ניתן במסגרת סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט תשמ"ד- 1984

בהתאם להחלטה בפסק הדין אשר ניתן ביום 28.12.14, ב"כ הצדדים הגישו טיעוניהם לעניין ההוצאות ושכ"ט עו"ד אותם יש לפסוק בתיק זה.

טיעוני התובעים:

ב"כ התובעים סבור כי הסכום אותו יש לפסוק לטובת התובעים בנושא זה מסתכם ב- 214,757.43 ₪ כסכום נומינלי.

ב"כ התובעים פירט את ההוצאות אשר נשאו בהם התובעים במסגרת הליך זה וביניהם האגרות, שכ"ט עורכי הדין, ההוצאות אשר שולמו למומחים השונים מטעמו והמומחה מטעם בית המשפט, וכן לשירותי ההקלטה.

ב"כ התובעים סבור כי מדובר בהוצאות ריאליות, סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בשים לב להיקף העבודה אשר הושקעה, המורכבות המשפטית והעובדתית במשפט אשר התנהל במשך 4 שנים תמימות.

ב"כ התובעים הפנה לסעיף 279 לפסק הדין, ולכך כי הנתבעות ניהלו את ההליך בצורה שאינה ראויה, גרמו להתארכותו והשתלחו שלא לצורך בתובעים.

הליך נוסף אשר נאלצו התובעים לבצע הוא בקשה לתחליף המצאה לחו"ל בשל סירובה של הנתבעת מס' 2 להכיר בכתב ההמצאה אליה כמסירה גם אל הנתבעת מס' 1. הליך זה היה מיותר, היקשה שלא לצורך והגדיל את הוצאות התובעים.

בנוסף מדובר למעשה בשתי תביעות ולא אחת, הן התביעה העיקרית אותה הגישו התובעים והן התביעה שכנגד אותה הגישו הנתבעות.

ב"כ התובעים צירף לטיעוניו העתקי התשלומים והקבלות לכל הגורמים אותם ציין בטיעוניו.

ב"כ התובעים הפנה לע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 ואח' נ' סיעת יש עתיד לביאליק ואח', שם קבע בית המשפט כי יש להתנהגות צד בהליך משום להשפיע על שיעור פסיקת ההוצאות ולכן גם כאן יש לחייב את הנתבעות במלוא ההוצאות על הצד הגבוה.

בטבלה המפורטת בעמ' 2 לבקשה נשמטו נספחים ב-10 וב-11, שהם עניין שכר הטרחה כפי שסוכם בין התובעים לבא כוחם, הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד, אך הם מפורטים ברשימת הנספחים אשר צורפו לבקשה.

עפ"י נספח ב-10 שכר הטרחה של ב"כ התובעים בתביעה העיקרית בערכאה הראשונה בלבד היה 11,500$, ואילו בתביעה שכנגד עמד שכר הטרחה אף הוא על סכום של 11,500$-נספח ב-11.

טיעוני הנתבעת מס' 1:

ב"כ הנתבעת מס' 1 סבור כי יש להמנע מפסיקת הוצאות משפט לטובת התובעים, ולקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 הועמדה על סך 1,088,455 ₪, ובסופו של דבר נפסק לטובת התובעים סכום העומד על סך 376,485 ₪, דהיינו 1/3 מסכום התביעה.

דרישת התובעים לתשלום הוצאות היא לקבל סכום המהווה 57% מהסכום אשר זכו בו.

גם הנתבעות, כפי שצוין בפסק הדין בכלל, והנתבעת מס' 1 בפרט, הוציאו הוצאות משפטיות ניכרות כדי להדוף את דרישת הכספים המוגזמת של התובעים.

ב"כ הנתבעת מס' 1 מציין כי הנתבעת מס' 1 לא הגישה תביעה שכנגד התובעים.

טיעוני הנתבעת מס' 2:

ב"כ הנתבעת מס' 2 סבור אף הוא כי בתיק זה יש לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו. לחילופין, ולכל היותר, לפסוק לתובעים החזר אגרה יחסי בהתאם לסכום אשר נפסק בפועל.

יש לזכור, כתב ב"כ הנתבעת מס' 2, כי כפי שנכתב בפסק הדין היתה זו זכותה של הנתבעת מס' 2 להתנגד לבקשת היתר הבנייה של התובעים וכן לערער על ההחלטה אשר ניתנה ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. עוד הדגיש ב"כ הנתבעת מס' 2, נקבע בפסק הדין כי כל הנזקים אשר נטענו ע"י התובעים, ובכללם ירידת ערך של דירתם הקודמת, הם רחוקים, לא צפויים ולא רלוונטיים. ממילא, ברור אם כך, לדעתו של ב"כ הנתבעת מס' 2, כי אין לפסוק כל הוצאות בגין אותם רכיבים אשר עניינים ניסיון שווא של התובעים להוכיח את הנזקים בגינם לא נפסק פיצוי כלשהוא.

לעניין שכר הטרחה, מדובר בתביעה בבית משפט שלום, הסכומים הנדרשים חורגים מכל אמת מידת סבירה בכלל, והסכום אשר נפסק בפועל בפרט. אומנם נכון הוא כי ב"כ התובעים עמל רבות בתיק, כפי שב"כ הנתבעות עמלו, אך רוב עמלו היה לשווא בבחינת "ברכה לבטלה" ואין לתובעים להלין אלא על עצמם.

התובעים הם שבחרו להגיש תביעה מנופחת בגין נזקים ספקולטיבים ובדיוניים ולא הנתבעות אמורות לשלם את החשבון.

באשר לעניין ההתנהלות בבית המשפט, גם כאן התובעים הם שנושאים בכך, והם אלו אשר הסבו לנתבעות עינוי דין במשך שנים, תוך שמיעת עדויות של מומחים רבים אשר רובם ככולם היו ניסיון שווא של התובעים להוכיח את נזקיהם.

ב"כ התובעים השיב עפ"י תקנה 241(ג)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לטיעוניהם של הנתבעות.

לטעמו, התגובות הן כלליות וסתמיות. הנתבעות נמנעו מלהתייחס באופן פרטני וענייני לרכיבי ההוצאות, והתבססו על היחס בין סכום פסק הדין לשווי התביעה במקור. טיעון זה יש לדחותו מהטעם הפשוט שרוב ההוצאות המשפטיות אשר הוצאו ע"י התובעים, דהיינו – המומחים השונים, היו על מנת להפריך את טיעוני הנתבעות אשר הכחישו את מידת קיומן של חריגות הבנייה, וזאת ללא כל קשר לשווי התביעה.

בפן הנוסף - התובעים היו צריכים להתמודד עם התביעה שכנגד, אשר אותה הגישה הנתבעת מס' 2, תביעה אשר נדחתה, וגם לשם כך נאלצו להעזר במומחים במיוחד לאור חומרת הסעדים שהתבקשו במסגרת התביעה שכנגד.

על התובעים היה להוכיח את חריגות הבנייה ללא שום קשר לשווי התביעה, בין אם הוא עמד על רכיב הפיצוי המוסכם בלבד או מעבר לכך. לתובעים לא היתה ברירה אלא להעזר בכל המומחים, דהיינו – המודדים, השמאי והאדריכל. מכיוון שהנתבעות המשיכו בהכחשתן את חריגות הבנייה הרי גם בית המשפט נאלץ למנות מומחה מטעמו, אדריכל קולמן, אשר עיקר חוות דעתו קשור אומנם לחריגות הבנייה.

ברור על כן, טען ב"כ התובעים, כי גם אם התביעה היתה עומדת מלכתחילה על סכום הפיצוי המוסכם בלבד, עדיין היה על התובעים להעזר בכל אותם מומחים על מנת להוכיח את עובדת קיום חריגות הבנייה ולכן, אין קשר בין שווי התביעה להוצאות אלו.

התארכות ההליך והצורך בשירותי הקלטה נובעים רובם ככולם מהכחשת הנתבעות את עובדת חריגות הבנייה ולכן גם היו דיונים ארוכים וחקירות רבות.

על הנתבעות לשפות את התובעים בגין הוצאות אלו.

בנוסף טען בתגובתו ב"כ התובעים, כי התובעים נאלצו להתמודד עם תביעה שכנגד אשר נדחתה במלואה ואין צורך להכביר מילים על החומרה בתביעה שכנגד, שכן נתבקשו בה סעדים של צו עשה קבוע, סילוק יד והריסה.

שוב היו צריכים התובעים לשכור שירותי מדידה וייצוג משפטי מיוחד בנוסף על מנת לייצגם בתביעה שכנגד.

גם ההתמודדות עם התביעה שכנגד גרמה להתארכות ההליך והוצאות ושירותי הקלטה נוספות.

אי לכך חובה על הנתבעות לשפות את התובעים בגין ההוצאות אשר נכפו עליהם בקשר עם התביעה שכנגד.

דיון והחלטה.

תיק זה אכן חריג בהיקפו והתנהלותו. האם זכאים התובעים להחזר כל הוצאותיהם ובכלל זה שכר טרחת עו"ד משזכו רק בחלק יחסי קטן של תביעתם?. האם לעובדה שגם לנתבעות נגרמו הוצאות בניהול המשפט יש משקל בקביעת ההוצאות ובכלל זה שכ"ט עו"ד, ואם יש משקל מהו?

מה מידת השפעת צורת "תרבות הדיון" על שיעור ההוצאות, עד כמה היו ההוצאות של התובעים "הכרחיות, ראליות ומידתיות" ומהו מרחב שיקול הדעת של בית המשפט?

המסגרת הנורמטיבית:

הדין:

התקנות הרלוונטיות לעניין, הן תקנות 511-518 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

תקנה 511(א) לתקנות מורה את ההוראה העקרונית: "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו".

תקנה 511(ב) מאפשרת את קביעת ההוצאות, על פי שיקול דעתו של בית המשפט או הרשם, בכפוף לאמור בתקנה 512.

ואכן השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לחייב בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד מפורטים בתקנה 512 (ב): "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון".

עניין הוצאות המשפט, בהיבט ניהול הדיון, בא לידי ביטוי גם בתקנה 514 לתקנות, העוסקת בהארכת הדיון שלא לצורך.

"ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם."

תקנה 513 עוסקת במקרה בו הוחלט על חיוב בהוצאות, אך ללא פירוט.

למרות שניתן שיקול דעת לבית המשפט, הרי אין התקנה מורה מהן אמות המידה או המדדים להתחשב כאמור לעיל. (בג"צ 891/05, ע"א 2617/00 – תנובה מרכז שיתופי לשיווק חקלאות בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת לרישיונות יבוא ואח' מפי כב' הרשם (כתוארו אז) מרזל, פסק הדין מיום 30.6.05).

המשפט העברי:

במסגרת ת.א 18316-04 (פסק דין מיום 10.10.10) התבקשה על ידי מאת המרכז ליישומי המשפט העברי במכללת נתניה חוות דעת בנושא הוצאות משפט. חוות הדעת ניתנה ע"י הרב ירון אונגר וד"ר יובל סיני.

להלן עיקריה:

הכלל הוא, כי אין לחייב בעל דין לשאת בהוצאות המשפט, אף כאשר הוא יצא חייב בדין. הנימוק המשפטי לכך הוא, כי כדי לחייב בעל דין לשאת בהוצאות יריבו, יש לראותו כמי שהזיק לו. על פי דיני הנזיקין של המשפט העברי, נזק שנגרם בשל רצונו של בעל דין למצות בתום לב את זכויותיו על פי הדין, ולהוכיח את צדקת טיעוניו, נחשב כנזק עקיף (גרמי) שאין המזיק נושא באחריות לתוצאותיו.

נימוק אחר הוצע על ידי פרופ' שוחטמן: "הכלל של המשפט העברי מבוסס על ההנחה ש"עניינם של שני בעלי הדין הוא להגיע לחקר האמת, כדי שאף אחד מהם לא יהיה גזלן". בשל כך, "אם אין בעלי הדין מסוגלים להגיע בעצמם לחקר האמת.... אין כל סיבה לחייב את מי שיצא חייב בדין בתשלום ההוצאות, שהרי לכתחילה היו כל הצדדים מעוניינים בבירור העניין בדרך זו, והיה זה איפוא עניינם המשותף.... גישתו היסודית של המשפט העברי היא שאין מקום לחייב בהוצאות. הטעם לכך הוא, שרואים בעל דין שהוציא הוצאות כמי שהוציאן לתועלתו".(שם עמ' 2 וההפניה לספרו של ד"ר שוחטמן - "סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדין ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל" (ירושלים, תשמ"ח) עמ' 392. וכן במאמרו של ד"ר שוחטמן "החיוב בהוצאות משפט בפסיקת בתי הדין הרבניים" דיני ישראל י-יא תשמ"א תשמ"ג, עמ' רע"א.

כפי שיפורט, לכלל זה גם היו יוצאים מן הכלל. הכלל הבסיסי השתנה באופן מעשי עם יסודה של הרבנות הראשית ועימה, הקמת מערכת בתי הדין הרבניים בישראל. מחברי חוות הדעת מציינים, כי למרות שגם קודם לכן נאמר באופן עקרוני, כי אפשר לתקן תקנה אשר תחייב בעל דין בתשלום הוצאות או לקבוע תנאים לכך, על מנת למנוע נעילת דלתות בפניי בעלי זכויות, הרי לא מצאו "ולו תקנה אחת המאפשרת לדיינים להטיל על בעל דין תם לב שנהג בדרך מקובלת ולא גרם הוצאות מיותרות, לשלם את הוצאותיו של בעל דינו, אף כאשר יצא חייב בדין".(חוות הדעת - עמ' 3). עם זאת, מקום שיש הוצאות בגין קיום ההליך המשפטי, כמו כתיבת פרוטוקול, תשלום עבור עדים וכו' ישאו בהם הצדדים באופן שווה (שם עמ' 2).

המחברים סוקרים את השינויים, אשר חלו במשך השנים, החל משנת תרפ"א-1921 כאשר הותקנותקנות לעניין הוצאות בעלי דין, כמו הצורך בתשלום עבור הוצאות עדים - נסיעה ושכר בטלה, ואגרת המשפט. בתקנות אלו לא נאמר דבר בעניין שכר טרחת עורכי הדין, למרות שזו ההוצאה המהווה את החלק העיקרי מהוצאותיו של בעל דין. יותר מאוחר בשנת 1993, אימצה הרבנות הראשית לישראל את תקנות הדיון בבתי דין הרבניים ונקבעה הגדרה ברורה ולפיה ההוצאות כוללות גם את שכ"ט עו"ד (סעיף פ"ג), נקבע גם כי "עניין החיוב בהוצאות המשפט מסור לשיקול דעתו של בית הדין" (סעיף פ"ד, חוות הדעת עמ' 5).

בשנת תש"ב-1960 נוסחו התקנות מחדש, ולעניין הוצאות המשפט יש בהן סעיף אחד בלבד בו נפסק: "כל פסק יכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט. מקום שיש לחייב גם בתשלום שכר עו"ד ייקבע השכר בפסק הדין" (סעיף ק"ח).

המחברים מציינים כי בניגוד לעבר "מתקנות אלו הושמטו ההוראות המסמיכות את בתי הדין לפסוק הוצאות לפי שיקול דעתם".

שוב הותקנו תקנות בשנת 1993-תשנ"ג, המדיניות השתנתה ונקבע כי "בית הדין מוסמך לפסוק הוצאות משפט הכוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית הדין" (סעיף קי"ט (1)).

לכן כיום מוסמך בית הדין לחייב בהוצאות לטובת בעלי דין, אם כי כותבי חוות הדעת מציינים שלמרות כן, עדיין נדיר למצוא בתי דין העושים שימוש בסמכות זו בניגוד לכלל המקובל בדין העברי.

כאמור הכלל הוא שאין לחייב, אך יש גם חריגים והם:

1. אי התייצבות בעלי דין.

2. עיכובים מיותרים בדיון - עיכובים מיותרים בדיון נראים אצל חלק מהפוסקים כאי התייצבות לדין. אי התייצבות לדין בין של התובע בין של הנתבע, בנסיבות מסוימות תביא לחיוב בהוצאות של מי שלא התייצב לטובת הצד שכנגד, שכן גרם להוצאות מיותרות ולמעשה לנזק בין אם ישיר בין אם עקיף, ובמקרה שמדובר בתובע כאן שלמעשה "הבטיח" לנתבע שיתייצב לדיון בעצם הגשת התביעה (עמ' 9 ו-10 לחוות הדעת (ההערות שם)). ולכן אם עיכובים בניהול הדיון נגרמו במכוון, זכאי בעל הדין להוצאות מעיכוב הדיון.

3. תביעה קנטרנית – תביעה קנטרנית, וחוסר תום לב עלולים להוות עילה לחייב בעל דין בהוצאות הצד שכנגד.

4. חוסר תום לב.

5. תביעת מזונות.

6. הוצאות ערעור.

7. תשלום על פי הסכם (סעיף בהסכם בוררות).

חוות הדעת מתייחסת גם לנושא חישוב ההוצאות, כאשר יש שלוש שאלות משנה:

1. מהן ההוצאות בהן יש להכיר?

2. מאימתי יש לחייב בהוצאות?

3. כיצד יש לקבוע את גובה ההוצאות?

1. היקף ההוצאות:

ברור הוא, כי חלק הארי של הוצאות המשפט הוא עבור שכ"ט עו"ד, שכן על פי המשפט העברי, לו היו הצדדים מתייצבים בפני בתי הדין, אין הכרח לעשות שימוש בעורכי דין, ורק אם הם מתדיינים בפני ערכאות אחרות ששם יש צורך בעורכי דין, הרי מחייבים את מי שהפסיד בדיון לשלם את אותו נזק הכרוך בתשלום לעורך הדין והנקרא נזק ישיר (גרמי) ולא נזק עקיף בלבד.

הוצאות נסיעה יכול ותיכללנה בהיקף ההוצאות, אך הפסד זמן עבודה אינו נחשב כנזק בר פיצוי.

2. מועד החיוב מן היום שבו נולדה העילה המחייבת את בעל הדין בהוצאות.

3. קביעת גובה ההוצאות- זאת על ידי הוכחה מה ההוצאות שהיו בפועל, ובשלב הנוסף הערכת בית הדין אם סכום ההוצאות שהוכח היה הסכום הראוי בהתאם למקובל.

בסיכום חוות הדעת מונים המחברים המסקנות, והרלוונטיות לענייננו הן:

א. גישתו הקלאסית של המשפט העברי היא, שכל צד נושא בהוצאותיו, והוצאות קיומו של ההליך המשפטי מוטלות על שני הצדדים לדיון שווה בשווה וללא כל קשר לתוצאות ההליך.

ב. במהלך הדורות גדל משקלן של הוצאות המשפט, גם בדיונים בפני בתי דין רבניים, עקב ההכרה בזכות לייצוג על ידי עורך דין או טוען רבני, והדבר הביא לאימוצן של תקנות המאפשרות לבתי הדין לפסוק הוצאות לפי שיקול דעתם, או לאימוץ הסכמי בוררות המאפשרים זאת, אך נראה כי בתי הדין עשו שימוש דל בסמכות זו.

ג. הוצאות שנגרמו בשל עיכוב מיותר בדיון יוטלו על המעכב.

ד. הוצאות שנגרמו לנתבע בשל תביעה קנטרנית, יוטלו על התובע.

ה. הוצאות שנדרשו לבעל דין על מנת להתמודד עם טענה שנטענה בחוסר תום לב, יוטלו על הטוען בדרך זו.

ו. החיוב בהוצאות יכלול שכר טרחת עורך דין, במידה והשימוש בעורכי דין מקובל בפני הערכאה הדנה בעניין ואת הוצאות ההגעה לדיונים, אך לא את הפסדי ההשתכרות שנגרמו בשל הפסד זמן עבודה.

ז. החיוב בהוצאות יחושב מן היום שבו נולדה העילה המחייבת את בעל הדין בהוצאות.

ח. ישנן שיטות שונות בעניין אופן החישוב של גובה ההוצאות, אך נראה כי על כולן מוסכם שבעל הדין נדרש להוכיח, ככל שידו מגעת, את גובה הוצאותיו. לגבי הוצאות שלא הצליח להוכיח את גובהן, לדעת רבים בית הדין יעריך את גובה ההוצאות, בהתאם לשיעור המינימאלי הדרוש לשם ביצוע הפעולות שבגינן הן נדרשו.

ט. לגבי הוצאות שלא ניתן להוכיח את שוויין ובית הדין אינו מסוגל להעריכן, יש הסוברים שניתן להסתפק בהצהרה בשבועה של בעל הדין בדבר גובה הוצאותיו ולקבוע את גובה ההוצאות בהתאם להצהרתו, ויש הסוברים שבית הדין לא יזכה את בעל הדין בהוצאות אם אין בכוחו להוכיח את שוויין ובית הדין אינו מסוגל להעריכן.

פסיקה:

בע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואחרים נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח' (פד"י ס'(1) 391 16.6.05) נפסק, כי בין הגורמים אשר יש להביא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות, הם אופיה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה אשר הושקעה על ידי בעלי הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם, או שבעל הדין התחייב לשלמו.

גורם נוסף אותו יש להביא בחשבון, הוא הדרך בה פועל בעל הדין. הדרך מהווה מרכיב חשוב לקביעת שכר הטרחה וההוצאות.

בעל דין אשר אינו נוהג באופן יעיל, וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום, ואם זכה, אפשר כי לא יפסקו לזכותו הוצאות כלל, או שיפסקו אך בסכום מוקטן.

בבג"צ 891/05 ובע"א 2617/00 תנובה הנ"ל סקר כאמור כב' הרשם (כתוארו אז) י. מרזל את נושא ההוצאות, השאלות המתעוררות, הגישות השונות ושיטות המשפט השונות.

במדינות רבות כמו בישראל , איטליה, אנגליה, קנדה ואוסטרליה (שם פסקה 12) הצד המפסיד בהליך ישא בהוצאות הצד שזכה, לעומת זאת במדינה כמו ארה"ב כל צד נושא בהוצאותיו בין אם הפסיד בין אם זכה (למעט מס' קטן של חריגים), ומעניין מאוד לציין, כי כאמור לעיל זה הכלל הבסיסי במשפט העברי.

לדרך בה פעל בעל הדין יש מספר היבטים:

ניהול המשפט גופו מבחינת יעילות, וניהול לאור עיקרון תום הלב של הצדדים שהוא עיקרון יסוד על.

מסקנתו של כב' השופט מרזל בסופו של הדיון היתה, כי יש לפסוק הוצאות משפט ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומידתיות, בהתאם לנסיבות המקרה (שם בפסקה 20 ו-22).

בנוסף אימץ את אשר נקבע בע"א 9535/04 הנ"ל: "הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות".

וכן הוסיף כי "כעיקרון, אין בעל הדין שהפסיד חייב איפוא לשאת בהוצאות יתר שהוציא בעל הדין שכנגד, שמקורן ברשלנות בניהול ההליך או בזהירות יתר שאינה נדרשת לשם השגת הצדק או הגנה על זכויותיו". (שם, בפסקה 24).

לאחרונה, ניתן פסק דין ע"י כב' השופט נ. סולברג ברע"א 5919/14 בעניינם של דוד ודרור בכר נ' המברשת רוחמה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (29.1.15) אשר דן בנושא שומת הוצאות.

כב' השופט סולברג קבע כי אומנם באותו עניין נפסק סכום גבוה של הוצאות המומחים בסכום של 150,000 ₪, ואכן הוא חריג בנוף פסקי הדין העוסקים בהוצאות משפט עבור חוות דעת מומחים. יחד עם זאת לא מצא לנכון להתערב, במיוחד כאשר הסכום נקבע בהתאם להוכחת תשלומו בפועל, והמשיבה שם היתה זקוקה לכך על מנת להגן על עמדתה במומחים מקצועיים ובעלי ידע ייחודי.

כב' השופט סולברג הפנה גם לע"א 2617/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת עילית פ"ד ס(1) 600, 615 (2005), שם היתה התייחסות הן לעניין סבירות ההוצאות והן לעניין הנטל להוכיח את הסבירות שהוא מוטל על הצד אשר חויב בהן.

עוד הזכיר כב' השופט סולברג את הכלל והוא כי "בהעדר נסיבות מיוחדות אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט יצא בחסרון כיס ויישא בעצמו אפילו מקצת הוצאות שנאלץ להוציאן" (ע"א 9466/05 שויקי נ' מדינת ישראל פ"ד סב(3) 806, פסקה 31 והאסמכתאות שם (2008); וכן את עניין ביאליק הנזכר לעיל).

כב' השופט סולברג קבע בנוסף כי יש לשקול במסגרת השיקולים את המטרה הנוספת בפסיקת הוצאות משפט ריאליות בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומדיתיות כפי שנקבע במחצבות כינרת והיא הכוונת התנהגות בעלי הדין כפי שנפסק ברע"א 9102/11 אור לאור בע"מ נ' קרויזר פסקה 4 (23.12.11).

אמר כב' סולברג שם: "אכן תוצאות ההליך ביחס למבקשים אינן קלות ואולם היה עליהם לדעת ולשקול את אפשרות במסגרת החלטתם על הגשת התביעה, כי במידה ויפסידו בהליך המשפטי יאלצו לשאת בהוצאות ניכרות בהם תשא המשיבה כדי לעמוד על זכויותיה".

יישום

מצאתי לנכון לסקור באריכות מה את הדין והפסיקה בנושא ההוצאות שכן אכן בתיק זה ההוצאות אשר הוצאו ע"י התובעים והנתבעות, בין אם מדובר בעדויות המומחים ובכלל זה מומחה בית המשפט, בין אם מדובר בשירותי ההקלטה ושכ"ט עורכי הדין - הן חריגות למשפטים המנוהלים בד"כ בבית משפט השלום.

בענייננו הוכח כי כל התשלומים הנדרשים שולמו ע"י התובעים ועל כך אין מחלוקת.

החלק הניכר ביותר בסכום הנדרש הוא שכ"ט עו"ד כ- 111,000 ₪.

ב"כ התובעים, כמו גם ב"כ הנתבעות, עמלו רבות בתיק זה וכפי שנאמר על ידי בהזדמנויות שונות ובהחלטות ביניים, חלק מן ההליכים היה מיותר. גם אם התקנות כלשונן אפשרו הגשות מסמכים כאלה ואחרים, לא היה בהם צורך, והיתה בכך משום הכבדה מרובה הן על ב"כ הצדדים האחרים והן על בית המשפט. וההכבדה בהגשת הבקשות והתגובות היתה נשוא החלטתי מיום 7.1.13 המדברת בעד עצמה. . דא עקא להתעכבות ההליכים תרמו לא מעט ב"כ הנתבעות עד אשר ניתן היה לשמוע את הראיות במשפט.

לטעמי לא היה מקום להתייחס לתביעה שכנגד כמו לתביעה העיקרית בהיבט של שכר הטרחה הנדרש, דהיינו – 11,500$ בכל תביעה, שכן מהות התביעה שכנגד באה לידי ביטוי כבר בכתב ההגנה ואין מדובר בתיק חדש לחלוטין או נסיבות אחרות שלא היו ידועות לב"כ התובעים ולתובעים עצמם.

אכן צודק ב"כ התובעים בטענותיו כי לא צריך להיות יחס ישיר בין הסכום אשר נתבע, לסכום אשר נפסק, אלא למהות התביעה. נושא חריגות הבנייה ,האם היו או לא היו והאם ידעו על כך הנתבעות או היו אמורות לדעת ,הם עיקר התביעה, וטענות התובעים בעניין זה התקבלו. על מנת שתתקבלנה נאלצו התובעים להוציא את מרבית ההוצאות באשר למומחים, אשר העידו בבית המשפט.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים בנושא חריגות הבנייה הצריכה בנוסף למומחים מטעם הצדדים גם את מינויו של אדריכל קולמן כמומחה בית המשפט, גם ישיבות ארוכות, ואת שירותי ההקלטה.

מאידך, יש לתת את הדעת על כך כי התביעה בגין הנזקים נדחתה ותביעה זו נשענה על חוות הדעת של השמאי אייל תדי הראל, ואכן קיים פער ניכר בין הסעדים שהתבקשו לסעד שהתקבל.

במילים אחרות, לא אוכל לקבוע כי כל ההוצאות הנתבעות ע"י התובעים, בכלל זה שכר הטרחה, הינם "הוצאות ריאליות, מידתיות והכרחיות" כולן. בנוסף יש לשקול אכן את ההתנהלות שבחלקה היתה בלתי ראויה כפי שמצאתי לנכון לציין הן בזמן הדיונים והן בפסק הדין.

ב"כ התובעים כורך את שתי הנתבעות כאחת אך כריכה זו אינה נכונה בכל הנוגע לנושא של התביעה שכנגד, שכן אותה הגישה רק הנתבעת מס' 2 והתביעה שכנגד נדחתה במלואה.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים דלעיל, ובהתחשב במסגרת הנורמטיבית כפי שפורטה, הנני מוצאת לנכון שלא לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו. נכון בעיניי לחייב את שתי הנתבעות בתשלום הוצאות ושכ"ט כדלקמן:

א. שתי הנתבעות תשאנה ביחד ולחוד בהחזר היחסי של האגרותה אשר שולמו.

ב. שתי הנתבעות ביחד ולחוד תשאנה בהחזר הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 100,000 ₪.

ג. הנתבעת מס' 2 תשא בנוסף בגין דחיית התביעה שכנגד בהחזר הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15,000 ₪.

הנתבעות תשאנה בתשלומים הנ"ל בתוך 30 יום, שאלמלא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

אינני מתעלמת כלל ועיקר מההתנהלות במסגרת ההליך ומכך כי יכול והתנהלות זו תגרום לחיוב בהוצאות מוגברות את הצד האחראי להתנהלות זו, והכוונה היא לחוסר תרבות הדיון כפי שהיא באה לידי ביטוי מצד ב"כ הנתבעות, מי במידה זו מי במידה אחרת.

יחד עם זאת, לא ללא התלבטות, אינני סבורה כי נכון הוא לחייב דווקא את הנתבעות באופן אישי בעניין זה. הנושא הוא יותר ביחסי החברות או אי החברות שבין עורכי הדין, ולכך אין ראייה כי אחראיות הנתבעות.

על כן, מצאתי לנכון שלא לחייב בהוצאות את הנתבעות בנוסף על האמור לעיל ,בגין נושא זה.

ניתן היום, ‏י"ט/שבט/תשע"ה ‏08/02/2015 , בהעדר הצדדים.