הכרעת דין משלימה לנאשמים 5, 6, 13 ו-15.

כמצוות המחוקק אציין בפתח הדברים כי החלטתי לזכות את שני הנאשמים מהעבירות על פי חוק איסור הלבנת הון ואת הנאשם 5 גם מעבירות ההברחה. הנאשם 6 מורשע בעבירה של סיוע להברחה.

רקע, כתב האישום והסדר הטיעון

1. כנגד 15 נאשמים הוגש כתב אישום בעבירות רבות. נאשמים אחרים הורשעו במסגרת הסדרי טיעון וחלקם מרצים את עונשי המאסר שהושתו עליהם בימים אלה. כתב האישום נגד הנאשמות 7 ו-8, אשר נקשרו בכתב האישום המקורי בעבירות שיוחסו לנאשמים דנא (להלן: "הנאשמים"), בוטל במסגרת הסדר הטיעון שהוצג בעניינן ובעניין הנאשמים.
2. הפרשה עסקה בעבירות רבות שיוחסו בכתב האישום המקורי, אשר אחז כ-50 עמודים, לנאשמים השונים, שעיקרן קשירת קשר לביצוע פשע (כאשר הפשע הוא הלבנת הון, קבלת דבר במרמה ועבירות מכס), קבלת דבר במרמה, הלבנת הון, הברחה בנסיבות מחמירות, השתמטות מתשלום מכס, מסירת אמרות והצהרות כוזבות, הצגת רישומים כוזבים, הטעיית פקיד מכס, ניכוי מס תשומות ללא מסמך, סחיטה ואיומים ועוד. לא כל העבירות האמורות יוחסו לכל הנאשמים שבפניי, אך יוחסו להם, בין היתר, החמורות שבהן.
3. בין הצדדים דנא נחתם הסדר טיעון, לאחר שנשמעו עדים רבים, כתשעים במספר. במסגרת ההסדר, חזרה בה המאשימה מכתב האישום כנגד הנאשמות 7 ו-8, אשר היו בעלות התפקיד בנאשמות 13 ו-15. הנאשמים הודו בכתב אישום מתוקן (להלן: "כתב האישום המתוקן") ובמסגרת ההסכמה, הם הורשעו בעבירות שונות:

נאשמים 5 ו-13 הורשעו בעבירות הבאות: סיוע להשתמטות ממס (47 עבירות), הצגת חשבון מצב שאינו אמיתי (47 עבירות) הצגת רשימון כוזב (47 עבירות), מסירת אמרה לא נכונה (47 עבירות), הטעיית פקיד מכס (47 עבירות), סיוע למסירת ידיעה כוזבת (47 עבירות), סיוע למעשה כדי להתחמק ממס קניה (47 עבירות), סיוע למסירת ידיעה לא נכונה (47 עבירות).

נאשם 6 הורשע במסגרת האישום השני בעשרות עבירות של מסירת אמרה לא נכונה ובעשרות עבירות של הטעיית פקיד מכס.

נאשמים 6 ו-15 הורשעו במסגרת האישום השלישי בחמש עבירות של הוצאת חשבוניות מס שלא כדין, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.

1. כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמים עבירות נוספות של הברחה, סיוע להברחה והלבנת הון, לפי פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן : "פקודת המכס") ולפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק"). במסגרת הסדר הטיעון הוסכם, כי הצדדים יטענו טיעון משפטי בשאלה, האם עובדות כתב האישום המתוקן בהם הודו הנאשמים, מקימות גם את העבירות הנוספות הנ"ל. בשלב הזה, אפרט את עובדות כתב האישום המתוקן ואת העבירות הנוספות המיוחסות לנאשמים, בכל אחד מהאישומים ואשר לגביהן ניתנת הכרעת דין זו.
2. על פי החלק הכללי של כתב האישום המתוקן, חיים כהן ויצחק אבוחצירא, הנאשמים 2 ו-3 ("השותפים") (הורשעו ונגזר דינם), היו בעלים של חברות לייבוא משקאות אלכוהוליים, שגם הן נאשמות שהורשעו (להלן: "החברות"). השותפים פעלו שלא כדין להפחתת תשלומי ייבוא על המשקאות עתירי המס שיובאו תוך זיוף מסמכי ייבוא, לרבות חשבוניות ספק ושטרי מסמך כוזבים (להלן: "המסמכים הכוזבים") לרשויות המס. מסי הייבוא היו מכס, מס קניה ומע"מ ביבוא.
3. באישום מספר 1 נרשם שהנאשם 5 היה עמיל מכס ופקיד הרישוי וכי לפיכך, חלה עליו חובת נאמנות כלפי המכס. הוא פעל כעמיל מכס של החברות, במסגרת נאשמת 13. נאשם 5 ידע על פעילותן האסורה של החברות והשותפים ולמרות זאת, הוא אפשר את הגשת המסמכים הכוזבים לרשויות המכס באמצעות הנאשמת 13 ובאמצעות סוכני מכס, בו בעת שעל פי המסמכים הכוזבים נערכו רשימוני כנ"מ על ידי סוכני המכס.

בכך סייע הנאשם 5 לשותפים ולחברות להפחית, שלא כדין, תשלומים של מיסי ייבוא בסכום של כ-27 מיליון ₪. נאשם 5 טיפל עבור השותפים ב-47 רשימוני כנ"מ של משקאות אלכוהוליים שכללו מסמכים שזויפו וקיבל מיצחק אבוחצירא מאות שקלים עבור כל רשימון, מלבד העמלה כעמיל מכס. בשל המעשים הנ"ל מייחסת המאשימה לנאשמים 5 ו-13 גם 47 עבירות של הברחה לפי סעיף 211 לפקודת המכס ועבירה של הלבנת הון לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון.

1. האישום השני הינו כנגד הנאשם 6 ועל פיו, בהיותו עובד של נאשמת 13, גרם לכך, שבפני מכון היין, אשר אמור היה לאשר את ייבוא המשקאות על ידי השותפים והחברות כיבואנים בייבוא מקביל, הוצג מצג שווא, כאילו נערכו מסמכים על ידי ספק המשקאות בחו"ל, שעה שאלו נערכו על ידי ענת הדר, עובדת של הנאשמת 13, על פי הנחייתו של הנאשם 6. המדובר היה ב-81 מסמכים שהועברו למכון היין והמכס. בשל מעשים אלה, מייחסת המאשימה לנאשם 6 גם עבירות של סיוע להברחה, עשרות עבירות לפי סעיף 211(א) לפקודת המכס ועבירות של הלבנת הון לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון.
2. באישום השלישי, שהוגש כנגד הנאשמים 6 ו-15, נטען שהנאשם 6 הפעיל בתקופה מסוימת את הנאשמת 15, אשר עסקה בייבוא משקאות אלכוהוליים. הנאשם 6 התקשר בעסקת מכירה עם ארז אלקולומברה (להלן: "אלקולומברה"), בסכום של כ-708,000 ₪ כולל מע"מ. הנאשם 6 הוציא שבע חשבוניות בשם הנאשמת 13. חשבוניות המס הוחתמו על ידי אלקולומברה במסוף המכס באילת, במטרה לפטור את הטובין מתשלום מע"מ, תוך הצגת מצג שהטובין יסופקו באילת, בעוד שבפועל, הם סופקו במקומות שאינם אילת. מצג השווא הזה היה ידוע לנאשם 6 ולאלקולומברה. נאשם 6 הציג חמש מתוך שבע החשבוניות לשלטונות מע"מ וקיבל פטור מתשלום המע"מ הגלום בהן. על כן, מיוחסת לנאשמים 6 ו-15 גם עבירה של הלבנת הון.
3. בדיון שהתקיים לפניי טענו הצדדים כל אחד לשיטתו, באשר לשאלה, האם ההודאה של הנאשמים בעובדות בכתב האישום, יש בה כדי להביא להרשעתם גם בעבירות הנוספות, אשר הם לא הודו בהן, בכולן או בחלקן. אעשה הפרדה ואדון ראשית בעבירות שעניינן הלבנת הון ולאחר מכן, בעבירות ההברחה. אפרט את טיעוני הצדדים בתמצית, ולאחר מכן, אכריע את דינם של הנאשמים הרלוונטיים.

הלבנת הון

טיעוני המאשימה

1. להלן טיעוני המאשימה בהתייחס לעבירות של הלבנת הון:
2. בשלושת האישומים ביצעו הנאשמים השונים פעולות ב"רכוש אסור".
3. המשקאות האלכוהוליים עצמם מהווים רכוש אסור, בהיותם רכוש בו נעברה עבירה לפי סעיף 3(א)(4) לחוק איסור הלבנת הון.
4. המסמכים הכוזבים (שטרי המטען חשבוניות הספק), הם בגדר רכוש אסור, בהיותם רכוש שאפשר את העבירה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק איסור הלבנת הון.
5. סכום המס שלא שולם בסך של כ-27 מיליון ₪, הם בגדר "רכוש אסור".
6. לפי סעיף 5 לחוק, די אם הנאשמים ידעו שהרכוש הוא אסור, גם אם לא ידעו לאיזו עבירת מקור קשור הרכוש. הנאשמים הרי הורשעו בעבירה לפי סעיף 212 לפקודת המכס, עבירה המהווה עבירות מקור לפי חוק איסור הלבנת הון. לעניין זה נטען, כי על פי הפסיקה, קיומה של סימולטניות בין עבירת המקור לבין עבירת הלבנת ההון הנה אפשרית, ואין הכרח כי תושלם עבירת המקור, ייווצר הרכוש האסור ורק לאחר מכן, תבוצע עבירת הלבנת ההון.
7. רשימוני ייבוא מקנים זכויות ברכוש ולכן, גם הם עונים על הגדרת "רכוש" שבסעיף ההגדרות בחוק, המגדיר רכוש, בין היתר, כ"זכויות".
8. 81 המסמכים שזויפו בהנחייתו של הנאשם 6 (מסמכי מכון היין), הינם בגדר רכוש אסור, שכן הם אפשרו את תהליך שחרור המשקאות המוברחים ממחסני הערובה, למכירה חופשית בישראל.
9. הנאשמות 13 ו-15 - החברות - שימשו כאמצעי לביצוען של עבירות המקור.
10. לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, יש צורך ב"מטרה להסתיר", דהיינו, המדובר הוא בעבירה התנהגותית מסוג מטרה. לגבי כל סוגי הרכוש האסור התקיימה "מטרה להסתיר": המשקאות האלכוהוליים, מקורם הוסתר מהשלטונות, שכן כל המסמכים לגביהם היו כוזבים; עצם עשיית הפעולה במשקאות הוסתרה; המסמכים הכוזבים, כשלעצמם, מסתירים את האמת; תשלומי מסי היבוא שלא שולמו והופחתו, הרי דבר ההפחתה הוסתר;
11. ההסתרה הייתה מפני רשויות המס. הייתה גם הסתרה מפני הבעלים של הנאשמות 13 ו-15, הן הנאשמות 7 ו-8. נקבע בפסיקה כי גם הסתרה מצד שלישי עונה על הדרישה של הסתרה לפי חוק איסור הלבנת הון.

עד כה התייחס הטיעון ליסודות העבירה לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון. מכאן יבוא הטיעון לגבי סעיף 4 לחוק.

1. בסעיף 4 לחוק לא קיימת דרישה של "מטרת הסתרה". די אם בוצעה פעולה ברכוש אסור, אשר ההיקף הכספי שבה נקבע בתוספת השנייה לחוק. בכל הנוגע לרשימונים, הרי אם המס שהופחת, שנמנעו הנאשמים האחרים מתשלומו, עומד על 27 מיליון ₪, הרי בגין כל רשימון מ-47 הרשימונים, סכום המס עומד בממוצע 574,000 ₪, והדבר עונה על דרישת הסעיף.
2. הטיעון לגבי הרכוש האסור בהתייחס לסעיף 4 לחוק, הינו זהה לטיעון שנטען לגבי סעיף 3, כפי שפורט לעיל.
3. פסיקת בית המשפט מאפשרת הרשעה בשני הסעיפים בו זמנית.
4. לפי חוק איסור הלבנת הון, אין צורך שהמורשע לפי חוק זה יורשע גם בעבירת המקור. הערכים המוגנים בשני המקרים הם שונים – מטרת החוק הינה לפרוש רשת רחבה ו"לתפוס" את כל מי שהיה לו יד ורגל במסכת העבריינית הכלכלית.
5. ההסתרה של המשך הפעילות העבריינית עונה על דרישת ההסתרה שבסעיף 3.
6. כאמור, סימולטניות וחפיפה בין עבירות המקור לבין עבירות הלבנת ההון הנה אפשרית. אין חובה כי יתקיים נתק מוחלט בין השתיים. ככל שישנה חפיפה, האיזון ייעשה במסגרת גזר הדין.
7. קיימים שיקולי מדיניות טובים וחזקים לכך שהנאשמים דכאן יורשעו גם בעבירת הלבנת הון.
8. הפעולה "תחת ניסוי" של חברות הנאשמים, שהינן בבעלות אחרים, מצדיקה הרשעה בעבירות של הלבנת הון.

טיעוני הסנגוריה

1. להלן טיעוני ההגנה בהתייחס לעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון:
2. בכתב האישום לא נאמר כלל מהן אותן הפעולות אשר ביצעו הנאשמים באותם פריטים שלגביהם טוענת התביעה כי הם בגדר "רכוש אסור" – הבקבוקים, המסמכים, כספי המס שנמנעו מאוצר המדינה. לא קיימת כל ראיה מה נעשה באותו רכוש שלגביו נטען שהוא אסור.
3. מסמכים אינם בגדר רכוש. מסמכי הייבוא אינם בגדר רכוש. עצם העובדה שמסמך הוא מזויף, אינו הופך אותו ל"רכוש אסור" שכן אחרת, כל עבירה של זיוף הייתה מקימה עבירה של הלבנת הון.
4. גם במטרה להונות אין די, שכן ניתן לומר שכל זיוף הינו במטרה להונות.
5. הכנמי"ם, מסמכי כניסה למחסן, אינם בגדר רכוש. כל עוד הם לא מוגשים לרשויות, הם אינם שווים דבר ולא מבוצעת גם עבירת מקור.
6. לפי פסיקת בתי המשפט, עבירת המקור ועבירת הלבנת ההון אינן יכולות להיות מסכת אחת. העבירה של הלבנת הון מנותקת לחלוטין מעבירת המקור, גם אם קיימים בהן יסודות דומים. עבירת הלבנת ההון הינה "קומה נוספת" על עבירת המקור.
7. העבירה של הלבנת הון מוסיפה דרישה נוספת, והיא הסתרת הקשר בין העבירה לבין הרכוש שצמח ממנה. במקרה דנן, בעת שהנאשם 5 ביצע את עבירת המקור, עוד לא צמח שום רכוש. קיימת דרישה לפעולה נוספת, למשל, לאחר קבלת הדבר במרמה, פעולה שהיא ברכוש "האסור". עד אשר לא מבוצעת פעולה ברכוש האסור, לא קמה עבירה של הלבנת הון.
8. גם אם אדם אינו נחשף לעבירת המקור, חייב הוא לדעת שהרכוש נוצר והוא צריך לבצע בו פעולה, במטרה להסתיר את עבירת המקור.
9. בכתב האישום המתוקן לא נרשם כי הנאשם 5 ידע את ההיקפים של הרכוש, כדרישת סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. הנאשם 5 ידע שיש שיטת הנמכה של ערך הטובין, אך לא ידע את היקף ההנמכה.
10. בסכום של 27 מיליון ₪ שנחסך כמס, לא בוצעה כל פעולה, אין זה כסף שהתקבל ובוצעה בו פעולה.
11. יש להבחין בין הסתרה לשם מניעת גילוי של עבירת המקור, לבין הסתרה כדי לנצל את פירות עבירת המקור. אם הפעולה של ההסתרה נועדה לאפשר את היתכנות עבירת המקור, אין המדובר הוא בהלבנת הון. במקרה דנן, אין כל פרי של עבירת המקור שלגביו ביצעו הנאשמים פעולה.
12. בהתייחס לאישום השלישי נגד הנאשמים 6 ו-15, הרי במקרים דומים שמואשמים אנשים בהאשמות של חשבוניות פיקטיביות, לא מואשמים הם גם בהלבנת הון.

הברחה וניסיון להברחה

טיעוני התביעה

1. להלן טיעוני התביעה בהתייחס לעבירות ההברחה והניסיון להברחה:
2. הנאשם 5 ידע על האופי האסור של פעילות החברות והשותפים והגיש עבורם את המסמכים הכוזבים לצורך הפחתת המס בסך 27 מיליון ₪. הוא שימש באותה עת עמיל מכס ונאמן עבור המכס כפי ששימש הנאשם 1, יוסי מלול, שהיה בעל הרישיון למחסן הערובה.
3. הנאשם 5 היווה חוליה חשובה וחלק בלתי נפרד מהליך הייבוא של המשקאות. במעשיו, הביא הנאשם 5 את העבירות לידי ביצוע. אלמלא הגשת הרשימונים, הכוזבים, לא הייתה מתבצעת עבירת ההברחה. אין צורך שכל אחד מהחבורה ייקח חלק פעיל בכל שלבי הביצוע.
4. פעילותם של הנאשמים פגעה בחוקיות היבוא ולא רק בהכנסות המדינה.
5. נאשם 5 היה חלק פעיל ביותר בביצוע העבירות. תפקידו היה להתריע בפני שלטונות המכס על העבירות ולמנוע אותן.
6. לפי סעיף 218 לפקודת המכס, יש לראות את המסייעים והמעודדים, כמי שביצעו עבירות של סיוע להברחה.

טיעוני הסנגוריה

1. להלן טיעוני ההגנה בהתייחס לעבירות ההברחה והניסיון להברחה:
2. לצורך הרשעה בהברחה, צריך להראות העברה של סחורה בגבול, מבלי לגלות את קיומה. לא הייתה מעולם הרשעה על הברחה בשל הנמכה של תשלום מכס. אם לא מנסים להבריח את הסחורה, אין להרשיע בהברחה.
3. לא בוצעה כאן פעולה מן הפעולות המנויות בהגדרה של "הברחה" על פי פקודת המכס.
4. גם השותפים המקוריים לא עברו עבירה של הברחה בשל הנמכת המחירים. לא הייתה כל העלמה של סחורה.
5. לגבי הטיעון כי העבירות בוצעו בצוותא חדא עם אחרים, לא ניתן לטעון זאת סתם כך, אלא צריך להציג בסיס עובדתי. אין בכתב האישום טיעון מסוג זה.
6. אין לטעון לשותפות פעילה, שכן הדבר לא נטען עובדתית בכתב האישום.
7. אין בכתב האישום טיעון שהנאשמים הם אלו שהגישו את הרשימונים הכוזבים למכס. לא כתוב כיצד הנאשם 5 אפשר את הגשת הרשימונים.
8. בכתב האישום לא מצוי כל פירוט לגבי חלקו של הנאשם 5 או לגבי ידיעתו. בהעדר מועד הידיעה, לא ניתן לייחס לו עבירה של הברחה.
9. הנאשם 5 רק אפשר את ביצוע העבירה, בכך שלא עשה מעשה אקטיבי והודיע לשלטונות.
10. לא ניתן להרשיע בעבירות לפי סעיפים 211 ו-212 גם יחד.
11. בהתייחס לנאשם 6 – לא הייתה פעולה של הברחה, זאת הייתה פעולה של הטעייה ובכך הורשע.

הכרעת הדין

הלבנת הון

1. כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמים עבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון. להלן תובאנה הוראות הסעיפים האלה, וכן הגדרות רלוונטיות בחוק:

סעיף 3 לחוק קובע כדקלמן:

"(א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין –

(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;

(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;

(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה;

(4) רכוש שנעברה בו עבירה.

(ב) העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיפים 7 או 8א או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו – העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" – לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח."

סעיף 4 לחוק קובע, כדלקמן:

"העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השניה ובשווי שנקבע בה, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "ידיעה"– למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין."

סעיף 5 לחוק קובע, כדלקמן:

"העושה פעולה ברכוש, בידיעה שהוא רכוש אסור, והוא מסוג הרכוש המפורט בתוספת השניה ובשווי שנקבע בה, דינו – מאסר שבע שנים או קנס פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "ידיעה" – למעט עצימת עיניים כמשמעותה בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין."

הגדרת "רכוש" מצויה בסעיף 1 לחוק, כדלקמן:

"רכוש – מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות, לרבות רכוש שהוא תמורתו של רכוש כאמור, וכל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור;"

גם הגדרת "פעולה ברכוש" מצויה בסעיף 1 והינה, כדקלמן:

"פעולה ברכוש – הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור;"

1. אתחיל בדיון ואומר, שאין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומה של עבירת מקור, בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק. לפי פריט (15) לתוספת הראשונה של החוק, עבירות לפי סעיפים 211 ו-212 לפקודת המכס, הינן "עבירות" לעניין סעיף 2 הנ"ל. לפי פריט (17א)(א), עבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מסר ערך מוסף, כאשר המס עולה על 480,000 ₪ בתקופה של 24 חודשים, הנה עבירה לפי סעיף 2. באישום מס' 1 הורשעו הנאשמים 5 ו-15 בעבירות רבות לפי סעיף 212 לפקודת המכס: 47 עבירות של סיוע להשתמטות מתשלום מכס, 47 עבירות של הצגת חשבון מכר שאינו אמתי, 47 עבירות של הצגת רשימון כוזב, 47 עבירות של מסירת אמרה שאינה נכונה ו-47 עבירות של הטעיית פקיד מכס בפרט מסוים, העלול לפגוע במילוי תפקידו.

באישום השני, הורשע הנאשם 6 בעשרות עבירות של מסירת אמרה שאינה נכונה ובעשרות עבירות של הטעיית פקיד המכס בפרט מסוים.

באישום השלישי הורשעו הנאשמים 6 ו-15 בחמש עבירות של הוצאת חשבוניות מס שלא כדין במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס.

הואיל ועבירות המס בוצעו בין 12/2012 ל-4/2013 וסכומן על פי כתב האישום המתוקן היה 497,492 ₪, סכום העולה על 450,000 ₪ כנדרש לפי פירוט (17א')(א) לתוספת הראשונה, הרי שעסקינן גם כאן בעבירת מקור לעניין סעיפים 3 ו-4 לחוק.

1. אם כן, עבירות מקור רבות בוצעו על ידי הנאשמים על פי שלושת האישומים. כדי לבחון האם בוצעה "פעולה ברכוש", שהינו תנאי עיקרי וראשי לפי סעיפים 3 ו-4 הנ"ל, נכון יהיה לברר תחילה, כפי שאף עשה ב"כ המאשימה בטיעוניו, מהו אותו הרכוש שלגביו נטען כי בוצעה בו פעולה.

ראינו כי טיעונה של התביעה בעניין זה רחב ביותר והוצעו על ידה לא פחות משבע חלופות: המשקאות האלכוהוליים עצמם, המסמכים הכוזבים ושטרי המטען, חשבוניות הספק וכו', המס שלא שולם בסך 27 מיליון ₪, הרשימונים הכוזבים, 81 המסמכים של מכון היין והנאשמות 13 ו-15.

1. יצוין כבר בשלב הזה, כי גם אם מקבל הייתי את טיעונה של המאשימה בעניין זה לכל אורכו ורוחבו, גם אז היה מקום לזכות את הנאשמים מעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, באשר לא שוכנעתי כי אלה ביצעו פעולה ברכוש הנטען להיותו אסור וכן לא מצאתי כי התקיים יסוד ההסתרה על פי החוק.
2. אחזור כאן על הגדרת רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון: "מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות, לרבות רכוש שהוא תמורתו של רכוש, כאמור, וכל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור".
3. ככל שהמדובר הוא בבקבוקי שתיה, הרי אין ספק כי נופלים הם בגדר הגדרת "רכוש". אלו מיטלטלין לכל דבר ועניין, וככל שהיה מתברר כי בוצעה בהם פעולה במובן סעיפים 3 או 4 לחוק, הרי ניתן היה להרשיע את הנאשמים גם בעבירות על החוק הנדון.
4. ספק בעיניי, אם ניתן לראות במסמכים הכוזבים בגדר רכוש. ב"כ המאשימה הפנתה בעניין זה לפסק דינו של חברי, כב' השופט יואל עדן, ונטען שנקבע בו כי דוח שנתי למס הכנסה הינו רכוש לעניין החוק דנן, בהיותו מייצג את הרכוש הרשום בו. ב"כ המאשימה לא פירטה את מספר ההליך. יגעתי, אך לא מצאתי פסק דין של כב' השופט עדן הדן בנושא ואשר כך נקבע בו. אם מכוון התובע המלומד לע"ח (ב"ש) 13434-11-14 מ"י נ. שאקר אלרייט ואח' (16.2.15 – פורסם בנבו), הרי לא זה אשר נקבע שם. ההתייחסות באותה החלטה הייתה לכספים שנתפסו, כאשר נטען כי יתכן שאותם הכספים הם אלו אשר העבירות של הגשת דוחות כוזבים בוצעו בהן. מכאן ועד הקביעה כי הדוחות הכוזבים שהוגשו לשלטונות המס הינן בגדר רכוש, הדרך רחוקה ביותר. לטעמי, עיון בהגדרת "רכוש" בחוק לאיסור הלבנת הון מעלה כי כוונת המחוקק הייתה להתייחס לדבר שהינו בעל ערך כספי, כגון מקרקעין, מיטלטלין, כספים וזכויות - פריטים אשר להם ערך כלכלי , בהם עצמם.
5. יתכן כי לא כך הם פני הדברים ככל שהמדובר הוא בסכום המס, בסך של כ-27 מיליון ₪, אשר נחסך לנאשמים אחרים כתוצאה מהעלמתו בדרך כזאת או אחרת משלטונות המס. הגדרת המונח רכוש הינה רחבה. אין ספק כי כספים, כשלעצמם, כלולים בהגדרה זו. נראה כי השאלה האם מס שנחסך עקב ביצוע עבירה יכול וייפול בגדר הגדרת "רכוש" לעניין חוק איסור הלבנת הון, לא הוכרעה בפסיקה. יחד עם זאת, קיימת אינדיקציה מסוימת לאפשרות פרשנות מעין זו. לעניין זה אפנה ל-ע"פ 5140/13 מ"י נגד אוסקר ואח' (20.8.13, פורסם בנבו). באותו המקרה, נדונה השאלה, במסגרת הכרעה במחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה (לעניין מתן סעד זמני לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון), האם ניתן לראות בסכום המס שלא שולם עקב שימוש בחשבוניות פיקטיביות, עולה בגדר "רכוש" לעניין סעיף 3א'(4) לחוק. בית המשפט שם קבע, כי ניתן לראות בזכות לניכוי מס במקור משום "זכות" לעניין הגדרת רכוש וכי לכאורה, ניכוי המס באמצעות חשבוניות פיקטיביות, תוך רישומן בספרי הנהלת החשבונות ובהסתמך על היותן פיקטיביות, וביצוע עבירה לפי סעיף 117(ב)(ד) לחוק מע"מ, עשוי להיחשב כעבירה לפי סעיף 3.

יחד עם זאת וכפי שציינתי כבר לעיל, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן, זיכויים של הנאשמים בעבירות של הלבנת הון, מקורו בהיעדר הצבעה על פעולה ברכוש אסור ובהיעדר יסוד ההסתרה, גם אם רכוש כזה הוא בנמצא.

1. מן הסיבה שציינתי דלעיל, אתייחס רק בקצרה ואומר כי יתכן וניתן היה לראות ברשימונים הכוזבים משום "רכוש" לעניין ההגדרה שבחוק איסור הלבנת הון. אכן, סעיפים 24, 25 ו-29 לפקודת המכס, אליהם הפנה התובע, מצביעים על כך שרשימון הינו מסמך המקנה למעשה זכאות בטובין ובאמצעותו ניתן לבצע פעולות שונות בטובין המיוצגים בו. ועוד בקצרה אתייחס ל-81 המסמכים שהוגשו למכון היין. לטעמי, אלו מסמכים אשר באים לתאר טובין לייבוא ואין בהם כדי להקנות למאן דהוא זכויות כאלה או אחרות. מכל מקום, טיעון עובדתי בעניין זה לא מצוי בכתב האישום המתוקן. אשר לחברות, הנאשמות 13 ו-15 כ"רכוש", הרי לא יכול להיות מקום לספק כי קיים בהן פוטנציאל רכושי. חברות, בהגדרה, הינן בעלות ערך כלכלי וככאלה לטעמי, בהחלט יכולות להוות מושא לביצוע פעילות ברכוש אסור, במקרים המתאימים.
2. אסכם, אומר ואדגיש: יש לקבל את טיעוני המאשימה בנוגע להגדרת "רכוש" בהתייחס לחלק מן הפריטים אליהם התייחס התובע בטיעוניו. יחד עם זאת, וכאן ההדגשה, גם אם אקבל את מלוא הטיעון מטעם המאשימה בעניין זה, לא עלה בידה לשכנע כי מי מהנאשמים ביצע פעולה באותו הרכוש לעניין סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון וכי הייתה הסתרה במובן החוק.
3. עת לדון בשאלה האם יש בכתב האישום המתוקן, אשר בעובדותיו הודו הנאשמים שבפניי, כדי להצביע על ביצוע "פעולה ברכוש" כהגדרתה בחוק. למען הנוחות, אחזור כאן על ההגדרה: "פעולה ברכוש – הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש בין בתמורה ובין שלא בתמורה וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה , פעולה בנקאית, הוראה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם אינו רכוש אסור".
4. מפי בא כוחה המלומד של המאשימה נשמע טיעון מפורט בנושאים הבאים: זיהוי הרכוש האסור במקרה הזה, קיומו של יסוד העבירה "במטרה להסתיר" ומפני מי נעשתה ההסתרה, הדרישות המפורטות בסעיף 4 לחוק לגבי ההיקף הכספי, היעדר חובה שהמורשע בהלבנת הון יהיה גם זה אשר הורשע בעבירת המקור, מטרתו של חוק איסור הלבנת הון, הטענה כי אין מניעה לסימולטניות בין עבירת המקור לעבירה של הלבנת הון וכי אין צורך בנתק בין השתיים.

לטעמי, נעדרים טיעוני המאשימה התייחסות ישירה לשאלה, "פעולה ברכוש" מהי, בהתאם להגדרתה בחוק. כך למשל, לא נאמר מה הפעולה שביצעו הנאשמים 6 ו-13 בבקבוקי המשקה, איזו מן הפעילויות המנויות בהגדרה הנ"ל ביצעו הם במסמכים הכוזבים (היקנו, קיבלו, מסרו, החזיקו, המירו, תיווכו?), מה הפעולה ברכוש המיוחסת להם בהתייחס למס שלא שולם ומדוע הם אלה שביצעו פעולה כלשהי באותו המס החסר, מה הפעולה שהם ביצעו ברשימונים? לעניין זה, לא די במילים כלליות כמופיע בכתב האישום המתוקן, לדוגמא, כי הנאשם 5 "טיפל ברשימונים", שהרי עסקינן במשפט פלילי ונדרש פירוט מינימלי לגבי הפעולה שבוצעה וכן התייחסות בסיכומי התביעה לשאלה, הכיצד נופלת הפעולה לאחת החלופות שבהגדרת פעולה ברכוש. לטעמי, אין בית המשפט רשאי, בהליך מסוג זה, לבצע השלמה מצדו ולנסות לשבץ מילה או פעולה כזאת או אחרת שבכתב האישום, לתוך ההגדרה שבחוק.

1. הוא הדין לגבי הנאשם 6 באישום השני: בהנחה ש-81 המסמכים עשויים להוות רכוש, וספק בעיני אם כך הדבר, מהי הפעולה המיוחסת לנאשם 6, המהווה פעולה ברכוש אסור והלבנת הון? בכתב האישום נרשם כי הנאשם גרם לכך שהמסמכים הוצגו למכון היין כאילו הם נערכו על ידי היצואן בחו"ל וזאת לאחר שנתן הוראה לגב' ענת הדר להכין אותם. מהי הפעולה מתוך החלופות שבהגדרת "פעולה ברכוש" המיוחסת לנאשם 6? אין כל טיעון בשאלה זו, לא בכתב האישום וגם לא בסיכומי התביעה.

אין ספק כי אמרה לא נכונה הייתה כאן וגם הטעיה של פקיד המכס, אך מה הפעולה שנעשתה ברכוש ומהי הלבנת ההון כאן? – הדבר לא פורט ולמעשה לא נטען.

1. בהתייחס לאישום השלישי: לא שמענו טיעון בהתייחס לשאלה מהו "הרכוש". אין התייחסות לכך לא בכתב האישום, לא בסיכומי המאשימה, ואם הכוונה הינה כי החשבוניות שהוחתמו באילת הן הרכוש האסור, לא נטען כלל מהי "הפעולה ברכוש" המיוחסת לנאשם 6, בהתייחס אליהן. האם על בית המשפט להשלים המלאכה ולנסות לרדת אל כוונת המאשימה בעניין זה? התשובה לטעמי, שלילית, בוודאי לא כאשר עסקינן במשפט פלילי ובעבירות חמורות ביותר. אינני בא לומר כי לא בוצעה עבירה על ידי הנאשמים 6 ו-15, שהרי הם הודו בעבירה של הוצאת חמש חשבוניות מס שלא כדין במטרה להתחמק מתשלום מס, אך מהו הרכוש האסור? מהי הפעולה שביצעו הנאשמים כאן? מדוע, לשיטת המאשימה, בוצעה עבירה של הלבנת הון ולא ניתן היה להסתפק בהרשעה בעבירה לפי חוק המע"מ? צר לי, אך על כך לא נשמע טיעון וגם לא ניתן להסיק זאת מכתב האישום המתוקן שבעובדותיו הודו הנאשמים.
2. הדברים אמורים גם לגבי החברות אשר הוגדרו על ידי המאשימה כ"רכוש". מהי הפעולה שביצעו הנאשמים באותן החברות, אשר נכנסת לגדר אחת החלופות שבהגדרת "פעולה ברכוש"?
3. עמד על הדברים הסנגור המלומד משטען, כי לא עלה בידו להבין מהי הפעולה שנעשתה בבקבוקים, בסכומים שנמנעו מהמדינה, בחברות הנאשמות ועוד.
4. אוכל בהחלט להסכים עם ב"כ המאשימה כי אין מתחייבת הפרדה מוחלטת בין עבירות המקור וכדוגמא במקרה דנן, בין עבירות המס השונות לבין עבירות הלבנת ההון. נדמה שגם הסנגור מסכים עם כך. עמד על כך בית המשפט העליון בע"פ 8325/05 מאיר בלס ואח' נגד מדינת ישראל (28.9.06 – פורסם בנבו). פסק הדין עסק באחד הענפים של פרשת הבנק למסחר ואתי אלון. הסנגור שם טען כי יש לנתק בין הפעולות ההופכות את הרכוש לרכוש אסור, לבין הפעולות המהוות עבירה עצמאית לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. בית המשפט דחה הטענה וקבע:

"שום דבר בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין השניים. אין ספק כי רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. במילים אחרות; האירוע העברייני יכול להיות אירוע שחוליותיו שזורות זו בזו. כפי שיובהר להלן, אין גם צורך בהפרדה בין החוליות במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור, תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה" (פסקה 21 לפסק הדין).

אם כך, סימולטניות בשרשרת הפעולות העברייניות מתקבלת גם מתקבלת, אך מהאמור לעיל, גם ברור כי קיימת דרישה לפעולה נוספת – "הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה", כלשון בית המשפט העליון. על פעולה מסוג זה, לא למדנו במקרה דנן, ולא ניתן להסתפק בפעולות המהוות את עבירת המקור כשלעצמה.

בית המשפט גם הטעים באותו המקרה, כי "פעולה אחת מתמשכת יכולה להוות גם את יצירת הרכוש האסור וגם את הלבנת הכספים ואין צורך כי אחת תסתיים לפני שרעותה תתחיל" (פסקה 24). יחד עם זאת, סבורני כי יש להצביע "ברחל בתך הקטנה", במסגרת כתב האישום ובטיעון המשפטי, על אותה פעולה המהווה גם פעולה של הלבנת ההון. אותה הפעולה, חובה כי תימנה על הפעולות ברכוש, המנויות בהגדרה "פעולה ברכוש" שבחוק.

1. הסנגור הסתמך, ובצדק, על פסק הדין אליו הפנה ב"כ המאשימה ב-ע"פ 4980/07 אלון כהן נ. מ"י (11.2.09 – פורסם בנבו). באותו המקרה, המדובר היה בנאשם אשר, בין היתר, זייף את מדי האוץ (הספידומטר) במכוניות שרכש במחיר נמוך, ומכרן במחיר גבוה , תוך מצג שווא כאילו היו אלה בבעלות פרטית בעבר, למרות שנרכשו מחברות השכרה. את התקבולים שלשל כמובן הנאשם לכיסו. בית המשפט העליון קבע, כי המדובר הוא ב"רכוש אסור", שכן הכספים התקבלו מביצוע עבירה. לענייננו דן בית המשפט בשאלה האם היה מקום להרשיע את אלון גם בעבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון. בית המשפט דחה את הערעור ואישר את הרשעתו של המערער בקבעו:

"...ברם כאשר אדם מבצע ביודעין פעולות ברכוש, שהושג בעבירות מקור (להבדיל מעבירות מס), מתוך מטרה להסוות את מקורו, או את זהות בעלי הזכויות ברכוש, הרי שמתמלאים כל יסודות העבירה של הלבנת הון" (פסקה 31 לפסק הדין).

אם כן, הדרישה היא לביצוע פעולה ברכוש האסור, כאשר באותו המקרה, המערער העביר את הכספים שקיבל ממעשי המרמה לחשבונות שנוהלו על שם אדם אחר, על מנת להסוות את מקור הכספים ואת בעלי הזכויות בהם.

1. על הצורך להצביע על "פעולה ברכוש" כפעולה אשר מקימה את עבירת הלבנת ההון נלמד גם מע"פ 2265/13 דמיטרי מלכיאל נגד מ"י (11.1.16 – פורסם בנבו), שם עמד בית המשפט על הצורך להבחין בין פעולה שנועדה להסתיר את עבירת המקור לבין זו אשר נועדה להסתיר את הכספים או הרכוש כדי שיתאפשר שימוש עתידי בהם:

"יש להבחין בין הסתרה לשם מניעות גילוי עבירת המקור או שמירה על היתכנות ביצוע עבירת המקור לבין הסתרה לשם ניצול פירות עבירת המקור והאחרון הוא הממלא את היסוד... מבחן זה נגזר מפרשנות תכליתית של החוק וכן נועד להגבלת תחולתו של הסעיף למקרים שבעבורם בא לעולם, שכן אחרת עלולה עבירת הלבנת ההון לחול על כל עבריין שבמסגרת פעילותו הפלילית פעיל לשם אי גילויה של הפעילות האסורה ולא לשם הרחבת פעילותו הפלילית או שימוש בפירותיה האסורים של העבירה שהן הפעולות שעמן מבקש להתמודד החוק. דעת לנבון נקל כי ככל שמבקשים עבריינים באשר הם להסתיר פעילות פלילית באשר היא (ולכך גם חריגים) ובכך כשלעצמו, בהיעדר מטרת הרחבה או שימוש שלא כדין ב"פירות מורעלים" אין החוק דנא עוסק ... כאשר כוונת ההסתרה היא לשימוש עתידי - עולה עבירת הלבנת ההון במלוא עוזה" (פסקה מב' לפסק הדין).

חשוב להדגיש כי המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, הטעים כי "אין כל מניעה שהמעשים המקימים את העבירה יהיו בזיקה למעשים שהקימו את עבירת המקור". יחד עם זאת, אין הדבר מבטל את הדרישה שתבוצע "פעולות ברכוש אסור", אפילו זו מהווה חלק מהפעילות בביצוע עבירת המקור.

1. נחזור לכתב האישום המתוקן ונשאל, מהן אותן הפעולות אשר מהוות "פעולה ברכוש" ושנעשו מתוך מטרה להסתיר את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, תנועותיו או עשיית פעולה בו- להבדיל מהסתרת עבירת המקור עצמה? – לטעמי, אין לכך מענה בכתב האישום המתוקן: הנאשם 5 אפשר את הגשת המסמכים הכוזבים לרשויות המס ובכך שלא גילה את הדבר לרשויות, הסתיר את עבירת המקור. אין כאן כל פעולה אשר באה להסתיר את מקור הרכוש או חלופה אחרת. כלומר, כלשון כב' המשנה לנשיאה, אין כאן הסתרה "לשם הרחבת פעילותו הפלילית או שימוש בפירותיה האסורים של העבירה...".

הדברים אמורים גם לגבי ההסתרה של זיוף "מסמכי מכון היין". המטרה הייתה להסתיר את הזיוף, את אי האוטנטיות של המסמכים, ולא לעשות שימוש בפירות הפעילות העבריינית. בוודאי הדבר נכון לגבי האישום השלישי, שעניינו, החשבוניות שהוחתמו באילת – לא היתה פעולה ברכוש. הנאשמים ביקשו להסתיר את מכירת הסחורה שלא באילת, דהיינו להתחמק מהשתמטות ממס ולא לבצע פעולה ברכוש כגון שימוש עתידי. מכל מקום, טענה בעניין זה כלל לא נטענה.

1. על הצורך לנקוט זהירות לבל יוחל החוק על כל מקרה שבו מבקש עבריין, מטבע הדברים, להסתיר את פעילותו העבריינית, נלמד גם מפסק דינה של כב' השופטת ד. ברק-ארז בע"פ 8551/11 יצחק כהן סלבגי ואחר נגד מ"י ( 17.7.12 – פורסם בנבו) על מנת להתוות את הדרך להבחין בין שתי האפשרויות הנ"ל התייחסה כב' השופטת ברק-ארז בתחילה למטרתו של החוק. אביא כאן חלק מן הדברים:

"פרשנות יסודות העבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ובכלל זה רכיב הכוונה המיוחדת של "כוונה להסתיר", נגזרת מתכליתו של חוק זה. חוק איסור הלבנת הון, שנחקק בשנת 2000, הוסיף קבוצה חדשה של עבירות למשפט הפלילי – עבירות הלבנת הון. בלשונו הציורית של המשנה לנשיא מ. חשין: "'אל שדה החוחים' של העבירות הפליליות במשפטינו, נתווסף זן חדש של עבירות – הלא הן עבירות הלבנת הון" (ע"א 9796/03 שם טוב נ. מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405 (2005) להלן :"עניין שם טוב"). בבסיס החקיקה עמדה ההכרה בכך שנטרול יסוד הרווח הצומח מעבירות פליליות מהווה כלי חשוב במאבק בפשיעה. קחו את פירותיה של העבירה הכלכלית או את היכולת להשתמש בהם והקטנתם את הטעם או התמריץ לביצוע העבירות הללו מלכתחילה: השקעת אמצעים לנטרול יסוד הרווח מעסקאות עברייניות משרתת תוצאה כפולה: האחת – הון המוצא מן המחזור לא ניתן לשימוש חוזר לצורך מימון עסקאות עברייניות נוספות, השניה – מניעת הרווח מן העבריין מבטלת את התמריץ לעבור עבירה" (דברי הסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט – 1999, ה"ח 2809, בעמ' 421). משמע, כאשר עוסקים בעבירות פליליות אשר שכר בצידן ומטרתן אינה עשיית הפעולה העבריינית גרידא, כדוגמת עבירות אלימות, אכיפה המבקשת לטפל בעבירה עצמה מבלי לטפל בהשלכותיה הכלכליות היא אכיפה חסרה. הגברת מאמצי האכיפה בשלב השימוש בפירות העבירה, במובחן מאכיפה ביחס לעבירה עצמה, מטפלת בשורש הבעיה ולא רק בתסמינים שלה. כך, האיסור על הלבנת הון מתייחס לאותן פעולות שנעשות ברווחים או ברכוש הקשורים בעבירה המולידה לעבריין רווח, המכונה "עבירת מקור" (כלשון כותרת המשנה של סעיף 2 לחוק).

הגם שהמניע לחקיקתו של חוק איסור להבנת הון היה המאבק שבפשעים חמורים כגון: עבירות בתחום הסמים המסוכנים, הזנות סחר בנשק וכיוצא בזה, במסגרתן נוקטים עבריינים פעולות מתוחכמות ומגוונות, שמטרתן שמירה על רווחי הפעילות העבריינית וניצולם, החוק לא הוגבל לתחום זה בלבד. הרציונל בדבר מניעת הרווח מפעילות עבריינית חל ביחס לכלל עבירות המקור המפורטות בתוספת הראשונה לחוק זה (המוגדרת בעבירות המקור הופק אותו רווח) (ראו: ע"פ 2333/07 תענך נ. מדינת ישראל [לא פורסם, 12.7.2010] [להלן::עניין תענך"], עניין שם טוב, בפסקאות 25-23) ... (פסקאות 28-29)."

1. מתוך לימוד על תכליתו של החוק, מבקש בית המשפט העליון לחדד את האבחנה בין שני סוגי

ההסתרה, כאמור לעיל:

"חרף חשיבותו הרבה של חוק איסור הלבנת הון, ניתן להבין גם את החשש ממתיחתו מעבר לתכליתו המקורית, כך שכל עבריין (אשר מטבע הדברים אינו מבצע את פעילותו העבריינית באופן גלוי וחשוף לאור השמש) יהיה, אגב כך, גם מלבין הון. עם זאת, דומה שהפרשנות המוצעת על ידי המערערים חוטאת בכיוון הפוך של צמצום החוק עד כדי הפיכתו לבלתי ניתן לאכיפה באופן אפקטיבי... אנו מסכימים עם המערערים שיש להימנע מלפרש את סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון באופן שמחיל אותו על כל מקרה של פעילות עבריינית הנעשית בחשאי. אולם, ניתן לקבל טענה זו ועדיין לא ללכת את מלוא כברת הדרך שבה מבקשים ללכת המערערים בפרשנותם. סעיף 3(א) נוקט בנוסח של 'להסתיר את מקורו', ומכאן ניתן ללמוד כי הוא מיועד להגביל את תחום פריסתו למצבים שבהם כוונת העושה אינה מתייחסת לעצם הסתרת הכספים או הרכוש (כדי להסתיר עובדת ביצועה של עבירת המקור), אלא רק למצבים שבהם קיימת כוונה להסתיר את הכספים או הרכוש כך שיתאפשר שימוש עתידי בהם. כוונה מיוחדת זו מתיישבת היטב עם תכליתו של חוק איסור הלבנת הון. השלב הראשון בחתירה אל היעד של מלביני כספים – 'להפוך כסף שחור לכסף לבן' – הוא הסתרת מקורם של כספים או רכוש בעצם ביצוע עבירה. במילים אחרות, הסעיף מסתפק בהסתרה שהולכת מעבר להסתרת העבירה המקורית – אך אינו דורש כוונה המתייחסת לתהליך הלבנת ההון כולו – אלא רק לשלב הראשון שלו (שבלעדיו אין מבחינת מלביני ההון)".

1. אשאל עתה, האם עלה בידי התביעה להוכיח כי הייתה אצל מי מהנאשמים כוונה להסתיר את הרכוש שנטען לגביו כי הוא אסור כך שיתאפשר שימוש עתידי בו? התשובה לכך לטעמי, שלילית, וזאת בהתייחס לכל אחד ואחד מהפריטים אותו ביקש התובע לראותו כ"רכוש" לעניין החוק. לא נטען ולא הוכח כי היה בכוונת מי מהנאשמים דכאן לעשות שימוש בעתיד, לא בבקבוקי האלכוהול, לא במסמכים הכוזבים, לא ב-27 מיליון ₪ שלא שולם על ידי אחרים, לא ברשימונים, לא ב-81 מסמכי מכון היין, ולא בחברות הנאשמות. עבירות פליליות, חמורות, אכן בוצעו בהקשר לכל אלה, אך לא "פעולות ברכוש" ולא הייתה כוונה להסתיר את אותו רכוש, יהיה אשר יהיה, מתוך כוונה להשתמש בו בעתיד.
2. מכל המקובץ מתבקשות המסקנות הבאות:
3. לא עלה בידי המאשימה לשכנע, כי הנאשמים או מי מהם ביצעו "פעולה ברכוש" כהגדרתו של מונח זה בחוק איסור הלבנת הון. הפעולות שמבקשת המאשימה לייחס להם במסגרת זו, לא פורטו בכתב האישום המתוקן, ולא הייתה התייחסות ספציפית מטעם המאשימה בעניין זה לכל "סוג של רכוש" ולכל נאשם ונאשם.
4. לא עלה בידי המאשימה להצביע על כוונה להסתיר או להסוות את מקורו של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, תנועותיו או עשיית העילה בו כמובנה של הסתרה על פי פסיקת בית המשפט העליון, דהיינו, מתוך מטרה לעשות בו שימוש בעתיד.
5. בהיעדר פעולה ברכוש, לא הוכחה הכוונה המיוחדת שבסעיף 3 לחוק. אין מקום להרשיע את הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 3 או 4 לחוק איסור הלבנת הון, ויש לזכותם.

עבירות ההברחה וניסיון להברחה

1. העבירות המיוחסות לנאשמים בעניין דנן הינן לפי סעיף 211 לפקודת המכס הקובע, לענייננו, כדלקמן:

"(א) אלה דינם מאסר שלוש שנים או כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ובהחזקת טובין מוברחים אף תשלום פי שלושה מסכום מסי היבוא החלים על אותם טובין:

(1) המבריח טובין;

(2) המחזיק טובין מוברחים או טובין שייבואם אסור ולא הוכיח שיש לו הצדק כדי להחזיקם;

(3) מי שבהחזקתו או במרותו או בפיקוחו טובין שייצואם אותה שעה אסור או מוגבל או מוסדר והוא מתכוון להבריחם או יודע שיש כוונה להבריחם."

המונח "הברחה" מוגדר בסעיף 1 לפקודת המכס [נוסח משולב] כדלקמן:

"הברחה – ייבואם של טובין או ייצואם או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות הבישה בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, הגבלה, או תקנה בעניין ייבואם, ייצואם, והובלתם של טובין כאמור, ולרבות כל ניסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור".

1. אדון תחילה בעניינם של הנאשמים 5 ו-13, להם מיוחסת עבירת ההברחה באישום הראשון שבכתב האישום המתוקן ואנמק מדוע יש לזכותם מעבירה זו.
2. אוכל להסכים בפה מלא לטיעוניו של התובע המלומד מטעם המכס, עו"ד ירון דבוש, בהתייחס לחובת הנאמנות של נאשם 5, בהיותו עמיל מכס. עליו לסייע בידי המכס למלא תפקידה כדין. משאפשר נאשם זה הגשת מסמכים כוזבים למכס, הפר בהפרה חמורה את אותה חובת אמון והכשיל את המכס בשמירה על הקופה הציבורית. במעשיהם סייעו הנאשמים האלה לחברות ולשותפים להתחמק מתשלום מס בסכומים אדירים של 27 מיליון ₪. נדמה לי שאין צורך להכביר במילים לגבי משמעות הדברים וטיעוני הצדדים בעניין זה יישמעו, מן הסתם, במסגרת הטיעונים לעונש.
3. אוכל גם להסכים הסכמה מלאה עם ב"כ המאשימה, משטען כי לצורך הרשעה בעבירה של הברחה, אין צורך שכל נאשם יידע את כל הפרטים בתהליך ההברחה וייטול חלק בכל אחד ואחד משלביו. הפנייתו של התובע לפסקי הדין השונים נכונה היא, ויש בהם כדי לתמוך בטענה זו. הסנגור אינו חולק על כך ולכן, אין צורך להרחיב כאן מעבר לכך, שכן זיכויים של הנאשמים 5 ו-13 מעבירות ההברחה, נטוע ברובד אחר של המחלוקת בין הצדדים בנושא הוכחת העבירה.
4. אף דבריו של עו"ד דבוש לפיהם, אגף המכס אמון גם על עצם חוקיותו של תהליך הייבוא, ולא רק על תשלום מס אמת, דברי טעם הם, ואיש לא חולק על כך (בעניין זה ראה בהמשך הרשעתו של הנאשם 6 בעבירת הסיוע להברחה).
5. לא זו אף זו, כברת דרך נוספת יש ללכת עם טיעוניו של התובע, בהתייחסו לסעיף 218 לפקודת המכס, המרחיב באופן חריג את מעגל מבצעי העבירה הפוטנציאליים בעבירת ההברחה בהכלילו את "המסייע, המעודד, המייעץ, את המביא לביצוע עבירה לפי פקודה זו, או המעורב בו על ידי מעשה או מחדל, בכל דרך שהיא, אם במישרין ואם בעקיפין", כמי שיראו בו כאילו עבר את העבירה. במקרה דנן, המדובר הוא בעבירת הברחה לפי סעיף 211 לפקודת המכס. אין ספק כי המדובר הוא בהרחבה רבה של קשת העבריינים הפוטנציאליים ונדמה שכל אשר לו חלק, אפילו מעט רחוק, במעשיו של העבריין העיקרי, נתון בסיכון להרשעה. כך למשל, לכאורה על פי הסעיף, מי שמעורב בדרך מחדל, בעקיפין בביצוע עבירת ההברחה, עלול למצוא עצמו מורשע בדין. אכן, וכפי שנראה, בהמשך הדברים, הנאשם 6 נופל ברשת קטנת החורים של מסננת סעיף 218 לפקודה, באישום מס' 2.
6. לא כך הם פני הדברים, כאשר עסקינן באישום הראשון, ולא בשל אי הכללתם של הנאשמים 5 ו-13 בגדר "מסייעים ומעודדים" לפי סעיף 218.

נקרא שוב ושוב את האישום הראשון ולא נוכל למצוא את אשר מבקשת התביעה למצוא בו: לא מצוינת, אפילו לא ברמז, עבירה של הברחה ולא קיים בו, כלל וכלל, תיאור עובדתי אשר עשוי (או עלול) היה להיכלל בהגדרת מונח זה בפקודת המס. אם נפנה גם לחלק הכללי של כתב האישום המתוקן, גם שם לא נמצאה כל התייחסות, גם לא ברמז, לפעולות הברחה שבוצעו על ידי מאן דהוא, הנאשמים בפניי, "החברות" או "השותפים", כהגדרתם בכתב האישום המתוקן.

הן החלק הכללי והן האישום הראשון, בתיאור מעשיהם של השותפים, החברות והנאשמים 5 ו-13, עוסקים אך ורק בהנמכת תשלומי מס, תוך זיוף מסמכי ייבוא. לא מיוחסות לשותפים ולחברות עבירות של הברחה – לא בכתב האישום המתוקן מושא הכרעת דין זו. באופן ספציפי לנאשם 5 עצמו (ובאמצעותו לנאשם 13), מיוחס כי ידע על אופי פעילותם האסור של החברות והשותפים וכי למרות זאת, הוא אפשר העברת המסמכים הכוזבים לרשויות המס, ביודעו כי על פיהם, יערכו רשימוני כנ"מ כוזבים על ידי סוכני מכס. נטען, כי בכך סייע הנאשם 5 להעלמת מס בשיעור של כ-27 מיליון ₪. מספר הרשימונים הוא 47 ועבור כל אחד מהם גבה הנאשם 5 מאות שקלים. דבר אחד לא נאמר על ביצוע פעולות העשויות ליפול בגדר "פעילות הברחה".

1. אין זה בגדר סוד כי הפרשה כולה מוכרת לי: בטרם הסתיימו ההליכים בהסדרי טיעון כאלה או אחרים, נשמעו בפניי, במסגרת הליך שמיעת הראיות, למעלה מ-80 עדים. כתב האישום המקורי מוכר לי היטב, כמו גם כתבי האישום המתוקנים, בהם הודו הנאשמים השונים והורשעו כדין. ואולם, והדבר הוא אך בגדר המובן מאליו, לצורך הכרעת הדין המשלימה, אין לפניי אלא כתב האישום המתוקן דנא והודאתם של הנאשמים דנא ותו לא. ידיעתי כי נאשמים אחרים הורשעו בעבירות של הברחה, לא תסייע בידי התביעה כהוא זה. הנאשמים שבפניי עתה, לא הודו בכתבי האישום המתוקנים בהם הורשעו הנאשמים האחרים, וכתבי האישום שונים בתכלית.

מעבר לכך – דווקא עיון בכתבי האישום המתוקנים האחרים כאמור, במסגרתם הורשעו נאשמים בעבירות הברחה (למשל בהתייחס לנאשמים 1, 2, 3, 4 והחברות הרלוונטיות), מעלה כי קיים בהם תיאור מפורט של מעשים ועבירות של הברחה, דבר אשר נעדר לחלוטין בכתב האישום המתוקן דנא (אזכיר כי עסקינן בשלב הזה באישום הראשון בלבד).

1. לא זו אף זו, בכל פסקי הדין אליהם הפנה התובע (ת.פ. 2208/04 מ"י נגד שנהב 18.1.07 – פורסם בנבו; ת.פ 70980/07 מ"י נגד שנהב – פס"ד בערעור, 6.2.08 – פורסם בנבו; וע.פ. 1514/08 שנהב נ. מ"י – 21.7.09 פורסם בנבו; ת.פ. 16079/09 מ"י נ. סויסה – 16.11.11 פורסם בנבו; ע.פ. 30883-12-11 מ"י נ. סויסה – 1.1.12 – פורסם בנבו; ת.פ. 1946/06 מ"י נ. חברת רמי רז המזרחי התיכון בע"מ ואח' – 18.9.07 – פורסם בנבו), ללא יוצא מן הכלל, באה ההרשעה, גם של מי שנטל רק חלק באחת מחוליות הייבוא, לאחר שבכתב האישום היה תיאור מפורט של המעשים אשר הקימו את עבירות ההברחה. לא כך הם פני הדברים באישום הראשון במקרה שלפניי.
2. אף הוראות סעיף 218 לפקודה לא יהיה בהן כדי לסייע בידי התובע, בבקשתו להרשיע את הנאשמים 5 ו-13 באישום הראשון. לא די כי אדם ייכלל בגדר מעודד או מבצע. ברי לכל כי העידוד או הביצוע צריכים להתייחס "לביצוע עבירה על פי פקודה זו". בהעדר טיעון עובדתי, וממילא בהיעדר ראיות לעבירת ההברחה, לא עולה כלל השאלה של הרשעת המעודד או המסייע.
3. סיוע להפחתת מס, במתן אפשרות להגיש מסמכים כוזבים, וזה אשר מיוחס לנאשמים באישום הראשון, איננו סיוע בהברחה. אדגיש כי אינני בא לומר כאן ולקבוע כי, כטענת הסנגור, יש להעניק להגדרת המונח "הברחה" רק את המשמעות הפשוטה של "גניבת גבול" או בדומה. לא מן הנמנע שניתן להרשיע בהברחה גם בעקבות מעשים מתוחכמים יותר מאלה - ראה הרשעת הנאשמים האחרים בתיק זה ותיאור מעשה ההברחה, פרי דמיונם הפורה והמפותח של אותם המורשעים. אך זאת לא מצאנו בכתב האישום המתוקן דנא.
4. אני מקבל טענת הסנגור לפיה אין מקום להרשיע את הנאשמים באישום הראשון בעבירת ההברחה, באשר הם ביצעו את העבירות בצוותא חדא עם אחרים, כטענת המאשימה. התיבה ב"צוותא חדא" רוויית תוכן היא. אם מבקשים לייחס התנהגות כזאת לנאשם, יש להביא, במסגרת כתב האישום, את המערכת העובדתית אשר עשויה (או עלולה) להוביל למסקנה כי הכלל האמור יחול. יש לפרט, לגבי כל נאשם, מהו חלקו באותה "פעולה בחבורה". הואיל ובמקרה דנן אין כל טיעון עובדתי לגבי מעשה ההברחה, ממילא אין התייחסות לחלקם של הנאשמים באישום הראשון במערך עובדתי כאמור.
5. לא כך פני הדברים לגבי האישום השני, אשר על פי עובדותיו, הנאשם 6 הנחה עובדת שלו לערוך מסמכים שהוגשו למכון היין, כאילו הם נערכו על ידי היצואן בחו"ל. בהסתמך על מסמכים אלה, נתן מכון היין את אישורו לשחרור המשקאות ממחסני הערובה. במילים אחרות, הושלמה פעולה של ייבוא משקאות בהסתמך על מסמכים מזויפים שהוכנו על ידי עובדת בנאשמת 13, על פי הנחייתו של הנאשם 6, אשר היה עובד בכיר בנאשמת 13. המדובר הוא בפעולה של ייבוא אשר לשם השלמתה נדרש האישור של מכון היין. פעולת ההשלמה שביצע הנאשם 6 הייתה חלק מתהליך הייבוא והיא נעשתה בכוונה לעקוף כל הגבלה או תקנה בדבר ייבוא המשקאות ביבוא מקביל. כל זאת נאמר באופן ברור וישיר בעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה הנאשם 6. הוראות סעיפים 2 ו-3 לאישום השני אינן משאירות מקום לספק: הנאשם 6 סייע, הביא לביצוע עבירה לפי פקודת המכס, היה מעורב בעבירה על ידי מעשה, במישרין ולכן לפי סעיף 218 לפקודת המכס, "רואים אותו כאילו עבר אותה עבירה ויהא בר עונשין בהתאם לכך".
6. אשר על כן, יש להרשיע את הנאשם 6 בעבירה של סיוע להברחה.

סוף דבר

1. אישום מס' 1 - אני מזכה את הנאשמים 5 ו-13 מעבירות הברחה לפי סעיף 211 לפקודת המכס ומעבירות הלבנת הון לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון.
2. אישום מס' 2 - אני מזכה את הנאשם 6 מעבירות של הלבנת הון לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון ומרשיע אותו בעבירות של סיוע להברחה, עשרות עבירות לפי סעיף 211 (א) לפקודת המכס.
3. אישום מס' 3 - אני מזכה את הנאשמים 6 ו-15 מעבירות לפי סעיפים 3 ו-4 לחוק איסור הלבנת הון.

כל אחד מהצדדים יודיע לבית המשפט, תוך 7 ימים, את עמדתו לגבי הצורך בקבלת תסקיר משלים לעונש, מטעם שירות המבחן.

בהסכמת הצדדים תשלח הכרעת דין משלימה זו לצדדים, באמצעות נט המשפט.

ניתנה היום, י"א סיוון תשע"ז, 05 יוני 2017, בהיעדר הצדדים