ע"י ב"כ עו"ד טלי בן סימון

1. התובעת, תושבת נצרת עילית/נוף הגליל ועו''ד בעיסוקה מנהלת מזה קרוב לשני עשורים מערכה משפטית ענפה כנגד הנתבעת, עיריית נצרת עילית (להלן "העירייה") ובפרט כנגד היועצת המשפטית של העירייה, עו''ד אולגה גורדון (להלן "עו''ד גורדון") בשל תשלומי ארנונה ואחרים שדורשת ממנה העירייה ואשר לשיטתה של התובעת אין היא חייבת בתשלומם.

2. במסגרת תביעתה טוענת התובעת להתעמרות של העירייה בה, בבעלה המנוח ובעסק המשפחתי אותו הפעילו וזאת בגין אי מתן פטורים מתשלום ארנונה, המצאת תשלומים יש מאין והליכי גבייה לא חוקיים בניצוחה של עו''ד גורדון אשר לקחה לה כ"פרוייקט" להרוס את חייה של התובעת.

3. מאחר ומדובר כאמור במסכת משפטית ארוכת שנים, לשם הבנתה של התביעה ראוי לפני כן לסקור את ההליכים המשפטיים הרבים בתיק זה שכללו הליכים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון במסגרתם נפסקו שתי הלכות משפטיות בעניין פטור מתשלומי ארנונה לנכי צה''ל וחסינות עובדי ציבור.

העתירה המנהלית בנוגע לפטור מארנונה לנכה צה''ל

4. התובעת ובעלה המנוח (להלן "המנוח") הינם תושבי נצרת עילית ובבעלותם בית מגורים בנצרת עילית ומספר נכסי מקרקעין בהם הם הפעילו עסק משפחתי של עיבוד מתכת ונכס מקרקעין אותו השכירו לבעליי מלאכה. המנוח נפצע קשה במלחמת יום כיפור ולאור היותו נפגע מלחמה הזכאי לתגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי''ט – 1949, עתרו בני הזוג בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת לפטור מתשלום ארנונה בגין ביתם הפרטי ונכסי המקרקעין שבבעלותם מהם הם מתפרנסים וזאת במסגרת סעיפים 6 ו – 6א לחוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה ), תשי''ג – 1953 (להלן "חוק הפטור")

5. פנייתם של בני הזוג נדחתה על ידי העירייה זאת מאחר ועל פי חוק הפטור אין תובע זכאי לפטור בגין נכסיו העסקיים אלא להנחה של כשני שלישים מהארנונה בגין ביתו הפרטי. עם זאת מאוחר יותר, בשנת 1997 התקיימה ישיבה של העיריה לבחינת סוגיה זו ובהליך שאינו ברור די צורכו ושאדון בו בהמשך ניתן לתובעת פטור/מחיקת חובות (הצדדים חלוקים בעניין סיווגו של הליך זה) החל משנת 1991. בפועל מאותו מועד חדלה התובעת לשלם את מיסי הארנונה.

6. לאחר כניסת של מר עופר לוי (להלן "מר לוי") לתפקיד מנהל מחלקת הגביה בשנת 2000 הוא ביקש מעו''ד גורדון שנכנסה לתפקידה בשנת 1999 לבחון את הנושא. לפי חוות דעתה המשפטית של עו''ד גורדון הפטור/מחיקת חובות שהוענק למנוח לא היה חוקי. לכן יזם מר לוי שיחה עם התובעת במהלכה נמסר לה כי אינה זכאית לפטור.

7. לאור זאת הגישה התובעת עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בנצרת (עת''מ 218/03) בטענה כי חוק הפטור מעניק פטור גורף מארנונה לאלו הזכאים על פיו, בין אם מדובר בדירות מגורים ובין אם בנכסים עסקיים. כמו כן הוגשה העתירה בגין הטענה כי הועדה שהוקמה על ידי העירייה לבחינת טענתה של התובעת קיבלה החלטה לפטור את התובעת באופן מלא מתשלום ארנונה; כאשר לטענת העירייה החלטה כאמור לא התקבלה על ידה ולחילופין , הדבר נוגד את חוק הפטור ויש לשנות החלטה זו ולהתאימה להוראותיו של החוק.

8. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ה. חטיב) קבע בפסק דינו מיום 2.12.2004 וזאת לאחר שבחן את הוראות החוק האמור, הפסיקה הלא רבה בעניין ודברי ההסבר להצעת החוק במסגרתה תוקן סעיף 6א לחוק הפטור, כי מטרת החוק היא להעניק את הפטור רק בגין דירות מגורים ועסקיהם של הנכים הפועלים מדירות המגורים הנ''ל ואין הפטור חל על נכסים עסקיים שאינם שוכנים בדירות המגורים.

ואילו ביחס לאותה ועדה בעירייה שלטענת התובעת קיבלה את ההחלטה להחיל את הפטור על כלל נכסיהם שלה ושל בעלה המנוח, קבע בית המשפט שלא הוכח כי אותה ועדה קיבלה את ההחלטה הנטענת ולא הוכח קיומה של חוות דעת היועמ''ש העיריה אשר קבעה את זכאותה של התובעת מכח חוק הפטור. לפיכך טענת העותרים כי הסתמכו על החלטה מנהלית קודמת של העירייה אשר כעת פועלת בניגוד לאותה החלטה או משנה אותה דינה להידחות.

עוד נקבע , כי גם בהנחה שהתובעת צודקת בטענתה לקבלת אותה החלטה לא ברור מהו הגוף שקיבל אותה ואם היה מוסמך לכך על פי חוק.

כן נקבע בגדר פסק הדין שטענת העירייה לפיה משלא שילמו התובעת ובעלה את חלק הארנונה החל על דירת המגורים שלהם ביטלה העירייה את הפטור החלקי ע"ס תקנה 16 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ''ג – 1993, אינה כדין. שכן, אין בכוחה של חקיקת משנה לבטל או לגבור על חקיקה ראשית שקבעה את הפטור והעירייה לא היתה רשאית לבטל את הפטור על דירת המגורים.

העתירה נדחתה תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט בסך של 6,000 ₪.

9. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (עע''מ 259/05). לערעור זה הצטרפו מרכז השלטון המקומי אשר תמך בעמדת העירייה וארגון נכי צה''ל שתמך בעמדת התובעת. בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 6.11.11 (כבוד הנשיא א. גרוניס, השופט ס. ג'ובראן והשופטת א. חיות) נקבע, כי הפטור מתשלום ארנונה הקבוע בחוק הפטור חל גם על נכסים עסקיים באשר הם, בין אם מדובר בנכסים הפועלים מתוך דירות מגורים ובין אם כאלו הפועלים מחוץ להן.

עוד קבע בית המשפט העליון כי מאחר ולא נקבע בבית המשפט המחוזי האם מיקדמות מס שולמו על ידי בעלה של התובעת בשנים הרלוונטיות לפטור המבוקש (שהינו סייג מכוחו ניתן לשלול את הפטור) ומאחר ולא הוברר בפסק הדין הנ''ל מהו גובה החוב של התובעת ובעלה המנוח לעירייה בגין ארנונה; הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיברר שאלות אלו כאשר "על הדיון להתקיים בהתאם לפרשנותנו לחוק הפטור, וכי נקודת המוצא לדיון צריכה להיות שהמערער החזיק עם המערערת בנכסים העסקיים בתקופה הרלוונטית לעתירה" (פסקה 15 לפסק הדין).

בית המשפט העליון לא נדרש לקביעת בית המשפט המחוזי באשר לתוקפו של הפטור ממנו נהנתה התובעת עובר לביטולו על ידי העירייה.

10. הצדדים שבו אם כן לבית המשפט המחוזי במסגרת עת''מ 218/03 אשר דן בסוגיות כפי שהורה בית המשפט העליון.

בפסק דינו מיום 7.1.13 (כבוד הנשיא א. אברהם) קבע בית המשפט המחוזי כי במסגרת החזקתם של בני הזוג בשני נכסי מקרקעין ברחוב העבודה וברחוב הפריון, הושכר הנכס שברחוב העבודה בשנים הרלוונטיות לפטור הנטען והודעה על שכירות ניתנה לעירייה חרף כפירתה בכך ולפיכך לא היו חייבים התובעים בתשלום ארנונה, מים וכיו''ב בגין נכס זה; ואילו ביחס לנכס שברחוב הפריון זכאים לפטור שכן הוכח שלא שולמו מקדמות מס הכנסה בגינו למעט שנת 1999 ועל כן בני הזוג זכאים לפטור בגין נכס זה למעט שנת 1999. על פי פסק הדין הנ''ל, משנקודת המוצא היא שהמנוח החזיק בנכס הנ''ל אין לייחס משמעות לטענת העירייה כי הפעיל את הנכס באמצעות חברה בע''מ ועל כן אי תשלום המקדמות אינו רלוונטי לגביו אלא יש לראות בהכנסתה של החברה כהכנסתו של המנוח; ומשכך לקבוע כי התקיימו התנאים לקבלת הפטור בגין הנכסים העסקיים. בית המשפט המחוזי ציין בפסק הדין כי לאור קביעתו הנ''ל אינו עומד לקיים בירור בשאלה הנוספת שהועמדה לפתחו בשאלת גובה חובה של התובעת שכן: "כל שעל המשיבה לעשות הוא להמציא לעותרים חיוב לשנים הרלוונטיות, כאשר בכל השנים למעט 1999 היא תביא בחשבון שיקוליה את הפטור המגיע לעותרים בשל נכותו של המנוח. בכך תסתיים המחלוקת".

העתירה התקבלה והעירייה חויבה בשכ''ט עו''ד בסך 10,000 ₪ ומע"מ.

11. למרות שאין המדובר בשאלה שיש לה השלכה לפסק דין זה יש לציין כי על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור על ידי העירייה (עע"מ 1367/13). בפסק הדין של בית המשפט העליון מיום 20.11.14 (כבוד השופטים א' רובינשטיין, ע' פוגלמן וא' שהם) לא התערב בית המשפט העליון בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין הפטור שניתן לנכס ברחוב הפריון; אולם ביחס לנכס ברחוב העבודה נקבע כי משלא צורף לתביעה השוכר בנכס בשנים הרלוונטיות אין קביעה פוזיטיבית בפסק הדין האם שילם ארנונה בתקופה הרלוונטית. שכן, אם שילם ברור שאין לחייב את התובעת ובעלה בגין ארנונה בשנים הרלוונטיות ואם לא שולמה הארנונה המצב שונה ומחייב בחינה.

12. על כן התיק שב לבית המשפט המחוזי שהורה על צירופו של השוכר אבו אל נעג' להליך. בפסק דינו המשלים במסגרת עת"מ 218/03 מיום 5.7.15 קבע כבוד השופט אברהם כי הארנונה שולמה על ידי השוכר ולפיכך אין בני הזוג חייבים בתשלום ארנונה לנכס ברחוב העבודה וכך אף השוכר מר אבו אל נעג'. העירייה חויבה בתשלום הוצאות בסך 5,000 ₪ לתובעת ובסכום זהה לשוכר.

13. ההליכים שתוארו לעיל באו על מנת להבהיר את טענות התובעת כפי שיתוארו בהמשך וכן על מנת להמחיש את נחישותה העיקשת של התובעת בקיום ההליכים כנגד העירייה, כאשר לאורך כל תקופת הליכים אלו שארכו כעשור ותקופת המחלוקת בעניין הפטור שהחלה כאמור לפני כן ננקטו פעולות שונות על ידי העירייה עליהן יצא קצפה של התובעת.

ההכרה בחסינותה של עו''ד גורדון

14. פן נוסף של ההליך הוא טענתה של התובעת ביחס לאחריותה האישית של עו''ד גורדון לאירועים נשוא התביעה. בתחילה הוגשה התביעה כנגד העירייה ועו''ד גורדון באופן אישי. ביום 14.7.10 הגישה עו''ד גורדון בקשה למחיקת התביעה כנגדה מכח חסינות המוקנית לה על פי סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין.

15. בהחלטתו מיום 9.11.10 דחה המותב הקודם שדן בתיק השופט שכיב סרחאן את הבקשה שכן העובדות המתוארות בתביעה מעלות יסוד עובדתי של עילת תביעה אישית בנזיקין כנגד עו''ד גורדון, עובדה המונעת ממנה לבקש סילוק התביעה על הסף בשלב זה.

16. על החלטה זו הגישה עו''ד גורדון בקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בר''ע 21404-12-10 שנמחקה ביום 20.12.10 על הסף על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א. אברהם שקבע כי את הבקשה לסילוק על הסף יש לבחון על פי העובדות ה מתוארות בכתב התביעה ומתוך הנחה כי יעלה בידי התובעת להוכיחן. אמנם, עובדות אלו מקנות לה קטגורית את הזכות לחסות תחת החסינות בגדר הרישא של סעיף 7 לעיל אולם ייתכן כי העובדות שיוכחו יהא בהן כדי למלא תחת הסיפא של הסעיף המסייג את החסינות ולפיכך לא תוכל עו''ד גורדון לחסות תחת מעטה החסינות.

17. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בר''ע לבית המשפט העליון, בר''ע 775/11. הליך זה אוחד עם ערעור אחר שהוגש לבית המשפט העליון, ע''א 1649/09 אברהם פלקסר נ' מ''י ואח' שעניינו תביעה אישית כנגד שוטרים במשטרת ישראל בגין טענה להתרשלותם בביצוע חקירה שערכו שהביאה להחזקתו של המערער במעצר. זאת, מאחר ובשני ההליכים עמדה שאלה דומה – סדרי הדין הייחודיים שיחולו לבירור חסינותו של עובד ציבור שהוגשה כנגדו תביעה אישית בנזיקין בשל מעשים שעשה במסגרת תפקידו וזאת לאור תיקון 10 לפקודת הנזיקין משנת 2005 שתיקן את סעיף 7 לפקודה שעסק בכך. לאור השאלות הצריכות הכרעה בתיקים אלו הוחלט לקיים את הדיון בהרכב מורחב של 7 שופטים.

18. בפסק הדין מיום 11.8.14 בתיקים המאוחדים (הנשיא א. גרוניס, המשנה לנשיא מ. נאור, השופטים ס. ג'ובראן, א. חיות, ח. מלצר, נ. הנדל, י. עמית), נעשתה על ידי השופטת א. חיות האבחנה בין חסינות עובדי מדינה לחסינות עובדי רשות ציבורית. נקבע, כי ככל שעסקינן בעובדי רשות ציבורית המחליט בעניין חסינותם הינו בית המשפט לו מוגשת בקשה של הרשות (באמצעות היועץ המשפטי של הרשות וכאשר העובד בעניינו מבוקשת החסינות הוא היועץ המשפטי עצמו מגיש הבקשה הוא יועץ משפטי של רשות מקומית אחרת) או העובד להכיר בחסינותו של העובד; להבדיל, מעובד מדינה בעניינו מוגשת הודעה על חסינותו על ידי היועץ המשפטי לממשלה.

ההבדל אינו נעוץ רק באקט הפותח, קרי הודעת היועץ המשפטי לממשלה אל מול בקשת היועץ המשפטי של הרשות, אלא גם בכללים על פיהם תידון שאלת החסינות – ההחלטה של היועץ המשפטי תיבחן על פי כללי המשפט המנהלי קרי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המנהלית אלא בוחן את חוקיותה וסבירותה על פי עילות ההתערבות המוכרות בדין המנהלי. ואילו בבקשת הרשות המקומית יכריע בית המשפט בשאלת התקיימותם של תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין. יצוין כי לדעת השופט עמית שדעתו היתה דעת מיעוט לעניין זה, שני סוגי החסינות צריכים להבחן על פי כללי המשפט המנהלי.

לעניין נטל ההוכחה נקבע, כי ככל שהבקשה לחסינות עובד מוגשת על ידי הרשות הציבורית, בית המשפט רשאי להניח כי התנאים לחסינות התקיימו והנטל יעבור אל הניזוק המתנגד לבקשה להראות מדוע אין לקבל את עמדת הרשות.

19. על כן הוחזר הדיון בבקשה אל בית משפט השלום על מנת שידון בבקשה על פי הכללים שהותוו על ידי בית המשפט העליון.

20. דיון בבקשה התקיים ביום 15.2.15 ובו נחקרה עו''ד גורדון על ידי התובעת וב''כ. במהלך הדיון נמחקה גם תביעתו של עיזבון המנוח מאחר ואינו אישיות משפטית. ביום 7.6.15 קבע השופט סרחאן כי עו''ד גורדון פעלה במסגרת תפקידה כיועצת משפטית וכי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי המעשים המיוחסים לעו"ד גורדון בכתב התביעה נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק. על כן, התקבלה בקשתה של עו''ד גורדון לחסינות והתביעה כנגדה נדחתה.

21. על החלטה זו הגישה התובעת ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת, ע''א 32972-07-15. בפסק דינו של כבוד הנשיא אברהם מיום 7.1.16 נקבע כי אין כל מקום להתערב במסקנות הערכאה הדיונית וכי שוכנע אף הוא שפעולותיה של עו''ד גורדון התבצעו במסגרת תפקידה כיועצת משפטית כאשר טענת התובעת כי היא מתנכלת לה ממניעים אישיים הינה תחושתה של התובעת בלבד שאינה נסמכת על רקע עובדתי כלשהו.

22. גם ההליכים הנ''ל שהתנהלו בעניין חסינותה של עו''ד גורדון כאשר התובעת אינה מוכנה להכיר בהחלטה המותירה אותה מחוץ למעגל הנתבעים, מצביעים על האופן בו התנהלו ההליכים בתיק זה שהתמקדו בעו''ד גורדון ומעשיה תוך ניסיון לייחס לה מניעים זרים ולהוכיח כי היא מתעמרת בתובעת וגייסה לשם כך את כל המערך הציבורי של העירייה.

23. לאחר שסקרתי את ההליכים המשפטיים בהם היו מעורבים הצדדים לאורך השנים שיש להם רלוונטיות רבה לטענותיה של התובעת במסגרת התביעה, אדון בטענות הצדדים בתביעה לגופה.

טענותיה של התובעת בכתב התביעה המתוקן

24. לאחר פטירתו של בעלה בשנת 2006, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן תוך שהיא מצרפת לתביעה את עזבון המנוח (שתביעתו נדחתה על ידי כבוד השופט סרחאן).

25. על פי כתב התביעה התובעת הוכרה כאלמנת צה''ל על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש''י – 1950 לאחר שבעלה המנוח נפגע במלחמת יום כיפור ונפטר בחודש 6/2006.

26. בהיותה בת 63 החלה ללמוד משפטים והחל משנת 2006 הוסמכה כעורכת דין. לטענתה העירייה ועורכת דין גורדון מתעמרות משפילות ורודפות אותה במשך מספר שנים וזאת באופן שיטתי תוך שימוש שלא כדין בכוחן השלטוני.

התובעת מדגישה כי אינה מבקשת מבית המשפט להכריע בסוגיות שהונחו לפתחו של בית המשפט העליון אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה שבמהלך האירועים בהם עסקו בתי ה משפט המחוזי והעליון הנתבעות ביצעו כלפיה וכלפי בעלה המנוח מספר רב של עוולות שבגינן יש לתובעים זכות לקבל פיצוי מן העיריה.

27. לטענת התובעת בחודש 8/2001 התגלעה בין התובעת לבין עו''ד גורדון מחלוקת ביחס לסוגיות שונות הנוגעות לחיובי ארנונה ומים, באופן שהכעיס את עו''ד גורדון.

28. ביום 17.10.01 נדונה בבית המשפט לתביעות קטנות בנצרת בפני כבוד השופט ד. צרפתי, תביעה שהגיש אחד , מר מילמן ורבה , כנגד ראש העיר והעירייה בגין עיקול מנהלי שביצעה שלא כדין כנגדו עו''ד גורדון. התובעת שנכחה באולם התבקשה על ידי השופט לסייע בתרגום דבריו של התובע ובעשותה כן הוסיפה וטענה טענות לזכותו של התובע.

בתום הדיון נפגשו התובעת ועו''ד גורדון במעלית ולאחר חילופי דברים ביניהן הודיעה לה עו''ד גורדון כי החל מרגע זה היא מפסיקה כל ניסיון להסדיר עימה את המחלוקות בענייני הארנונה ושהתובעת עוד תשמע ממנה.

29. לטענת התובעת עוד באותו היום הוגש כנגדה כתב אישום בעבירה של בניית סככה לרכב ומתקן כביסה ללא היתר. כתב האישום הוגש בחופזה כאשר אפילו לא צוין בו לאיזה מקרקעין הוא מתייחס. התובעת לא ידעה על כתב האישום ולא התייצבה כאשר במועד הדיון עורכת דין גורדון הצהירה בפני השופט שיש בתיק אישור מסירה (טענה שבדיעבד התברר כי היא שקרית שכן אישור המסירה חזר עם הכיתוב לא נדרש) וביקשה להוציא כנגד התובעת צו הבאה. לתובעת נודע על צו ההבאה ביום 21.3.02 והיא מיהרה לבטלו. בסופו של יום הצדדים הגיעו להסכמה במסגרתה בוטל כתב האישום.

30. לטענת התובעת, במקביל לאירועים אלו, ביום 22.11.01 השיתה העירייה עליה דרישת תשלום בענייני מים, ביוב ואגרת שלטים בסך כ – 161,000 ₪ שרובה מתייחסת לשנים קודמות שנוצרו לפחות 8 שנים קודם לכן בגין נכסים ברחוב העבודה והפריון. עד להודעה זו מעולם לא הוצאו על שמה של התובעת דרישות שתשלום כלשהן והיא מעולם לא היתה רשומה אצל העירייה כמחזיקת נכסים אלו. התובעת התלוננה על הסבת הנכסים באופן אישי וקיבלה מהעירייה תשובה לפיה היא מבססת את ההסבה על מסמכים שונים לרבות רשיון עסק משנת 1977, למרות שנשא את תעודת הזהות של בעלה ורק נחתם על ידה בשל נכותו. הנתבעות סירבו להציג בפני התובעת את המסמכים עליהם ביססו את החלטתם להסבת הנכסים.

31. לצד זאת, טוענת התובעת, התפתח בין הצדדים סכסוך בנוגע לשאלה האם נכסיהם העסקיים של התובעת והמנוח זכאים לפטור מארנונה על פי חוק הפטור, כאשר העירייה טענה להיעדר זיקתו של המנוח לנכס. לפיכך, הסבה את חובות הארנונה של הנכסים הנ''ל לתובעת תוך שהיא נוקטת כנגדה בהליכי גבייה חוזרים ונשנים בשעה שהן יודעות שבנכס מחזיקה חברה בע''מ: ניסיון תפיסת מטלטלין בבית העסק מיום 9.7.03 בהתבסס על דרישה לתשלום חובות כ – 5 שנים קודם לכן כאשר החתימה על כתב ההרשאה אינה של ראש העיר אלא חותמת שהוטבעה על ידי אחר; עיקול מטלטלין בבית העסק ביום 23.7.03 בהסתמך על דרישת תשלום כ – 3 שנים קודם לכן שלא היתה ברשות המעקלים כאשר החתימה על כתב ההרשאה אינה של ראש העיר אלא חותמת שהוטבעה על ידי אחר; עיקול מטלטלין בבית התובעת בתחילת חודש 2/2003; ניסיון עיקול מטלטלין מיום 28.3.05 שכתוצאה ממנו הובהלה התובעת לחדר המיון; ניסיון עיקול מיום 29.3.05 שהביא לעימות שהתפתח בין המעקלים למנוח שהתמוטט במהלכו ונזקק לפינוי באמצעות אמבולנס כאשר החתימה על כתב ההרשאה אינה של ראש העיר אלא חותמת שהוטבעה על ידי אחר; התראה לניתוק מים בבית התובעת מיום 9.1.05 שנמסרה לתובעת למרות קיומו של צו מניעה שאסר זאת ולמרות ששבועיים קודם לכן הסדירה את כל חובות המים בגין בית המגורים; ניסיון עיקול בבית התובעת מיום 10.4.05 שנכשל לאור זעקות בעלה; ניתוק אספקת המים לנכס בני הזוג ברחוב הפריון מחודש 9/2004 למרות קיומו של צו מניעה וללא שיש חוב מים בגין הנכס הנ''ל; הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובעת מיום 31.12.06 למרות צו המניעה שאסר על כך וכאשר ביקשה התובעת לדעת בגין איזה חוב הוטל העיקול זכתה להתעלמות ורק לאחר שאיימה בנקיטת הליכים משפטיים הוסר העיקול.

31. לטענת התובעת, לאור מסכת עיקולים זו הגישה בכוחות עצמה עתירה מנהלית (עת''מ 218/03) בה טענה כי העירייה ועו''ד גורדון שינו רטרואקטיבית את הרישומים בפנקסי העירייה והעבירו מחשבון לחשבון חיובים עלומים על מנת לייחס לה אישית חובות שמעולם לא היו על שמה; כי ביקשה לקבל מידע מלא על החובות שהוטלו על נכסיהם העסקיים של בני הזוג לרבות ביתם וכיצד חושבו לאור חשדה כי אינם מקבלים הנחות מארנונה להם הם זכאים. לטענתה מאחר ולא זכתה לייצוג לא עלה בידיה ואף בידי בי ת המשפט לפזר את מסך הערפל מעל הרכב החובות כאשר כל שהוגש על ידי העירייה היא טבלה שמרכזת את החובות אולם לא ברור ממנה האם טבלה זו כוללת את ביטולו למפרע של הפטור לו היתה זכאית בשל דירת המגורים. כראיה, התובעת טוענת שבית המשפט המחוזי הנחה בפסק דינו את העירייה להפחית מן הארנונה החלה על נכסי התובעת את סכומי הפטור להם הם זכאים על דירת המגורים, ככל שאלו לא הופחתו על ידי העירייה. לטענת התובעת העירייה לא הגישה ערעור על פסק הדין ותחת זאת הגישה טבלה זהה לאותה טבלה שהוגשה על ידה לבית המשפט ממנה עלה כי החוב לא כלל מלכתחילה חיובים שנוצרו כתוצאה מביטול הפטור מארנונה ומכאן שלא היה מה להפחית מן החוב בהתאם לפסק הדין.

32. לטענת התובעת, לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי פנתה גברת אורלי שי, בתה של התובעת אל העיריייה בניסיון להסדיר את חובות הארנונה של בני הזוג בגין בית המגורים. במסגרת פגישה שקיימה הבת עם מר עופר לוי שתפקד באותו זמן כמנהל מחלקת הגביה בעיריה, סוכם שהבת תישא בחובות הארנונה החל מיום 1.1.04 בכפוף להנחות והפטורים להם הם זכאים. אולם, לאחר שפנתה הבת אל משרדי העיריה התברר לה שעו''ד גורדון התערבה בהסכמה והעיריה חזרה בה מהסיכום. מאחר והסיכום עם הבת כלל תשלום חיובי ארנונה בגין שנים קודמות אותן סירבה התובעת לשלם כל זמן שלא ניתן לה פירוט חובות דרשה התובעת מן העירייה פעם נוספת את הפירוט אולם משלא נענתה נמנעה מלשלם את חוב הארנונה.

33. ביום 9.1.05, לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי נשלחה אל התובעת הודעה לפני ניתוק מים או עיקול בגין חובות ארנונה בסך כ – 62,000 ₪ כשהסכום כלל ארנונה בפיגור בסך כ – 58,000 ₪. התברר כי הסכום שהתובעת נדרשה לשלם זהה לזה אותו נדרשה לשלם לפני פסק הדין. לאור מצג הנתבעות כי סכום זה כולל בחובו סכומים שהיה על העיריה להפחית על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביקשה התובעת בין בעצמה ובין באמצעות ב''כ להבהיר נקודה זו אולם נענתה על ידי העירייה בצורה בוטה כאשר העיריה מבהירה לה כי תמשיך בהליכי הגביה. לטענת התובעת במסגרת פגישה שהתקיימה בחודש 2/2007 בנוכחות נציגי העירייה לרבות מר לוי ועו''ד גורדון הודיעה עו''ד גורדון כי העיריה לא קיימה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי מפני שלטעמם הוא שגה. אולם, כאשר התובעת פנתה לאחר מכן אל מחלקת הגביה בבקשה לקבל אישור לכך שיש להפחית מן החוב את הפטור לפי הוראות בית המשפט, נאמר לה שעו''ד גורדון אסרה על נציגי העיריה למסור לה כל מידע כתוב. וכאשר דרשה אישור כי חיובי העיריה כוללים סכומים שהיה עליה להפחית על פי פסק הדין, שוב סירבו עובדי העיריה להשיב על פנייתה. התובעת מוסיפה וטוענת כי בתחילת שנת 2009 עלה בידי בנה לחלץ מעובדת העיריה פרטים לגבי חוב דירת המגורים הנ''ל ונמסר לו כי הוא כולל חיוב מים בסך 10,000 ₪ שנוצר מהעברה מחשבון אחר לא ידוע וכי החוב כולל חיובים שנולדו כתוצאה מביטול הפטור בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי. בקשתו של הבן לקבלת תדפיס של האמור נדחתה שכן נמסר לו כי קיימת הוראה של עו''ד גורדון שלא לתת לתובעת כל מסמך.

34. לטענת התובעת, לאור חשדותיה כי העיריה כללה בחובות בית המגורים סכומים שנוצרו כתוצאה מביטול הפטור ושהיה עליה להפחיתם, חישוביה של העיריה אינם כדין והיא דוחה כל סנקציה בגין אי תשלום החוב.

35. התובעת טוענת עוד כי החל משנת 2003 היתה זכאית לקבל הנחה של 90% מהארנונה בגין התעוורותו של בעלה אולם בפנייתה אל עו''ד גורדון היא הערימה קשיים פרוצדורליים ומסרה לה מידע מטעה ביחס לאישורים שעליה להמציא. וכשהמציאה אותם לבסוף שללה ממנה את הפטור בטענה שהיא לא זכאית לפטור בגין חובותיה הלא משולמים.

36. לטענת התובעת בחודש 9/2004 נותקה על ידי העיריה אספקת המים למסגריה של בני הזוג ברחוב הפריון. בירור טלפוני שערכה עם העיריה העלה כי ניתוק המים בוצע בשל חובות ארנונה של התובעת. עם זאת כשפנתה אל העיריה פעם נוספת לאור מה שנמסר לה שינתה העיריה את גרסתה וטענה כי הניתוק נעשה בגין חוב המים של התובעת ביחס לנכס המצוי ברחוב העבודה. לטענת התובעת, ניתוק המים מפר צו מניעה של בית המשפט; דרישת התובעים האם קיים חוב נוסף מלבד זה של רחוב העבודה לא נענתה; עניין החוב ברחוב העבודה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון; החוב המדובר הינו משנת 1994 והושת על התובעת באופן רטרואקטיבי בחודש 11/2001; מקורו במניפולציות שעשתה העירייה בפנקסי הארנונה כאשר העבירה חיובים עלומים על שם התובעת כמחזיקת הנכס ברחוב העבודה; בפני בית המשפט העליון הוצג מצג כאילו חוב זה אינו קיים אולם בו בעת ננקטו על ידי העיריה הליכים לגבותו.

37. לטענת התובעת העיריה ניסתה לרפות את ידיה תוך טרטור שלה לאחר מותו של בעלה. בשנת 2006 היא שילמה את מלוא הארנונה לאותה השנה כאשר בגין עיוורונו של הבעל היו זכאים להנחה של 90%. במהלך אותה שנה נפטר בעלה ומיד לאחר מכן ביטלה העירייה את ההנחה וזאת ביחס לתקופה שמיום הפטירה ועד לאותה שנה למרות שהתובעת זכאית היתה להנחה כאלמנת חייל שנספה במערכה. התובעת טענה שביטול ההנחה אינו חוקי ואף המציאה לעירייה אישורים על כך שהיא זכאית להנחה לפי סעיף 3(6) לחוק הפטור, אולם העיריה בתגובה הטילה עיקול על חשבון הבנק שלה. רק כתוצאה מהתערבות אגף משפחות והנצחה בארגון נכי צה''ל חזרה בה העיריה מעמדתה לשלול את זכותה של התובעת להנחה.

38. שלב נוסף בהתעמרות כלפיה הינו, לטענת התובעת, אי הנצחתו של בעלה בספר "יזכור" באתר האינטרנט של העיריה. לטענת התובעת, לאחר שהתברר לה שבעלה אינו מופיע ברשימת ה"יזכור", פנתה לעירייה בבקשה להוסיפו לרשימה אולם זכתה להתעלמות מופגנת של עו''ד גורדון אשר השיבה לה, כי היא חולקת על ארגון נכי צה''ל כי הבעל הינו חלל צה''ל, ולכן אינו צריך להופיע ברשימת היזכור. המצב נותר בעינו חודשים ארוכים ואף התערבות של אגף משפחות והנצחה לא הועילה. משהתובעת סירבה להרים ידיים צוין בסוף שמו של בעלה בספר היזכור.

39. לסיום טוענת התובעת בכתב התביעה כי העיריה ועו''ד גורדון פגעו בזכויותיה החוקתיות לרבות בזכות לשוויון.

כמו כן ביצעו העירייה ועו''ד גורדון עוולת רשלנות, תרמית, שקר מפגיע, נגישה ולשון הרע.

לטענת התובעת העיריה ועו''ד גורדון ביצעו מעשיהן ביודעין ומתוך כוונה לגרום לה נזק או בשוויון נפש לגרימתו של כזה. הן עוולו כלפיה עוולות מנהליות והפרו את חובת הנאמנות וההגינות המנהלית המוטלת עליהן תוך שהן מוסרות לה הנמקות שקריות ומטעות שמבוססות על שיקולים זרים, שרירות לב ושימוש לרעה בכוח שילטוני תוך שהן שוללות ממנה את זכות הטיעון והעיון.

לטענת התובעת מעשיה של העיריה ועו''ד גורדון נעשו בסטיה חמורה מהתנהגות ראויה של עובד ציבור תוך שימוש בסמכויותיהן באופן פסול ושלא כדין.

על כן היא טוענת כי בגין המקרים המפורטים בכתב התביעה היא זכאית לפיצוי בסך 60,000 ₪ כתוצאה מפגיעה בשמה הטוב; נזק לא רכושי בגין עוגמת נפש בסך 200,000 ₪; נזק לא רכושי בגין עוגמת נפש בסך 500,000 ₪ שנגרמו למנוח; נזק ממוני בגין הוצאות והפסדים שנגרמו להם כתוצאה מהתנהלות הנתבעות בסך 200,000 ₪.

יחד עם זאת העמידו את תביעתם על 300,000 ₪ מטעמי אגרה.

40. התובעת עתרה במסגרת כתב התביעה גם לפיצול סעדים ובכלל זה רשות להגיש תביעה נזיקית כנגד העיריה בגין מעשיה ככל שאלו לא יבוטלו על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים וכן לשפות אותם בגין כל חיוב שלא יבוטל על ידי בית המשפט המחוזי מטעמים של סופיות השומות עקב אי הגשת השגות ועררים במועד.

טענות העירייה בכתב ההגנה המתוקן

41. העירייה מכחישה בכתב הגנתה את כל טענותיה של התובעת. כפי שצויין לעיל, לאחר הגשת התביעה התנהל הליך ובמסגרתו הוכרה חסינותה ונדחתה התביעה כנגד עו''ד גורדון ועל כן הנתבעת היחידה נותרה העירייה.

42. לטענת העירייה בכתב ההגנה על התובעת, אשר טוענת לעוולות בעת ביצוע הליכי גביה כלפיה, להוכיח תחילה כי לחוב, בגינו ננקטו הליכים אלו, אין בסיס עובדתי והעירייה לא היתה רשאית לנקוט בהליכים לגבייתו. זאת, שעה שמתקיים הליך מקביל בבית המשפט העליון ביחס לאותם חובות ממש ובית המשפט אינו אמור לנהל הליכים נפרדים בגין אותו עניין.

43. לטענתה של העירייה, התובעת הפכה ויכוח לגיטימי בדבר חבות בארנונה לסכסוך אישי ומנהלת מסע צלב בטענה כי העירייה החליטה להתנכל לה. דרישותיה של העירייה לגביית חובות הארנונה הרובצים על נכסיה של התובעת אינן גחמה אישית אלא מבוססות על הוראות החוק וממניעים מקצועיים אלו היא פועלת ואין לה כל עניין אישי כזה או אחר עם התובעת. לטענת העירייה גם שרבוב מצבו המצער של בעלה לנסיבות המתוארות בתביעה אינו ראוי ומקומם.

44. העיריה טוענת בניגוד לטענותיה של התובעת כי סכסוך הארנונה עם העירייה החל שנים לפני המועדים המצויינים בכתב התביעה, כאשר טענותיה של התובעת לאיומיה של עו''ד גורדון כלפיה הינן פרי דמיונה בלבד והיא מכחישה את כל ההתרחשות הנטענת בפרשת מילאן ורבה שהתובעת טוענת שהיתה יריית הפתיחה למסע ההתעמרות כלפיה. זאת, מלבד נוכחותה של התובעת באותו משפט והערותיה של עו''ד גורדון כי התובעת אינה נחוצה בדיון שכן המדובר בשפה האנגלית שהן בית המשפט והן עו''ד גורדון דוברים.

45. לטענת העירייה האשמות התובעת כי עו''ד גורדון הגישה כנגדה כתב אישום באותו יום בו אירעה התקרית הנטענת והמוכחשת בינה לתובעת בבית המשפט הינן חסרות כל בסיס, שכן כתבי אישום בגין עבירות בניה מוגשים על בסיס ראיות בדמות מזכרים שמעבירות יחידות הפיקוח של העירייה לתביעה העירונית ולא על בסיס גחמה אישית של המחלקה המשפטית. מזכרים אלו מועברים לעירייה אחת למספר חודשים, נבדקים על ידי המחלקה המשפטית ורק לאחר מכן מבשילים לכדי כתב אישום. לטענת העירייה, בגין הבניה הבלתי חוקית נשוא כתב התביעה הוגש עוד בחודש 5/1999 כתב אישום כנגד המנוח במסגרת ת.פ. 3294/99 ולאחר שמפקח מטעם העירייה העביר מזכר ולפיו בניה הוסרה, פנתה העירייה מיוזמתה לפרקליטות מחוז צפון וביקשה לבטל את האישום. אולם לאחר מספר חודשים ממחיקת האישום העביר מפקח העירייה מזכר חדש ולפיו הבניה הבלתי חוקית הוצבה מחדש ולפיכך הוגש ביום 17.10.01 כתב האישום נשוא התביעה, 4966/01. אין לכך כל קשר לדיון בבית המשפט לתביעות קטנות שנערך באותו היום, וכתב האישום לא נערך בחופזה אלא הוא זהה לכתבי אישום אחרים שהוגשו על ידי העירייה. לטענת העירייה כתבי האישום נשלחים על ידי מזכירות בית המשפט ולפיכך לא היתה לעו''ד גורדון כל מעורבות באי התייצבותה של התובעת לישיבה בבית המשפט במסגרת הליך זה. לטענת העירייה בדיקת אישורי המסירה נעשית על ידי בית המשפט למרות שהצהרה בדבר קיומם נשמעת מפי נציג העירייה. על כן בית המשפט לא הוטעה על ידי עו''ד גורדון, כפי שטוענת התובעת. בכל מקרה, כתב האישום בוטל לבסוף על ידי העירייה.

46. ביחס לטענות התובעת כי בסמוך לפרשת מילמן ורבה וכתב האישום נשלחו לה חיובי ארנונה ומים בסך 161,000 ₪, טוענת העירייה כי החיובים הושתו על ידי התובעת לאור מידע שהתקבל אצלה ולפיו הנכס נמצא בחזקתה ו/או מי מטעמה במרוצת השנים האחרונות והיא לא דיווחה על כך, בין היתר לאור מצבו הבריאותי של המנוח באותה תקופה. המדובר באקט המצוי בסמכותה של העירייה על פי פקודת העיריות.

47. לטענת העירייה טענת התובעת כי היו היא והמנוח זכאים לפטור מארנונה נדחתה בבית המשפט המחוזי במסגרת עת''מ 218/03 ולמרות זאת לא הסדירה התובעת את חובותיה אשר אינם שנויים במחלוקת. עוד טענה העירייה כי התאגדותו של העסק שהפעיל בעלה כחברה עלתה לראשונה בעתירה המנהלית הנ''ל.

48. העירייה דוחה את טענות התובעת ביחס להליכי הגביה המנהליים. לטענתה, הליכי הגביה ננקטו כדין במסגרת סמכותה על פי הוראות הפקודה שעה שהיו חובות שאינם שנויים במחלוקת על שמה של התובעת, אותם לא סתרה, בספרי העירייה. ההליכים בוצעו כדין ואין כל קשר בין מצבו הבריאותי של המנוח והתובעת עצמה לבין אירועים אלו. העירייה מודה בקיומם של צווי המניעה במסגרת ההליכים המשפטיים נשוא העתירה המנהלית אולם טוענת כי הליכי הגביה בוצעו עת שצווי המניעה לא היו בתוקף ו/או בוצעו ביחס לחובות אחרים שהיו רשומים על שמה של התובעת ובהם לא עסקה העתירה המנהלית וממילא צוי המניעה לא חלו עליהם.

49. העירייה מכחישה את טענות התובעת לפיהן לא עמדה בדרישות בית המשפט המחוזי במסגרת העתירה המנהלית ולא פירטה את חובותיה של התובעת כנדרש. לטענתה, בכל חישובי הפטור שערכה הושב הפטור על כנו. הנתבעת טוענת כי אמנם התקיימו מגעים בין ביתה של התובעת לעירייה אולם הם לא הבשילו לכלל סיכום כלשהו, שכן התובעת עצמה היא זו שהכשילה את הליכי הפשרה כל עוד לא תכיר העירייה בעמדתה ביחס ליתרת חובותיה. לטענתה לאורך כל הליכי הפשרה, במהלכם הופחתו סכומים ניכרים מחובה, התעקשה התובעת שלא לשלם מאומה לעירייה, גם סכומים שאינם שנויים במחלוקת. העירייה טוענת כי כל המידע ביחס לחובותיה הוגש לנתבעת במהלך העתירה המנהלית. ביחס לטענתה כי העירייה לא מסרה לה כל מידע כאשר דרשה לקבלו עת פנתה ישירות לעירייה הובהר לה כי היות והיא מיוצגת באמצעות עו''ד בהליך הערעור שהגישה על העתירה המנהלית עליה לפנות אל העירייה באמצעותו. העיריה מכחישה את טענות התובעת כי טענה שהפסיקה בהליך המנהלי שגויה.

50. העירייה מכחישה את כל טענות התובעת לפיהן ניתוק המים בנכס ברחוב הפריון נעשה בגין חובות ארנונה של התובעת וטוענת כי ניתוק מים בנכס מסוים נעשה רק כאשר קיים חוב מים ביחס לאותו נכס, גם אם אותו נישום מחזיק במספר נכסים. העירייה מכחישה את טענת התובעת כי ביצעה "מניפולציות" בפנקסיה וטוענת כי לא הפרה את צו המניעה שניתן במסגרת העתירה המנהלית והערעור עליה שכן העתירה המנהלית עסקה בחובות ארנונה ולא מים.

51. העירייה מכחישה את טענות התובעת כי הכשילה את נסיונותיה לקבלת פטור בגין עיוורונו של בעלה וכי שללה ממנה את הפטור המוקנה לה מכח חוק הרשויות המקומיות. לטענתה התובעת היתה זכאית לקבל את ההנחה הגבוהה המוקנית לה מכח עיוורונו של בעלה המנוח וזו הוקנתה לה. ההנחה שבוטלה לאחר פטירתו של בעלה היא זו המוקנית לעיוור ולא זו על פי חוק הפטור שהוענקה לה בדיעבד. לטענתה הליך הגביה שננקט באותה תקופה הוא בגין חובות רבים נוספים ואינו קשור להליכים להשגת הפטור.

52. לטענת העירייה העובדות הנטענות בכתב התביעה ביחס לאי הכללתו של המנוח בספר ה"יזכור" של העירייה אינם קשורים לעילת התביעה וממילא אינם מקימים עילה כלשהי כלפיה ואף לא ניתן לקשור בין הנטען בנושא זה לבין חובות הארנונה של התובעת.

53. העירייה מכחישה את טענות התובעת באשר לעילות המשפטיות כלפיה. לטענתה לא עוולה כלפי התובעים. כל פעולותיה בהקשר לתובעת והמנוח בזמנים נשוא כתב התביעה, נעשו מתוקף סמכותה על פי חוק ובסבירות ראויה. על כן דין התביעה להדחות.

ההליך

54. תביעה זו, שהוגשה בשנת 2009, הועברה לטיפולי בשנת 2016 כאשר עובר להעברתה התנהלה לפני כבוד השופט ש. סרחאן.

55. אין חולק כי המדובר בתביעה ישנה שלא לומר נושנה. העיכוב העיקרי שעיכב את בירור התביעה היה ההליך שהתנהל בעניין חסינותה של עו''ד גורדון. בקשתה לדחיית התביעה כנגדה על הסף עקב חסינות הוגשה בחודש 7/2010, נדחתה תחילה על ידי כבוד השופט סרחאן בחודש 11/2010, בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטתו נדחתה אף היא בבית המשפט המחוזי בחודש 12/2010. רק במסגרת בר''ע נוספת שהוגשה לבית המשפט העליון הוכרע ביום 11.8.2014 ההליך הפרוצדורלי של החסינות באשר לדרך הדיונית בה על בית המשפט לנקוט בבקשה להכרה בחסינות עובד ציבור. לאחר מכן נוהל הליך החסינות בפני השופט סרחאן בחודש 2/2015 ובחודש 6/2015 החליט השופט סרחאן לדחות את התביעה כנגד עו''ד גורדון. על פסק דין זה הוגש ערעור על ידי התובעת אשר נדחה בחודש1/2016 ורק אז החל הליך בירורה של התביעה.

56. בהוראתו של השופט סרחאן הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית ארוכים אליהם צירף כל צד מאות רבות של עמודים כאשר ככלל ניתן לומר כי מסמכיה של התובעת הוגשו בערבוביה, ללא סדר הגיוני וללא מספור מתבקש. עובדה זו הקשתה על הצדדים ועל בית המשפט במהלך ישיבות ההוכחות בתיק זה.

57. מטעם התובעת הוגשו תצהיריה של התובעת ב – 3 הליכים שונים- בהליך הנוכחי, בהליך הסעד הזמני בעתירה המנהלית ובעתירה המנהלית עצמה. כמו כן צירפה תצהיריהם של בנה מר שי אייל שהוגש כתמיכה לתגובה לבקשה לביטול צו מניעה זמני שניתן במסגרת הערעור על העתירה המנהלית, עע"מ 259/05, תצהיריו של מר אנטואן שמשום משנת 2001(!) ו – 2004, תצהירו של מר דניאל חנניה משנת 2003 ותצהירו של מר זיאד אבו אלנעג' משנת 2003 .כמו כן קיבלה התובעת את אישורו של השופט סרחאן לזמן עדים מטעמה שהינם עובדי העירייה או כאלו שהיו עובדי העיריה בתקופה הסמוכה למועד שמיעת הראיות בתיק – גברת מרים רופל שהיתה מנהלת אגף ההכנסות בעירייה, מר אבי אלמליח עובד אגף שילוט בעירייה, מר דוד אליעזר עובד הדואר בעירייה, גברת פנינה שלו עובדת אגף הגביה בעירייה, וגברת אינה אברך, מנהלת מחלקת שומה באגף הכנסות וגביה בעיריה. במהלך ישיבת ההוכחות ביקשה התובעת במפתיע להעיד אף את ביתה גברת אורלי שי אולם בקשתה נדחתה שכן לא הוגש תצהיר מטעמה.

58. מטעם העירייה הוגשו תצהיריהם של עו''ד גורדון ומר עופר לוי (להלן "מר לוי") אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה מנהל אגף הכנסות וגביה בעירייה.

59. בתיק התקיימו 6 ישיבות הוכחות, כל אחת מהן ארכה יום דיונים שלם כאשר חקירתה של עו''ד גורדון עצמה ארכה כ – 2 ישיבות.

לאחר סיום העדויות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

60. למרבה הצער, אורך רוח ודרך ארץ לא היו חלקו של תיק זה. הצדדים הרבו להתקוטט ולנהל ויכוחים מילוליים קולניים שלא היו חלק מן ההליך והתובעת אף הוצאה על ידי מאולם בית המשפט וכך אף בנה שעה שלא אפשרו את ניהולו התקין של התיק בהתפרצויותיהם בתגובה לעדויות והחקירות בתיק.

61. התרשמתי, כי התיק קיבל במהלך ניהולו אופי פרסונלי ולא ענייני לחלוטין ואין אלא להצר על כך. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהגותם של ב''כ הצדדים שנסחפו אחר האמוציות של לקוחותיהם וניהלו את ההליך תוך כדי הפגנת עויינות בולטת, שאף מצאה ביטוי, לאחר סיום הדיונים בתיק, בתביעת לשון הרע המתנהלת ביניהם עקב ההליכים בתיק זה.

סיכומיה של התובעת

62. ראשית יש לציין כי טיעוניה של התובעת לא נטענו באופן מסודר אלא בערבוביה, תוך קפיצה מנושא לנושא, עיסוק באותו עניין פעמיים ובמקומות שונים, כמו גם שזירת חובות שונים בגין נכסים שונים בפסקה אחת באופן המקשה להתמודד ולהבין את טענותיה עד תום. עובדה זו יצרה קושי ממשי לסנן את טענותיה של התובעת ולהביאן בצורה נוחה ומובנת יותר ועל כן אביאם כסדרם בסיכומיה של התובעת.

63. לטענת התובעת, התביעה אינה עוסקת בחובות ארנונה שלא שולמו אלא בזכות חוקתית לנכה צה''ל שבוטלה שלא כדין תוך הסבת חובות שלא כדין. אלו הביאו ליצירת חובות יש מאין על שמה של התובעת שבעקבותיהם בוצעו הליכי גביה שלא כדין.

64. התובעת טוענת כי הסוגיה המרכזית בתביעה הינה פטור מארנונה של נכה צה''ל שהינה זכות חוקית לפי חוק הפטור, שאינה ניתנת לערעור והיא חלה אף לאחר מותו ומוקנית לאלמנתו. כנגד זאת טענה עו''ד גורדון , כי אין המדובר בפטור המוקנה לנכה אלא בהנחה על פי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ''ג – 1993, טענה שנדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי.

65. לטענת התובעת עקב מענה שגוי של עו''ד כהן, יועמ''ש העיריה בעבר, נדחתה בקשתה משנת 1994 לפטור מארנונה ולאור פניותיה החוזרות הוקמה ועדה מיוחדת של העיריה לבדיקת הנושא, זו ביקשה מן התובעת מסמכים שהומצאו לה ולאחר התייעצות עם יועמ''ש הנתבעת אותה עת עו''ד גרא ויועמ''ש משרד הפנים עו''ד שלום זינגר ניתן ביום 27.11.97 פטור מלא מארנונה רטרואקטיבית החל מ – 1.1.97 וארנונה ששולמה ביתר בתקופה זו תושב לתובעת. לטענת התובעת דרישותיה של התובעת להשבת הפטור הביאו את עו''ד גורדון ומר עופר לוי לנקוט בפעולות לביטולו של הפטור שלא כדין.

66. לטענת התובעת במסגרת זו הוסבו על שמה בשנת 2001 נכסים עסקיים שהיו רשומים על שם המנוח מבלי להרים מסך כדין. הסבת נכסים אלו וחובותיהם כמו גם ביטול הפטור הנ''ל, ביטול ההנחה בשיעור 90% המוקנית לעיוור ואי הענקת פטור לתובעת לאחר פטירתו של המנוח הביאו להצטברות אדירה של מאות אלפי ₪ כחובות יש מאין על שמה של התובעת שהלכו ותפחו עם השנים. חובות אל והביאו את העירייה ועו''ד גורדון להוציא לשון הרע כלפי התובעת כסרבנית תשלום.

67. בסמוך לאחר הסבת הנכסים והחובות על שמה החלה העירייה בפעולות גביה דורסניות כלפי התובעת למרות שהיו תלויים ועומדים אותה עת צווי מניעה שניתנו במסגרת העתירה המנהלית שהוגשה בבית המשפט המחוזי והערעור עליה. פעולות גביה אלו הביאו לפגיעה בשמה הטוב של התובעת ולהתעמרות והתעללות בה ובבני משפחתה.

התקינות השלטונית ונאמנות עובדי ציבור

68. לטענת התובעת, במעשיה פעלה העירייה בניגוד לחזקת התקינות השלטונית ,הקובעת כי על דרך הכלל ההנחה היא שהרשות הציבורית פעלה כדין, אולם המדובר בחזקה הניתנת לסתירה כאשר לשם כך נדרשת "ראשית ראיה", ובענייננו אכן הובאה הרבה יותר מאותה ראשית ראיה. המדובר בדרישות בלתי חוקיות לתשלום, אי משלוח התראות, שימוש בטפסים מנהליים בניגוד לחוק, ביצוע עיקולים שלא כדין כפל חשבונות, הסבת נכסים וחובות וביטול פטור שבדין.

69. על כן עובר הנטל אל העיריה להביא ראיות לתקינות פעולותיה. העיריה לא הביאה כל ראיות בעניין זה ועל כן לא יכולה לטעון לחזקת התקינות השלטונית שבפעולותיה. לטענת התובעת סתירת חזקת התקינות המנהלית במעשה פרטני משליכה על חזקת התקינות המנהלית ביחס לפעולות מנהליות אחרות הסמוכים לו מבחינה רעיונית ועניינית.

לטענת התובעת מר עופר לוי ועו''ד גורדון הפרו באופן שיטתי את חובת הנאמנות המוטלת עליהם בהיותם עובדי ציבור. כמו כן העירייה בהשפעתם של עו''ד גורדון ומר לוי פעלה אף היא בסטייה חמורה מחובת הנאמנות המוטלת עליה כלפי הציבור אותו מתפקידה לשרת.

לטענת התובעת לפטור מארנונה משמעות רבה לתובעת ולמנוח נכה צה''ל שכן המדובר בזכות חוקתית שלהם לקבלו ולביטולו על ידי עו''ד גורדון אשר פעלה בשרירותיות וללא סמכות חשיבות מכרעת להיווצרותם של חובות התובעת יש מאין.

הפטור מארנונה לנכה צה''ל ולרעייתו

70. לטענת התובעת חוק הפטור הקנה לנכה צה''ל זכאות לפטור חלקי מארנונה לבית המגורים ולפטור שאינו מוגבל לנכסיו העסקיים. לטענתה בפסק הדין בעתירה המנהלית 218/03 מיום 7.1.13 אוששה החלטת ועדת הפטור מיום 27.11.97 (ת/1) וקובעה כאשר היא מדגישה כי המדובר ב''זכות חוקתית'' ולא לפנים משורת הדין כפי שטענה עו''ד גורדון.

לטענת התובעת זכות זו הוכרה במספר פסקי דין בתי משפט שלום ומחוזי ואין לתובעת ספק כי פסקי דין אלו היו נר לרגלי ועדת הפטור כאשר הכירה בפטור בשנת 1997. פסקי דין אלו חייבים היו להיות נר גם לרגליה של עו''ד גורדון.

71. עו''ד גורדון מטעה כאשר טענה בתצהירה כי התבססה שעל שני פסקי דין, האחד מהם לא זו בלבד שאינו קשור לנכה צה''ל אלא ניתן כעשור לאחר ש"התבססה" עליו בשנת 2001. כמו כן פסק הדין השני עליו התבססה מכיר בניגוד לטענתה בפטור, גם לנכסים העסקיים שלטענתה כלל אין להכיר בהם, גם אם לא באופן מלא. על כן עובדה זו מלמדת על חוסר אמינותה של עו''ד גורדון וחוסר המקצועיות שבחוות דעתה המשפטית מלמדת על רשלנות רבתי.

ביטול הפטור על ידי העיריה והפעולות להשבתו

72. לטענת התובעת היא ובעלה המנוח נשאו בתשלומי הארנונה בהם היו חייבים עד שבשנת 1986 החלו להיקלע לקשיים כספיים. הם נתקלו בקשיים לקבלת פטור מארנונה לנכס למרות שהציגו את כל המסמכים הנדרשים, מה שהביא אותם לועדת הפטור שהוקמה ביוזמת ראש העיר דאז מר אריאב שמינה את סגנו מר חנניה לבדוק האם מגיע לתובעת ובעלה פטור מארנונה בגין הנכס העסקי ברחוב הפריון. ועדה זו בה היו חברים היועמ''ש עו''ד גרא, הגזבר אבישי סגל ומר שלמה וייניש, לא היתה ועדת הנחות חוקתית כפי שטוענת עו''ד גורדון, אלא ועדה פרטנית שנועדה אך לבדוק את תחולתו של סעיף הפטור שבוטל על ידי היועמ''ש עו''ד כהן שלא כדין. התובעת מדגישה בסיכומיה כי עו''ד גורדון שעבדה אז במחלקה המשפטית ראתה את ההתנהלות בעניינה של התובעת והיתה מחוייבת לרציפות שלטונית להחלטת ועדת הפטור.

73. לטענת התובעת ביום 11.2.97 הועדה קיימה ישיבה שבסופה נקבע כי על התובעת להמציא מסמכים להוכחת טענתה לפטור. ובמקביל, הועדה תפנה ליועמ''ש משרד הפנים לקבלת חוות דעת מוסמכת.

לטענת התובעת עו''ד גורדון מסיבותיה האישיות מנסה לאורך כל הדרך בשלוש ערכאות וכך אף בפני בית משפט זה להטעות ולטעון כי המדובר ב"ועדת הנחות" שכללי פעולתה מוגדרים בפקודתהעיריות. לטענת התובעת ברור לנוכח חברי הועדה שהרכבה ייחודי כי אין המדובר בועדת ההנחות אשר עליה מדברת פקודת העיריות.

74. למרות הפטור שניתן פעלו עו''ד גורדון ומר לוי כאילו מעולם לא נבדק הנושא לעומק על ידי העיריה.לטענת התובעת מעדותה של עו''ד פנינה שלו עלה כי עו''ד גורדון מסרה להם שהפטור אינו חוקי והורתה להם לבטלו רטרואקטיבית מ – 1.1.98.

75. לטענת התובעת ברור ממסמך ת/1 כי הוענק פטור מלא מכח חוק הפטור, אולם עו''ד גורדון עשתה כל שלאל ידה על מנת להעלים קיום הועדה וקיומו של ת/1, כולל ממר לוי שפנה אליה על מנת שתבדוק אותו. לטענת התובעת כאשר מר דני חנניה, מרים רופל, אינה אברך ופנינה שלו העידו בעדותם כי המסמך ת/1 היה בתיק התובעת וכאשר עו''ד גורדון הודתה כי עברה על כל המסכים אין זה הגיוני כי לא ראתה את המסמך.

למרות שלאורך כל ההליכים המשפטיים העלימה את קיומו של ת/1 לפתע כאשר המסמך צולם על ידי התובעת ונתבקש צירופו כראיה, היא הודתה שידעה על קיומו. לא זו בלבד, התובעת אף מפנה לעדותה של גברת פנינה שלו שהעידה כי לפני עדותה בעת''מ 218/03 עברו היא והתובעת על מסמך זה.

76. התובעת אף מפנה להתנהלותם של עו''ד גורדון ומר לוי בנוגע לטענתה כי ביטול הפטור התבסס על חוות דעת משפטית שלה. בתחילה טענו שניהם בתצהיריהם שחוות הדעת הוצגה לתובעת ב – 6.8.01 והמשמעות שזו חייבת להיות חוות דעת כתובה. עם זאת, לא עלה בידיהם להציג את אותה חוות דעת ובחקירתה של עו'''ד גורדון התברר כי מעולם לא הוצאה חוות דעת אלא מכתב עלום שהעבירה, לא ברור למי.

77. לטענת התובעת ידיעתה של עו''ד גורדון כי הועדה שהעניקה את הפטור לא היתה ועדת הנחות וכי הפטור שניתן לא היה הנחה לא הניא אותה מלסווג את הפטור כ"הנחה" לכל אורך הדרך על מנת שתוכל בנקל לבטלו רטרואקטיבית לפי תקנות ההנחות, וליצור חובות יש מאין. פעולותיה בכיוון זה לא פסקו גם כאשר בית המשפט המחוזי בעת''מ 218/03 מיום 6.12.04 ציין כי הטענה שתקנות עשויות לגבור על חוק ראוי לו לא היתה נטענת, וגם לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 2.11.11 במסגרת עע''מ 259/05.

הנזק הראייתי כתוצאה מהעלמת המסמך ת/1

78. לטענת התובעת כתוצאה מהסתרת ת/1 נגרם לה נזק ראייתי שהתבטא בכך שבתי המשפט המחוזי והעליון בעתירה המנהלית קיבלו את דבריה של עו''ד גורדון כי אין החלטה לתת לתובעת פטור, שכן המסמך לא הוצג בפניהם והקביעות בפסקי הדין הושפעו מעובדה זו.

79. התובעת טוענת כי עו''ד גורדון הצהירה אי אמת כאשר טענה בתצהירה המקורי כי מעולם לא הכחישה את קיום הפטור כאשר בתצהירה המשלים ישנה הכחשה מוחלטת של הפטור בניגוד לעדותן של פנינה שלו ואינה אברך. עוד מצביעה התובעת על ת/2 בו אסרה עו''ד גורדון על המצאת חומרים לנתבעת באופן ש"גובל בפלילים".

80. התובעת מצטטת את האמור בת/1 תוך שהיא טוענת שמשתמע ממנו כי לפרוטוקול הועדה צורפה חוו''ד של יועמ''ש משרד הפנים סמוך ל – 27.11.97 שהעיריה איבדה מסיבות כלשהן. ובכל מקרה, נטל השכנוע להפריך קיומה של חוו''ד זו מוטל על העיריה.

התובעת מצטטת עוד מתצהיריה דבריהם של שופטי בית המשפט העליון בפרוטוקולים מעע''מ 259/05 מהם עולה לטענתה חיוניותו של המסמך ת/1 כמסמך המעגן את זכות ההסתמכות של הפרט על התחייבות מנהלית.

81. לטענתה, בבית המשפט העליון הוצג תמלילו של מר שלמה וייניש המחזק את טענותיה שלכאורה סותר את תצהירו שצורף ללא העדתו ויש להוציאו מתיק בית המשפט. כמו כן טוענת התובעת שמצורתו של אותו תצהיר בו הושאר רווח גדול לאימות חתימתו של מר וייניש ניתן להסיק כי האימות של התצהיר על ידי עו''ד גורדון לא בוצע בפניו.

לטענת התובעת כל אלו מלמדים על התעלמות העיריה מהוראות החוק המחייבות אותה כרשות ציבורית לפעול מולה בתום לב ולהציג את תיק הנישום בפניה. באי הצגת המסמכים נגרם נזק ראייתי מהותי שהביא ל"השתוללות" של העיריה שהביאה ליצירת חובות יש מאין בביצוע פעולות גביה מנהליות ולהגשת העתירה לבית המשפט המחוזי והערעור לבית המשפט העליון על כל ההוצאות הכרוכות בכך.

פסקי הדין שקבעו שיש להשיב את הפטור לנכס העסקי

82. לטענת התובעת פסקי הדין של בית המשפט המחוזי והעליון קבעו כולם שיש לזכותה בפטור על הנכסים העסקיים.

83. כך, בעע''מ 259/05 הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי תוך קביעה כי הפטור חל על הנכסים העסקיים ללא כל אמירה כי המדובר בפטור חלקי, כפי שמורה החוק ביחס לדירתו של הנכה. בבית המשפט המחוזי בעת''מ 218/03 נקבע בסופו של יום ביום 7.1.13 כי ביחס לנכס השכור אין התובעת חייבת מאום לעיריה ואילו ביחס לנכס ברחוב הפריון היא זכאית לפטור לכל התקופה הנדונה למעט 1999. כמו כן הבהיר בית המשפט המחוזי כיצד על העיריה לערוך את החישובים ביחס לחוב הארנונה אולם לא נכנס לעובי הקורה וקבע מהו החוב לאחר ביצוע הזיכויים אותם היה על העיריה לבצע בחוב התובעת. בסופו של יום, לא נמסרה כל הודעה מטעם העיריה כי ביצעה את חישוב חוב הארנונה על פי הוראות בית המשפט המחוזי.

84. לטענת התובעת, העיריה בלחץ עו''ד גורדון הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – עע"מ 1367/13 אולם נדחתה על הסף בעניין תחולתו של הפטור והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי בעניין נקודתי בלבד שאינו נוגע לפטור.

85. לטענת התובעת, בית המשפט המחוזי לא דן בשאלת גובה חוב הארנונה ולא קבע קביעה קונקרטית בעניין זה ועל כן בית המשפט בתביעה הנוכחית לדון בכך. התובעת טוענת כי העיריה מושתקת מלטעון כי סכומי החוב כבר נדונו בעבר כאשר היא טוענת בעע"מ 1367/13 כי בית המשפט לא דן בעניין זה כלל.

טענות התובעת בדבר חיובים "יש מאין" ביחס לבית המגורים

86. התובעת מבצעת בסעיף 5ב' לסיכומיה חישובים כאלו ואחרים ביחס לחוב הארנונה שהושת על בית המגורים על מנת להוכיח כי חישובי העיריה אינם מבוססים, ממילא לא זוכה חשבונה בסכומי הפטור שבוטל שלא כדין, ואף לא זוכה בסכומים ששולמו על ידה לאורך השנים בגין בית במגורים, שעה שהפטור החלקי לו היתה זכאית בוטל. התובעת גם טענה שסכומי ההוצאות בהם חויבה במסגרת ההליכים שניהלה מול העיריה ובוטלו ,לא נמחקו מספרי העיריה אלא לאחר מספר שנים ולאחר שנשאו ריבית והצמדה.

טענות התובעת בדבר חיובים "יש מאין" בעסק ברחוב הפריון"

87. לטענת התובעת העיריה יצרה חובות יש מאין לנכס ברחוב הפריון אשר התאגד בשנת 1995 לחברה בע''מ, והמשמעות היא שאת חובות הנכס ניתן להטיל על החברה בלבד למעט אם מבוצע הליך הרמת מסך כלפי הבעלים. למרות זאת החוב הוסב לתובעת באופן אישי כאשר עוד ב – 11.12.1997 העבירה לעירייה העתק מתדפיס התאגיד. התובעת מפנה לעניין זה לדבריו של מר לוי שהודה שכיום לא היה מחייב בעלים באופן אישי, אולם בעבר היה המצב שונה והוא סבר שמדובר בנוהל תקין.

88. לטענת התובעת חזרה והודיעה לעירייה ביום 11.1.2005 כי אין להסב את הנכס ברחוב הפריון על שמה ונדחתה על ידי הגזבר. יתרה מזאת החברה החזיקה בנכס ברחוב הפריון כעסק אחד אולם העיריה משיקוליה חילקה נכס זה לשלושה חלקים, 6/1, 6/2, 6/3 וחייבה כל חלק בחיובים נפרדים על מנת שתוכל להעניק פטור רק לחלק הנכס שרצתה כאשר שאר חלקי הנכס לא זכו בפטור. כפועל יוצא נוצר חוב מדומה בסך של כ – 14,000 ₪ כאשר בפועל ה תובעת אינה יודעת מה מקורו וכיצד חושב שכן העיריה נמנעה מלתת לה פרטים אודותיו.

89. בנוסף, כבר ב – 1986 פנתה לעירייה על מנת לקבל הנחה בארנונה בגין מצב סוציואקונומי קשה, לנכס המושכר שעמד ריק ולא ביקשה פטור. בחודש 1/1992 פנתה בבקשה למתן פטור לנכס העסקי ולא נענתה ולכן פנתה שנית ביום 7.7.93 והאשימה את העיריה שניצלה את תמימותה ודרשה ממנה להשיב סכומים ששילמה ביתר לאור הפטור. לטענת התובעת מעיון בת/1 עולה שהפטור ניתן החל משנת 1991 אולם מתצהירה של עו''ד גורדון עולה כי החובות בגין התקופה 1987 – 1997 נמחקו, משמע כל תשלום ארנונה שנגבה בתקופה זו יש להשיב לה.

90. התובעת מפנה לעדותה של פנינה שלו כי החל מ – 2002 – 2003 החלה לטפל בחובות ה עסק כחברה וזאת בניגוד למר לוי שטען כי לעיריה נודע על קיומה של החברה רק בשנת 2005.

כמו כן היא מפנה לעובדה שעו''ד גורדון צירפה חיוב כפול לנכס ברחוב העבודה והודתה בכך; וכי עלה מחקירתה שעוד ביום 19.2.18 מופיע בספרי התובעת חיוב כפול למנוח ולעסק למרות שהלך לעולמו 12 שנים קודם לכן.

91. לטענת התובעת עיון בפסק הדין בעת''מ 218/03 משנת 2013 מעלה כי טענותיה לאורך השנים היו צודקות והיה מקום להעניק פטור מלא לנכסים העסקיים שלא הוענק או לבטלו. בפסק הדין לא נכנס בית המשפט להתחשבנות פרטנית אלא הורה לעיריה כיצד עליה לחשב מחדש את חובותיה של התובעת, דבר שלא נעשה על ידי העיריה.

טענות התובעת לחיובים "יש מאין'' ביחס לנכס ברחוב העבודה

92. התובעת טוענת כי ביחס לנכס המושכר ברחוב העבודה קיימת אמירה ברורה של בית המשפט המחוזי כי הנכס הושכר לאורך השנים והודעה על כך נמסרה לעירייה ועל כן לא חייבת התובעת בחובות הארנונה של הנכס והיתה מנועה מהעברת הנכס על שמה של התובעת.

93. למרות זאת, עו''ד גורדון הורתה ביום 19.2.13 לגב' רופל ושלו לבצע זיכוי של החוב והעברתו על שם השוכר אולם אין הנחיה לסלק את כל החיובים שהביאו לביצוע הליכי גביה בלתי חוקיים כגון אשפה, מים וביוב.

על כן מבקשת התובעת מבית המשפט לקבוע כי עו''ד גורדון ומר לוי פעלו ברשלנות רבתי תוך התעמרות בתובעת ובבעלה.

טענות התובעת לחיוב בגין שילוט שלא כדין

94. התובעת טוענת כי העירייה חייבה אותה באגרת שילוט בניגוד לדין כאשר החיוב היה בגין שלושה שלטים למרות שבפועל העיד מר אלמליח כי ידע על קיומו של שלט אחד בלבד. בוצעו חיובים נפרדים, מהם אישיים ומהם לעסקים אחרים לרבות הנכס המושכר כל זאת לא שבוצעה הרמת מסך כדין. התובעת אף שלחה הודעה לעירייה בדבר החיוב הכפול אולם עו''ד גורדון לא התרשמה מכך ושלחה דרישת תשלום ביום 1.9.05.

טענות התובעת לחיובי מים שלא כדין

95. התובע טוענת כי חשבון מים הוסב על שמה שלא כדין בגין הנכס מרחוב העבודה שלגביו נקבע כאמור כי היה שוכר וההודעה על השוכר נמסרה לעירייה.

אינה אברך טוענת שעד שנת 2001 לא היה קיים חוב מים בנכס זה כאשר בפועל נשלחו חיובים בגין השנים 1994 ו – 1993.

96. עוד טוענת התובעת שביום 9.1.05 נשלחה ממ.ת.א.ר התראת תשלום לביתה למרות שכלל חוב המים שולם ביום 23.12.04. בנוסף, נרשם באותו מסמך כי בנכס העסקי קיימת יתרת זכות של כ – 100 ₪ בעוד שבנכס המושכר היתה יתרת חוב של כ- 15,000 ₪ ובוצעה העברה מנכס זה לנכס העסקי, דבר שאינו תקין.

טענות התובעת לחיובים שלא כדין בגין פסולת, חיוב חזית וחיוב נפרד ונוסף בגין רחוב הפריון

97. התובעת טוענת בנוסף כי חוייבה לאורך השנים שלא כדין בפסולת תעשייתית למרות שמעולם לא חוקק צו עזר עירוני להסדרת אגרה זו, תוך שהיא מפנה לתצ (נצ) 5601-07-14.

98. בנוסף, התובעת טוענת כי נציג העיריה הגיע לבית העסק ובדק ואישר שא ין בו פסולת תעשייתית מאחר והיא נמכרת ואף הוציא דו''ח בעניין. התובעת וענת כי המדובר בחיוב כפול שנערך תוך פיצול מבני העסק כפי שתואר לעיל.

99. התובעת טוענת כי העיריה שלחה לה בימים 10.7.16 ו – 13.7.16 חיובי ארנונה בגין חזית על דלת בסך כולל של 19,660 ₪ שאינה יודעת מה מקורו ולעולם לא חויבה בגינו. לטענתה גם אם המדובר בחיוב חוקי, הוא מגדיל מלאכותית את כמות הנכסים שברשותה ; ומצד שני, שולל זכאותה לפטור מארנונה.

100. התובעת טוענת כי בהמשך לנכס המומצא לעיל הומצא לה חיוב ע''ש החברה לשני 2005 – 2015 ע''ס כולל של כ – 18,000 ₪ כאשר לא ברור באיזה חיוב מדובר ומה מקורו.

טענת התובעת להליכי גביה מינהליים שלא כדין

101. לטענת התובעת, העיריה ערכה כלפיה לאורך השנים עיקולים והליכי גבייה מנהליים שלא כדין בניגוד לפקודת המיסים (גביה).

102. לטענתה, העיריה מחוייבת לנקוט פעולותיה על פי חוק, כאשר תחילה המדובר בהודעת תשלום, ודרישת תשלום במועדים הקבועים בחוק.

לאחר מכן מבוצע הליך העיקול באמצעות חתימה אישית של ראש העיר לגובה ארנונה מוסמך מטעמו שיש לציין את כל פרטיו על פי הטפסים שבתקנות המיסים (גביה). עם זאת, רשאי גובה כאמור לעיל למנות גובה מס מטעמו כאשר או אז עליו לפרט את פרטיו המלאים ותאריך הרשאתו.

גם הליכי העיקול אמורים להיות מבוצעים על פי התקנות לרבות דו''ח מעוקלים והשארת עותק אצל החייב.

107. לטענת התובעת ההליכים לא בוצעו על פי הוראות אלו והעיריה לא המציאה את מסמכי הגביה המקוריים להוכחת חוקיות פעולותיה. לטענתה כל העיקולים בוצעו בגין התראות שנשלחו כ - 5 שנים עובר לביצועם, כמו כן ראש העיר לא היה חתום על הטפסים מבלי שהסמיך אישית את גובה הארנונה או גובה המס ומבלי שצויין מועד ההסמכה. בחלק מהמסמכים לא צוין שמו של גובה הארנונה ובחלקם היתה הדפסה של מחלקת הגביה או מחלקת ההוצאה לפועל בנסיבות אלו מבקשת התובעת כי בית המשפט יקבע כי הליכי הגביה בוצעו שלא כדין ואינם חוקיים באופן המהווה התעמרות והתעללות בתובעת ובבני משפחתה.

108. התובעת מפרטת את הליכי הגביה והאופן בו לטענתה אינם חוקיים:

יום 1.2.03 הגיעו מעקלים לביתה ועיקלו מספר פריטים למרות שהוסבר להם שהם משמשים נכה צה''ל ולא הותירו כל מסמך. המעוקלים שוחררו מהמחסן לאחר תשלום סך של 245 ₪.

ביום 30.3.03 ניתן צו מניעה בבית המשפט המחוזי האוסר על הליכי גביה.

ביום 9.7.03 הגיעו מעקלים לשם ביצוע עיקול על פי התראה משנת 1998 מבלי לדעת ממתי החוב ומה מקורו.

ביום 23.7.03 תפסו המעקלים בנכס העסקי מכונה ששימשה את הנכס לשם משלח ידו של המנוח. מעין בצו רואים שאין בו מועד מתן ההרשאה וראש העיר אינו חתום עליו אלא חותמת גומי וכל הפרטים מולאו על ידי גובה המס. המדובר במסכמים שלא כדין ובעיקול בלתי חוקי גם מאחר ועוקל נכס המשמש לפרנסתו של החייב. המכונה מעולם לא הוחזרה ולנכס נגרם כתוצאה מכך נזק של במיליון ₪ ושמו הפרטי והעסקי הוכפש.

בחודש 9/2004 נותקה אספקת המים ברחוב הפריון על אף צו המניעה ולמרות שלא היה חוב מים.

ביום 9.1.05 נשלחה על ידי העיריה התראה לפני ניתוק מים/עיקול. הדרישה אינה חוקית שכן בוצעה על ידי חברה חיצונית, על פי מבנה המסמך ושם השולח "היחידה להוצאה לפועל".

ביום 25.1.05 ניתן צו מניעה זמני בבית המשפט העליון האוסר על הליכי גביה.

ביום 28.3.05 הגיעו מעקלים על מנת לתפוס מיטלטלין. התובעת לא חשה בטוב ופונתה לבית חולים העמק. למחרת ב – 29.3.05 שוב הגיעו המעקלים כשהתובעת לא שהתה בבית וכשהגיעה לשם מצאה את בעלה על הריצפה והוא פונה לבית חולים העמק ואושפז שם כ – 5 ימים.

ביום 10.4.05 הגיעו מעקלים לבית ועזבו ללא הותרת פרטים לאחר ששמעו את זעקותיו של המנוח. התובעת פנתה באותו היום במכתב לראש העיר בדרישה להפסיק את העיקולים תוך תזכורת כי יש צו מניעה.

ביום 19.4.05 ניתן צו מניעה נוסף על ידי בית המשפט העליון שאסר על ביצוע הליכי גביה מנהליים. באותו היום הוטל עיקול ע''ס כ – 81,000 ₪ על חשבון הבנק של התובעת ללא שצוין בגין איזה נכס הוטל העיקול. עיון במסמך מגלה שהעיקול לא היה חוקי.

ב – 31.12.06 הוטל עיקול ע''ס כ – 20,000 ₪ על חשבון הבנק של התובעת בלא שצוין בגין איזה חוב הוטל. למסמך ישנו מסמך נלווה בכותרת "צו לעיקול נכסים בידי צד שלישי" שהוצא על ידי החברה החיצונית מ.ת.א.ר עם חותמת הנתבעת וחתימה "ב/מרים רופל". העיקול לא היה כדין שכן מסמכי העיקול לא היו חוקיים ומי שאישרם לא היה מוסמך.

ביום 10.1.07 התובעת שלחה מכתב לגב' מרים רופל והתריעה על ביצוע עיקולים בניגוד לצו המניעה הזמני.

ביום 3.10.07 נשלחה אל התובעת התראה אחרונה לפני ניתוק מים ללא חותמת וחתימת גובה מס כשבמקומו מצויין "מחלקת הגביה". על פניו, המדובר בטופס שאינו חוקי.

טענות התובעת להתעמרות והתעללות בה כתוצאה ממשפט מילמן ורבה

109. הנתבעת שבה ומגוללת את העימות הנטען במשפט מילמן ורבה שצוין בהרחבה בכתב התביעה ומפנה עוד הפעם לעובדה שבגין העימות בינה לעו''ד גורדון באותו היום והבטחתה של עו''ד גורדון כי יבולע לה, היא החלה לקבל מסמכים בדבר ביטול הפטור ואזהרות לפני ניתוק מים כאשר נפלה קורבן להתעללות והתעמרות מצד העירייה באמצעות שלוחיה עו''ד גורדון ומר לוי.

110. התובעת שבה ומגוללת את פרשת כתב האישום שהוגש לבית המשפט ביום העימות עם עו''ד גורדון ומפנה לעובדה שדו''ח הפיקוח על פיו הוגש כתב האישום כנגדה מעולם לא הוצג על ידי העירייה וכל שהוצג הוא מזכר של הפקח המציין כי דווח לו על הבניה וכשפנה למקום ראה שהבניה הוסרה.

טענת התובעת ללשון הרע של העיריה כלפיה

111. לטענת התובעת העירייה באמצעות עו''ד גורדון ומר עופר לוי הוציאו לשון הרע כלפיה כאשר בתצהיריהם לבית המשפט הכתירו אותה כסרבנית תשלום סדרתית, בעלת חוב של 1.9 מיליון ₪ והמשיכו בלשון זו אף בחקירותיהם הנגדיות בבית המשפט.

112. התובעת טוענת עוד , כי לשון הרע ננקטה על ידי העיריה כאשר בעיתון ''ידיעות הגליל'' טענה עו''ד גורדון בכתבה בה תואר העיקול בו פונה המנוח לבית החולים, כי התובעת חייבת חוב גבוה לעיריה וכי העליבה עובדי ציבור ועשתה שימוש ציני במחלתו של בעלה. כותב הכתבה הוזמן לבית החולים על ידי עופר לוי שאביו אושפז בצמוד למנוח.

113. כך גם פעולות עו''ד גורדון כגון פניה למכללת שערי משפט בה למדה התובעת ופניה למשרד הביטחון מהוות לשון הרע.

114. לטענת התובעת, פרסומים אלו מצידה של עו''ד גורדון נמשכים עד היום על ידי הטלת עיקולים בלתי חוקיים בזדון שיש בהם כשלעצמם כדי להוות לשון הרע.

115. כמו כן הגשת כתב האישום שנמחק בסופו של יום שכן לא היה לו בסיס אליו נחשפו פקידים, קלדניות, עורכי דין ושוטרים מהווה לשון הרע.

טענות התובעת בדבר נטל הראיה ואי הבאת עדים

116. לטענת התובעת עמדה בנטל ההוכחה על פי המשפט האזרחי מעל 51% שאכן בוצעו העוולות להן היא טוענת.

117. לטענת התובעת העיריה כשלה בהבאת עדים וראיות רלוונטיות ועובדה זו נזקפת לרעתה: הגישה בקשה לזמן שני עדים מהנהלת יד לבנים ומבקר העיריה אולם לא זימנה אותם לבסוף. כמו כן מצויים בידיה המסמכים המקוריים של הליכי הגביה שבוצעו על ידה ונוכח וטענות התובעת לאי חוקיות הליכי הגביה היה עליה להציגם על מנת לסתור את טענות התובעת. זאת לא עשתה ועובדה זו פועלת לרעתה ויוצרת חזקה כי לו הובאו ראיות אלו הן היו פועלות לרעתה של העיריה.

118. התובעת חוזרת בסיכומיה פעם נוספת על טענותיה לנזק הראייתי שנגרם שעה שלא הוצג ת/1 בהליכים שקדמו לתביעה זו.

טענות התובעת בדבר חוסר מהימנותה של עו''ד גורדון

119. התובעת מקדישה פרק נפרד לדיון בשאלת חוסר מהימנותה של עו''ד גורדון והמשקל הנמוך שיש לייחס לטענתה לגרסתה.

120. ראשית, היא מפנה לכך שבחקירתה הנגדית טענה תחילה עו''ד גורדון כי הוציאה חוות דעת כתובה ביחס לאי הצדקת הפטור ממנו נהנתה התובעת ולאחר מכן שינתה את גרסתה וטענה כי חוות דעתה הובעה במכתבים.

121. התובעת מוסיפה ומפנה לעובדה שלאורך כל ההליך ניסתה עו''ד גורדון להטעות את בית המשפט, לקרוא לפטור שניתן לה "הנחה" ולטעון כי בכוחן של תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ''ג – 1993, לקבוע את הפטור במסגרת ועדת הנחות ולמעשה לגבור על פטור על פי חוק בניגוד מוחלט לפסיקתו של בית המשפט המחוזי בעת''מ 218/03.

122. כמו כן היא טוענת כי הוכח שעו''ד גורדון זייפה את מועד אימות תצהיר עדותה הראשית, כי שינתה גרסתה בכך שטענה בתחילה כי לא היתה מעורבת בהכנת תצהירו של מר לוי ולאחר מכן הודתה כי עברה על התצהיר שלו לפני חתימתו. ראיה לכך היא הדמיון המובהק בתצהיריהם שלה ושל מר לוי .עובדה זו לטענתה מוצאת חיזוק בהודאתה כ היא לעיתים מאמתת תצהירי עדים ללא שיתייצבו לפניה.

123. לטענת התובעת עו''ד גורדון נכחה בכל הדיונים בתביעה זו חרף מעשיה ולמרות בקשות חוזרות מטעם התובעת שלא תהא נוכחת.

124. לטענת התובעת גם חסינותה של עו''ד גורדון ניתנה לה במרמה כאשר לא הוצג בפני יועמ''ש של עיריית חיפה, עו''ד רשף חן, המסמך ת/1 שאחרת היה שואל עצמו האם אכן היא ראויה לחסינות. כמו כן וביחס לת/1, טענה בעזות פנים בבית המשפט העליון שלתובעת לא ניתן פטור.

125. עוד טוענת התובעת, כי על חוסר אמינותה של עו''ד גורדון ניתן ללמוד מהצעות הפשרה שהובאו מטעמה עת לא הפחיתה מסכומי החוב את הפטור שניתן ואף הוסיפה חיובים עלומים ללא הסבר; מעדותה בה טענה כי לא עסקה בגביה אלא בייעוץ משפטי וזאת בניגוד למה שעלה מן המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט; ומטענתה בתצהירה כי בזמן הגשת כתב האישום נגד המנוח, ת''פ 3294/99 לא עבדה בעירייה בעוד שבפתח תצהירה היא טוענת כי החלה לעבוד בעירייה בשנת 1999.

127. לאור כל הנקודות שפורטו לעיל מבקשת התובעת לדחות את גרסתה של עו''ד גורדון ; לחלופין, לקבוע כי רמת מהימנותה היא נמוכה ביותר.

טענות התובעת בסיכום טענותיה

128. לסיכום טוענת התובעת כי יסודות התביעה הוכחו כולם.

129. לטענתה עו''ד גורדון ומר לוי עוולו כלפיה בהפרת חובה חוקית עת ביטלו רטרואקטיבית את הפטור שניתן לה. עוולה זו מוצאת ביטויה אף בפיצול הנכס העסקי כאילו מדובר בנכסי משנה בגינם לא ניתן לתת פטור כאשר החוק מורה על פטור גורף.

130. עוד טוענת התובעת שחשבונה כנישומה נוהל שלא כדין על ידי עו''ד גורדון ומר לוי על ידי הכפלת חיובים והעברת חיובים מחשבון לחשבון. כמו כן העיריה הסבה חובות שלא כדין כגון הסבת חובותיה של החברה לשמה של התובעת, ללא ביצוע של הרמת מסך.

131. פעם נוספת מבקשת התובעת מבית המשפט להורות על פיצול סעדים לנזקים שגרמה לה העיריה וטרם התגבשו בעת הגשת התביעה אלא לאחריה.

132. לטענת התובעת היא הוכיחה באמצעות עדיה, שרובם עדי הנתבעת את גרסתה במלואה. מנגד עדי העיריה סתרו עצמם ואת המסמכים שהגישו פעם אחר פעם. התובעת מדגישה כי לאור קוצר היריעה לא יכולה היתה לדון בכל רכיב ורכיב ובכל חשבון וחשבון שהעיריה טענה שנפרע.

133. על כן מבקשת התובעת לקבל את התביעה במלואה ולקבוע כי הגורמים המרכזיים להתנהלות העיריה ברשלנות רבתי היו עו''ד גורדון ועו''ד לוי.

כמו כן מבקשת התובעת לבטל את ההוצאות בהם חויבה על ידי בית המשפט במסגרת ההליכים שהביאו לחשיפתו של ת/1 ולחייב את העיריה בהוצאות גבוהות בשל התמשכות ההליכים בתיק במשך 10 שנים וגרימת הוצאות ניכרות לתובעת.

טענות העירייה בסיכומיה

133. לטענת העיריה בטרם היא תדון בסיכומיה, על בית המשפט לקחת לתשומת ליבו מספר נקודות אשר יש להן חשיבות רבה להכרעה בתיק.

ראשית, עו''ד גורדון נמחקה מן התביעה לאחר שנקבע כי פעלה במסגרת תפקידה כעובדת ציבור כדין. גם ערכאת ערעור שבחנה נקודה זו דחתה את הערעור על קביעה זו.

שנית, עיזבון המנוח שהיה אחד מן התובעים בתביעה נמחק ממנה כאשר מחצית מן הנזקים הנטענים נגרמו לכאורה לו ולא לתובעת. כתב התביעה לא תוקן והתובעת אינה רשאית לייחס חובות אלו לעצמה בהיותה אלמנתו.

שלישית, עילת לשון הרע נשמטה בכתב התביעה המתוקן למרות שנתבע סעד בגינו ועילה זו בשל עיקולים ו/או כתבה בעיתון ו/או רינונים בעירייה לא נתבעה בכתב התביעה והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה.

רביעית, כתב התביעה אינו מתייחס למר עופר לוי וכל התייחסות אליו היא בבחינת הרחבת חזית אסורה.

חמישית, הטענה כי הליכי הגביה גרמו לפגיעה גופנית בתובעת אף היא אינה מופיעה בכתב התביעה המתוקן והיא בבחינת הרחבת חזית.

חמישית, התובעת טוענת כי אינה עותרת להכרעה במחלוקת הנוגעת לעצם חובותיה אלא לנזק שנגרם לה אגב ניסיונות גבייתם. על כן כל טענותיה לגופם של רכיבי החובות דינן להדחות.

שישית, ההליך אינו עוסק בנכונות חוות דעת עו''ד גורדון. בשאלה זו עסקו בתי המשפט המחוזי והעליון כאשר החוק לא היה ברור בשאלת הפטור לנכסיו העסקיים של נכה צה''ל ונקבעה בעניין הלכה חדשה בעליון כאשר בית המשפט המחוזי צידד בעמדת העיריה בשאלה זו. בנוסף, בתקופה שקדמה לפסק הדין של בית המשפט העליון היתה פסיקה שצידדה בעמדת העיריה ואין המדובר בהמצאה שלה של דרך ניתוח החוק.

המחלוקת בין התובעת לעיריה

134. לטענת העיריה, התובעת אינה אומרת אמת כאשר היא טוענת בכתב התביעה כי המחלוקת בינה לבין העיריה החלה בשנת 2001. שכן, כבר בתחילת חקירתה חזרה בה מטענה זו כאשר הודתה כי המחלוקת החלה 14 שנים קודם לנטען, בשנת 1987, לפני כהונתה של עו''ד גורדון.

מאז הפכה התובעת את המחלוקת למערכה בלתי נגמרת באופן אובססיבי במשך למעלה משלושים שנה.

135. העיריה מפרטת את גרסתה להשתלשלות העניינים כמפורט להלן.

136. ביום 13.4.1986 פנתה התובעת וביקשה לקבל "הנחה" וסורבה שכן לא עמדה בקריטריונים המצדיקים זאת. ביום 5.7.93 פנתה לאגף הגביה בטענה לטעות בחישוב הארנונה ועוד בטרם קיבלה תשובה פנתה לאחר יומיים למנכ''ל העיריה. לטענת העיריה התובעת משקרת כשהיא טוענת בחקירתה הנגדית כי קיבלה הנחה בעקבות הפניה שכן ביום 19.7.93 דחה מנכ''ל העיריה את בקשתה. גם פניה נוספת של בניה הזוג כעבור זמן קצר נדחתה על ידי מנהל מחלקת הגביה שהפעם הסתמך על חוו''ד יועמ''ש העיריה. לאחר מכן התובעת פנתה בעצמה ליועמ'ש וזה השיב לה ביום 8.8.94 כי חוות דעתו היא שסעיף 6א' לחוק הפטור אינו מעניק פטור לבעלה המנוח.

137. ביום 11.2.97 התכנס, משום מה וללא הצדקה, הרכב שלא היה הרכב רגיל של ועדת הנחות ובישיבה בה נכחה התובעת טענה כי שילמה את הארנונה כל השנים ולכן מגיע לה החזר. בנוסף טענה כי חדלה שלשלם את הארנונה על בית המגורים כיוון שפנתה לעיריה ולא נענתה. באותה ישיבה נמסר לתובעת כי העיריה סבורה כי אינה זכאית להחזר אולם חברי הישיבה הסכימו לבחון את טענותיה שוב אם תמציא מסמכים התומכים בהן. לטענת העיריה התובעת לא המציאה מסמכים ולראיה מפנה לתצהירו של מר שלמה וייניש שהוגש במסגרת העתירה המנהלית, לתשובת התובעת בחקירתה הנגדית שלא ידעה להצביע על המסמכים שמסרה, והפנתה למוצגים שאינם קשורים לכך. כמו כן מפנה העיריה לתמליל שצורף על ידי התובעת עצמה לתצהירה בו אומר מר וייניש לתובעת כי לא העבירה לו מסמכים והתובעת אינה שוללת זאת.

138. לטענת העיריה טענת התובעת כי ב – 8.12.97 ניתן לה פטור מלא מארנונה על ידי אותה ועדה על בסיס חוות דעת יועמ''ש העיריה לא הוכחה שכן אותה חוות דעת לא צורפה והתובעת לא העידה את היועמ''ש שנטען כי הכין אותה. לטענת העיריה לא הוצגה כל ראיה לפיה אותה ישיבה הסתיימה בהחלטה אולם באורח לא ברור קיבל מי שקיבל את ההחלטה למחוק את חובותיה של התובעת לשנים 1987 – 1997 והם אכן נמחקו על ידי הוראה פנימית של מר וייניש לאחראית המדור. על פי הראיות המצויות לא היה מדובר בפטור חוקי שניתן אלא במחיקת חובות לפנים משורת הדין כאשר המדובר בסכומים ניכרים. לטענת העיריה אין המדובר במחיקת חובות חוקית משום שאין המדובר בהרכב הועדה הנדרש בחוק ואותה ועדת הנחות לא רשאית לדון בהנחה מעבר לשנת כספים אחת. העיריה מתבססת בטענתה גם על מכתבו של ראש העיר דאז מנחם אריאב ולפיו לא היתה כל חוות דעת הפוטרת את התובעת מתשלום חובות והדבר נעשה לפנים משורת הדין. התובעת לא הגיבה על מכתב זה והדברים אומרים דרשני.

139. לטענת התובעת עובדות אלו נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי בעת''מ 218/03 ועמדתו בפסק דינו מיום 2.12.04 היתה כעמדת העיריה בעניין אי קבלת החלטה חוקית בדבר פטור ואי קבלת חוות דעת משפטית בעניין. התובעת לא ערערה על קביעות אלו במסגרת עע"מ 259/05.

140. על כן טוענת התובעת כי התעלמותה של עו''ד גורדון מת/1 שכן לא הקנה לתובעת פטור חוקי הינה כדין.

141. לטענת העיריה גם לאחר מחיקת חובותיהם לא פתחו בני הזוג דף חדש והמשיכו שלא לשלם את תשלומי הארנונה ומיום מחיקת החובות ואילך וצברו חובות חדשים. העיריה מפנה בעניין זה לחקירתה הנגדית של אינה אברך שטענה כי ת/1 מהווה זיכוי רטרואקאטיבי שאינו צופה פני עתיד וכי בדקה עניין זה עם הממונים עליה.

142. לטענת העיריה לימים החליף מר עופר לוי את מר וייניש כמנהל מחלקת הגביה והחליט לבדוק שוב את חובותיהם של התובעת והמנוח שכן המדובר היה בחוב גדול וישן מאוד כאשר בני הזוג אף דרשו החזר ארנונה ששילמו בשנים 1987 – 1997. לטענת העיריה מר לוי ביקש לשם כך את חוות דעתה של עו''ד גורדון וזימן את התובעת לפגישה ביום 6.8.01. במעמד אותה פגישה נמסרה לתובעת מסקנות חוות דעתה של עו''ד גורדון לפיה מגיע לה פטור בשיעור 66% על בית המגורים ואת היתר עליה לשלם. המדובר במחלוקת משפטית לגיטימית לחלוטין ואף עו''ד גורדון טענה בחקירתה הנגדית כי הסתמכה לשם כך על פסיקה מחוזית וטענותיה לא נסתרו. לטענת העיריה זו אותה מחלוקת ראשונה עם העיריה עליה דיברה התובעת והנה מוכח כי היא החלה כ – 15 שנה קודם לכן, מה שמצביע על אי אמינותה של התובעת.

בנוסף נמסרה לתובעת עמדת עו''ד גורדון כי מאחר ועל פי מסמכים מי שמחזיק את נכסיהם העסקים של בני הזוג זו התובעת ולא בעלה מפאת מצבו הרפואי היא עצמה אינה זכאית לפטור.

לטענת העיריה בסיום אותה ישיבה ועל מנת ליתן לתובעת להשמיע טענותיה הוחלט להמתין עד ל - 7.9.2001 על מנת שהתובעת תמציא לעיריה מסמכים. עד להמצאת המסמכים וקבלת החלטה בעניין חובות העבר תסדיר התובעת את חובותיה עד לשנת 2001 שאינם שנויים במחלוקת לרבות בית המגורים.

התובעת ובעלה המנוח מצידם לא עמדו בסיכום, לא שילמו את חובותיהם והמשיכו לצבור חובות חדשים. על כן החליט מר לוי לגבות את החוב שנצבר.

143. לטענת העיריה פעולותיה אלו של העיריה עמדו במבחן בבית המשפט המחוזי בעת''מ 218/03 שקבע חד משמעית ביום 2.12.04 כי ההחלטה על מתן הפטור, ככל שהיתה כזו לא התקבלה באופן חוקי ולפיכך רשאית היתה העיריה לבטלה.

144. על כן מסכמת העיריה את השתלשלות העניינים בכך, שלא הוכח כי המחלוקת בין התובעת לעיריה החלה בשנת 2001 אלא הרבה לפני כן. חוות הדעת שהדריכו את העיריה בעבר ואף בתקופת כהונתה של עו''ד גורדון היו כי לא מגיע פטור לתובעת על פי החוק ומחיקת החובות נעשתה לפנים משורת הדין ובאופן לא חוקי שהפלה אותה לטובה לעומת יתר תושבי העיר. לטענת העיריה התובעת ניצלה את העובדה שדלתות העיריה היו פתוחות בפניה והגיעה באופן זה לעובדים הבכירים תוך שהיא דורשת יחס מועדף תוך הפעלת לחץ רב ועל כן השיגה את מחיקת החובות בעוד שאם היתה פועלת על פי החוק ומגישה ערר על חשבונות הארנונה לא היתה משיגה זאת.

העיריה מדגישה כי עניינה של התובעת היה חריג ומפנה לדבריה של עו'''ד גורדון בעניין זה.

עניינו של מילמן ורבה וכתב האישום

145. העירייה טוענת כי טענותיה של התובעת כי אוימה על ידי עו''ד גורדון הינן פרי דמיונה בלבד והיא מכחישה את כל פרשת מילמן ורבה שהתובעת טוענת שהיתה יריית הפתיחה למסע ההתעמרות כלפיה. זאת, מלבד נוכחותה של התובעת באותו משפט והערותיה של עו''ד גורדון כי התובעת אינה נחוצה בדיון שכן המדובר בשפה האנגלית שהן בית המשפט והן עו''ד גורדון דוברים.

146. לטענת העירה אכן נוהל אותו הליך בו נתבעה העיריה כאשר לא ברור באיזה מעמד נכחה התובעת באולם שכן לא הוכחה טענתה כי היתה אחראית על גישורים בתיקי התביעות הקטנות. לטענת העיריה באותו הליך התובעת הרשתה לעצמה להעיד למרות שלא הוזמנה לשם כך ואף ייצגה את אותו תובע למרות שלא הוסמכה לכך.

בסוף הדיון אכן נפגשו התובעת ןעו''ד גורדון במעלית, כך קורה מטבע הדברים אולם לא היה ביניהם כל שיח, בפרט זה אליו מכוונת התובעת – כי יופסקו כל הניסיונות להסדיר עימה את חובה ובפועל אלו לא הופסקו.

147. לטענת העירייה האשמות התובעת כי עו''ד גורדון הגישה כנגדה כתב אישום באותו יום בו אירעה התקרית הנטענת בינה לתובעת בבית המשפט ובשל אותה תקרית, הינן חסרות כל בסיס, שכן כתבי אישום בגין עבירות בניה מוגשים על בסיס ראיות בדמות מזכרים שמעבירות יחידות הפיקוח של העירייה לתביעה העירונית ולא על בסיס גחמה אישית של המחלקה המשפטית. לטענת התובעת מזכרים אלו מועברים לעירייה אחת למספר חודשים, נבדקים על ידי המחלקה המשפטית ורק לאחר מכן מבשילים לכדי כתב אישום.

148. לא זו אף זו, בגין הבניה הבלתי חוקית נשוא כתב התביעה הוגש עוד בחודש 5/1999 כתב אישום במסגרת ת.פ. 3294/99 כנגד המנוח ולאחר שמפקח מטעם העירייה העביר מזכר ולפיו בניה הוסרה, פנתה העירייה מיוזמתה לפרקליטות מחוז צפון וביקשה לבטל את האישום. התובעת אישרה זאת בחקירתה הנגדית. אולם, לאחר מספר חודשים ממחיקת האישום העביר מפקח העירייה מזכר חדש ולפיו הבניה הבלתי חוקית הוצבה מחדש ולפיכך הוגש כתב האישום נשוא התביעה, 4966/01. לטענת העירייה התובעת, בחקירתה הנגדית, הודתה כי היתה בניה בלתי חוקית אולם העיריה ביצעה אותה.

149. על כן אין לכך כל קשר לדיון בבית המשפט לתביעות קטנות שנערך באותו היום.

כתב האישום לא נערך בחופזה אלא הוא זהה לכתבי אישום אחרים שהוגשו על ידי העירייה. כתבי האישום היו נשלחים בחבילה אחת למזכירות והוצגו בפניה התובעת במהלך חקירתה הנגדית רשימת כל כתבי האישום שהוגשו באותו היום. לטענת העיריה אין כל תרשומת בנוגע לשעת הדגשת כתבי האישום אולם לא מן הנמנע כי הם הוגשו בבוקר אותו יום בו התנהל משפט מילאן ורבה או במהלכו. על כן, אופרטיבית לפחות, התהליך שקדם להגשת כתבי האישום לא איפשר לעו''ד גורדון גם לו רצתה להגיש את כתב האישום באותו היום כ"נקמה".

150. בנוסף, כתבי האישום נשלחים על ידי מזכירות בית המשפט ולפיכך לא היתה לעו''ד גורדון כל מעורבות באי התייצבותה של התובעת לישיבה בבית המשפט במסגרת הליך זה. כמו כן מוסיפה העירייה כי בדיקת אישורי המסירה נעשית על ידי בית המשפט. על כן בית המשפט לא הוטעה על ידי עו''ד גורדון, כפי שטוענת התובעת. כמו כן טוענת העיריה כי לא מוטלת על עו''ד גורדון החובה ליידע אותה על מועד הדיון משום שהיא "מכירה אותה".

151. לטענת העיריה למרות שהתובעת טוענת כי התייצבה להליך וכפרה באישום כי ביצעה בניה בלתי חוקית, כאשר הופנתה לפרוטוקול בו היא חוזרת בה מן הכפירה לא היתה לה תשובה לכך. בפועל נמחק כתב האישום לאור הצהרתה זו של התובעת.

152. על כן טוענת העיריה כי כל טענות התובעת כי העיריה התנקמה בה בשל משפט מילאן ורבה דינן להדחות. כתבי האישום כנגדה וכנגד המנוח הוגשו כיוון שנערכה בחצרם בניה בלתי חוקית ואינם שונים מכל אזרח אחר. הטיפול בעבירות בניה זו נערך באופן מקצועי ובהתעלמות מן המחלוקות בנושא הארנונה ומסירות כתבי האישום וזימונם של הנאשמים אינו באחריות ובשליטתה של עו''ד גורדון כפי שנטען.

טענת התובעת כי הפכו אותה לחייבת בעל כורחה

153. לטענת העיריה לאחר הפגישה בין התובעת למר לוי ועו''ד גורדון ולאחר שלא המציאה מסמכים ולא שילמה חובותיה כפי שסוכם הוצאה על שם התובעת דרישת תשלום הכוללת את מלוא חובותיה בגין הנכסים העסקיים לרבות מים, ביוב, פינוי אשפה ושלטים שלא שולמו עד לאותה עת. המדובר כשנתיים עובר להגשת העתירה המנהלית. לטענת התובעת למעט ארנונה לנכסים העסקיים שניתן היה לראותה כשנויה במחלוקת אותה עת, לגבי כל יתר החיובים לרבות ארנונת בית המגורים לא נטען על ידי התובעת לפטור כלשהו אולם היא נמנעה מלשלמם.

154. לטענת העירייה דרישת התשלום לא היתה ביחס לחובות בני 8 שנים כפי שטוענת התובעת שכן חובה נמחק עד לשנת 1997 ומדובר בחובות בני 4 שנים, החל משנת 1997 ועד לשנת 2001.

155. הסיבה שחובות הנכסים העסקיים הוסבו על שמה של התובעת נעוצה במספר גורמים מצטברים לטענת העירייה:

עד למועד דרישת התשלום היו החיובים רשומים על שמו של עסק – "דוד שי עבודות מתכת" שלא היה אישיות משפטית כאשר התובעת מעולם לא מסרה לעירייה כי המדובר בחברה; התובעת היא זו שפנתה בשם העסק והציגה עצמה כבעלים או שותפה וכך אף אישרה בחקירתה הנגדית; התובעת הדגישה פעמים אין ספור כי המנוח הוא חולה ונכה וביקשה שהעיריה לא תטרידו ותתדיין מולה.

156. לטענת העיריה התובעת והמנוח ניהלו בנכסים הנ''ל עסק. כל עוד שולמו החובות לא היתה בעיה. אולם כאשר החלו להיערם חובות ביקשה העיריה לרשום את החובות על שם אישיות משפטית. לאחר שהתובעת הציגה עצמה כשותפה בעסק ובהיעדר אישיות משפטית אחרת כגון חברה בע''מ לא היתה מניעה חוקית לשייך לה את חובות העסק. המדובר בחובות שלתובעת לא היה פטור בגינם, היא הגישה השגה והשגתה נדחתה על ידי מר לוי.

157. העיריה מבקשת להדגיש כי גם כאשר פנתה התובעת והתלוננה על הסבת חשבונות הנכסים העסקיים על שמה לא טענה לקיומה של חברה בע''מ בנכס. למעשה, לכל אורך השנים פנתה במכתבים תחת שם העסק ולא תחת שם החב רה.

לטענת העיריה גם בחקירתה הנגדית כאשר התבקשה התובעת להצביע על מסירת הודעה כלשהי לעיריה על החברה בע''מ שהפעילה את העסקים השיבה תשובות מעורפלות בדבר ידיעתם של אנשים אלו או אחרים אולם ללא הוכחה כלשהי לדבריה.

העיריה מכחישה כי התקבל אצלה המסמך בכתב יד שצורף לתצהירה בו מודיעה לכאורה התובעת לעיריה על הפעלת העסק כחברה. התובעת לא הביאה כל אישור לכך שמכתב מעין זה נמסר לעיריה, שכן למרות שרשום בו כי נשלח בפקס ונמסר ביד למישהי בשם עדה לא הביאה אישור על משלוח הפקס ולא הביאה את אותה עדה לעדות.

כמו כן למכתב זה לא היה כל זכר במסמכים שהוגשו במסגרת ההליכים המנהליים הקודמים.

עוד טוענת העירייה שלא ברור לאיזה נכס מכוון המכתב שכן לתובעת היו אותה עת 4 נכסים עסקיים.

העיריה תוהה אם אכן מסרה לעירייה על שם החברה מדוע המשיכה שנים לאחר מכן התובעת לפנות לעיריה תחת שם העסק הישן.

גם כאשר נדחתה פנייתה כנגד רישום החובות על שמה ומר לוי ציין כי העסק אינו אישיות משפטית היה אמור להיות ברור לתובעת כי עליה להביא ראיה לכך שהעסק נרשם כחברה בע''מ, זאת לא עשתה ואינה רשאית להאשים בכך את העירייה.

158. העיריה שבה וטוענת כי אין כל הוכחה וראיה לכך בכל מאות המסמכים שהתובעת הגישה כי פנתה אי פעם בשם החברה; וכי זו כמובן אחריותה להודיע על כך לעירייה.

159. לטענת העירייה רק בשנת 2005 נודע לה על רישום העסק כחברה ואז פעלה לרישום החובות על שם החברה במקביל לרישום על שם התובעת.

160. העיריה מציינת כי לגישתה כאשר הנכסים מוחזקים על ידי חברה שוב אין המדובר בהחזקה אישית של המנוח ולפיכך נשלל הפטור ועמדה זו עמדה בבסיס סיכומיה לבית המשפט העליון כאשר טענה זו לא נדונה ולא הוכרעה.

161. לטענת העיריה רישום מקביל של חובות הוא נוהל שגרתי בעירייה ואין בכך כמובן כדי לגבות את החוב פעמיים. לו היתה החברה משלמת את חובות הנכסים העסקיים לא היתה מתבצעת פניה אל התובעת.

הטענה לאי מסירת מידע אודות היקף חיוביה של התובעת

162. לטענת העיריה כל טענותיה של התובעת לאורך השנים ולמעשה משנת 1986 נבחנו על ידי גורמי העיריה. העובדה שהעירייה דחתה את טענותיה כלפי אותם חיובים אינה מלמדת על התעמרות.

163. בשלב מסויים התובעת לא הסתפקה בתשובות שניתנו לה והחלה לבקש מסמכים מכח חופש המידע כאשר תשובותיה היו כלליות ועמומות. העיריה טוענת כי השיבה לתובעת על פי הנהלים ונדרשה ממנה אגרה על פי חוק. התובעת ראתה עצמה פטורה מכך שכן מגיע לה פטור וכי מדובר במידע שלה, כך אף טענה בבית המשפט. לטענת העיריה המפנה לדבריה של עו''ד גורדון בחקירת ה הנגדית העובדה שיש תיק על שמה בעירייה עדיין אינה הופכת אותה לבעלת התיק ואין לה זכות קנויה לעיין בו. התובעת ניסתה בתחילה להתחייב לשלם את האגרה אולם ואז לעיין בתיק ובקשתה נדחתה. לאחר מכן התרצתה, שילמה את האגרה והמידע המבוקש נמסר לה.

164. לטענת העירייה לאחר נקיטת ההליכים כנגד העיריה חדלו גורמי העירייה לתקשר מול התובעת והפנו אותה למחלקה המשפטית ואין לגיטימי מכך. לטענתה, כל המידע בדבר חיובי התובעת נמסר לה במהלך ההליכים שהתנהלו במסגרת העתירה המנהלית והערעור עליה ומדובר במאות עמודים כאשר דבר לא הוסתר. לטענת העיריה בהליך זה לא הגישה התובעת גילוי מסמכים בשלב המתאים אולם די בעיון חטוף בניירת שהגישה על מנת להתרשם כי בידיה מידע מספק.

הטענה כי העירייה עשתה שימוש לרעה בכוחה השלטוני בנקיטת הליכי גביה

165. לטענת התובעת לא היה כל צורך בהגשת תביעה שעה שההליך הנכון היה נקיטת הליכי גביה מינהליים. העירייה מפנה בעניין זה לחקירתה של עו''ד גורדון ולפיה המדובר בפררוגטיבה של העירייה כאשר בתקופה המדוברת היתה העיריה נוקטת בהליכי גביה ולא בהגשת תביעות. עדותה של עו''ד גורדון לא נסתרה ולא הובאה עדות של מי מתושבי נצרת עילית בעניינו הוגשה תביעה משפטית בגין חובות ארנונה.

הטענה להתעמרות בנקיטת הליכי סרק של גביה מינהלית

166. לטענת העיריה הליכי הגביה שנקטה בעניינה של התובעת אינם שונים מהליכי הגביה שנוקטת העיריה כלפי כל בעל חוב.

הדרך להשיג על עיקול שנטען שאינו חוקי היא בקשה לביטולו בבית המשפט המוסמך ולא שנים רבות לאחר מכן באמצעות תביעה משפטית. לטענת העיריה המדובר בדרך נוספת של התובעת לרדוף את עו'ד גורדון באופן אישי כחלק משיטתה לפרסונליזציה של ההליכים בתיק זה.

167. עיקול מיום 1.2.03- לטענת העיריה עיקול זה בוצע בבית המגורים בשל חוב ארנונה ואשפה לשנת 2002 ושכר טרחת חברת מילגם. המדובר בהליך שגרתי של עיקול והמעוקלים הוחזרו למנוח כנגד תשלום אחסנה בלבד ולא כנגד תשלום החוב לפנים משורת הדין,

168. עיקול מיום 9.7.03 - לטענת העיריה אכן בוצע עיקול בתאריך זה בנכס שברחוב הפריון 6/1 כאשר מחזיקת הנכס על פי ספרי העיריה היתה התובעת מן הטעמים שפורטו לעיל ולא חברה בע''מ. את העיקול בפועל ביצעה חברת מילגם ששימשה בימים אלו כחברת גביה חיצונית מטעם העיריה ולא עו''ד גורדון בעצמה. לטענת העיריה מקור החיובים היה ארנונה לשנת 2003, אגרות מילגם פחי אשפה וחוב ארנונה לשנת 2002.

אם אכן היה חיוב ביחס לשנת 1998 הרי זה מפאת שהתובעת ובעלה לא שילמו אותם לאחר התראות. לטענת העיריה אותה תקופה לא היתה מניעה לפעול גם על פי התראות ישנות יחסית ודבר זה השתנה בעקבות הוראות היועמ''ש לממשלה בשנת 2013.

טענת התובעת שהעיקולים לא בוצעו בסמכות נענתה בתשובתו של מר לוי בחקירתו הנגדית לפיה אין סיכוי שראש העיר באותה תקופה מר אריאב לא עבר על כל מסמכי העיקול בטרם הוצאתם. כמו כן אופן החתימה על מסמכי העיקול שלא על ידי ראש העיר פיזית אלא בלשכתו לאחר שעבר עליהם ואישר אותם אינו בעל משמעות.

לטענת העיריה התובעת לא פנתה מעולם לעיריה בתלונה בדבר העיקול ולא נקטה בעניינו בשום פעולה משפטית.

169. עיקול מיום 23.7.03 - לטענת העיריה אכן בוצעה פעולת גביה נוספת בנכס זה אולם לא בגין אותו חוב אלא בגין קרקע הצמודה למבנה שהיא נכס נפרד ומצויה בבעלותם של התובעת ובעלה. העיקול בוצע כלפי המחזיקה בנכס אותה תקופה שהיתה התובעת כפי שצוין לעיל ובגין חובות ארנונה לשנים 2002 ו – 2003. ככל שמדובר בעיקול על בסיס התראות משנת 2001, הרי זה מפאת שהתובעת ובעלה לא שילמו את החוב כאשר באותה תקופה ניתן היה לבצע הליך גביה גם בגין התראה ישנה יחסית. גם כאן לא פנתה התובעת לעיריה בתלונה כלשהי ביחס לחוב.

170. ניתוק מים בנכס ברחוב הפריון בחודש 9/2004 - לטענת העיריה אכן נותק זרם המים לנכס ברחוב הפריון 6/3 אולם לא עקב הליך גביה. המדובר בניתוק סופי שבוצע לאור החזרת הנכס לחברת מבני תעשיה שהיתה בעליו על ידי העסק שהפעילו התובעת ובעלה המנוח, ופתיחת חשבון חדש על שם הבעלים. כמו כן לא הופר צו בית המשפט העליון שכו הוא ניתן בחודש 4/2005 וממילא לא השתרע על כלל חובות התובעת אלא רק אלו השייכים לארנונה על נכסים עסקיים.

171. התראה בטרם ניתוק מים מיום 9.1.05 - לטענת העיריה אכן נשלחה לתובעת התראה לפני ניתוק מים בביתה הפרטי בגין חוב מים וביוב משנים קודמות וחוב ביוב ומים שוטפים לאחר פיגור של יותר משני תשלומים לאורך זמן.

התובעת הסדירה את חלק מחובה רק לאור ההתראה וכהתחשבות בה לא נותק זרם המים.

העיריה טוענת כי אין בסיס לטענה כי המדובר בהפרה של צו מניעה שניתן על ידי בית המשפט שכן צו המניעה המסגרת העתירה המנהלית מיום 5.1.04 חל על חובות ארנונה בנכסים העסקיים והחוב הנוכחי אינו אחד מהם. יתרה מזאת, העתירה המנהלית נדחתה בדצמבר 2004 ויחד איתה בוטל גם צו המניעה שהוצא מכוחה.

172. עיקולים מיום 28-29/3/2005 - לטענת העיריה אין בידיה כל מידע על עיקולים אלו וגם התובעת אינה מספקת אסמכתא לאותם עיקולים. לטענת הנתבעת אם אכן בוצעו העיקולים הרי זאת בגלל שחרף השבת המעוקלים מההליך הקודם שננקט כנגדם טרם שולם חוב הארנונה ועל כן ננקטו ההליכים ואין המדובר ב''התעמרות".

אם אכן התפתחה מהומה במקום ברור שהמעקל לא תקף את המנוח.

בנוסף מפנה העיריה לכתבה מהעיתון שצירפה התובעת ולפיו המעקלים הגיעו בדיוק כאשר המנוח הורד לאמבולנס מן הבית, ראיה לכך שממילא היה אמור להגיע לטיפול רפואי ולא נזקק לו כתוצאה מהעיקול.

173. עיקול מיום 10.4.05 - לטענת העיריה לא ברור מהי טענת התובעת שעה שלמעשה לא בוצע כל הליך בביתה.

174. עיקול מיום 31.12.06 - לטענת העיריה במסגרת עיקול מיום זה עוקלו כספים בגין חשבונות ארנונה שוטפים לשנת 2006 וכן הוצאות משפט למחלקה המשפטית. כמו כן באותה עת היו תלויים ועומדים כנגד התובעת חובות ארנונה משנים קודמות בגין ביתה, כאשר את כלל החובות לא היתה מניעה לגבות גם לאחר צו המניעה מיום 19.4.05.

175. חובות מאוחרים יותר - לטענת העיריה לתצהיר עדותה הראשית של התובעת צורפו מסמכים ונטענו טענות להליכים מאוחרים יותר שאינם נזכרים בכתב התביעה, המדובר בהרחבת חזית אסורה ולפיכך אינה עומדת להתייחס אליה.

הטענה בדבר הפרת פסק דין, הסתרת מידע וניסיון לקבל כספים במרמה מן התובעת

176. לטענת העיריה הסיבה בגינה הגישה במסגרת טיעונים משלימים בעת''מ 218/03 טבלה שסכומיה זהים לסכומים בטבלה שהוגשה בתחילת ההליך היא משום שלא היה דבר לשנות מעמדת העיריה טרם ניתן פסק הדין. לו סבר בית המשפט כי חסר לו דבר מה היה מעיר על כך והדבר לא קרה.

177. לטענת העיריה טיעוניה בעתירה בנקודה הספציפית גרסו כי בדין בוטלה ההנחה שהוקנתה לתובעת על בית המגורים כיוון שכך מורות תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ''ג – 1993. בית המשפט המחוזי סבר שהתקנות אינן גוברות על חוק הפטור וכך פסק.

לטענת העיריה לא הגישה ערעור שכן העתירה כנגדה נדחתה.

הטענה כי עו''ד גורדון הכשילה ניסיונות פשרה מול ביתה של התובעת

178. לטענת העיריה בתה של התובעת לא הגישה תצהיר והדבר אומר דרשני.

ביולי 2004, טרם ניתן פסק הדין בעתירה המנהלית עת''מ 218/03 הגיעה ביתה של התובעת למשרדי העיריה וביקשה להסדיר את חובותיה של התובעת בביתם הפרטי ועו''ד גורדון לא התנגדה לכך. למרות הרושם שביתה של התובעת אכן היתה מעוניינת להסדיר את הנושא התובעת מנעה זאת ממנה. עקב זאת התנתק הקשר בין ביתה של התובעת למר לוי מולו ניהלה את המגעים ולאחר מתן פסק הדין בעתירה בחודש 12/2004 לא שבה הבת להדבר עם העיריה.

טענת התובעת כי לא נמסר מידע על חובותיה

179. לטענת העיריה במסגרת כל ההליכים שהתקיימו בין התובעת לעיריה קיבלה התובעת עדכון מלא בדבר מצבת חובותיה לעיריה אולם טענה כי על העיריה לשלם לה כספים ועל כן אינה משלמת את חובותיה.

במהלך תקופת הערעור בבית המשפט העליון עמ''מ 259/05 שהתנהל כ – 6 שנים לחץ בית המשפט העליון על הצדדים להגיע להסדר וזכורות לעו''ד גורדון ישיבות ארוכות במיוחד בהן הוצגו לתובעת חובותיה אולם היא סירבה לקבל זאת והציגה פירוט נגדי מצידה. לטענת העיריה לתצהירה של עו''ד גורדון צורפו כל המסמכים ופירוט החובות שהוצגו בפני התובעת בזמן מגעים אלו.

הטענה בדבר אי מתן הנחה למנוח שהתעוור

180. לטענת העירייה אין היא יודעת ואינה אמורה לדעת אם מי מתושביה איבד את מאור עיניו. החובה לפעול בעניין מוטלת על התושב ולא על העירייה.

190. לטענת העירייה על פי חוק שירותיה הסעד תשי''ה – 1958 לשם קבלת הנחה של 90% מארנונה על בית המגורים בגין עיוורון על המעוניין בכך להנפיק תעודת עיוור. למרות שהתובעת פנתה ללשכת העבודה והרווחה זו לא הופקה לה מיידית ועל כן פנתה לעיריה בשנת 2004 וביקשה על סמך הפניה ומסמכים רפואיים להכיר בעיוורונו של המנוח. נמסר לה כי עליה להציג תעודת עיוור על פי החוק.

מיד עם קבלת תעודת עיוור ביום 2.6.05 קיבלו התובעת והמנוח את ההנחה החל ממועד ההנפקה, על פי הוראות החוק.

191. לטענת העיריה בשנת 2005 בוטלה ההנחה לאחר שהתובעת לא שילמה אפילו את יתרת 10% הארנונה בה היא חבה וזאת על פי תקנות הסדרים למשק המדינה המורות לנהוג כך כלפי זכאי להנחה הנמנע מתשלום חובו. בשנת 2006 התאלמנה התובעת ועל כן היתה זכאית להנחה.

192. לטענת העיריה התובעת מעולם לא היתה פטורה מהמצאת אישורים לא משום שהופלתה לרעה אלא משום שכך מורה החוק והעיריה פעלה על פיו מול שאר תושבי נצרת עילית.

הטענות בדבר שלילת הארנונה מאלמנת צה''ל

193. לטענת העיריה ב – 3.6.06 נפטר בעלה של התובעת ועם פטירתו בוטלה ההנחה לעיוור. על התובעת היה להמציא לעיריה את האישורים על פיהם היא מוגדרת כאלמנת צה''ל על מנת לקבל את ההנחה. התובעת לא המציאה את האישורים המתאימים ועל כן לא יכולה היתה העיריה להעניק לה את ההנחה. מכיוון שלא היה מדובר במקרה ברור שכן בעלה של התובעת לא נפטר במהלך שירותו הצבאי אל שנים לאחר פציעתו, פנתה עו''ד גורדון למשרד הביטחון על מנת לברר את שאלת הגדרה של התובעת כאלמנת צה''ל. המדובר היה בהתכתבות מקצועית לחלוטין והעיריה מפנה לנספחים בתצהיריה של עו''ד גורדון לעניין זה. עם קבלת תשובת משרד הביטחון ביום 12.11.2007 הורתה עו''ד גורדון לעובדת מחלקת הגביה גברת פנינה שלו לפעול בהתאם וזו העניקה לה את ההנחה רטרואקטיבית מיום הפטירה. העיריה מפנה לנספחים בתצהירה ולעדותה של עו''ד גורדון בעניין זה ולאישורה של פנינה שליו בחקירתה הנגדית.

עם זאת גם לאחר מתן ההנחה לא הסדירה התובעת את חובותיה לעיריה.

הטענות לשלילת זכאותו של מר דוד שי ז''ל להופיע בספר ה"יזכור" באתר העיריה

194. לטענת העיריה מבנה יד לבנים מופעל על ידי הרשות המקומית אולם עניין ההכרה מופעל על ידי ארגון יד ל בנים שאינו חלק ממערך העירייה. ההנצחה בספר ה''יזכור'' מתבצעת ביחס לחיילים שנפלו במהלך שירותם או עקב שירותם הצבאי.

195. לטענת העיריה מבירור שערכה עו''ד גורדון עם נציגי ארגון יד לבנים עלה כי לא היה בסיס לדרישת ההנצחה, שכן המנוח נפטר שנים רבות לאחר שנפצע ולא הוכר כחלל צה''ל (וכראיה לא נקבר בחלקה צבאית אלא אזרחית). זאת, למרות שהתובעת הוכרה כאלמנת צה''ל, לאחר שההכרה במנוח כנכה צה''ל התבצעה בחייו. למרות כל האמור כחלק מרצון העיריה להנציח את כל תושבי נצרת עילית שנפלו בהקשר לשירותם הצבאי הוחלט לפנים משורת הדין להוסיף את שמו של המנוח בבית יד לבנים, ובספר ויזכור במקום.

באשר לאתר האינטרנט אם השם לא הופיע שם הרי זאת מפני שהמידע לא הועבר לגורם המטפל בעיריה על ידי אחד מהגורמים בשרשרת המידע. העיריה אינה אחראית לכך אלא היא מהווה רק צינור להעברת המידע. לאחר שפנתה התובעת למבקר העיריה הוא מצא לנכון לפעול בעניין מיידית ולו מפאת רגישותו. מיותר לציין כי לו סבר כי היה פגם בהתנהלות העירייה היה מציין זאת.

לטענת העיריה התובעת יודעת שלעירייה אין מעורבות בנושא ולכן היא מצרפת העתק מפנייתה בלבד ליו''ר יד לבנים בנצרת עילית ולא מצרפת כל פניה שלה לעירייה.

הטענה לביצוע הליכי גביה מינהליים כנגד התובעת בגין הנכס שברחוב העבודה

193. לטענת התובעת סוגיה זו הוכרעה זו בבית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 19.2.13 במסגרת עת''מ 218/03.

194. לטענת העיריה התובעת ובעלה הם בעליו של הנכס ואותו השכירו במהלך השנים והם לא הודיעו לה כדין על שינוי בזהות השוכרים על מנת שתוכל להעביר את חשבונות הארנונה על שמם. על כן הוצאו חשבונות הארנונה על שם התובעת שהיתה מבחינת העירייה גם הבעלים וגם בעלת הזיקה הקרובה לנכס מן הסיבות שפורטו לעיל בחלק קודם של סיכומי העיריה.

חוסר סדר זה הוכרע בבית המשפט המחוזי כפי שקבע בפסק דינו מיום 7.1.13 לאחר התדיינות משפטית וכפועל יוצא מיד עם קבלת פסק הדין החובות שרבצו על נכס זה אינם רשומים עוד על שם התובעת.

195. לטענת העירייה התובעת ניסתה לשווא לייחס לעו''ד גורדון ידיעה אודות הדייר ששוכר את הנכס אולם עו''ד גורדון העידה כי ראתה הסכם ולפיו המשכיר היא התובעת ועל כן ממילא אינה זכאית לפטור ואין רלוונטיות מי המחזיק בפועל.

סיכום טענות העיריה

196. לטענת העירייה כל טענות התובעת בכתב התביעה דינן להידחות. התובעת בינסיונה להוכיח את החישוב המוטה של העירייה זימנה כעדות מטעמה את עובדות מחלקות הכנסות וגביה ומדור שומה לדורותיהן אולם לא שאלה אותן שאלות בעניין זה וכפועל יוצא מכך כל טענותיה ביחס לסכומי החוב הן בבחינת חישובים מטעמה שאין להם כל משקל.

197. בנוגע לטענות בדבר הליכי הגביה שננקטו כלפי התובעת, מחובתה של העירייה לנקוט הליכים אלו ובמובן זה התובעת אינה שונה מכל תושב אחר בנצרת עילית שאינו משלם את חובותיו. אין המדובר בהתעמרות.

198. לטענת העירייה לעו''ד גורדון אין כל עניין אישי עם התובעת או המנוח. עוד הוכח שעו''ד גורדון אינה מנהלת או מפעילה את אגף הגביה ומפנה לעניין זה לעדותה של אינה אברך בחקירתה הנגדית.

199. לטענת העירייה לאחר פסקי הדין שניתנו בעניינה של התובעת או קביעה של כל מוסד אחר עדכנה העיריה את חובותיה בהתאם וגם לאחר העדכון נותרה התובעת חייבת כספים לעירייה עד ליום זה והיא מפנה בעניין זה לעדותן של עו''ד גורדון ועו''ד פנינה שלו.

200. לסיום טוענת העירייה כי המדובר בתיק שמתנהל כעשור והתובעת עשתה כל שרק ניתן על מנת להאריכו ולסרבלו. התובעת טענה במהלך חיי התיק טענות חמורות כלפי העוסקים המלאכה ללא כל בסיס וכמו כן הגישה עשרות רבות של בקשות סרק שחייבו טרחה ומענה. המדובר בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט שנועד אך ורק להפעיל לחץ על עובדי העיריה על מנת לגרום להם לוותר על חובה שתפח עם השנים.

על כן ראוי שבית המשפט ידחה את התביעה ויחייב את התובעת בהוצאות משפט ריאליות.

סיכומי תשובה מטעם התובעת

201. בסיכומי התשובה מטעמה חוזרת התובעת למעשה על סיכומיה הראשיים ומתווכחת עם טענות העירייה , למעט במספר נקודות חדשות אותן היא מעלה.

202. לטענתה , לא הוצגו כל הוכחות לטענות העירייה שחובה של התובעת הוא מהגדולים והישנים בחובות העיר, בפרט כאשר העירייה אמורה היתה למחוק כ – 640,000 ₪ מהחוב בשל הפטור.

203. לטענת התובעת למרות שעזבון המנוח נמחק מן התביעה עדיין סכומה של התביעה לא ישתנה בשל המחיקה שכן התובעת היא היורשת החוקית של המנוח וזכאית לקבל כל פיצוי שייפסק לזכותו.

204. התובעת מכחישה את הטענה כי עילת לשון הרע נזנחה בכתב התביעה המתוקן. כן היא מכחישה הטענה להרחבת חזית ביחס לפגיעה גופנית בה כתוצאה מהליכי העיקול.

205. התובעת חוזרת על טענותיה לחוסר תום ליבה של עו''ד גורדון, שטענה בכל הבמות על מנת להטעות כי הועדה המיוחדת שבה נקבע הפטור היא ועדת הנחות ומציינת כי רק בסיכומיה מוכנה עו'''ד גורדון סוף סוף להודות כי מדובר בוועדה מיוחדת. היפוך גרסאות זה מציג את אי אמינותה.

206. לעניין המכתב שהתובעת טענה ששלחה לעירייה ובו הודעה על החברה בע''מ ושקבלתו הוכחשה על ידי העיריה, טוענת התובעת כי טענת העירייה שאותה עובדת בשם עדה לא זומנה להעיד על ידה אינה במקומה שכן מדובר בעובדת שהלכה לעולמה לפני כ – 13 שנים. כמו כן היא מפנה לתמליל חקירתו של ויניש לו השיבה מיד עם שאלתו כי מסרה את המסמכים אודות החברה לעדה.

207. לטענת העיריה שלתובעת אין זכות קנויה לעיין בתיקה האישי טוענת התובעת כי העירייה מושתקת מלטעון זאת לאור הפסיקה בעע''מ 259/05 שלא הציגה חובות.

דיון והכרעה

208. התביעה בענייננו הוגשה במספר עילות חלופיות, כך על פי כתב התביעה המתוקן – רשלנות, תרמית, שקר מפגיע, נגישה ולשון הרע.

לשם דיון אפקטיבי בתביעה זו יש לדון בסוגיות העיקריות שבמחלוקת תוך ממצאים עובדתיים לגביהם ורק לאחר מכן לדון בשאלת התאמת הממצאים העובדתיים לעילות המשפטיות בגינן הוגשה התביעה.

המהלכים שהביאו למתן הפטור לתובעת בשנת 1997

209. ליבת המחלוקת בין הצדדים הינה התנהלות העיריה בשנת 1997 במסגרתה ניתן לתובעת פטור שבוטל בהמשך על ידי עו''ד גורדון ומר לוי.

210. השתלשלות העניינים שהביאה למתן הפטור תואמת יותר את טענותיה של העיריה מאשר את אלו של התובעת.

211. מן המסמכים עולה כי דרישות התובעת ובעלה להכרה בהנחה או פטור מארנונה החלו שנים רבות עובר לשנת 1997, בה ניתן להם לטענתם הפטור המדובר.

מנספח ד' לתצהירה של עו''ד גורדון עולה כי עוד ביום 13.4.86 פנו בני הזוג לעיריה וביקשו הנחה בארנונה משום מצבם הכלכלי. פניה נוספת שלהם בוצעה ביום 7.7.93 אז העלו לראשונה את טענתם כי מגיע להם פטור מארנונה על פי חוק הפטור (נספח ה'). ההחלטה נדחתה ביום 19.7.93 במכתב מח' הכנסות בעיריה לפיו על פי חוות דעתו של יועמ''ש העיריה דאז עו''ד כהן העיריה נהגה נכון שעה שלא נתנה הפטור המבוקש (נספח ו' לתצהיר). גם פניה נוספת שהעתקה לא צורף נענתה על ידי היועמ'ש עצמו ביום 8.8.94 כשהודיע לבני הזוג כי סעיף הפטור לא מעניק להם פטור שכן בית העסק שלהם אינו שוכן בביתם הפרטי (נספח ח).

212. ה"ועדה" עליה מסתמכת התובעת אשר לטענתה מתחילה את היסטוריית המחלוקות בנוגע לפטור היא ישיבה מיום 11.2.97 בנוכחות סגן ראש העיר מר דני חנניה, גזבר העיריה מר סגל ומנהל מח' הגביה מר שלמה וייניש והתובעת (נספח ט' לתצהיר עו''ד גורדון). בישיבה זו, שנושאה על פי כותרתה "בקשה לפטור ממיסים של הגב' שרה שי'', מצויין כי התובעת קיבלה בשנים קודמות הנחה של 70% ובהמשך גם 100% שהוא למעשה פטור כאשר לטענתה לא ידעה על פטורים אלו והמשיכה לשלם בהוראת קבע.

הנסיבות שהביאו לישיבה זו נבחנו בעבר על ידי כבוד השופט חטיב בעת''מ 218/03:

עיון במסמך הנ"ל עליו כאמור סומכים העותרים את טענתם, מעלה כי מנהל מחלקת הגביה, אומנם מעדכן את העותרת כי לגבי הנכס שברח' העבודה קיים פטור מיום 4/7/93 ולגבי הנכסים ברח' הפריון 6/1 ו- 6/3 קיים פטור מתאריך 15/1/92 אולם אין זה ברור מכח מה ניתן אותו פטור. לא מוזכר שם כלל חוק הנכים- פטור; ומה שנרשם באותו מסמך לפני מה שנרשם מפיו של מנהל מחלקת הגביה, מצביע על כך שמדובר תחילה בהנחה שניתנה לעותרים בשיעור של 70% ומאוחר יותר הנחה בשיעור 100%, אולם מכח מה וע"ס מה לא הובהר הדבר באותו מסמך.

המשך הכתוב באותו מסמך מפיו של סגן ראש העיר דאז, מר דני חנניה, מצביע דווקא על כך כי באותה ישיבה לא נתקבלה כל החלטה או חוות דעת על פיה פטורים העותרים מתשלום ארנונה על נכסיהם העסקיים, אלא נהפוך הוא. סגן ראש העיר מודיע לעותרת כי הענין יטופל "ברצינות" והיא תקבל "תשובה חד משמעית שתסתמך על כל הבדיקות האפשריות ע"פ חוק אם מגיע לה פטור מלא או לא".

תשובה חד משמעית כזו, כדברי המסמך, לא הוצגה בבית המשפט ע"י העותרת, והמשיבה מכחישה כאמור כי נתקבלה החלטה או חוות דעת כלשהיא הקובעת פטור. נהפוך הוא. חוות הדעת של היועצת המשפטית של המשיבה, קובעת כי העותרים אינם זכאים לפטור והם חייבים בתשלום מלוא הארנונה החלה על הנכסים העסקיים שלהם.

אם כן, לא הוכח כי אותה ועדה, עליה מדברת העותרת, קיבלה החלטה הפוטרת את העותרים מתשלום ארנונה, ואף לא הוכח קיומה של חוות דעת של היועץ המשפטי של המשיבה דאז או היועץ המשפטי של משרד הפנים, כפי שטענה העותרת, אשר לפיה נקבע כי העותרים זכאים לפטור מתשלום ארנונה על נכסיהם העסקיים, בין מכח חוק הרשויות המקומיות – פטור או מסיבה אחרת כלשהיא"

על קביעה זו של השופט חטיב לא הוגש ערעור על ידי התובעת לבית המשפט העליון אלא אך על עצם פרשנות סעיף הפטור.

213. מסמך זה אכן מעורר תהיות. ראשית אין המדובר ב''ועדה'' אלא ישיבה שראש העיר דאז מנחם אריאב הטיל על סגנו מר חנניה לכנס. לא ברור מהו התוקף המחייב של החלטות אותה ועדה. לא מיותר לציין, כי אין המדובר בועדת הנחות, המוזכרת בחוק. על כך לא חלוקים הצדדים, לפחות כעת כאשר בסיכומיה זנחה העירייה את טענתה כי המדובר בועדת הנחות לא תקנית. מר חנניה אחד הנוכחים העיד בנוגע לנסיבות כינוס אותה ישיבה (עמוד 18 שורות 30 -32; עמוד 19 שורות 1 – 3):

"פנתה אלי התובעת למשרד וביקשה הנחה, היא סיפרה לי שמגיע לה הנחה. זה היה במסגרת קבלת קהל. לא היה דיון מיוחד בעניין זה. אני לא זוכר מתי זה היה. אני לא סברתי שמגיע לה ואמרתי לה. גם כשהיא באה היא לא הביאה שום מסמך וזה היה רק במסגרת דיבורים. לאחר זמן שאני לא זוכר מהו, קרא לי ראש העיר ואמר שהתובעת הייתה אצלו וטוענת שמגיע לה בכל תוקף, הנחה או פטור, היא הראתה לו מסמכים, הוא מינה אותי ואת היועצת המשפטית ואת האנשים שמנהלים את הכספים בעירייה להיפגש איתה ולהחליט"

מר חנניה לא ידע לומר אם התובעת המציאה לו מסמכים המלמדים על הזכאות לפטור (עמוד 19 שורות 28 – 32; עמוד 20 שורות 1 – 4).

בהמשך טען שמר וייניש כן המציא מסמכים המעידים על פטור לתובעת בישיבה האחרונה בה נקבע לה פטור (עמוד 9 – 11).

214. מר וייניש לא זומן להעיד והצדדים הגישו שני מסמכים הקשורים אליו - תמליל שיחתה של התובעת איתו שהגישה לבית המשפט העליון במסגרת הערעור על העתירה המנהלית259/05; ותצהיר שהגיש במסגרת הליך של התובעת להגשת ראיה חדשה בערעור לבית המשפט העליון (נספח י' לתצהיר עו''ד גורדון).

התצהיר שהוגש על ידו (נספח י') סותר את טענותיו של מר חנניה כאשר ציין כי אין המדובר כלל בועדה (סעיף 10): "הועדה הנטענת על ידי המבקשים כלל לא קמה ולמותר לציין שלועדה כאמור לא היה ולא יכול היה להיות כל תוקף חוקי מחייב"

הוא אף טוען חד משמעית שהתובעת לא המציאה את המסמכים שאמורה היתה להמציא (סעיף 12):

"אני שב ומציין כי המשיבה לא פטרה את המבקשים מתשלום ארנונה וכי המבקשים מעולם לא המציאו כלל את כל המסמכים הנדרשים לקבלתו".

גם בתמליל שיחתה של התובעת עם מר וייניש אותו הגישה כאמור לבית המשפט העליון (עמודים 154 – 158 למוצגיה) ציין מר וייניש כי התובעת לא המציאה כל מסמכים כלשהם על מנת לתמוך טענתה לפטור (עמוד 3 לתמליל).

215. פער עובדתי נוסף שהתגלע בין השניים הוא , שמר חנניה טוען כי היועמ''ש שליוותה את התהליך היתה עו''ד רונית בן אלי (עמוד 18 לפרוטוקול ) שאף ישבה בועדה (סיכום הישיבה אינו מלמד על נוכחותה ); ואילו מר ווייניש טוען בתמלילו כי ישב על העניין עם היועמ''ש אהוד גרא (עמוד 1 לתמליל) שגם כתב חוות דעת (עמוד 2 לתמליל).

216. בחקירתו הנגדית ציין מר חנניה כיצד מעשית הוחלט בעניין הפטור (עמוד 21 שורות 4 -5):

"יצאה הוראה ע"י מר וייניש במערכת של הגביה לזכות אותה על החשבון ולאחר מכן יצא גם מסמך".

עוד ציין כי המסמך ובו ההחלטה היה (עמוד 21 שורה 11): "מסמך רשמי של העיריה"

עם זאת סייג דבריו (עמוד 21 שורה 15): "אני גם לא זוכר שאני חתום על המסמך שאני חתמתי עליו"

מסמך רשמי או חוות דעת לא הוצגו בפניי. כל שהוצג הוא המסמך ת/1, שכותרתו "דו''ח יתרות לחשבון משלם" מיום 26.11.97 המפרט את חובותיו של העסק "מתכת שי" בגין הנכסים השונים שהחזיק עליו כתוב בכתב יד שאינו נושא תאריך:

"אינה

החל משנת 1991 לתת לנכסים של מתכת שי פטור מלא בהתאם לאישור המצ''ב עפ''י חוק הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלמה ושוטרים מארנונה, תשי''ב 1953 וחוו''ד היוע ץ המשפטי עו''ד אהוד גרא. הזיכוי עם ריבית והצמדה" .

המסמך נושא חתימה, כפי הנראה של מר וייניש שחתימתו על התצהיר נספח י' שומה לחתימה זו.

217. מלבד טענתו של מר וייניש כי יצאה חוות דעת וטענתו של מר חנניה כי יצא סיכום של אותה ישיבה בה הוחלט על הפטור לא הובאה בפניי כל ראיה לכך כי אכן היו מסמכים נוספים מלבד ת/1. גברת מרים רופל אישרה שראתה את ת/1 (בשלב עדותה הוא עדיין לא צורף כ"ראיה חדשה") אולם לא ידעה לומר מעבר לכך חוץ מאשר נאמר לה שהוא לא חוקי על ידי הבנות במחלקה (עמוד 26 שורות 21, 29). גם גב' פנינה שלו נחקרה לגבי ת/1, אישרה כי ראתה אותו בתיק שרה שי בעיריה, וציינה כי לא זכור לה מקרה דומה ביחס לתושבים אחרים (עמוד 22 שורה 1,עמוד 24 שורות 10 – 11) ונאמר גם לה שהוא אינו חוקי (עמוד 30 שורות 8 – 11). גם עדה זו לא העידה על מסמך או חוות דעת שראתה מלבד אותו מסמך. גם גברת אינה אברך ציינה כי מילאה אחר הוראת ת/1 וכי אותו מסמך היה בתיק שרה שי בעיריה (עמוד 35 שורות 4 – 5) אולם לא נשאלה וממילא לא העידה האם אכן קיבלה חוות דעת או אישור כלשהו מעבר לת/1. היא העידה כי לא ידוע לה על קיומה של ועדה שפטרה את התובעת (עמוד 37 שורות 29 – 30). יש לציין כי גברת אינה אברך ציינה כי כפי הבנתה ההוראה הנ''ל אינה למתן פטור קבוע צופה פני עתיד אלא למחיקת חובות העבר של התובעת עד למועד מסמך זה. לטענתה וידאה את הנושא, כפי הנראה עם מר וייניש (עמוד 37 שורות 34 – 35; עמוד 38 שורות 9 – 11). עו''ד גורדון טענה בחקירתה הנגדית כי ידעה על קיומו של הוראה המחייבת לתת את הפטור (עמוד 65 שורות 21 – 22) וטענה כי לא היתה החלטה סופית של אותה ישיבה אחרת היה פרוטוקול ביחס לכך (עמוד 67 שורות 28 – 31). כמו כן טענה כי אינה יודעת על חוות דעת כלשהי של עו''ד גרא הנזכרת במסמך ת/1 (עמוד 85 שורות 34 – 35). גם מר כהן לא זוכר אם ראה אי פעם את המסמך ת/1 (עמוד 103 שורה 29) וציין כי אין כל מסמך המוכיח שאכן היתה חוות דעת משפטית (עמוד 121 שורות 34 – 36). במכתבו של ראש העיר מנחם אריאב מיום 20.3.02 (נספח יא') צוין כי טענותיה של התובעת לקיומה של ועדה נבדקו עם הנוגעים בדבר וכי: "ממצאי הבדיקה העלו כי מעולם לא ניתנה חוות דעת בנוגע לפטור כאמור. בעבר נמחקן חובות לפנים משורת הדין בלבד ובלא שהיתה חוות דעת כלשהי שפוטרת אותך מתשלום חובות" (ההדגשה במקור).

218. בנסיבות אל אני קובע, כי לאור הסתירות בעדויותיהם של מר וייניש ומר חנניה, מלבד אותה ישיבה שפרוטוקול ביחס אליה הוצג, ואותה הוראת ביצוע לפטור ת/1 לא הוכח כי הופקו מסמכים נוספים.

219. יתרה מכך, גם אם היתה החלטה של אותה "ועדה" ואף ניתנה חוות דעת אין הדבר מעיד על חוקיות הצעד שנעשה, בפועל מחיקת חובות למספר שנים.

220. חוק הפטור אינו מתווה את הדרך הפרוצדורלית על פיה ניתן להעניק את אותו פטור. סעיף 7 לחוק מסמיך את שר הפנים להתקין תקנות בכל עניין הקשור לביצועו. עם זאת התקנות היחידות שהותקנו ביחס לחוק זה הן תקנות הרשויות המקומיות (פטור חיילים, נפגעי מלחמה ושוטרים מארנונה) (הגדרת שאר לענין סעיף 3(7) לחוק), תשט"ו-1954 שאינן עוסקות בנושא זה. התקנות היחידות העוסקות בפרוצדורה לעניין יישום החוק הינן תקנות ההסדרים המשק המדינה (הנחה בארנונה), התשנ''1993 הקובעת בסעיף 15 כי גזבר הרשות יהיה הממונה על ביצוע מתן הנחות לנכים על פי חוק הפטור (ונכים אחרים).

221. אותה ישיבה שכונסה ביום 11.2.97 לא כונסה על פי כותרתה מכח תקנות ההסדרים במשק המדינה או מכח הוראת חוק אחרת אלא עניינה בקשה לפטור ממיסים של הגב' שרה שי. ממילא גם אין תוקף להחלטה לתת לתובעת פטור על פי החלטת אותה ישיבה/ועדה, ככל שאכן היתה החלטה.

222. התרשמותי מהשתלשלות העניינים היא כי אין המדובר בישיבה שבסופה התקבלה החלטה כלשהי, שכן ביחס לכך אין נתונים, ככל שהיו כאלו הם היו מוצגים, והתשובות היחידות של המשתתפים בה היו סותרות ולא חד משמעיות. לא הוכח כי התובעת הציגה נתונים כלשהם או כי ניתנה חוות דעת כלשהי שהיה בה כדי לשנות את התרשמותם של חברי אותה ישיבה כי החוק לא חל על המנוח, כפי שצוין במפורש בפרוטוקול הישיבה.

מדובר ככל הנראה בהחלטתו האישית של מר וייניש לתת הוראה למחלקת הארנונה למחוק את חובותיה עד לשנת 1997 ללא בסיס פרוצדורלי או משפטי. כך פעלה מחלקת הגביה ולא פטרה את התובעת מתשלום עתידי.

לאור התרשמותי מן התובעת והמסמכים הקיימים בתיק המגבים את התנהלותה, שלאורך כל תקופת המחלוקת הפעילה לחצים ניכרים ובלתי פוסקים על עובדי העיריה, לרבות פניות ישירות לראש העיר וללא נקיטה בערוצים הרשמיים, כי הוראת מחיקת החובות ניתנה לאור לחציה ועל מנת שהתובעת תפסיק להטריד את עובדי העיריה.

נדמה כי דבריה של עו''ד גורדון בחקירתה הנגדית מבטאים זאת (עמוד 67 שורות 4 – 10):

"מה שאני התרשמתי שאם הייתי באמת צריכה לחקור את הפטור ב 97 הוא לא היה חוקי, אני חושבת שניתן לפנים משורת הדין, לאחר שהתובעת ניצלה פעם אחר פעם בזה שהדלת הייתה פתוחה והצליחה להגיע לראש העיר ונבחרים וביקשה לקבל יחס שונה ואחר מכל אדם שהיה, רואים את הספקות בניירת, רואים בנספח ט' כמה ספק היה פה ואת הלחץ שהפעילה, שהדרך של כל תושב זה השגה וערר, פה היא ביקשה למחוק חובות, המסלול פה לא שגרתי, אם הייתי צריכה ללכת במסלול הזה המסקנות לא היו טובות"

ובעמוד 67 שורות 23 – 25:

"דעתי שוועדת הפטור שאתה מדבר אליה נספח ט' לא סיימה את עבודתה באופן פורמלי, כנראה וייניש לקח החלטה ליד וביצע פעולה על דעת עצמו, אולי קיבל תמיכה מגורמים לאור הלחץ הסביבתי, הוא לקח החלטה ובסופו של דבר נתן הוראת ביצוע"

גם מר לוי התבטא בצורה דומה (עמוד 105 שורות 27 – 30):

"אני יכול לשער שזה נובע מלחצים של התובעת להיטיב איתה. עם התובעת אין לי שום עימות או סכסוך, מעולם לא רבתי איתה למרות שהיו המון המון פגישות, הרבה לחצים והרבה בקשות, יכול להיות שמטעמים כאלו ואחרים היו כאלה שניסו לסייע, אני סבור שלא ככה.

ובעמוד 121 שורות 31 – 33):

"נעשתה שם מחיקה לא חוקית ואני עומד על זה עד היום אחרי שאני מבין שום דבר לא גורם לי להתלבט בעניין, האופן שבו נעשו הפעולות היה לא חוקי, היה בצורה לא תקינה."

223. על רקע זה יש לבחון את דבריה של עו''ד גורדון בפרוטוקול מיום 11.4.11 במסגרת הערעור על העתירה המנהלית לבית המשפט העליון (עמוד 3 שורה 31) "לא ניתן כאן פטור, זה לא קרה" אשר התובעת מרבה לצטטם בסיכומיה כראיה לכאורה לחוסר תום ליבה. שכן, לגישת העיריה אכן לא ניתן לתובעת פטור בשנת 1997 אלא מחיקת חובות בלבד וכך אף הוכח שהתנהלה מחלקת הגביה.

224. יש לציין עוד , שבישיבה מיום 11.2.97 "עודכנה" התובעת כי היא מקבלת פטורים על נכסיה העסקיים משנים קודמות, ולמעשה החל משנת 1992 כאשר לא ברור מי החליט על הענקת הפטור ומכח איזה סעיף.

החלטתי כי לא הוכח שמחיקת החובות ניתנה כדין, מתיישבת כאמור גם עם מסקנותיו של כבוד השופט חטיב בעת''מ 218/03 מיום 2.12.04 עליהן לא הוגש ערעור:

" משקבעתי מבחינה עובדתית כי העותרים לא הצליחו לשכנע את בית המשפט בטענתם כי מי ממוסדות המשיבה המוסמכים קיבלה אי פעם החלטה, לפיה פטורים העותרים מתשלום ארנונה על נכסיהם העסקיים, בין ע"פ חוק הרשויות המקומיות – פטור, ובין מסיבה אחרת כלשהיא, אין עוד צורך לבחון את הסוגייה באיזה מידה מחוייבת רשות מינהלית להחלטות קודמות שלה ובאילו תנאים רשאית אותה רשות מנהלית לבטל לתקן או לשנות מהחלטה זו.

יחד עם זאת, אציין בהקשר לענין זה, כי תנאי ראשון להסתמכות אזרח על החלטת רשות מינהלית הוא כי אותה החלטה נתקבלה בסמכות וכדין.

בענייננו, גם אם נניח כי העותרים צודקים בטענתם וכי בעבר נתקבלה החלטה הפוטרת אותם מארנונה על נכסיהם העסקיים, לא הוברר מי הגוף שקיבל את אותה החלטה, ולא הוברר אם אותו גוף שקיבל את ההחלטה מוסמך היה לקבל החלטה כזו.....

סמכותה של רשות מינהלית לבטל, לשנות או לתקן החלטה קודמת שלה, מעוגנת בהוראות סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 שזו לשונו:

"הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהליות משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה"...

על הרשות המינהלית, בבואה לשקול ביטול, שינוי או תיקון החלטה קודמת שלה, שיצרה מצב עובדתי מסויים עליו הסתמכו האזרחים, לשקול את אינטרס ההסתמכות של האזרח אל מול האינטרס לפיו יש להעניק לרשות המנהלית את הגמישות החיונית לפעולתה לטובת הציבור. על הרשות המינהלית בבואה לבטל, לתקן או לשנות החלטה קודמת שלה, לערוך את האיזון הראוי בין שני אינטרסים אלה המתחרים ביניהם על הבכורה.

(ראה בסוגיה זו ספרו של רענן הר זאב המשפט המנהלי הישראלי, פרק עשירי, סופיות המעשה המינהלי עמ' 217 – 237 והאסמכתאות שצוינו שם).

אולם, דברים אלה אינם יפים לענייננו, משום שההחלטה לה טוענים העותרים, נתקבלה, אם נתקבלה, שלא בסמכות ובניגוד להוראות החוק".

טענת התובעת כי הפטור שניתן לה מהווה "הבטחה שלטונית"

225. לטענת התובעת, ללא שהיא מנסה לפרט בעניין, הפטור שניתן לה בשנת 1997 מהווה "הבטחה שלטונית" ולפיכך על העיריה לעמוד מאחוריה.

226. ההלכה אימתי הבטחת או התחייבות הרשות היא הבטחה מינהלית מחייבת, סוכמה בבג"צ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה (פורסם בנבו) שם נקבע כדלקמן:

"על מנת שהבטחתה של רשות תטיל עליה חובה משפטית לקיים את האמור בה, נדרש כי יתמלאו מספר תנאים: על נותן ההבטחה להיות בעל סמכות לתיתה; היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (ראו למשל: בג"ץ 135/75 סאי-טקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, 676 (1975); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706-707 (2003); בג"ץ 9634/08 מועצה אזורית חוף השרון נ' שר הפנים, פסקה 28 ([פורסם בנבו], 5.10.2009)). אכן, האינטרס הציבורי בדבר חופש פעולתה של הרשות מורה כי זו לא תיתפס על כל אמירה והתבטאות אלא רק על כאלה שנאמרו מתוך כוונה הדדית כי יוקנה להן תוקף משפטי מחייב (בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד(5) 451, 478-477 (2000)). מכלל זה ומן הרציונאל בדבר אי כבילת הרשות לאמירות שכל כולן רק "הצהרת כוונות כללית" (בג"ץ 3978/06 מימוני נ' צה"ל ([פורסם בנבו], 29.6.2008)), נגזר אחד מתנאי היסוד לשכלולה של הבטחה שלטונית – כי זו תהיה ברורה ומפורשת וכי תפרוס במדויק את טיב ההתחייבות ואת היקפה (בג"ץ 8013/10 המועצה האזורית אשכול נ' ראש הממשלה, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 8.8.2011)).

227. התובעת אינה מפרטת בסיכומיה או בתצהיריה באיזו דרך נודע לה על הפטור בסופו של יום. כך, אין היא טוענת כי מר וייניש או מי מן הנוכחים באותה ישיב שכונסה עדכנו אותה על מתן החלטה בעניין. לעובדה זו משמעות רבה לאור ממצאיי לפיהם לא הוכח כי התקבלה החלטה על ידי חברי אותה ישיבה אלא המדובר כפי הנראה מדובר ביוזמה עצמאית של מר וייניש ללא קבלת החלטה רשמית וכפי הנראה גם בחוסר סמכות. המסמך ת/1 אינו "החלטה" אלא הוראת ביצוע למחלקת הגביה לפטור את התובעת ועל כן לא ניתן לראותה כהבטחה שניתנה לתובעת.

228. בהיעדר החלטה ממילא לא בנמצא תוכן לו ניתן לתת תוקף. בכל מקרה, ברור כי תוכנו של ת/1 גם לו הייתי רואה אותו כהבטחה, אינו ממלא אחר אף לא אחד מן התנאים המצטברים לראותו כהבטחה מנהלית: הוא ניתן על ידי מר וייניש שאינו הגורם המוסמך לתת את הפטור אלא גזבר המועצה; כוונתו של מר וייניש לא היתה למתן תוקף משפטי לפטור אלא הפטור ניתן כתוצאה מלחץ שהפעילה עליו התובעת וכדרך לרצותה; אמנם מחלקת הגביה היתה באחריותו של מר וייניש והוראתו התקבלה אולם ככל שהיה התהליך שהוביל לת/1 מתברר לעומק בהחלט ניתן היה לבטל את החלטתו; והיה צידוק חוקי לשנותה או לבטלה שכן ניתנה בחוסר סמכות.

229. לאור זאת איני סבור כי יש לראות בפטור שניתן בשנת 1997 כהבטחה מנהלית מחייבת.

הצעדים שהביאו לחידוש דרישת העיריה מן התובעת לתשלום חובותיה

230. על פי תצהירו של עופר לוי שלא נסתר, כאשר נכנס לתפקידו כמנהל מחלקת הגביה בשנת 2000, עניינה של התובעת והמנוח נבחן על ידו הואיל ולא שילמה ארנונה לנכסיה העסקיים ובית המגורים הפרטי, וכן גם את חובותיה האחרים, בהם לא הוקנתה לה כל הנחה (סעיף 9 – 11 לתצהירו). לטענתו, מכיוון שלא היה ברור לו המקור החוקי לאותה "מחיקת חובות" שנעשתה לתובעת לגבי שנות העבר, הורה לעו''ד גורדון לברר את הנושא ולאחר מכן זימן את התובעת לפגישה בה נכחו הוא, התובעת ועו''ד גורדון (סעיפים 12 – 13 לתצהיר).

על פי פרוטוקול אותה ישיבה מיום 6.8.01 (נספח יד לתצהיר עו''ד גורדון) הובהר לתובעת כי לה חובות ארנונה בגין ביתה הפרטי ולנכסים העסקיים. התובעת מצידה טענה כי היא זכאית לפטור "על סמך מידע שקיבלה ממשרד הביטחון ולכן משנת 93 הפסיקה לשלם". יש לציין כי לא ציינה ולו ברמז כי נמסרה לה הודעה על ידי העיריה עצמה כי ניתן לה פטור, ראיה נוספת לממצאיי לפיהם לא התקבלה החלטה רשמית בנושא. לטענתו של מר לוי בתצהירו, באותה ישיבה טענה התובעת כי ברשותה חוות דעת משפטית של יועמ''ש העיריה המאמצת את עמדתה לפטור ומחיקת חובותיה לעבר (סעיף 15 לתצהיר). באותה ישיבה נמסר לה כי על פי בדיקת החומר המשפטי היא זכאית לפטור חלקי עבור הבית הפרטי ואת היתרה עליה לשלם; ואילו ביחס לנכסים הפרטיים, הם מוחזקים על ידה, על פי מידע שברשות העיריה; וכן, מבחינה משפטית הפטור אינו חל על נכס המשמש לעסק בלבד ולכן גם ביחס לנכסים אלו עליה לשלם ארנונה.

הישיבה הסתיימה בהחלטה שתוך חודש תגיע התובעת להסדר עם העירייה ועליה להמציא מספר מסמכים לרבות אלו המחזקים את טענותיה לפטור מארנונה ותסדיר תשלומיה עד לשנת 2001.

231. לטענתו של מר לוי באותו שלב ולפנים משורת הדין לא דרש מן התובעת לשלם את כל הכספים שלא שילמה לאורך השנים אלא ממועד הישיבה ואילך. עם זאת, התובעת והמנוח לא שילמו אף חיובים אלו ולא המציאו מסמכים כמסוכם לועדה ועל כן הוצאה להם דרישת תשלום כוללת של כל חובותיהם לעירייה עד לאותה עת בגין ביתם הפרטי והנכסים העסקיים לרבות ארנונה, אשפה, מים, ביוב ושלטים (סעיפים 17 – 19 לתצהירו). יש לציין כי על טענותיו של מר לוי ביחס להשתלשלות העניינים הנ''ל לא חלקה התובעת למעט טענתה כי זכאית היתה לפטור.

232. איני מייחס משקל רב לטענתה של התובעת כי עו''ד גורדון לא הציגה חוות דעת כתובה ביחס למצב המשפטי בנוגע לפטור למרות טענתה בתחילת חקירתה כי הכינה חוות דעת כתובה ולאחר מכן הבהירה כי הביעה את חוות דעתה במכתביה. אומנם עו''ד גורדון לא דייקה בדבריה וסביר כי אין חוות דעת כתובה בנושא; עם זאת, חזקה עליה שבדקה את סוגיית הפטור מבחינה משפטית טרם הישיבה עם התובעת. ניכר מפרוטוקול הישיבה כי כך עשתה שכן ציינה ואף טענה שם לפרשנות הסעיפים לחוק הפטור.

איני סבור כי תפקידו של יועץ משפטי מתמצה בהכנת חוות דעת כתובות ביחס לכל נושא משפטי המתעורר. ככל שהוא נקרא לישיבה כלשהי מצופה ממנו כי יהיה בקיא בעניין המשפטי שנדון בה, וכפי המשתקף מן הפרוטוקול, כך עשתה עו''ד גורדון.

הטענה כי עו''ד גורדון העלימה את המסמך ת/1 מעיניה של התובעת

232. התובעת תולה חלק ניכר מטענותיה במסמך זה אשר לגישתה הוא ה"אקדח המעשן" המצביע על פטור חוקי שנמסר לה ועל חוסר אמינותה של עו''ד גורדון באופן של העלמת מסמכים ונסיונה להתנכל לה אישית תוך ביטול הפטור החוקי.

233. בקשה לצירופו של המסמך ת/1 הוגשה לבית המשפט לאחר שכבר החלה ישיבת ההוכחות בתיק ושעה שמסמך זה היה מצוי ברשותה של התובעת עוד לפני ישיבת ההוכחות הראשונה. בהחלטתי מיום 7.5.17 התרתי את צירופו של המסמך אולם חייבתי את התובעת לאור עיתוי החשיפה בהוצאות לנתבעת שהכינה תצהיריה ללא שמסמך זה מצוי ברשותה.

התובעת טוענת כי צילמה את המסמך ברשות נציגי הנתבעת עת ביקשה לעיין בתיקה האישי. לטענתה, עו''ד גורדון הכחישה לאור כל הדרך את קיומו של מסמך זה שהיה מצוי כל אותו זמן ברשותה.

234. עו''ד גורדון טוענת בתצהירה כי מעולם לא התכחשה או כפרה בקיומו של מסמך זה מאחר ולא היה ברשותה, כאשר נסיבות ההוראה למחוק את חובותיהם של בני הזוג היו תמוהות; וממילא אין למסמך זה כל רלוונטיות שכן העיריה פעלה על פיו ומחקה חובות עד לשנת 1997 אותם לא נדרשה התובעת מעולם להחזיר לקופת העיריה. לאחר תקופה זו התובעת ובעלה צברו חובות נוספים לשנים 1998 – 2001 , ולאור חוות דעתה כי התובעת אינה זכאית לפטור הוחלט לגבות חובות אלו. צעד זה זכה לגיבוי של בית המשפט המחוזי. על כן למסמך זה אין כל חשיבות להליך זה.

לטענתה של עו''ד גורדון הפעם הראשונה שנתקלה בתובעת היתה כאשר פנתה למר לוי וטענה בפניו טענות לגביהן ביקש את חוות דעתה. חוות הדעת לא הצריכה מסמכים קודמים משום שלא התבקשה לחוות דעתה המשפטית בעניין מחיקת החובות שנעשתה בעבר והתבססה על המצב הקיים אשר על פיו היה ברור שלתובעת לא מגיע כל פטור. לאור המשימה שהוטלה עליה לא ראתה כי קיימת רלוונטיות למסמך זה.

לטענת עו''ד גורדון ככלל הטיפול בנישומים מבוצע על ידי אגף הגביה וההכנסות בעירייה כאשר חשבונות הנישומים מתנהלים באמצעות מערכת ממוחשבת שרק פקידי הגביה חשופים אליה. נתונים ומסמכים מאגף הגביה מגיעים למחלקה המשפטית רק בעקבות הליך משפטי או במקרה שחומר כלשהו נדרש לצורך חוות דעת.

234. לטענת עו''ד גורדון , המסמך ת/2 – מייל שלה מיום 26.5.19 שהוגש אף הוא במסגרת הליך צירוף ראיות חדשות, הוא התראה לעובדי העיריה שלא היו מודעים למערכת המשפטית המתנהלת בין התובעת לעיריה, ליידע את המחלקה המשפטית בכל מקרה בו התובעת פונה למי ממחלקות העיריה ומבקשת מסמכים כלשהם.

לטענתה של עו''ד גורדון מייל זה, שהתובעת טוענת שהוא על גבול הפלילים, הוא לגיטימי לחלוטין.

235. עו''ד גורדון נחקרה ממושכות בדבר האפשרות שראתה את ת/1 זה והעדיפה להסתירו ועמדה על טענותיה.

לשאלה מתי ראתה את המסמך ת/1 לראשונה השיבה (עמוד 65 שורות 17 – 20):

"ש: מתי לראשונה ראית פיזית את ת/1

ת: לא זוכרת. כנראה בעקבות הטענות שלכם כאן.

ש: בעקבות תצהיר התובעת

ת: כן, הלכתי לחפש את המסמך"

לגבי השאלה האם ידעה על קיומו השיבה (עמוד 65 שורה 22):

"ידעתי שקיימת במחשב הערה של הנחיה לבטל את החובות עד סוף 97 כולל"

ואילו באשר לשאלה האם לאור המשימה שהטיל עליה מר לוי לבדוק את המצב המשפטי האם מגיע לתובעת פטור, לא ראתה לנכון לבדוק על סמך איזו החלטה ניתן הפטור לשנים 1991 – 1997 השיבה (עמוד 66 שורות 32 – 36, עמוד 67 שורות 1 – 2):

"אני אתייחס לתת מענה לסוגיה שמובאת בפניי ע"י בעל תפקיד, בשנת 2001 בא עופר לוי אלי על רקע טענת התובעת ואומר שהיה פטור עד 97, מה הוא צריך לעשות עכשיו, מה איכפת לי המה היה קודם, למה אני צריכה להיכנס לשם? אף אחד לא העלה על השולחן שאלה של ביטול, אם היה הייתי צריכה לחקור אם היה חוקי או נכון, אני היית צריכה להחליט מה לעשות מכאן ואילך. יותר מזה במרחב זמן כזה משנת 2001 ללכת אחורה לשנת 97, חמש שנים אחורה, המצב המשפטי משתנה כל הזמן, ההחלטה שלי היא על פי המצב המשפטי באותו זמן."

לגבי השאלה אם אף פעם לא עיינה בתיק האישי של שרה שי במחלקת הגביה השיבה (עמוד 64 שורות 32 – 33):

לא. בדרך כלל הייתי מבקשת חומרים והיו מביאים לי מה שהיה ברשותם. מה שמצאו לנכון להביא לי כאשר העיסוק המרכזי היה בתדפיסים במחשב

236. כלומר, לאורך כל חקירתה עמדה עו''ד גורדון על טענתה כי לא ראתה כל רלוונטיות למסמך זה למרות שידעה שבמחשב קיימת הוראה למחוק לתובעת את חובותיה עד לשנת 1997. וממילא לא עיינה בו עד שנחשף על ידי התובעת.

237. לטענת התובעת מן העדויות שנשמעו בתיק עולה שעו''ד גורדון נחשפה למסמך ת/1 בעבר חרף טענותיה החד משמעיות, ופעלה על מנת להעלימו מעיניה ומפנה לעדויותיהם של מר לוי, מרים רופל, דני חנניה, אינה אברך ופנינה שלו.

לאחר שבחנתי את העדויות, אני דוחה את הטענה.

238. בעדותו של עופר לוי טען כי ייתכן ות/1 הועלם ממנו אולם אינו מציין כי עו''ד גורדון העלימה אותו ממנו אלא ייתכן שהיו אלו מר חנניה או מר וייניש (עמוד 106 שורות 16 – 17). בכל מקרה הוא אינו מציין כי היה עד או ידע שעו''ד גורדון קיבלה לעיונה את המסמך.

בעדותה של מרים רופל לא היתה ראיה למודעותה של עו''ד גורדון למסמך ת/1 אלא אמירה כי מסמך זה היה בשני תיקים של התובעת שנמצאו במחלקת הגביה שהועברו ממנה לטיפולה של פנינה שלו ובו היו התכתבויות עם התובעת לאורך השנים בנושאי ארנונה וגביה (עמוד 25 שורות 26 – 31).

גם בעדותו של מר חנניה אין ראיה לכך שהמסמך ת/1 הובא לעיונה של עו''ד גורדון או כי היא נחשפה אליו. עדותו ניתנה לפני שהמסמך התקבל כראיה אולם הוא הוצג בפניו ואישר חתימתו של מר וייניש (עמוד 23 שורות 2 -3). ביחס למגעיו מול עו''ד גורדון ציין שיחה עימה במסדרון לפיה ציינה שהפטור שניתן לתובעת בוטל (עמוד 22 שורות 1 – 6). גם בעדותו אין כל ראיה לכך שעו''ד גורדון עיינה או באה במגע עם המסמך ת/1.

בעדותה של אינה אברך ציינה כי ת/1 היתה הוראת עבודה עבורה והיא מחקה את חובות התובעת עד 1997 ולאחר מכן המשיכו חשבונותיה להיות מחוייבים כרגיל שכן ת/1 לא דיבר על פטור קבוע אלא רק לגבי חובות עבר עד שנת 1997 (עמוד 37 שורות 30 – 36; עמוד 38 שורות 1- 2). גב' אברך ציינה כי המסמך ת/1 היה לאורך השנים מצוי בתיק התובעת במחלקת גביה (עמוד 35 שורות 4 – 7). לדבריה התבקשה להוציא עבור עו''ד גורדון מסמכים מתיק זה לקראת דיונים משפטיים אולם לא יכולה היתה לזכור אם ת/1 היה אחד מהם (עמוד 41 שורות 13 – 21).

239. את עיקר יהבה בטענת הסתרתה של עו''ד גורדון את ת/1 תולה התובעת בעדותה של העדה פנינה שלו. עדה זו העידה, בניגוד לשאר העדים שנחקרו כי המסמך היה ברשותה של עו''ד גורדון וכי היא ישבה עם עו''ד גורדון "עשרות פעמים" על הכנה של תצהירים והמסמך הזה היה ביניהם וכי היא ואינה אברך נתנו לעו''ד גורדון את המסמך "כל הזמן" (שורות 24 – 30). בנוסף טענה כי היא, אינה אברך ומרים רופל העירו את תשומת ליבה לגבי המסמך "מספר פעמים" והיא התעלמה מכך (עמוד 22 שורות 1 – 3) כמו כן האשימה את עו''ד גורדון בכך ש"הוציאה" מתוך תיק המסמכים שהועבר לעו''ד בן סימון ב''כ העיריה את ת/1.

אומר כבר עתה, כי עדה זו הותירה עליי באופן בלתי אמצעי רושם בלתי אמין בחקירתה הנגדית. התרשמתי כי המדובר בעדה מגמתית שיש לה "בטן מלאה" כלפי עו''ד גורדון והיא מסרה את שמסרה לאור סכסוך בין השתיים במטרה להזיק לה.

המדובר, כך על פי דבריה של העדה בתפקידה של גברת מרים רופל שהתפנה בשעתו והובטח לה על ידי מר לוי ועו''ד גורדון כי תקבל את התפקיד אולם הם "חזרו בהם מהבטחותיהם", תחת מרים רופל מונתה עובדת אחרת שלא עמדה בתנאי המכרז והיא הסבה את תשומת ליבם של מר לוי ועו''ד גורדון וכי יש לה הקלטות שלהם (עמוד 25 שורות 7 – 18; עמוד 28 שורות 11- 17).

אומנם, אותה עדה טענה בסוף עדותה כי אין לה שום דבר אישי נגד עו''ד גורדון וכי העובדה שלא קודמה אירע במסגרת העיריה בלבד כאשר התנהלה עם עו''ד גורדון באופן רגיל לחלוטין, אולם איני מאמין לה (עמוד 40 שורות 19 – 26). אציין כי דוגמה ל"חוסר העניין" שיש לעדה זו בתוצאות תביעה זו בה מואשמת עו''ד בשורת טענות על ידי התובעת, בהן מעין פליליות, ניתן למצוא בעובדה שלאחר סיום פרשת העדויות בתיק הגיע ללשכתי ביום 28.1.19 ,בדרך לא דרך, מכתב אישי מאותה עדה בעניין התביעה הנוכחית. מיד כשראיתיו מסרתיו לגריסה ללא שעיינתי בתוכנו ועדכנתי את הצדדים לגביו ביום 31.1.19. התובעת טענה כי הדבר לא נעשה על דעתה. אם אכן לא היה לה כל עניין בתביעה לא היתה העדה טורחת ופונה לבית המשפט.

אציין כי מעבר לעובדה שתובעת זו לא עשתה עליי רושם אמין, עדותה בדבר היכרות קרובה של עו''ד גורדון עם המסמך ת/1 אינה מתיישבת עם עדותם של שאר העדים שבעדותם לא עלה כי היה לעו''ד גורדון קשר פיזי למסמך ת/1. בפרט, עדותה של פנינה שלו אינה תואמת את עדותה של אינה אברך שלא זכרה האם אי פעם מסרה לעו''ד גורדון את המסמך ת/1. הייתי מצפה, כי אינה אברך תזכור שהסבה "מספר פעמים" את תשומת ליבה של עו''ד גורדון למסמך, כפי שטוענת העדה פנינה שלו, אולם לא כך הדבר.

240. באשר לטענת התובעת כי עו''ד גורדון העידה כי עיינה בכל תיקה האישי של התובעת ואז ודאי שנחשפה למסמך זה, עו''ד גורדון הבהירה בעדותה כי באומרה שעברה על התיקים התכוונה לתיקים במחלקה המשפטית ולא במחלקת הגביה בה מצוי היה המסמך (עמוד 64 שורות 27 – 33). עוד יצוין כי נוהל העבודה המתואר על ידי עו''ד גורדון היה כזה שהיתה מבקשת ממחלקת הגביה כאשר נזקקה לכך, העתק ממסמכים המצויים ברשותם במחלקה ואלו היו מועברים אליה פרטנית על ידי העובדים. נוהל זה אומת גם על ידי שאר עדות מחלקת הגביה. על כן, אין זה סביר כי עו''ד גורדון עברה על כל תיק מחלקת הגביה.

241. תהייתו של ב''כ התובעת כיצד ייתכן כי עו''ד גורדון תתבקש לחוות דעתה על זכאותה של התובעת לפטור ולא תבדוק על בסיס מה ניתן לתובעת הפטור הקודם, אכן צריכה להשאל. עם זאת, תשובתה של עו''ד גורדון לפיה לא התבקשה לבחון את תוקפו של הפטור בעבר ועל כן לא ביקשה את החומר אודותיו אלא עסקה אך ורק בזכאותה לפטור בהווה, אינה בלתי סבירה. בהחלט ייתכן כי זו המשימה שהטיל עליה מר לוי והיא מילאה את דרישתו ללא הדרשות לבחינה מעמיקה יותר של ההיסטוריה.

242. עוד יש לציין , כי התובעת מצביעה לכאורה על מעשים פליליים של עו''ד גורדון – עבירה של שיבוש הליכי משפט. הלכה פסוקה היא כי הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מן הרף הנדרש במשפטים אזרחיים (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פ"ד מ(1) 589; ע"א 9369/12 ישעיהו איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ (פורסם בנבו ) ובעניינינו, לא הובאו ראיות ברמה הנדרשת.

243. על כן הגעתי למסקנה כי גרסתה של עו''ד גורדון לפיה לא ראתה בעיניה את המסמך ת/1 עד שהתובעת ביקשה להציגו כראיה חדשה, לא נסתרה.

טענת התובעת לנזק שנגרם כתוצאה מהעלמת ת/1 ולאי מתן נתונים מלאים בדבר חובה

244. לטענת התובעת העיריה גרמה בהתנהלותה על ידי ביטול הפטור לנכסים העסקיים ובפרט עו''ד גורדון בהעלמת המסמך ת/1 ועל ידי התבססות על פסיקה שגויה, לנזק ראייתי ניכר לתובעת ביכולת לכמת את ההחזרים שעל העיריה לבצע ביחס לסכומי ה ארנונה ששילמה לאורך שנים ושנקבע כי ביחס לסכומים אלו קיים פטור.

לטענת התובעת הדברים בולטים על רקע העובדה שטענותיה לאורך השנים התבררו לבסוף כמוצדקות, ביחס לזכאותה לפטור גורף לנכסיה העסקיים וביחס לנכס המושכר שחרף הכחשת העירייה התברר כי נמסרה לה הודעה על שוכר בנכס ולפיכך נדחתה דרישת העיריה ממנה לשלם את חובותיו של אותו נכס.

245. התובעת אף מפרטת על פני 2 עמודים שלמים בסיכומיה חישובים אלו ואחרים בדבר חובה האמיתי לשיטתה בגין ארנונה בה חויבה על ידי העיריה ביחס לביתה הפרטי.

246. לא התרשמתי כי יש ממש בטענות התובעת.

247. לעניין פסק דינו של כבוד השופט חטיב לא התרשמתי כי היתה לאי המצאת מסמך הפטור בפניו משמעות כלשהי לפסק הדין. כפי שציינתי אותו פטור או מחיקת חובות לשנים 1991 – 1997 הושג בניגוד לכל הליך תקין ולא נראה כי לצוות שהתכנס על מנת לבדוק את טענותיה של התובעת הסמכות לתת פטור/מחיקה זו. גם כבוד השופט חטיב הגיע למסקנה זו ועל כן לא נראה כי נגרם נזק כלשהו מאי המצאת המסמך. יתרה מזאת, כבוד השופט חטיב קיבל את טענת העיריה כי לתובעת לא מגיע פטור לנכסים העסקיים על פי חוק הפטור. על כן, גם לו היתה מוכשרת ההתנהלות שהביאה לאותו פטור הרי היו רואים אותו כמבוטל לאור מסקנותיו של השופט חטיב והתובעת היתה מחוייבת בגין נכסיה העסקיים כפי שאכן אירע. כאמור, התובעת לא הגישה את הערעור על קביעות אלו של השופט חטיב ועל כן הן לא נסתרו.

247. בית המשפט העליון בעע''מ 259/05 כלל לא עסק בענין אותו פטור משנת 1997 אלא אך ורק בעניין קביעת השופט חטיב כי חוק הפטור אינו חל על הנכסים העסקיים והגיע למסקנה שונה. אמנם, בית המשפט העליון קיבל את תמליל השיחה של מר וייניש עם התובעת ונאמרו שתי אמירות בפרוטוקול על ידי שופטי בית המשפט העליון אולם אין מחלוקת כי אמירות אלו אינן כלולות בפסק הדין שניתן על ידו, ודאי אין כל החלטה בדבר תוקפו של הפטור. וממילא, מעולם לא נטען על ידי העיריה כי היא דרשה מן התובעת את אותם חובות שנמחקו בשנת 1997. במסגרת פסק דינו, בית המשפט העליון החזיר את העניין לבית המשפט המחוזי וזה קבע כי יש להכיר בפטור לנכסים העסקיים למעט שנת 1999, תוך שנתן אבני דרך כיצד יש לחשב את חובה פרטנית. לטענת העיריה בוצע חישוב של חובה בהתאם לנתונים עליהם הורה השופט אברהם. התובעת לא היתה שבעת רצון מכך ועל כן הגישה בקשה לביזיון בית המשפט בה טענה שוב את כל טענותיה בתביעה זו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה תוך שחייב את התובעת בהוצאות.

248. ביחס לטענה כי לא הוצג בפניה פירוט מלא של חובותיה, לטענת העיריה לאורך כל השנים המציאה לתובעת פירוט של חובותיה עד שהצדדים נכנסו להליך משפטי בשנת 2003.

על פי החומר המצוי בפניי, מאז הישיבה מיום 6.8.01 (נספח יד לתצהיר עו''ד גורדון) בנוכחות מר לוי, עו''ד גורדון והתובעת ועד להגשת העתירה המנהלית בשנת 2003 נשלחו כ- 20 מכתבים לתובעת על ידי העיריה ובה העיריה מתריאה בפניה כי עליה לשלם את חובותיה ולמכתבים אלו צורפו פירוטי חובותיה.

יתרה מזאת, במהלך תקופת העתירה המנהלית, ערעור התובעת לבית המשפט העליון והחזרת התביעה לבית המשפט המחוזי נידונו חובות אלו לפני ולפנים, העיריה צירפה במסגרת הליכים אלו פירוט של חובות התובעת ודנה בהם עם ב''כ באותם ההליכים, היו הליכים לפשרה ביוזמת בית המשפט העליון והתכנסו ישיבות ממושכות בין ב''כ הצדדים במסגרתם הועבר פירוט מלא של חובותיה של התובעת על פי שנים (נספח מו לתצהיר עו''ד גורדון).

עצם העובדה שהתובעת אינה מסכימה עם פירוט זה והחובות לטענתה אמורים להיות אחרים (התרשמתי שלשיטתה לא זו בלבד שאינה חייבת סכומים כלשהם אלא על העיריה להשיב לה סכומים ששילמה ביתר), אינה שוללת את העובדה שפירוט מלא של החובות לשיטת העיריה הוצג לפניה. למרות שההליך הנוכחי והעילות שבו אינן מתאימות לכך, הוזמנה לעדות על ידי התובעת גברת אינה אברך ,מנהלת אגף הכנסות, אולם התובעת לא שאלה אותה שאלות אשר יש בהן לבסס את טענותיה.

248. עוד אציין , כי התנהלותה של התובעת לאורך השנים הביאה אף היא למורכבות חישוב חובה. התובעת לא חלקה על כך שתקופות ממושכות לא שילמה את חובה, הן כאשר לא היתה מרוצה מטיפול הרשויות בעניינה והן כאשר סברה שאינה חייבת לשלם לאור פטור מוחלט לו היא זכאית. כך, בישיבה שכונסה ביום 11.2.97 לבדיקת טענתה לפטור מתשלום ארנונה (נספח ט' לתצהירה של עו''ד גורדון) צויין: "טוענת שהפסיקה לשלם מיסים על ביתה הפרטי החל משנת 1994 כיוון שפנתה לרשות ולא נענתה בשום טיפול או תשובה"

כך גם בישיבה שנערכה בנוכחותה ונוכחות עו''ד גורדון ומר לוי מיום 6.8.01 (נספח יד' לתצהיר עו''ד גורדון):

"לטענת גברת שי היא זכאית לפטור מלא בגין שני הנכסים על סמך מידע ממשרד הביטחון ולכן משנת 93 הפסיקה לשלם"

למרות שהתובעת אינה מתכחשת לרישומים בפרוטוקולים הנ''ל בחקירתה הנגדית טענה כי כן שילמה את חובותיה לאחר מחיקת החובות משנת 1997 שכן יש "קבלה שלא מופיעה" (עמוד 50 שורות 11 – 16).

גישתה של התובעת , לפיה מוקנית לה זכות שלא לשלם את חובות הארנונה על דעת עצמה כל אימת שנראה לה כי התשלום אינו מוצדק מסיבה זו או אחרת אינה מקובלת עליי. כל אימת שלא קיבלה פטור או אישור מן הרשות עליה לשלם את חובותיה והיא אינה רשאית לעשות דין לעצמה.

249. לטענתה של התובעת בעניין אי העמדת נתונים על ידי העיריה לשם חישוב חובותיה ומילוי הוראות פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעת''מ 218/03 התייחס גם בית המשפט המחוזי עצמו בהחלטתו מיום 1.1.17 במסגרת הליך הביזיון שהגישה התובעת לאחר שלשיטתה העיריה לא עמדה בהוראות פסק הדין ולא עדכנה את סכומי חובה של התובעת:

" אילו צריך הייתי להכריע בבקשה לגופה, לא יכול הייתי לקבלה. עניין לנו בהליך כעין פלילי, ועל מנת שהמבקשת תצלח בבקשתה, עליה לשכנע בדרגה הגבוהה של ההוכחה הצריכה להליך מעין זה. היא לא עשתה כן. ומצידה של העירייה נפרשו טענות הנתמכות במסמכים, לפיהם העירייה פעלה על פי פסקי הדין. על רקע כל אלה, אין בידי להיענות לבקשה, אף אילו סברתי כי ההליך המדובר הינו ההליך הנכון".

ככל שהתובעת טוענת כי סכומי החוב שלה לעירייה נמוכים משמעותית או אינם עולים בקנה אחד עם טענות העירייה ומשמדובר בעניין חשבונאי שבמומחיות היה עליה לפנות בהליך מתאים לכך או לכל הפחות לצרף לכתבי הטענות חוות דעת שתוכיח טענות אלו.

לאור זאת, החישובים שעורכת התובעת בסיכומיה אין בהם כדי להוכיח את טענותיה וממילא לא עומד בית המשפט להיכנס אליהם משמדובר בעניין שבמומחיות. עמד על כך גם בית המשפט המחוזי במסגרת הליך הביזיון:

"פסק הדין איננו כולל סעד אופרטיבי, העורך חשבון מדויק וקובע את גובה החוב של העותרים כלפי העירייה, והרי כאן המחלוקת שבין המבקשת לעירייה היום. בכגון דא, בקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט אינה ההליך הנכון לנקוט בו (ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' מנחם קופיץ (14.04.2011)). על המבקשת לפנות בהליך נפרד, בו עליה לבקש עריכת חשבון מדויק של חובה לעירייה, במיוחד כאשר פסק הדין עניינו בשנים אחדות (1994-1999), ומאז נשתנו נתונים רלוונטיים (מותו של בעלה של המבקשת, כמו גם החזקת הנכס בידי אותו אדם אחר). התכתשותם של בעלות הדין נסבה סביב החשבון הסופי המופיע בספרי העירייה, ובכלל זה יש להוסיף את דירת המגורים של המבקשת, גם היא בספרי החשבונות של העירייה. את כל אלה אין מקום לברר בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, כי אם, כאמור, הליך נפרד, שיברר את החשבון המדויק נכון להיום."

התובעת לא נקטה בהליך המתאים לבירור מלוא חובותיה לעירייה ועל כן איני עומד להתערב בעניין זה.

הטענה להעברת נכסים על שמה של התובעת וזאת שעה שקיימת חברה בע''מ

250. לטענת התובעת העיריה לא פעלה כדין עת העבירה את הנכסים העסקיים שהיו רשומים על שם העסק המשפחתי "שי עיבוד מתכת בע''מ" על שמה. ראשית, היא טוענת כי העברת נכסים על שמו של מחזיק אחר אינה חוקית. שנית, היא טוענת כי בשנת 1995 התאגד העסק המשפחתי כחברה בע''מ והודעה על כך נמסרה לעיריה אולם למרות זאת העיריה לא הוסיפה את שם החברה כמחזיק ולא עדכנה את ספריה; וכשלבסוף הוסיפה את החברה כמחזיקה לא הסירה את שמה מרשימת המחזיקים ונקטה כלפיה באמצעי גביה מינהלית, בניגוד לכללים המחייבים קודם גביית חוב החברה מבעלי מניותיה פניה לבית המשפט לשם הרמת מסך.

לטענת העיריה בשנת 2001 בדיקותיה העלו כי החובות היו רשומים על שם עסק – "דוד שי עבודות מתכת בע''מ'' שלא היה ישות משפטית. כל עוד תשלומי הארנונה שולמו לא היתה בכך בעיה אולם כאשר החלו להיווצר חובות ביקשה העיריה לרשום אותם על שם גוף משפטי על מנת שניתן יהיה לגבות אותם. מאחר והיה ברשות העיריה די מידע שקשר ישירות בין התובעת לעסק המשפחתי, לא היתה מניעה חוקית לשייך לה את חובות העסק. כמו כן טוענת העיריה כי התובעת לא מסרה לה על התאגדותו של העסק כחברה אלא בשנת 2005 ואז הועברו החובות גם על שמה של החברה.

251. בנקודה זו אני סבור כי הדין עם העירייה.

252. ככלל, החובה לשלם ארנונה מוטלת על "המחזיק בנכס" (סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים)) – הוא, כך נקבע בפסיקה, בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ראו למשל: בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור, יתושים וסילוק אשפה) נ' מועצה אזורית תבל, פס' 25-19 ([פורסם בנבו], 16.3.2008); ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341, 344-343 (1985); רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, פ"ד נו(4) 856, 861 (2002); רע"א 9813/03 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, פס' 9-8 ([פורסם בנבו], 4.2.2007)).

ברור כי העסק כשלעצמו, שי דוד עיבוד מתכת, אינו אישיות משפטית ועל כן מכח החובה המוטלת עליה לגבות את הארנונה, חייבת היתה העיריה לברר מיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס על מנת שיהיה הגורם הנכון ממנו ניתן לגבותם.

253. על פי המסמכים שהציגה העיריה הפניות בשם העסק המשפחתי בוצעו לאורך השנים שבמחלוקת על ידי התובעת בלבד. כך, ברישיון העסק חתומה התובעת כבעלת העסק (נספח יב לתצהיר הנתבעת), בחוזה השכירות של הנכס התעשייתי ברחוב העבודה אותו השכירו בני הזוג חתומה התובעת וכך, בשלל מכתבים לגורמים שונים בעיריה (נספח כז' לתצהיר עו''ד גורדון). כמו כן את כל המגעים לאורך כל השנים למתן פטור לנכסים העסקיים כפי שכבר צויין לעיל ניהלה התובעת. גם בחקירתה לא הכחישה התובעת עובדה זו (עמוד 50 שורות 23 – 33).

בנסיבות אלו לא היתה מניעה חוקית להעביר את החובות בנכס על שמה של התובעת בהיותה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

254. בנוגע להתאגדות בית העסק בשנת 1995 כחברה בע''מ אכן הוצג בפניי אישור מרשם החברות לפיו התאגד העסק כחברה בע''מ בשנה זו והתובעת היא בעלת מחצית מן המניות בחברה (נספח כג לתצהיר עו''ד גורדון).

עם זאת, לא הובאה בפניי כל ראיה לפיה התובעת הודיעה לעיריה על כך. התובעת נתלית במכתב הכתוב בכתב יד שצורף לתיק המוצגים מטעמה (עמוד 116) הנושא תאריך 11.12.97 ובו היא מודיעה "פעם נוספת" על פי הכתוב כי העסק המשפחתי התאגד כחברה. מסמך זה ממוען ל"עדה ממחלקת הגביה" וככתוב בו נשלח בפקס ו"נמסר ביד לעדה + מסמכים". אישור פקס לא צורף וכך גם חותמת התקבל של העיריה אינה מופיעה. העיריה מכחישה כי קיבלה מכתב זה וטענתה לא נסתרה בהיעדר כל אסמכתאות למסירת הודעה זו. כמו כן התובעת לא הכחישה את טענת העיריה כי המדובר במסמך שלא הוצג בכל ההליכים שקדמו לתביעה זו ועסקו אף הם בנושאים נשוא הליך זה.

יתרה מזאת, התובעת הגישה השגה על רישומה כמחזיקה בנכסים העסקיים ביום 11.1.05 (נספח כו לתצהיר עו''ד גורדון) וביקשה לשנות את שם המחזיק ל"שי דוד עיבוד מתכת" ובמכתב לא מופיעה כל התייחסות לעסק כחברה בע''מ. השגתה של התובעת נדחתה ביום 7.2.05 (נספח כו לתצהיר עו''ד גורדון) כאשר צוין במפורש כי שם המחזיק המבוקש אינו אישיות משפטית.

כמו כן במסגרת העתירה לא השתמשה התובעת מעולם במילה חברה להגדרת העסק והתובעת בחקירתה הנגדית לא הכחישה זו (עמוד 54 שורה 1 – 3).

255. התובעת מתבססת על עדותה של גברת פנינה שלו שטענה כי זכור לה שהמידע על החברה היה ידוע לעיריה בשנת 2003 (עמוד 29 שורות 7 – 8). עם זאת בחקירתה הנגדית נסוגה בה מעט העדה מגרסה זו, והבהירה כי אינה זוכרת מדוע נחרט בראשה שנת 2003 וכי זה יכול להיות "שנה יותר או פחות" (עמוד 35 שורות 21 – 30).

משאין כל אינדקציה אחרת לכך וכאשר גם בשנת 2005 השתמשה התובעת בשם בית העסק ללא ציון העובדה כי מדובר בחברה בע''מ , אני קובע כי המידע על קיומה של חברה בע''מ הגיע אל העיריה רק בשנת 2005.

במאמר מוסגר אציין כי להערכתי אי ההודעה לא היתה תמת לב אלא מקורה בחששה של התובעת כי התאגדות כחברה תקשה עליה לקבל את הפטור.

256. טענתה הנוספת של התובעת היא כי לאחר שידוע היה לעירייה על קיומה של חברה בע''מ , היא לא היתה רשאית לנקוט כנגדה הליכי גביה אלא בדרך של פניה לבית המשפט להרמת מסך. התובעת מתבססת בדבריה גם על חקירתו הנגדית של מר לוי לפיה השתמש באמצעי גביה כנגד התובעת ללא הרמת מסך משום שאז סבר שכל אמצעי כשר.

257. לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו.

258. כאמור, משקבעתי כי לעירייה נודע על קיומה של חברה בע''מ רק בשנת 2005, אזי הליכי גביה שבוצעו עד לשנה זו בוצעו על ידי מחזיק שלו הזיקה הקרובה ביותר לנכס ולא קיים פסול בכך.

לאחר מכן וביחס להליכי גביה שבוצעו בשנת 2005 ואחריה כנגד התובעת ולאחר שנודע לעיריה על קיומה של חברה בע''מ, עדיין רשאית היתה העיריה לנקוט בהליכי גביה כנגד התובעת וזאת נוכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ''ג – 1992 שתוקפו מיום 1.1.2004 שזו לשונו:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב -1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;

בסעיף זה -

"חברה פרטית" כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999 ;

"בעל שליטה"- כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."

259. כאמור, הסעיף מאפשר לעירייה לגבות את חובות העסק הרשום כחברה בע''מ גם מבעל השליטה בחברה. ברור כי התובעת בהיותה בעלת 50% מהון המניות הינה בעלת שליטה ועל כן הליכי הגביה ממנה, חרף דבריו של מר לוי, היו אפשריים על פי החוק ויש לדחות את טענותיה של התובעת בנקודה זו.

טענת התובעת ביחס לחיובים ברחוב העבודה

260. לטענת התובעת העיריה הסבה את החובות בגין נכס זה שהושכר על ידי התובעת והמנוח לשמה של התובעת בשנת 2001 בהוראתה של עו''ד גורדון למרות שהתובעת טענה בפניה לאורך כל השנים כי הנכס מושכר. בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיה של התובעת במסגרת פסק הדין בעת''מ 218/03 ולמרות זאת זוכה חשבונה של התובעת רק בסכומי הארנונה אולם לא בתשלומי חובה נוספים כגון אשפה, מים ושילוט. לטענת התובעת פסק הדין מהווה ראיה ברורה לרשלנותם הרבתית של מר לוי ועו''ד גורדון וכפועל יוצא גם של העיריה שהעסיקה אותם וזאת כחלק ממסע ההתעמרות כלפיה.

העיריה טוענת בסיכומיה כי התובעת לא מסרה כנדרש הודעה על שינוי שם הדייר ששכר את הנכס ועל כן השיתה את החובות על התובעת. בירור עובדתי שנעשה בסופו של יום בבית המשפט המחוזי הביא לכך שחשבונה של התובעת זוכה בתשלומים בהם חויבה לאורך כל השנים וחובות אלו הוסבו אל שם השוכר בנכס מר אבו אלנעג'.

261. איני מסכים עם טענת התובעת, כי מדובר ברשלנות רבתי של עו''ד גורדון ומר לוי.

לא כל פסק דין שהכריע לחובתו של אחד מבעלי הדין מהווה ראיה להתרשלותו. לגופו של עניין, מקריאת פסק הדין לא עולה ממנו קביעה בדבר התרשלות אלא הכרעה משפטית לאחר שקילת ראיות.

262. יתרה מכך, עולה מפסק הדין שהתובעת לא הציגה בפני בית המשפט הודעה רשמית ובלתי ניתנת לעוררין כי הודיעה לעירייה על שינוי השוכרים. למעשה בית המשפט הכריע בסוגיה לטובתה של התובעת משלל ראיות אשר הצטברותן הביא אותו לקביעתו, כי העירייה ידעה על זהותו של השוכר בנכס. על כן אין המדובר במקרה חד וברור בו לעירייה נמסר מידע נכון ובזמן. מטעם זה התנהל ההליך, ואין לראות בהתנהלותה של העיריה בניהול ההליך משום חוסר תום לב או רשלנות.

חיובי מים שלא כדין

263. לתובעת טענות שונות בנוגע לחישובי העירייה בדבר חובותיה, בין היתר בנוגע לאופן חישובי חשבונות המים.

העיריה טוענת מנגד כי חשבונותיה של התובעת תוקנו ועודכנו לאור פסקי הדין השונים שניתנו לאורך השנים.

264. כפי שציינתי, מקומם של חישובים אלו אמור היה להיות בתביעה פרטנית לשם הערכת סכומם של חובות התובעת לעירייה והגשת חוות דעת אקטוארית וממילא בית המשפט במסגרת התביעה הנוכחית אינו עומד לעסוק בכך. כמו כן התובעת הצהירה מפורשות כי אינה עומדת לעסוק בנכונות חישובי העיריה עוד בכתב התביעה המתוקן. על כן דין הטענה להידחות.

טענת התובעת להתעמרות והתעללות בה במסגרת פרשת מילמן ורבה

265. כאמור לטענת התובעת קו פרשת המים ממנו והלאה השתנה יחסה של עו''ד גורדון אליה הוא אותו דיון בבית המשפט לתביעות קטנות בו התבקשה לתרגם את דבריו של תושב העיר אותו הכירה אשר הגיש תביעה כנגד העיריה בשל הליכי גביה שנקטה נגדו. התובעת שלטענתה שימשה כנציגת יחידת הגישורים של בית המשפט בפורום זה, לא רק תרגמה את דבריו אלא אף לקחה צד בדיון ואף טענה לזכותו. בצאתם מן האולם ובכניסה למעלית נפגשו היא ועו''ד גורדון, היה ביניהן דין ודברים בסיומו הבטיחה לה עו''ד גורדון כי היא עוד תשמע ממנה ובאותו היום הוגש כנגדה כתב אישום בגין עבירת בניה שלא היתה ולא נבראה, במסגרתה גם הוצא נגדה צו הבאה במרמה ביוזמת עו''ד גורדון למרות שבסופו של יום כתב האישום בוטל.

266. לא מצאתי ממש בטענות התובעת.

267. ראשית לעימות הנטען במעלית בית המשפט אין עדים ומדובר בגרסתה היחידה של התובעת.

שנית, בפרוטוקול הדיון מאותו היום (נספח טז לתצהיר עו''ד גורדון) אין דבר מה חריג, לרבות אותה נזיפה נטענת שזכתה לה הנתבעת מהשופט כפי שטוענת התובעת. השופט צרפתי הביע את ספקותיו באשר לכשירותו של התובע מילמן ורבה ודחה את התביעה הן משום שעניין זה כבר נדון והן משום הצהרת העיריה שהחובות נשוא התביעה נמחקו על ידי העיריה. עו''ד גורדון לא ייצגה בהליך זה את העירייה אלא עו''ד אחר.

268. מעבר לעובדה שאין דבר מה חריג בפרוטוקול העשוי לרמז על עימות עתידי, לא כל שכן כזה העשוי להביא להגשת כתב אישום כנגד התובעת, לא שוכנעתי כי קיים קשר, ולו רעיוני בין הגשת כתב האישום לעימות הנטען בבית המשפט , שלא הוכח.

269. כפי שהוכח לפני, מן המסמכים שהוצגו על ידי הצדדים עולה כי ביום 6/5/99 הוגש כנגד המנוח כתב אישום בגין בניה בלתי חוקית בביתם של בניה הזוג (נספח יז לתצהיר עו''ד גורדון). זאת, לאחר שנשלח לו מכתב התראה המתריע כי עליו לסלק את המבנים הבלתי חוקיים (נספח יח לתצהיר גורדון). לישיבת בית המשפט ביום 5.10.99 לא התייצב המנוח והוצא כלפיו צו הבאה. על פי הודעתה של עו''ד גורדון ביום 5.9.00 הוגשה על ידה בקשה לבטל את כתב האישום כנגד המנוח שכן בדיקת העיריה העלתה כי הוא פירק את הבניה הבלתי חוקית. כתב האישום בוטל למחרת היום על ידי בית המשפט. מחיקת ההליך תואמה על ידי עו''ד גורדון עם הפרקליטות כאשר בפנייתה לפרקליטות צוין גם מצבו הרפואי של המנוח כעילה נוספת לסגירת התיק כנגדו (נספח יט לתצהיר גורדון). יש לציין כי על כל עובדות אלו לא חולקת התובעת למעט טענתה כי מי שהקים את הבניה הבלתי חוקית היא העירייה (!) (עמוד 51 שורות 8 - 9).

ביום 17.10.01 הוגש כנגד התובעת כתב אישום לאחר שנמצא כי בוצעו עבודות בניה בביתה (נספח כ' לתצהיר גורדון). ביום 6.2.02 התקיימה ישיבה לשם הקראת כתב האישום אולם התובעת לא התייצבה אליה ולבקשת העיריה באמצעות עו''ד גורדון הוצא כלפיה צו הבאה (נספח כא לתצהיר גורדון). ביום 11.4.02 הוקרא כתב האישום לתובעת והיא כפרה בו (נספח כא לתצהיר גורדון). ביום 22.12.02 פנתה עו''ד גורדון לפרקליטות צפון בבקשה למחיקת כתב האישום שכן הבניה הבלתי חוקית הוסרה. לאחר קבלת אישור הפרקליטות הוגשה הודעה משותפת של הצדדים לפיה התובעת חוזרת בה מהכפירה בעובדות כתב האישום והעירייה חוזרת בה מכתב האישום (נספח כב לתצהיר גורדון).

270. לטענת התובעת בחקירתה הנגדית, לא היתה כל בניה בלתי חוקית בחצר ביתה, היא לא חזרה בה מכפירתה (למרות שהוכח כי כך היה), כי כל כתבי האישום האחרים שהוצגו לה נשאו שעבירות בניה מאוחרות יותר וכי היה על עו''ד גורדון להודיע לה על כתב האישום כי באותה עת היתה חברה שלה (עמוד 51 שורות 30 – 32; עמוד 52 שורות 1 – 9, 28 – 34). לטענת התובעת בסיכומיה ניתן לראות כי כתב האישום בעניינה הוכן "בחיפזון", לא צורפו לתצהירי העיריה דו''ח הפקח שדיווח על הבניה הבלתי חוקית שבוצעה פעם נוספת בחצרה של התובעת והמזכר של הפקח רפי רפאלי נראה כמאולץ על מנת לסייע לעו''ד גורדון "לרדת מן העץ" .

271. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הכנת כתב האישום בעניינה בוצע כאקט של נקמה מצידה של עו''ד גורדון. התרשמתי , כי המדובר בחלק משגרת עבודת העיריה שעו''ד גורדון היא חלק ממנה ובמועדים הרלוונטיים שימשה כגורם המגיש את כתבי האישום כנגד עברייני בניה כאלו ואחרים.

272. ראשית, בעניינה של התובעת קיים כאמור "רקע מקדים" והוא בניה בלתי חוקית בביתה שאותרה על ידי פקח עירייה. על כן אין המדובר בתובעת חסרת כל רקע קודם בעבירות בניה והגשת כתב האישום כנגדה הינה עבירת בניה ראשונה בביתה.

שנית, העיריה פעלה על פי חובותיה שכן התקבל דיווח על בניה בלתי חוקית נוספת בביתה של התובעת בגינה היה צורך להגיש כתב אישום.

חרף העובדה שלא הוגשה אסמכתא של הפקח שאיתר ודיווח על עבירת בניה זו התרשמתי כי גרסתה של עו''ד גורדון היא הנכונה בנסיבות המקרה, הן בגין מאסה גדולה של כתבי אישום שהוגשו באותו היום בו הוגש כתב האישום של התובעת על ידי העירייה, המלמדת כי כתב האישום המדובר היה אחד מני רבים שהוגשו באותו היום; והן בגין חוסר היכולת הרעיונית לבסס תשתית עובדתית להעמדת כתב האישום ביום העימות הנטען בין עו''ד גורדון לבין התובעת, ולהגישו לבית המשפט באותו היום. גם דו''ח פקח מאוחר יותר לאחר הגשת כתב האישום שצורף לתצהירה של עו''ד גורדון מלמד כי היה דיווח על עבירת הבניה מצידה של התובעת (נספח כב לתצהירה של עו''ד גורדון).

273. גם טענותיה של התובעת ביחס להתנהלות לאחר הגשתו של כתב האישום אינן מקובלות עליי. איני סבור כי עו''ד גורדון אמורה לדווח ולהודיע לתובעת על כתב האישום והדיון שכן איננה אמורה לשמש כשליח ומודיע, דבר זה נעשה על ידי מזכירות בית המשפט. אף איני משוכנע בדבר חוקיות של הודעה זו מצד ב''כ המאשימה לנאשמת. עניין אישור המסירה חזקה שנבדק על ידי בית המשפט ונמצא תקין ועל כן אין כל פגם בהוצאתו של צו ההבאה. כמו כן העובדה שהתובעת חזרה בה מכפירתה בכתב האישום פוגמת במהימנות וטענותיה.

274. על כן מצאתי לדחות את טענתה של התובעת, כי הטריגר והעילה למסע ההשתלחות וההתעמרות של העיריה ועו''ד גורדון בה, היה אותו עימות בינה לבין עו''ד גורדון במשפטו של מילאן ורבה ביום 17.10.01.

הליכי עיקול בלתי חוקיים שננקטו כנגד התובעת

275. לטענת התובעת בין השנים 2003 – 2007 נקטה העיריה כנגדה הליכי גביה אינטנסיביים ובלתי חוקיים המלמדים על התעמרותה של העירייה בה. צוי העיקול שהוצאו במהלך השנים נגועים, כל אחד בנפרד בפגמים מסוגים שונים, בכך שלא בוצעו על פי על הוראות פקודת המיסים (גביה) ולפיכך אינם חוקיים ויש לראותם בטלים.

הפגמים הם: אי חתימת ראש העיר על צווי העיקול; אי הסמכתו של גובה הארנונה או גובה המס שביצע אותו בפועל, ללא ציון תאריך הסמכתו; אי ציון שמו של גובה הארנונה או גובה המס; אי פירוט מקור החוב בגינו הוגש עיקול על חשבון הבנק שלה; עיקול על בסיס התראת תשלום בת 5 שנים ועוד.

לטענתה של התובעת הנתבעת לא הציגה ולו מסמך אחד על מנת לסתור את טענת אי החוקיות מעבר להצהרתה הכללית שההליכים היו תקינים.

עוד נטען להפרתם של צוי המניעה שאסרו על העיריה לבצע הליכי גביה כנגד התובעת בשעה שהתנהלו הליכים משפטיים ביניהם בתקופת העתירה המנהלית והערעור עליה.

276. העיריה טענה בתגובה לטענה זו שהליכי גביה הינם חובה המוטלת עליה על פי דין ולא פעלה כלפי התובעת בדרך שונה מזו בה היא פועלת כנגד סרבני תשלום אחרים. לטענתה, הדרך להשיג על הליכי הגביה היא בקשה לביטולם על פי חוק לבית המשפט המוסמך ולא בדרך של הגשת תביעה שנים רבות לאחר מכן. לטענת העיריה צוי המניעה שניתנו במהלך השנים חלו רק על הנכסים העסקיים ביחס עליהם היתה מחלוקת ואכן לא בוצעו הליכי עיקול בגינם אלא רק בגין חוב ארנונה לביתה הפרטי של התובעת וחשבונות מים ואחרים אותם לא שילמה.

277. ביחס לעיקולים ולטענות השונות הנ''ל נחקרו בעיקר עו''ד גורדון, מר לוי והתובעת.

278. התובעת עמדה בחקירתה על כך שההליכים ננקטו לא כדין ותוך הפרה של צוי מניעה שניתנו מעת לעת.

279. עו''ד גורדון בחקירתה הנגדית העידה כי ראש העיר בתקופה הרלוונטית מר מנחם אריאב היה עובר על כל מסמכי פעולות האכיפה וחותם עליהם. המדובר היה במסמכים שהוצגו בפניו כערימה וכאשר המדובר היה בעומס רב מידי הפקידה שהיתה יושבת בחדר הסמוך היתה חותמת עליהם אחר שקיבלו את אישורו. בכל מקרה כל הליך החתימה היה נעשה על ידו או בפיקוחו (עמוד 90 שורות 24 -27 ). לטענתה זהות ממונה הגביה, פקיד הגביה וגובה המס אלו שלוש פונקציות שהיו מוסמכות על ידי ראש העיר וחתומות על ידו כאשר ההליך הנקודתי היה מתבצע באמצעות טופס עיקול עם הוראה לפקיד המוסמך לבצע את הפעולה במקום נתון (עמוד 90 שורות 30 – 34).

280. כאשר הוצגו בפני עו''ד גורדון חשבונות ספציפיים השיבה לרוב שאינה יכולה להתייחס לחשבונות אלו שכן המדובר במסמכים ספציפיים מתוך מאות כאלו שהם באחריות מנהלת מחלקת הגביה ולא שלה (עמוד 95 שורות 7 – 10). כאשר הוצגו בפניה מסמכי העיקולים הספציפיים נשוא התביעה טענה ביחס לחלקם כי מדובר בהתראות ולא בטפסי העיקול, כי הטענות לאי מילוי פרטים אלו ואחרים מקורן בעובדה שלא הוצגו טפסים המקוריים אלא בספחים ורודים בלבד או גם כתוצאה מאיכות המסמך שאינו קריא (עמוד 95 שורות 22 – 26, 30; עמוד 96 שורות 24 – 26, 32 – 33; עמוד 97 שורות 12 – 13). ככלל, טענה כי מה שתוכל לאשר כי כל ההליכים שבוצעו בוצעו בגין חוב שהיה קיים על הנכס וכי לא ננקט סתם הליכים (עמוד 96 שורות 16 – 17, 20 – 21).

גם רוח עדותו של מר לוי היתה דומה לעדותה עו''ד גורדון. לטענתו פעלו על פי פקודת המיסים (גביה) ומי שהיה חותם על המסמכים זה ראש העיר (עמוד 108 שורות 28 – 31):

"אנחנו מדברים על מנחם אריאב, שום דבר לא היה קורה מבלי שהיה עובר ורואה אחד אחד את כל החומר. במצבים מסויימים כאשר הגיע אליו חומר רב כגון 100 מסמכים בו זמנית ,הוא איפשר לנו להשתמש בחותמת שלו רק אחרי שעבר על המסמכים. הוא נתן את החותמת לאנשים שממש ממש סמך עליהם".

מר לוי שלל אף הוא את האפשרות שבוצעו עיקולים בגין חובות שלא קיימים (עמוד 113 שורה 4).

כמו כן סיכם את הקשיים שהערימה התובעת בהליכי גביית החובות ממנה (עמוד 112 שורות 7 – 13):

"אני יכול לענות לעובדות, העובדות הן שאת הכסף שהיה צריך לשלם בגין הנכסים לא שולמו, אפילו חובות של מים שמספקת העירייה, נותרו יתרות חוב שלא שולמו. מידת הזמן שהקדשתי באופן אישי לתובעת היא לאין שיעור לעומת כל נישום אחר בנצרת עילית. אם מישהו לא יכול לנהל את החברה או כן יכול, ומצד שני מקבל שירותים, זה מאוד קשה לנהל גביה ולמצוא את הערוץ הנכון איך לגבות את הכסף. המטרה בסופו של דבר שכל התושבים ומקבלי השירותים בעיר ישלמו את המיסים, אפילו את המים שהעירייה קנתה ומכרה לא הצלחנו לגבות. רואים הוצאות מים מאוד גבוהות שלא שולמו.

281. לאחר שבחנתי את המסמכים שהוצגו במהלך ישיבת ההוכחות התרשמתי, כי אכן חלו מספר מועט של ליקויים פרוצדורליים בחלק מן ההליכים, כאשר בשאר הליקויים הנטענים האחרים לא ראיתי מקום להתערב, ובפרט לגבי אלו הנוגעים לסכומי החוב הנטענים מן הסיבות שפורטו לעיל.

282. ביחס לעיקול שבוצע ביום 9.7.03 מתרעמת התובעת על גביה ביחס להתראה שבוצעה כ – 5 שנים קודם לכן ומפנה לעת''מ 1188/07 אברהם יוחאי נ' עיריית צפת (פורסם בנבו). אולם, שם דובר על הליך גביה בגין חוב בן כ – 16 שנה, להבדיל מענייננו. כמו כן נאמר בפסק דין זה תוך התבססות גם על פסיקת בית המשפט העליון כי המדד לסבירות משך הזמן שחלף עד לנקיטתו של העיקול יכולה להילמד מפרק הזמן המביא להתיישנותה של תביעה אזרחית. בענייננו חלפו כאמור 5 שנים ועל כן אין לומר כי פרק הזמן אינו סביר. בעיקול שבוצע ביום 23.7.03 ב"תעודה לתפיסת מקרקעין" אכן אין ציון של מועד כתב ההרשאה לגובה המס (עמוד 227 למסמכי התובעת ), איני מסכים עם ב''כ התובעת כי אין חתימה וחותמת של ראש העיר על המסמך ממועד זה הקרוי "כתב הרשאה לתפוס ולמכור מטלטלין" (עמוד 228 למסמכי התובעת).

איני מסכים עם התובעת כי קיים פסול בהעברת הפעולות הטכניות של משלוח התראות לחברת גביה פרטית שכן אין המדובר בהאצלת סמכויותיה של הרשות לאותה חברה (ת"א 4914-07 בנימין נ' ולרי פסקל-מידגם-שירותי גביה ופתרונות ניהול ואח' (פורסם בנבו); עתמ (ת"א) 1455/01, מושלין יוסף נ' עיריית רחובות (פורסם בנבו).

לא מצאתי ראיות לפעולה בלתי חוקית של המעקלים בביצוע העיקולים ביום 28.3.05 – 29.3.05. מעבר לעובדה שמסמכי העיקול לא הוצגו על ידי התובעת לא הובאה כל ראיה לנסיבות העימות הנטען בין בעלה של התובעת לבין המעקלים.

ביחס לעיקולים שבוצעו אצל צד שלישי (בנק דיסקונט) לא הוכח על ידי התובעת כי קיימת ביחס לעיקולים מסוג זה חובה על פי תקנות המיסים (גביה) תשל''ד - 1974 לפירוט מהות החוב בהודעה על העיקול אצל צד שלישי, מלבד סכומו.

283. ביחס לטענה כי העיקולים שבוצעו היו בניגוד לצווי מניעה שהוטלו במסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים, מעבר לעובדה שרובם המכריע של העיקולים בוצעו בתקופות שצווי המניעה לא היו בתוקף, העיריה טענה (והתובעת לא חלקה על כך) כי צווי המניעה חלו אך ורק על חובות ארנונה שהיו שנויים במחלוקת וספציפית – ביחס לנכסים העסקיים של התובעת והמנוח. ואכן, העיקולים לא הוטלו על חובות הארנונה ביחס לנכסים אלו אלא ביחס לחובות מים וארנונה על בית המגורים שאינם חלק מן המחלוקת בין הצדדים.

יצוין עוד כי התובעת שהיתה מיוצגת במהלך כל ההליכים המשפטיים נשוא העתירה המנהלית והערעור עליה, לא פנתה מעולם בבקשה לביזיון בית המשפט ביחס להליכים אלו ככל שעמדו בניגוד לצווי המניעה; וחזקה שהיתה עושה כך, כפי התרשמותי מהתנהלות הצדדים בתביעה זו.

על כן אין כל ממש בטענה כי הליכי הגביה המנהלית עמדו בניגוד לצוי המניעה שהיו קיימים בתיק.

284. לטענת התובעת, הליקויים בהליכי העיקול עליהם הצביעה (ואת מיעוטם כאמור קיבלתי) מביאה לבטלותם בשל אי חוקיותם והנם ראיה להתנהלות העיריה ועו''ד גורדון כלפיה שהינה נקמנות והתעמרות אותן חוותה מצידה.

285. אין בידי לקבל את טענתה של התובעת.

286. סעיף 26 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע, כי סטיה קלה מטופס שנקבע בחיקוק, "שאין בה כדי לפגוע בעיקר או להטעות, אינה פוסלת את הנעשה לפיו". ענייננו בטפסים שנקבעו בחיקוק, על פי פקודת המיסים (גביה) והתקנות והטפסים שהוצאו מכוחה. בקשר עם סעיף 26 הנ"ל קבע בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא שמגר): "הנה כי כן, הכל הוא עניין של מידה ושל מהות. במה דברים אמורים: סטיה – כדי שלא תפגום בתוקפו של הטופס – צריך שתהיה קלה בלבד, אולם לא די בכך, שהרי גם סטיה קלה עלולה לפגוע בעיקר או להטעות; התנאים שנקבעו בסעיף 26 הנ"ל הם, על כן, מצטברים. משמע, סטיה קלה, שאין בה פגיעה בעיקר ושגם אין בה כדי להטעות, אינה פוגמת בתוקפו של הטופס" (ע"פ 2286/91 מדינת ישראל נ' אילוז, פ"ד מה(4), 289, 302 (1991); וראו גם: ת"פ (תל-אביב – יפו) 40205/05 מדינת ישראל נ' ויינשטיין, (פורסם בנבו).

כפי שציינתי המדובר בפגמים קלים מאוד כגון מועד כתב ההרשאה של גובה המס מטעם העיריה. פגמים אלו במילוי הטפסים אינם פוגמים במהותם ואינם מביאים להטעיה – הם הוצאו לשם גביית חובות רשומים של התובעת אצל העיריה, על ידי גובים מטעם העיריה.

287. יתרה מזאת, גם לו הייתי סבור כי מדובר בפגמים מהותיים יותר לא היה בכך כדי לסייע לתובעת וזאת לאור הדרך בה נקטה על מנת לטעון לבטלותם. הדברים שלהלן שנאמרו באשר לדרך התקיפה של החלטנה מנהלית , יפים גם לענייננו:

"ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, בין שני מישורים:נ המישור הראשון - הפגם בהחלטה; המישור השני - נפקות הפגם.

במישור הראשון על בית המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה:ב פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם(...)

לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסויים שבית המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד; ואפשר גם, במקרה אחר, שבית המשפט יקבע, על אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם.(...)

אחת השאלות החשובות, לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית, היא השאלה של דרך התקיפה של ההחלטה המינהלית:נ האם מדובר בתקיפה ישירה (direct attack) או בתקיפה עקיפה(collateral attack) . דרך התקיפה עשוייה להכתיב את תוצאת התקיפה(...)

בהתאם לכך, גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה.

ראוי להבהיר כי הדרך לתקיפה עקיפה של צו פסילה אינה חסומה. אולם, בתקיפה עקיפה של צו פסילה לא יהיה בית המשפט נוטה לבטל את הצו למפרע, אלא אם הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות חומרת הפגם שנפל בצו, מצדיקות את התקיפה העקיפה ואת הנפקות של בטלות למפרע.

השופט טירקל הוסיף, כי –

" ונוטה אנכי לדעה כי מי שלא נהג בתום לב עלולה התקיפה מצדו להכשל מטעם זה".

(רע''פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל פ''ד נד(3) 837)

וראה גם הדברים שנאמרו בהקשר זה ברע''א 2933/18 עיריית אור עקיבא נ' מקורות חברת המים בע''מ (פורסם בנבו):

בפסיקה נקבע לא אחת, כי בנסיבות שבהן עשה אדם דין לעצמו ונמנע מלתקוף את חוקיות המעשה המנהלי בתקיפה ישירה – יִטה בית המשפט שלא ליתן לו את הסעד המבוקש (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, פסקה 12 (2000) (להלן: עניין הראל)). אציין, כי בהקשרים אחרים נחסמה בפני אותו תוקף האפשרות להעלות טענותיו בתקיפה עקיפה, בשל מחדלו זה (ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.8.2010)).

288. בענייננו, נמנעה התובעת לאורך שנים מלתקוף את חוקיות צווי העיקול והליכי הגביה שהוצאו כלפיה בשנים 2003 - 2005 בתקיפה ישירה במועד הוצאתם אלא רק תקופה ממושכת לאחר מכן, בדרך של תקיפה עקיפה על ידי הגשת התביעה הנוכחית. על כן לאור המדיניות השיפוטית שפורטה לעיל אין מקום ליתן לה את הסעד המבוקש על ידה.

289. לאור הסיבות שפורטו לעיל – מחד, פגמים שוליים בהליכי הגביה שבוצעו; ומאידך, הדרך בה בחרה התובעת לתקוף אותם, אין לקבוע בענייננו כי הנתבעת נקטה כנגד התובעת בהליכי גביה בלתי חוקיים.

טענות התובעת בדבר אי מתן הנחת עיוור לבעלה המנוח והתנהלות העיריה בהנצחת המנוח

290. למרות שהתובעת טענה בעניין בתצהירה, בסיכומיה לא טענה דבר בעניין התנהלות העיריה שלא הכירה בהנחה שמגיעה לה בשל עיוורונו של המנוח ואי ההכרה בה כאלמנת צה''ל לאחר פטירתו; כמו כן לא טענה בדבר אי הנצחתו בספר ה"יזכור" של העיריה.

בנסיבות אלו, חזקה שהתובעת זנחה טענות אלו ואיני עומד להתייחס אליהן בפסק דיני.

הטענה לחיוב שלא כדין בגין שילוט

291. לטענת התובעת חוייבה שלא כדין בגין אגרת שילוט שכללה שלושה שלטים על שם העסק שי דוד עיבוד מתכת למרות שלאורך כל תקופת פעילות העסק היה קיים רק שלט אחד.

292. טענה זו, בדומה לטענות נוספות לא נטענו בכתב התביעה וצצו יש מאין בתצהיר העדות הראשית של התובעת. על כן יש לראות בו, כטענת העיריה הרחבת חזית אסורה.

למרות זאת אציין מספר מילים ביחס לחיוב זה.

293. החשבון אותו תוקפת התובעת הינו הודעת תשלום מיום 22.11.01 כאשר כל המכתבים התוקפים חיוב זה הינם רק משנת 2004 – 2005. אכן העובד ממחלקת שילוט אישר כי ידוע לו רק על שלט אחד בלבד על שם העסק ולא על שלושה אולם הוא בתפקידו משנת 2004, וציין כי אינו יודע האם היו שלטים נוספים בעבר טרם כניסתו לתפקיד ובתקופה אליה מתייחסת דרישת התשלום (עמוד 33 שורות 7 -10). התובעת שהיא זו שלקחה על עצמה בתביעה זו לזמן את עובדי העיריה (ואף אושר לה על ידי המותב הקודם לחקרם בחקירה נגדית) לא טרחה לזמן את מנהל המחלקה שהיה בקיא יותר בנושא השילוט בתקופה הרלוונטית.

294. לא הובאה ראיה לפיה התובעת הגישה השגה כלשהי אולם כדרכה היא שלחה מכתבים לאחר מספר שנים, כפי שכעת העלתה לראשונה טענה זו בתצהיר בשנת 2016 ותוקפת חיובים בני כ –15 שנה.

295. בנסיבות אלו הטענה בעניין זה דינה להידחות.

חיוב אשפה ופסולת, חיוב חזית על דלת ברחוב הפריון 6/1, חיוב נוסף ברחוב הפריון 6/1

296. המדובר בטענות שזכרן לא בא בכתב התביעה או בתצהיר התובעת, ועל כן הם מהווים כטענת העירייה הרחבת חזית אסורה ואיני עומד להתייחס אליהן.

חזקת התקינות המנהלית

297. לטענת התובעת, העיריה כרשות ציבורית נהנית מן החזקה כי פעולותיה כולן תקינות ונעשו על פי דין אולם המדובר בחזקה אותן ניתן לסתור בראשית ראיה ובענייננו הובאה הרבה יותר מראשית ראיה.

298. לעניין זה נאמר בע"א 4072/11 עיריית בת ים נ' ירדנה לוי (פורסם בנבו):

"חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד החזקה לא נסתרה – הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קוימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417, 419 (1990) (להלן: עניין מחמוד)); שהחלטה מסוימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה (ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756-755 (2000) (להלן: עניין אבן אור)); או שדיון מסוים אכן התקיים (בג"ץ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, 816 (1997)).

וראה גם הנאמר בע''א 3901/11 דוד מחקשווילי נ' רשות המיסים (פורסם בנבו):

"בהתאם לחזקה זו, הרשות אינה נדרשת להראות שפעולתה היא תקינה, אלא לכאורה עומדת לה החזקה שאלה הם פני הדברים ועל הפרט הטוען לאי-תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה. חזקת התקינות נובעת בעיקר משיקולים של יעילות ומעשיות. ראשית, לא ייתכן להטיל על הרשות את נטל בזבוז המשאבים הכרוך בהליך השיפוטי רק על יסוד טענה בעלמא שמעלה הצד שכנגד. שנית, קשה לצפות לתיעוד מלא ומדויק, לאורך שנים, של כלל הפעולות הנעשות כעניין של דבר יום ביומו במנגנון הפנימי של השירות הציבורי (להבדיל מפעולות בעלות משמעות מיוחדת שיש לתעד ואי-תיעודן ייחשב לנזק ראייתי)"

299. כאמור, המדובר בחזקה וככזו היא ניתנת לסתירה, כאשר אחת מאמות המידה הינה כי עוצמתה של החזקה היא פונקציה של משך הזמן שחלף מאז מעשיה של הרשות ועד למועד הגשת ההליך בגינם, כאמור בע''א 3901/11 הנ''ל:

ככל שפרק הזמן שחלף מאז התקבלה ההחלטה הוא ארוך יותר, כך גוברת ההצדקה להסתמכות על החזקה בהקשרים אלה (ראו למשל דברי הנשיא (כתוארו אז)  א' ברק בע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756 (2000): "עוצמתה של החזקה משתנה על פי הנסיבות. בדרך כלל, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המינהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות").

וראה גם הנאמר בע"א 4072/11 הנ''ל:

"אחת מאמות מידה אלה, שיש לה רלוונטיות למקרה שבפנינו נסבה על התחזקותה היחסית של החזקה, ובהתאמה על העוצמה הנדרשת של הראיות המשמשות לסתירתה, עם חלוף הזמן. כפי שהסביר השופט י' זמיר בבג"ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, 793 (1998): "חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב". ראו גם: עניין אבן אור, בעמ' 756.

300. מעשי העירייה וטענות התובעת ביחס אליהם כפי שנסקרו על ידי , משתרעים החל משנות ה – 80 של המאה הקודמת, ממשיכים בהחלטות בדבר מתן פטור בשנות ה- 90 ומסתיימים בהליכי גביה שבוצעו בשנת 2005.

301. נוכח זאת,ראשית הראיה בענייננו לסתירת התקינות המנהלית, שעה שהתביעה הוגשה בגינן של מרבית העובדות הנטענות על סיפה של ההתיישנות, אם לא מעבר לה, אינה יכולה להיות מנותקת מהקשר זה. לטעמי, על מנת לסתור חזקת תקינות זו על התובעת היה להביא ראיות משמעותיות ביותר, בפרט כאשר היא טוענת להתעמרות בה לרבות טענות על סף הרף הפלילי אם לא מעבר לכך. הטענות נסקרו על ידי והבעתי דעתי ביחס עליהן. לא הובאו בפניי ראיות שיש בידן לסתור חזקה זו.

302. עם זאת לא אראה עצמי פטור מהתייחסות לטענות התובעת ביחס לעילות אותן העלתה בסיכומיה.

העילות הנטענות על ידי התובעת

303. בחלק האחרון לסיכומיה טוענת התובעת לעוולות העיריה ולסעדים המגיעים לה כתוצאה מהתנהלותה של העיריה בפרשה זו. אציין כי התובעת מפנה לעילות הנטענות במבוא לסיכומיה. עם זאת אין התאמה בין עילות אלו לעילות שטענה בכתב התביעה, כגון שקר מפגיע, תרמית ונגישה. כמו כן אינה טוענת בפרק האחרון לעוולת הרשלנות, אם כי טוענת אותה במבוא לסיכומיה. על כן אתייחס לטענות שהעלתה בפרק האחרון לרבות הטענה לעוולת הרשלנות שנטענה במבוא לסיכומים כאשר לשאר העוולות איני עומד להתייחס משום זניחתן.

הטענה ללשון הרע כלפי העיריה

304. בסיכומיה טוענת התובעת כי הפרסום בעיתון ''ידיעות הגליל'' מהווה לשון הרע כלפיה למרות שבכתב התביעה אין כל טענה כזו לרבות עצם הפרסום. כמו כן היא טוענת בפעם הראשונה כי עצם פנייתה של התובעת למכללה בה למדה מהווה לשון הרע וכך גם פניה למכללת שערי משפט. עוד היא טוענת ל"פרסומי דיבה" בעירייה כשקיימים חשבונות כפולים בנכס העסקי. בנוסף נטען כי עצם הטלת העיקול בחשבונות הבנק שלה פעם אחר פעם כאשר העיקולים הינם בלתי חוקיים מהווה לשון הרע. כמו כן הגשת כתב האישום שלא כדין כנגדה כאשר לא היתה כל ראיה לעבירה והיא לא נעברה כאשר לכתב האישום היו עדים שופטים, שוטרים וקלדניות מהווה לשון הרע.

305. גם בהתעלם מן העובדה שחלק ניכר מטענות אלו הועלו במפורש רק בסיכומי התובעת והינן הרחבת חזית אסורה כפי שטוענת העיריה דין טענותיה אלו של התובעת להדחות.

306. סעיף 1 לחוק קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית..."

סעיף 2 לחוק מהווה מעין הגדרה למונח פרסום:

"פרסום מהו

(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ;

(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע... "

בע"א 751/10, פלוני נ. ד"ר אילנה דיין-אורבוך (פורסם בנבו) נאמר באשר לסדר הבדיקה של עוולה על פי החוק:

"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק... אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים."

307. לגבי הפרסום בעיתון "ידיעות הגליל", המדובר בכתבה שהופיעה בעיתון זה ביום 15.4.05 ובה מתוארת סיטואציית עיקולים שבוצעו כנראה בימים 28.3.05 – 29.3.05 ושנדונו לעיל. הדברים עליהם מתרעמת התובעת הם תגובת העיריה לטענותיה של התובעת כלפיה באותה כתבה וכך לשון התגובה:

"בתגובה מסרה עו''ד אולגה גורדון היועצת המשפטית של העיריה כי שי שרה ודוד חייבים לעיריה חוב בגובה של למעלה מ – 300 אלף שקל עבור ארנונה ותשלומי חובה אחרים בגין מספר נכסים שהוחזקו ומוחזקים על ידם. הנ''ל עתרו לבית המשפט המחוזי וטענו כי אינם חבים דבר. טענתם זו נדחתה בפסק דין שניתן ביום 2.12.04 ונקבע שעליהם להסדיר את חובותיהם. על פסק הדין הנ'''ל הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר טרם התברר. במסגר ת ההליך בבית המשפט העליון ביקשו שרה ודוד שי לקבל צו מניעה אולם בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 1.3.05 והם אף חויבו בהוצאות בסך של 7,500 שקל (אשר עד היום טרם טרחו לשלם) . לפיכך העיריה היתה רשאית ואף היתה חייבת להמשיך בגביית החוב כל עוד זה לא שולם על ידם" מציינת עו''ד גורדון. באשר לטענות המיוחסות לה באופן אישי אמרה גורדון כי לאורך כל הדרך הגב' שי ניסתה להפוך את הענין לאישי תוך העלבת עובדי העיריה השונים, ואף אותה. כל פעולותיי ומעשיי בקשר עם התיק נעשו ונעשים מתוקף תפקידי ומתוקף חובתי לפעול לטובת העיריה ולטובת הקופה הציבורית עליה אני אמונה. כך גם אין לי אלא להצר על השימוש הציני שנעשה במצבו של מר דוד שי על ידי הגב' שי לאורך כל ההליכים המשפטיים"

לא ניתן לראות לנתק פרסום זה מהקשרו שכן הוא בא בתגובה לדבריה של התובעת עצמה שטענה באותה כתבה:

"מעולם לא היינו חייבים אגורה אחת של מיסים לעיריית נצרת עילית, אבל היא ניהלה מלחמת חורמה כלפי בעלי נכה צה''ל בשיעור 100%...למרות שידעה שהוא פטור מתשלום מיסים וכדי שלא להסתבך עם נכה העבירה את החוב משמו לשמי ...בקרב שלו נגד הבירוקרטיה והאטימות של העיריה הוא לא ניצח ותחת זאת לקה באירוע מוחי...המחלקה המשפטית של העיריה סילפה (לכאורה מ.ב.י) עובדות, דבר שהביא את בית המשפט העליון להסכים לפעול לגביית החוב"

307. דברי התובעת כנגד העיריה והמחלקה המשפטית כאטומות ומסלפות עובדות, זהים בעוצמתם לתגובת העיריה כפי שנמסרה לעיתון. מבלי להתייחס אם ניתן לראות בדברי התובעת או דברי העיריה לשון הרע, חוסה בכל מקרה תגובת העיריה בכתבה תחת ההגנה שבסעיף 15 (10) שלחוק לשון הרע:

"הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן ".

על כן לא ניתן לראות בתגובת העיריה באותה כתבה בעיתון המקומי משום לשון הרע.

308. באשר לדברים שנאמרו במהלך הדיון המשפטי וישיבת ההוכחות על ידי עו''ד גורדון ומר לוי , כי התובעת סרבנית מס סדרתית וכי יש לה את החוב הגבוה ביותר לעירייה, המדובר בפרסומים שנאמרו במהלך דיון משפטי ולכן מוגנים מכח סעיף 13(5) לחוק:

"פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

309. גם פרסום כתב האישום, שהוגש כנגד התובעת, שעצם הגשתו הינו חובה המוטלת על הרשות הציבורית מוגן תחת סעיף 13(9) לחוק לשון הרע:

"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

תחת סעיף זה חוסים אף העיקולים שובצעו מכח פקודת המיסים (גביה) שנטען כי אינם חוקיים (למרות שקבעתי אחרת) (וראה: תאח (מרכז) 23405-02-10 בן ציון גור נ' המועצה המקומית אבן יהודה).

310. התובעת אינה מפרטת כיצד פניית עו''ד גורדון למכללה בה למדה מהווה לשון הרע וכך אף הפניה למשרד הביטחון ועל כן איני עומד להידרש לכך.

311. מהאמור, לא חלה לתובעת עילת תביעה כנגד העיריה על פי חוק לשון הרע.

הטענה לרשלנות העיריה

312. כאמור, את טענת הרשלנות לא מעלה התובעת בסיכומיה בפרק הדן בעוולות שנגרמו לה לשיטתה אלא, במהלך סיכומיה ובעיקר תוקפת את פרשנות העיריה כי לנכסים העסקיים לא מגיע פטור מכוח חוק הפטור. לטענתה של התובעת, האסמכתאות עליהן התבססה העיריה לא קבעו את המסקנה שהיא ביקשה לגזור מהוראות חוק הפטור ועל כן התרשלה במתן חוות דעתה. בעיקר יוצא קצפה של התובעת, על טענת עו''ד גורדון בתצהירה כי בקביעה שהפטור אינו חל הסתמכה על פסק דין מאוחר מהמועד בו ניתנה הקביעה.

313. לא מצאתי ממש בטענות אלו.

314. ראשית לעניין הטענה כי עו''ד גורדון מצהירה אי אמת כאשר היא טוענת בתצהירה כי התבססה בקביעתה כי המנוח לא זכאי לפטור על פסק דין שטרם ניתן, עמ"נ (ת''א) 24537-11-12 שמואל סעדיה נ' מנהל ארנונה ת''א.

בתצהירה בסעיף 9 מפנה עו''ד גורדון לפסק הדין הנ''ל כדוגמא לכך שבתקופה שקדמה לפסק הדין של בית המשפט העליון (בשנת 2011) היתה פסיקה שתמכה בעמדתה שלא קיים פטור. היא לא טוענת שבשנת 2001 התבססה על פסק דין זה שניתן בשנת 2013 ועל כן יש לדחות את טענתה של התובעת בנקודה זו.

315. שנית, מקריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעת''מ 218/03 מיום 2.12.04 עולה כי העיריה התבססה באותו הליך על לפסק דין אחר של בית משפט השלום באילת, ת.א. 1825/00 עיריית אילת נ' מזרחי דוד (פורסם בנבו) וכבוד השופט חטיב קובע בפסקה 5 לפסק דינו כי פירושו של בית משפט השלום שם מתיישב עם פרשנותו שסעיף הפטור לא חל על נכסיו העסקיים של המנוח.

ואילו ביחס לפסק דין יעבץ אליו מפנה התובעת רבות בסיכומיה (אז 2090/99 יעבץ עומר נ' עיריית ת''א (פורסם בנבו) קובע השופט חטיב בפסקה 5 הנ''ל כי דווקא פסק דין זה אינו רלוונטי לענייננו שכן הצדדים שם הגיעו להסכמות בנוגע לפטור וכפי הנראה מדובר בעסק שפעל מתוך דירת מגורים, שלא כענייננו.

315. חוק הפטור אינו חוק פשוט שכן קיימות בו סתירות פנימיות שמקשות על פרשנותו כפי לשונו. בתי המשפט המחוזי והעליון נדרשו להכרעות המבוססות על תכלית החוק. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה לאחר קריאת דברי ההסבר של הצעת החוק כי ברור שיש לפרש את החוק כחל רק על נכסים המשמשים למגורים (פסקה 4 לפסק הדין); ואילו בית המשפט העליון קבע על פי קריאת אותם דברי הסבר ופרשנות תכליתית של חוק הפטור, קביעה שונה - כי הוא חל גם על נכסים עסקיים של הנכה (פסקאות 11 – 13).

316. לאור זאת ברור כי לא ניתן לקבוע שהעירייה שנקטה בעמדה לפיה חוק הפטור לא חל על נכסים עסקיים של הנכה, התרשלה בקביעתה זו. לא זו בלבד שהתבססה על פסיקה של בית משפט השלום שהתאימה להשקפתה; בית המשפט המחוזי אף אישש מסקנה זו. אין המדובר בגישה שעל פניה היא מוטעית.

עצם העובדה שבסופו של יום בית המשפט העליון קיבל את עמדת התובעת וקבע הלכה מחייבת בעניין , אינה שוללת את סבירות העמדה של העירייה בזמן ניהול ההליך. שכן, בקביעה כי חובת הזהירות הופרה, על בית המשפט להזהיר עצמו תחילה מפני חוכמה לאחר מעשה ומבחן התוצאה.

עוולת הפרת הוראה חוקית

317. לטענת התובעת, העיריה עוולה כלפיה בביטול הפטור מארנונה באופן רטרואקטיבי.

אין בטענה זו ממש. חוק הפטור, כפי שפורש על ידי העיריה ואף על ידי בית המשפט המחוזי בעתירה המנהלית עד לקביעת הלכה חדשה בעניין בשנת 2011 לא העניק פטור למנוח מנכסיו העסקיים אלא באופן יחסי רק על בית המגורים.

לעניין הרטרואקטיביות, משנקבע על ידי כי לא ניתן לתובעת פטור אלא נמחקו חובותיה עד לשנת 1997 בדרך לא דרך, שעל פניה אינה חוקית, ומאז חויבה על ידי העיריה ולא שילמה חובות אלו, אין כל פגם בדרישת העיריה ממנה לשלם אותם. כראיה נוספת לכך גם בית המשפט המחוזי בפסק הדין בעתירה המנהלית משנת 2013 קבע כי התובעת תחוייב בארנונה על נכסיה העסקיים בשנת 1999, שהינה אחת מהשנים שחלפו מאז 1997 ועד לקביעה שהתובעת לא זכאית לפטור בשנת 2001.

318. כמו כן טוענת התובעת , כי העיריה פיצלה את הארנונה לנכס העסקי לנכסי משנה שלא כדין לשם הפקת רווח משני על ידי פטירת חלק מן הנכסים מארנונה על פי הפטור כפי ראות עיניה על ידי יצירת אירוע מחולל מס.

המדובר בטענה שאינה מוצאת מקומה בכתב התביעה ובתצהירי התובעת ועל כן המדובר בהרחבת חזית אסורה כפי שנטען על ידי העיריה. יתרה מזאת, גם לו היה מקום להתייחס לטענה היא נענתה בצורה מפורטת על ידי מר לוי (עמוד 125 שורות 3 – 16) ואף לא הוכח כי העיריה החילה את הפטור על חלק מן הנכסים העסקיים בלבד.

ניהול חשבון נישום שלא כדין

319. לטענת התובעת העיריה הכפילה חיובים לעסק ולה כאחד והעבירה מחשבון נישום אחר לחשבונן התובעת. כמו כן היא טוענת שהסבת הנכס העסקי לשמה לא נעשתה בדרך של הרמת מסך.

320. כפי שציינתי, התובעת והמנוח לא שילמו חובותיהם. מאחר והעסק המשפחתי לא היה אישיות משפחתית ולאור ראיות העיריה אשר נסקרו על ידי להיותו של העסק מופעל על ידי התובעת נפתח חשבון על שמה. העברת החיובים הנ''ל שנעשתה לשם הגשמת החוק המחייב את העיריה לפעול לגביית חשבונות הארנונה אינה פסולה ככל שהיא מתבצעת כלפי גורם לו זיקה ישירה לנכס.

321. באשר לטענה שהעירייה היתה רשאית להסב את החיובים בגין הנכסים העסקיים על שמה רק על ידי הגשת תביעה משפטית ודרישה להרמת מסך, כפי שציינתי העיריה ידעה על הקמת החברה המשפטית רק בשנת 2005 ועל כן ההסבות עד לאותה שנה היו בתום לב; ובכל מקרה, ביחס לחובות שנוצרו בנכסים העסקיים לאחר 1.1.04 הפניתי ל סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ''ג – 1992 אשר אפשר גביה של החובות מבעלי השליטה בחברה שאחת מהם היתה התובעת.

התעשרות העיריה על חשבון התובעת על ידי עושר ולא במשפט

322. לטענת התובעת , העיריה התעשרה על חשבונה על ידי חיובים מדומים יש מאין ובביצוע הליכי גביה מינהליים.

323. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, קובע שלושה יסודות שיש להוכיח בעילה זו. האחת: קבלה של נכס, שרות או טובת הנאה אחרת ע"י הזוכה שהיא ההתעשרות; השניה: ההתעשרות באה לזוכה מן המזכה או על חשבון המזכה שהוא קשר סיבתי; השלישית- התעשרות הזוכה נעשתה שלא על פי זכות שבדין שהיא היסוד הנורמטיבי (תא (ת"א) 25108-02-11 יניר ךוין נ' מוטי קניבסקי עו"ד [פורסם בנבו] (פורסם ביום 15.11.12; ת.א. (ת"א) 884/92 אילנה אורן נ' עזבון האדמו"ר אלתר בינם ז"ל [פורסם בנבו] (פורסם ביום 28.1.07; ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס, פד מב(1) 221, 275 ורע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בעמ', פד מד(2) 309, 321). בית המשפט מבהיר בענין אדרס הנ"ל כי יש להורות על השבה, מקום שתחושת המצפון והיושר מחייבת השבה. אין מדובר ב"יושר" הסובייקטיבי של השופט, אלא אמת המבחן המדריכה אותנו היא תחושת הצדק וההגינות של הציבור.

324. בענייננו, אמנם בוצעו אי אילו תשלומים על ידי התובעת אולם אין המדובר בחיובים שלא על פי זכות בדין. התובעת חויבה על ידי העיריה בגין הנכסים המוחזקים על ידה לרבות ביתה הפרטי ומכח החוק/הדין. כמו כן גם העיקולים בוצעו מכח פקודת הגביה (מיסים) וקבעתי כי הינם חוקיים.

325. על כן יש לדחות טענתה של התובעת ברכיב זה.

שימוש בכח השררה שלא כדין

326. לטענת התובעת העיריה ניהלה מולה הליך פלילי שלא כדין וביטלה אותו בסופו של יום. כפי שכבר ציינתי, ההליך הפלילי ננקט כדין לאור דיווח שקיבלה העיריה על בניה בלתי חוקית בביתה הפרטי של התובעת, לאחר הפרה קודמת של בניה בלתי חוקית שבוצעה שם (ופורקה). ההליך נמחק לאחר שהבניה הנ''ל פורקה ובתמורה למחיקת ההליך התובעת חזרה בה מכפירתה.

הפרת צווים

327. לטענת התובעת העיריה הפרה צווי מניעה של בתי משפט שניתנו לאורך השנים.

ביחס לכך קבעתי כי הצווים לא חלו על חובות של התובעת והמנוח שאינם שנויים במחלוקת כגון ביתם הפרטי וחשבונות אחרים ששלחה העיריה ולא שולמו על ידם כגון מים, ואלו והחובות בגינם ננקטו הליכי הגביה המינהליים.

כמו כן לא הוגשה על ידי התובעת לאורך השנים כל טענה לביזיון בית המשפט, ככל שסברה שהתנהלות העירייה בנקיטת הליכי הגביה אינה עולה בקנה אחד עם צווים אלו.

ביצוע עיקולים שלא כדין

328. לטענת התובעת העיקולים שננקטו כלפיה היו על פי מסמכים שלא כדין ובחוסר סמכות על פי החוק.

כפי שציינתי, מצאתי כי ככלל הטפסים בהם השתמשה העירייה לנקיטת ההליכים היו ברובם המכריע תקינים וגם במקרים נקודתיים בודדים של אי תקינות, אין הדבר מביא לפסילת הליכי הגביה.

אי השבת ארנונה שנגבתה ביתר, אי תשלום הוצאות משפטיות ואי ביצוע זיכוי כדין

329. לטענת התובעת העיריה לא השיבה לה ארנונה שנגבתה ביתר ואף חייבה אותה בהוצאות משפטיות שבוטלו ללא הוספת מע''מ. כמו כן העיריה לא זיכתה אותה בגין תשלומים ששילמה לבית הפרטי ובגין הוצאות משפטיות.

330. ביחס לכך, כאשר התובעת טוענת המפורשות בסיכומיה כי אינה מבקשת כי בית המשפט יפסוק בעניין החובות הנ''ל ברור כי אין להכריע בכך. כמו כן ציינתי כי ההליך לא הוגש בפרוצדורה המאפשרת בדיקה לאחור של חשבונות העיריה והאם הינם מדוייקים אם לאו והיה על התובעת לכל הפחות לתמוך טענותיה בחוות דעת אקטוארית, דבר שלא נעשה. כפו כן הפניתי לאמירתו של בית המשפט המחוזי במסגרת בקשת הביזיון בית משפט כי התרשם כי העיריה ביצעה ככלל את ההתאמות אשר נדרשה לבצע באשר לפסק דינו וכי על התובעת היה לנקוט בהליך אחר.

התעמרות והתעללות בתובעת ובבני משפחתה

331. לטענת התובעת, לאורך כל השנים העיריה התעללה והתעמרה בה ובבני משפחתה. איני מקבל טענה זו.

332. לאחר ששמעתי את כל הצדדים התרשמתי כי פעולותיה של העיריה היו ענייניות ולא נבעו מעויינות כלשהי כלפי התובעת. המדובר בסופו של יום בחוב ארנונה אותו העיריה מחוייבת לגבות ואין לה כל שיקול דעת בעניין.

333. התובעת מסיבותיה ויש לכך סימוכין לאורכה של התביעה, בחרה לאורך שנים שלא לשלם את חובותיה למרות שלא הוקנה לה פטור כלשהו מתשלום. ממילא פעולות העיריה בוצעו לתכלית זו וללא כל ניסיון להתעללות בה או להפלותה לרעה לעומת שאר תושבי העיר נצרת עילית. פעולות הגביה מטעם העיריה מכח פקודת המיסים (גביה) הינן פעולות הננקטות כנגד כל סרבן תשלום והתובעת אינה יוצאת דופן במובן זה.

עוד יש לציין כי כלל פעולות הגביה ננקטו תחת פסיקה של בית המשפט המחוזי שלמנוח לא מגיע פטור לנכסיו העסקיים. חרף זאת הוצאו צוי מניעה שנטרלו את יכולתה של העיריה לגבות את החובות בגינם. ואכן, פעולות הגביה שבוצעו כוונו כלפי חובות שאינם קשורים לנכסים העסקיים הנ''ל כגון ארנונה לביתה הפרטי וחשבונות מים, שאין חולק על כך שאינה פטורה מתשלום בגינם. ברור כי אין בכך פגם.

334. גם כתב האישום שהוגש נגד התובעת לא הוגש מטעמים אישיים של עו''ד גורדון אלא במסגרת פעילותה השוטפת של העיריה למנוע בניה בלתי חוקית. כתב האישום הוגש בצינורות המקובלים ולא הוכח כי הוא הוגש ממניעים זרים כלשהם של העיריה או עו''ד גורדון כלפי התובעת.

335. במונח "התעמרות" טמון פן אישי אולם לא התרשמתי כי הפעולות כוונו כלפי התובעת בהיותה התובעת אלא כאחת מתושבי העיר אשר אינה משלמת את חובותיה. זאת למרות שסברה, שנסיבותיה האישיות אמורות להקל עליה לקבל טובות הנאה שאינן מגיעות לה על פי חוק.

פיצול סעדים

336. לטענת התובעת בחלק מהעוולות התגבשו הנזקים לאחר הגשת התביעה. על כן מבקשת התובעת פיצול סעדים להגשת תביעה לעוולות ונזקים שהתגבשו לאחר התביעה.

תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1974 (להלן: "תקנות סדר הדין") קובעות בעניין פיצול סעדים:

"44. (א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.

(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.

45. מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

337. הכלל הוא שהרשות לפצל סעדים תינתן רק במקרים יוצאים מן הכלל (ע"א 409/78 גולן ואח' נ פרקש ואח' פ"ד לד (1) 813, 819), כאשר נדרש מהמבקש פיצול סעדים להראות אינטרס לגיטימי המצדיק להטריד את הנתבע בתביעות שונות בגין אותו מעשה ולהטריח את בית המשפט להקדיש כפל דיון בעניינו (ע"א 571/88 בניני אפל בע"מ נ סתוי ואח', פ"ד מד (3) 636, 642; ע"א 7437/13 פלונית נ' שמריהו (פורסם ביום 5.3.14).

338. ההלכה בסוגיית פיצול סעדים היא, כי מקום בו מדובר בעילת תביעה אחת, ככלל, אין לפצל אותה לתביעות אחדות, אלא על התובע למצות את מלוא הסעדים הקיימים לו בגין אותה העילה - בגדר הליך אחד. תובע אשר אינו ממצה את זכותו למלוא הסעדים, רואים אותו כמוותר על היתרה והוא מנוע מלתבוע את החלק הנותר בשלב מאוחר יותר בתביעה נפרדת, אלא באישורו של בית המשפט. המבחן הקובע באשר להגדרת 'עילה' לעניין זה, הוא "כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה או התביעות שהוגשו" (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 619 (2007). "אילו אכן דובר בשתי עילות נפרדות, הרי שממילא לא נדרש היתר לפיצול סעדים, וניתן היה להגיש תביעה נפרדת בגין כל עילה" (ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ (פורסם ביום 16.5.11).

339. כאשר מדובר בסעדים שונים, רשאי התובע לבקש היתר לפיצול סעדים ואולם, לא ניתן לקבל היתר לפיצול סעדים, כאשר מדובר בפיצול של אותו הסעד (ע"א 1020/06 קרצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם ביום 13.1.10; אורי גורן , סוגיות בסדר דין אזרחי, 308 (מהדורה 12, 2015 ; תא"ק (מח' מרכז) 29188-12-12 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' Winkelmann MSR Technology GmbH פורסם ביום 7.4.13); בר"ע (מח' חי') 2181/07 שב"ח שמנים בסיסיים חיפה בע"מ נ' לודן חברה להנדסה בע"מ (פורסם ביום 23.12.07); ת"א (מח' ת"א) 57401-01-13 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' (פורסם ביום 22.7.15).

דברים דומים נקבעו על-ידי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 7437/13 פלונית נ' שמריהו (פורסם ביום 5.3.14):

"...ככל שמדובר בסעדי משנה אשר נובעים מעילת תביעה אחת (העילה החוזית), הרי שהמקרה נופל לגדרה של תקנה 44, ולא ניתן להתיר פיצול סעדים. ככל שהסעד אשר טרם התגבש נובע מעילת תביעה נפרדת, ממילא אין המבקשת זקוקה להיתר לפיצול סעדים לפי סעיף 45 לתקנות אשר עניינו בפיצול סעדים אשר נובעים מעילה אחת".

340. הבקשה בענייננו אינה מתייחסת, הלכה למעשה, לפיצול סעדים ואינה נוגעת למקרה של מספר סעדים אלא, עניינה בקשה לפיצול סעד אחד לסעדי משנה. היינו, התובעת טוענת כי בעקבות התנהלותה של העיריה (עילת התביעה נגדה) נגרמו לה מספר נזקים, לרבות נזק כספי והיא דורשת סעד של פיצויים. המדובר בנזק כספי שהינו למעשה חלק מהסעדים הנתבעים בכתב התביעה, אשר היא מבקשת כעת לפצלו למספר סעדי משנה.

בסיס הבקשה נעוץ בסברתה (המוטעית) של התובעת כי בית המשפט המחוזי ישום את חובותיה באופן מדוייק. אולם, מאחר ומדובר היה בתביעה הצהרתית, ציפיותיה לא התגשמו.

מאחר ואף התובעת אינה טוענת כי כיום קיים סעד שטרם התגבש (שכן ממועד הגשת התביעה חלפו כ – 10 שנים במהלכן הסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי), איש לא מנע ממנה להגיש עוד טרם החלו ישיבות ההוכחות בבית משפט זה בקשה לתיקון התביעה בצירוף הראיות המתאימות להכללת הנזק הנוסף שהינו חלק מן הסעד הכספי הנדרש.

341. בנסיבות העניין, אין זה ראוי שבית המשפט יוציא תחת ידו החלטה המתירה לתובעת להטריד את העירייה פעם נוספת בסעדים שאמורים היו להיכלל בתביעה הנוכחית. אין לכך כל הצדקה בדין. על כן הבקשה לפיצול סעדים נדחית.

סוף דבר

342. תביעה זו הוגשה לבית המשפט בחודש 3/2009 ועתה, למעלה מעשור לאחר שהוגשה, היא מגיעה לקו הסיום. התביעה שהיא ביסודה סכסוך על חיובי ארנונה בין תושב לבין העירייה, הגיעה למימדים אשר חורגים מכל פרופורציה המוכרת לי.

343. הסכסוך בין בעלי הדין נשא מלכתחילה אופי פרסונלי לחלוטין, שכן התביעה הוגשה בתחילה גם כלפי עו''ד גורדון שלטענת התובעת רודפת אותה על לא עוול בכפה מזה שנים. גם מחיקתה של התביעה האישית כלפי עו''ד גורדון והותרתה של העיריה כנתבעת יחידה, לא הביאה להרגעת הרוחות והעימות בין התובעת לעו''ד גורדון הלך והחריף ככל שהתמשך ההליך, ובסוף הפך, למרבה הצער, לזירת התגוששות רוויית יצרים שלא הקלו על בית המשפט.

344. על פי התרשמותי , בשל נסיבותיה האישיות חשה התובעת עצמה כמי שמגיעות לה זכויות יתר, מעבר לזכויות המוקנות לה מכח חוק והמותאמות למצבה האישי המיוחד שפורט לעיל.

התובעת עשתה דין לעצמה ובמשך שנים לא שילמה את מיסיה העירוניים, כל אימת שלא היתה שבעת רצון מן הטיפול בה או כאשר העיריה לא קיבלה החלטות התואמות את השקפתה באשר לפטור מתשלום ארנונה לו היא זכאית לטענתה.

כמו כן נהגה התובעת להטריד את מחלקת הגביה ועובדיה בבקשות חוזרות ונשנות לבדיקת הניירת וגובה חובותיה, פנתה לכל הגורמים שהיו מעורבים בנקיטת הליכי הגביה כנגדה, כשקיבלה תשובה שלילית חזרה ופנתה אליהם. מיותר לציין כי לא פנתה בצינורות המקובלים (עמוד 47 שורות 6 -19), כאשר במקביל פנתה רבות לראש העיר כשהיא טופלת על עו''ד גורדון ומר לוי כי הם "רודפים" אותה. התובעת נתנה לרגשותיה להוביל אותה במהלך סכסוך ארוך זה ולאור תחושתה שהיא נרדפת חשדה בכל כשר וכל תשובה של העיריה רק הגבירה את חשדותיה, כאשר לא היה לכך כל בסיס.

345. האיבה שחשה התובעת כלפי עו''ד גורדון הלכה וגברה עם התקדמות ההליך והגישה הלוחמנית ניכרה לאורך הישיבות בתיק, שהבקשות שבו, גם הפשוטות שבהן גררו תגובות ועימותים שחייבו החלטות לגופו של עניין.

במהלך כל ישיבות ההוכחות בתיק, לכולן התייצבה התובעת, התרשמתי כי היא אכן, בתחושתה הפנימית, מרגישה נרדפת לאורך כל השנים.

עם זאת, לתחושה זו אין כל בסיס.

346. לא התרשמתי כי גורמי העיריה עשו יד אחת על מנת לפעול כנגד התובעת ולהתעמר בה. המדובר בתחושתה האישית בלבד. גורמי העיריה פעלו כדין ונהגו בה כאחד האדם. אמנם, לא ניתן לשלול כי לאור האנטגוניזם שעוררו פעולותיה אפשר כי לא היתה אהודה במיוחד. בסופו של יום גם עובדי ציבור הינם בעלי רגשות אנושיים ואיני מצפה, כי אדם הנתון במתקפת מכתבים או תלונות פרסונליות מצד התובעת, לממונים עליו ולבית המשפט, לא יחוש מאום. אולם, גם אם זו תחושתם של עובדי העיריה אין לכך ביטוי בהתנהלותם שהיתה ככלל מקצועית והתובעת לא הופלתה לרעה על ידם. הדבר אמור ביחס לעובדי העיריה ככלל, ועו''ד גורדון, שהתובעת רואה בה את אויבתה הראשית, בפרט.

347. בבחינת פעולותיה של עו''ד גורדון בעניינה של התובעת לאורך השנים, התרשמתי כי מילאה את תפקידה הציבורי כדין ולא פעלה ממניעים פסולים או אישיים כלפי התובעת.

סברו כך גם שני שופטים שונים, כבוד השופט סרחאן שקבע בהחלטתו מיום 7.6.15 כי עו''ד גורדון : " פעלה במסגרת תפקידה כיועצת משפטית ולא פעלה מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימת נזק...". ממצאים אלו התקבלו על ידי ערכאת הערעור בע''א 232972-07-15 בהחלטתו של כבוד השופט אברהם מיום 7.1.16.

348. לאור העויינות שתוארה לעיל הליך ההוכחות התנהל בצורה אמוציונלית, לא מכבדת ולא רגועה, בדומיננטיות בולטת של התובעת, אשר התאפיין בקריאות מטעם התובעת בעיצומן של חקירות עדים, לחישות לעדים ורמזים לכיוונם ועוד תגובות אמוציונליות אחרות. במהלך אחת הישיבות הוצאה התובעת מאולם בית המשפט, באחרת הוציאה עצמה מן האולם לאחר שביצעה תנועות מעליבות לכיוון ב''כ העיריה ועו''ד גורדון. גם בנה של התובעת שנכח ברוב הדיונים לא שמר על אווירה רגועה, התפרץ והעיר ואף הוציא עצמו בהפגנתיות מאולם בית המשפט.

כאמור, אין לי אלא להצר על השתלשלות העניינים שהביאה לכך.

349. לאור האמור לעיל, לא מצאתי ממש בטענותיה של התובעת להתעמרות בה מכיוון העיריה. כמו כן גם לא מצאתי ממש בטענותיה האחרות ללשון הרע, רשלנות, עוולת הפרת חובה חקוקה ושאר הטענות שפורטו לעיל.

בנסיבות העניין דין התביעה להידחות.

הוצאות

350 המדובר בתיק המתנהל למעלה מעשור ולא ניתן להפריז בשיעור ההוצאות שנגרמו לעירייה בעטיו.

351. לאור הפן האישי שנשא ההליך כפי שתואר לעיל, ובהיעדר כל נכונות מטעם התובעת לפשרה כלשהי, הוא התקיים כ"הלכתו", קרי תצהירים, הוכחות וסיכומים בכתב. בפרט בתיק זה המדובר בתצהירים ארוכים במיוחד לאור טענותיה המרובות של התובעת, ב – 6 ישיבות הוכחות של ימים מלאים, במספר עדים רב ובסיכומים לא קצרים.

352. כפי שצויין לעיל לאור הפן הפרסונלי הוגשו אין ספור בקשות מסוגים שונים, ברובן בחוסר הסכמה, זאת לאור הנתק בין ב''כ הצדדים, כאשר ברוב ההחלטות שניתנו לאור חוסר ההסכמה לא נפסקו הוצאות.

המדובר ברכיבים משמעותיים ובתקופה ארוכה ביותר בה התנהל התיק ומכך נגזר שיעור ההוצאות שבדעתי לפסוק.

353. על כן אני מחייב את התובעת בשכ''ט עו''ד בסך כולל של 75,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, א' אלול תשע"ט, 01 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.