1. בקשה שהגישה הנתבעת 6 (כלל חברה לביטוח להלן "כלל")) לסילוק התביעה נגדה על הסף, וכנגדה בקשה מאוחרת לה, של התובעים לתקן תביעתם על דרך הכללת טענות נוספות כנגד כלל.

2. התובעים התקשרו עם חברה קבלנית (להלן החברה") , בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ, לרכישת דירה בפרויקט פנינת הים בעכו (מדובר על מה שהיה אמור להיות מגדל מגורים בן 33 קומות). הסכם המכר בין הצדדים (להלן "ההסכם") נחתם ביום 23.5.02 בתמורה של 1,247,436 ש"ח. הנתבעים 1-5 הנם מי שהיו נושאי משרה או בעלי מניות בחברה. הנתבעים 7 ו 8 הם בהתאמה עוה"ד שטיפל בעסקת המכר מטעם החברה, ומי שהיה אז עו"ד שכיר שעבד במשרדו.

3. כלל, הנתבעת 6, היא מי שעד שלב מסוים ספקה בטוחות לרוכשים בפרויקט, על פי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (להלן "החוק"). סוג הבטוחה שסיפקה כלל לרוכשים הנה על פי סע' 2(2) לחוק – פוליסת ביטוח.

4. התובעים טוענים שלא היו מיוצגים ולא קבלו הסבר נאות לגבי חלופות הבטוחות שלפי החוק, כפי נוסחו אז. הם לא קבלו בטוחה לפי החוק, למרות שהיו זכאים לכך על פי החוק, בין היתר היות ושלמו במועדים שונים סכומים שעלו כדי סך מצטבר של 653,130 ₪, על חשבון התמורה המוסכמת. הסכומים ששלמו התובעים פורטו בסע' 13 לכתב התביעה.

החברה קרסה ובנית הפרויקט לא הושלמה. מפרטת התביעה שכבר ב 18.7.02 , פחות מחודשיים מיום חתימת ההסכם עם התובעים, מונה לה מפרק זמני. לטובת התובעים נרשמה הערת אזהרה אך כמפורט בתביעה זו היתה חסרת ערך הואיל וזכויות החברה במקרקעי הפרויקט היו משועבדות לגופים שונים , בהם כלל. ב 6.3.03 ניתן בביהמ"ש המחוזי צו לפירוק החברה ומונה לה מנהל מיוחד. בספטמבר אותה שנה ניתן צו שמכוחו הפך המנהל המיוחד למפרק. למיטב ידיעת התובעים לא הועברו כספי הרוכשים השונים , לרבות כספי התמורה ששלמו הם עצמם, לחשבון ליווי סגור; אלא החברה עשתה בהם שימוש לצרכים שונים שאינם נוגעים לפרויקט.

5. אין חולק כי כלל הפסיקה להנפיק בטוחות, כלומר פוליסות, להבטחת השקעות הרוכשים, במועד מוקדם למועד ההתקשרות עם התובעים. בהתאם כאמור, לא זכו גם התובעים לבטוחה זו. בכתב התביעה נטען כלפי כלל שהסיבה להפסקה של הנפקת הפוליסות היתה ידיעה או למצער חשד כבד של כלל, שהחברה מוסיפה למכור דירות בלא שכספי הרוכשים הופקדו בחשבון ליווי ובלא הנפקת בטחות נדרשות לרוכשים. עילת התביעה הנטענת כלפי כלל בכתב התביעה המקורי נסמכת על טענה עובדתית שכלל, חרף ידיעתה או חשדה זה שהניע אותה להפסיק התקשרותה בפרויקט, לא פעלה על מנת להזהיר רוכשי דירות עתידיים לרבות על דרך הגשת תלונה לרשם הקבלנים או למשטרה, או על דרך פרסום, אלא דאגה רק להשבת כספים המגיעים לה בשל העמדת בטוחות לרוכשי הדירות. כאשר לו פעלה כך היתה נמנעת ההתקשרות של התובעים עם החברה.

התובעים טוענים עוד שכלל נתנה ליווי פיננסי לפרויקט, והפרה חובותיה ככזו כלפי רוכשי הדירות, בהם התובעים, בכך שלא דאגה לכלול בהסכם עם החברה מנגנון שיאפשר לה לפקח על פרויקט להבטיח את תזרים המזומנים של הרוכשים וייעודו לצרכי הפרויקט באופן שימנע "זליגה" של מקורות המימון של הפרויקט לצרכים של החברה שאינם נוגעים לפרויקט.

6. כלל מצדה מפנה בבקשתה לכך שאכן חדלה להעניק בטוחות לרוכשי הדירות בדמות פוליסות עוד בנובמבר 2011 – חצי שנה עובר למועד ההסכם ממאי 2002 שבין התובעים לחברה. וכי הבטוחה אותה התחייבה החברה להעניק לתובעים הנה בכלל ערבות בנקאית, בהתאם לסע' 2(1) לחוק, כאמור בסע' 14 להסכם, ולא פוליסת ביטוח.

טענות ההתיישנות של כלל

7. כלל מפנה לתקופת ההתיישנות בת 3 השנים הקבועה בסע' 31 לחוק חוזה הביטוח. ואולם הטענות כלפי כלל אינן טענות ביטוחיות הנסמכות על עילת תביעה שמכוח חוק חוזה הביטוח. אין טענה הנסמכת על כיסוי ביטוחי או חבות לפי פוליסה – שכלל לא הונפקה כאמור. לכן אין רלבנטיות לסע' 31 לחוק חוזה הביטוח. ודוק: יטען הטוען שמצבם של התובעים לענין ההתיישנות אינו אמור להיות טוב מזה בו היו ניצבים לו הנפיקה כלל פוליסה. אלא שגם טענה זו אינה מדויקת, שכן יכול וזה היה המצב (ואני נוטה לדעה זו) לו הטענה לאשורה כלפי כלל היתה שחלה עליה חובה להנפיק פוליסה, והיא הפרה חובה זו. אלא שגם זו אינה טענה מבין הטענות שנטענו כלפי כלל. שעניינן בהפרת חובות התרעה וגלוי של מי שנטען שנתן לווי פיננסי לפרויקט, וכן אי נקיטת אמצעים שהיו מונעים הנזק לתובעים כגון החרמת כתב ערבות. אני דוחה הטענה בדבר תקופת התיישנות בת 3 שנים.

8. כלל טוענת שגם אם תדחה הטענה בדבר תקופת ההתיישנות המקוצרת בת 3 השנים, הרי שאז תחול תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הקבועה בסע' 5(1) לחוק ההתיישנות. אלא שמרוץ ההתיישנות לשיטת כלל, על פי הילוכה של התביעה, צריך שיחל מנובמבר 2001 עת חדלה להנפיק פוליסות הביטוח לרוכשים בפרויקט. שהרי אז כביכול קמה חובתה להתריע בפני הרשויות או שאז הפרה כביכול חובות הפיקוח שלה כמי שספקה לווי פיננסי לפרויקט (טענות המוכחשות על ידה לגופן מכל וכל). ואלו התביעה הוגשה ב 19.5.09 ומכאן שהתיישנה, שכן חלפו למעלה מ 7 שנים מאז החל מרוץ ההתיישנות. כלל מציינת שהפוליסה האחרונה לפרויקט הונפקה ב 8.11.01 ובאותו חודש הודיעה לחברה על הקפאת הנפקת הפוליסות, במכתב מיום 28.11.01 (המכתב צורף) .

כלל הפנתה ב"כ החברה באותו מכתב לסע' 13.21 להסכם שיפוי שבינה לבין החברה. במכתבה טענה שאותו סע' מעגן זכותה להשעות הנפקת הפוליסות.

9. לשם הנוחיות – להלן הלו"ז הרלבנטי:

נובמבר 2001 – כלל מודיעה לחברה על הפסקת הנפקת הפוליסות להבטחת השקעת הרוכשים בפרויקט.

23.5.02 – התובעים מתקשרים בהסכם מכר עם החברה. הבטוחה הרלבנטית הנזכרת בהסכם הנה ערבות בנקאית, אלא שהחברה לא מספקת הבטוחה.

18.7.02 – מינוי מפרק זמני לחברה.

19.5.09 – הגשת התביעה.

10. סילוק על הסף ייעשה רק לעתים נדירות, כאשר ברור שאין לה לתביעה מזור, אפילו נכונות העובדות הנטענות בה. הדבר נכון גם ביחס לטענת ההתיישנות. אם יש צורך לקיים בירור עובדתי כדי להכריע בטענת ההתיישנות הרי ענין זה כשלעצמו מצדיק לדחות טענת ההתיישנות כעילת סף, ובירור הטענה ייערך אז לרוב בגדרו של ההליך העיקרי: אם כי במקרה המתאים ניתן להורות על פיצול דיוני, כך שקודם יערך הבירור עובדתי הנצרך להכרעה אך בטענת ההתיישנות ותינתן החלטה בענין זה קודם לבירור ההליך לגופו. במקרה זה לנוכח ריבוי הצדדים לא יהא זה יעיל לפצל הדיון באופן זה אך כלפי כלל, הדבר אף לא התבקש, והבקשה הוגשה כאמור כבקשה לסילוק על הסף. משכך, הנחת העבודה לצורך הכרעה בבקשה בלבד ולא מעבר, צריכה להיות שתוכחנה העובדות הנטענות בתביעה. הנחה זו תנחה אותי.

יש ממש בתגובת התובעים בסע' 4.2.2 שגם אם נניח שמרוץ ההתיישנות מתחיל כטענת כלל בנובמבר 2001 , עת הפסיקה להנפיק הפוליסות לרוכשים, הרי שיש לבחון את תחולת סע' 8 לחוק ההתיישנות הדן בהתיישנות שלא מדעת. בשלב זה לא הומחש שהתובעים ידעו או אף היו צריכים לדעת בסבירות שכלל הפסיקה להנפיק פוליסות לפרויקט בנובמבר 2001. הרי אחת הטענות המופנות כלפי כלל הנה שלא פעלה בכל דרך שהיה בה כדי להביא לידיעת רוכשים עתידיים שהנפיקה פוליסות וחדלה מעשות כן בנובמבר 2001. ההודעה על הפסקת ההנפקה ניתנה לחברה בלבד.

אם נדוק – מה שהיה עשוי, אם בכלל (ואיני קובע מסמרות) לעורר סימן שאלה אצל הרוכשים הנו הידיעה שהחברה סיפקה לרוכשים בטוחה ממן פוליסת הביטוח, ואז חדלה מעשות כן שכן המבטחת סירבה להנפיק פוליסות נוספות, ומכאן ואילך התחייבה החברה לספק ערבות בנקאית כבטוחה.

מבלי לקבוע מסמרות, גם אם אניח לטובת כלל שמי שחותם על חוזה מכר צריך שתחול לגביו החזקה שטרח ועיין ובדק על מה הוא חותם (בודאי כאשר מדובר בחוזה בעל משמעות רצינית כמו רכישת דירה) הרי שאז לכל היותר ייקבע שהתובעים היו מודעים או חייבים להיות מודעים לכך שהחברה אמורה לספק להם בטוחה בדמות ערבות בנקאית. ולא פוליסה. אלא שגם בהנחה עובדתית זו, שכאמור איני קובע לגביה מסמרות, לא ברור האם בכלל נודע לתובעים שבשלב כלשהו בעבר הבטוחות שסופקו לפי החוק לרוכשים היו פוליסות ביטוח, ומתי נודע לראשונה שכלל הפסיקה לספק הפוליסות . הרי עצם העובדה שהחברה מתיימרת לספק בטוחה בדמות ערבות בנקאית אינה אמורה כשלעצמה לעורר כל סימן שאלה לגבי הסיכון הטמון בעסקת המכר. זו אחת החלופות האפשריות שבסע' 2 לחוק. אם במועד בו התקשרו התובעים בעסקה לא היה עליהם לדעת על הנפקת הפוליסות והפסקת ההנפקה ואין נתון עובדתי (שבשלב זה אכן לא הוצב) מכוחו היו אמורים לדרוש בדבר, הרי שממועד הסכם המכר בינם לבין החברה ועד למועד הגשת התביעה – חלפו פחות מ 7 שנים.

כדי להצליח בטענת ההתישנות כטענת סף על כלל להמחיש שאין תחולה לסע' 8 לחוק ההתישנות, טענה של התובעים שבשלב זה לא נסתרה; וכי היתה לתובעים ידיעה או שצריכה היתה להיות להם ידיעה או חובת בדיקה שיכולת גלוי בצדה, על נושא הפסקת הנפקת הפוליסות לכל המאוחר 7 שנים לפני הגשת התביעה, היינו לפני 19.5.02 (4 ימים לפני חתימת הסכם המכר). שכן בשלב זה לא נסתרה כאמור טענת התובעים שלא היתה להם ידיעה כזו עת התקשרו בהסכם המכר ב 23.5.02. ודוק: לא נעלם מעיני כי הטוען לתחולת כלל השעיה דוגמת סע' 8 לחוק ההתיישנות – הוא (ולא הנתבע) מי שנושא בנטל ההוכחה להמחשת תחולת הכלל. אלא שכאמור אין עסקינן בהליך העיקרי, ובשלב דיוני זה אני יוצא מהנחה עובדתית לצורך הבקשה שנכונות טענות התובעים שבעובדה. כלומר שלא היתה להם ידיעה בדבר הפסקת הנפקת הפוליסות עת התקשרו בהסכם המכר, ולא היתה אמורה להיות להם ידיעה כזו. הכל נכון לשלב זה , ותוכל כלל לנסות ולהמחיש אחרת בהליך העיקרי, ככל שהיא חולקת על כך. בשלב זה אין לומר שאין סיכוי שתוכח תחולתו של סע' 8 לחוק ההתיישנות ומשכך אין להכריע בהתיישנות כטענת סף.

11. כאמור ב 18.7.02 מונה לחברה מפרק זמני. התובעים מפנים לכך שהגישו תביעת חוב למפרק ב 1.9.03 ורק ב 26.8.07 ניתנה החלטתו לאשר תביעת החוב של התובעים ע"ס קרן של 636,650 ₪ כחוב לא מובטח (נספח ו' לתביעה) . ורק ב 24.5.10 כעבור שנה שנה מיום הגשת התביעה שולם לתובעים חלק יחסי מזערי של 14673 ₪. טוענים התובעים כי בטרם התגבש הנזק ממילא לא מתחיל מרוץ ההתיישנות, ולפיכך בכל מקרה יש לדחות הטענה.

בעניין זה אני נוטה לדעה כי בשונה מטענה זו של התובעים, הנקודה על ציר הזמן בה מונה מפרק זמני לחברה היינו 18.7.02 , הנה נקודת ציון שהיתה עשויה להיות רלבנטית לתחילת מרוץ ההתיישנות כלפי כלל, ועוד בטרם הוגשה תביעת החוב או נודעה ההחלטה או התוצאה הסופית בה. שכן יש ב"אירוע" זה של מינוי מפרק זמני כדי להתריע בפני כל רוכש סביר (אם נפנה ונבחן טענה להתיישנות שלא מדעת על פי סע' 8 לחוק ההתיישנות) על מצבה הכלכלי הקשה של החברה; ועל הצורך לבדוק אפוא נושא הבטוחות או כל מקור משפטי אחר לחיוב מי מהצדדים, במקרה זה כלל, בגין סיכון הירידה לטמיון של הכספים ששלמו הקונים (כפי שאכן אירע בסופו של יום). נראה שבשלב זה קמה לתובעים חובת הדרישה והבדיקה המשפטית שעשוי שתתחיל מרוץ ההתיישנות כלפי כלל. אלא שתקופת ההתיישנות היא כאמור בת 7 שנים. ממועד מינוי המפרק הזמני ועד להגשת התביעה חלפו פחות מ 7 שנים. בשונה מטענת התובעים אין צורך להמתין ולחכות להתגבשות מלוא הנזק על מנת שיחל מרוץ ההתיישנות וגם בענין זה די "בקצה חוט". אולם כאמור ממילא לא חלפו 7 שנים מאז מינוי המפרק הזמני.

אני דוחה טענת ההתיישנות כטענת סף. כאמור יכולה כלל לנסות ולהמחיש בהליך העיקרי שמתקיימות העובדות מכוחן יש תחולה להתיישנות.

טענת היעדר היריבות

12. כלל לא מסתפקת בטענת ההתיישנות ולמעשה טענתה העיקרית הנה לגופו של ענין ונוגעת להיעדר יריבות. אודה שהתלבטתי בענין זה שכן כאן על התובעים לחצות משוכה שנחזית על פני הדברים לא פשוטה. כלל כאמור הפסיקה לנפק הפוליסות בנובמבר 2001, ובהתאם, לא ניפקה פוליסה לתובעים. כלל אינה מוסד בנקאי, ולתובעים הובטחה בטוחה של ערבות בנקאית. מי שהפר ההבטחה אינו כלל אלא מי שהתחייב לספק הבטוחה – החברה.

התיקון לחוק שהוסיף חובות זהירות מפורשות על בנק שנתן ליווי פיננסי לפרויקט אינו חל בעניינו, לאור העובדה שהנו מ 2008. אלא שגם לפניו הוטלו חובות זהירות מקבילות בפסיקה, במקרה המתאים, על בנק שנקבע שנתן ליווי פיננסי לפרויקט; וזאת כלפי צדדים שלישיים להסכם שבין הבנק לבין הקבלן, היינו קבלני משנה או רוכשי דירות.

אלא שבשלב זה לא ברור מה לכך ולענייננו. כלל אמנם הנה מוסד פיננסי, אלא שלא נהירה כרגע הטענה שסיפקה לווי פיננסי לפרויקט , טענה המופנית ברגיל כלפי בנק מֶלָווה בפרויקט, שככזה אמון על פקוח מטעמו על הפרויקט וניהול חשבון לווי "סגור" אליו יוזרמו כספי הרוכשים המיועדים לפרויקט, עם בקרה שכספים המוצאים מתוכו ישמשו לפרויקט. כלל כאמור אינה בנק, אלא מבטחת, וטיב הבטוחה שהיא יכולה לספק לפי החוק הנה פוליסת ביטוח. ולא למותר לציין כי התיקון לחוק מ 2008 ביחס למי שנתן לווי פיננסי הוחל מטבע הדברים רק ביחס לתאגיד בנקאי, ולא מבטחת שהנפיקה פוליסות. בהתאם גם לא ברורה מהי חובת הגלוי או ההתרעה אם בכלל המוטלת על כלל כמבטחת (ועוד בפני רשויות לפי הנטען), שהגיונית אמורה להיות שונה בהיקפה מזו שהוטלה על בנק מֶלָווה (עיין: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח (מח(2) 573, 585; ע"א 8611/06 בנק הפועלים בע"מ נ' מרטין (מאגר נבו), פס' 33; ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ- סניף חדרה (מאגר נבו) . גם כאשר הוטלה חובת גלוי על בנק מֶלָווה בפרשת צבאח לא כללה זו החובה לפרט בפני צד שלישי ספציפי את "הלפני ולפנים" של מצבו הכלכלי של הקבלן (תוך הפרת חובת הסודיות הבנקאית בה חב הבנק כלפי הקבלן כלקוחו); אלא בסה"כ להעמיד המתענין הפוטנציאלי בנטילת הלוואה למימון רכישה בפרויקט, על ניגוד העניינים בו מצוי הבנק. לא ברור כיצד יש ליישם הדברים במקרה של התובעים שלא ביקשו ליטול הלוואה מכלל.

וממילא עוד בטרם באים לשקול אם היתה לכלל חובת גלוי או התרעה בפני רשות זו או אחרת כגון רשם הקבלנים, כהילוכם של התובעים, היקף הידיעה שיש למבטחת שהנפיקה פוליסות על מצבו הכלכלי של קבלן, אמורה הגיונית להיות מוגבלת, גם אם אניח לטובת התובעים שהיו לכלל "סימני אזהרה" ביחס לפרויקט הספציפי – מה שמוצא תימוכין בסיכומי הפגישות בין כלל למנהלי החברה שצירפו התובעים לתגובתם. הרי בפרויקט פלוני יכול קבלן להפסיד ובפרויקטים אחרים להרוויח, ולהזרים רווחיו כדי לעמוד בהתחייבויותיו בפרויקט המפסיד. כלל אינה מוסד בנקאי בו מנהל הקבלן חשבונותיו המסחריים או נוטל הלוואות.

התובעים אינם מפנים לחובה חקוקה שבדין המחייבת את כלל להתריע בפני רשויות על התנהלות מעוררת דאגה בפרויקט הספציפי, וכאשר באים לשקול האם יש חובת זהירות המחייבת פעולה מעין זו מכוח עוולת הרשלנות, נזכור שפעולה כזו עשוי שיהא נודע לה "אפקט דומינו" שיביא כשלעצמו לקריסה של הקבלן וישפיע לרעה על קונים שכבר התקשרו בהסכמים מולו. הכל במצב בו אין זה וודאי שברור ונהיר לכלל כמנפיקת פוליסות להבטחת השקעות רוכשי דירות בפרויקט ספציפי, שהקבלן לא יוכל לעמוד בהמשך בהתחייבויותיו כלפי קונים שכבר התקשרו עמו. למצער יש סימן שאלה ממשי אם חייבת כלל לפעול באופן זה, בהינתן שפעולה מעין זו עשוי שתחשוף אותה לסיכון של תביעות בסכומי עתק.

13. עם זאת, גם אם המשוכה אינה פשוטה, לא נראה לי נכון לחסום מראש דרכם של התובעים המבקשים לערוך הקבלה זו או אחרת בין חובות בנק שנתן לווי פיננסי לפרויקט לבין חובות כלל כמבטחת. עיון בהסכם השיפוי שבין כלל לחברה מעלה שאכן נמסרו לכלל סמכויות רחבות במקרה של אירוע שיחייב מימוש פוליסות שהנפיקה או אירוע שעשוי לגרום לכך. כך יכולה היא לדרוש מן החברה להפקיד בחשבון עתודות על שם כלל את הסכום המקסימלי שכלל עשויה להתחייב בו לכיסוי כל חבות אפשרית של כלל. זו אמנם אינה בטוחה אמינה במיוחד שכן ממילא תלויה אפשרות מימושה במצבה הכלכלי של החברה, שיכול ואינו שפיר מעצם העובדה שיש אירוע מימוש של פוליסה שנמסרה להבטחת כספי רוכשים לפי החוק. אך סע' 7 להסכם מקנה לכלל סמכויות נוספות בשורה של מקרים שהוגדרו בסע' 6 להסכם שיכולים להציב סימן שאלה על יכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויות כלפי הרוכשים (וכך לסכן כמובן את כלל בתורת מי שהנפיקה להם פוליסות).

חלק מאותם אירועים המוגדרים בסע' 6 (ולא התיימרתי למצות – הסע' מנוסח באופן רחב ביותר) הנם חדלות פירעון או בקשה לפירוק של החברה, פעולות שיש בהן כדי לעכב או לשבש עובדות הקמת הפרויקט, העברה שעשתה החברה של הון עצמי, כספים שהתקבלו מרוכשי היחידות, כספי הלוואה, כספי אשראי בנקאי, תגמולי ביטוח פיצויי הפקעה, כספי נאמנות, וכל נכס אחר ששייך לפרוייקט והעברתם לחברה או לצד שלישי שלא למטרת ביצוע הפרויקט או ללא קבלת הסכמתה בכתב ומראש של כלל.

סמכויות הפעולה של כלל במקרה של התממשות אירוע מאלו שהוגדרו בסע' 6 – מוגדרות כאמור בסע' 7 להסכם.

בין היתר היא זכאית לקבל או לתפוס חזקה בפרויקט או כל חלק ממנו, לסלק כל אדם וחפץ ששייך לחברה, להשלים את הבניה או לגרום שתושלם ולנקוט בכל צעד שייראה לה מתאים לכך, לתפוס חזקה על ציוד וחומרים של החברה באתר או בכל מקום ולנצלם לשם השלמת הבניה. וכמו כן לגבות על פי יפוי כוח בלתי חוזר את כל ההכנסות מלווי בנקאי לפרויקט שהוקצו לשם תשלום עבור הבניה (הערה שלי – לא ברור אם היה לווי כזה, או שמדובר בסע' סל כללי שאין לו יכולת מימוש ראלית בנסיבות, שאחרת לא ברור מדוע נתבעה כלל ולא הבנק המלווה), לגבות את התמורה שטרם שולמה על ידי רוכשי היחידות, לממש כל בטוחה שניתנה לכלל, לבקש מינוי כונס נכסים או מנהל מיוחד לפרויקט ועוד.

בהקשר של מימוש הבטוחה טוענים התובעים כי כלל יכולה היתה לדאוג למימוש איגרת החוב עליו חתמה החברה ומכוחה שועבדו לטובת כלל מקרקעי הפרויקט (מה שלפי הנטען היה עוצר הפרויקט ומונע הנזק לתובעים), וכי מסיכומי הפגישות בין מנהלי החברה לכלל עולה כי הוצע גם לבדוק מנגנון של הנפקת מכתבי החרגה לרוכשים עתידיים (היינו החרגת הדירות מתחולת המשכנתא הראשונית שלטובת כלל) ; אם כי צוין שהדבר יצריך שיתוף פעולה של חברה נוספת לטובתה רבצה משכנתא מדרגה שניה.

הסמכויות שהוקנו לטובת כלל במה שבחר ב"כ התובעים לכנות "הסכם לווי" אינו הופך כאמור את כלל בהכרח למוסד שנתן ליווי פיננסי לפרויקט, שכן מדובר על סמכויות פעולה שבדיעבד, בהינתן אירוע "משברי" כלשהו, ולא על סמכויות פיקוח וליווי בזמן אמת בפרויקט שמאפיינות כאמור בנק מֶלָווה בו מתנהל חשבון ליווי "סגור" לפרויקט. עם זאת חלק מאותן סמכויות מזכירות אכן סמכויות של בנק מלווה ונועדו לאפשר עקרונית השלמת הבניה במקרה שכבר אירע משבר. ומאידך, מימוש של אפשרות פעולה מעין זו סביר שתלוי הוא בפועל ביחוד הכנסות הפרויקט בחשבון סגור שיאפשר ניתוב הכספים להשלמת הפרויקט – מה שנטען הרי שלא בוצע כאן.

היות והמשוכה אינה פשוטה, מן הראוי אפוא שהתובעים ישקלו היטב התועלת המעשית של המשך התביעה כלפי כלל. עם זאת לא מתקיים לדידי הרף המחמיר המאפשר לסלק התביעה על הסף רק בהינתן שאין לה כל סיכוי. אני דוחה אפוא הבקשה לסילוק על הסף.

הבקשה לתיקון התביעה

כלל בלבד הגישה תגובה ובה התנגדה לתיקון. אכן כפי שציינתי בעבר, עיון בטיוטה מעלה כי אין בו שוני מהותי ביחס לטיוטה הקודמת, לפחות במה שקשור לכלל, אם כי מחדד הוא ביתר הטענות להפרת חובותיה כמוסד שנטען שנתן לווי פיננסי, ובכלל זה אי ידוע עוה"ד המטפלים מטעם החברה בדבר הפסקת הנפקת הפוליסות וכי אין להוסיף ולהעביר כספי רוכשים להבא לחשבון הקיים. יש בתיקון כדי לתן גרסה מעט בהירה יותר של טיב הטענות כלפי כלל ובכלל, ואני מתיר אפוא התיקון.

למען הסדר יוגש כתב התביעה באותו נוסח שצורף לבקשה, בתוך 10 יום, פגרה במנין.

מועדי הגשת התצהירים

14. אני נעתר לבקשה להארכת מועד להגשת התצהירים , אך זאת תוך הבהרה שכל בקשה להליכי ביניים לא תאריך עוד המועד להגשתם – ואין בציון זה משום הזמנה להגשת בקשות להליכי ביניים שהיו אמורים להסתיים משכבר.

התובעים יגישו תצהיריהם עד 15.09.13.

נתבעים 1-5 45 יום לאחר מכן.

כלל, עו"ד טויסטר, ועו"ד גרושקבסקי 45 יום לאחר מכן.

15. ישיבת קדם המשפט נדחית בהתאמה ליום 17.2.14 שעה 9:30.

ניתנה היום, י"ג אלול תשע"ג, 19 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.