1. עניינה של החלטה זו הינו בבקשת התובעת לעיכוב ביצוע החלטתי מיום 10/11/20, במסגרתה הוריתי לאחרונה על הגשת תצהירי עדותה הראשית בתוך 7 ימים ממועד המצאת החלטה זו. ההחלטה האמורה ניתנה בהמשך להחלטתי לדחיית בקשתה לתיקון כתב התביעה הכל מהנימוקים שפורטו באותה החלטה.
2. לטענת המבקשת בבקשתה דנן (שהוגשה ביום 16/11/20), היא קיבלה בתדהמה את החלטת בית המשפט האמורה ומאחר והיא סבורה כי נגרם לה עוול גדול, בכוונתה להגיש עליה בקשת רשות ערעור. על כן, התבקש עיכוב הביצוע בעניין ההחלטה על הגשת התצהירים.
3. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, נחה דעתי כי יש להיעתר לעיכוב המבוקש.
4. הלכה היא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין או החלטה שניתנו (תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אלא אם הורה בית המשפט המוסמך על עיכוב. בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע, על בית המשפט להידרש לשני מבחנים מצטברים: ראשית, עליו לבחון את סיכויי הערעור, ואם ימצא כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת מאזן הנוחות של הצדדים, היינו, הנזק היחסי שייגרם לצדדים מהיעתרות או אי היעתרות לצו, ובכלל זה לבחון עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור.
5. בכל הקשור לסיכויי הערעור, הרי שעל אף שהנני סבורה כי החלטתי בדין היא, לא ראיתי להרחיב בעניין זה יתר על המידה מטעמים מובנים. באשר למאזן הנוחות, הרי שלאור מהות ההחלטה נשוא העיכוב, מצאתי כי מאזן זה נוטה לטובת התובעת; זאת מאחר ומטבע הדברים התצהיר אמור להתייחס לטענות בכתב התביעה, כך שאם תתקבל בקשת רשות הערעור ולא תעוכב ההחלטה, המשמעות תהיה הגשת תצהירים משלימים ונוספים מטעם הצדדים, מה שיסרבל ויכביד על ניהול ההליך.
6. לאור כל האמור, הנני נעתרת לבקשת העיכוב של החלטתי מיום 10/11/20.
7. בזיקה לאמור בסעיף 3 לתגובת הנתבע ולאמור בסעיפים 2-5 לתשובת התובעת לתגובה, מובהר למען הסדר הטוב, כי שככל ששבסופו של יום לא תוגש בקשת רשות הערעור, תצהירי התובעת יוגשו עד ולא יאוחר מיום 15/12/20.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשפ"א, 11 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.