התובעים עותרים לביטול החלטות ופסקי דין אזרחים שניתנו בעניינם, בטענה כי אלה התקבלו במרמה. לשיטתם, יש להעניק להם "משפט חוזר אזרחי". האם עמדו בנטל לבסס טענתם או שמא יש לסלק התובענה שהגישו על הסף? זו השאלה המרכזית הניצבת בפני. לצידה ניצבת השאלה האם יש לאפשר את המשך ניהול התביעה נגד נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה (שהיא אחת הנתבעות), והאם יש ליתן "צו חוסם", שימנע מהתובעים להגיש תביעות נוספות מסוג זה.

1. התובעים, שאינם מיוצגים, הם בני זוג הטוענים שנפלו קורבן לתרגיל עוקץ שנעשה להם על-ידי עורכי דין ומתווכים בשנת 1999 ואילך. הם הגישו מספר הליכים משפטיים ובעקבותיהם נחתם בשנת 2004 שטר חוב. והנה, בוצעו כלפיהם "פעולות פליליות ואף פשעים" (פסקה 14 לכתב התביעה) ואלה הובילו אותם, כהגדרתם, ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. לדבריהם, בין האחראים למצבם יש למנות פרקליטים ושופטים שפגעו בזכויותיהם, והכול תוך מרמה.

2. ברקע התביעה הנוכחית הליכים משפטיים שונים ורבים, שלצורכי החלטה זו, אין צורך לעמוד על כולם בפירוט, והדברים יוצגו בקצירת האומר:

א) בשנת 2009 הגישו התובעים כתב תביעה לבית משפט זה (ת"א 1916-09) המופנה נגד 11 נתבעים, ובהם הנהלת בתי המשפט, בנקים ושופט. התביעה הייתה על סך למעלה משלושה מיליון ₪, והיא הוכתרה ככזו שמהותה "כספית/נזיקית/תרמית/קבלת כספים במרמה/השבת כספים". התובעים ביקשו לחייב את הנתבעים 7-1 (בתביעה שם) בהשבת סכום התביעה, ולהורות על ביטול שטר החוב מיום 20.10.04.

בד בבד עם הגשת כתב התביעה עתרו התובעים לפטור מאגרה. בקשתם נעתרה (ביום 22.12.09) על ידי כב' רשמת בית המשפט, כתוארה אז, נחליאלי-חיאט. המדינה ערערה על החלטה זו, וערעורה התקבל (ביום 11.3.10) בבית משפט זה על-ידי כב' השופטת צ'רניאק (ע"ר 7401-02-10). נפסק ש"הענין יוחזר לדיון בפני כב' הרשמת אשר תאפשר למדינה להשלים את טיעוניה על פי כלל המסמכים שהוסיפו המשיבים לאחר שנתנה את תגובתה."

מאז נתקיימו הליכים שונים ונתקבלו החלטות שונות בנושא האגרה; והמבקש לעמוד עליהם יעיין בהחלטת כב' סגן הנשיא שנלר (מיום 21.12.15), שהתובענה העיקרית הועברה לטיפולו. כב' סגן הנשיא עמד על כך שלכאורה קיים חוסר מעש מצד התובעים, וסוגיית האגרה לא הוסדרה עדיין. הוא דחה את טענת התובעים כי החלטת כב' הרשמת בעניין האגרה לא בוטלה (ראו בעמ' 5 להחלטה). על רקע זה, לא ניתן יהיה להתקדם בבירור התובענה ללא החלטה בעניין האגרה, ולכן הסוגיה הועברה לטיפול כב' הרשמת, כתוארה אז, פלינר. כב' הרשמת פלינר דחתה את הבקשה לפטור מאגרה (ביום 17.2.16), והערעור על החלטתה (ע"ר 57316-02-16) נדחה (ביום 31.5.16) על-ידי כב' השופט, כתוארו אז, ברנר. נקבע כי "אין כל יסוד לטענה כאילו החלטת הפטור נותרה על כנה ואף הפכה חלוטה" (פסקה 9 לפסק הדין), שכן כב' השופטת צ'רניאק קיבלה את הערעור.

התובענה נמחקה לבסוף על ידי כב' הרשם מאור (ביום 9.2.17) בשל אי תשלום אגרה. הערעור שהוגש על החלטה זו (ע"ר 54206-03-17) נמחק על הסף.

ב) ת"א 27039-04-10 הוא גלגולה של תביעה שהוגשה על ידי התובעים לבית משפט השלום באשקלון (ת"א 1845/07) בו נתבעו, בין השאר שופטים ורשמת הוצאה לפועל. התובעים טענו שם כי החלטה שיפוטית בעניינם הושגה בתרמית. התביעה הועברה (ביום 2.12.07) על ידי נשיאת בית המשפט העליון (כב' הנשיאה ביניש) לבית משפט השלום בראשון לציון (שם קיבלה את המספר הסידורי 5843/07), ולאחר מכן לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (שם קיבל את המספר הסידורי ת"א 27039-04-10).

גם הפעם ניתן לתובעים פטור מאגרה (כשהתובענה מצויה הייתה בראשון לציון). המדינה טענה כי לא קיבלה את יומה, ולכן החליט כב' השופט תמיר (ביום 31.5.12) שיש לשוב ולדון בבקשת הפטור. ננקטו כמה הליכים בעניין זה, וביום 21.7.13 הורה כב' השופט תמיר על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש.

3. ומכאן לתביעה שלפני.

התובעים הגישו תובענה זו שמהותה "תרמית כלפי ביה"מ בכדי לקבל דבר במרמה" וכמו כן הם עתרו לחייב הנתבעים לשלם להם ביחד ולחוד 100,000 ₪. בתביעתם נטען שיש לקבוע שהחלטות הפטור מאגרה שניתנו להם שרירות וקיימות, ושהנתבעים 5-1 (פרקליטות המדינה מחוז תל אביב (אזרחי), מדינת ישראל, ופרקליטים שונים) "השיגו בתרמית" את ההחלטות השיפוטיות בעניין האגרות. עוד ביקשו לקבוע כי ביכולת הנתבעים "להשיג באמצעות תרמית ועדות שקר כל פסק דין כנגד כל אזרח תמים במדינת ישראל מבלי לאפשר לאותו אזרח תמים להתגונן מפני ההליך שפתחו נגדו". בית משפט זה התבקש להורות לחקור את הטענות נגד פרקליטות המדינה ונגד המערכת השיפוטית, נושאי משרה, שופטים ורשמים וכונסי נכסים, שקיים ביניהם, על פי הטענה, קשר פסול.

התובעים מציינים, בכל הנוגע בהליך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שהחלטת כב' הרשמת הפוטרת אותם מאגרה מעולם לא בוטלה; הערעור על החלטתה התקבל מבלי שראו כלל את כתב הערעור; הוא הושג בתרמית שביצעה הפרקליטות, תוך קשר פסול עם המערכת השיפוטית ותוך הטעייתה. גם בבסיס החלטות אחרות עומדות הטעיה ועדויות שקר.

ובכל הנוגע בהליך שהחל בבית משפט השלום באשקלון, גם כאן טוענים התובעים למרמה. הפעם שינתה הפרקליטות את "שיטת התרמית" ובמקום להגיש ערעור על ההחלטה לפטור אותם מאגרה, היא ניצלה את העברת ההליך לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו והצליחה להטעות את בית המשפט, כשטענה שלא הייתה לה הזדמנות להגיב על בקשת הפטור מאגרה, בעוד שבפועל כן ניתנה לה ההזדמנות הזו. מדובר בתרמית ובעדות שקר, המצדיקות את ביטול ההחלטות הנוספות שהתקבלו בתיק זה.

אשר למרכז לגביית קנסות, התובעים ביקשו להורות על השבת כל הכספים שנגבו מהם באמצעותו; ואשר לנציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, זו צריכה לחקור את הטענות נגד פרקליטות המדינה והמערכת השיפוטית, ואת הקשר הפסול ביניהם.

התובעים טוענים כי בחרו במסגרת הדיונית של הגשת תביעה לביטול החלטות שיפוטיות שהתקבלו במרמה בהתאם להלכה של בית המשפט העליון, ולפיה טענות מסוג זה יש להעלות בפני בתי המשפט בהם התקבלו.

4. המבקשים (שהם הנתבעים 8-1 בתביעה) הגישו את הבקשה שלפני לסילוק התביעה על הסף, וזאת, בין השאר, מחמת מעשה בית דין והעדר עילה ושימוש לרעה בהליכי משפט.

לטענת המבקשים, מדובר בתובעים סדרתיים המנהלים עשרות רבות אם לא מאות הליכים בערכאות השונות ברחבי הארץ. התובעים מבקשים לבטל החלטות שיפוטיות חלוטות, בטענה שהתקבלו במרמה, אך הם לא עומדים בדרישות שהעמידה הפסיקה לצורך כך. עליהם להציג ראיות בעלות משקל ממשי לביסוס טענת התרמית; עוד עליהם להראות שמדובר בראיות חדשות, שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה בזמן אמת, ושיש בכוחן להוביל לשינוי התוצאה. כזאת לא עשו התובעים, וטענותיהם למרמה כזאת או אחרת הן חסרות יסוד. לכן, התביעה היא חסרת עילה.

בנוסף, התובעים מנצלים את הליכי המשפט לרעה. הם הגישו שורה של בקשות לביטול החלטות שיפוטיות חלוטות בעניין בקשתם לפטור אותם מאגרה. בנוסף, הם הגישו בשלוש הזדמנויות שונות תביעות לביטול פסקי הדין מחמת תרמית. שתי תביעות הוגשו לבית משפט זה, ובה הועלו טענות זהות לאלה המועלות כעת (ת"א 3888-05-10 ות"א 10541-10-12). התביעה השלישית במספר הוגשה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז (ת"א 55396-01-14), הליך שבסופו של יום התובעים עצמם ביקשו את מחיקתו. התביעה הזו היא הרביעית במספר, ומדובר בניצול לרעה של הליכי משפט המצדיק אף הוא את סילוק התביעה על הסף.

בנוסף, המבקשים טוענים שהתנהלותם הדיונית של התובעים מצדיקה הוצאת צו חוסם שימנע מהם הגשת כל תובענה, בקשה או ערעור הנוגע בהחלטות בעניין תשלום אגרת בית משפט מושא ההליכים המפורטים בבקשה. לשיטת המבקשים לא ניתן לסבור שאמצעי מידתי יותר כמו הוצאות משפט ירתיע את התובעים, שכן כבר הוכח כי אין בו די, והתובעים הגישו עשרות בקשות והליכים סביב עניין האגרה, והמשיכו לעשות כן גם כשחויבו בהוצאות.

גם נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות עתרה לסילוק התביעה נגדה על הסף. היא נדרשה לתלונות התובעים ומצאה שאין בהן ממש. עוד טוענת הנציבות כי בית משפט זה אינו מוסמך ליתן את הסעד המבוקש על ידי התובעים, ולהורות לה להוסיף ולחקור את עניינם.

5. התובעים, הלוא הם המשיבים, מתנגדים לבקשה. לשיטתם בוצעו כלפיהם מעשי תרמית מצד הפרקליטות, וגם מצד "מערכת בית המשפט המחוזי בת"א" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 1.11.18). הפרקליטות, על פי הטענה, באמצעות בתי המשפט, השיגה פסק דין באופן פסול, "ובמרמה כנגד בעלי דין מבלי לאפשר להם להתגונן ותוך כדי הסתרת ההליך מאותם בעלי דין" (עמ' 11 לפרוטוקול). לא נתקבלו בעניינם החלטות חלוטות בעניין האגרה, שכן החלטות אלה הן תוצר תרמית. טענות המשיבים לא נדונו מעולם לגופן, ולא ניתנה להם האפשרות להעיד עדים בעניין זה. לכן, יש לדון בתביעה שהגישו. כתב הערעור על החלטת כב' הרשמת, כתוארה אז, נחליאלי חיאט, שפטרה את התובעים מאגרה, לא נמסר להם והוסתר מהם. מכל מקום אין להכריע בבקשה לסילוק בטרם תתקבל החלטה בבקשת התובעים לזמן עדים, ובכלל זה את הפרקליטים שהיו בדיון, כדי שניתן יהיה לזרות אור על הנסיבות בהן התקבל פסק הדין של כב' השופטת צ'רניאק. עוד יש להבהיר את פסק דינה, כדי שיובהר האם בוטל הפטור מאגרה, שניתן על-ידי כב' השופטת נחליאלי חיאט, אך הבהרה שכזו לא ניתנה עד עצם היום הזה. בנוסף, טוענים התובעים, שכב' השופטת צ'רניאק פעלה בניגוד לדין עת המשיכה בניהול ההליך בעניינם למרות שהם ביקשו את פסילתה מלשבת בדין.

אשר לסעדים המבוקשים נגד נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, אין להשלים עם מצב בו הפרקליטות היא המייצגת בהליך שלפני את הנציבות, שבתורה מבקרת אותה. ואילו המרכז לגביית קנסות, גובה מהמשיבים כספים שלא כדין. הליכי גבייה אלה צריכים להיות מופסקים ולכל הפחות מעוכבים, ויש להורות למרכז לפרט את הכספים שכבר גבה מהתובעים.

6. הטיפול בתיק זה היה כרוך במספר ניכר של בקשות. רוב הדרך הדיונית בהליך זה נעשתה על-ידי כב' השופטת ביבי, שנדרשה לבקשה לסילוק על הסף בדיון מיום 15.10.17. בסוף הדיון ניתנה ההזדמנות לתובעים להגיש מסמך בעניין הליך הפטור מאגרה שהתנהל בפני כב' השופט תמיר (וקודם לכן). מועד זה הוארך מעת לעת, כשבינתיים הוגשו מספר בקשות לפסלות שופט, ונדונה בקשה להעביר את בירור התובענה מחוץ למחוז תל-אביב-יפו. התיק הועבר לטיפולי (בתאריך 19.7.18) וניתנה אורכה נוספת לתובעים להגשת מסמכים עד תאריך 6.9.18. קבעתי דיון בבקשה לסילוק על הסף לתאריך 11.10.18, ודחיתי את בקשת הנתבעים לבטל אותו, שכן סברתי שראוי ליתן למבקשים, שאינם מיוצגים, את האפשרות להעלות טענותיהם על-פה בפני המותב החדש. הגיע מועד הדיון, אך לא נרשמה התייצבות מטעם התובעים. התברר שרק בבוקר מועד הדיון הם הגישו בקשה לדחות אותו, שכן היה עליהם להיות בדיון אחר בבית משפט בחיפה. לפנים משורת הדין נקבע דיון נוסף בבקשה, וזה התקיים בתאריך 1.11.18, ובו חזרו הצדדים על טענותיהם.

7. הגיעה אפוא העת להכריע בבקשה.

8. התובעים עותרים, למעשה, לקיומו של "משפט חוזר". כפי שציין פרופ' בן-נון במאמרו "משפט חוזר אזרחי ופלילי – הדין הנוהג ומגמות חדשות" המשפט יב 37, 38 (תשס"ז):

"משפט חוזר" משמעו החזרת ההליך המשפטי אל נקודת הראשית שלו, וזאת לאחר שההליך התקדם מנקודה זו הלאה, בדרך כלל לאחר שפסק הדין בעניין הפך לחלוט. חזרה זו אל "נקודת הראשית" אינה אקט שגרתי. על מנת לשוב ולדון במה שכבר נדון – ולא פעם אף הוכרע – יש צורך בסיבה של ממש.

במקרה הנוכחי אין לנו עניין במשפט החוזר הפלילי (ראו סעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה; סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), אלא בחברו האזרחי. "בדין החרות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי, אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף היעדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק-דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין" (ע"א 4682/92 עזבון המנוח שעיה, ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366 (2000) בפסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט, כתוארו אז, מצא)).

המשפט החוזר הוא אמצעי חשוב לתיקון טעויות שיפוטיות, אך יש לגשת אליו בזהירות. נדרשת

"סיבה של ממש" כדי לסטות מעקרון סופיות הדיון ולאפשר פתיחתם של הליכים משפטיים חלוטים וסופיים. סיבה שכזו יכולה להיות מרמה שהובילה למתן פסק הדין, שהרי כידוע המרמה שוללת הכל כשם שהיא משחיתה הכול (Fraus Omnia Corrumpit). על המבקש לבטל את פסק הדין או את ההחלטה השיפוטית נוכח טענה למרמה לפנות אל בית המשפט שאמר את דברו בעבר על בסיס המרמה, כדי שהוא זה שיבטלו (הדברים בוארו עוד בבג"ץ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין האזורי חיפה, פ"ד יג 1490 (1959) בצו שהוציא כב' השופט זילברג ולו עמוד אחד; וראו לאחרונה את החלטת כב' השופט גרוסקופף ברע"א 4582/18 בלורן יבוא ושווק פריזול בע"מ נ' עו"ד גיא גיסין – מנהל מיוחד של החברות טופז אומנות (פורסם במאגרים; 2018; בפסקה 15 להחלטה)).

9. בית המשפט העליון הציב רף גבוה בפני המבקשים לבטל הכרעה שיפוטית אזרחית חלוטה בגין מרמה. עמדה על כך כב' השופטת ארבל בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פ"ד סג(3) 612 (2010), שציינה כי על הראיות המבססות את טענת המרמה להיות בעלות משקל ממשי: "התנאי הראשון לביטול פסק דין חלוט הוא אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה. מובן כי לא כל טענה בעלמא כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר או מסמך שהוגש הינו מסמך מזויף יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיום משפט חוזר בהליך" (שם, בפסקה 12 לפסק הדין). והוסיפה ופסקה כב' השופטת ארבל (שם):

בשלב ראשון על מבקש הביטול להביא ראיות בעלות אמינות לכאורית המבססות את טענת התרמית. לאחר מכן יכול הצד השני לבקש את סילוק התביעה על הסף. הטענות בשלב זה יכולות להיות כי לא הוכחה תרמית אפילו לכאורה; או כי לא התקיימו תנאים אחרים כגון חיוניות הראיה או היותה חדשה (ועל כך בהמשך הדברים). אם נדחית הבקשה והתביעה נידונה לגופה יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי. רק לאחר מכן, אם אכן הוכחה התרמית ואף הוכחו יתר התנאים הנדרשים יינתן האישור להליך המשפט החוזר עצמו [...]. המטרה של תהליך זה הינה לחסוך בעלויות של הצדדים ובזמנו של בית המשפט ולא לקיים דיונים שלא לצורך.

עוד יש לבדוק האם טענת המרמה יכולה להוביל לתוצאה שיפוטית שונה, שאחרת אין טעם בקיומו של משפט חוזר (שם, בפסקה 13). בנוסף "מובן כי אם טענת המרמה הועלתה ועמדה לנגד עיניו של בית המשפט בהתדיינות הראשונה והיא נדחתה על ידו, לא ניתן לשוב ולהעלות את טענת המרמה במסגרת תביעה לביטול פסק דין...כמו כן נפסק כי אם בהתדיינות הראשונה דחה בית המשפט בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור שיבססו טענת מרמה, לא ניתן לעקוף החלטה זו על-ידי הגשת תביעה" (שם, בפסקה 14). ואשר לטענות שלא הועלו בהתדיינות הראשונה "הפסיקה דורשת במקרה כזה להוכיח שהראיות המוכיחות את טענת המרמה מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה, או על ראיה החיצונית למשפט עצמו" (שם, בפסקה 15). יחד עם זאת דרישה זו של השתדלות סבירה חייבת לקבל מובן ומשמעות "באופן שיתיישב עם עקרונות הצדק" (שם, בפסקה 20). ולבסוף "לצד האיזון שיש לערוך במסגרת פרשנותו של התנאי בדבר שקדנות סבירה, סבורני כי יש להותיר פתח לסטייה מתנאי זה במקרים בעלי חשיבות ציבורית או עוול משמעותי לאחד מהצדדים" (שם, בפסקה 22).

10. האם התובעים עומדים בנטל העומד בפניהם נוכח פסיקתו של בית המשפט העליון?

התובעים טענו למרמה, אך בטענות אין די. עליהם להציג ראיות בעלות משקל, היכולות לבסס מרמה. לשיטתם, נפלו פגמים בהליכים שהתנהלו בעניינם בסוגיית האגרה, אך לא נראה שהפגמים הנטענים הם מרמתיים במהותם. הווייתם היא ערעורית. יש להיזהר מפני מתן מובן רחב מידי ליסוד המרמה, כך שיכלול גם טענות ערעוריות, שאחרת יופר האיזון הראוי בין כלל סופיות הדיון לבין מחויבות שיטת המשפט לעשיית הצדק. טענות ערעוריות במהותן צריכות להתברר באפיק הערעורי, ואין הן מצדיקות עריכת משפט חוזר אזרחי.

טלו את טענת התובעים לפיה פסק הדין של כב' השופטת צ'רניאק, שהורה להחזיר את הדיון בפטור מאגרה לכב' השופטת נחליאלי-חיאט, הושג במרמה. לשיטתם, פסק דין זה הושג במחטף. אך למעשה, התובע אינו חולק על כך שהוא עצמו נכח בדיון בערעור בפני כב' השופטת צ'רניאק. מכאן שלא דובר ב"מחטף" כזה או אחר שעשה בעל דין בהליך האזרחי. ואפילו אם היה מדובר ב"מחטף" הרי שעל פני הדברים ניתן יהיה לטפל בו במסלול הערעורי, שעה שהצד להליך מודע לקיומו. ובסופו של דבר הדיון בנושא האגרה המשיך להתנהל, ונדרש לו סגן הנשיא שנלר, וכב' השופטים פלינר וברנר. המותבים השונים שנדרשו לנושא עשו כן לאחר פסק דינה של כב' השופטת צ'רניאק. הם נתנו לו מובן ופירוש. כל שניתן היה לטעון בעניין נטען בפניהם. אני מבין שהתוצאה אינה מניחה את דעתם של המערערים אך בין השתלשלות זו לבין מרמה ארוכה הדרך.

במאמר מוסגר אציין שהתובעים טענו כי לא התקבלה החלטה בבקשתם להורות לכב' השופטת צ'רניאק להבהיר את פסק דינה (מיום 11.3.10) אך בית משפט זה (חברתי כב' השופטת ביבי) החליט (ביום 19.10.17) כי אין הוא מוסמך ליתן הסעד המבוקש. ומכול מקום, וגם לגופם של דברים, כב' השופט ברנר כבר פסק שמשמעות פסק דינה הוא קבלת הערעור בעניין האגרה (ראו לעיל בסוף פסקה 2(א) להחלטה זו). ואם סברו התובעים כי קביעה זו בטעות יסודה, הרי שהמזור לעניינם היה במישור הערעורי, ולא במישור ביטול פסק דין מחמת מרמה.

11. מכאן שהתובעים לא צלחו אפילו לא את התחנה הראשונה במסעם לעבר המשפט החוזר האזרחי. לא רק שלא הוצגו על ידם ראיות המבססות מרמה, אלא שלא הוצגו על ידם ראיות המבססות פוטנציאל מרמה.

ממשיכים התובעים וטוענים כי יש להורות על חקירת הפרקליטים השונים והגורמים הנוספים שהיו מעורבים בעניינם, וזאת כדי שיוכלו לבסס את טיעון המרמה שלהם. אולם לא זה סדר הדברים הנכון. הסדר אינו נטען ונעשה, אלא נעשה ונטען. הנטל הראייתי לביסוס מרמה מוטל על הטוען לה. על המבקש להתגבר על סופיות הדיון בטענת מרמה לעשות ולהציג ראיות, או פוטנציאל ראייתי. בטענות אין די. אני מוכן לקבל כי כאשר מוצגות ראיות בעלות פוטנציאל כבד דיו, אפשר יהיה להפוך את נטל הראיה, ולדרוש ממי שעיקר המידע מצוי ברשותו להציגו. אולם, גם בעניין זה לא ניתן לפרוץ את הסכר. אם בכל פעם שטוען אדם למרמה בהליך סופי נצעיד צדדים, עדים ומייצגים אל דוכן העדים, גם כשאין בבסיס טיעונו ראיות ממשיות, לא יוותר מעקרון סופיות הדיון שריד ופליט.

ואכן, על רקע זה ניתנה לתובעים ההזדמנות למצוא ראיות ולהציגן. ניתנה להם שהות של למעלה משנה לעשות כן. שהות ניתנה וראיות אין. במענה לעניין זה ציינו התובעים כי חלפו שנים הרבה מאז התבררו התיקים שלהם, וחסרים בהם מסמכים וראיות מהותיות. כך, ניסיונם שלהם לאתר את תיק בית המשפט שהועבר מאשקלון (ת"א 1845/07) לבית משפט השלום בראשון לציון לא צלח. הוא הדין ביחס לתיק שהועבר לבית המשפט בתל-אביב. לכן, הגישו בקשות לשחזור התיק, ופניותיהם בעניין זה לפרקליטות לא הועילו. במהלך הדיון בפני ציינה נציגת הפרקליטות בתגובה כי התיק פתוח במלואו בנט המשפט. כך או כך, אין בפני ראיות לתרמית, וגם לא ראשית ראיה לתרמית. ואין כל סיבה וטעם להורות לנציגי הפרקליטות להתייצב לחקירה או לפתוח במסע לשחזור תיק לצורך משפט חוזר אזרחי, כשהטענות שמעלים התובעים הן ערעוריות במהותן.

12. המבקשים עומדים על דחיית התביעה, אך בנסיבות אלה, יש להורות על מחיקתה מכוח תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. "מאליו מתבקש, שבאין עילת תביעה דין התובענה להימחק, ולא להידחות, שהרי לא התקיימה הכרעה לעיצומן של הזכויות והחובות שבין הצדדים" (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי: הלכה ומעשה 642 (כרך ראשון; 2007)).

13. המחיקה של התובענה על הסף נוגעת בטענות שהעלו התובעים נגד הנתבעים 7-1. נותרו אפוא שני נתבעים נוספים: המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות (נתבע 8) ונציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות (נתבע 9). שעה שנמחקה התביעה נגד יתר הנתבעים, יש להורות על מחיקתה גם ביחס לנתבעים אלה. הסעד שהתבקש בתביעה נגד המרכז לגביית קנסות (פסקה 16 לכתב התביעה) נגזר מביטול פסקי הדין שניתנו בעניינם, ומשעה שאלה לא בוטלו, ממילא אין כל בסיס לניהול התובענה ביחס למרכז.

אשר לנציבות הביקורת, הסעד המבוקש הוא להורות לה (לצד הנהלת בתי המשפט והיועץ המשפטי שלה) לחקור את הטענות נגד פרקליטות המדינה, המערכת השיפוטית ונושאי משרה בה. אלא שסעד זה אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה, שכן עניינו בדיקת שיקול דעת מינהלי להורות על בדיקה או להימנע ממנה.

בכל הנוגע בנציבות טענו התובעים כי אין זה ראוי שהפרקליטות תייצג את הנציבות שעה שזו מעבירה עליה ביקורת. אין בכוונתי להיכנס לעובייה של קורה זו. זאת משום שנציב הביקורת, כב' השופט (בדימ') רוזן, הגיב בעצמו וביקש לסלק על הסף את התביעה נגד הנציבות. בבקשה נטען כי הסעד להורות לנציבות לחקור בעניין כזה או אחר אינו נופל לגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה. לגופם של דברים צוין שביום 20.2.17 דחתה הנציבות את תלונתו של התובע, "לאחר שלא נמצא כי זו העלתה כל פגם בהתנהלות הפרקליטות בעניינו" (פסקה 5 לבקשה). בקשת התובע לעיון חוזר נדחתה אף היא. משנדרשה הנציבות לסוגיה, והחליטה את שהחליטה, הרי שאין עוד מקום להמשיך בבירור במסגרת התובענה. בית משפט אזרחי זה אינו יושב כערכאת ביקורת מינהלית על החלטות הנציב.

על רקע זה דין התובענה להימחק על הסף גם ביחס לנתבעים 9-8.

14. נותרה עתירת הנתבעים להוציא צו חוסם נגד התובעים, שימנע מהם להגיש כל תובענה או בקשה או ערעור או כל הליך אחר העוסק בהחלטות שניתנו בעניין תשלום אגרת בית משפט בהליכים הבאים: ת"א 1916/09 (מחוזי ת"א) לרבות כל הערעורים הקשורים בו; ת"א 27039-04-10 (שלום ת"א) לרבות גלגוליו הקודמים; ת"א 3888-05-10 (מחוזי ת"א); ת"א 10541-10-12 (מחוזי ת"א) לרבות כל הערעורים הקשורים בו; ו-ת"א 55396-01-14 (מחוזי מרכז) לרבות כל הערעורים הקשורים בו.

הוצאת צו חוסם היא עניין חריג. היא מהווה פגיעה קשה ביותר בזכות הגישה לערכאות. יחד עם זאת, אין מנוס לעיתים, מלהוציא צו שכזה נוכח התנהלות דיונית פסולה של בעל דין. עמד על הדברים לאחרונה כב' השופט סולברג ברע"א 4716/18 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה (פורסם במאגרים; 2018 בפסקה 7 להחלטה)(להלן: עניין לוי):

לאחרונה העיר בית משפט זה,..., "מלשון סעיף 75 לחוק בתי המשפט נגזרת סמכותו הרחבה של בית המשפט ליתן כל סעד [...] לרבות צוים שונים ומגוונים נגד כל מתדיין המצוי לפניו [...] ככל שנקבע שלבית המשפט סמכות טבועה ליתן צו המונע מאדם הגשת תובענות לערכאות זרות, הדברים נכונים גם באשר למתן צו חוסם נגד ניהול הליכים בערכאות המקומיות, ואין טעם מבורר להבחין בהקשר זה בין אלה לאלה"[...]. מכל מקום, הלכה למעשה הכיר בית משפט זה לא פעם בתקפותם של צווים חוסמים אשר הגבילו במידה מסוימת את זכותו של מתדיין 'סדרתי' להגיש הליכים משפטיים, אם כאשר מדובר בניסיון לפתוח מחדש הליכים שנסתיימו, אם כאשר נעשה שימוש בלשון משתלחת [...], ואם כאשר המתדיין אינו עומד בחובתו לשלם הוצאות שנפסקו לחובתו.

יחד עם זאת, סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד. "לא למותר לציין, כמובן, כי גם אם קיימת סמכות, הרי שהשימוש בה צריך להישמר למצבים מיוחדים ונדירים, שבהם מתן צו שכזה הוא האמצעי המידתי ביותר" (שם, שם).

15. על רקע זה, וככל שההתנהלות הדיונית של התובע יכולה להצדיק באופן פוטנציאלי הוצאת צו חוסם, יש לבחון האם אין אפשרות לנקוט באמצעי מידתי יותר. תחילה יש לבחון האם אין מקום ליתן ביטוי ראוי להתנהלות הדיונית של התובע באמצעות הוצאות; לאחר מכן, וככל שתתקבל המסקנה שאין בהטלת הוצאות כדי להועיל, יש לבחון את האפשרות להימנע ממתן פטור מאגרה במידה ויבקש התובע להגיש הליך חדש בו אין הוא מחדש אלא מעלה בשנית ובשלישית את טענותיו הקודמות. וככל שמחסום האגרה לא יועיל, ניתן יהיה לשקול להתנות את בירור ההליך בהפקדת ערובה מצד התובע (וזהו למעשה, ובשינויים המחויבים, הצעד שננקט בעניין לוי). ואחרי ככלות הכול, ובמידה וממשיכים להיות מוגשים הליכים לבתי המשפט השונים באופן חסר תכלית, המשקף ניצול לרעה של הליכי המשפט, ניתן יהיה לשקול הוצאת צו חוסם, שגם אותו יהיה מקום לנסח בזהירות.

כמובן, שיש לעלות במדרג זה תוך הפעלת שיקול דעת. לעיתים עומדים למתדיין הסדרתי אמצעים לשלם הוצאות, אך הטלה סדרתית ונמשכת שלהן תפגע בו יותר מאשר צו חוסם. הדבר מטריד במיוחד במקרה שבו נראה כי לרשות התובע הסדרתי אמצעים אך אלה אינם רבים, ופגיעה בהם עלולה לפגוע בו בטווח הארוך ובתלויים בו. במקרה זה המשך הטלת הוצאות אכן תשמור על זכות הגישה לערכאות אך ייתכן שתפגע בזכויות ובאינטרסים אחרים שצריכים לקבל הבכורה. במקרה מסוג אחרון זה, יתכן כי צו חוסם הוא הפתרון הראוי. ובהקשר אחר, שעה שבאים ומכוננים דרישת ערובה עובר לנקיטה בהליך משפטי, יש לגבשה בזהירות (השוו וראו את חילוקי הדעות בבית המשפט העליון ברע"ב 8411/16 סלע נ' שירות בתי הסוהר (פורסם במאגרים; 2018)).

הנה כי כן, על בית המשפט השוקל הוצאת צו חוסם לנהוג בזהירות. כך בדרך כלל וכך במיוחד שעה שהתובעים מעלים טענות נגד התנהלות גורמי אכיפת החוק והרשות השופטת עצמה. במקרים שכאלה יש לשבת שבעה נקיים בטרם הוצאת צו חוסם, שכן הוצאתו עלולה לפתוח פתח לטענה כי מטרת הצו היא חסימת ביקורת נגד מי שמוציאו. אך גם במקרים אלה, אם גדשה הסאה ואין מנוס, צו חוסם בהחלט יכול לבוא בחשבון בבחינת מוצא אחרון.

16. בבואי ליישם הדברים לנסיבות המקרה הנוכחי, אינני סבור שהגיעה העת להוציא צו חוסם בעניינם של התובעים, כמבוקש על ידי הנתבעים.

ראשית, וכמובן, החלטתי זו כפופה להליכי הערעור, ואין לחסום דרכם של התובעים מלערער עליה (ולא נראה כי לכך כיוונו הנתבעים בבקשתם). אכן, צודקים הנתבעים בטענתם כי לא ניתן להסתפק במקרה זה בהטלת הוצאות. לא נראה שזו תהיה אפקטיבית בכל הנוגע בעניינם של התובעים, שהרי אלה הוטלו גם בעבר, ובכל זאת ננקטו הליכים הרבה מצדם בכל הנוגע בעניין האגרות.

הסיבה שבגינה לא נראה לי שבשלה העת להטיל צו חוסם מזדקרת שעה שאנו בוחנים את ההליכים שהגישו התובעים על פני ציר הזמן. כך, בכל הנוגע באי תשלום האגרה (בת"א 1916/09) ההליכים מפורטים בפסקה 13 לבקשת הנתבעים. והנה, רובם המכריע ננקט שעה שההליך העיקרי היה עדיין תלוי ועומד. התביעה נמחקה בסופו של דבר ביום 9.2.17 בשל אי תשלום אגרה. תביעה זהה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים נמחקה בגין אי תשלום אגרה. אשר לערעורים הקשורים בת"א 27039-04-10 (המפורטים בפסקאות 15 ואילך לבקשה) רובם המכריע הוגש עד שנת 2013 (כולל). ביוני 2015 הוגשה תביעה זהה שנמחקה בשל אי תשלום אגרה. עוד מציינים הנתבעים שלושה הליכים לביטול פסקי דין בשל תרמית (בשנת 2010; 2012; 2014) שנמחקו.

על רקע זה, אכן התובעים פעלו באינטנסיביות רבה, אך לא בכזו המצדיקה הוצאת צו חוסם, בעת הזאת. ככל שימשיכו להגיש הליכים בעניין זה, סביר להניח כי לא יזכו לפטור מאגרה, וניתן יהיה לחייבם בהפקדת ערובה לשם ניהול ההליך גופו. בידי הנתבעים כבר מצוי ריכוז מדויק של ההליכים שננקטו עד כה ושל תוצאותיהם, והם יוכלו להציגו בפני הערכאות השונות במידת הצורך, בקלות יחסית, ללא שיידרשו להתייחס לדברים לגופם.

ובכל זאת, אם יתברר כי התובעים ימשיכו להגיש הליכים בעתיד לבוא באותו העניין ממש, ניתן יהיה לשקול הוצאות צו חוסם. אני מקווה שלא יהיה בכך צורך, אך ככל שהדברים יגיעו לכך, ניתן יהיה להוציאו בלית ברירה. כרגע, שורת המידתיות אינה מצדיקה הוצאת צו חוסם.

17. סוף דבר, התביעה נמחקת בזאת (ביחס לכלל הנתבעים).

המזכירות מתבקשת לסגור התיק.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים 8-1 בסך כולל של 13,000 ₪. אי תשלום סכום ההוצאות תוך 30 יום ממועד מתן ההחלטה, יוסיף להן רכיבי ריבית והצמדה כחוק.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ט, 16 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.