1. לפניי בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה כתלות בהכרעת בית המשפט בבקשה לסילוק התביעה על הסף, שהוגשה על-ידי המבקשים בד בבד עם הגשת בקשה זו – מחמת אי-תשלום אגרה על-ידי המשיב (להלן על פי הקשרו – בקשת הסילוק ו-בקשת הארכה).
2. לטענת המבקשים בגדרי בקשת הסילוק, על-ידי המשיב הוגשו שלוש תביעות שונות, שאוחדו להליך התביעה שבכותרת – ובתוך כך, אוגדו גם כלל הסעדים להם עתר המשיב בתביעותיו השונות, כך שעתה תלויות ועומדות במסגרת הליך זה, עתירות ללא פחות מ-11 סעדים הצהרתיים. אולם לצד זאת, עיון בסעדים עצמם מלמד כי אין עסקינן בסעדים הצהרתיים כלל ועיקר, כי אם בסעדים כספיים ברי-כימות אשר הוסוו כהצהרתיים, על מנת לחמוק מתשלום אגרה בעת זו. שעה שלא כומתו הסעדים כאמור, הרי שבגין כל אלה, שילם המבקש אגרה זעומה בסך של 1,153 ש"ח (ואילו האגרה הנגזרת מסכום הסעדים לשיטת המבקשים עומדת על לא פחות מ-1,708,287 ש"ח).

משכך, בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן – תקנות האגרות), לפיה על בית המשפט שלא להיזקק לכל הליך, אלא אם שולמה האגרה תחילה – עתרו המבקשים לסילוק התביעה על הסף. לצד האמור, בהתאם להלכה לפיה הסדרת סוגיית האגרה הנה תנאי להיזקקותו של בית המשפט להליך; וכן בראי ההלכה שנקבעה ברע"א 10227/06 בובליל נ' עו"ד אינדיג (05.02.2007) (להלן – עניין בובליל) – טוענים המבקשים כי אין מקום לחייבם בהגשת כתב הגנה עד אשר תוכרע בקשת הסילוק, ומכאן בקשת הארכה שלפניי.

1. לטענת המשיב, אין מקום להיעתר לבקשה. זאת, שעה שהלכת בובליל מהווה החריג שבגדר הכלל, ואילו המבחנים הקבועים בו אינם מתקיימים בנסיבות העניין דנן. בכלל זאת נטען, כי לא בוארה די הצורך טענת המבקשים בדבר הסיבות בגינן נטען לאי תשלום אגרה מספקת, ומשכך שלא הוכח על-ידם כי סיכויי הטענה המקדמית להתקבל הם גבוהים במיוחד; וכן לאור העובדה כי לא הוכח על-ידי המבקשים כי הכנת כתב ההגנה כרוכה בהשקעת משאבים בלתי פרופורציונאלית או חריגה.
2. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי לאחר שקראתי את כתבי הטענות, נתתי דעתי לטיעוני הצדדים, ושקלתי את מכלול השיקולים הדרושים, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשת הארכה, ואבאר מדוע.

דיון והכרעה

1. כפי שנקבע בעניין בובליל, המקרים בהם ראוי יהיה ליתן ארכה לבעל דין להגשת טענותיו לגופם של דברים, עד להכרעה בבקשה מקדמית, הם אותם מקרים בהם ייווכח בית המשפט כי (1) סיכויי הטענה הדיונית המקדמית אינם מבוטלים; ו-(2) כי יש בדחיית הבקשה להארכת מועד כדי להכביד על המשיבים באופן משמעותי ולא פרופורציונאלי, ולהשקיע משאבים רבים ביותר על מנת להתגונן לגופם של דברים, ובטרם הוכרעה טענתם המקדמית – כאשר בין שני מבחני משנה אלה קיים יחס של מקבילית כוחות.

בהקשר זה נקבע לא אחת, כי הרציונל העומד בסיס הכרעת השופט (כתוארו אז) גרוניס בעניין בובליל נוגע לשאלה מה הוא האופן היעיל וההוגן ביותר לנהל את ההליך, כך שזכויות הצדדים לא תפגענה, בית המשפט יוכל להכריע באופן ראוי בבקשה המקדמית, והמשאב השיפוטי ינוצל בצורה מיטבית [ת"א (כלכלית) 22726-07-17 אגם נ' BNP PRIBS SA, פסקה 7 וההפניות שם (30.10.2019) (להלן – עניין אגם)].

1. לשם יישומו של רציונל זה, כפי שציינתי בשורת החלטות קודמות שניתנו על-ידי בנדון [ראו למשל: ת.א. (ת"א) 46916-12-19 Joint Stock Company Commercial Bank PrivatBank נ' איגור ולריביץ (17.05.2020) (להלן – עניין ג'וינט); וכן ה"פ 31828-03-20 ברק נ' כפיר מעליות (30.05.2020) (להלן – עניין כפיר מעליות)], וכן בהתאם לקביעות כב' השופטת רונן בעניין אגם, אני סבור, כי על בית המשפט להידרש למספר שאלות משנה, ובהן – השאלה האם הגשת כתב התשובה תסייע לבית המשפט להכריע בטענות המקדמיות הצריכות הכרעה; האם הגשת כתב התשובה לפני ההכרעה בבקשה המקדמית תסייע לניהול הדיון וייעולו; מה הן משמעויות העיכוב הצפוי בהגשת התשובה; וכן מה היא משמעות חיוב המשיבים להגיש את התשובה עובר להכרעה בבקשה המקדמית במקרה הקונקרטי.

ודוק – המשקל אותו ייחס בית המשפט לתשובה לכל אחת מהשאלות האמורות עשוי להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו, וכל זאת בשים לב לכך שרשימת שאלות זו איננה סגורה. לא מן הנמנע כי בית המשפט יימצא כי קיימים שיקולים נוספים המצדיקים להורות על דחיית המועד להגשת כתב הטענות בהליך העיקרי עד להכרעה בבקשות המקדמיות.

1. בהתייחס לנסיבות המקרה שלפניי – בכל הנוגע לסיכויי הטענה הדיונית המקדמית להתקבל, הרי שמבלי לקבוע מסמרות בנדון, אכן מדובר במספר רב של הליכים שננקטו על-ידי המשיב, ואוגדו תחת הליך אחד – הוא ההליך שבכותרת. בנסיבות אלה, ומתוך היכרותי עם מורכבות טענותיהם של הצדדים זה כנגד זה, סבורני כי לא ניתן לשלול על הסף את טענת המבקשים לפיה מלאכת כימות הסעדים לצורכי אגרה, אינה מלאכה פשוטה, כך שייתכן על פניו כי זו נעשתה בחסר. משכך, בראי הוראותיהן הברורות של תקנות האגרות – ראוי כי בטרם יידרש בית המשפט לתובענה, תוכרע ותובהר סוגית תשלום האגרה.

עוד מצאתי להדגיש לעניין זה, בהתאם למבחני המשנה שנקבעו בעניין אגם כאמור – כי בשים לב לאופי נימוקי בקשת הסילוק (הנוגעים לאי-תשלום אגרה והצורך בכימות הסעדים), אזי גם הגשת כתב ההגנה אין בה כדי לסייע לבירור הטענות המקדמיות המצריכות הכרעה.

1. אשר להתקיימותו של המבחן שני, הוא מבחן ההכבדה – אכן, אין מקום לקביעה גורפת לפיה עצם הצורך הבסיסי בהגשת כתב הגנה, בהיעדר נסיבות קונקרטיות נוספות, עולה כדי "הכבדה" המצדיקה מתן ארכה להגשת כתב התשובה כאמור [וראו החלטתי מהעת האחרונה בת"צ 46556-06-21 לב נ' דקמא קפיטל בע"מ (25.10.2021)]. אולם, בנסיבות העניין שלפניי – לאור ריבוי ההליכים בין הצדדים ואיחודם לכדי הליך אחד, סבורני כי אכן קיים נטל עודף מסוים בהכנת כתב ההגנה בנסיבות העניין דנן.
2. מכל אלה מצאתי, כי יש מקום בנסיבות המקרה שלפניי להתיר למבקשים שלא להגיש את כתב הגנתם וזאת עד אשר תוכרע בקשת הסילוק שהוגשה מטעמם.
3. בשולי הדברים מצאתי לציין, כי כפי שעמדתי על כך בשורת החלטות קודמות שניתנו על-ידי בנדון – כאשר נדרש בית המשפט לבקשות אורכה כגון אלה יש להימנע ממצב בו הגשת בקשת הארכה מהווה חלק מ"משחק אסטרטגי" גרידא. בכך, יש כדי להטיל על הצדדים עלויות לא מבוטלות תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר, ותוך פגיעה אפשרית בזכותם של בעלי הדין לקיים דיון מהותי בהליך העיקרי תוך פרק זמן סביר [ת"צ 47153-05-20 קופרשמידט אביב נ' חברת החשמל ורכבת ישראל, פס' 10 (פורסם בנבו, 24.09.2020)] – משכך בקשות ארכה אלה צריכות להיבחן בזהירות ולהתקבל במשורה, והכל לפי נסיבותיו הפרטניות של כל עניין ועניין.

בהקשר זה, מצאתי בנסיבות העניין שלפניי משום טעם לפגם בעובדה שהמבקשים הגישו את בקשת הארכה בשיהוי מה, לאחר שכבר הוגשה בקשת ארכה אחת (מוסכמת) מטעמם; ובמועד סמוך יחסית למועד ההגשה הנדחה שנקבע. משכך, חרף קבלת הבקשה בנסיבות העניין, לא מצאתי ליתן צו להוצאות לטובת המבקשים בגין הוצאות הבקשה.

סוף דבר

1. הבקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשת הסילוק, מתקבלת.
2. מועד נדחה להגשת כתב ההגנה יקבע לאחר הכרעה בבקשת הסילוק שעודה תלויה ועומדת בפני בית המשפט.
3. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ' אדר א' תשפ"ב, 21 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.