בקשה מאת הנתבעים 1, 4 ו – 5 (להלן – הנתבעים) לסילוק התביעה מחמת אי תשלום אגרה.

מבוא וגדר המחלוקת

1. התובע הגיש שלוש תביעות שונות כנגד נתבעים שונים. בהחלטה מיום 20.12.21 (כב' השופט חאלד כבוב) נקבע כי ההליך שלפניי (ת.א. 48626-01-21) יבוא תחת שלוש תביעות אלה והן יימחקו.
2. עיקר העובדות, בהתאם לנטען בתביעה, הינן כך: התובע, מר גלעד דותן, הוא איש עסקים ובעלים של כ - 17% מהון המניות של הנתבעת 1 (להלן – החברה), ומכהן בה כדירקטור. החברה הוקמה בשנת 2015 ופועלת תחת המותג REXAIL.

החברה פיתחה עמדות מכירה חכמות של מזון טרי לעסקים בתחום המזון, והיא מקבלת מלקוחותיה חלק מההכנסות וכן תשלום קבוע.

1. הנתבע 4, מר יוסף בן שלום (להלן – בן שלום), הינו איש עסקים שעיסוקו בקניית חברות והשבחתן, והוא בעל מלוא מניותיה של הנתבעת 5 (להלן – ריקסייל).

אלו הצדדים לבקשה, אך להבנת הרקע אציין כי הנתבע 2, מר ירון אלקיים, מחזיק בכ -33% ממניות החברה, ומכהן בה כדירקטור וכמנכ"ל. הנתבע 3 הוא אחיו. אף הוא בעל מניות בחברה (22%) וכן מכהן בה כדירקטור וכסמנכ"ל פיתוח (הנתבעים 2 – 3 יכונו להלן להלן – האחים אלקיים). לחברה בעלי מניות נוספים המחזיקים בשיעור מניות מועט (סעיפים 5 – 6 לתביעה).

1. בתביעה נטען, והדברים נאמרים בקיצור נמרץ, כי בן שלום וריקסייל חברו לאחים אלקיים במטרה להשתלט על החברה בנזיד עדשים, תוך קיפוח זכויות התובע בה, נישולו ממניותיו והכל על חשבון החברה ויתר בעלי המניות שלה (שלא היו שותפים לקנוניה).

נטען שהאחים אלקיים הוציאו הצעת רכש לכלל מניות החברה, לכאורה לפי התקנון, בסכום נמוך בהרבה משווי החברה – כ - 130 ₪ למניה במקום 750 – 1,000 ₪ למניה (סעיף 73) וכי עסקה זו בטלה מסיבות שונות. כן נטען להוצאת כספים מהחברה שלא כדין באופנים שונים, עוד טרם הצעת הרכש כאמור.

1. בבקשת הנתבעים נטען כי התובע עתר בתביעתו ללא פחות מאחד עשר סעדים, כאשר שמונה מתוכם הינם למעשה סעדים כספיים שיש לשלם עבורם אגרה כנדרש, למרות ניסוחם כסעדים הצהרתיים. נטען כי סכום האגרה הכולל הינו 1,708,287 ₪.

התובע טען בתשובתו, בין היתר, כי הסעדים המבוקשים על ידו הם סעדים אשר לא ניתן לשום את שווים בכסף לצרכי אגרה, כאמור בתקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007 (להלן – תקנות האגרות). בנוסף טען כי קבלת כל הסעדים תחייב הגשת תביעה כספית נוספת ע"י הזכאים לכך, הן יתר בעלי המניות והן התובע עצמו, או אז תשולם אגרה בגינם. התובע הבהיר בתצהירו כי אינו דורש כל סעד כספי במסגרת תביעה זו.

הנתבעים הגישו תגובה לתשובה, במסגרתה טענו בין היתר כי התובע אינו זכאי לתבוע סעדים בשם בעלי מניות אחרים בחברה וכי דין התביעה להיות מסולקת על הסף, לגבי סעדים אלה. מובן כי לא אדון בטענות אלה במסגרת בקשה זו.

1. התאפשר למדינה להשיב לבקשה, אך זו לא עשתה כן למרות התראות שניתנו לה, תוך התעלמות מהחלטות בית המשפט ללא כל הסבר (ראו החלטות מימים 14.3.22 ו – 7.4.22).

האקלים המשפטי

1. נקודת המוצא לענייננו מצויה בתקנות 3 ו – 6 לתקנות האגרות.

תקנה 6 קובעת כי בתובענה לסכום קצוב תשולם אגרה בשיעור יחסי מסכום התביעה (העומד על 2.5% עד לסך של כ - 24 מיליון ש"ח ו - 1% לסכום שמעבר לכך). לעומת זאת, תקנה 3 שכותרתה "הליכים שרואים את שווים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף", קובעת כי:

"בענינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3, 3א, 3ב, 5, 10 או 10א בתוספת, לפי הענין:

(1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור"

פרט 10 לתוספת קובע חובת תשלום בסך 1,153 ₪ לסעדים מעין אלו.

1. מלשון התקנה עולה כי תביעות שבהן מבוקש סעד שעניינו צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, הן תביעות המחויבות באגרה בסכום קבוע, למעט במקרים שבהם התובענה היא "לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור" (למשל תביעה לצו אכיפת חוזה כאשר בגדר החוזה התחייב הנתבע לשלם כסף לתובע: רע"א 7200/20 יואר אלזו השקעות בע"מ נ' אאורה ישראל יזמות והשקעות בע"מ, פסקה 3 (6.4.21)).

ההכרעה אם מדובר בתביעה לסכום קצוב או בהליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי בכסף תקבע על פי מהות הסעד המבוקש בתובענה (רע"א 9920/17 סולל נ' KEYRUS SA FRANCE, פסקה 14 (12.4.18); להלן – עניין סולל).

תובענה לסעד כספי כתוצאה מאחד מבין הצווים המפורטים בתקנה 3(1) לתקנות האגרות היא תובענה שבה, אם יזכה התובע בתביעתו, הוא לא יזקק להליך משפטי נוסף על מנת לזכות בסכום הכספי לו הוא זכאי. לעומת זאת, אם בסיומו של ההליך הנדון התובע יזכה בתביעתו ובית המשפט יורה על מתן צו כמבוקש, אך לשם מימוש זכותו הכספית הנטענת התובע יזקק להליך משפטי נוסף, הרי שמדובר בהליך שרואים את שוויו כבלתי ניתן לביטוי כספי (ע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414, 416 (1992); רע"א 8353/10 קיבוץ אורים נ' רשות השידור, פסקה 4  (5.7.11); רע"א 6350/14 דסאו נ' ויזל, פסקאות 8-7 (14.1.15); עניין סולל, פסקה 15).

סעד הצהרתי הוא סעד בשיקול דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי, על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי. אם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט יטה, בדרך כלל, שלא לתיתו (רע"א 5321/09 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (6.9.09) להלן – עניין ששון).

ועוד, אין בעובדה שבמקרה ספציפי ניתן להעריך את שווי הסעד כדי לשנות מן הסיווג של ההליך ככזה ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף) רע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים, פסקה 8  (9.8.09)). ההכרעה אם מדובר בסעד ששוויו ניתן לביטוי כספי אם לאו תהיה תלויה, בסופו של דבר, באופן בו נוסחו הסעדים בכתב התביעה (עניין סולל, פסקאות 12-11; ע"א 7019/14 ‏שזור - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' פרג'י (16.5.18)).

דיון והכרעה

1. על רקע ההלכות האמורות, אפנה לבחון את הסעדים שבמחלוקת, אחד לאחד.
2. הסעד המבוקש בסעיף 7 לתביעה:

"על מתן הצהרה כי התובע הוא עדיין הבעלים של 30,663 ₪ מניות ע"נ 1 ₪ מההון המוקצה בחברה (להלן: "מניות התובע") ועל החברה לבטל את השינויים שנעשו, אם נעשו, במרשם בעלי המניות, ועל החברה להודיע לרשם החברות כי העברת מניות התובע על שם ריקסייל, כאמור בטלה, ואינה משקפת את רישום בעלי המניות בספרי החברה, בין היתר, מאחר והיא מנוגדת לצו עיקול שניתן ביום 18.3.2021 במסגרת ת"א 48626-01-21 (להלן: "צו העיקול") [המצורף כנספח 23 לתובענה זו] על כלל מניות התובע, וכפעולה המנוגדת, בין היתר, להוראות סעיף 264 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), סעיפים 39 ו- 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), וכן להוראות תקנה 11.1 רישא ו- 12 לתקנון החברה (להלן: "התקנון") [מצורף כנספח 3 לתובענה זו] המכפיפה את זכות המכירה לזכויות וטו הנתונות לתובע שלא הסכים לכך."

קבלת סעד זה לא תביא לכך כי התובע יהא זכאי לקבל סכום כסף כלשהו מאת הנתבעים. קבלת סעד זה משמעה העברת מניות התובע חזרה אליו. ברור כי לפי טענת התובע עצמו, להעברה זו שווי כספי, שכן לשיטתו מניותיו נלקחו ממנו בנזיד עדשים במסגרת הצעת הרכש ולכן יש מבחינתו יתרון כלכלי לכאורה להעברת המניות.

עם זאת, לפי הפסיקה אין בעובדה שבמקרה ספציפי ניתן להעריך את שווי הסעד כדי לשנות מן הסיווג של ההליך ככזה ששוויו אינו ניתן לביטוי בכסף. הסעד כפי שנוסח אינו כספי ולא מביא לתביעה כספית.

1. הסעד המבוקש בסעיף 8 לתביעה:

"על מתן הצהרה כי עסקת מכירת מניות התובע לריקסייל בחברה לפי שווי חברה של 24,047,660 ₪ (לפי שווי מניה בסך של כ- 130 ₪), כאשר מספר חודשים קודם לכן הצהירו האחים אלקיים כי שווי החברה הוא בין 150 מיליון ל- 200 מיליון ₪ [כעולה מהודעת ירון לבעלי מניות החברה בנספח 4 לתובענה זו] ולשם כך יש לצאת בהנפקת זכויות בבורסה, מקורה בהליך של הפרת אמונים של האחים אלקיים כלפי החברה בניגוד להוראות סעיף 252 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות"), מהווה משום הטעיה, מצג שווא וניסיון נואל ובקנוניה כדי לפגוע בזכויות התובע בחברה ו/או בחברה עצמה ו/או בזכויות בעלי מניות המיעוט בחברה שאין לאשרה וכעסקה המנוגדת גם להוראות סעיפים 191 ו-192 לחוק החברות, לכן יש להורות על בטלות העסקה ו/או ביטולה והשבת הכספים שקיבלו, ככל וקיבלו בעלי המניות בחברה מריקסייל."

אף סעד זה אינו מוביל ל"מפגש" עם כסף. נהפוך הוא, אם יתקבל, ייקבע כי העסקה בטלה וכי המניות יושבו לבעלי המניות תמורת השבת התמורה לידי ריקסייל. גם כאן, ברור כי אליבא ד'התובע יש שווי כלכלי לביטול העסקה והשבת המניות, אך כאמור עצם היכולת לכמת את שווי הסעד אין פירושו בהכרח כי מדובר בסעד כספי במסווה.

לתובע אינטרס לגיטימי לעתור לסעד הצהרתי זה מחמת טענותיו כי העסקה אינה חוקית (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' רנר, פ"ד פ"ד לב(1) 85 (1977)). כדי לקבל סעד כספי הנובע מסעד זה יש צורך בהליך נפרד נוסף.

מובן כי אין בכך כדי להביע דעה ביחס לטענת הנתבעת 1 כי התובע כלל אינו זכאי לתבוע סעדים בשם בעלי מניות אחרים, והדבר נכון גם לגבי סעדים נוספים שבהם אדון להלן.

1. הסעד המבוקש בסעיף 9 לתביעה:

"על מתן הצהרה וצו עשה כנגד האחים אלקיים להשיב לחברה את כל הכספים שהאחים אלקיים לקחו לעצמם במהלך השנים לאחר שנת 2017 שהיו מעבר להסכמי השכר שנחתמו עימם, עם ירון ביום 1.6.2015 ועם שי ביום 24.12.2015 בין כספים שהועברו אליהם ו/או שנלקחו על שמה של ענבל אלקיים, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד לקיחת כל סכום ועד להשבתו לחברה בפועל."

סעד זה, כפי שנוסח, מבקש להוביל "מפגש" עם כסף. כלשונו, הוא מבקש לקבוע כי האחים אלקיים חייבים להשיב לחברה כספים. היה ביכולת התובע לעתור לסעד אופרטיבי והדבר אף מתבקש נוכח הנסיבות ונוסח הסעד כאמור (עניין ששון).

עצם העובדה שהכספים לא ישולמו לתובע אלא לחברה אין משמעה כי לא נתבקש סעד כספי. הדבר עולה גם מלשון תקנות האגרות, המחייבות בתשלום עבור סעד שהתבקש, ללא אבחנה עבור מי התבקש סעד זה.

במקרה מסוים, דן בית המשפט העליון בתביעה להסרת קיפוח של בעל מניות, בה נתבקש בין היתר להורות לנתבעים להשיב לחברה כספים שלקחו ממנה שלא כדין, מבלי לנקוב בסכום. נקבע באותו מקרה כי מדובר בסעד כספי המחוייב באגרה בהתאם (רע"א 783/05 ענבי נ' קורן (18.6.06); להלן – עניין ענבי). זאת, למרות שהכספים לא ישולמו למי שעתר למתן סעד.

חיזוק נוסף למסקנתי הוא כי התובע עצמו שילם אגרה בסכום מסוים בגין סעד זה בתביעה קודמת שהגיש אשר נמחקה (ת.א. 48626-01-21) וכעת הוא מבקש פטור מתשלום על ידי ניסוח שונה של אותו סעד.

אשר לשיעור האגרה לגבי סעד זה: בסעיף 10.2 לתשובה לתגובה נטען כי בחקירתו של התובע מיום 16.3.21 אמר כי האחים אלקיים גנבו מהחברה 3 מיליון ₪ (עמ' 6 ש' 25-27, בת"א 48626-01-21). הנה כי כן, האומדנה של סכום זה נלמדת מפי התובע עצמו. לכן יש לשלם אגרה בגין סעד זה שהיקפו 3 מיליון ₪.

1. הסעד המבוקש בסעיף 10 לתביעה:

"על הצהרה כי כל סכום המשולם מכספי החברה במחלוקת המשפטית שבין האחים אלקיים לתובע כשכר טרחת עורך דין, בין אם שולם לייצוג החברה ובין אם שולם כמימון הוצאות המשפט של האחים אלקיים, מהווה משום קיפוח מיעוט ועל האחים אלקיים להשיב לחברה כל סכום כסף שהוציאה החברה בדין הליכים משפטיים אלו."

אף סעד זה מבקש להוביל ל"מפגש" עם כסף. כלשונו, הוא מבקש לקבוע כי האחים אלקיים חייבים להשיב לחברה כספים שהוצאו ממנה שלא כדין והיה ראוי וצריך לנסחו באופן אופרטיבי. עצם העובדה שהכספים לא ישולמו לתובע אלא לחברה, אין משמעה כי לא נתבקש סעד כספי, כאמור בעניין ענבי.

הנתבעים טענו בבקשה כי מדובר בלמעלה מ - 750,000 ₪ הוצאות משפטיות ואגרה שטרם שולמה בסך 1 מיליון ₪ (סעיף 7.4 לתצהיר). בתשובה לא התייחס התובע לטענה בדבר היקף הסכומים. בשלב זה, בהינתן שטרם שולמה האגרה האמורה, מצאתי לנכון להורות כי התובע ישלם אגרה בעבור סעד של 750,000 ₪.

1. הסעד המבוקש בסעיף 11 לתביעה:

"לחילופין, ככל ובית המשפט הנכבד לא יקבל את בטלות העסקה עם ריקסייל ביחס לתובע ו/או ליתר בעלי מהמניות בחברה הנתבעים, להורות, כי לנוכח הוראות סעיף 14 להסכם שבין החברה לבין התובע מיום 2.2.2017 (להלן: "הסכם 2017") [המצורף כנספח 5 לתובענה זו], מתוך הסך של 24,047,660 ₪ ששולמו, ככל ושולמו על ידי ריקסייל, יגיע לתובע מלוא סכום השקעתו בחברה בסך של 1.1 מיליון דולר ארה"ב ומהיתרה, יש לחלק פרו ראטה בין כל בעלי המניות בחברה, לרבות האחים אלקיים וכן התובע, כאשר במקרה שכזה, יש להורות כי 49% ממניות התובע ינתנו לו במניות ריקסייל."

עצם העובדה שמדובר בסעד חלופי, אין משמעה כי אין לשלם בגינו אגרה. סעד זה מנוסח חד שמעית כמביא לסעד כספי עבור התובע והמדובר בסעד כספי במסווה.

אשר לסכומו, הרי שהוא מחולק לשניים: האחד, 1.1 מיליון דולר שהם היום 3,784,000 ₪. השני, 17% (מניות התובע) מתוך ההפרש בין 24,047,660 ₪ ל – 1.1 מיליון דולר, קרי 20,263,660. 17% מסכום זה, חלק התובע, הינו סך 3,444,822 ₪. בסך הכל, מסתכם סעד זה בסך של 7,228,822 ₪.

1. הסעד המבוקש בסעיף 12 לתביעה:

"להצהיר כי אי יציאת החברה להנפקה נובעת מהפרת האחים אלקיים את הסכם פשרה אליו הם הגיעו עם התובע (להלן: "הסכם הפשרה") [המצורף כנספח 6 לתובענה זו] המחייב אותם ואת החברה שבמסגרתו ניתנו לתובע זכויות פיקוח על מהלכי האחים אלקיים במסגרת החברה לאחר הנפקתה וכי הנתבעים 6 ו- 23 אחראים אף הם להפרת הסכם הפשרה כאמור."

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בסעד כספי. הנתבעים טוענים כי המשמעות הכספית של סעד זה הינה 20 מיליון ₪, סכום הנתבע על ידם בתביעה שכנגד, ונטען כי סכום זה מבוסס על חוות דעת שהגישו. כאמור, לפי הפסיקה, תובענה לסעד הצהרתי היא תובענה שבה, אם יזכה התובע בתביעתו, הוא לא יזקק להליך משפטי נוסף על מנת לזכות בסכום הכספי לו הוא זכאי. קבלת סעד זה לא תביא ל"מפגש" עם כסף ויהא צורך בהליך משפטי נוסף ודומה כי נוכח אופיו של סעד זה היה יכול ורשאי התובע לנסחו כפי שנוסח. לפיכך, מסקנתי היא כי אין צורך לשלם אגרה נוספת בשל סעד זה.

1. הסעד המבוקש בסעיף 15 לתביעה:

"להצהיר כי אי יציאת החברה להנפקה נובע מהפרת האחים אלקיים את הוראות כתב ההתחייבות והסכם הפשרה שיש לאכוף אותם עליהם וכי על האחים לשאת בכל נזק שנגרם לחברה ו/או לכל צד שלישי והנובע מאי יציאת החברה להנפקה כהתחייבותם בכתב ההתחייבות."

גם לגבי סעד זה, הנתבעים טוענים כי מדובר בסעד הזהה לסעד שנתבקש בתביעה שכנגד, אותה אמדו בסך 20 מיליון ₪. דבריי לעניין סעיף 12 לתביעה יפים גם לגבי סעד זה ולא אחזור עליהם.

1. הסעד המבוקש בסעיף 16 לתביעה:

"להצהיר כי החלטות החברה מהימים 31.12.2020 ו- 10.1.2021 (להלן: "החלטות החברה") [המצורפים כנספח 8 לתובענה זו] בדבר אשרור סכומי הכסף שהאחים אלקיים צריכים להשיב לחברה ו/או המשך הליכי ההנפקה (וכל החלטה אחרת כאמור של החברה) בטלים ומבוטלים ואין להם כל תוקף על החברה מאחר והם מנוגדים, בין היתר, להוראות סעיף 12.1.6 לתקנון וכן לכתב ההתחייבות (נספח 7 לעיל)."

החלטות אלו עסקו לטענת הנתבעים בסכומים ששולמו לנותני שירותים, אליהם התייחס הסעד שבסעיף 9 לתביעה. קבעתי לעיל כי יש לשלם אגרה בגין סכום של 3 מיליון ₪ בהקשר לכך וברור כי אין לשלם עבור אותו סכום אגרה בכפל.

1. הסעד המבוקש בסעיף 17 לתביעה:

"לחילופי חילופין להצהיר, כי ככל והחברה תצא להנפקה בתקופה של 24 חודשים מיום 1.1.2022, הרי על הנתבעים ביחד ולחוד יהיה לשלם לתובע את ההפסד שנגרם לו מכך שהוא לא בעל מניות התובע כהגדרתם לעיל. וזאת בהתאם לשווי ההנפקה לציבור בכסף ו/או במניות הנתבעים לפי בחירת התובע."

הנתבעים טענו כי על המשיב להעריך את שווי הנתבעת 1 לאחר הנפקה הצפוי להיות פי 8.3, בין 150 ל – 200 מליון ₪, ולשלם אגרה בהתאם. בסעיף 17 לתשובתו טען התובע כי אין לו כונה להגיש תביעה כספית והוא לא מבקש כל סעד כספי במסגרת תביעה זו.

בהקשר לסעד זה, המדובר בטענה מעורפלת של התובע. לא נאמר על ידו כי לא יגיש בעתיד תביעה כספית נגד הנתבעים. לכאורה נחזה, מבלי לקבוע מסמרות, כי סעד זה, המנוסח כצופה פני עתיד, בכוחו להביא את התובע ל"מפגש" עם כסף.

לכן, על התובע להודיע תוך 10 ימים האם הוא מתחייב שלא לעתור בעתיד לסעד כספי הנובע מסעד זה. אם תשובתו תהא חיובית, עליו להתייחס להיקף הסעד האמור, נוכח טענת הנתבעים בהקשר לכך.

1. לסיכום, בשלב זה, הסכומים שעל התובע לשלם אגרה בגינם הינו 10,978,822 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום כולל פגרה. התובע יגיש הודעה תוך 10 ימים בהתאם לאמור.

נוכח התוצאה שאליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתנה בכובעי כרשם.

ניתנה היום, כ"ב סיוון תשפ"ב, 21 יוני 2022, בהעדר הצדדים.