1. לפני בקשה לסילוק על הסף של תביעה כספית העוסקת ברכישת השליטה בחברה הציבורית פולאר השקעות בע"מ ("פולאר"). התובעים טוענים שבוצעו כלפיהם עוולות שאלמלא כן לא היו מתקשרים בעסקה.

רקע

2. המשיב 1 (להלן: "התובע" או "פלדמן") הוא איש עסקים, תושב ואזרח ארה"ב. המשיבה 2 היא שותפות מוגבלת הרשומה בישראל ונמצאת בשליטתו של התובע (להלן: "התובעת" או "שותפות פ.ד").

3. המבקשת 1 (היא הנתבעת 1, להלן: "לידר") הייתה בעלת השליטה בפולאר עובר להתקשרות מושא המחלוקת. לידר נשלטה בעקיפין על ידי הנתבעים 4-2. נתבעים אלה גם כיהנו במועדים שונים כנושאי משרה בפולאר ובלידר.

4. העסקה בוצעה בדרך של הקצאה פרטית של מניות (נחתמה ביום 7.12.2006, הושלמה בחודש יולי 2007) למול חברה זרה המכונה "HFZ" (להלן: "הסכם הקצאת המניות" או "ההסכם"). בהמשך המחתה HFZ את זכויותיה לחברה ישראלית שתכונה "חברת פ.ד" וזו בתורה ביצעה המחאת זכויות נוספת, אל התובעת דכאן. כל התאגידים הנ"ל (HFZ, חברת פ.ד ושותפות פ.ד) הם בשליטתו של התובע.

5. לשיטת התובעים, הם התקשרו בעסקה לרכישת השליטה בפולאר, השקיעו הון בהיקף העולה על 200 מליון ₪ ונטלו הלוואות בנקאיות, כאשר אינם ערים לכך, ומוסתר מפניהם, שקיים קושי בנכס עיקרי של החברה: הזכויות בפרויקט המכונה "הולילנד". לטענת התובעים הסתבר בדיעבד, במסגרת הפרשה המכונה "פרשת הולילנד" וההליך הפלילי שהתקיים לגביה, כי היו מעורבים בפרויקט מעשים חמורים של שוחד והלבנת הון, עליהם ידעו או אמורים היו לדעת הנתבעים. טענות נוספות הועלו על ידי התובעים בעניין חברת "הזרע" אשר הוחזקה בחלקה על ידי פולאר.

בתובענה עותרים התובעים לפיצוי בגין נזקיהם הנטענים, בשים לב בפרט לירידת שוויה של פולאר מאז רכישת השליטה.

6. כלפי התביעה הוגשו שני כתבי הגנה, האחד מטעם הנתבעים 1, 3 ו- 4 והשני מטעם הנתבע 2 ("קלנר"). כמו כן הוגשה ע"י הנתבעים 1, 3 ו- 4 הודעה לצדדים שלישיים כנגד פולאר עצמה וכן כנגד מר דב וייס. כלפי האחרון נטען כי הוא אשר יזם ותיווך את הסכם הקצאת המניות וכי ככל שניתנו מצגים, עניין המוכחש ע"י המודיעים, הוא אשר נתן אותם. עניינה של ההודעה לצד שלישי נבחן בהחלטה (פס"ד חלקי) מיום 23.2.2018 שניתנה בתיק זה ובפסק דין מיום 25.3.2019 בע"א 3050/18, והוא אינו דרוש לצרכי החלטה זו.

7. בכתבי ההגנה דוחים הנתבעים את טענות התביעה מכל וכל ורואים בהליך משום תובענת סרק המוגשת בחוסר תום לב.

בין השאר הפנו הנתבעים לכך שתובענה דומה עד זהה הוגשה על ידי התובעים - כתביעה שכנגד - במסגרת תביעה שהגיש בנק דיסקונט לישראל בע"מ כנגד התובעים (ת.א. (מחוזי ת"א) 56500-07-13, להלן: "הליך 2013" או "ההליך הקודם"). אותה תביעה שכנגד נמחקה בהחלטה מיום 4.5.2015 (כב' השופט אטדגי) והוגש על כך ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 3895/15).

פרט לקיומו של הליך 2013 והערעור שהוגש בעניינו, נטען בכתבי ההגנה כי מדובר בניסיון של התובעים להגיש לנתבעים את החשבון עבור כישלונותיהם שלהם בניהול פולאר; כי הטענה שבבסיס התובענה חסרת שחר, הועלתה בחלוף שנים והינה טענה כבושה; כי הצדדים הרלבנטיים להסכם אינם בעלי הדין בתובענה; כי חלה התיישנות ולמצער חל שיהוי; כי קיימות הוראות בהסכם הקצאת המניות שיש להחילן לגבי ההליך; כי לא בוצעו מצגים וככל שבוצעו, הדבר לא היה על ידי הנתבעים; כי בהפניה שמבצעים התובעים להליך הפלילי אין כדי לסייע להם; ועוד.

8. לאחר שהושלמה הגשת כתבי הטענות הוגשה ע"י הנתבעים 1, 3 ו-4 (להלן בהחלטה זו: "הנתבעים" או "המבקשים"), הבקשה לסילוק על הסף מושא החלטה זו (להלן גם: "הבקשה").

חלק ניכר מהבקשה עסק בקיומו של הליך 2013. חלק זה אינו רלוונטי עוד, שכן בין מועד הגשתה של הבקשה לבין המועד בו הושלמה הגשת הטיעונים בה, נמחק (בהסכמה) הערעור שהוגש בבית המשפט העליון על פסק הדין בהליך הקודם. בהתאם, מחיקת התביעה (שכנגד) שהוגשה בעבר ע"י התובעים כנגד הנתבעים במסגרת הליך 2013, היא חלוטה והתובענה הנוכחית בין הצדדים נותרה בגפה.

9. לנוכח הדרך המרחיבה בה הועלו הטיעונים בבקשה, ניתנה ביום 24.4.2019 החלטה המדברת בעד עצמה, ובסופם של דברים מורה כי ככל שהמבקשים עודם חפצים בבקשה לסילוק על הסף, הם רשאים להגיש בתוך הזמן שנקבע, בקשה חדשה "מעודכנת, תמציתית, המתמקדת בעיקר בלבד (לרבות בבחירת הנימוקים) והיקפה נמוך באופן משמעותי מהבקשה שהוגשה". הוגשה בקשה מתוקנת ולאחריה טיעונים מעודכנים.

10. הטיעונים המובאים בבקשה לסילוק על הסף לאחר תיקונה, הם אלה:

1. העדר יריבות "מצד התובעים" כלפי הנתבעים.
2. העדר יריבות "מצד" הנתבעים.
3. העדר עילה לנוכח תוכנו של ההסכם.
4. התיישנות (ושיהוי).
5. התיישנות מצגים הכלולים בהסכם.
6. העדר עמידה בהוראות סעיף 16 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968 ("חוק המכר").
7. השתק ומניעות.
8. העדר פירוט בטענת התרמית.
9. הסדר הנושים של פולאר.

בתגובתם לתשובת התובעים, מוסיפים הנתבעים טעם המצדיק לשיטתם את סילוקה על הסף של התביעה, והוא:

1. התובענה אינה מבוססת על הפרה חוזית ומשכך אין זכות לסעד של פיצויים.

11. למעשה, בבקשה המתוקנת הושמטו טעמים ספורים בלבד מהבקשה במתכונתה המקורית. אין לומר כי מדובר בבקשה "תמציתית, המתמקדת בעיקר בלבד (לרבות בבחירת הנימוקים)". יוער כי התגובה לתשובה לבקשה, ארוכה מהבקשה עצמה (כפי שהיה אף ב"סיבוב" הקודם).

12. להלן תבחן הבקשה לפי רכיביה. כל אחד מהרכיבים משמעו במידה רבה, בקשה עצמאית לסילוק על הסף.

יובהר כי בנוסף לטיעוני-נגד קונקרטיים המועלים על ידי המשיבים-התובעים כלפי כל סוגיה, מועלות על ידם גם טענות כלליות לגבי הבקשה. בכלל האמור נדרשים המשיבים לכך שסילוק על הסף אינו סעד הניתן בשגרה, מתייחסים להעדרו של תצהיר לתמיכת טיעונים עובדתיים, ועוד.

העדר יריבות "מצד" התובעים

13. הנתבעים טוענים כי מניות השליטה בפולאר לא הוקצו למי מהתובעים, שכן מי שחתם על הסכם הקצאת המניות היה התאגיד הזר HFZ ומי שהוקצו לו המניות בפועל היא חברת פ.ד. משכך, לשיטת הנתבעים אין לתובעים יריבות ועילה למולם ואין יסוד לטיעון בכתב התביעה לפיו התובעים רכשו את השליטה בפולאר.

14. הנתבעים ערים לכך שבכתב התביעה צוין שהזכויות הומחו לשותפות פ.ד (היא התובעת) אך טוענים:

1. עת התובעים עצמם לא היו צד להסכם, הם אינם זכאים להגיש תובענה מכוחו;
2. בכל מקרה, ההמחאה לא בוצעה אל התובע (להבדיל מהתובעת), שליטתו העקיפה של התובע בתובעת אינה מקימה לו עילת תביעה, ובצירופו להליך יש משום התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת;
3. אמנם מועלות בכתב התביעה טענות לגבי מצגים לבר-חוזיים, אולם סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינו מאפשר להמחות עילה נזיקית. בהתאם, גם ההמחאה שבוצעה אל התובעת אינה יכולה להקנות לה עילת תביעה לגבי מצגי שווא.

15. בתשובתם לסוגיה זו מדגישים התובעים כי כתב התביעה מתייחס למצגים שנעשו במישרין כלפי התובע, כי על סמך מצגים אלה הסכים התובע לרכוש את השליטה בפולאר (ע"י ביצוע עסקת ההקצאה) וכי אין מדובר בתביעה כנגד פולאר בגין הפרת הסכם^[1]. לנוכח האמור, כך התובעים, אין לתובע כלל צורך בהמחאת זכות חוזית או נזיקית ואין רלוונטיות לטענת ההתעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בנוסף נטען, כי הדרך בה תואר הדין לגבי אי המחאת זכות בנזיקין, מחמיץ את ההלכות העדכניות בסוגיה זו. עוד נטען כי כתב התביעה כולל גם עילות נוספות ובהן לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

16. יצוין, כי בתשובתם מתייחסים התובעים גם לתשתית ראייתית ואחרת אשר לדידם מחזקת קיומם של מצגים ישירים בין הנתבעים לבין פלדמן (לרבות עדותו של קלנר בהליך בעניין פרשת הולילנד; טענות בכתבי ההגנה; תשובות לשאלון; מסמכים מזמן אמת). לכך אין צורך להדרש בבקשה לסילוק על הסף, באשר ממילא הדיון בבקשה כזו נסמך על ההנחה שהתובע יצליח להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה (ע"א 7379/18 יצחקי נ' יצחקי (18.12.2019) (עניין יצחקי), סעיף 24).

17. בכל הנוגע לשותפות פ.ד, התביעה מתייחסת, כנזכר, להמחאת זכויות אליה. די בכך על מנת שלא לסלק על הסף את התביעה שהוגשה על ידה ואשר לכל הפחות עוסקת גם בהיבטים חוזיים (ר' למשל כותרת התביעה וסעיף 106 לה).

18. בדיון שהתקיים ביום 24.12.2019 הוסיפו הנתבעים וטענו כי אפילו אם בוצעה המחאה חוזית, המחאה כזו נותנת לנמחה רק זכות מכח החוזה ולא ניתן לטעון לטענות למצגי שווא שכן לפי ההסכם, המצגים היחידים הם אלה הכתובים בהסכם (עמ' 9 ש' 10-8 לפרוטוקול).

ככל שירדתי לסוף דעת הטוען, העמדה היא כי אין מקום לטענת מצגים טרום חוזיים (גם מצד התובעת שהיא נמחית), לנוכח קיומה של תניית "הסכם ממצה" לפיה ההסכם מחליף כל הבנות או מצגים קודמים ובא במקומם, או שמא לנוכח נוסחם של מסמכי ההמחאה. כך או כך וכפי שיבואר גם בפרק העוסק בתוכנו של ההסכם, אין מדובר בטענה המצדיקה סילוק על הסף של תביעה ללא בירור וליבון, ודאי כך בנוגע לנוסחם ופרשנותם של מסמכי ההמחאה. בנוסף, לא אותרה הפנייה לאסמכתא משפטית לגבי היחס בין המחאה חוזית לבין העלאת טענות הנוגעות לשלב הטרום-חוזי.

19. אשר לתובע (פלדמן) - העולה מטיעוני הצדדים ומהחומר בתיק הוא כי טענות התביעה מבחינתו אינן נסמכות על הפרות חוזה ועל המחאת זכות חוזית אלא על זיקות נטענות ישירות בינו לבין הנתבעים, ובכלל זאת מצגים שבוצעו במישרין כלפיו. בהתאם וכנזכר, לשיטת התובעים פלדמן אינו זקוק להמחאת זכות, משזו קיימת לו מלכתחילה. הנתבעים סבורים בטענות אלה יש משום התעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת וכי התובע אינו יכול לטעון לנזק שנגרם לו בשל רכישת שליטה בפולאר, כאשר השליטה לא בוצעה על ידו אלא באמצעות חברה בשליטתו. המתכונת המשפטית המועלית מטעם התובע מעלה סימני שאלה אולם סבורני כי בנסיבות העניין וכאשר ממילא הוגשה ומתנהלת התביעה גם על ידי תאגיד האוחז בהמחאה חוזית, ניתן להותיר שאלות אלה להמשך ואין לנקוט על בסיסן בצעד מרחיק הלכת של סילוק על הסף. בהתאם, אין צורך להדרש עתה לשאלת האפשרות להמחאת עילה נזיקית, סוגיה הנזכרת גם פסיקה עדכנית ובספרות (כגון: ע"א 5251/10 כספי בע"מ נ' Banco Bilbao Vizcaya ,Argentaria.S.A (6.1.2013); מיגל דויטש, דיני המחאת חיובים (2018), עמ' 215-207).

20. טענת העדר יריבות מצד התובעים אינה מצדיקה סילוק על הסף. המבקשים מחוייבים בעניין זה בסך של 5,000 ₪.

העדר יריבות "מצד" הנתבעים

21. הנתבעים (1, 3 ו-4) טוענים כי יש לסלק את התביעה על הסף כנגדם אף מהטעם שהם עצמם אינם צד להסכם אשר נחתם בין פולאר לבין HFZ. נטען כי מדובר בהסכם הקצאה ולא הסכם מכר וכי כל טענה מכוחו יכולה להיות מועלית כלפי המקצה (פולאר) בלבד. לשיטת הנתבעים, בהעלאת טענות כלפיהם יש משום הרמת מסך אסורה תוך ייחוס מצגי פולאר לבעלת מניות (נתבעת 1, לידר) ואף "עליית קומה נוספת בשרשרת הבעלות" ע"י ייחוס המצגים לבעלי מניות של בעלת מניות (נתבעים 4-2). הנתבעים דוחים את הטענה כי מדובר בעסקה לרכישת שליטה.

אשר להיותם נושאי משרה בפולאר, סבורים הנתבעים כי טענה כלפיהם בתפקידם ככאלה יכולה להעלות החברה (פולאר) בלבד. צד שלישי המתקשר עם החברה אינו זכאי להעלות טענות כלפי נושאי המשרה בחברה (ואף מבלי לצרף את החברה עצמה) אלא בנסיבות יוצאות דופן שלא נטענו. לשיטתם, מערכת ההסכמים שנחתמה בזמן אמת מעלה מתוך עצמה שהצדדים ביצעו הבחנה ברורה בין פולאר לבין בעלי מניותיה וכי התובעים לא ראו בנתבעים משום צד להסכם ההקצאה.

22. גם בהקשר זה עמדת התובעים היא כי התביעה כוללת טענות למצגים ישירים של הנתבעים וכי קיימת עילת תביעה ישירה. עוד טוענים התובעים כי הנתבעים חתמו בעצמם על ערבויות למצגים בהסכם. התובעים מוסיפים כי למרות שההסכם שנחתם עסק בהקצאת מניות, דובר אך בטכניקה משפטית לצרכי רכישת שליטה, ואין בשימוש בטכניקה זו כדי ליצור לנתבעים חסינות מפני אחריות הקיימת להם מכח הדין (והתובעים מתייחסים לשורה ארוכה של דינים - נזיקיים, חוזיים, עשיית עושר, תאגידים).

23. הנתבעים אינם מתכחשים לכך שהקצאה פרטית של מניות היא טכניקה משפטית נפוצה לרכישת שליטה בחברה (בלשונם: הדבר משול לטענה "כי שעה 24:00 היא שעת חצות", סעיף 23 לתגובה לתשובה). ברם, כך ממשיכים הנתבעים, הטכניקה שנבחרה לצורך ההתקשרות היא זו שקובעת את הצדדים להליך, ומשאין טענה להסכם למראית עין, לא ניתן לתבוע מכח התקשרות שלא היא אשר בוצעה.

24. אכן, כאשר הוצבה מסגרת חוזית מסוימת, יכולה להיות למסגרת זו השלכות לגבי זהות הצדדים לעסקה. בהתאם, כאשר מדובר בטענות המועלות מכוחו של הסכם, אלה אמורות להיות מועלות ככלל על ידי הצדדים להסכם ואלה הבאים מכוחם. אולם עמדה זו אינה מובילה למסקנה בדבר העדר עילה כלפי הנתבעים. הנתבעים^[2] חתמו כלפי HFZ על מסמכים המאשרים מצגים בהסכם (ואלה צורפו כנספח להסכם). התובעת עומדת מכח המחאה בנעליה של HFZ. הדבר מקים לכאורה יריבות ישירה.

25. די בכך על מנת שלא לסלק על הסף את התביעה כנגד הנתבעים. אשר ליריבות בין הנתבעים לבין התובע, האמור לעיל בפרק היריבות "מצד" התובעים, יפה גם ל"קצה" הנוכחי של היריבות. גם שאר רכיבי וטיעוני היריבות האישית כלפי הנתבעים אינם מצריכים הכרעה בשלב מקדמי זה ובכלל האמור, טענת הנתבעים כי המלל בכתב התביעה אינו כולל טיעון אשר יש בו, גם ככל שיוכח, כדי לבסס את המקרים החריגים בהם תוטל אחריות אישית על נושאי משרה.

26. הבקשה לסילוק על הסף של התביעה בשל העדר יריבות מצד הנתבעים, נדחית. המבקשים מחוייבים בעניין זה בסך של 7,500 ₪.

העדר עילה לנוכח תוכנו של ההסכם

27. הנתבעים טוענים כי דינה של התביעה הוא סילוק על הסף גם לנוכח תוכנו של ההסכם. הנתבעים מפנים להוראות הסכמיות שונות לגבי העדר הסתמכות על מצגים אשר אינם כלולים בהסכם מפורשות, כי ההסכם מבטא וממצה את כל ההסכמות וכי HFZ מאשרת כי הסתמכה לצורך ההשקעה רק על המצגים הכלולים בהסכם. לשיטת הנתבעים, הטענות בכתב התביעה לגבי מצגים טרום-חוזיים (מצגי שווא לגבי פרויקט הולילנד) סותרת את האמור בהסכם ההקצאה וגם מהווה טענה בעל פה כנגד כתב אשר אין לקבלה.

28. תניות חוזיות מהסוג המפורט על ידי הנתבעים, נפוצות למדי בהתקשרויות. לתניות אלה יש משמעות בכל הסכם, ובוודאי כאשר מדובר בהסכם מהסוג בו עסקינן. אם נדרש לפסיקה עדכנית (ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, 20.11.2019, להלן: עניין ביבי כבישים), ב"ספקטרום" אליו מתייחס כב' השופט שטיין, שבין "חוזה יחס פתוח אשר מנוסח בקווים כלליים בלבד" לבין "חוזה סגור עם התניה מלאה" (סע' 16-11 לפסק דינו), ההסכם נמצא בצדה של המטוטלת הנוטה לחוזה סגור אשר בא להסדיר יחסים עסקיים רגילים (שם, סעיף 17). לפי הקטגוריות אליהן מתייחס כב' השופט גרוסקופף - חוזה עסקי, חוזה פרטי וחוזה צרכני (סע' 4-1 לפסק דינו) - מדובר בחוזה עסקי אשר הצדדים לו מנהלים עסקים ומיוצגים משפטית בעת ההתקשרות, "שחקנים מתוחכמים, אשר משקיעים זמן ומשאבים בניסוח החוזה" (שם, סעיף 5). כך או כך, מדובר במקרה בו יש לתת ללשון ההסכם משקל רב^[3].

ברם, גם במקרה בו יש לתת להסכם פרשנות "מצמצמת", אליבא דכולי עלמא אין הדבר חוסם אפשרות להעלאת טענות בכל מקרה ובכל מצב. כך למשל ציין כב' השופט שטיין בעניין ביבי כבישים, כי חובת תום הלב ממשיכה לחול גם במקרים של חוזה המכונה על ידו "פורמלי סגור", והיא תוחל באופן שיורי ובמקרים חריגים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות (סעיף 14 לפסק דינו). הדברים דומים לגבי האפשרות להעלות טענה בעל פה כנגד כתב, אשר קיימת במקרה של טענות כמו תרמית (ר' למשל ע"א 4997/92 צביח נ' צביח, פ"ד נ(2) 524 (9.10.1996) סעיף 6, בעקבות ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי, פ"ד יז 1410 (28.6.1963)).

29. השאלה האם המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים אפשרות להעלאת טענות מצגים (וכדומה) חרף תניות שנכללו בהסכם, תבחן בבוא העת. ודוק: האמור מתייחס לטענות המועלות על ידי צד להסכם (ולצרכינו, על ידי התובעת מכוח המחאה). השלכת שילובן של תניות מסוג זה על אפשרות קיום עילות נזיקיות (ואחרות) ישירות בין התובע לבין הנתבעים, יכולה להיות סוגיה נפרדת. לא מצאתי כי יש להדרש אליה כבר בשלב מקדמי זה.

30. הבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל תוכנו של ההסכם, נדחית. המבקשים מחוייבים בעניין זה בסך של 7,500 ₪.

התיישנות (ושיהוי)

31. לשיטת הנתבעים, דינה של התביעה סילוק על הסף גם בשל התיישנות. לטענתם, "מרוץ" ההתיישנות החל במועד חתימת ההסכם (דצמבר 2006) והסתיים בדצמבר 2013; התביעה הוגשה בחודש אפריל 2017 ושכך, התיישנה.

מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי בטענות מרמה והסתרה שהועלו על ידי התובעים, אין כדי לסייע להם ל"הארכת" תקופת ההתיישנות, שכן הנתבעים "אינם קשורים לפרשת הולילנד ולמרמה שיוחסה במסגרתה ולא נטען כי יש להם מעורבות כלשהי" (סעיף 19 לבקשה). עוד טוענים הנתבעים, כי בכל מקרה, לשיטת התובעים עצמם, פרשת הולילנד "התפוצצה" בחודש אפריל 2010, התובעים התוודעו לקיומה של העילה אותה עת והתביעה הוגשה "בחלוף שבע השנים הקבועות בדין" (סעיף 20).

32. לחילופין טוענים הנתבעים לשיהוי המצדיק את סילוקה על הסף של התביעה. נטען, כי על בעל דין הטוען להארכת תקופת ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של עילת התביעה, חלה חובה לפעול במהירות למיצוי זכויותיו וכי במקרה כזה יש משקל מוגבר לטענת שיהוי. לשיטת הנתבעים, התובעים "ישנו" על זכויותיהם הנטענות מהלך מספר שנים והעלו אותן לראשונה במסגרת ההליך הקודם, שהוגש בעצמו תוך שיהוי שגרם לנזק ראייתי ולקושי לברר את העובדות במלואן.

33. טיעוני התביעה נסמכים במידה רבה על טיעוני מרמה, הטעייה ומצגי שווא. בכתב התשובה שהוגש ב-2017, מפנים התובעים להוראות סע' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ("חוק ההתיישנות"), סעיפים המתייחסים למקרים בהם תושעה תקופת ההתיישנות. סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שכותרתו היא: "השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע" מתייחס בין השאר למקרים בהם בוצעה כלפי התובע הטעייה ביודעין ע"י הנתבע או מי מטעמו, כאשר בהמשך הסעיף נקבע כי המונח "הטעיה" כולל גם "אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה". סעיף 8, שכותרתו היא "התיישנות שלא מדעת", קובע כי במקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", תקופת ההתיישנות תחל "ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

אכן, הנטל להוכיח כי מרוץ ההתיישנות הושעה או נדחה, מוטל על הטוען (כאן – התובעים). ברם, ככלל, המקום להרמת הנטל אינו במסגרת בקשה לסילוק על הסף. די בכך שהטיעון הועלה בכתבי הטענות והוא יתברר בעתו. יתכנו מקרים בהם מוצדק לנהל הליך מצומצם בסוגיית ההתיישנות, לרבות שמיעת ראיות, על מנת לנסות ולחסוך את ההליך המלא, אולם הדבר אינו משליך לענייננו. ראשית, לא אותרה בבקשה ובתגובה לתשובה טענה כי היקף הבירור העובדתי לצורך כך הוא מוגבל ומצדיק הידרשות לכך בשלב מקדמי. שנית, גם לו הייתה מועלית טענה כזו וגם לו היו מצורפים תצהירים לבקשה או לתשובה לה, לא היה מקום לבירור עובדתי מקדים בשאלת ההתיישנות. עיון בחומר מעלה כי עסקינן בסוגיה הקשורה ממשית לטיעוני ההליך לגופו של עניין (רע"א 7948/16 עזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל נ' שמואלי (13.11.2016)).

34. באופן חלופי טוענת הבקשה כי גם אם מרוץ ההתיישנות החל רק במועד בו, לפי כתב התביעה, "התפוצצה" פרשת הולילנד (אפריל 2010), גם אז חלה התיישנות (אפריל 2010 עד אפריל 2017).

התובעים מעלים מספר טיעונים כלפי טענה זו. נראה כי די באחד מהם. התביעה דנן הוגשה לראשונה בחודש מרץ 2014 כתביעה שכנגד בהליך הקודם. התביעה הייתה תלויה ועומדת עד שנמחקה בחודש מאי 2015. לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, במקרה בו הוגשה תובענה וזו הסתיימה באופן שאינו מונע מהגשת תביעה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות, הזמן בו הייתה התובענה הקודמת תלויה ועומדת. התובעים הצביעו בהדגשה על הוראת דין זו בתשובתם. לא אותרה בתגובה לתשובה התייחסות לכך. בהינתן סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אם אפריל 2010 הוא נקודת המוצא למרוץ, לא חלפה תקופת ההתיישנות.

אין צורך להדרש לטיעונים נוספים שהועלו בתשובה לגבי בדיקה מדוקדקת של תאריכים בחודשי אפריל הרלוונטיים או הטענה כי החודש בו "התפוצצה" פרשת הולילנד אינו יכול להחשב כמועד תחילת המרוץ לנוכח שלבי החקירה המשפטית (כתבי אישום הוגשו בשנת 2012).

35. טענת שיהוי מצריכה ליבון עובדתי ובוודאי לא ניתן לפסוק על פיה ללא תצהיר המבקש ועל יסוד כתב התביעה בלבד. רק לאחר בירור ניתן יהא לבחון האם יש מקום במקרה הקונקרטי לקבוע כי התובעים מנועים ממימוש עילה בשל שיהוי (השוו: ה"פ (מחוזי ת"א) 15867-09-16 שרבני נ' א.א.ד.ל.ר השקעות ופיתוח בע"מ (9.4.2018)).

36. טענות ההתיישנות והשיהוי אינן מצדיקות סילוק על הסף. המבקשים מחוייבים בעניין זה בסך של 9,000 ₪.

התיישנות המצגים בהסכם בתוך 36 חודשים ממועד החתימה

37. הנתבעים טוענים כי בהסכם (בסעיף 6.1) נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת של 36 חודשים לגבי אחריות למצגים, כי תקופה זו הגיעה לסיום בחודש דצמבר 2009 וכי גם מטעם זה יש לומר שהתביעה התיישנה ויש לסלקה על הסף.

גם לאחר הגשת בקשה מתוקנת אשר אמורה להתמקד בעיקר בלבד, מצאו הנתבעים לכלול טענה זו, הגם שבקצרה.

38. בדומה למענה לגבי סוגיות קודמות, מתייחסים התובעים לכך שכתב התביעה אינו נסמך רק על המצגים הכלולים בהסכם אלא מתייחס לביצוען של עוולות שונות "ללא כל קשר למצגי ההסכם (ומבלי לגרוע מאחריות הנתבעים למצגים אלו)" (סעיף 44 לתשובה לבקשה). התגובה לתשובה אינה נותנת לכך מענה.

39. די באמור על מנת להסיק כי אין בטענת ההתיישנות החוזית המקוצרת כדי להצדיק סילוק על הסף של התביעה. סוגיות אחרות שנזכרו בטיעוני הצדדים בפרק זה יכולות להוותר לעת מצוא, ובכלל זאת ליחס בין טענת הנתבעים כי אינם צד להסכם לבין טענתם הנסמכת על הוראה הסכמית; עמידה בתנאי סעיף 19 לחוק ההתיישנות לצורך קיצור תקופת התיישנות; משמעותו לעניין זה, אם בכלל, של סעיף 6.4 להסכם הקובע כי ההסכם אינו גורע מהאפשרות לדרוש סעדים בשל "material misrepresentation by the Company"; ועוד.

40. טענת ההתיישנות ההסכמית אינה מצדיקה סילוק על הסף של התביעה. המבקשים מחוייבים בעניין זה בסך של 7,500 ₪.

אי עמידה בהוראות חוק המכר

41. הנתבעים מפנים לסעיף 16 לחוק המכר, אשר קובע לגבי אי התאמה של הממכר כדלקמן: "היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה".

סעיפים 14 ו-15 לחוק המכר, אליהם מפנה סעיף 16 הנ"ל, מתייחסים בין השאר, לחובת הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה או מיד לאחר שגילה אותה (לפי המוקדם), ובמקרה של אי-התאמה נסתרת, שאינה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, על הקונה לתת למוכר הודעה עליה "מיד לאחר שגילה אותה".

42. הנתבעים טוענים כי לפי שיטת התובעים עצמם מדובר בעסקת מכר/רכישת שליטה, וכי התובעים – שטענו להמחאת זכות - לא הודיעו לפולאר על אי ההתאמה "מיד" לאחר שנודע עליה; הם אף הוסיפו ו"שקטו" מהלך ארבע שנים מאז "התפוצצות" פרשת הולילנד ועד להגשת התביעה בהליך הקודם. הנתבעים מוסיפים, כי לא זו בלבד שהתובעים לא הודיעו על אי ההתאמה מהלך אותן ארבע שנים אלא שהם אף ניהלו תוך כדי תקופה זו משא ומתן לרכישת מניות נוספות בפולאר מבלי שהעלו כל טענה. לשיטת הנתבעים, לנוכח אי מתן הודעה על אי התאמה מיד לאחר גילויה, אין התובעים רשאים להסתמך עליה וכי גם בטעם זה יש כדי להביא לסילוקה על הסף.

43. התובעים, מצדם, משיבים כי הטענה הנסמכת על אי הודעה לגבי אי התאמה לפי חוק המכר, היא טענה "בדיונית", בבחינת "מה עניין שמיטה להר סיני" (סעיף 50 לתשובה). הם מפרטים מספר נימוקים.

44. התובעים סבורים כי הנתבעים אינם יכולים להשמע בטענה על יסוד חוק המכר, כאשר עמדתם (של הנתבעים) בהליך היא שהתובעים לא רכשו "ממכר" והנתבעים לא אלה שמכרו אותו. עמדה זו אין בידי לקבל. בקשה לסילוק על הסף נסמכת על התביעה כפי שהוגשה, אף אם הנתבע אינו מסכים כלל ועיקר לנטען בה. ההנחה בבקשה לסילוק על הסף היא, כי כל אשר נטען בכתב התביעה יוכח (והטענה היא כי גם במקרה כזה, לא יהא התובע זכאי לסעד לו עתר ולכן יש מקום לסילוק על הסף).

45. מוסיפים התובעים וטוענים כי טענת העדר ההודעה לפי חוק המכר היא טענה עובדתית שלא גובתה בתצהיר וכי אף בשל כך יש לדחותה. גם טעם זה אינו מונע עיון בטענה. כנזכר, טענות סילוק על הסף נסמכות על הנחה כי כתב התביעה יוכח במלואו. הנתבעים טוענים בבקשה ובכתב ההגנה כי לפי כתב התביעה עצמו (וכתב התשובה, שהוגש לאחר שטענה זו הועלתה בכתב ההגנה) לא ניתנה הודעה לפי חוק המכר.

46. עוד טוענים התובעים כי הנתבעים ידעו שהתובע רואה בהם אשמים וחששו מתביעה, הם לא היו "זקוקים" להודעה לפי החוק המכר, וכי גם מטעם זה דין הטענה להידחות (סעיף 52 לתשובה).

בהקשר ידיעת המוכר יבואר תחילה, כי ככל שיש תחולה לסעיף 16 לחוק המכר, חובת מתן הודעה על פיו אינה קשורה לידיעתו של הצד האחר על אי ההתאמה. נקודת המוצא של הסעיף היא ידיעה (או אפשרות לדעת) של המוכר (ולשאלת ההצדקה למתן הגנה כזו על מוכר מודע, שאין לה מקבילה בחוק הבינלאומי, ר' ע"א 465/80 ש' סולונץ בע"מ נ' "התכוף" חרושת ברזל בע"מ, פ"ד לח(3) 630 (24.9.1984) (עניין סולונץ), סעיף 4 לפסק דינה של כב' השופטת בן פורת; איל זמיר חוק המכר, תשכ"ח-1968 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, 1987) ("זמיר - חוק המכר"), עמ' 339; איל זמיר עקרון ההתאמה בקיום חוזים 306 (1990) ("זמיר – עקרון ההתאמה"), עמ' 299, 303-302, 309, 391). אשר לידיעת המוכר על כך שהרוכש סבור כי מדובר באי התאמה, לא בוצעה הפנייה למקור קונקרטי. יוער כי העניין מערב סוגיה עובדתית^[4]. ברמה המשפטית, יתכן שניתן לבחון סוגיה זו על רקע דברים שנכתבו בהקשר רציונל סיפא סעיף 16 באופן כללי.

47. לגופו של עניין, התביעה שזורה טענות לגבי מכירה/רכישה (למשל: סע' 1, 40, 51 לכתב התביעה). הוראות חוק המכר חלות על מכר של מיטלטלין, ובשינויים המחוייבים – גם על מכר של מקרקעין וזכויות (סעיף 4(א) לחוק); זאת - כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון "ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". חוק המכר יחול אפוא לכאורה גם על עסקת מכר מהסוג הנטען. דומה כי התובעים אינם טוענים אחרת בתשובתם.

48. מכאן יכולות לעלות מספר שאלות-המשך. כך למשל ניתן לשאול האם טענות התובעים בכתב התביעה הן טענות ל"אי התאמה" במובנו של מונח זה בחוק המכר (השוו: ת"א (מחוזי מרכז) 970-09-09 ישפאר הום טק בע"מ נ' אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ (4.9.2017), סעיף 112). ככל שאכן מדובר באי התאמה לפי חוק המכר וככל שהודעה נמסרה בשנת 2014 אף שנודע על אי ההתאמה בשנת 2010 (או אפילו בעת הגשת כתבי אישום בשנת 2012), צפויים התובעים לעמוד בפני קושי לטעון כי הודעה ניתנה "מיד לאחר שגילו[ה]" את אי ההתאמה כלשון סעיף 16 לחוק (ור' גם פרשנות המונח "מיד" לצרכי סעיף 16 הנ"ל, כפי שנדונה בעניין סולונץ).

49. שאלה נפרדת עליה אף הצביעו התובעים בתשובתם לבקשה, היא ההשלכה האפשרית של העדר הודעה במועד. האם - ככל שלא ניתנה הודעה במועד לפי הוראות חוק המכר - מנוע הרוכש מלהעלות עילות אחרות, נזיקיות בפרט? בכתב התביעה למעשה אין התייחסות לחוק המכר אלא רק לעילות אחרות, ובהן נזיקיות (כמו גזל ותרמית).

50. הנתבעים מפנים בתגובתם לעניין סולונץ, שם נדרש בית המשפט ליחס שבין סעיף 16 לחוק המכר לבין סעיף 27 לחוק המכר, אשר קובע כי הוראות פרק התרופות בחוק המכר (פרק ג' - סע' 32-27) "באות להוסיף על כל דין אחר בענין התרופות בשל הפרת חוזה". בעניין סולונץ קבע בית המשפט, כי "כאשר הקונה אינו מקיים את החובות המוטלות עליו לפי חוק המכר, אין הוא יכול להיעזר בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)...חוק המכר הינו ספציפי, ואם כי הוא שומר, לצורך התרופות, על זכויות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הנ"ל, לא יוכל הקונה להתעלם מהאמור בחוק המכר בבואו לתבוע את תקנתו" (פסק דינו של כב' השופט שינבוים). ר' גם: "תמימת דעים אני בעניין זה עם חברי הנכבד, השופט שינבוים, כי משהחמיץ הקונה את השעה להודיע למוכר על אי ההתאמה של המימכר לפי חוק המכר (שהוא הדין המהותי), שוב אין הוא יכול להסתמך על אי ההתאמה כדי לזכות בתרופת הפיצויים, לפי חוק התרופות, הדן אך בסעדים. על עסקת מכר חל קודם כל החוק הספציפי, הוא חוק המכר, ואם על-פיו טענת אי ההתאמה חסומה בפניו, אין הוא יכול, בהסתמך עליה, לדרוש סעד, על יסוד חוק התרופות" (סעיף 5 לפסק דינה של כב' השופטת בן פורת).

יצוין, כי בשאלת האפשרות להעלות טענות נזיקיות (להבדיל מטענות הנסמכות על חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970), ההתייחסות בפסק הדין בעניין סולונץ הייתה מסויגת יותר. השופטת בן פורת אמנם ציינה תחילה כי אותו הלך מחשבה שהדריך אותה לעניין היחס בין חוק המכר לבין חוק החוזים (תרופות), כוחו יפה גם לעניין היחס בין חוק המכר לבין פקודת הנזיקין, אולם לא הכריעה בעניין זה שכן לשיטתה, אף אם הייתה מקבלת השקפה אחרת, הדבר אינו ישנה את המסקנה בנסיבות המקרה הקונקרטי שלפניה (שם, שם).

51. העמדה שהובעה בעניין סולונץ בשנת 1984 לגבי היחס בין אי מתן הודעה לפי חוק המכר לבין האפשרות להעלות טענות לפי פקודת הנזיקין, אינה חד משמעית באורח המצדיק את סילוקה על הסף של התביעה. עוד ניתן לתת את הדעת בהקשר זה לביקורת שנמתחה על עניין סולונץ בספרות (זמיר - חוק המכר, עמ' 556-555; זמיר - עקרון ההתאמה, עמ' 306). גם בהתייחסות עדכנית יותר של בית המשפט העליון לסוגיה, לא נראה כי קו זה אומץ בברור (ע"א 7833/06 Pamesa Ceramica נ' ישראל מנדלסון הספקה טכנית הנדסית בע"מ (17.3.2009), סע' ס"ח- ס"ט). עוד ר': ע"א (מחוזי ת"א) 3476/98 רוסו-יונס נ' עקביה (5.2.2001), סעיף 10ב.

52. טענת אי העמידה בהוראות חוק המכר אינה מצדיקה סילוק על הסף של התביעה. אין צו להוצאות לגבי סוגיה זו.

השתק ומניעות

53. הנתבעים טוענים כי פולאר עצמה, החברה בה הוקצו המניות (ונרכשה השליטה), טוענת בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כלפי הודעה לצד שלישי, כי לה עצמה לא הייתה כל ידיעה לגבי פרויקט הולילנד; פולאר אף ציינה בדו"ח תקופתי לשנת 2016 כי עמדתה היא שלא נפל כל פגם במעשיה. ממשיכים הנתבעים וטוענים כי לא ניתן לטעון שהנתבעים עת אחזו בעקיפין בשליטה בפולאר, היו אמורים לדעת ולדווח לתובעים על הפגמים ובמקביל לטעון בדו"חות הכספיים כי לא נפלו פגמים בחברה. לשיטת הנתבעים, אלה הם דבר והיפוכו הנטענים על ידי אותו בעל דין עצמו ויש לסלק את התביעה על הסף אף מטעמי השתק, מניעות ועיקרון תום הלב.

54. התובעים טוענים כי אין כל סתירה בין טענות התביעה לבין טענות פולאר (ויש הבדל בין אחריות פולאר לאחריותם של הנתבעים), כי הנתבעים אינם מדייקים בדרך בה הם מתארים את כתב ההגנה של פולאר, כי הנתבעים אף השמיטו חלק שאינו נוח להם מהדו"ח הכספי אותו ציטטו וממילא דובר בעמדת חברת נכדה של פולאר ואף מדובר בעמדה המוצהרת בדו"חות מזה שנים רבות.

55. בתגובת הנתבעים לתשובה בוצע "דילוג" על הפרק הרלוונטי ואין התייחסות ממשית לטענות התשובה בסוגיה זו. לצרכי הבקשה לסילוק על הסף, יש לראות טענה זו כטענה שנזנחה.

העדר פירוט בטענת התרמית

56. הנתבעים מלינים כי טענות המרמה המועלות כלפיהם אינן מפורטות, ודאי לא במידה הנדרשת במקרה של טענה כזו. לשיטתם, התביעה אינה עומדת בהוראות תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 ודי גם בכך כדי להביא לסילוקה על הסף.

התובעים מצדם סבורים, כי כתב התביעה כולל את כל הפירוט הנדרש ומפנים לסעיפים בו (סעיף 61 לתשובה לבקשה). הנתבעים מגיבים כי אותם סעיפים הם בבחינת "טענות אווירה" נטולות פירוט של ממש.

57. כעולה מסעיפים שונים בכתב התביעה (כגון סע' 83, 91, 93 ו-115), הטענה המועלית היא בעיקרה, כי הנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת אודות הבעייתיות שנתגלתה בפרשות הולילנד והזרע; כי ככל שידעו על כך, מדובר בתרמית ביודעין; וכי לכל הפחות לפנינו "רשלנות רבתי ו/או התרשלות" (סעיף 93). כתב התביעה טוען כי יש להחיל על הנתבעים ידיעה או חזקת ידיעה (סעיף 83). בנסיבות העניין, אין מדובר בהעדר פירוט אשר מצדיק סילוק על הסף, בוודאי מבלי שבוצעה פנייה לקבלת פרטים נוספים.

58. במקביל ולהשלמת התמונה בלבד יצוין, כי טענת המשיבים לפיה טענת העדר הפירוט היא "מעושה" וכי הנתבעים יודעים מהן הטענות כלפיהם, לאו טענה היא לענייננו. חובת העדר הפירוט חלה גם במקרה בו סוברים או טוענים כי הצד שכנגד "יודע היטב" את אשר עשה.

59. טענת העדר הפירוט אינה מצדיקה סילוק על הסף של התביעה. המבקשים מחוייבים בעניין זה בסך של 7,500 ₪.

הסדר הנושים של פולאר

60. טענות נוספות המועלית על ידי הנתבעים כטעם לסילוק על הסף, נוגעות להסדר נושים של חברת פולאר, הסדר אשר אושר ביום 21.10.2013 בה"פ 30950-08-12 ("הסדר הנושים" או "ההסדר").

בהקשר זה מעלים הנתבעים מספר טענות משנה.

הטענה המרכזית נוגעת לוויתור על טענות. הנתבעים טוענים כי במסגרת הסדר הנושים התחייבו התובעים לוותר על כל טענותיהם ותביעותיהם כנגד פולאר ובעלי מניותיה ובמקביל התחייבה פולאר לוותר על טענותיה כלפיהם. לשם כך נחתם "נספח פטור וויתור" ("נספח הוויתור" או "הנספח"). הנתבעים מציינים כי הסדר הנושים אושר כשלוש שנים לאחר ש"התפוצצה" הפרשה וכשנתיים לאחר שהוגש כתב אישום וממילא לאחר שנודע לתובעים, לשיטתם-הם, על טענותיהם מושא התובענה דנן. לשיטת הנתבעים, טענות התביעה כלפי הנתבעים הן טענות שעמדו להם לכל היותר כלפי פולאר, התובעים ויתרו עליהן במודע ומתוך רצון לקבל פטור-נגדי והעלאת הטענות כיום, לאחר הסדר הנושים ונספח הוויתור, עולות כדי חוסר תום לב קיצוני המקים השתק. אם רצו התובעים להעלות טענות לגבי נזק כנטען בתובענה, היה עליהם להחריג זאת מהנספח.

הנתבעים מוסיפים כי גם אלמלא ציין נספח הוויתור את בעלי המניות של פולאר, דיני החוזים קובעים כי בוויתור על התביעה כלפי פולאר, ויתרו התובעים גם על תביעתם (המוכחשת) כלפי הנתבעים. הנתבעים מפנים בעניין זה לסעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ("חוק החוזים הכללי").

עוד טוענים הנתבעים, כי בבקשה שהוגשה לאישור הסדר הנושים, טענו התובעים שמצבה הכספי הקשה של פולאר נעוץ במשבר הכלכלי העולמי. הנתבעים סבורים כי השוואת הטיעון בבקשת אישור הסדר הנושים עם טיעון התובעים בתובענה הנוכחית מעלה כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות, ובעל דין אינו רשאי להעלות טענות נוגדות כאלה בהליכים משפטיים. עוד טוענים הנתבעים, כי פסק הדין שאישר את הסדר הנושים, שהוא חלוט, קבע במפורש שהסיבה לקריסת פולאר הייתה המשבר הכלכלי העולמי, והתובעים מושתקים מכוח מעשה בית דין מלטעון כיום כי הסיבה לקריסתה של פולאר נעוצה בפרשיית הולילנד.

61. כאשר קיים כתב ויתור על טענות רלוונטי, יכול הדבר להוות סיבה וטעם לסילוקה של תביעה על הסף. זהו אחד הטעמים העומדים בבסיס חתימה על מסמכי פטור וויתור. על כורחך עולה תמיהה – על שום מה שולבה טענה זו אחרונה במניין הטענות בבקשת הסילוק ומדוע לא הוצב הדבר בראשית ההליך. לאחר עיון בטענות התשובה והתגובה לתשובה וב"נספח הוויתור" גופו, נראה כי יש מענה ולו חלקי לתהייה דלעיל.

רלוונטיות ותחולת כתב הוויתור על הטענות המועלות כלפי הנתבעים, אינן מובנות מאליהן. התובעים טוענים כי המסמך הרלוונטי אינו כולל פטור לבעלי המניות של פולאר למעט בעל השליטה, אשר הזרים כספים לחברה בעוד שאר בעלי המניות לא עשו כן (וכן לבעלי מניות של הנציגות ושל הנאמן). למעשה, התובעים טוענים כי טענת הנתבעים לפיה יש להחיל עליהם את תניית הפטור היא "עזות מצח בלתי נתפסת" (סעיף 66 לתשובה) בהינתן שהסדר החוב הושג על ידי הזרמת כספים ע"י התובעים.

התייחסותם של הנתבעים לטענה זו, בתגובה אותה הגישו לתשובה, מתרכזת בטענה כללית כי בעלי מניותיה של פולאר ונושאי המשרה בה, כלולים בגורמים שהוגדרו לעניין הפטור (סעיף 62 שם).

62. עיון בנספח הוויתור (נספח 1ה' לנספח 8 (בקשה לאישור הסדר נושים) לבקשה) מעלה כי הפטור הניתן על פיו (המונח "פטור", מוגדר בו), מוקנה ל"מקבלי הפטור" אשר מוגדרים בנספח כדלקמן:

"מקבלי הפטור" הינם, במישרין ו/או בעקיפין, כל אחד מבין (בהווה ובעבר) – החברה; חברות בשליטת החברה (במישרין ו/או בעקיפין); דירקטורים ונושאי המשרה בהן (לרבות דירקטורים שמונו על-ידי החברה בחברות שבהחזקת החברה (במישרין ובעקיפין)), יועציהן, עובדיהן וכל מי מטעמן; בעל השליטה, יועציו, נושאי המשרה שלו וכל מי מטעמו; אורגן, דירקטורים, נושאי משרה, יועציה, עובדיה, השותפים בה וכל מי מטעמה; מחזיקי אגרות החוב (סדרה ו') של החברה (כלל מחזיקי יתרת ח.ש של אגרות חוב (סדרה ו') של החברה (לרבות באמצעות הנאמן), הנאמן, הנציגות, חברי הנציגות של מחזיקי אגרות החוב ו/או מי מטעמם (לרבות באמצעות הנאמן וכולל הגופים מטעמם נשלחו חברי הנציגות), דירקטורים, נושאי משרה, בעלי מניות, עובדיהם ו/או יועציהם ו/או שלוחיהם של הנציגות ו/או הנאמן ו/או כל מי מטעמם.

הגם שהדברים לא חודדו בטיעונים, נראה כי הצדדים חלוקים (אולי, בין היתר), בשאלת פרשנות והתייחסות המונחים "דירקטורים ונושאי המשרה". התובעים טוענים, כעולה מתשובתם, כי גורמים אלה אינם כוללים את הנתבעים.

63. לפי הפסיקה, ניתן להעלות טענות כנגד תוקפו של כתב ויתור (עניין יצחקי). קל וחומר שעצם תחולת כתב וויתור על נסיבות המקרה היא סוגיה עליה יש לתת את הדעת. אין לפנינו מקרה בו כתב ויתור על טענות או תניית פטור מובילים על נקלה, בדרך של בקשה לסילוק על הסף נטול בירור עובדתי, לסיומו של הליך. כל זאת, אף מבלי להידרש לטענות אחרות שהועלו על ידי הצדדים או מי מהם, לרבות לגבי תחולת כתב ויתור על טענות מהסוג המועלה בתובענה (ר' שם) או בשאלת תחולת סעיף 55 לחוק החוזים הכללי לגבי העילות מושא התובענה (סעיף 73 לתשובה). אין גם צורך להידרש לטענות משנה, כמו בעניין טענות עובדתיות סותרות בין כתבי טענות. הטענות שמורות לצדדים לגופו של הליך.

64. טענות הסדר הנושים אינה מצדיקה סילוק על הסף של התביעה. אין צו בהוצאות לגבי סוגיה זו.

התובענה אינה מבוססת על הפרת הסכם

65. בשלב התגובה לתשובה לבקשה, טענו הנתבעים כי בתשובה לבקשה, "הודו" התובעים שאינם נסמכים על עילה של הפרת הסכם; עילת התביעה היא למצג מטעה טרום-חוזי בגינו נכרת ההסכם ומשכך – טעות והטעייה; התרופה העומדת לטוען טעות או הטעייה היא רק ביטול והשבה ולא סעד של פיצוי; וגם מטעם זה דין התביעה סילוק על הסף.

משעלה טיעון זה לראשונה בשלב התגובה לתשובה, אין להידרש אליו. כמו כן, ממילא יש קושי בניסיון להגדיר את התובענה ככזו העוסקת אך בטענת טעות או הטעייה לפי חוק החוזים. כתב התביעה אינו תומך בתיאור זה. לטענה לגבי שאלת קיום עילה נזיקית ואפשרות המחאת עילה כזו – ר' לעיל.

סוף דבר

66. הבקשה לסילוק על הסף נדחית. הטענות שמורות לצדדים לגופו של הליך. המבקשים (הנתבעים 1, 3, 4) מחוייבים בהוצאות שנזכרו בפירוט לעיל.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' טבת תש"פ, 30 דצמבר 2019, בהעדר.

____________________

תמר אברהמי, שופטת

1. התובעים סבורים כי הדרך בה הנתבעים מתארים את כתב התביעה הולמת את המונח "בדה", בו הם עושים שימוש נדיב בהטיות שונות (הנתבעים "בודים"; "על סמך הנחה (בדיה) זו הם טוענים"; "לצרכי הטיעון בדו הנתבעים" וכו'). ↑

2. רובם; לא אותרה הבחנה בין הנתבעים לעניין זה ועתירה למחיקת נתבע קונקרטי שאינו חתום על מסמכים אלה. ↑

3. גם פסיקה קודמת נדרשה למתן בכורה ללשון ההסכם בהליך הפרשני (לתמצית, כמו גם הערתו של כב' השופט דנציגר כי ההבדלים בין הגישות לפרשנות הסכם אינם דרמטיים, ר' הפניות בסע' 18-17 לת"א (מחוזי ת"א) 60893-12-12 משק הדר הדרום בע"מ נ' נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (11.7.2018)). ↑

4. לרבות היחס בין ידיעה נטענת של קלנר לבין ידיעה נטענת של נתבעים אחרים. ברישא כתב התביעה מוגדרים הנתבעים כולם יחדיו גם כ"קבוצת שרפ"ק", ובהמשכו יש לפרקים התייחסות למונח זה. ↑