מונחת בפניי "בקשה למחיקת התביעה עקב אי קיום צו בית המשפט", אשר הוגשה על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ביום 12.11.18.

במסגרת הבקשה נטען, כי חרף החלטת ביהמ"ש מיום 4.10.18, לא פעל התובע לגלות בתצהיר ערוך כדין מה הם המסמכים המצויים ברשותו, תוך פירוט מדויק של המסמכים, ואף לא פעל להשיב בתצהיר ערוך כדין לדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים מטעם הנתבע, כמפורט בסעיף 4 למכתב ב"כ הנתבע מיום 21.2.18.

הנתבע טען כי התובע צירף את אותו תצהיר גילוי מסמכים כללי שצירף תחילה, הגם שלגבי תצהיר זה קבע ביהמ"ש בהחלטתו מיום 4.10.18 כי אינו עונה לדרישות כדין, והתובע אף לא התייחס כלל בתצהיר למסמכים שנדרשו בגילוי הספציפי.

נוכח כל האמור, ובשים לב להוראת תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), נטען כי יש מקום להורות על מחיקת כתב התביעה, ולחלופין, ליתן צו נוסף המורה לתובע להשיב להחלטה במלואה, תוך חיוב התובע בהוצאות.

בתגובת התובע מיום 27.11.18, נטען כי הבקשה איננה נתמכת בתצהיר ערוך כדין, ומכל מקום, כי לתצהיר גילוי המסמכים שצורף מטעמו תחילה, נלוו "כל המסמכים ללא יוצא מן הכלל שברשותו ו/או בשליטתו של התובע" (ס' 3(ד) לבקשה).

לטענת התובע, הוא פירט את כל המסמכים אשר ברשותו כבר בתצהיר שהגיש ביום 16.5.18, וכי מלבד המסמכים הללו אין ברשותו מסמכים נוספים. לדבריו, מטעם זה בא לכלל צירוף אותו תצהיר שהוגש תחילה.

כן טען התובע כי הנתבע עצמו לא מילא אחר החלטות בית המשפט, ועל כן, מבוקש להאריך לו את המועד להגיש בקשות מקדמיות מתאימות.

בתשובת הנתבע לתגובת התובע מיום 5.12.18, נטען כי הלכה למעשה התובע מודה שהפר את החלטת בית המשפט מיום 4.10.18, עת הגיש את אותו תצהיר גילוי מסמכים הנושא תאריך 16.5.18.

בנסיבות אלה, כך נטען, ככל שהתובע סבר כי נפלה שגגה בהחלטת ביהמ"ש מיום 4.10.18, היה בכוחו להגיש הליך ערעורי. משלא עשה כן, אין בידו זכות קנויה להפר את צו בית המשפט ולהגיש את אותו תצהיר שכבר נפסק כי אין די בו.

באשר לטענה כי לא צורף תצהיר לבקשה, נטען כי הבקשה מבוססת על החלטת ביהמ"ש, ועל כן, לא מדובר בעובדה הטעונה הוכחה.

מסיבה שאינה מחוורת די הצורך, ובהעדר זכות קנויה, ביום 16.12.18 הגיש התובע תשובה לתגובת הנתבע, תוך שלא ברור מהי הקונסטלציה המשפטית בגדרה הוגשה התגובה, ומכל מקום, תוכנה אינו מבשר דבר נוסף יתר על האמור.

דיון

ביום 6.6.18 ניתנה על ידי החלטה מפורטת במערך היחסים שבין התובע לבין הנתבע, בשים לב לבקשה מוקדמת שהגיש הנתבע למחיקת התביעה, עקב הפרה נטענת של צו לגילוי מסמכים.

אחר שסקרתי את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, קבעתי כי אין מקום להיעתר לבקשה, שכן, טרם ניתן צו לגילוי מסמכים מסוימים או לעיון במסמכים שנזכרו בכתב הטענות של התובע.

בסיפת החלטתי קבעתי כי אין אני מוצא מקום לחוות דעה ביחס לבקשה שתוגש, ככל שתוגש על ידי הנתבע, להארכת המועד להגשת בקשות בעניין ההליכים המקדמיים.

ביום 14.8.18 הגיש הנתבע בקשה למתן צו לגילוי מסמכים ולמתן ארכה להגשת הבקשה, תוך שציין כי המציא לתובע דרישה לגילוי כללי וספציפי, אלא שהתובע לא פעל להשיב כנדרש.

אחר שנדרשתי לעמדות הצדדים גם יחד, בהחלטתי מיום 4.10.18 מצאתי להאריך לנתבע את המועד להגשת הבקשה עד למועד הגשתה בפועל ולחייב את התובע לפעול להשלמת ההליכים המקדמיים, וזאת בשל הטעמים הכלולים בהחלטתי.

בפרט, הוריתי לתובע לגלות בתצהיר ערוך כדין מה הם המסמכים המצויים ברשותו, תוך פירוט מדויק של המסמכים ולא רק מהו תוכנם הכללי, כפי אשר פירט בתצהיר שצורף לתגובה מיום 16.5.18.

כן מצאתי להורות לתובע להשיב בתצהיר ערוך כדין לדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים ששלח הנתבע, כמפורט בסעיף 4 למכתב בא כוחו מיום 21.2.18.

ביום 4.11.18 הגיש התובע לתיק בית המשפט את אותו תצהיר גילוי מסמכים שצירף תחילה, מיום 16.5.18, בלי להתייחס לעובדה כי בהחלטתי מיום 4.10.18 קבעתי כי אין בתצהיר כדי לענות על חובתו הגלומה בדין. לתצהיר נלוו נספחים שונים.

כבר בשלב זה ייאמר, כי דרך הילוכו של התובע בנדון, אינו ראוי. עת קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 4.10.18 כי על התובע לפרט בתצהיר ערוך כדין מה הם כלל המסמכים המצויים ברשותו, תוך ציון העובדה כי אין די בפירוט תוכנם הכללי, היה על התובע לפעול בהתאם לצו במלואו.

הגשת תצהיר זהה לזה שהוגש תחילה, בוודאי שאינה יכולה לענות על החלטת ביהמ"ש בנדון.

ויודגש. הרציונל שליווה את החלטתי מיום 4.10.18 נועד לאפשר לנתבע לידע אלו מסמכים במדויק מצויים בידי התובע, לרבות ביחס לתכתובות ולכלל האסמכתאות המצויות ברשותו. זאת, מאחר שבהעדר המסמכים הללו, קיים קושי להיזקק להבנת טענות התובע בדבר טיבן של הפגישות, השיחות וההסכמים שנערכו בינו לבין אחרים זולתו.

אין צריך לומר עוד כי כאשר התובע מציין בתצהירו כי ברשותו מצויים "מסמכים נוספים" (ס' 3(ט) לתצהיר) או "תרשומות" ו"התכתבויות" (ס' 3(ד) ו-3(ח) לתצהיר), הרי מדובר במונחים אמורפיים, שהכרח למלא אותם תוכן, על מנת להבין טיבן של המסמכים הנזכרים במדויק.

לא ניתן להלום כי התובע יסתתר מאחורי היגדים כלליים בטיבם, ויתעלם מההכרח לגרום לכך שכל צד יידע מראש מה הם המסמכים שבידי הצד האחר, ואשר יש בהם כדי לחזק את עניינו, בדרך שתמנע הפתעת הצד שכנגד, כמו גם עיכובים בשמיעתו של ההליך.

העובדה כי לטענת התובע אין בידו מסמכים נוספים, איננה פוטרת אותו מהחובה לפרט במדויק את המסמכים הקיימים, כפי החלטתי.

באשר לחובת התובע להשיב בתצהיר ערוך כדין לדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים, כמפורט במכתב ב"כ הנתבע מיום 21.2.18, ייאמר כי אף בהקשר זה לא מצאתי כי התובע פעל בהתאם להחלטת ביהמ"ש להבהיר אלו תכתובות מצויות בידיו (ס' 4.1 למכתב), אלו אסמכתאות הנוגעות למושא המחלוקת בין הצדדים הוא מחזיק ברשותו (ס' 4.2 למכתב), והאם קיימים בידיו הקלטות, תמלולים, או צילומים של שיחות ופגישות שהתקיימו בינו לבין הנתבעים או בינו לבין אחרים ביחס למושא המחלוקת (ס' 4.4 למכתב).

תקנה 122 לתקנות קובעת כהאי לישנא:

"בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון, צו לגילוי מסמכים, צו לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו..., אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו".

בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל, לא ימהר בית המשפט למחוק טענות, חרף הפרת צו מכוח תקנה 122 לתקנות, אלא אם סירב בעל הדין בזדון לקיים אחר הצו (ע"א 43/76 שדה אליעזר מושב נ' סביר, פד"י לא(1) 653, 655; רע"א 7109/16 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה).

ברע"א 7620/04 אורי נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ (2004), נקבע:

"על פי תקנה 122 לתקנות, כאשר הנתבע אינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים, צו לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים, מוסמך בית המשפט או הרשם להורות על אחת משתיים: מחיקת כתב הגנתו של הנתבע או הארכת המועד לקיומו של הצו שהופר. כן מקנה התקנה סמכות לנקיטת סנקציה כלפי תובע אשר אינו ממלא אחר אחד הצווים הנזכרים...מפאת חריפותה של הסנקציה האמורה, אין בתי המשפט ממהרים לנוקטה. הכלל הוא, כי אין מוחקים כתב הגנה אלא באותם מקרים קיצוניים בהם פעל הנתבע בזדון או שהתנהגותו מגלה זלזול חמור בבית המשפט. לעומת זאת, כאשר פועל הנתבע בתום לב אך מתוך חוסר הבנה - ולוּ ברשלנות - יימנע בית המשפט ממחיקת כתב הגנתו...".

במקרה דנא, כאמור, התובע לא פעל בהתאם להחלטתי מיום 4.10.18, הן בעניין חובתו לגלות בתצהיר ערוך כדין מה הם המסמכים המצויים ברשותו, תוך פירוט מדויק של המסמכים (תחת היצמדות לתצהיר האמורפי מיום 16.5.18 שהוגש בראשונה), וכן בעניין חובתו להשיב בתצהיר ערוך כדין לדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים.

חרף האמור. והגם שלא נחה דעתי מכך שהנתבע פעל להגשת אותו תצהיר אשר לגביו כבר נקבע כי אין די בו, הרי בשים לב לעובדה שהנתבע הגיש אגד רב של מסמכים יחד עם התצהיר הנלווה, אינני סבור כי ניתן לקבוע פוזיטיבית בשלב זה כי התובע פועל בזדון להפר את הצו שניתן על ידי בית המשפט, או כי התכוון להמרות את פי בית המשפט (השווה: רע"א 7620/04 נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ).

לטעמי, כאשר ניבט ספק האם בעל הדין פעל בזלזול מופגן, אין מקום להידרש לסעד הדרסטי של מחיקת כתב הטענות על פי הסמכות המוקנית בתקנה 122, כל עוד סבור בית המשפט כי יש בידו לכפות ציות לצו באמצעים מתונים יותר, לרבות על ידי הארכת המועד שנקבע לקיום הצו (ראה: רע"א 3254/96 רשת שוקן בע"מ נ' הכשרת הישוב בע"מ, פד"י נא(1) 49, 57).

טרם סיום ייאמר, כי לא מצאתי שיש טעם בטענת התובע לפיה יש מקום לדחות הבקשה, אך בשל העובדה כי לא צורף תצהיר לבקשה שהגיש הנתבע. זאת, מאחר שהבקשה מיוסדת על החלטות בית המשפט, ואין בה עובדות הטעונות הוכחה. לטעמי, עצם הניסיון להסתתר מאחורי טענה זו כמסד לאי קיום אחר הצו שניתן על ידי בית המשפט, הינו בלתי ראוי.

באשר לבקשה המשתמעת מתגובת התובע להאריך לו את המועד להגשת בקשות בעניין ההליכים המקדמיים, אין צריך לומר כי הדרך הנאותה אינה באמצעות הגשת בקשה במסגרת תגובה לבקשה אחרת שהגיש בעל הדין שכנגד.

סיכום

לאור כל האמור, והגם שהגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא פעל בהתאם להחלטתי מיום 4.10.18, לא מצאתי להורות על מחיקת התביעה מכוח תקנה 122 לתקנות. תחת זאת, אני מאריך לתובע את המועד לגלות בתצהיר ערוך כדין מה הם המסמכים המצויים ברשותו, תוך שמובהר בזאת כי עליו לפרט במדויק כל מסמך ומסמך הקיים בחזקתו, ולא רק להגדיר בכלליות את תוכנה של קבוצת מסמכים כלשהי. למען הסר ספק, מובהר כי אין בתצהיר שצורף לתגובה מיום 16.5.18 כדי לענות על הדרישה שנקבעה כאמור.

כמו כן, אני מורה לתובע להשיב בתצהיר ערוך כדין לדרישה לגילוי מסמכים ספציפיים מטעם הנתבע, כמפורט בסעיף 4 למכתב ב"כ הנתבע מיום 21.2.18.

התובע יפעל כאמור לא יאוחר מיום 20.1.19, תוך שייתן דעתו לעובדה כי הגם שבבקשה זו לא מצא בית המשפט למחוק את כתב התביעה, אלא לעשות שימוש בסיפת תקנה 122 לתקנות, ובכך להאריך לו את המועד לקיום הצו, הרי לא מחוור בהכרח שנקודת האיזון תיוותר במקומה, אילו לא יפעל התובע פעם נוספת למלא אחר הצו שניתן.

לאור כל האמור, מצאתי להורות על חיוב התובע בהוצאות הנתבע בסך 1,500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מיום שההחלטה תתקבל אצל ב"כ התובע, שאם לא כן - יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק ההחלטה לידי הצדדים.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ט, 18 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.