בקשה לצו מרווה, שעניינו בנכסי המשיב בשני חשבונות בנק בחו"ל. הבקשה באה לאחר ששתי בקשות קודמות להטלת צווי עיקול על נכסי המשיב לא הניבו תפיסת נכסים של המשיב בהיקף המבוקש, של 20 מיליון ש"ח.

עיקר העובדות הצריכות לבקשה

1. הרקע להליכים פורט כבר בהחלטות קודמות בתיק זה ובקשורים אליו (ראו: החלטות בתיק זה מיום 18.3.21 ומיום 20.12.21, ובת"א 58513-05-21 מיום 3.8.21), והדברים הצריכים להכרעה יצוינו בתמצית ממש, שכן הבקשה הנוכחית אינה אמורה לשמש מסגרת לפתיחה מחודשת של הליכים קודמים.

2. המבקשת, חברת קמעונאי און-ליין בע"מ, היא חברה ישראלית פרטית מוגבלת במניות, שהוקמה בשנת 2015 ופועלת תחת המותג Rexail. החברה מפתחת עמדות מכירה חכמות לעסקים בתחום המזון, ובבעלותה מערכת אשר מפעילה עשרות עסקים לביצוע הזמנות אונליין לעסקים בהתבסס על טכנולוגיה שמסייעת בסיפוק מענה מהיר לצרכן.

3. מקימי החברה המבקשת הם האחים ירון ושי אלקיים (להלן יחד: אלקיים) שאינם צד פורמלי לבקשה המסוימת כאן, אף שהם מניעיה. המשיב, מר דותן גלעד (להלן גם: גלעד) מגדיר עצמו כ"איש עסקים שסגר את עסקיו בחו"ל לאחר שאלו הותירו לו מספיק כסף לחיות ברווחה הוא ובני משפחתו לכל ימי חייהם", ואשר שב לישראל לפני עשור "עם כל הפריבילגיות של מי שעשה את הונו בחו"ל שמתאפשר לו לחיות בישראל ופשוט ליהנות ממנה" (ס' 20 לתביעה שהגיש בת"א 61547-11-21). בהתאם להסכמות עם אלקיים השקיע במבקשת סכום של מעל מיליון דולר (הסכום המדויק במחלוקת שאין לה נפקות כאן). מעל 20 גורמים נוספים השקיעו ברבות השנים אף הם כספים במבקשת ברבות השנים והפכו בעלי מניותיה, אף שהיקף אחזקותיו של גלעד (כ-17% מן המניות) היה הגדול משל המשקיעים. עד לשנת 2020 היו יחסי הצדדים "מצוינים" (כך גלעד), ומאז הפכו הצדדים צהובים זה לזה ופרנסו את בית המשפט בשלל תביעות. אחת מהן היא התביעה שהבקשה הנוכחית באה לשרתה, והיא תביעה בסך 20 מיליון ₪ שהגישה המבקשת והנסבה על סיכולו של גלעד את הנפקתה בבורסה. המהלך החל במחצית שנת 2020 בתמיכת כל בעלי המניות והוביל להשקעת כ-900,000 ₪ במהלכי הנפקה, עד שדותן שינה טעמו והחל לנסות – בהצלחה לבסוף – למנוע את מהלך ההנפקה, לרבות בדרך של הגשת תביעה נגד המבקשת ובעלי מניותיה. לשיטת המבקשת: סיכול ההנפקה נעשה בדרך פסולה, תוך ניסיון סחיטה ואיומים, הכל לצורך קידום האינטרסים הצרים של גלעד; לשיטת גלעד: בהתאם לזכויותיו ואף כחובתו כדירקטור ובעל מניות, ולאחר שעמד על נטילת כספים מן החברה בידי אלקיים. כך או כך, החתם הודיע ביום 3.3.21 על המלצתו לביטולה של ההנפקה, בציינו כי טענות גלעד נבדקו בידי אנשי המקצוע וכי אין בהן ממש, אך כי "השתלחותו חסרת הרסן ... גרמה להערכתנו המקצועית לפגיעה קשה ביכולת לשווק את ההנפקה". הדבר הוביל לביטולה של ההנפקה, ולהגשתה המיידית של תביעת המבקשת (שבאה כתביעה שכנגד אל מול פני התביעה שהגיש גלעד ובינתיים נמחקה, אף שאחרות באו תחתיה).

4. המבקשת הגישה ביום 7.3.21 בקשה להטלת עיקול זמני על מניותיו ועל נכסיו גלעד המוחזקים ב-14 בנקים המנהלים את עסקיהם או סניפים בישראל, והכל – עד סכום של 20 מיליון ₪, הוא סכום התביעה (להלן: הבקשה הראשונה). בגדרה עמדה המבקשת על היקף הגיוס, שנמנע ממנה – של כ-40 מיליון ₪, לפי שווי חברה של מעל 150 מיליון ₪. המבקשת עמדה על סיכויי התביעה ועל חששותיה מיכולתה להפרע מגלעד במקרה של קבלת התביעה. גלעד מנגד גרס כי בתביעה אין ממש, וכי אין חשש להכבדה: הוא תעשיין מכובד שניהל את עסקיו בחו"ל משך שנים והחזיק מפעלים בשבע מדינות שונות, כך שאין חשש שאי-מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין. דיון נרחב בבקשה התקיים ביום 16.3.21 לפני כב' השופטת ערקובי, בסמכותה כרשמת, תוך חקירה ממושכת של ירון אלקיים מזה ושל גלעד מזה. החלטה בבקשה הראשונה ניתנה ביום 18.3.21 (להלן: ההחלטה בבקשה הראשונה). לאחר ניתוח מקיף, מצאה כב' השופטת ערקובי בכל הנוגע לסיכויי התביעה לכאורה כי "המבקשת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי תביעתה הינה תביעה הראויה להתברר" (פסקה 47 להחלטה), וכי באשר לשאלת ההכבדה לא הייתה למעשה מחלוקת, שעה שלמשיב אין נכסים ידועים בישראל (פסקה 48 להחלטה). אלה הובילו להטלת צווי עיקול על המניות שהחזיק גלעד, ואף זאת רק עד סכום של 900,000 ₪, נזקיה הישירים של המבקשת הגלומים בעלויות ההנפקה. הצו לא ניתן בהיקף גדול יותר, הובהר, כיוון שבכל הנוגע לנזקיה העקיפים של ביטול ההנפקה, הובהר, "הנזק הינו באי הצמיחה, בכך שנמנעה ממנה היכולת להגדיל את היקף פעילותה, ובעניין זה ביהמ"ש לא קיבל כל כימות של הנזק, או פירוט, או חוות דעת, או תשתית ראייתית אחרת שממנה ניתן יהיה לגזור את סכום הנזק בגין ראש נזק זה, להבדיל מהנזק הישיר של ההוצאות שהוצאו לשווא" (פסקה 51).

5. ביום 6.5.21 הגישה המבקשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה בבקשה הראשונה. משקבע בית המשפט כי אין לפניו חוות דעת אשר תלמד על כי נגרם נזק העולה על הנזק הישיר של הוצאות ההנפקה, פעלה החברה להשגת חוות דעת, וזו מצביעה על נזק העולה בהרבה על סכום התביעה, הפער בין שווי החברה לו הונפקה, לבין שוויה באין הנפקה. המבקשת עדכנה עוד כי באין הנפקה, הביעו רוב בעלי המניות בחברה הסכמתם להתקשרות בעסקה למכר מניותיהם או רובן (בהתאם למתווים השונים שבעסקה), למר יוסי בן שלום באמצעות חברה בשליטתו, לפי שווי חברה של כ-24 מיליון ₪, עסקה שאם תושלם (ואכן – הושלמה, חרף התנגדות גלעד) תניב לגלעד סכום של 4 מיליון ₪, הרבה מעל סכום העיקול. מכאן הבקשה להגדלת הסכומים המעוקלים כדי סכום התביעה, 20 מיליון ₪, וזאת לא רק ביחס למניותיו של גלעד בחברה, כי אם על כלל נכסיו וזכויותיו המגיעות לגלעד מאד המחזיקים 15-2, הם הבנקים שסניפיהם בישראל, כפי שנתבקש בבקשה הראשונה (להלן: הבקשה השניה). גלעד עתר בתחילה לארכה להגשת תגובתו לבקשה השניה עד להכרעה בבקשות אחרות שהגיש. כב' השופטת ערקובי הורתה בנסיבות ובמעמד צד אחד, ועד לקבלת החלטה בעקבות התגובה שתוגש, על כי יינתן "סעד ארעי של הגדלת העיקול כמבוקש בתנאים שפורטו בבקשה המקורית" (החלטתה מיום 12.5.21). בפועל, נמנע המשיב מלהתייחס עוד לבקשה השניה או לצד שניתן במעמד צד אחד, ובמידה רבה – התעלם מקיומם, עד לאחרונה ממש.

6. שלל הליכים מאז, וביניהם מהלכי גלעד לסיכול רכישת המניות בחברה בידי בן שלום, שלא צלחו (ראו: החלטת כב' סגה"נ הש' כבוב בת"א 58513-05-21 מיום 3.8.21). משמעות האמור: כי החזקת אלקיים במבקשת הצטמצמה משמעותית ואחזקות גלעד אמורות להתאפס, אף שלא הובהר עד הנה כיצד אמור הדבר להיעשות נוכח צווי העיקול הקיימים ביחס למניות.

7. ולבקשה הנוכחית, היא השלישית במספר (להלן: הבקשה השלישית): לצו מרווה, קרי צו המכוון כלפי גלעד אישית, להגבלת השימוש בצמד חשבונות בנק שלו, האחד בבנק UBS בשווייץ, האחר בבנק FIBI בשווייץ, שפרטיהם צוינו בבקשה, כמו גם על מתן דיווח על מצב הנכסים בחשבונות אלה. המבקשת סקרה את צמד ההחלטות בבקשה הראשונה והשניה, אשר הובילו ליצירת עיקול של עד 20 מיליון ₪ כמבוקש בבקשה הראשונה על המניות והנכסים בתחומי השיפוט של ישראל, אך ביארה כי זולת מניותיו של המבקש בחברה, ששוויין נמוך משמעותית מסכום התביעה, לא נמצאו חרף מאמציה הרבים נכסים נוספים של גלעד בישראל, שמהם תוכל המבקשת להפרע אם וכאשר תתקבל תביעתה. למבקש התגלה כי בבעלות המשיב צמד חשבונות הבנק המתנהלים בחו"ל, על כן התבקש הצו להגבלת השימוש הנכס באלה.

8. גלעד הגיש מה שהגדיר "תגובה קצרה" לבקשה השלישית. בתגובתו התייחס לבקשה הראשונה בלבד ולהחלטה בה, תוך התעלמות מן הבקשה השניה וההחלטה בזו. את הבקשה הראשונה אפיין ככזו הקוראת לעיקול נכסים של גלעד בישראל וגם בחו"ל, ואת ההחלטה בבקשה הראשונה קרא ככזו המסתפקת בעיקול המניות בלבד. המבקשת לא הגישה ערעור על ההחלטה בבקשה הראשונה, וזו הפכה חלוטה אפוא, כך גלעד, בעוד שהבקשה כאן היא "משום ניסיון חמור ופסול לערער על החלטת העיקול שלא על פי התקנות ולאחר שמועדי הערעור לכך חלפו" (ס' 4). צו המרווה המבוקש, נטען, הוא חריף עוד יותר מאשר עיקולים, צו שאינו נזכר עוד בתקנות סדר הדין, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), בניגוד לקודמותיהן (תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: התקנות הקודמות), סימן להיעדר סמכות למתן הצו ולמצער לצורך של בית המשפט לקמץ ידו במתן צו כאמור. גלעד תומך יתדותיו גם בשיהוי הכבד של כשמונה חודשים מאז ההחלטה בבקשה הראשונה; בהיעדר התחייבות כדין; ולגוף הדברים הוא מעלה, באמצעות בא כוחו שהחליף את קודמו שייצג בעת בירור הבקשות הקודמות, טענות הנסבות על סיכויי התביעה ועל צדקת בחירתו של גלעד שלא לקדם את ההנפקה של המבקשת. בכל הנוגע לסוגיית ההכבדה לא פירט גלעד, זולת טענות כלליות (ס' 18): הוא לא פירט אם החשבונות פעילים, או כיצד יהיה בהגבלות על משיכת כספים מהם כדי להצר את צעדיו.

9. המבקשת השיבה, ולב תשובתה באפיון נכון יותר, כקריאתה, של הבקשה הראשונה וההחלטה בה, כמו גם הדגשת קיומה של הבקשה השניה וההחלטה בזו: עד הנה קיבלה לבסוף צווים כבקשתה, אך אלה נתבקשו ויכולים היו להתייחס רק לנכסים בישראל, ועתה היא עותרת בפשטות להחלת אותם צווים גם ביחס לנכסים בחו"ל, גישתה. את ההשתהות בהגשת הבקשה הסבירה בצורך של המבקשת ואלקיים להתמודד עם מבול ההליכים שיזם גלעד בעניינם, כמו גם בפרק הזמן שלקח להם עד לאיתור חשבונותיו של גלעד בחו"ל.

10. דיון בבקשה השלישית נקבע בידי המותב שדן בהליך, הוא כב' סגה"נ השופט חאלד כבוב, ליום 22.3.22. לאחר דברים אלה הועבר ההליך לטיפולי, והדיון התקיים לפניי. בגדרו הסכימו הצדדים כי שנאמר בחקירות בדיון מיום 16.3.21 יעמוד לפניי בלא צורך לשוב ולחקור, אף שהצדדים ביקשו להוסיף על האמור חקירות קצרות, לירון אלקיים מזה ולגלעד מזה. בגדרי אלה ביקש ב"כ גלעד להציג בחקירה מסמכים אחדים, הנועדים לשיטת גלעד ללמד על נטילת כספים שלא כדין בידי אלקיים, בסיס להתנגדות גלעד להנפקה. בתום הדיון ניתנה לצדדים כרצונם שהות קצרה להגשת השלמות טיעון, ואיסופן נשלם עתה, כאשר על המרכזיות בטענות אעמוד בדיון להלן.

דיון

11. דין הבקשה להתקבל. לוז ההכרעה: אין היא אלא המשך ישיר לבקשות הקודמות, ובפרט להחלטה השניה (שגלעד שב והתעלם ממנה בתשובתו לבקשה השלישית). שאלת הצורך בהטלת הגבלות על נכסי המשיב – מוצתה זה מכבר. אך צווי עיקול נתבקשו ויכולים היו להינתן ביחס לנכסים בישראל בלבד. אם נמצא כי אלו אינם מספקים, והמבקשת איתרה חשבונות של המשיב בחו"ל, אין מניעה לתת צווים אישיים כלפי המשיב ביחס לחשבונות אלה.

12. הערות אחדות אשר לטיב הצו המבוקש: צו מרווה (Mareva Injunction), סעד חריג יחסית בנוף הסעדים הזמניים, שעיגון לו מצוי היה ספציפית בתקנות הקודמות בהוראת תקנה 383. הוא מתיר לבית המשפט להורות למשיב, שעליו פרושה סמכותו של בית המשפט, להמנע בעצמו או באמצעות אחר להוציא נכסים מרשותו שלו או מרשות מחזיק, או לשנות זכויות בנכסים אלה, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. "נכסים" אלה אפשר שיהיו מחוץ למדינת ישראל, ועל כן אין הסמכות של בית המשפט הישראלי חלה עליהם, ולא ניתן לתת בעניינם צווי in rem. אולם צו מרווה מתמודד עם הקושי האמור, בכך שהוא מופנה כלפי המשיב עצמו, כצו in personam. השיקולים נסקרו בפסיקתו של בית המשפט העליון, ובפרט רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר נ' קטב, פ"ד נז(6) 1 (2003)). השיקולים – בעלי דמיון לצו עיקול, ובפרט בשאלת ההכבדה הממשית על ביצוע פסק הדין, כך גם סיכוייה לכאורה של התביעה. תשומת לב תינתן לשאלת כפיפות המשיב (להבדיל מן הנכס) לסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי, וליכולת הפירעון של המבקש מן המשיב מנכסים המצויים בישראל. הכל ייעשה תוך הפעלת שיקול דעת באופן זהיר ויסודי בשים לב לטיב הצו המבוקש.

13. המשיב גורס כי באין אזכור לצו מרווה בתקנות החדשות, משמעות האמור כי בטלה סמכותו של בית המשפט למתן צו כאמור, ולמצער עליו להישמר עוד יותר בעת נתינתו: ולא היא. מתקין התקנות ביקש להפחית מאות תקנות שלא היה בהן צורך מיוחד בהתקיים עיגון חקיקתי מספק להפעלת הסמכויות השיפוטיות. עם אלה נמנה צו מרווה, שמחוקק המשנה ביאר מפורשות כי אין צורך בייחוד תקנה מיוחדת לו לשם נתינתו, והוסיף עוד את תקנה 109 לתקנות שעניינה צווי מניעה ככלל (ראו: עמ' 39 לדברי ההסבר). מובן אפוא שהסמכות, כך גם שיקול הדעת (הזהיר כמובן) למתן צווי מרווה – בעינם, אף לעת התקנת התקנות החדשות (וראו: החלטת כב' השופטת טל לוי-מיכאלי בת"א (מחוזי ת"א) 2626-02-21 כהן נ' אשד בפסקאות 17-11 והאסמכתאות שם).

14. עת בית המשפט בא לבחון האם יש מקום לצו מרווה, עליו לעמוד כמובן על המשמעויות האפשריות של הצו, המכוון אישית כלפי המשיב, אך יכול שישפיע על נכסים ויכולת השימוש בהם גם בידי אחרים, הכל מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. לעתים, השפעתם האפשרית של צווי מרווה תהיה מרחיקת לכת, דוגמת בצווים שיש בהם כדי לסכל למעשה ביצוען של עסקאות בחו"ל, אשר המשיב המסוים הנתון לסמכות השיפוט של בית המשפט בישראל הוא אך צד אחד להן, או כדי למנוע דיספוזיציה בנכסים שהמשיב הוא רק אחד מבעלי הזכויות בהם (ראו לדוגמה: ת"א (מחוזי - מרכז) 14281-05-10‏ גולדשמיט נ' טי.ג'י. אי. השקעות נדל"ן בע"מ (21.9.2010)). אך לעתים אין הבדל ממשי מבחינת טיב הצו או ההכבדה הגלומה בו בין צו מרווה לבין צו עיקול, ודאי כאשר המדובר בניסיון ל"עיקול" של חשבון בנק של המשיב בחו"ל, לאחר שעיקול חשבונו בישראל לא הניב נכסים שייתפסו. לדברים אלה יפה הערתו של בית המשפט העליון בעניין ניקו בדים, שלפיה "ההלכה המקובלת בישראל היא זו, שבית-משפט יידרש לצו מרווה בנסיבות שבהן עיקול זמני 'אינו ישים' ... . ואולם, גם במקום שבו יינתן צו מרווה, יחולו עליו אותם עקרונות החלים על עיקול זמני ... מסקנה נדרשת מכאן היא, כי צו מרווה לא לבדד ישכון, וכי אותם עקרונות כלליים החלים על עיקול זמני יחולו גם עליו" (רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ''ד נד(1) 773, 800 (2000)). ברי כי המקרה שלפנינו נמנה עם האחרונים.

15. ענייננו אינו בבקשה חדשה, כי אם בהמשך שלישי במספר של הבקשה המקורית, זו שלא הניבה למבקשת תוצאות מספקות, בתחילה – כיוון שהצו שניתן היה מצומצם, באין חוות דעת שתצדיק את נתינתו בהיקף משמעותי דיו, בהמשך – כיוון שהצו המורחב התייחס לנכסים בישראל, לא בחו"ל, ונכסים כאלה (זולת המניות) – אין, שכן המשיב אינו מחזיקם בישראל. בדין ראו הצדדים שניהם להתחיל את התייחסותם, בבקשה ובתשובה גם יחד, בהידרשות לבקשה הראשונה, ולהחלטה בבקשה הראשונה, וזיקתן של אלה לבקשה הנוכחית. והרי הבקשה הראשונה קראה להטלת צווי עיקול בסכום של עד 20 מיליון ₪, הן על המניות, הן על חשבונות בנק של גלעד; צווים ניתנו רק ביחס למניות, ולא ביחס לחשבונות, וזאת רק בסכום של 900,000 ₪ (הנזקים הישירים של הוצאות ההנפקה), לא 20 מיליון ₪ כמבוקש (הנזקים העקיפים של סיכול ההנפקה). גלעד מתמקד בבקשה ובהחלטה הראשונה, ומוצא באלה עיגון לכך שאין להיעתר לבקשה הנוכחית, שהיא בבחינת "ערעור" על ההחלטה הראשונה, אשר דחתה את הבקשה לעיקול חשבונות "לרבות בבנקים שונים בישראל וגם בחו"ל" (ס' 4-1 לתגובה). אולם בכך מתעלם גלעד משניים אלה:

(א) ראשית, הבקשה הראשונה לא קראה, ולא הייתה יכולה לקרוא, להטלת עיקולים על נכסים שאינם מצויים בסמכות השיפוט של בית המשפט בישראל, ומטעם זה הוגדרה כבקשה לצווי עיקול (in rem), לא צו מרווה (in personam). אותם "מחזיקים" שצוינו בבקשה, בין הם בנקים ישראליים, בין אם בנקים זרים אשר יש להם סניף המתנהל בישראל ואשר זו הכתובת שצוינה בבקשה, הם כאלה שבית המשפט התבקש ויכול היה להתבקש להורות להם במישרין להימנע מביצוע דיספוזיציה בנכסים של גלעד בהם בישראל, זאת בדרך ניסוחה של הבקשה. המבקשת לא עתרה בבקשותיה הקודמות לצווים המתייחסים לחשבונות בנק בחו"ל, וממילא בית המשפט לא היה יכול לדחות בקשה למתן צווים המתייחסים לחשבונות שכאלה מחוץ לישראל.

(ב) כשם שעשה כבר פעם אחת (בדיון ביום 28.6.21, בבקשה אחרת לסעד זמני, וראו פסקה 46 להחלטת כב' סגה"נ כבוב מיום 3.8.21), הרי שגלעד שב והתעלם בתשובתו כליל מכך שהיה מודע לנתינתה ביום 12.5.21 של החלטה בבקשה השניה. הבקשה השניה קראה הרי להרחבת הצווים כך שיחולו על כלל הנכסים של גלעד (בישראל, כמובהר), לא רק על מניות, ותוך הגדלת סכום העיקול כדי 20 מיליון ₪, כאשר המבקשת תומכת זו הפעם בקשתה גם בחוות דעת באשר לנזקיה העקיפים, חוות דעת שחסרונה הוביל מפורשות למתן הצווים המצומצמים יותר בבקשה בהחלטה הראשונה. בית המשפט הורה, במעמד צד אחד אמנם (לאחר שגלעד ביקש לעכב את הגשת תשובתו לבקשה), על מתן "סעד ארעי של הגדלת העיקול כמבוקש בתנאים שפורטו בבקשה המקורית". הווי אומר – מה שהמבקשת ביקשה, קיבלה בפעם השניה. לעובדה שהמשיב לא בחר להתנגד לבקשה השניה, נפקות דלה: ההחלטה בעינה, ואם הצד הנפגע מן ההחלטה לא השיג עליה, יתקשה לטעון כנגד תוקפה (כפי שציין המשיב ביחס למבקשת וההחלטה בבקשתה הראשונה, בהתעלם מכך שניתנה החלטה שניה).

16. העובדה שהבקשה הנוכחית היא המשך הבקשות וההחלטות הקודמות, היא בעלת השפעה מכרעת על גורלה. איננו עוסקים בבקשה חדשה, אשר מצריכה ליבון ראשוני וזהיר של קיום ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה (תקנה 95(ב) לתקנות), ושל מאזן הנוחות (תקנה 95(ד) לתקנות). כל מהותה של הבקשה, בדומה לעקרון שבפס"ד ניקו בדים הנ"ל, הוא שכיוון שצווי העיקול על נכסי המשיב אינם ישימים כיוון שזולת המניות נמצא כי אין לו חשבונות בנק שייתפסו ברשתם של צווי העיקול, מתבקשת החלתו של הצו על חשבונות בנק של המשיב בחו"ל, שעה שהמבקשת איתרה שניים מהם. העקרון כבר נקבע: סיכויי התביעה טובים כל צרכם, ומאזן הנוחות נוטה כל צרכו לטובת המבקשת, באופן שיצדיק מתן צווים על חשבונות של המשיב ולא רק על מניותיו, בסכום של עד 20 מיליון ₪. לצורך הרחבת הצווים (בדרך של צווים אישיים) גם לחשבונות בחו"ל, אין כל צורך לשוב ולהעמיק חקר בשאלות של סיכויי התביעה לכאורה, גם לא של מאזן הנוחות. אם יש חשבונות, ואם אין שיקולים מיוחדים שיצדיקו הימנעות ממתן צווי מרווה בנסיבות המקרה כאן, יוחלו הצווים גם על החשבונות בחו"ל.

17. נוכח האמור, וחרף ניסיונו של המשיב בתשובתו כך גם בהשלמת הטיעון מטעמו לנסות ולשוב ולפתוח את שאלת דיות הראיות (שלובנה הן בהחלטות בבקשות הקודמות, הן בהליכים שנסבו על ענייני חיוב המבקשת בערובה), אין כל צורך לשוב וללבן סוגיה זו, תנאי להכרעה בבקשה. רק למעלה מן הצורך אעיר כך, ביחס לאחדות מטענות המשיב: תהום פעורה לכאורה בין טענותיו בדבר נטילת שכר בידי אלקיים מעבר לאמור בהסכמים לבין היכולת להצדיק כשלעצמן את סיכולה של ההנפקה; ובפרט כך כאשר לטענת אלקיים לקראת ההנפקה המיועדת אשררה האסיפה הכללית (כלל בעלי המניות, זולת גלעד) את התגמולים שקיבלו אלקיים, וכאשר הנושא קיבל ביטוי בטיוטת התשקיף, שדווקא גלעד ראה להציגו בדיון (סעיף 8.2.1, מוצג מש/3). לא ברור בשלב זה גם כיצד גילויו של מידע בתשקיף באשר לפער (לכאורה) בין התגמולים המיועדים לאלו ששולמו, יכול להיתפס לדידו של גלעד כ"פרט מטעה בתשקיף במחדל של אי גילוי" (ס' 6 להשלמת הטיעון שלו). אין בטענות גלעד כדי להצדיק אפוא סטיה מן הקביעות הקודמות באשר לסיכויי התביעה לכאורה (שברור כי היא מעוררת שאלות משפטיות ועובדתיות סבוכות), לצורך ההכרעה בבקשה כאן.

18. ואשר להכבדה: שוב, הקביעות בעינן. ברור שבלא הטלת עיקול (פורמלי, או בדרך של צו מרווה) על נכסי המשיב, זולת מניותיו, לא תהיה למבקשת כל דרך להבטיח את יכולתה להפרע מן המשיב ביום פקודה, אם תזכה בתביעתה. מרצונו הטוב של המשיב לשלם דבר מה בסוף ההליך ודאי לא תוכל להיבנות, ולעת סיום ההליכים, אם המבקשת אכן תצא וידה על העליונה, הרי שהתשלום יהיה אך בגדר רצונו הטוב של המשיב. אין גם צורך להרחיב בשאלות של מידת ההכבדה של צווי עיקול (דה פקטו) על נכסים בסך 20 מיליון ₪: לו חפץ המשיב להשמיע עמדה בעניין, יכול היה לבקש ללבן את הבקשה השניה, אך לאחר שביקש להשהות את תגובתו, נמנע מלהתייחס לגוף הבקשה. הכבדה על ביצוע פסק הדין יש, הכבדה על המשיב אין, יש לקבוע.

19. רק בקצרה יוער, באשר לטענת המשיב על כי הגבלת חשבונו שממנו הוא משלם את שכר הדירה והוצאותיו בישראל יש בה משום הכבדה: טענה זו היה ראוי לו למשיב להציג בגדרי תשובתו לבקשה, לא רק בדיון, שבגדרו ראה לציין לראשונה כי אחד משני החשבונות (חשבון FIBI) למעשה נסגר. בנוסף, אין לנו כל אינדיקציה, שמקורה היה יכול להיות רק במשיב, שלפיה חיובו להותיר בחשבונו סך של 20 מיליון ₪, יקשה עליו לשלם את הוצאותיו בישראל. מובן: לאדם מן השורה, הטלת עיקול (דה פקטו) על חשבונו בסכומים גם נמוכים בהרבה יכולים ליצור מגבלה חריפה ביותר, שאפשר שבית המשפט ייזהר להטילה (והשוו: רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ‏, פ''ד נב(1) 193 (1998)). אך עניינו של גלעד שונה: כאמור, הוא הגדיר עצמו בתביעה שהגיש (ס' 20) כ"איש עסקים שסגר את עסקיו בחו"ל לאחר שאלו הותירו לו מספיק כסף לחיות ברווחה הוא ובני משפחתו לכל ימי חייהם", ואשר שב לישראל לפני עשור "עם כל הפריבילגיות של מי שעשה את הונו בחו"ל שמתאפשר לו לחיות בישראל ופשוט ליהנות ממנה"; ועוד הוסיף וביאר, עת התבקש להעמיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בהתגוננותה מפני תביעתו, עד כמה אמיד הוא וכשיר לשלם כל הוצאה. אין כל טענה של גלעד שלפיה הונו הרב לא יספיק לו להבטיח את מחייתו ברווחה, אם רק יידרש להותיר בחשבונו המסוים את סכום התביעה. מכאן שאין כל צידוק להמנע ממתן הצווים המבוקשים לאיסור הדיספוזיציה; קל וחומר שאין צידוק לסטות מן ההחלטה בבקשה השניה, שבה נקבע כבר כי יש להטיל על נכסי המשיב צווי עיקול בסכום של עד 20 מיליון ₪, והמשיב לא מיחה.

20. אשר להערות נוספות אחדות של המשיב המצריכות התייחסות (ואלו שלא נדרשתי להן, בחנתיהן אך אינן מצריכות התייחסות שכזו):

(א) לטענת ה"שיהוי": טענה זו הייתה בעלת עוצמה רבה יותר לו חלפו חודשים בין התביעה לבין בקשה ראשונה בעניין העיקולים. אולם כאן ההשתהות של כשמונה חודשים היא בין קבלת צווי העיקול בבקשה השניה, לבין הבקשה השלישית; אין כל אינדיקציה לכך שהמבקשת לא ראתה חשיבות לניסיון להבטחת זכויותיה מול המשיב. אם נוסיף לכך שגלעד אכן העתיר על המבקשת ואלקיים כמות ניכרת על הליכים שחייבו את תשומת לבה של המבקשת, כטענתה, הרי שיש בכך להפחית מעוצמת טענת ה"שיהוי".

(ב) לטענת היעדר התחייבות: אין ספק שיש צורך בהתחייבות עצמית (תקנות 96(א) ו-(ב) לתקנות), תנאי לצו, וכי יש לצרפה לבקשה, מה שלא נעשה. בענייננו ניתן היה לתהות עד כמה חיוני כתב ההתחייבות: כזה צורף לבקשה המקורית, והבקשה הנוכחית אלא אינה המשך לבקשה המקורית ולבקשה השניה, כמבואר לעיל, כך שניתן לראות בכתב ההתחייבות העצמית כמספק. עם זאת, אפילו נניח כי נדרשה התחייבות חדשה, הרי שאין מניעה עקרונית לחייב את מסירתה בתוך זמן קצר ביותר (השוו: רע"א 9308/08 אלול נ' רביב בפסקה 5 (21.4.2009)), וכך ייעשה גם כאן.

21. יוער כי בשים לב לכך שהבקשה הנוכחית אינה אלא המשכן את צמד הבקשות הקודמות וההחלטות שניתנו בהן, הרי שאיני רואה להורות על הוספת ערובות להבטחת נזקי המשיב, מעבר לאלו שנקבעו בהן זה מכבר.

22. אשר לבקשה הנלווית של המבקשת, להורות למשיב לדווח בתצהיר על מצב הנכסים מושא הצו: בשלב זה, וכאשר המבקשת דומה שמיצתה את מאמציה לאתר את נכסי המשיב, דומה כי מדובר בצו שיש בו פגיעה יתרה בפרטיות המשיב, והרי הגילוי המבוקש בכל הנוגע למצב החשבון בבנק UBS לא יסייע למבקשת לעת הזו. הפירוט נדרש (ואף זאת באופן מוגבל) אך כאמצעי בקרה, על כך שאם תתקבל התביעה והמשיב יידרש לשלם אך לא יעשה כן ויטען כי אין ביכולתו לעשות כן, נדע מה היה מצב חשבונו לעת מתן הצו. בשלב זה אסתפק בכך שהמשיב ימסור עותק ובו פירוט מצב מפורט של החשבון בבנק UBS ויתרותיו (לרבות כל שעבוד וזכויות צד שלישי), נכון לעכשיו, במעטפה סגורה ולצורך העיון בלבד; כן ימציא לבא כוחו, שיתבקש לשמש כידו הארוכה של בית המשפט בהקשר זה, לא רק פירוט של מצב החשבון הקיים בבנק UBS כי אם גם פירוט מלא של מצב החשבון ויתרותיו בסופה של כל שנה קלנדרית (החל מסוף שנת 2021). הוראות נוספות בעניין תינתנה לעת מצוא ובהתאם להתפתחויות בהליכים. עוד ימציא המשיב, זאת לתיק בית המשפט, אישור בדבר סגירת חשבון FIBI כטענתו. כל ההמצאות לבית המשפט – תוך 7 ימים.

סוף דבר

23. הבקשה מתקבלת, במובן זה שהמשיב (אישית) יחויב להותיר בחשבונו בבנק UBS בשווייץ שפרטיו צוינו בסעיף א' לבקשה את כל הכספים והנכסים, בלא לבצע בהם כל דיספוזיציה, וזאת עד לסכום מירבי של 20 מיליון ₪. המבקש ימציא את האישורים ביחס לחשבון זה, הכל כאמור בפסקה 22 להחלטתי. כן ימציא אישור באשר לסגירתו של חשבון בבנק FIBI בשווייץ המפורט בסעיף ב' לבקשה, ואשר לטענתו נסגר, אף זאת כאמור בפסקה 22 להחלטתי. ההתחייבות והערובות שהועמדו בקשר עם הבקשות מימים 7.3.21 ו-6.5.21 וההחלטות בהן ישמשו להבטחת נזקי המשיב בקשר עם מתן צו כאן; אך תנאי להיוותרות הצו בעינו הוא הגשת כתב התחייבות עדכני כהוראת תקנה 96 לתקנות, אשר המבקשת תגיש בתוך 48 שעות מקבלת החלטתי זו.

24. להוצאות: אלו יש לפוסקן בסיומו של הליך ביניים זה, ובהתאם לאמות המידה שבתקנות 153-151. אין בנסיבות עילה לחרוג מן העקרון של חיוב המשיב לשאת במלואה הוצאותיה הריאליות והסבירות של המבקשת-הזוכה בדינה בבקשת ביניים זו, ועל כן יישא המשיב בשכ"ט עורכי דינה בסכום של 25,000 ₪, זאת בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ב' ניסן תשפ"ב, 03 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.