1. בפניי בקשה כי אפסול עצמי מלדון בתביעה זו. הבקשה הועלתה במסגרת דיון שהתקיים ביום 9.7.13.
2. ביום 11.6.13 נדון בבית המשפט המחוזי ערעור שהגישה התובעת על פסק דין שניתן על ידי ביום 1.1.13, שבו הוריתי על מחיקת התביעה מחמת אי קיום החלטה בדבר עיון במסמכים (ע"א 31429-02-13). במסגרת אותו דיון הגיעו הצדדים להסדר (להלן: "ההסדר"), אשר קיבל תוקף של פסק דין, והתיק הוחזר לדיון לגופו בפניי.
3. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי קבעתי ישיבת קדם משפט ליום 8.10.13 (ראה החלטתי מיום 13.6.13).
4. ביום 2.7.13 הגישה הנתבעת בקשה למינוי מומחה בהתאם להסדר. בהחלטה שניתנה עוד באותו יום הוריתי על הגשת תגובה תוך שבעה ימים וזכות תשובה תוך יומיים, וקבעתי את התיק לתזכורת פנימית.

ביום 8.7.13 הגישה התובעת תגובה לבקשה, שבה הפנתה אותי להחלטה של כב' השופטת וסרקרוג מיום 4.7.13. באותה החלטה הורתה השופטת וסרקרוג כי יתקיים דיון בפניי עד יום 10.7.13, וכי במסגרת אותו דיון אמנה מומחה מטעם בית המשפט כפי שהסכימו הצדדים במסגרת ההסדר. לפיכך ניתנה על ידי החלטה ביום 8.7.13, שבה קבעתי ישיבת קדם משפט שבה יידון נושא מינוי המומחה, ליום 9.7.13.

1. בפתח אותו דיון טען ב"כ התובעת כי הוא מבקש גילוי מסמכים של הנתבעת ועיון בהם. משהפניתי את ב"כ התובעת לכך שהישיבה נקבעה לצורך דיון בבקשה למינוי מומחה, וכי לא תלויות ועומדות בקשות נוספות, ביקש כי אפסול עצמי מלדון בתיק. לטענתו בערעורו לבית המשפט המחוזי התייחס ל"סדרה של החלטות" שניתנו על ידי, אשר כל אחת מהן אינה מהווה עילה לפסילה, ואולם הצטברותן מצביע על כך שדעתי נוטה לכיוון הנתבעת. עוד הוסיף ב"כ התובעת, כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הציע בית המשפט המחוזי כי התיק יוחזר למותב אחר, ואולם לנוכח ההסדר שאליו הגיעו הצדדים הסכים, על מנת לקצר את ההליכים, כי התיק יוחזר למותב זה.

עוד הוסיף כי העובדה שבית המשפט קבע ישיבת קדם משפט לחודש אוקטובר 2013 מבלי למנות מומחה, מקימה אף היא עילת פסלות. לגישתו היה על בית המשפט למנות מומחה מבלי שתוגש לו כל בקשה בעניין, הואיל והדבר היה חלק מההסדר בין הצדדים.

1. ב"כ הנתבעת טען כי אין מתקיימת במקרה זה עילת פסלות. לטענתו הגיעה התובעת לדיון על מנת לבקש פסלות, שכן ביום 30.6.13 הגישה התובעת לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה הינה, אומנם, "בקשה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט", ואולם בפועל מה שביקשה התובעת הוא כי התיק יועבר לשמיעה בפני מותב אחר. משנדחתה בקשה זו על ידי בית המשפט המחוזי, הגיעה התובעת לדיון בדעה נחושה לחפש אמתלה ולבקש פסלות. עוד טען ב"כ הנתבעת, כי שני עקרונות מנחים את בית המשפט בנושא הפסלות: האחד – רק קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מביא לפסילה, השני – טענת פסלות צריכה להיות מועלית באופן מיידי, ולא בדיעבד.
2. טענת פסלות יש להעלות מייד לאחר שנודעה למבקש עילת הפסלות. זוהי מצוותה של תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ההלכה הפסוקה קובעת כי בעל דין אינו רשאי להשהות טענת פסלות ולהעלותה כשיראה לו נוח לעשות כן (ראה: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009 בעמ' 693 והאסמכתאות המוזכרות שם). לפיכך החלטות שניתנו לפני חודשים ארוכים אינן יכולות לשמש בסיס להעלאת טענת פסלות כיום, בוודאי שלא במקרה זה, שבו דן בית המשפט המחוזי בערעור התובעת לאחר שניתנו כל אותן החלטות, והחליט להחזיר את התיק לדיון בפני מותב זה.

אף לגופו של עניין, אותן החלטות שאליהן התייחס ב"כ התובעת בבקשתו, שהינן החלטות דיוניות, אינן מקימות עילת פסלות. ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי הדרך להתמודד עם החלטות דיוניות שאינן מיטיבות עם בעל דין, היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, ולא באמצעות בקשה פסלות (ראה: גורן, בספרו הנ"ל, בעמ' 687; ע"א 220/97 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (24.1.97)). לסיכומו של נושא זה אפנה לדבריו של הנשיא ברק בע"א 7186/98 שלמה מלול נ' ג'אן אלברט (3.12.98)):

"אף המערערים עצמם ערים להלכה, לפיה אין די בעובדה שבית המשפט קיבל החלטה (או אף שרשרת החלטות) שדעת הצד מבקש הפסילה אינה נוחה הימנה (וראו, לדוגמא: ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ לא פורסם). ולפיכך הם טוענים, כי ההחלטות האמורות הן כה שגויות, עד שאין לפרשן אלא כהחלטות הנגועות במשוא פנים. אין בידי לקבל טענה זו. הדרך לתקיפת החלטות דיוניות שדעת צד להליך אינה נוחה מהן היא דרך הערעור" (פסקה 5 לפסק הדין).

1. התובעת טענה עוד כי העובדה שלא הוריתי על מינוי מומחה מבלי שמי מהצדדים ביקש זאת, מקימה עילה לפסילתי. גם דינה של טענה זו להידחות. השתלשלות העניינים במקרה זה היא הנותנת כי לא היה מקום שאורה על מינוי מומחה מבלי לשמוע תחילה את עמדת הצדדים (בכתב ובעל פה). אין לי אלא להפנות לטענות שהעלו הצדדים הן בכתב והן בדיון בפניי, שמהן עולה כי בין הצדדים מחלוקת אפילו לגבי פרשנותו ומשמעותו של הסדר הפשרה שאליו הגיעו.
2. סיכומו של דבר, אין באף אחת מטענות התובעת להצביע על חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, כאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לפיכך דין בקשתה להידחות.
3. אשר על כן הנני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ג, 10 יולי 2013, בהעדר הצדדים.