לפני:

כב' השופט מירון שוורץ

החלטה

1. לפני בקשת המבקשת להורות כי המשיב מס' 1, הוא התובע בתביעה זו (להלן: "המשיב"), יפקיד ערובה בסך 50,000₪ להבטחת כל הוצאותיה בהליך זה וכן להורות כי בירור התביעה יעוכב עד הפקדת הסכום.

טענות הצדדים לבקשה

2. לטענת המבקשת, סיכויי התביעה, שהינם שיקול מרכזי בסוג בקשות כגון בקשה זו, הינם "אפסיים". לטענתה, עיון בכתב התביעה מעלה כי "מדובר בתביעת סרק אשר דינה להידחות על הסף". על מנת ללמד על כך, מפנה המבקשת אל הסכם אליו הגיעו הצדדים בתום הליך גישור, הסכם אשר בסופו של יום לא אושר על ידי בית דין זה, בו הסכים המשיב לסלק את התביעה כנגד המבקשת בעבור תשלום סמלי ביותר אשר כלל גם הוצאות. כן טוענת המבקשת לעניין סיכויי התביעה כי המשיב עבד בשירותה תקופה קצרה ביותר אשר במהלכה שולמו לו מלוא הזכויות המגיעות לו על פי דין.

3. עוד טוענת המבקשת, כי יכולת הפירעון של המשיב את הוצאותיה בסיום ההתדיינות, גם היא מהווה שיקול לעניין הבקשה. המבקשת מפנה בעניין זה לעובדה כי הוצאות שנפסקו לזכותה בהליך ביניים בתביעה זו טרם שולמו על ידי המשיב וכן להצהרת בא כוחו בפרוטוקול הדיון מיום 4.11.2013 על כך כי מצבו הכלכלי של המשיב אינו מאפשר לו לשלמן (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 14-15). כן מפנה המבקשת לצו כינוס בהליכי פשיטת רגל בסופם ניתן הפטר למשיב מחובותיו, המלמד לשיטתה על מצבו הכלכלי וכן לתצהיר המשיב בדבר מצבו הכספי אשר ניתן בתמיכה לבקשה אשר הגיש לדחיית מועד תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו כאמור.

4. לטענת המבקשת אופן התנהלות המשיב בתיק מסב לה עלויות ניכרות אשר ראוי כי תובטחנה וכן כי יש בהצטברות הנסיבות המפורטות כדי להצדיק פעולות שנועדו להבטיח מראש את הוצאותיה.

5. לטענת המשיב בתגובתו לבקשה, מדובר בבקשה בלתי סבירה ובלתי מידתית אשר לא הוגשה במטרה להבטיח את הוצאות המבקשת אלא למנוע ממנו את יומו בבית הדין על אף שסיכויי הצלחת תביעתו גבוהים. המשיב טוען כי מדובר בחוסר תום לב והראיה הינה הגשת הבקשה בסמוך להמצאתו לתיק בית המשפט את ההפטר שניתן לו בהליך פשיטת הרגל. המשיב טוען טענות קשות נוספות כנגד הגשת הבקשה ומבקש הוצאות לדוגמא.

6. לגופו של עניין טוען המשיב כי כתב התביעה על הטענות העובדתיות והמשפטיות שבו הכוללת גם תביעה בגין זכויות קוגנטיות שהופרו וכן הראיות שהוגשו וחוות הדעת האקטוארית מטעמו, מלמדות על כך שהתביעה בעלת סיכויים גבוהים להתקבל ובוודאי שאינה מופרכת. באשר להסכם הגישור, טוען בא כוחו, כי כבר הבהיר כי תוצאת ההסכם נבעה מכך שאינו בקיא בסוגיה הפנסיונית הסבוכה בתיק כאשר לשם כך נשכרו שירותיו של עורך דין המתמחה בנושא זה.

7. עוד טוען המשיב כי קיבל פטור מאגרה וכי במצבו הכלכלי, הפקדת הסכום תחסום את דרכו. כן נטען כי הפקדת ערובה על מנת להבטיח הוצאות מעסיק הינו חריג ביותר וההוראה מכח תקנות סדר הדין האזרחי בעניין זה מיושמת בבתי הדין כחריג ובעיקר בשלב ערעור, כאשר סיכויי התביעה כבר הוכרעו בערכאה ראשונה.

העובדות הרלוונטיות לדיון בבקשה

8. המדובר בתביעה כספית, בסך 1,015,946 ₪, שהגיש המשיב כנגד הנתבעות 3-1 אשר לטענתו העסיקו אותו ברציפות, כשומר/מאבטח בקניון חצור הגלילית (הוא הנתבע מס' 4), בתקופות הבאות:

הנתבעת 3 העסיקה את התובע מ- 1/7/2003 ועד 12/2004 (17 חודשים).

המבקשת העסיקה את המשיב מ- 1/2005 ועד 2/2006 (13 חודשים).

הנתבעת 1 העסיקה את המשיב מ- 3/2006 ועד 8/7/2009 (39.3 חודשים).

התביעה כנגד הנתבע 4 הוגשה בשל היותו לטענת המשיב מעסיק במשותף או "משתמש". מרכיב עיקרי של התביעה הינו אובדן זכויות של התובע לקבלת פנסיה חודשית קבועה בשל נכות ואובדן כושר עבודה זאת בגין הפרת חובה של כל אחת מהנתבעות להפריש עבורו לפנסיה מקיפה בהתאם לאמור בצו ההרחבה בענף השמירה. יצוין כי הנתבעת 1 החלה לבטח את המשיב לראשונה בקרן פנסיה ב- 4/2008.

9. בכתב התביעה מציין המשיב כי סבל מבעיות רפואיות בליבו אך מצבו הרפואי לא מנע ממנו להמשיך בעבודתו עד שרופא תעסוקתי קבע ביום 6.7.2009 כי הוא אינו יכול להמשיך ולעבוד כמאבטח עקב מצבו הרפואי. על כן המשיב הפסיק עבודתו ביום 8.7.2009. פנייתו לקרן הפנסיה שבה בוטח (כלל פנסיה מיטבית עתודות) בתביעה לקצבת נכות נדחתה מהסיבה כי עקב הצטרפותו לקרן באפריל 2008 הוא אינו עומדת בהוראת התקנון הקובעת, בסעיף 42א', תקופת אכשרה בת 60 חודשים ממועד הצטרפות לקרן או ממועד חזרתו האחרונה למעמד של עמית פעיל, במקרה של מחלה קודמת. לטענת המשיב בתביעה, אי עמידתו בתקופת האכשרה, נובעת ממחדלם של הנתבעים. נזקו במישור זה מגיע לטענתו לסך של 980,547 ₪ בהתאם לחוות דעת האקטואר מטעמו.

10. המבקשת טענה בכתב הגנתה בעיקר כי התובע הועסק על ידה מיום 1.1.2005 ועד 28.2.2006, בתפקיד שאינו "מאבטח", בשכר שעתי במשמרות ובאתרים משתנים ובהיקף משרה ממוצע של 93%. נטען כי המשיב סירב לניכוי הפרשות לפנסיה משכרו, כי ההסכם הקיבוצי הרלוונטי בענף השמירה ממילא מחייב הפרשה לקרן פנסיית יסוד בלבד וכי גם אילו היה מבוטח כנטען על ידו, לא היה זכאי לפנסיית נכות מהסיבות הבאות:

המשיב ממילא הועסק על ידי המבקשת תקופה קצרה, התובע אינו זכאי לפנסיית נכות עפ"י הקריטריונים המזכים לכך עפ"י תקנות הקרנות, מחלת התובע הינה "מחלה קודמת" ועל כן המשיב לא עמד בתקופת האכשרה, נטען כי ממילא המועד הרלוונטי לצורך השלמת תקופת ההכשרה הינו 7/2004, היינו בטרם קליטתו לעבודה בנתבעת וכי המשיב לא זכאי לפנסיית נכות אפילו היה מבוטח בקרן פנסיה מקיפה. יצוין כי יתר הנתבעים טוענים בנושא זה כנגד המשיב, טענות דומות.

11. עוד יצוין לצורך השלמת התמונה, כי ההוצאות למבקשת, בסך 1,500 ₪, אשר לא שולמו על ידי המשיב, הושתו עליו במסגרת החלטה מיום 23.10.2012 הדוחה בקשתו למחיקת כתבי טענות של המבקשת וכן כי הסכם הגישור עליו מתבססת המבקשת בבקשתה זו, לא אושר על ידי בית הדין, זאת מאחר שההסכם כלל הוצאות ושכ"ט עו"ד בלבד מבלי שעלה מההסכם כי נתקבלה איזו מבין טענות המשיב כנגד הנתבעות שהינן צד להסכם. לאחר הבהרת ב"כ המשיב כי למעשה מדובר בהפרשות לפנסיה אשר נרשמו כשכר טרחת עו"ד על מנת להקל על המשיב בהתנהלות מול רשויות המס, החליט בית הדין שלא לאשר את ההסכם.

12. כמו כן, בשלב של זה של הדיון, הוגשו לתיק תצהיר עדות ראשית של המשיב. מטעם המבקשת, הוגש תצהיר עדות ראשית של מנכ"ל המבקשת. כן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעות 1, 3 ו- 4: מטעם הנתבעת 1 הוגש תצהיר מנהל אזור צפון, מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהיר חשבת השכר ומטעם הנתבעת 4 הוגש תצהיר אחראי תחום הביטחון. בישיבת ההוכחות מיום 4.11.2013 נחקר המומחה מטעם המשיב על חוות דעתו האקטוארית ומכיוון שלנתבעת 1 התאפשרה הגשת תצהירים משלימים, טרם נקבע מועד לישיבת ההוכחות הבאה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית-

13. בע"ע(ארצי) 93-10 ביאנריק בע"מ ואח'– אורי איינהורן (10.11.2010), נדונה שאלת חיוב תושב ישראלי בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משיב בערעור על פסק דין. בהחלטה זו, סקר כב' השופט סופר, ביום 10.11.2010 את המצב המשפטי בנושא. סקירה זו רלוונטית גם לענייננו:

"מעמדה של זכות הגישה לערכאות נדונה לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה שראו בו זכות ה"נעלה" מזכות יסוד (ע"ע 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא3) 577,628). מנגד, קמה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס ככל שתידחה התביעה כנגדו. בהעדר הסדר ספציפי לעניין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות בחוק בית הדין לעבודה או בתקנות על פיו, נקבע בפסיקת בית הדין כי במקרים המתאימים, ובהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה ניתן לאמץ את הוראת תקנת 519 לתקנות סדר הדין אזרחי, שעניינה ב תובע להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע היה ותדחה תביעתו (דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996). בפסק הדין האמור בעניין קיניאנג'י ובשורת פסקי דין שיצאה בעקבותיו, הותוו אמות המידה בכל הנוגע לחיוב תובע שהוא עובד זר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. מאוחר יותר, בעניין פתחי אבו נסאר, הותוו אמות המידה לחיוב תובע תושב ישראל, תושב שטחים ותושב זר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בכל הנוגע לחיוב בעל דין שהוא תושב ישראל בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כפי ענייננו, קבעה הפסיקה זה מכבר כי כאשר לבעל הדין התובע "היסטוריה" של אי עמידת בחיובים קודמים של תשלום הוצאות שהוטלו עליו, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להוצאות (בש"א 199/05 אלקין – גולנרה (ניתן ביום 7.3.05) והאסמכתאות שם).

עוד נפסק כי כאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטלו בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור (בש"א 423/05 שחר גולן – ויפג בע"מ, (לא פורסם, 28.6.05)." (ההדגשות אינן במקור. הערות השוליים שבהחלטה שולבו בציטוט זה בגוף הטקסט).

כן ראו לענייננו: סעיף 8 להחלטת כב' השופטת גליקסמן בבש"א (ארצי) 465/08 מיה תבליני החיים ירושלים- מוסא גהאלין (28.11.2008).

לצורך השלמת התמונה, נביא את אשר נקבע על ידי כב' הנשיאה נילי ארד בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר- Saint peter in callicantu באשר להפקדת ערובה בהקשר של תושב ישראלי (פסקה 6 לפסק הדין):

"בדברנו בתושבי ישראל, השיקול העיקרי והראשוני לחיוב בהפקדת ערובה טמון בבחינה מוקדמת של סיכויי התביעה. ככל שאין לשלול את סיכוייה, לא יחויב התובע, גם אם אביון ודל הוא, בהפקדת ערובה...".

יוער, כי פסק הדין בעניין נחמני (ארצי) 15046-12-11 חוה נחמני-קאנטרי פלורס הע"מ (28.1.2013) אליו מפנה המבקשת במיוחד לעניין הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר כשיקול בחיובו בהפקדת ערובה, עוסק בתחולת סעיף 353א לחוק החברות בבית הדין לעבודה ושם נקבע, על סמך הלכות קיימות וידועות, כי חיוב חברה להפקיד ערובה במקרה בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע מבטא את הכלל ואילו הפטור אשר מתקיים בנסיבות שעל החברה הנטל להוכיח, הוא החריג.

מן הכלל אל הפרט -

14. בענייננו, עולה כי למשיב אמנם "היסטוריה" של אי עמידה בחיוב בגין הוצאות והערת בא כוחו לפרוטוקול הדיון, כי גם היום, לאחר ההפטר שניתן למשיב מחובות הנושים, אין באפשרותו לשאת בתשלום הוצאות בסך 1,500 ₪ בשל הכנסתו הנמוכה, אכן מלמדת על כך שאילו תידחה התביעה כנגד המבקשת, קיים סיכון ממשי לכך שהמבקשת לא תוכל לגבות את הוצאותיה. עם זאת, המשיב כאן טרם מימש את זכות הגישה לערכאות כאשר על פי ההלכות שהובאו לעיל, ניתן לשיקול זה משקל ממשי (זאת לעומת בהליך של ערעור). במצב דברים זה, יש לבחון בקפידה רבה את סיכויי התביעה, בהתאם להלכה אשר נקבעה בעניין פתחי אבו נסאר הנ"ל.

15. כפי שפורט לעיל, טענות המבקשת בבקשה במישור זה מסתמכות בעיקר על הסכם הגישור שנחתם בין הצדדים. על אף שעיקר ראיות הצדדים כבר הוגשו לתיק והאקטואר מטעם המשיב כבר נחקר על חוות דעתו, המבקשת אינה מקיימת בבקשתה דיון באשר לסיכויי התביעה ביחס לחומר שכבר מצוי בתיק. הסכם הגישור, כאמור אינו בר תוקף ובאופן כללי, הינו פרי של משא ומתן בין הצדדים אשר מגלם לעיתים מלבד סיכויים וסיכונים משפטיים של כל צד בהליך גם נסיבות ונתונים נוספים. הסכם הגישור לכן אינו יכול להוות כלי בר תוקף להערכת סיכויי התביעה.

16. אף על פי כן, בחנתי לצורך הערכת סיכויי התביעה את הטענות השנויות במחלוקת בהליך אל מול החומר המצוי בתיק. יצוין כי כתב התביעה כולל רכיבים נוספים מעבר לאלו שנסקרו על ידי לעיל, אולם אלה המופנות כנגד המבקשת הינן בגין אי הפרשה עבור קרן פנסיה ופיצוי בגין הנזק אשר נגרם למשיב בשל כך - הפסד פנסיית נכות. בחינת סיכויי התביעה התמקדה לכן בנושא זה.

לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים והחומר המצוי לפני תוך שהבאתי בחשבון את שלב הדיון בו אנו מצויים ובהתבסס על ההלכות הקיימות, הגעתי לכלל מסקנתה כי לא ניתן לקבוע כעת כי סיכויי התביעה מצדיקים קבלת הבקשה. בשלב זה ועל סמך הבחינה כאמור הגעתי למסקנה כי זכות המשיב לנהל את ההליך המונח לפניי, גוברת על פני זכות המבקשת לגבות את הוצאותיה. מפאת השלב בו מצוי ההליך, ובפרט כאשר טרם הסתיים שלב ההוכחות, אינני סבור כי יהיה זה נכון להרחיב בסוגיה מעבר לאמור לעיל.

אף על פי כן, ככל שאגיע למסקנה בהמשך, לפיה באיזון הנכון שבין הזכויות העומדות על הפרק יש ליתן הוראה בדבר הפקדת ערובה בסכום כזה או אחר, תינתן החלטה בהתאם.

17. סוף דבר – בשלב זה הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום ה' בשבט תשע"ד (7 ינואר 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.