמנם, לא נשללה טענת התובע על כך שהנתבע 4 הציג עצמו כנציג של יניב, והדברים אף עולים למקרא ההסכמים שעליהם חתם הנתבע 4, אולם בעת שנבחנת השאלה האם עלה בידי התובע לבסס די הצורך את הקביעה כי הנתבע 4 אכן פעל בשם השותפות, קרי באופן שחייב גם את הנתבע, עולה בעניין זה ספק רב. סעיף 14 לפקודה קובע כי שותף מחייב בפעולתו את יתר השותפים, בתנאים שפורטו בסעיף. אין מחלוקת כי בעניין שני הסכמים אלו לא פעל אף אחד מן השותפים באופן ישיר, אלא צד שלישי, שמהות קשריו עם כל אחד מן השותפים לא הובררה די הצורך ולא בוססה די הצורך המסקנה כי היה מוסמך לפעול מטעם שני השותפים. הנטל לשכנע את בית המשפט כי הנתבע 4 אכן פעל בשליחות השותפים היה מונח על כתפי התובע, והוא לא הציג כל ראיה להרמת נטל זה, אף לא בדמות עדותו של הנתבע 4.
5. עם זאת, גם בהנחה שההסכמים הנוספים, מדצמבר 16 ואפריל 16, אינם מחייבים את הנתבע, אין בכך כדי לשלול את אחריותו כלפי התובע.
6. לטעמי ברור, כי הסכמי דצמבר 15 ואפריל 16, אינם מחייבים את הנתבע, אין כדי לבטל את ההתחייבויות בהתאם לסעיף אוקטובר 15. שני ההסכמים המאוחרים הללו הם צעידה לטובת יניב והנתבע באופן שהתובע הסכים לדחות את מועד הספקת המכולה השנייה ולא לעמוד על המועד שנקבע בהסכם אוקטובר 15, אך אין בהם כדי לפגוע בעצם ההסכמה היסודית, כפיש גובשה בהסכם אוקטובר 15, שלפיה ככל שהמכולה השנייה אינה מסופקת. התובע קיבל במעמד זה בטוחות נוספות, בדמות המחאות לביטחון, כפי שפורט, שלמעשה הכניסו אל תמונת הבטוחות גם את הנתבעים 4-5, ברם ההסכמה היסודית, כפי שגובשה בהסכם אוקטובר 15, שלפיה התובע זכאי לקבל את כל השקעתו עד אותו מועד, ככל שלא תסופק המכולה השנייה, עמדה בעינה גם לאחר החתימה על הסכם דצמבר 15 והסכם אפריל 16. התובע מצדו הסכים לדחיית מועד הגעת המכולה השנייה אך משזו לא סופקה כלל, גם לא בחלוף כשנתיים נוספות, עד הגשת התביעה, שרירה וקיימת עילת התביעה של התובע כלפי הנתבע, מכוח הסכם אוקטובר 15.
7. אעיר כי בעדות טמיר עלתה הטענה כי הסכם אפריל 16 נערך כאשר הנתבע ויניב שניהם נמצאים על קו הטלפון בשיחת ועידה וכי תוכנו הוכתב על ידי השניים, והנתבע כפר בכך, ברם נוכח האמור לעיל, אין צורך לבחון מחלוקת זו.

הפיצוי

1. מן האמור לעיל עולה, כי על הנתבע לשאת בהתחייבויות הכלולות בהסכם אוקטובר 15 ולעניינינו רלוונטית ההתחייבות להשיב לידי התובע את הסך של 127,854 ₪. עם זאת, כאמור, בהסכם דצמבר 2015 והסכם אפריל 16, התובע למעשה הסכים לכך ששיעור ההשבה יעמוד על סך של 120,000 ₪. כמו כן, אין מחלוקת כי מתוך ההמחאות שנמסרו לתובע במסגרת הסכם אפריל 2016, נפרעה המחאה אחת, בסך של 20,000 ₪.

יוער בזיקה לכך כי הנתבע בתצהירו (סעיף 26) ציין כי במסגרת הסכם דצמבר 15 מאיר התחייב להעביר לו במזומן סך של 7,854 ₪ (כהשלמה לסכום של 127,854 ₪ שנקבע בהסכם אוקטובר 15), ולא העביר, ברם עובדה זו אינה מוצאת ביטויה בהסכם דצמבר 15, וחשוב מכך – גם בחלוף כארבעה חודשים, במסגרת הסכם אפריל 16, לאחר שהתובע כבר מודע לכך, לשיטתו, שמאיר לו העביר לו את הסכום במזומן, אין כל רמז לסכום נוסף זה.

בנסיבות אלו, יש לדחות את הטענה ולקבוע כי התובע הסכים להפחית את שיעור ההשבה, כך שתעמוד על 120,000 ₪.

עולה, כי בניכוי ההמחאה שנפרעה, בסך 20,000 ₪, זכאי התובע לקבל מן הנתבע את הסך הנומינאלי של 100,000 ₪.

1. לעניין הריבית שנקבעה במסגרת הסכם אוקטובר 15, בשיעור של 1% ליום, הנתבע לא העלה כל טענה נגד ריבית זו לכשעצמה והסתפק בכתב ההגנה בטיעון אודות כך שהסכם זה בכללותו אינו מחייב אותו. גם במסגרת סיכומיו לא התייחס הנתבע כלל לסוגיית הריבית.

משכך, לאחר שנקבע כי הסכם אוקטובר 15 מחייב את הנתבע, כפוף להסכמת התובע לקטנת הסכום כאמור, אזי גם הנתבע עצמו אינו חולק למעשה על זכותו של התובע להיפרע ממנו את הריבית המוסכמת.

אמנם, מצאנו בפסיקה מקרים שבהם בית המשפט התערב בשיעור ריבית מוסכמת, גם מקום שבו לא הייתה מניעה חוקית להסכים עליה, אולם מדובר במקרים חריגים:

"אין על כן מקום לסטות מהוראותיו הברורות של החוזה המשקפות את מה שהסכימו עליו הצדדים לעניין ריבית פיגורים או לעניין הפרשי הצמדה ... והוא הדין על-פי אותו רציונאל גם לעניין הריבית המוסכמת למשך תקופת ההלוואה (ראו: ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (15.9.1991); ע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל – מערב גרמניה), [פורסם בנבו] פסקה 54 (18.7.2011)... יחד עם זאת, אין מדובר בכלל נוקשה וייתכנו מצבים אשר בהם יסבור בית המשפט כי יש הצדקה לסטות ממנגנון ההצמדה או משיעורי הריבית שעליהם הסכימו הצדדים".

במקרה דנן, לא הציג הנתבע כל נימוק המצדיק סטייה מן הכלל שנקבע. כמו כן, לפי מיטב הבדיקה, התערבותו של בית המשפט בריבית הסכמית חוקית באה לידי ביטוי בד"כ בהסכמי הלוואה מול מלווים שזה עיסוקם, שכוללים ריבית קיצונית שמלכתחילה צפוי שהלווה, שהוא דרך כלל הצד החלש, לא יוכל לעמוד בה [רא' עא( חי') 34193-11-19‏  י.ח.ד יזמות בע"מ נ' יוסף קרני; ה"פ (ת"א) 1416/04 שוורץ נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ; בת.א. (מחוזי ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי].

במקרה דנן, אין מדובר בהסכם הלוואה ובמובן מסוים אף ההיפך מכך. התובע דנן הוא למעשה הצד החלש בהסכמים מול הנתבעים. בזמן אמת, התובע הוא שהמתין עד בוש להגעת הסחורה שהזמין ואשר שילם עליה ממיטב כספו. התובע במצוקתו באותה עת ניסה להקטין את נזקיו ולהגדיל את הסיכוי שהסחורה שהוזמנה תגיע כפי המובטח. הבטחת יניב בשם השותפות לתובע לשלם לו ריבית בשיעור שנקבע, נראית על פניה כחלק מן הניסיון של יניב לשכנע את התובע לאפשר זמן נוסף לצורך קבלת הסחורה שהוזמנה.

לא נראה אפוא כי קיים יסוד במקרה זה להתערבות בשיעור הריבית המוסכמת, חרף שיעורה הקיצוני.

ממילא, רק סכום ההשבה הנ"ל, כשהוא משוערך בהתאם להסכם אוקטובר 15, מביא את שיעור הסכום המגיע לתובע מאת הנתבע אל מעבר לסכום התביעה, שהוקטן משיקולי אגרה.

יש להוסיף, כי גם אם היה מקום להתערב בשיעור הריבית, הרי שבהתחשב בהגבלת סכום התביעה לכדי 160,000 ₪, ובשים לב לסכום הקרן שנקבע (100,000 ₪), בצירוף הסכום שיקבע להלן בגין נזק שאינו ממוני (20,000 ₪), הסכום המשלים לסכום התביעה הכולל, המגלם למעשה את שיעור הריבית שתושת בפועל על הנתבע (40,000 ₪), ערכו, נכון למועד הגשת התביעה, כ-5.5% בלבד מן הריבית המוסכמת. קיים על כן יסוד איתן להנחה כי גם אם היתה מועלית טענה נגד שיעור בריבית וגם אם בית המשפט היה מוצא מקום להתערב בשיעורה, לא היה הדבר מוביל לשינוי בתוצאה האופרטיבית של פסק הדין.

1. לעניין הנזק שאינו ממוני ועגמת נפש, לאחר בחינת הטענות והמסמכים, בשים לב למשך המתנתו של התובע להגעת המכולה השניה, גרירתו לחתימה על ההסכמים הנוספים והכל תוך כדי בניית ביתו, אני סבור כי יש לפסוק פיצוי משמעותי בגין נזק זה, ואני מעמידו על הסך של 20,000 ₪.
2. יצויין כי בכתב התביעה (אך לא בסיכומים) קבל הנתבע נגד התובע על הפער העמוק שבין הסכום שלטענת התובע מגיע לו מאת הנתבע (כ-950,000 ₪) לבין הסכום שנתבע בפועל משיקולי אגרה (160,000 ₪), אולם לא מצאתי ממש בטענות הנתבע בעניין זה.

בפסיקה נקבע כי –

הגבלת סכום התביעה אינה אלא הצהרה כי התובע מוותר על כל פיצוי שייפסק למעלה מסכום זה. זהו "המחיר" שמשלם התובע לצורך חסכון בדמי האגרה. נוכח החשש לפגיעה בזכות הגישה לערכאות – איני מוצא מקום להרחבתו או להוסיף עליו מחירים נוספים.

וכן -

"אין בסכום האגרה ששילם התובע בעת הגשת התביעה כדי להגבילו מלהוכיח בפני בית המשפט את מלוא היקף נזקיו – אפילו חורגים נזקים אלה מסכום התביעה עצמה – ובלבד שלא יגבה יותר מן הסכום שנדרש מלכתחילה".

((עא 7602/11  מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ; ורא' גם ברעא 2460/19 אריה פישר נ' חברת החשמל לישראל; עא 7862/11  חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' איתמר מרקור)

סוף דבר

העולה מכל האמור הוא שיש לקבל את התביעה במלואה.

אני מחייב אפוא את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 160,000 ₪ כשהוא משוערך כדין מיום הגשת התביעה.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע, את הוצאות המשפט בסך של 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 28,080 ₪.

כל הסכומים ישולמו לתובע באמצעות באת כוחו בתוך 45 ימים מיום שיקבל הנתבע את פסק הדין, אחרת ישוערכו כדין מהיום.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשפ"ב, 23 יוני 2022, בהעדר הצדדים.