רקע כללי

הגורמים הרלבנטיים

1. התובע 1 (להלן: התובע) והנתבעת 2 (להלן: הנתבעת) היו בעלי מניות בחלקים שווים בחברת לב היהלום שבניקיון בע"מ (להלן: החברה).

2. הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוא אביה של הנתבעת, מנהל החברה מטעמה, ומי שפעל בענייני החברה בשמה של הנתבעת ומטעמה.

3. התובע 2 (להלן: ירום) הוא חמו של התובע, ולפי הנטען הלווה כספים לתובע ולנתבע בסכום כולל של 150,000 ₪, לצורך השקעה בחברה.

חזית המחלוקת

4. בהחלטה שניתנה ביום 2.6.14 צמצמתי הן את עילות התביעה והן את טענות ההגנה של הנתבעים.

5. באותה החלטה נקבע כי כל עילות התביעה או טענות ההגנה הנוגעות להתחשבנות בין הצדדים, בקשר לחברה המשותפת, או כבעלי מניות בחברה, לא יידונו במסגרת תביעה זו.

הטעמים לכך היו הן היעדר סמכות עניינית של בית משפט זה, והן העובדה שהנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית מתאימה לטענות אלו.

6. הנתבעים הגישו בקשת רשות לערער על החלטה זו. התובעים לא ערערו.

ההחלטה (בדבר היעדר הסמכות) אושרה לגופה בערכאת הערעור (רע"א 4728-07-14).

7. יצוין כי לנתבעים ניתנה אפשרות (גם בהחלטתי, וגם בהחלטת כב' בית המשפט המחוזי) להגיש תצהירים מתוקנים המתייחסים לעילות התביעה שנותרו, אך הם לא עשו כן. הנתבע הגיש אמנם תצהיר נוסף, אך התצהיר הנוסף חרג ממה שהותר לפי החלטתי מיום 2.6.14 ולפי החלטת בית המשפט המחוזי, ולכן נמחק. בעניין זה ניתנו שתי החלטות מנומקות.

8. גם עילות תביעה מסוימות נמחקו (תשלום סך של 250,000 ₪ שהנתבעים לא הזרימו לחברה המשותפת למרות שהתחייבו לעשות כן בהסכם ההבראה, תשלום סך של כמיליון ₪ בגין חובות שונים של החברה, שהתובע נשא בהם לבדו).

9. אם כן, נושאי התביעה שנותרו לדיון הם אלו:

א. השתתפות בתשלום שבוצע לפי פסק הדין שניתן בת.א. (שלום ראשל"צ) 5216/06 (להלן: פסק הדין), ובו הושתו חיובים על התובע ועל הנתבע במשותף. לפי הנטען התובע נשא בחיובים אלו במלואם.

ב. החזר ההלוואה שירום נתן.

רכיב ראשון של התביעה: השתתפות בתשלום לפי פסק הדין

רקע

10. התובע, הנתבע והחברה נתבעו על ידי ה"ה גבע ופילדס בת.א. 5216/06 בבית משפט השלום בראשון לציון (להלן: ההליך הקודם).

התביעה הוגשה בגין שתי הלוואות שגבע ופילדס הלוו לתובע ולנתבע.

בפסק הדין שניתן ביום 17.9.07 התובע והנתבע חויבו יחד ולחוד בהחזר ההלוואות (פסק הדין – נספח כ"ה לתצהירו של התובע). הלוואה אחת, מיום 6.4.03 בסך של 150,000 ₪, והלוואה נוספת, מיום 21.5.03, בסך של 250,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק (מסכומים אלו נוכו סכומים קטנים ששולמו על חשבון ההלוואות). בנוסף, התובע והנתבע חויבו בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ ובאגרת המשפט.

לטענת התובע, הוא נשא בסכום שנפסק במלואו, ושילם סך של 531,800 ₪.

11. התובע ערער על פסק הדין. לפי הנטען, הנתבע היה משיב בערעור.

במהלך הדיון בערעור הצדדים (הזוכים – גבע ופילדס מצד אחד, והתובע מצד שני) הגיעו להסכמה כי פסק הדין יבוטל, אך המשיבים (הזוכים לפי פסק הדין, גבע ופילדס) לא יחויבו להחזיר את התשלומים שקיבלו על פיו. כן נקבע, כי נשמרות זכויותיו של התובע (בר לב) כנגד הנתבע (ליכט).

בלשון החלטת בית המשפט המחוזי:

"המערערים קיבלו את הצעתנו ולפיכך אנו מבטלים את פסה"ד של בימ"ש קמא על כל קביעותיו, אולם מורים שהמשיבים לא יחויבו להחזיר כל תשלום שקיבלו על פיו.

נשמרות זכויותיו של המערער כלפי מר ליכט שלא דנו בהן, ושפסה"ד נגדו עומד בתוקפו"

12. התובע דרש מהנתבעים השתתפות במלוא הסכום ששילם לפי פסק הדין.

הנתבעים טענו שהתובע לא הוכיח כי נשא בתשלום לפי פסק הדין. הנתבעת טענה בנוסף כי אין עילה כלפיה מכוח פסק הדין.

דיון

13. אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע, בחלקה, וקובעת כי על הנתבע לשפות את התובע כדי מחצית הסכום שהתובע שילם לפי פסק הדין.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת.

14. אני קובעת כי התובע נשא בחיוב לפי פסק הדין במלואו, ושילם בגינו סך של 531,800 ₪, בחודש אוקטובר 2007.

עדותו של התובע בדבר ביצוע התשלום המלא נתמכה באסמכתאות.

ראשית, שיקים של התובע ושל אמו, בסך של 531,800 ₪ (198,000 ₪ - שיקים של התובע, 333,800 ₪ - שיקים של אמו). תאריך הפירעון הנקוב על השיקים הוא חודש אוקטובר 2007, סמוך לאחר מתן פסק הדין (שניתן ביום 17.9.07). אמנם שם המוטב אינו מצוין על גבי השיקים, אך כאשר מצטרף אליהם פרוטוקול הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, יש בהם כדי להוכיח את ביצוע התשלום.

פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, אשר מהווה "תעודה ציבורית" (ראו: י. קדמי על הראיות חלק שני 654 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)) תומך בכך.

לפי הפרוטוקול, ב"כ המשיבים (הזוכים לפי פסק הדין, גבע ופילדס) ציין כי הוא מסכים לביטול פסק הדין, אם המערער (התובע כאן) "לא יעמוד על החזר תשלום כלשהו". בהמשך, התובע ציין כי הוא מסכים שפסק הדין יבוטל "מבלי שיהיה בזה כדי לפגוע בזכות ההשבה נגד מר ליכט, על מלוא הסכום ששולם בסך של 532,000 ₪". ב"כ המשיבים (הזוכים) לא הגיב לאמירה זו. הן מתוך דבריו של ב"כ המשיבים, והן מתוך שתיקתו לאחר שהתובע ציין ששולם סך של 532,000 ₪ לפי פסק הדין, למדים כי הסכום האמור אכן שולם.

אציין כי חישוב של הסכומים מעלה כי סכום התשלום הנטען, תואם את סכום פסק הדין. שערוך של ההלוואות מושא פסק הדין לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד נתינתן ועד מועד מתן פסק הדין מגיע לכדי 499,203 ₪. כאשר מצרפים לסכום זה שכר טרחת עורך דין (28,875 ₪ נכון למועד פסק הדין), מגיעים לסכום של 532,000 ₪ בקירוב (יש לקחת בחשבון אמנם הפחתות זניחות כפי שקבע פסק הדין, אך גם תוספת של אגרה).

15. אני קובעת כי הנתבע חייב במחצית הסכום ששולם על ידי התובע:

כפי שציינתי בהחלטה מיום ההוכחות (עמ' 41) כל הרקע שהוביל למתן פסק הדין נגד התובע והנתבע, אינו רלבנטי. עסקינן בפסק דין חלוט.

העילה מכוחה הנתבע חייב בשיפוי התובע כדי מחצית הסכום בו התובע נשא אינה קשורה להסכמים שהיו בין גבע ופילדס לבין הצדדים כאן. העילה היא פסק הדין והתשלום מכוחו. פסק הדין יצר חיוב של שניים יחד ולחוד. האחד שילם את מלוא החוב, וזכאי לשיפוי מהחייב האחר כדי מחצית. הא ותו לא. לכן, אין כל משמעות לכך שהתובע טען בהליך הקודם כי ההסכם עם גבע היה הסכם השקעה, או כי לא קיבל כספים מפילדס.

לפי פסק הדין, התובע והנתבע חויבו יחד ולחוד לשלם סכום מסוים.

מעת שאחד מהם נשא במלוא נטל החיוב, הוא רשאי לחזור על האחר ולהיפרע ממנו לפי חלקו (סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (בצירוף סעיף 61 (ב) לאותו חוק) וראו גם דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 312 (1998)).

התובע הוכיח כי נשא בחיוב לפי פסק הדין במלואו.

הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי שילם לגבע ופילדס את הסכומים בהם חויב, כולם או מקצתם.

אם כן, מכוח עיקרון ההשבה בין חייבים יחד ולחוד, הנתבע חייב בהשבת מחצית הסכום ששולם על ידי התובע.

16. הנתבע ניסה להראות בחקירה הנגדית כי סכום פסק הדין שולם מתוך החברה.

טענה זו לא עלתה בבקשת הרשות להתגונן. לסעיפים 11 – 16 לכתב התביעה, העוסקים בשיפוי בגין הסכום ששולם לפי פסק הדין, הנתבע העלה טענות הנוגעות להתנהלות בחברה, אך לא העלה כל טענה לפיה סכום פסק הדין שולם על ידי החברה עצמה. בנוסף, הנתבע לא העלה את הטענה בתצהיר, כך שהטענה נותרה לכל היותר השערה בלתי מוכחת.

17. אין משמעות לכך שפסק הדין בקשר לתובע בוטל בבית המשפט המחוזי:

מי שערער על פסק הדין היה התובע כאן.

הנתבע לא ערער, וממילא, פסק הדין שקבע כי הוא חייב לשלם לגבע ולפילדס סכום מסוים יחד ולחוד עם התובע, שריר וקיים.

ההסכמה בדיון בערעור על פסק הדין, הייתה הסכמה בין התובע לבין גבע ופילדס, והותנתה בכך שהסכומים שנפסקו, וששולמו על ידי התובע, יישארו בידי גבע ופילדס. הסכמה זו אינה משנה את העובדה שהתובע שילם בעצמו את מלוא החוב הפסוק. נהפוך הוא, הוסכם במפורש כי הסכום ששולם לפי פסק הדין יישאר בידי הזוכים. הסכמה זו אף אינה משנה את העובדה שלפי פסק הדין, הנתבע חייב כלפי התובע בתשלום מחצית החוב הפסוק.

18. הנתבע אינו חייב בתשלום מלוא החוב הפסוק, אלא רק במחציתו:

התובע טען כי מאחר שפסק הדין בוטל לגביו, ואילו ביחס לנתבע פסק הדין נותר שריר וקיים, הרי הנתבע חייב לשפותו על מלוא הסכום ששולם לפי פסק הדין.

אינני רואה את הקונסטרוקציה המשפטית שמכוחה ניתן להגיע למסקנה כי בדרך כלשהי הנתבע חייב במלוא פסק הדין ואילו התובע פטור.

לפי סעיף 55 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) , ולפי פסק הדין, נטל החיוב בין החייבים, התובע והנתבע, היה מחצית כל אחד.

כפי שעולה מתוך העמוד האחד שצורף מפרוטוקול הדיון בערעור על פסק הדין, ההסכמה לביטול פסק הדין ביחס לתובע הייתה הסכמה בין גבע ופילדס לבין התובע בלבד. הסכמה זו אינה יכולה לחייב את הנתבע, שלא היה צד לה. לכן, אין כל משמעות לטענותיו של התובע לפיהן הנתבע היה משיב בערעור. גם אם הנתבע היה צד לערעור, הוא לא היה צד להסכמה לביטול פסק הדין, וממילא לא נתן את הסכמתו לביטול החיוב יחד ולחוד בכל הקשור לפסק הדין. לכן ביחסים שבין התובע לבין הנתבע פסק הדין, הקובע חבות יחד ולחוד, שריר וקיים.

כאן יש להעיר שהתובע צרף לסיכומי התשובה את פרוטוקול הדיון בע"א 4110-10-07. התובע עשה כן כדי להוכיח שהנתבע היה משיב בערעור (אף שהבהרתי כי אין בעובדה זו כדי לשנות). נוהג זה של צירוף ראיה חדשה לסיכומים הוא נוהג נפסד כשלעצמו, על אחת כמה וכמה, כאשר הצירוף נוגד שתי החלטות מפורשות של בית המשפט, שלא התיר את הגשת הפרוטוקול (החלטה מיום 8.12.14 והחלטה בעמ' 62 ש' 16 – 20).

לפיכך, אני דוחה את טענת התובע להשתת מלוא החוב הפסוק על הנתבע.

דברים אלו נכונים, כמובן, גם ביחס לנתבעת, אלא שבקשר אליה אני מוצאת כי אין כלל עילה.

19. הנתבעת אינה חייבת לפי פסק הדין:

על פניו, הנתבעת לא הייתה צד לפסק הדין, לא חויבה בפסק הדין יחד ולחוד עם מאן דהוא, ולכן, אינה חייבת לשפות את מי ששילם מכוחו.

התובע ניסה לטעון לחבותה של הנתבעת מכוח שתי קונסטרוקציות. האחת מהותית והשנייה דיונית.

הטענה המהותית:

התובע טען כי כל שעשה הנתבע, הוא עשה כמיופה כוח של הנתבעת.

תצהיר התובע לא הניח כל תשתית עובדתית לכך. בסעיפים 33 – 37, המתייחסים לפסק הדין, התובע טען באופן סתמי כי הוא "והנתבעים" חויבו לשלם סך של 532,000 ₪ בגין כספי הלוואה שהושקעה בחברה. פסק הדין התייחס לתובע ולנתבע בלבד, ולכן האמור בסעיפים אלו אינו מדויק. הטענה בדבר השקעה בחברה – לא הוכחה, ומכל מקום אינה רלבנטית. לא הוכחה – משום שלמעט טענה סתמית של התובע כי כספי ההלוואות של גבע ופילדס אכן הושקעו בחברה, לא הובאה לכך כל ראיה. אינה רלבנטית – משום שגם אם כספי ההלוואות שנתנו גבע ופילדס הושקעו בחברה, אין הדבר יוצר עילה נגד הנתבעת, אלא לכל היותר נגד החברה, להחזר הלוואת בעלים.

התובע ביקש להסתמך על תצהירה של הנתבעת לפיו אביה, הנתבע, פעל מטעמה ולפי ייפוי כוח שנתנה לו בכל הקשור לעניינים מושא תביעה זו. אני מקבלת את הסברה של הנתבעת, שהבהירה כי לא ניתן ללמוד ממשפט סתמי זה כי פעולות שהנתבע ביצע בשם עצמו, קשורות אליה (עמ' 52 ש' 25). אני גם מקבלת את עמדתה כי תצהירה ביקש להבהיר שהסוגיות הנדונות בתיק זה הן בין התובע לבין הנתבע, ללא כל קשר אליה (עמ' 54 ש' 3 – 4).

למעלה מהצריך אציין כי גבע ופילדס לא תבעו את הנתבעת, ולא בכדי. כפי שעולה מפסק הדין, ההסכמים נערכו עם התובע או עם הנתבע, מבלי שאיש מהם הציג את עצמו כמיופה כוח.

הטענה הדיונית:

התובע טען כי הנתבעת מנועה מלטעון טענות שלא נטענו בבקשת הרשות להתגונן.

אני סבורה כי אין בכוחה של טענה דיונית כדי להתגבר על חובתו הראשונית של תובע, כל תובע, ואפילו תובע המבקש פסק דין בהיעדר הגנה, להוכיח עילה.

ראשית, לא ברור כיצד מבחינה משפטית התובע ביקש לתבוע גם את השולח וגם את השלוח. אם הנתבע פעל כמיופה כוחה של הנתבעת, ממילא אין עילת תביעה אישית נגדו, אך התובע ביקש לאחוז בעילה נגד הנתבע, ולא להרפות מהעילה כלפי הנתבעת. בכך שהתובע ייחס את הסכם ההלוואה לנתבע, נשמטה הקרקע מתחת לתביעתו של אדם אחר, שהוא לכאורה השולח של הנתבע. למעט מצב של שליחות נסתרת (שאינו רלבנטי לענייננו), אין אפשרות לחיוב השולח והשלוח בגין אותה פעולה משפטית.

כאשר התובע נשאל האם בהליך הקודם העלה את טענת השליחות, הוא השיב שנושא זה "לא עניין" אותו אז (עמ' 46 ש' 12). הסבר זה מלמד על הקושי בעמדתו של התובע, משום שהאכסניה הנכונה להעלות טענה זו הייתה אכן בהליך הקודם. לא מדובר במצב של עילה נפרדת כלפי הנתבעת, אלא במצב שבו העילה כלפי הנתבעת היא חלופית לזו הקיימת כלפי הנתבע. מעת שהתובע שתק בהליך הקודם, ולא טען מאומה ביחס לכך שהלווה הוא אדם אחר, הוא מושתק כיום מלטעון זאת.

מכל מקום, ברור כי אין התובע יכול ליצור באופן מלאכותי, ובניגוד לדין, שתי "כתוֹבוֹת" מהן הוא יכול להיפרע את מחצית ההלוואה, גם הנתבע (השלוח הנטען) וגם הנתבעת (השולחת, לפי הנטען).

שנית, התובע עצמו פעל באופן לא נכון מבחינה דיונית, כאשר ניסה לעשות "קיצור דרך" ולתבוע את הנתבעת להשתתף בחיוב לפי פסק הדין, מכוח שליחות שהייתה.

עסקינן בשני מסלולים נפרדים.

העילה לפי מסלול פסק הדין היא "פלוני ואלמוני חויבו בפסק דין יחד ולחוד. פלוני שילם את מלוא החוב הפסוק, לכן אלמוני חייב לשפותו".

העילה לפי מסלול ההרשאה, לעומת זאת, אומרת כך: "פלוני ואלמוני לוו יחד. אלמוני פעל בשם אלמונית. פלוני החזיר את מלוא סכום ההלוואה ולכן, אלמונית חייבת לשפותו". זו עילה שאינה קשורה לפסק הדין בשום צורה ואופן אלא עילה עצמאית. כדי להוכיח עילה זו, התובע נדרש להוכיח את ההסכם, את ההלוואה, את נסיבותיה ואת ייפוי הכוח מהנתבעת לנתבע לצורך אותה הלוואה.

במסלול פסק הדין, התובע לא נדרש להוכיח דבר, למעט פסק דין, שהחייב הנטען הוא צד לו. הנתבעת אינה צד לפסק הדין, ולכן, ממילא מסלול זה חסום ביחס אליה (יצוין כי החלטתי, המבהירה שאין לפתוח מחדש את נושאי הדיון בפסק הדין התייחסה למישור היחסים שבין התובע לבין הנתבע, שהיו שניהם צדדים לפסק הדין. מובן, כי ביחס לנתבעת אין "פתיחה מחדש" משום שאין פסק דין לחובתה).

במסלול ההרשאה, מדובר בתביעה חדשה. הנתבעת לא הייתה צד להליך הקודם, ולכן אינה כבולה באיזו מהקביעות העובדתיות בפסק הדין. מאחר שמדובר בתביעה חדשה, התובע נדרש היה להוכיחה מבראשית: את מהות ההלוואות שהתקבלו מגבע ומפילדס, את הקשר לחברה, את מעורבותה של הנתבעת וכמובן – את ייפוי הכוח שנתנה לנתבע בנושא ההלוואות.

התובע לא עשה זאת. התובע לא היה רשאי לעשות "קיצור דרך", ולהחליט כי יתר העובדות הוכחו, משום שהוא אוחז בפסק דין, שכן הנתבעת לא הייתה צד לפסק הדין המדובר. התובע לכאורה הביא ראיות, אף הן לא מספקות, לקיומו של ייפוי הכוח הכללי, אך לא לשליחות בנושא ההלוואות הספציפיות מגבע ומפילדס. את יתר רכיבי העילה התובע לא הוכיח. זאת ועוד, כפי שהבהרתי, בכך שהתובע עמד על השתתפות מהנתבע, הוא שמט את הקרקע מתחת לטענה כי הנתבע פעל בשמו של אחר.

התובע הפנה בסיכומיו לסעיף 18 (א) לבקשת הרשות להתגונן. סעיף זה מתייחס להלוואות בעלים באופן כללי, ובשום אופן אין בו הוכחה של העובדות הנוגעות להלוואות הספציפיות מגבע ומפילדס.

במאמר מוסגר אציין כי יש יסוד טוב להניח כי אף לו התובע ביקש לתבוע את הנתבעת מבראשית, הוא היה מושתק מלעשות כן, משום שבהליך הקודם טען שדובר בהסכם השקעה, ולא בכדי הוא עומת בחקירתו הנגדית עם הבעייתיות שבהעלאת טענה סותרת כלפי הנתבעת כיום (עמ' 46). תשובתו של התובע, לפיה הוא מסתמך על הקביעה בפסק הדין אינה ממין העניין שכן, כפי שהבהרתי, תשובה זו אינה רלבנטית ביחס לנתבעת, שלא הייתה צד לפסק הדין.

רכיב שני של התביעה: החזר ההלוואה

רקע

20. בכתב התביעה נטען כי ירום הלווה לנתבע ולתובע סך של 150,000 ₪, לפי הסכם הלוואה שצורף כנספח י"ג לכתב התביעה. כן נטען כי סכום זה הושקע במלואו בחברה, בה הנתבעת היא בעלת מניות, כך שאף הנתבעת חייבת בהחזר סכום ההלוואה.

לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים לא החזירו את ההלוואה.

אף שהתביעה נגד הנתבעת ברכיב זה נדחתה על הסף, התובע מצא לנכון לטעון שנית לעילת תביעה נגדה, בסיכומי התשובה, ולכן, אדון גם בעילה כלפיה.

דיון

21. אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע, בחלקה, ודוחה את התביעה נגד הנתבעת.

חבותה של הנתבעת

22. בכל הקשור לנתבעת, התביעה בקשר להסכם ההלוואה נדחתה על הסף.

23. כב' השופט גדול, שדן בתביעה בטרם הועברה למותב זה, הורה על סילוק התביעה נגד הנתבעת ברכיב ההלוואה, על הסף (החלטה מיום 17.3.11, עמ' 3, סעיפים ה 5 ו- ו').

במהלך החקירה הנגדית, ב"כ הנתבעת הפנה את התובע להחלטה זו. התובע לא חלק עליה והסכים כי התביעה נגד הנתבעת היא ברכיב פסק הדין בלבד (עמ' 46 ש' 1 – 7).

לא זו אף זו, בסיכומיו, התובע ציין כי התביעה נגד הנתבעת נוגעת להשתתפותה בחיוב לפי פסק הדין, ולא טען דבר באשר להסכם ההלוואה (עמ' 60 ש' 16 – 17).

24. לראשונה בסיכומי התשובה, התובע העלה טענה חדשה הנוגעת לחבותה של הנתבעת לפי הסכם ההלוואה. התובע שב וחזר לאותה קונסטרוקציה של שליחות, שהעלה ביחס לפסק הדין.

יש להצר על התנהלותו זו של התובע.

סיכומי תשובה אינם אכסניה להעלאת טענות חדשות, לא כל שכן, טענות חדשות שאינן במסגרת הדיונית של תיק זה נוכח החלטתו המפורשת של כב' השופט גדול.

די בכך כדי לדחות את טיעונו של התובע בפן הדיוני בלבד.

מאחר שהתובע בחר להיכנס לעובי הקורה, ללא מסגרת דיונית, אציין כי גם מהבחינה המהותית, אין בסיס לטענותיו כלפי הנתבעת.

ראשית, הכשל שתואר לעיל בקשר לפסק הדין, קרי, הניסיון לחייב הן את השולח והן את השלוח, תקף ונכון גם ביחס להסכם ההלוואה. אין בסיס משפטי לניסיון ליצור שתי "כתובות" (גם שולח וגם שלוח) לפעולה משפטית אחת והחריגים הקיימים בדין אינם רלבנטיים לענייננו.

שנית, ראיותיהם של התובעים לגופן לא הניחו תשתית עובדתית לחיוב של הנתבעת. הסכם ההלוואה אינו מזכיר את הנתבעת. סעיף 15 לתצהירו של התובע מתייחס להלוואה שניתנה לנתבע. בסעיף 49 נטען כי הנתבעים לא השיבו את ההלוואה, אך מעבר לכך אין כל טענה עובדתית שמסבירה מדוע קיימת עילה כלפי הנתבעת בגין הלוואה שנטל הנתבע. כמובן, אין משמעות לכך שכספי ההלוואה הושקעו בחברה שבה לנתבעת היו מניות. אין בכך כדי ליצור עילה כלפי החברה, לא כל שכן כלפי בעלת מניות בחברה.

25. לא רק שהתובע העלה טענות חדשות, אלא הוא מצא לנכון לצרף לסיכומיו ראייה נוספת, היא פסק הדין בת.א. 2914/04 בבית משפט השלום בפתח תקווה, שלא הוגש כראיה. שאלות בקשר לפסק הדין בת.א. 2914/04 נפסלו – משום חוסר רלבנטיות (עמ' 51 ש' 17 – 22). הטענה לפיה פסק דין הוא "בידיעה שיפוטית" אינה מדויקת. פסק הדין לא צורף כדי לתמוך בטענה משפטית המבוססת על הלכה מסוימת, אלא כדי לתמוך בטענה עובדתית. לפיכך, הדרך היחידה להגיש את פסק הדין הייתה בדרך הראיתית המקובלת, המאפשרת טענות של שני הצדדים ביחס למהותו ולהשלכותיו, אם בכלל. לבסוף, אין לי אלא לחזור לנימוקי החלטתי בעמ' 51 לפרוטוקול – פסק הדין עוסק בהמחאות שהנתבעת חתמה עליהן, כלומר, בחבות אישית של הנתבעת, ולכן, על פניו, אף לו הוגש בדרך המלך, לא היה בו כדי לתרום לבירור טענת השליחות.

חבותו של הנתבע

26. התובעים הגישו תצהיר עדות ראשית של התובע בלבד. לא הוגש תצהיר של ירום.

לאחר שתם קדם המשפט, התובעים ביקשו להגיש תצהיר משלים של ירום, שיתייחס לנושא ההלוואה. בקשה זו נדחתה בהחלטתי מיום 8.12.14, בה קבעתי כי אין מקום לאפשר לתובעים להוסיף ראיות לאחר שהנתבעים כבר הגישו ראיותיהם, לא כל שכן לאחר ששלב קדם המשפט תם והתיק נקבע להוכחות.

27. התייחסותו של התובע בתצהירו להלוואה הייתה כדלקמן:

בסעיף 15, התובע ציין כי ההלוואה בסך 150,000 ₪, שירום נתן לנתבע, לא הוחזרה מעולם, והושקעה אף היא בחברה. התובע צירף את הסכם ההלוואה מיום 21.4.03 (נספח י').

בסעיף 49 התובע שב וציין כי ירום הלווה לנתבעים סך של 150,000 ₪ בשנת 2003, וכי סכום זה הושקע בחברה. התובע הוסיף כי הנתבעים לא השיבו ולו שקל מהלוואה זו, וכי הוא נדרש לשלם אותו במקום הנתבעת.

28. בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, הנתבע לא העלה כל טענה באשר לחבותו – הוא, בקשר להסכם ההלוואה.

סעיפי כתב התביעה העוסקים בהלוואה בכתב התביעה היו סעיף 18 (העוסק במתן ההלוואה), 19 (העוסק בכך שסכום ההלוואה הושקע בחברה) ו- 20 (בו נטען שהנתבעים לא השיבו ולו שקל מההלוואה).

בעמוד 14 לבקשת הרשות להתגונן, סעיף 8, הנתבע התייחס לסעיפים 18 – 20, ורשם כך:

"באשר לאמור בסעיף 18, 19, 20 המבקשת 1 (היא הנתבעת – מ.ב.) אינו (כך במקור) חייבת ולו אגורה שחוקה לתובע 2 (ירום – מ.ב.), מעולם לא חתמה לו ערבות. מדובר בהמצאה משפטית של התובע ובניסיון נואל להוסיף ולרמות את שותפתו לשעבר בכל דרך אפשרית."

אם כן, בקשת הרשות להתגונן התייחסה אך ורק לנתבעת ולהיעדר חבותה לפי הסכם ההלוואה.

29. התצהיר שהנתבע הגיש – נמחק בהחלטתי מיום 2.6.14, החלטה שאושרה בערכאת הערעור.

עם זאת, עיון קל בתצהיר מעלה כי גם בו, הנתבע לא העלה כל טענה באשר להלוואה. הנתבע לא טען שלא לווה, ואף לא טען שהחזיר את הכספים. אני מפנה לתצהיר המקורי, שנמחק, שם, החל מעמוד 11, הנתבע התייחס לתצהירו של התובע, אך לא מצא לנכון להתייחס לסעיפים 15 ו- 49 לתצהירו של התובע, שעסקו בהלוואה ובטענה שלא הוחזרה.

יצוין כי גם התצהיר הנוסף שהנתבע ביקש להגיש עובר לדיון, לא התייחס להלוואה.

30. לסיכום נקודה זו:

כנגד טענה בכתב התביעה לפיה ניתנה הלוואה, ולא הוחזרה, אין הכחשה של הנתבע.

די בכך לצורך מתן פסק דין, אף ללא ניהול הליך.

אותה טענה בכתב התביעה אף נתמכת בתצהיר של התובע, שהוא אחד הלווים, כך שלוּ נדרשה הוכחה, תצהירו של התובע מאמת את הסכם ההלוואה שהוגש.

הסכם ההלוואה הוא מיום 21.4.03 ולפיו ניתנה הלוואה בסך של 150,000 ₪ על ידי ירום, לתובע ולנתבע.

לו רצה הנתבע לטעון כי ההלוואה נפרעה, היה עליו להוכיח זאת, שכן עסקינן בטענת הגנה מובהקת, אך הנתבע לא טען זאת, לא בבקשת הרשות להתגונן, ולא בתצהירים שהגיש.

31. מכאן, שהתובעים הוכיחו את הרכיב השני של התביעה, ההלוואה שלא נפרעה.

32. הראיות באשר לשאלה האם ההלוואה נפרעה כולה על ידי התובע, או שמא לא נפרעה כלל – עמומות. בכתב התביעה, התובעים טענו כי ההלוואה לא נפרעה. בסעיף 49 לתצהירו, התובע טען שנדרש לשלם את סכום ההלוואה במלואו. בחקירתו הנגדית, התובע טען ששילם את ההלוואה בחודש אוקטובר האחרון (עמ' 44 ש' 18 – 19), מה שאינו תואם את הטענה בתצהיר (שניתן ביום 21.11.13). התובע ציין כי אין ברשותו אסמכתה לכך שההלוואה נפרעה במלואה על ידו, שכן ביחסים בינו לבין חמו, ירום, הוא אינו נוהג לדרוש מסמכים כתובים (עמ' 45 ש' 10 – 11). ירום לא העיד, וממילא לא תרם לבירור סוגיה זו.

אני מוצאת כי שאלת הפירעון אינה משנה מהתמונה, אלא לנושא גובה החיוב, ואבאר.

בפן הדיוני, הטענה של התובע לפיה הוא פרע את ההלוואה במלואה לירום, עלתה כבר בתצהירו. הנתבע לא העלה כל התנגדות לטענה זו, ולא טען לשינוי או להרחבת חזית. משכך, אין מניעה דיונית להעלאת טענה זו. כפי שיובהר להלן, טענה זו אף מטיבה עם הנתבע.

התובעים תבעו כאחד. מכאן, בין אם התובע החזיר את סכום ההלוואה לירום, ובין אם ההלוואה לא הושבה כלל, אחד מהם זכאי לפירעון ההלוואה. פסק דין זה מהווה השתק ביחסים בין התובעים לבין הנתבע, ואך מובן הוא כי איש מהם לא יוכל לתבוע בשנית את החזר ההלוואה. אציין כי אף שירום לא העיד, הוא נכח באולם בית המשפט במהלך כל דיון ההוכחות. ירום שמע את עדותו של התובע לפיה התובע החזיר את מלוא ההלוואה לירום, ולא ביקש להעלות כל התנגדות (התובע ציין שירום הובא לדיון נוכח טענת הפירעון (עמ' 44 ש' 20 – 21)).

לגופו של עניין, נוכח העובדה שלפי עדותו של התובע, שניתנה בנוכחותו של ירום, התובע החזיר את מלוא סכום ההלוואה יש לכך השלכה על גובה החיוב: ביחסים שבין התובע לבין הנתבע השניים חייבים יחד ולחוד, ועל כן, מכוח אותם עקרונות שציינתי לעיל, הנתבע חייב בהשבת מחצית ההלוואה בלבד.

לו ההלוואה לא הוחזרה כלל, הרי ירום היה זכאי לדרוש את מלוא סכום ההלוואה מהנתבע (שכן לפי ההסכם הנתבע והתובע לוו יחד ולחוד), ואילו הנתבע, בתורו, היה זכאי לתבוע שיפוי כדי מחצית, מהתובע.

נוכח העובדה שהתובע לטענתו פרע את מלוא סכום ההלוואה, הנתבע חייב בהחזר המחצית בלבד, לתובע.

33. אין כל רלבנטיות לשאלה האם כספי ההלוואה הופקדו בחשבון החברה, אם לאו.

בכל הקשור ליחסים בין ירום לבין הלווים (התובע והנתבע), הראשון נתן הלוואה, ואחת היא מבחינתו האם כספי ההלוואה הושקעו בחברה או שימשו לטיול ברחבי העולם. הסכם ההלוואה אינו מתייחס לחברה ואינו כולל אותה. המלווה זכאי להחזר הלוואתו.

בכל הקשור ליחסים בין הלווים עצמם, הרי מעת שלווה אחד החזיר את מלוא סכום ההלוואה, הלווה האחר חייב בהשבת מחצית הסכום, מכוח העיקרון של השבה בין חייבים יחד ולחוד.

אך מובן הוא כי כל טענה הנוגעת לאופן השימוש בכספי החברה, אינה נוגעת לתיק זה, וכפי שקבע כב' סגן הנשיא, השופט שילה, בערעור על החלטתי מיום 2.6.14:

"סבורני כי התוצאה של מחיקת הטענה מכתבי טענות המבקשים נכונה. מדובר בטענה אשר קמה לחברה עצמה כלפי בעלי המניות בה, ואין מקומה בתביעה דלמטה שהחברה אינה צד לה כלל".

34. גובה ההחזר:

התובע לא הביא בדל של ראיה לסכום ההחזר אותו שילם.

מכל מקום, כל סכום שהתובע שילם למלווה (ירום) מעבר למה שהלווים היו חייבים לשלם לפי הסכם ההלוואה, הוא בגדר התנדבות גרידא.

שני הצדדים לא טענו ביחס לגובה ההחזר.

מכאן, שיש לפנות להוראות הסכם ההלוואה.

סעיף 3.1 קובע כי הלווים יפרעו את ההלוואה לפי ערכה הנומינלי, 150,000 ₪, וזאת בהודעה של 120 ימים מראש, הודעה שתינתן החל מ- 1.1.04.

הודעה כאמור לא הוצגה, אך לטעמי יש בהגשת כתב התביעה משום הודעה מספקת, ולכן, אראה במועד הגשת כתב התביעה (3.1.10) כמועד ההודעה.

4 חודשים ממועד זה – 3.5.10.

שערוך (הצמדה וריבית כחוק) מיום 3.5.10 ועד היום: 174,223 ₪.

מחצית מהסך הנ"ל: 87,111.5 ₪.

סוף דבר

35. התביעה נגד הנתבע מתקבלת בחלקה.

ברכיב פסק הדין, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 265,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.10.07 (תאריכי ההמחאות הם מיום 11, 12, 14 ו- 16 אוקטובר 2007), ועד למועד התשלום בפועל.

ברכיב ההלוואה, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 87,111.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כן ישא הנתבע בהוצאות המשפט (מחצית האגרה בלבד) ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

סכום זה נקבע בהתחשב לא רק בסכום פסק הדין אלא גם ביחס להתנהלות שני הצדדים, כמפורט להלן.

36. התביעה נגד הנתבעת נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 20,000 ₪.

37. לא רבים התיקים שבהם התנהלות הצדדים (התובע והנתבע) זה כלפי זה היא כה קיצונית. לבד משפה בוטה, שמקומה לא יכירנה בבית המשפט, הן התובע והן הנתבע האריכו את הדיון באופן ניכר, ועל כך כבר ניתן ביטוי בפסיקת הוצאות, גם לטובת אוצר המדינה. בית המשפט נדרש למספר החלטות בנושא המצאה משום שהתובע לא ביצע המצאה לנתבע (ראו למשל החלטה מיום 29.10.14 ומיום 5.11.14). בית המשפט נדרש לשתי החלטות בנושא תצהיר משלים שהוגש על ידי הנתבע, סמוך למועד ההוכחות (אף שלא התבקשה תגובה). התובע מצא לנכון לצרף ראיות ולהעלות טענות חדשות בסיכומי התשובה, משל אין מסגרת דיונית מוכרת ומחייבת בנושא זה.

נוכח האמור, לא ראיתי להימנע מפסיקת הוצאות ושכר טרחה לזכות התובע, אך הסכום שנפסק נמוך ביחס לסכומים המקובלים.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים, בדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז, בתוך 45 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ה, 5 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה