בקשת התובעים להוספת תצהיר ומסמכים.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

באשר לתצהיר של התובע 2 – אני סבורה שהמקום להגשתו היה במסגרת הגשת תצהירי העדות הראשית. מתן היתר לתובעים להשלים עדות ראשית לאחר שהנתבעים הגישו את עדויותיהם הוא עניין חריג שבחריגים, לבטח לאחר ששלב קדם המשפט תם, והתיק נקבע להוכחות.

ההחלטה בדבר ביטול עיכוב ההליכים נגד הנתבע 1 ניתנה ביום 16.12.13 והומצאה לצדדים ביום 23.12.13. מאז, ועד הגשת תצהירי הנתבעים חלפו מספר חודשים, בהם התובעים היו יכולים לעתור לצירוף ראיות, אך לא עשו כן. אציין כי בכתב התביעה נטען כי גם הנתבעת 2 חייבת בהחזרת ההלוואה. מבלי להתייחס לנכונות טענה זו לגופה, הרי ברור כי נוכח האמור לא ניתן לקבל את הטענה שהתצהיר לא הוגש משום שבמועד הגשת התצהירים התביעה נגד הנתבע הייתה בעיכוב הליכים. מאחר שהתביעה נגד הנתבעת 2 הייתה פעילה לאורך כל הזמן, ונטען כי היא גם חייבת בהחזר ההלוואה, מדובר בראיה שהיה מקום להגישה מלכתחילה במועד שנקבע לראיות התובעים.

אם כן, הן מהבחינה הדיונית, כאשר התיק קבוע כבר להוכחות בתוך פרק זמן קצר מחודשיים, והן מהבחינה המהותית, משום ש"השלמת" ראיות על ידי התובעים לאחר שהנתבעים כבר הגישו את עדויותיהם יש בה משום פגיעה בזכויות מהותיות – אין מקום להיעתר לבקשה.

באשר להוספת מסמכים: אף כאן, מדובר בראיות המתייחסות לעילת התביעה (ולא ראיות הזמה) שמקומן – בתצהירי העדות הראשית. בקשה לצירוף ראיות בעקבות הערת בית המשפט, אינה אלא ניסיון ל"מקצה שיפורים", וכאשר הדבר נעשה לאחר שהתיק נקבע להוכחות, והנתבעים הגישו את ראיותיהם, אין מקום לאפשר זאת, הן מהבחינה הדיונית והן מהבחינה המהותית. להנחת הדעת, אציין כי לתובע שמורה הזכות להעלות כל טענה המתייחסת להערה משפטית של בית המשפט, במסכת הראייתית הקיימת.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ז כסלו תשע"ה, 08 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.