בפניי בקשת הנאשם 3 להורות לתביעה לזמן שישה עדים מטעמה, חמישה הרשומים ברשימת עדי התביעה בכתב האישום, ואחת שאינה רשומה ברשימה זו.

לטענת הנאשם, מדובר בשוטרים אשר ביצעו פעולות מהותיות בחקירה, וששמיעת עדותם חיונית לבירור האמת במשפט. לטענתו, נוכח העובדה שמחובתה של התביעה להביא בפני בית המשפט את התמונה הראייתית המלאה, וכי מדובר בעדים שאינם עדי הגנה קלאסיים אותם יכול ב"כ הנאשם לזמן למשרדו ולראיין אותם, על בית המשפט להורות לתביעה לזמנם כעדי תביעה.

לטענת המאשימה, בית המשפט אינו מוסמך להכתיב לתביעה מי יהיו עדיה ובאיזו דרך עליה לנקוט כדי לבסס את עמדתה בתיק, וכי סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, מתיר לה באופן מפורש לברור מבין עדיה את אלו שהיא מעוניינת להעיד.

יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין, הסכימה המאשימה להוסיף לרשימת עדי התביעה בכתב האישום את העדה נשוא הבקשה אשר אינה מופיעה ברשימת עדי התביעה, ולזמנה להעיד מטעמה.

נותרת לפיכך בקשת הנאשם להורות לתביעה לזמן לעדות חמישה עדים המופיעים ברשימת עדי התביעה.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

לא הוצג בפניי כל מקור לסמכות להורות לתביעה אילו עדים עליה לזמן. אף בפסיקה אליה הפנה ב"כ הנאשם לתמיכה בבקשתו, אין כדי ללמד על כך שבית המשפט מוסמך להורות לתביעה אילו עדים לזמן, והוא דן אך במשמעות של הנפקות המשפטית של הימנעות התביעה מהגשת ראייה מרכזית שיש בה פוטנציאל מזכה, בעת קביעת אשמתו של הנאשם.

בע"פ 2957/10 שחדה אלאטרש נ' מדינת ישראל, (30.5.2012) (להלן: "עניין אלאטרש") אליו הפנה ב"כ הנאשם, הוסכם על ידי כל השופטים שדנו בתיק, כי היה על התביעה להגיש חוות דעת שהיה בה פוטנציאל מזכה ביחס לנאשם, וכי היה בכך שהיא נמנעה מלהגישה כדי להוות מחדל מהותי מטעמה.

שופטי הרוב סברו כי לא היה בכך כדי להשליך על התשתית הראייתית שהייתה מספיקה לביסוס הרשעת הנאשם, וכי היה על הסנגור, שהיה ברשותו העתק חוות הדעת, להגישה מטעמו. נקבע על ידי שופטי דעת הרוב, כי משהסנגור לא עשה כן, אין בית המשפט עושה את מלאכתו של הסנגור. ואלה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בעניין זה:

"על אף האמור, משהועברה לבא כוח המערער חוות הדעת, אך הוא לא היה מעוניין בהגשתה, לא נוכל לעשות את המלאכה בעבורו, וכמובן כסניגור מנוסה גם ידע את ערכה של חוות הדעת מבחינתו. אציין בהקשר זה, כי אין לדעתי בעובדה שהאדם הנוסף אשר עליו נמצאו שרידי ירי, נושא שם כשל המערער, כדי ללמד דבר לענייננו, שכן אחמד זיהה את המערער על פי ההיכרות עמו, ולא על פי שמו ששמע מפי מאן דהו. לא מצאתי איפוא, בהתחשב במכלול הנסיבות, כי יש במחדל זה של המשיבה כדי להטות את הכף לכיוון המערער".

כן יפים דבריו של כבוד השופט ג'ובראן, אשר הצטרף לדעתו של כבוד השופט רובינשטיין בעניין זה, כדלקמן:

"לבסוף, אוסיף כי אף לטעמי קיים קושי בכך שחוות דעת שהוכנה מטעמה של המשיבה, שבה נכתב כי נמצאו שרידי ירי על אדם אחר אשר לו אותו שם כמו למערער, לא הועברה לבית המשפט המחוזי. בעניין זה אני מצטרף לאמור בפסקה כ"א לחוות דעתו של חברי השופט א' רובינשטיין. אלא, שכפי שכתב חברי, משהועברה חוות הדעת לסנגור וזה בחר במודע ומטעמיו שלו שלא לעשות בה שימוש, ובלשונו "אם זה יכול לעזור לי זה עניין שלי" (פרוטוקול הדיון שהתקיים לפנינו מיום 23.1.2012), לא ניתן לקבוע כי נגרם למערער עיוות דין. בנסיבות אלה, וכיוון שממילא המערער לא זוהה על פי שמו אלא על פי מראהו, לא שוכנעתי כי יש בעובדה זו כדי להטיל ספק באשמתו".

ב"כ הנאשם הפנה את בית המשפט לדעת המיעוט של כבוד השופט דנציגר בעניין זה, אשר סבר כי יש במחדל זה כדי להביא לזיכוי הנאשם כשלעצמו, וכי אין זה תפקידו של הסנגור לעשות את עבודת התביעה, הגם שאף הוא הסכים כי הסנגור טעה בעת שלא ביקש להגיש את חוות הדעת מטעמו (פסקה 78 לפסק הדין).

מכל מקום, אף כבוד השופט דנציגר לא קבע כי ניתן להורות לתביעה להציג ראיה בעלת פוטנציאל מזכה, במקרה בו מוטלת עליה חובה לעשות כן, אלא כי יש ליתן למחדל נפקות משמעותית המביאה לזיכוי הנאשם בתיק, אף אם יכול היה גם הסנגור להגישה.

לעניין טענת ב"כ הנאשם כי מדובר בעדים שאינם עדי הגנה קלאסיים, אותם הוא יכול לזמן למשרדו ולראיין אותם, סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, נותן לכך מענה, ומתיר לסנגור המזמן עד שהיה רשום ברשימת עדי התביעה, לחקור את העד בדרך של חקירה שכנגד, אם הוא מזמן אותו כעד הגנה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

המזכירות תזמן את ציפי דביר מיחידת אתגר למועד הדיון הקבוע ליום 4.12.2012.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים

ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ג, 29 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.