1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא כב' השופטת בן ארי, אשר קיבל את תביעת המשיב 1 (להלן: "בר לב") כנגד המערער, בשני רכיבי התביעה. רכיב אחד התקבל במלואו והאחר בחלקו. תביעת המשיב 2 (להלן: "ירום") לא התקבלה, אם כי לא נדחתה במפורש בפסק הדין.
2. התקשינו לרדת לסוף דעתו של המערער בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון, אשר טען בערבוביה לפרטים רבים בנוגע לחברה משותפת לבר לב ולבתו של המערער.

העילות שנדונו בבית משפט קמא הן: חיוב המערער להשתתף בתשלום ששולם על ידי בר לב לפי פסק דין מיום 17.9.07 בת"א 5216/06 (להלן: "ההליך הקודם"), במסגרתו חויבו בר לב והמערער, ביחד ולחוד, לשאת בתשלום החזר שתי הלוואות לה"ה גבע ופילדס בסך כולל של 531,800 ש"ח. החיוב ע"פ ההליך הקודם נפרע במלואו על ידי בר לב, כך לטענתו (להלן: "העילה הראשונה"). והעילה השנייה –החזר ההלוואה שירום נתן (להלן: "העילה השנייה").

1. לעניין העילה הראשונה - בית משפט קמא קבע כי על המערער לשפות את בר לב כדי מחצית הסכום שנפסק בהליך הקודם. נקבע כי עדות התובע בדבר ביצוע התשלום נתמכת באסמכתאות – שיקים של אמו של בר לב שתאריך פירעונם סמוך לפסק הדין בהליך הקודם, וכן פרוטוקול בית המשפט בע"א 4110-10-07, במסגרת ערעור של בר לב כנגד פסק הדין. במהלך הדיון בערעור נכתב מפי ב"כ המשיבים, התובעים באותו עניין (ה"ה גבע ופילדס) כי יסכימו לפשרה של ביטול פסק הדין, בתנאי ש"בר לב לא יעמוד על החזר תשלום כלשהו". ביחס לסכום ההחזר טען בר לב באותו מעמד כי שילם 532,000 ש"ח והמשיבים שתקו.
2. בית משפט קמא הסיק שיש בשתיקת המשיבים לאשר את הסכום שבר לב טען ששילם. עוד נקבע, כי על פסק הדין בהליך הקודם הוגש ערעור על ידי בר לב בלבד, ובערעור נקבע ביחס לבר לב בלבד, כי פסק הדין מבוטל ואולם המשיבים שם לא יחויבו להחזיר כל תשלום שקיבלו על פיו. וכן, כי "נשמרות זכויותיו של המערער כלפי מר ליכט שלא דנו בהם ושפסק הדין נגדו עומד בתוקפו".

בית המשפט קבע כי בר לב הוכיח שנשא בחיוב לפי פסק הדין בהליך הקודם ושעל המערער לשלם לבר לב מחצית מהסכום ששולם על ידו, בסך 265,900 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.10.07.

1. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו אותם, אנו סבורות כי דין הערעור להידחות בעניין העילה הראשונה.

מהטענות לפנינו עלה כי ההשגה של המערער בקשר לעילה הראשונה, היא רק בכך שלא ניתן לו לטעון לקיזוז. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי טענת הקיזוז דינה להידחות מן הטעם שלא הונחה תשתית ראייתית מינימלית לטענה זו. ההחלטה אושרה בבר"ע 4728-07-14 (12.11.14), שם נקבע כי:

"אשר לטענת הקיזוז: המבקשים טוענים כי המשיב רוקן את החברה מנכסיה, מכר אותם ושלשל את תמורתם לכיסו. סבורני כי התוצאה של מחיקת הטענה מכתבי טענות המבקשים נכונה. מדובר בטענה אשר קמה לחברה עצמה כלפי בעלי המניות בה, ואין מקומה בתביעה דלמטה שהחברה אינה צד לה כלל".

לא מצאנו להתערב בקביעה זו של בית המשפט קמא, כמו גם לשנות מההחלטה בבר"ע 4728-07-14. אנו, כמו בית משפט קמא בהחלטתו מיום 2.6.14, סברנו כי טענות המערער, ככל שהוא מבקש לעמוד עליהן, טעונות פירוט, ויתכן כי אכן מקומן, כפי שסבר בית המשפט בבר"ע, בתביעה בין בעלי המניות בחברה או בתביעה נגזרת, ולא בין הצדדים.

לטעמנו, צדק בית משפט קמא גם בקביעתו, לפיה בר לב נשא בחיוב לפי פסק הדין במלואו ושילם את הסכום של 531,800 ש"ח באוקטובר 2007 ולא מצאנו להתערב בקביעה עובדתית זו. בית משפט קמא הגיע למסקנה, לפיה מלוא סכום פסק הדין נפרע על ידי בר לב באמצעות שיקים שלו ושל אמו, וחיזק ממצא זה בדברים שנאמרו בפרוטוקול בית המשפט המחוזי בערעור על פסק הדין בהליך הקודם. צדק בית משפט קמא במסקנתו שיש בשתיקתם של גבע ופילדס לאשר את הסכום שבר לב טען ששילם, שהרי אם סברו כי בר לב שילם פחות מן הנטען על ידו, היו מן הסתם מוחים כנגד טענתו.

מכל מקום, אם טוען המערער שהסכומים שטוען להם בר לב, לא שולמו, הרי שנוכח הראיות שהביא בר לב, עבר נטל ההוכחה אליו, והיה עליו להזמין את התובעים שם לחקירה או להביא כל ראיה אחרת להוכחת טענתו.

1. לעניין העילה השנייה - בית משפט קמא קבע, בין היתר, כי: המערער ובר לב נטלו הלוואה מירום על פי הסכם הלוואה עימו ביום 21.4.03 ; הנתבע לא הכחיש את העובדה שההלוואה לא הוחזרה; בכך הוכיחו התובעים, קרי ירום ובר לב, כי ההלוואה לא נפרעה; "הראיות לשאלה האם ההלוואה נפרעה כולה על יד התובע, או שמא לא נפרעה כלל – עמומות. בכתב התביעה, התובעים טענו כי ההלוואה לא נפרעה. בסעיף 49 לתצהירו התובע טען שנדרש לשלם את סכום ההלוואה במלואו. בחקירתו הנגדית, התובע טען ששילם את ההלוואה בחודש אוקטובר האחרון...מה שאינו תואם את הטענה בתצהיר...התובע ציין כי אין ברשותו אסמכתה לכך שההלוואה נפרעה במלואה על ידו, שכן ביחסים בינו לבין חמו, ירום, הוא אינו נוהג לדרוש מסמכים כתובים...ירום לא העיד וממילא לא תרם לבירור סוגיה זו " (ס' 32 בפסק הדין).
2. בית המשפט קבע עוד כי שאלת הפירעון אינה משנה מהתמונה אלא לעניין גובה החיוב, שכן בר לב טען בתצהירו כי פרע את ההלוואה לירום במלואה. המערער לא התנגד לשינוי החזית ועל כן אין מניעה להעלאתה. התובעים – בר לב וירום תבעו כאחד. על כן, בין אם החזיר בר לב את ההלוואה לירום ובין אם לא, אחד מהם זכאי לפירעון ההלוואה. ירום גם ישב באולם ושמע את עדותו של בר לב לפיה החזיר לו את מלוא ההלוואה ולא התנגד. נוכח העובדה שבר לב פרע לטענתו את מלוא ההלוואה חייב המערער בהחזר המחצית לבר לב. בהמשך קבע בית משפט קמא כי "התובע לא הביא בדל של ראיה לסכום ההחזר אותו שילם".
3. המערער טען כי לא הוכח כי בר לב אכן פרע את ההלוואה לידי ירום, חמו, ושעל כן לא היה מקום לחייבו בהשבה לבר לב.
4. אנו סבורות שיש ממש בטענה זו. לאחר שבית משפט קמא עצמו קבע בסעיף 34 בפסק הדין, כאמור לעיל, כי "התובע לא הביא בדל של ראיה לסכום ההחזר אותו שילם [לירום]", ולאחר שבית המשפט קבע כי הראיות לשאלה אם ההלוואה נפרעה הן עמומות, ועמד על הסתירות בגירסתו של בר לב, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי עילה זו לא הוכחה, ומשכך, לא היה מקום לחייב את המערער בהשבה לבר לב.

לכך נוסיף את התמיהה העולה מכך שירום, התובע, שעל פי כתב התביעה, הוא בלבד תבע את פירעון ההלוואה שנתן (ס' 18 בתביעה), נמנע מלהעיד אף על פי שהיה נוכח באולם, ולא הגיש תצהיר מלכתחילה (בית המשפט קמא דחה בקשה מאוחרת של ירום להגשת תצהיר מטעמו). גם לא שוכנענו כי ניתן היה לחייב את המערער לשלם לבר לב נוכח העובדה שהדבר כלל לא התבקש בכתב התביעה (ר' ס' 18), ואולם מכיוון שהצדדים לא טענו לפנינו בעניין זה נשאיר עניין זה בגדר תמיהה.

1. לעניין ההוצאות לאוצר המדינה, לא מצאנו לחרוג מהכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בהוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית.
2. המערער הגיש היום בקשה להשלמת טיעון, לא מצאנו מקום להיעתר לבקשה.

סוף דבר

1. הערעור באשר לעילה הראשונה – נדחה.
2. הערעור באשר לעילה השנייה – מתקבל, ואנו מבטלות את החיוב של המערער לשלם לבר לב את הסכום של 87,111.5 ש"ח. הערבון שהפקיד המערער, יוחזר לו.
3. נוכח תוצאות הערעור אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ו, 04 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.