ת"פ 49956-03-15 מדינת ישראל ואח' נ' מלול (עצור בפיקוח) ואח'

בפני כב' השופט ישראל פבלו אקסלרד

הגשת האזנות סתר

בדיון שהתקיים היום, ביקשה המאשימה להגיש כראיה בקשות למתן היתר להאזנת סתר, הצווים שניתנו בעקבות הבקשות ואת תוצרי ההאזנות. ב"כ הנאשמים 5-8 (להלן בהחלטה זו: "הנאשמים"), עו"ד אשר אוחיון, התנגד לבקשה. טענות הצדדים תועדו בפרוטוקול המוקלט, שטרם תומלל.

ב" הנאשמים טען כי יש להגיש מסמכים מקוריים ולא צילומים, כי אין מקום להגיש את הבקשות באשר מפורטים בהן חשדות נעדרי בסיס והם אינם יכולים להיות מוגשים כראיות, כי בבקשות קיימות "השחרות" שלא ניתן לדעת מה נרשם לפני שנעשו, כי ההיתרים נעדרי תוקף חוקי באשר לא פורטו בהם התאריכים שהותרו להאזנה, כי לא ניתן לדעת אם כל היתר מתאים לבקשה אליה הוא צורף, וכי המדובר הוא בחוק שבו האזנת סתר היא חריג לכלל האוסר האזנת סתר ולכן יש לפרש את החוק בצמצום.

מנגד טען ב"כ המאשימה כי ה"השחרות" נעשו בשל קיומן של תעודות חיסיון לגבי פרטים מסוימים בחקירה וכי לאור תעודות החיסיון, צולמו הבקשות המקוריות וה"השחרות" נעשו על גבי הצילום וכי לכן לא ניתן להגיש את המקור. עוד נטען, כי אמנם התאריכים לא פורטו בהיתרים עצמם, אך הם ניתנו מכוח הבקשות והם מתייחסים לתאריכים שבבקשות.

לעניין ה"השחרות" השיב ב"כ הנאשמים כי אין תיעוד לפעולת ההשחרה ולכך שהיא מתייחסת לתעודות חסיון. לעניין התאריכים השיב הסנגור, כי בשום מקום בהחלטות להתיר את ההאזנה לא נרשם כי "ניתן צו כמבוקש", באופן שניתן יהיה להתייחס למפורט בבקשה עצמה.

סעיף 6(ה) לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 מורה, בין היתר, כי "בהיתר תפורש תקופת תוקפו". לא יכולה להיות מחלוקת כי בכל היתרים שבפניי, לא נרשמו במפורש תאריכים בהם יהיה כל היתר בתוקף. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שההיתר ניתן בנוסח הקבוע בטופס 1 לתוספת לתקנות האזנת סתר (בקשה להיתר האזנה), תשס"ז-2007. לא רק זאת, אלא שעל פי אותו הטופס, הבקשה והחלטת בית המשפט המתיר את האזנת הסתר הינם מקשה אחת. יתכן והיה מקום להוסיף, בטופס שנקבע בתקנות, רובריקה מיוחדת לציון תוקף ההיתר. ואולם, בנוסח ההיתרים כפי שנחתמו על ידי בית המשפט הנכבד אשר נתן אותם, ברי כי ההיתר מתייחס לבקשה אשר בהסתמך עליה הוא ניתן. בצווים נרשם כי הם ניתנו "על סמך הבקשה שהוגשה לי" (שורה שנייה). לא רק זאת אלא שבצילומים השונים של הבקשה והצו, קיימות חותמות עגולות וקטועות של בית המשפט המצביעות על היותה של הבקשה, פיסית, חלק מהחלטת בית המשפט. החלטת בית המשפט לא ניתנה כך סתם, אלא על פי בקשה, אשר מפורטים בה התאריכים כנדרש.

אשר לטענה כי לא ניתן לדעת כי כל היתר קשור לבקשה אליה הוא צורף, הרי קיימת חזקת תקינותו של המעשה המנהלי ודי בכך, בשלב הזה וכל עוד לא יוכח אחרת, כדי להורות על קבלתם של הצווים והתוצרים.

אני מקבל את טענת ב"כ המאשימה כי לא ניתן היה להציג את המקור של הבקשות והצווים, לאור הצורך לבצע "השחרות" בשל תעודות חסיון. ככל שבפי הסנגור טענה כי יש להסיר חיסיון כזה או אחר, יוכל לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך.

למרות קביעתי דלעיל, אני מוצא לנכון לקבל את טענת הסנגור לפיה אין מקום להגיש את כל דפי הבקשות, באשר קיימים בהם נימוקים שונים אשר תכנם אינו יכול לבוא כראייה בפני בית משפט זה. על כן, יש מקום להורות על הגשת העמוד הראשון של הבקשה, בו מצוינים התאריכים שבהם הותרה ההאזנה, ואת ההיתר עצמו. כמובן שבנסיבות אלה, יוגשו תוצרי ההאזנות כראיה.

בדיון הבא יושב הקלסר לב"כ המאשימה על מנת שתוגשנה הראיות בהתאם לאמור לעיל.

המזכירות מתבקשת לשלוח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ו, 07 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.