1. לפני תביעה כספית בסך של 16 מיליון ₪, לפי הסכם שנחתם ביום 18.4.12, בין התובעות מצד אחד לבין הנתבע מצד שני (להלן: "ההסכם" או "ההסכם מ-18.4.12"). בהתאם להסכם, התחייב הנתבע לשלם לתובעות סך של 4.5 מיליון דולר תמורת מניותיהן של התובעות בחברה אמריקאית שבבעלותה מלון בניו יורק, ארה"ב.

1. התובעות טענו כי הנתבע הפר את ההסכם. מנגד, טען הנתבע, בין היתר, כי להסכם אין תוקף משפטי.

רקע עובדתי

1. התובעת 1 היא חברה פרטית שנרשמה ברשם החברות ביום 6.8.08. מר ניסים ביטון (להלן: "ביטון") הוא מנהל התובעת 1 ואחד מבעלי מניותיה.

התובעת 2 היא חברה פרטית שנרשמה ברשם החברות ביום 11.8.08. מר מיכאל אבידן (להלן: "אבידן") הוא מנהל התובעת 2 ואחד מבעלי מניותיה.

1. הנתבע (להלן גם: "סוקי") הוא איש עסקים בתחום הנדל"ן, בעל ת"ז ישראלית, אשר עזב את ישראל בתחילת שנות ה-90, ומתגורר בארה"ב.
2. ביום 13.8.08 התקשרו התובעות בעסקת השקעה במלון בשם MADISON HOTEL בניו יורק (להלן: "המלון"), אשר היה בבעלות חברת MADISON HOTEL OWNERS LLC, חברה הרשומה בניו יורק (להלן: "חברת מדיסון"). בהתאם לאותה עסקה (להלן: "הסכם הרכישה") השקיעו התובעות 4 מיליון דולר בחברת מדיסון, וקיבלו תמורת השקעתן 18% מהון המניות שלה: התובעת 1 רכשה 13.5% מהון המניות של חברת מדיסון בתמורה לסך של 3 מיליון דולר, והתובעת 2 רכשה 4.5% מהון המניות של חברת מדיסון תמורת סך של מיליון דולר. מנהלי חברת מדיסון היו סוקי ויוסף בר מוחא (להלן: "בר מוחא"), והם החזיקו בחברת מדיסון באמצעות חברת 62 MADISON PARTNERS LLC (להלן: "חברת שותפי מדיסון").
3. כחצי שנה לאחר מכן, בחודש פברואר 2009, בעקבות טענות שונות שהעלו התובעות, נחתם בין התובעות באמצעות ביטון ואבידן לבין השותפים האחרים בחברת מדיסון באמצעות סוקי ובר מוחא, מסמך הבנות לפיו התובעות יקבלו ללא תמורה 2% נוספים מהון המניות של חברת מדיסון.
4. במחצית השנייה של שנת 2009, עם סיום שיפוץ המלון, ופתיחתו מחדש לאחר כ-7 חודשים, נקלעה חברת מדיסון לקשיים כלכליים. התובעות טענו כי בקשתן לקבל מסמכים לגבי התנהלות המלון לא נענתה. בשנת 2011 ומשנמצאה חברת מדיסון במצב של חדלות פירעון, החלו הליכים משפטיים בעניינה בארצות הברית, לרבות הליך המנוהל לפי "Chapter 11", המקביל להליך של פירוק חברות וכינוס נכסים בישראל.
5. ביום 18.4.12 התקיימה פגישה במסעדת "פסקדו" באשדוד (להלן: "המסעדה"), שנמשכה לאחר מכן בבית הרב יאשיהו פינטו (להלן: "הרב פינטו" או "הרב") באשדוד, ובסיומה נחתם ההסכם, שבו התחייב סוקי לשלם לתובעות 4.5 מיליון דולר בתשלומים הנפרשים על פני 3 שנים.
6. התשלום הראשון בסך 100,000$ צריך היה להיות משולם על ידי סוקי עד ליום 18.4.13, ומשלא שולם סכום זה, הוגשה התביעה שבכותרת.

בקשת הרשות להתגונן

1. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ובה העלה, בין היתר, טענות לפיהן נאלץ לחתום על ההסכם באמצעים בלתי כשרים, תחת איומים פיזיים על חייו, ותחת לחצים המגיעים כדי עושק וכפיה, ולכן אין הוא הסכם מחייב, משלא הייתה לו גמירת דעת לגבי המסמך. כן טען הנתבע כי ההסכם קובע מפורשות כי הוא "יוותר בידיו הנאמנות של עו"ד אבו צחי ולא יעשה בו שום שימוש", וכי יש בכך כדי לשקף את כוונת הצדדים לכך שהמסמך יהיה חסר כל תוקף משפטי כשלעצמו, וכי לא ניתן יהיה לנקוט בהליכים משפטיים בגינו.
2. ביום 22.5.14 ניתנה החלטה אשר קיבלה את בקשת הרשות להתגונן, על יסוד הבקשה וללא צורך בקיום דיון ובחקירת המצהיר, וזאת בהתאם לתקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עם זאת, ביחס לטענות בדבר איומים וכפייה שנטענו בבקשה ובתצהירו של סוקי שצורף לה, נקבע באותה החלטה כי הן אינן מפורטות דיין, וניתנה לנתבע אפשרות להמציא תצהיר משלים שיפרט את הנדרש. נקבע כי אם יומצא תצהיר מפורט כאמור, ייחשב הוא כחלק מכתב ההגנה, ואם לא יומצא, יימחקו חלק מטענות המבקש, ולא יותר לו עוד להעלותן.

1. בהתאם להחלטה הנ"ל, הגיש סוקי תצהיר נוסף (להלן: "התצהיר הנוסף"), אשר התובעות עתרו למוחקו, מאחר ולטענתן הוא היווה חזרה על התצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן, הרחיב את חזית המחלוקת וכן לא מילא אחר ההחלטה הנ"ל, משלא ניתן בו הפירוט הנדרש בה.
2. בהחלטה מיום 29.7.14 נקבע כי אין בתצהיר הנוסף שהוגש על ידי סוקי כדי לקיים את ההוראות שנסקרו בהחלטה מיום 22.5.14. נקבע כי בתצהיר הנוסף שהוגש על ידי סוקי יש חזרה על הטענות בתצהירו הראשון שצורף לבקשת הרשות להתגונן, וכי הוא כולל טענות נוספות ומרחיב את חזית המחלוקת. כל זאת בניגוד להחלטה מיום 22.5.14, שאפשרה לפנים משורת הדין את הגשתו, וזאת אך ורק לשם פירוט האירועים שנטענו על ידי סוקי בתצהירו הראשון שצורף לבקשת הרשות להתגונן, בכללם טענות לאיומים אשר לטענתו הם שהובילו אותו לחתום על ההסכם. לפיכך, מאחר שסוקי לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו לפנים משורת הדין, נקבע כי התצהיר הנוסף שהוגש על ידו יוּצָא מן התיק, וכי הטענות הנוגעות לאיומים, אמצעים בלתי כשרים, תואנות שווא ולחצים שהובילו את סוקי, לטענתו, לחתום על ההסכם תותרנה רק לגבי שני אירועים שנזכרו בתצהירו הראשון: א. אירוע מחודש אוגוסט 2010 בו נפגשו ביטון ואבידן עם סוקי במלון הילטון בתל אביב (בסעיף 24 לתצהירו הראשון נטען כי אירוע זה היה בחודש אוגוסט 2011, אלא שמאוחר יותר תיקן סוקי את מועד האירוע האמור לחודש אוגוסט 2010, ר' למשל עדותו בעמ' 223 ש' 21-23); ב. אירוע מחודש ינואר 2012 בו נפגשו ביטון ואבידן עם סוקי בניו יורק (בסעיף 26 לתצהירו הראשון נטען כי אירוע זה היה בחודש מרץ 2012, אלא שמאוחר יותר תיקן סוקי את מועד האירוע האמור לחודש ינואר 2012, ר' למשל סעיף 56(ד) לסיכומי סוקי).

טענות הצדדים

טענות התובעות

1. טענתן המרכזית של התובעות הייתה כי סוקי הפר את ההסכם מיום 18.4.12 במסגרתו התחייב לשלם לתובעות סך של 4.5 מיליון דולר בתמורה לאחזקותיהן במלון.
2. ביטון ואבידן נכנסו לעסקת רכישת המלון בעצת הרב פינטו, עליו סמכו "בעיניים עצומות", ולא קיבלו מסוקי מסמכים או נתונים אודות המלון.
3. ביום 28.8.08 חתמו סוקי ובר מוחא על כתב התחייבות כלפי התובעות, לפיו לא תידרשנה התובעות להעביר סכומים נוספים לצורך השלמת שיפוץ המלון או לכל צורך אחר בקשר עם חברת מדיסון או עם רכישת המלון. עוד התחייבו סוקי ובר מוחא, כי אף אם יידרשו סכומים נוספים לצורך הנ"ל, ישלמו הם את חלקן היחסי של התובעות, מבלי לשנות את חלקן בהון המניות של חברת מדיסון.
4. המלון נקלע לגירעון כלכלי כבד כבר בחודש אוגוסט 2009, אלא שהתובעות לא ידעו על כך, שכן סוקי הציג בפניהן מצגים לפיהם מצבו הכלכלי של המלון שפיר. רק במהלך שנת 2010 נודע לתובעות באקראי על כך שהמלון נקלע לחובות כבדים, שבעטיים הוצע למכירה על ידי כונס נכסים.
5. לאחר שהתגלה לביטון ואבידן כי המלון נקלע לקשיים כלכליים, דרשו הם לקבל מסמכים ונתונים אודות המלון. סוקי והרב פינטו הבטיחו להם כי לא יינזקו.
6. משחלף זמן ואבידן וביטון נוכחו לכך שלא קיבלו מסמכים ונתונים אודות המלון, ואף לא קיבלו את כספי השקעתם במלון, נסעו הם בחודש ינואר 2012 לארה"ב, בעצת הרב פינטו, על מנת לבחון את מצבו של המלון. בארה"ב מינו ביטון ואבידן רו"ח וכן עו"ד שיפעל לשם חקירתו של סוקי. זמן קצר לאחר מכן, פנה אליהם הרב פינטו על מנת שיעצרו את התהליך, והבטיח להם כי בתמורה לכך יקבלו בחזרה את השקעתם במלון.
7. בעקבות זאת, בחודש אפריל 2012 פנה לביטון יוסי עמוס, שהיה עוזרו האישי של הרב פינטו (להלן: "עמוס"), וזאת על מנת לתאם מועדים לפגישה לסיום הסכסוך, בהוראת הרב פינטו.
8. פנייה זו הובילה למפגש במסעדת פסקדו באשדוד, בה נכחו ביטון, אבידן וסוקי, וכן כמה מחסידיו של הרב פינטו: יוסי אליטוב, גבי מכלוף, עו"ד צחי אבו, משה עזיזה, יוסי הררי, ועמוס. למעט יוסי הררי, יתר המשתתפים בפגישה הוזמנו אליה על ידי עמוס בהוראת הרב פינטו.

בפגישה במסעדה חזרו ביטון ואבידן על דרישתם לקבל מסמכים אודות המלון מסוקי, שכן לטענתם, לא קיבלו את כל המסמכים שביקשו.

בסיום הפגישה במסעדה נסעו כל המשתתפים לבית הרב פינטו, ושם נחתם ההסכם מושא התביעה.

1. להלן עיקר טענות התובעות הנוגעות להסכם:
2. עקרונות ההסכם הותוו על ידי הרב פינטו בפגישה בביתו. הפגישה בבית הרב פינטו לא הייתה מקרית אלא המשך ישיר של הפגישה במסעדת פסקדו, אשר התקיימה אף היא, כאמור, בהוראת הרב פינטו לשם פתרון הסכסוך בין ביטון ואבידן לבין סוקי.
3. עקרונות ההסכם הועלו על הכתב על ידי עו"ד צחי אבו, תוך הכללת פרטים נוספים שנדרשו הן על ידי התובעות, והן על ידי סוקי, שהיה אף הוא שותף לעריכת ההסכם.
4. מדובר במסמך משפטי מחייב.
5. אין מדובר בהסכם מפוברק או מזויף, כפי שטען סוקי.
6. ההסכם לא בוטל מעולם.
7. סוקי הודה כי הייתה לו כוונה למלא אחר התחייבויותיו בהסכם.
8. המשפט "הסכם זה יוותר בידיו הנאמנות של עו"ד אבו צחי ולא יעשה בו שום שימוש" אינו שולל את תוקפו המשפטי של ההסכם או את האפשרות להציגו בפני בית המשפט. משמעות המשפט היא כי ההסכם יוותר בידיו הנאמנות של עו"ד צחי אבו עד למועד התשלום הראשון, היינו עד ליום 18.4.13, וזאת על מנת למנוע מצב של חשיפת ההסכם בפני שותפים אחרים במלון או צדדים שלישיים או בפני התקשורת.
9. יש לדחות את הטענות אודות האיומים שלטענת סוקי הביאו אותו לחתימה על ההסכם, שכן טענות אלו מהוות הרחבת חזית, ולפיכך לא הותרו לפי ההחלטה מיום 29.7.14.
10. יש לדחות את טענותיו של סוקי בנוגע לאיומים מצד ביטון בפגישה שנערכה במלון הילטון בחודש אוגוסט 2010 (להלן: "הפגישה בהילטון"). אמנם, בפגישה היו "קולות רועמים" ויתכן שהיו בה גם גידופים הדדיים, אלא שאלו לא הגיעו לכדי אלימות. יתירה מכך, לא הוכח קשר בין הפגישה בהילטון לבין חתימתו של סוקי על ההסכם, שהייתה כשנתיים לאחר מכן.

בפגישה בהילטון נכחו, בין היתר, גם בר מוחא, שותפו של סוקי ורעייתו של בר מוחא, וכן מר אדי אביטן. הימנעותו של סוקי מהבאתם לעדות מחזקת את גרסת התובעות לפיה הפגישה לא כללה איומים ואלימות מצד ביטון.

1. יש לדחות אף את טענותיו של סוקי בנוגע לאיומים כלפיו בפגישה שהתקיימה בחודש ינואר 2012 בניו יורק בינו לבין ביטון ואבידן. סוקי לא הוכיח כי אוים בפגישה, ואדרבה, התובעות הוכיחו כי לא היו איומים בפגישה זו.
2. יש לדחות את הטענות הנוגעות ליכולתן של התובעות לבצע את חלקן בהסכם ולהעביר את המניות, שכן מדובר בהרחבת חזית. למעלה מן הצורך, אף אם לא היה מדובר בהרחבת חזית, דינן של הטענות בעניין זה להידחות אף לגופן, שכן בהסכם צוין במפורש כי: "הסכם זה יכובד גם אם המלון עוקל או נסגר או כל פעולה אחרת".

טענות הנתבע

1. ההסכם מיום 18.4.12 אינו הסכם מחייב.
2. ביטון עצמו היה זה שפנה לרב פינטו בבקשה לסייע לו להחליט על אפיק השקעה שישיא את כספו, ולא הרב פינטו היה זה שהפציר בביטון להיכנס לעסקת רכישת המלון. יש לדחות את טענתם של ביטון ואבידן לפיה הם סמכו על הרב פינטו וזו הסיבה היחידה לכך שביצעו את עסקת רכישת המלון. זאת, מאחר שביטון ואבידן עצמם הודו בכך שלא שעו לעצת הרב פינטו אודות תנאי הרכישה של המלון.
3. במסגרת השקעתן של התובעות בחברת מדיסון, הן הסתייעו בעורכי דין, אשר ביצעו עבורן בדיקת נאותות בניו יורק מול עורכי הדין של הפרויקט וניהלו עבורן משא ומתן בקשר לנוסח הסכם הרכישה.
4. לסוקי לא הייתה נגיעה לכספי השקעתן של התובעות שכן אלו כלל לא הועברו אליו אלא לעו"ד ארתור ישראל, עו"ד אמריקאי, אותו מינו התובעות בחתימתן על הסכם הרכישה כנאמן על כספי השקעתן. כמו כן, סוקי כלל לא חתום על הסכם הרכישה שכן אין לו, אישית, זכויות בחברת מדיסון. מכאן שאין יריבות בין התובעות לבין סוקי.
5. ההסכם המכונה על ידי התובעות "הסכם רכישת המלון" הוא למעשה הסכם ניהול חברת מדיסון, אשר נחתם על ידי כל בעלי המניות בחברת מדיסון. לתובעות מעולם לא היו זכויות במלון עצמו אלא אך ורק כבעלות מניות בחברת מדיסון. לפי אותו הסכם היה על התובעות לפנות לבוררות בגין טענותיהן נגד סוקי.
6. המלון נקלע לגירעון כבד, הן בשל סגירתו לשיפוצים, והן בשל המשבר הכלכלי שפרץ באותה תקופה, וגרם לקריסת ענף התיירות והמלונאות בארצות הברית. לכן לא יכלה חברת מדיסון לפרוע את תשלומי המשכנתא החודשיים, ונכנסה למצב של חדלות פירעון.
7. טענת התובעות כי מצב חברת מדיסון נודע להן באקראי בשנת 2010, מהווה הרחבת חזית ואינה נכונה. התובעות היו מדוּוחות באופן שוטף על מצבו של המלון.
8. כל המסמכים שדרשו התובעות נמסרו להן, גם באופן שוטף וגם לפי דרישותיהן המיוחדות.
9. לא ניתנה כל הבטחה לתובעות כי לא יינזקו, ולא הובאה ראיה לכך. כל שעשה הרב פינטו הוא לאחל להן ברכה והצלחה בעסקה.
10. בפגישה בהילטון בחודש אוגוסט 2010 איים ביטון על סוקי והצמיד בקבוק שבור לגרונו.
11. גם הפגישה בניו יורק בין סוקי לבין ביטון ואבידן בחודש ינואר 2012 כללה איומים כלפי סוקי. בסיומה של פגישה זו הועברו כל המסמכים שהתבקשו על ידי התובעות.
12. להלן עיקרי טענותיו של סוקי ביחס להסכם:
13. ההסכם נחתם בשל איומים מצד ביטון ואבידן ולפיכך אין לו תוקף משפטי.
14. בהסכם צוין מפורשות כי לא ייעשה בו שימוש, ואף עובדה זו מעידה על העדר גמירת דעתם של הצדדים ליצור ביניהם יחסים משפטיים.
15. ביטון ואבידן הם שיזמו את הפגישה במסעדת פסקדו באשדוד ביום 18.4.12 באמצעות לחצים על הרב פינטו וחסידיו. בניגוד לטענת התובעות, הפגישה במסעדה לא הייתה פרי יוזמתו של הרב פינטו ולא נועדה לחייב את סוקי להשיב לביטון ואבידן את כספי השקעתם.
16. יוסי הררי, הידוע כראש ארגון פשע, עבריין מורשע אשר ישב שנים במאסר, זומן לפגישה על ידי ביטון כדי לאיים על סוקי.
17. עו"ד צחי אבו הגיע למסעדת פסקדו על מנת לסעוד עם עמוס, שהיה חברו הטוב, ולא ידע שביטון ואבידן אף הם יגיעו למסעדה וכן לא ידע אודות הסכסוך ביניהם.
18. עו"ד צחי אבו לא ערך את ההסכם אלא שימש כ"קלדנית".
19. הרב פינטו כלל לא היה מעורה בהסכם, לא היה מעורב בפגישה בין הצדדים, וגרסת התובעות כי הרב פסק שסוקי ירכוש את מניות התובעות וישיב לתובעות את כספי השקעתן, נסתרה על ידו. לא רק זאת, אלא שאם הייתה זו הוראת הרב פינטו, סביר שהדבר היה נכתב בהסכם.
20. הנסיעה לבית הרב לאחר הפגישה במסעדת פסקדו לא היוותה המשך ישיר לפגישה במסעדה, אלא נסיעה לשם שמיעת שיעור תורה.
21. הימנעותם של ביטון ואבידן מזימון עמוס לעדות נזקפת לחובתם.
22. לא התקיים מפגש רצונות בין הצדדים להסכם ולא הייתה גמירת דעת של סוקי, שכן לא היה כל רצון מצידו של סוקי לרכוש את מניות התובעות. אין הצדקה עסקית ואין הגיון כלכלי להסכם. מניות התובעות בחברת מדיסון נרכשו על ידן ב-2008 תמורת סך של 4 מיליון דולר, ולא יכולות היו להיות שוות 4.5 מיליון דולר בעת החתימה על ההסכם, במיוחד לנוכח העובדה שהמלון, הנכס היחיד של חברת מדיסון, היה מצוי בעיצומם של הליכי כינוס נכסים בשל חובות עצומים לבנקים.
23. בעת הפגישה בבית הרב היה סוקי חסר מנוחה, תזזיתי, לחוץ מאד ולא רצה לחתום על ההסכם, לא הייתה לו יכולת לשקול את ההסכם ולנהל לגביו מו"מ.
24. בניגוד להסכם הרכישה, ההסכם מיום 18.4.12 כתוב בכתב יד ונכתב במהירות תוך פרק זמן של כ-10 דקות. אף בכך יש כדי להעיד על העדר גמירת דעת.
25. ההסכם מכיל מספר הוראות שגויות ואף עובדה זו מחזקת את העדר תוקפו המשפטי. כך למשל, ההסכם מניח כי סוקי הוא בעל זכויות בחברת מדיסון, אלא שסוקי מעולם לא החזיק במניות חברת מדיסון. בהסכם נכתב כי סוקי ישלם לביטון ואבידן סך של 4 מיליון דולר "שהלוו לחברה", אלא שלא הייתה כל הלוואה לחברה, ואם הייתה הלוואה, מדוע שסוקי יחזיר אותה?
26. התובעות אינן חתומות על המסמך אלא רק ביטון ואבידן אישית ואין בכך כדי לחייב את התובעות. אין מדובר בהרחבת חזית, והדבר נטען בתצהיר שהפך לכתב הגנה.
27. תביעת התובעות אינה תביעה כספית אלא תביעה לאכיפת ההסכם. לא ניתן לאכוף את ההסכם רק בקשר להתחייבויות סוקי, בלא לאכוף גם את התחייבות התובעות להעברת מניותיהן בחברת מדיסון, שכן מדובר בעסקה אחת שאינה ניתנת להפרדה, ואכיפת ההסכם רק כלפי צד אחד לו (סוקי), תהיה אכיפה בלתי צודקת (סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). לא יעלה על הדעת שסוקי יחויב לשלם 4.5 מיליון דולר, בלא שהמניות יועברו אליו.

אלא שקיום התחייבות התובעות להעברת מניות לפי ההסכם אינו אפשרי משני טעמים:

א. התובעות כלל לא יכלו למכור את מניותיהן בחברת מדיסון, שכן במועד חתימת ההסכם לא החזיקו במניות.

ב. כל העברת זכויות בחברת מדיסון חייבת להתבצע בהתאם להוראות הסכם הניהול, אשר קובע הוראות מפורשות, לרבות זכות סירוב ראשונה של יתר השותפים, לאחר שיוצעו להם המניות, ואם לא יועברו המניות בדרך זו, אזי ההעברה בטלה. לכן אין התובעות יכולות להעביר את המניות לסוקי.

טענות התובעות בסיכומי התשובה

1. טענות סוקי בעניין לחצים ואיומים שהופעלו עליו ואשר הובילו, לטענתו, לחתימתו על ההסכם, החורגות משני האירועים לגביהם התיר בית המשפט טיעון, מהוות הרחבת חזית.
2. סוקי לא טען בבקשת הרשות להתגונן כי חתימת ההסכם נעשתה על ידו עקב כפיה, בניגוד לרצונו ו/או בעקבות איומים במעמד חתימת ההסכם, ואין הוא יכול להרחיב את החזית ולטעון עתה טענות אלה. סוקי לא הוכיח גם מי איים עליו במעמד חתימת ההסכם, כיצד אוים, מתי הופסק הלחץ וכו'. סוקי היה שותף לעריכת המסמך, ואף ביקש להכניס מספר תנאים בהסכם.

לא רק זאת, אלא שאין מחלוקת כי ההסכם מעולם לא בוטל, וסוקי אף העיד כי התכוון לקיים את האמור בהסכם בהתקיים נסיבות מסוימות. אם היה מדובר בהסכם שנכפה על סוקי בניגוד לרצונו, חזקה כי היה פועל לבטלו מייד עם הסרת הלחץ.

1. הטענות הנוגעות לאי יכולתן של התובעות להעביר לסוקי את אחזקותיהן, והשלכותיהן לעניין הטענה לפיה לא ניתן לאכוף את ההסכם באופן חד צדדי, מהוות אף הן הרחבת חזית (מפנות להחלטת בית המשפט מ-28.9.14). כך גם הטענה לפיה ההסכם אינו בר אכיפה.

העדים בתיק

1. מטעמן של התובעות העידו ביטון ואבידן.

מטעם הנתבע העידו העדים הבאים: סוקי, יוסי הררי, ברוריה זינגר, עו"ד צחי אבו, יוסף אליטוב, הרב פינטו.

יצוין כי שני הצדדים ביקשו לזמן את העדים עו"ד צחי אבו והרב פינטו כעדים מטעמם. בהחלטה מיום 28.12.14 קבעתי כי עדים אלה יוזמנו מטעם הנתבע.

דיון והכרעה

1. השאלה המרכזית המתעוררת בתיק זה מתייחסת לתוקפו של ההסכם מיום 18.4.12, והאפשרות להציג את ההסכם בפני בית המשפט.

בחינת המחלוקות בין הצדדים תתבצע לאורה של שאלה מרכזית זו.

ההסכם מיום 18.4.12

1. ההסכם (נספח 3 לכתב התביעה) משתרע על פני שני עמודים שנכתבו על ידי עו"ד צחי אבו (להלן: "עו"ד אבו") בכתב יד. בשל מרכזיותו של ההסכם במחלוקת שבין הצדדים, יובא להלן ההסכם בשלמותו:

"הסכם

שנערך ונחתם באשדוד ביום 18/4/2012

בין- בן ציון סוקי ID ... או מי מטעמו מצד אחד

להלן בנצי

לבין 1. OFEK RACHEL LTD באמצעות מר ניסים ביטון ¾

2. M.M.N YAD DAVID USA באמצעות מר מיכאל אבידן ¼ מצד שני

להלן מישל וניסים

הואיל והצדדים הינם בעלים במשותף של מלון בשם... ב-Avenue Madison באמצעות חברה בשם Madison hotel owner

והואיל ובנצי מחזיק ב _____ מניות ומישל וניסים מחזיקים ב 20% ממניות החברה

והואיל וניסים ומישל השקיעו בחברה סך של 4,000,000$

והואיל ובנצי מעוניין לרכוש את אחזקותיהם של ניסים ומישל

הוסכם והותנה בין הצדדים כדלקמן:

ניסים ומישל ימכרו לבנצי את המניות המוחזקות על ידן

בנצי ישלם לניסים ומישל בגין המניות את הסכומים הבאים:

סך של 18/4/2013 עד ליום 100,000$ (כך במקור – י.ק.)

סך של 18/4/2014 עד ליום 100,000$ (כך במקור – י.ק.)

סך של 18/4/2015 עד ליום 300,000$ (כך במקור – י.ק.)

כמו כן תוך 3 שנים ממועד חתימת מסמך זה ישלם בנצי למישל וניסים סך של 4,000,000$ שהלוו לחברה. כנגד העברת תשלום זה יועברו מניות ניסים ומישל לבנצי או מי מטעמו.

איחור של 14 יום באחד מן התשלומים משמעותו הפרת הסכם. במידה ובנצי ישלם תשלומים ע"ח ההסכם ויפר את ההסכם הוא לא יהא רשאי לקבל בחזרה כספים ששילם.

כמו כן כל איחור בתשלום הראשון בלבד בסך 100,000$ בלבד ישא בריבית שנתית של 10% (עשר) (הסכום שבפיגור). בנצי יהא רשאי להקדים את העברת הכספים ולקבל את המניות לידיו כנגד תשלום מלוא התמורה.

במידה ותהיה מכירה מוקדמת של המלון יהיו זכאים מישל וניסים לכל התמורה עם השלמת המכירה ובכל מקרה מניותיהם של מישל וניסים יועברו לבנצי או לקונה אחר רק כנגד תשלום מלוא התמורה.

הסכם זה יכובד גם אם המלון עוקל או נסגר או כל פעולה אחרת.

* למען הסר ספק במידה ויהיה איחור ב-1 בסך 100,000$ דלעיל הם ישאו ריבית, ואיחור על הסך של 4,000,000$ לא יישא ריבית אולם יהווה הפרה ויזכה את ניסים ומישל לבטל את ההסכם ולחלט את המקדמה.

ולראיה באו הצדדים על החתום

_______________ ______________

(-) (-) (-)

מאשר חתימת הנ"ל בפניי עו"ד אבו צחי 36724.

הסכם זה יוותר בידיו הנאמנות של עו"ד אבו צחי ולא יעשה בו שום שימוש".

יצוין כי בהסכם קיימות גם מחיקות, והמילים שנמחקו אינן נזכרות בנוסח שהובא לעיל.

האירועים טרם חתימת ההסכם ביום 18.4.12

א. הסכם הרכישה

1. כאמור, בחודש אוגוסט 2008 התקשרו התובעות עם הנתבע בהסכם לרכישת המלון. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הרקע לחתימה על הסכם הרכישה. איני רואה מחלוקת זו כמהותית ואתייחס אליה בקצרה, ככל הניתן.
2. גרסתם של ביטון ואבידן הייתה כי הם סמכו על הרב פינטו ומשכך, בעצתו, חתמו על הסכם הרכישה "בעיניים עצומות" ולא היו מעורים במצבו של המלון טרם הרכישה. כך, העיד ביטון כי:

"בקבר של הסבתא שלו החזיק לי (הרב פינטו – י.ק.) את היד, אמר לי אתה יודע, אנחנו באנו לעיר הראשונה, מקנס בה נולדת, ואני רוצה לבקש ממך אנחנו מארגנים איזה קבוצת אנשים חסידים שלנו, להיכנס לאיזה בית מלון בניו יורק, ואנחנו רוצים שתשקיעו שם 5 מיליון דולר" (עמ' 59 ש' 18-22).

עוד העיד ביטון כי:

"אין דקה שהרב לא מעורה באיזה פרט מחתימה... אז אני אומר לך, כל מילה, כל דקה, הרב היה עודכן (כך במקור)" (עמ' 67 ש' 21, עמ' 68 ש' 4-5).

גם אבידן העיד כי:

"ש. אז איך שמעת על העסקה הזאת?

ת. התקשרו אליי ממרוקו... הרב פינטו בכבודו ובעצמו. ביקש לדבר איתי... אמר לי אני רוצה שתיכנס לעסקה הזאת שאני מארגן, בעניין בית מלון בארה"ב. ביקש ממני להשקיע 5 מיליון דולר. אני לא השקעתי 5 אבל כדי לא לסרב, השקעתי רק מיליון" (עמ' 137 ש' 21-22, עמ' 138 ש' 2-6).

1. לעומת זאת, גרסתו של סוקי הייתה כי אמנם הרב פינטו קישר בין ביטון לבינו, אך זאת בעניין רצונו של ביטון להשיג תנאי ריבית משופרים לכספיו שהושקעו בלונדון (עמ' 191 ש' 29-32, עמ' 192 ש' 32, עמ' 193 ש' 1-2). לדבריו, לאחר מכן הפעילו עליו ביטון ואבידן לחצים על מנת שיסכים כי ישקיעו במלון ויבצעו את עסקת הרכישה עמו (סעיף 11 לתצהיר סוקי, עמ' 198 ש' 27-29, עמ' 199 ש' 32).
2. מצאתי מקום להעדיף את גרסת ביטון ואבידן בנושא זה, לפחות לעניין הקישור שנעשה על ידי הרב פינטו בינם לבין סוקי בנוגע להשקעה שלהם ברכישת המלון, לגבי מהות העסקה עליה דובר, ולגבי מעורבות מסוימת של הרב פינטו בעסקה.

ראשית, הרב פינטו בעצמו העיד כי הוא שקישר בין ביטון לבין סוקי:

"... אני מכיר שבנצי סוקי בזמן של השיא בארה"ב, שהכל היה טוב מאוד קנה מלון וחיפש משקיעים, היו לו משקיעים ואז ניסים ביטון היה בסיטואציה שהיה לו כסף אחרי שהוא מכר את 'יד יצחק' ואז אמרנו לֵך תשאל את בנצי אם יש לו לעזור לְךָ או מה, הוא דיבר איתנו, אנחנו יודעים שזו הייתה עסקה מצוינת... (עמ' 312 ש' 16-20).

לאחר מכן, הסביר הרב פינטו כי כשהוא מדבר על עצמו הוא משתמש בלשון רבים (עמ' 312 ש' 29-30).

עינינו הרואות, כי הרב פינטו מדבר על עסקה ולא על השגת ריבית משופרת.

1. גרסת ביטון ואבידן בעניין מעורבותו של הרב פינטו בעסקת רכישת המלון (וכפי שיפורט להלן, בחתימה על ההסכם מיום 18.4.12) מתחזקת גם לנוכח עדויות שונות, המוכיחות כי יש מקרים בהם הרב פינטו אינו מסתפק בברכת הצלחה לחסידיו, אלא מתערב גם לגופם של העניינים העסקיים שהם מציגים בפניו. כך, למשל, העיד הרב פינטו כי יעץ לביטון שלא למכור את "יד יצחק" (עמ' 310 ש' 26-27, עמ' 321 ש' 15-17, 24). יש בדברים אלה כדי לשלול את טענת סוקי, כי הרב פינטו אינו מתערב כלל בעסקיהם של חסידיו אלא רק נותן להם את ברכת הדרך.
2. בנוסף, יוסי הררי (להלן: "הררי"), העיד כי אף הוא רצה להיכנס כשותף בעסקת רכישת המלון, אלא שהרב פינטו לא הסכים לכך:

"כשניסים נכנס כשותף ב, עם בנצי במלון, אז הוא הציע לי להכנס איתו שותף ואני רציתי, אמרתי לו שאני מוכן להכנס שותף, והוא שאל את הרב והרב אמר לו לא, ואמר לי הרב לא מסכים שתיכנס שותף... ואני קיבלתי את זה באהבה..." (עמ' 260 ש' 7-9, 11).

1. כל אלו מחזקים את המסקנה לעיל כי לרב פינטו הייתה מעורבות בעסקת רכישת המלון, וכי חסידיו של הרב פינטו סומכים על עצתו אף בעניינים עסקיים.
2. באשר למידת המעורבות של הרב פינטו בעסקת רכישת המלון, לא הובאו ראיות נוספות לדברי ביטון כאילו הרב פינטו היה מעורה בכל פרט מהחתימה על ההסכם, ולכן איני יכול לקבל דבריו אלה, שהיוו עדות יחידה של בעל דין.

באשר לבדיקות שנעשו על ידי ביטון ואבידן בקשר לעסקת רכישת המלון, מקובל עלי כי חסידי הרב פינטו סומכים על עצותיו, ולא תמיד בודקים את הנכס הנרכש. עם זאת, ביטון ואבידן הם אנשי עסקים מנוסים, אשר שכרו שירותי עורך דין בכל הקשור להסכם, לרבות ביצוע בדיקות נדרשות. ייתכן שלא ערכו בדיקות מקיפות, כפי שהיו עורכים במקרה אחר, אך לא ניתן לקבל את גרסתם כי לא בדקו דבר וסמכו אך ורק על עצת הרב פינטו.

ב. הפגישה במלון הילטון בתל אביב בחודש אוגוסט 2010 (להלן: "הפגישה בהילטון")

1. אני מקבל את גרסתם של ביטון ואבידן לפיה התהיות לגבי אופן ניהול המלון ומצבו החלו בסביבות שנת 2010, והביאו אותם לדרוש מסוקי מסמכים ונתונים אודות מצבו של המלון. כך, העיד אבידן כי:

"... ביולי 2010 אם אני לא טועה, יולי 2010 קרוב משפחה שלי נסע לארה"ב, הסתובב עם מתווך ישראלי, כדי לקנות נכס. והקרוב משפחה מספר למתווך הישראלי: אחיין שלי, שזה אני, שהוא מתכוון אלי, הוא שותף פה באיזה בית מלון. אז הוא שואל אותו זה הבית מלון שקשור לרב פינטו? הוא אמר כן, כי הוא ידוע שאני חסיד של הרב פינטו. הוא אמר – פשט רגל... ומיד ניסים ביטון נסע לארה"ב לבדוק מה קרה. ואז היתה הפגישה בהילטון" (עמ' 160 ש' 20-22, עמ' 161 ש' 1-3, 11-12).

עדותו של אבידן בנושא זה הייתה אמינה עלי, וטענות סוקי כי יידע את ביטון ואבידן בכל הקשור למלון לא גובו במסמכים בכתב.

1. הגילוי אודות מצבו של המלון, הוביל לפגישה בהילטון בחודש אוגוסט 2010. כזכור, סוקי טען כי ביטון איים "על חיי ועל משפחתי, תוך שהצמיד בקבוק שבור לגרוני, קילל וגידף אותי" (סעיף 24 לתצהיר סוקי שצורף לבר"ל. ראה גם עמ' 225 ש' 2-4, 8-25). טענות האיומים והאלימות הפיזית בפגישה בהילטון הותרו בהחלטה מיום 29.7.14, בה נקבע כי בהתייחס לאירוע זה מסר סוקי פירוט מספיק.
2. דא עקא, אף שטענות אלה הותרו, הן לא הוכחו. כנגד עדותו של סוקי, עמדו עדויותיהם של ביטון ואבידן. שניהם העידו כי אמנם הפגישה בהילטון התאפיינה ב"טונים גבוהים", וויכוחים רועמים סביב הניירת ודרך הניהול של המלון, אך כי לא כוונו כלפי סוקי בקבוקים כפי שנטען על ידו וכן לא הופעלה כלפיו אלימות או איומים כלשהם (עדות ביטון, עמ' 104 ש' 11-12, עדות אבידן עמ' 162 ש' 1-10). משעומדת עדותו של סוקי בעניין זה לבדה, ללא כל תמיכה או חיזוק, אין בידי לקבלה בהיותה עדות יחידה של בעל דין, לא כל שכן, כאשר מולה עומדות עדויות מכחישות. סוקי נמנע גם לזמן לעדות נוכחים אחרים באותו אירוע (בר מוחא, רעייתו ג'ואל, ומר אדי אביטן), ואי זימון עדים אלה לעדות מקימה נגדו חזקה, כי אילו היה מזמנם, הייתה עדותם פועלת נגדו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980). טענה זו לא הוכחה, אפוא.
3. בנוסף, אפילו היה סוקי מוכיח את האיומים והאלימות שנטענו על ידו בפגישה בהילטון, לא היה די בכך על מנת לקבל את הטענה כי אין תוקף להסכם. הטעם לכך הוא, כי בין הפגישה בהילטון לבין החתימה על ההסכם חלפו כמעט שנתיים. היה על סוקי להוכיח כי חרף חלוף הזמן, קיים קשר בין האיומים והאלימות הפיזית בפגישה בהילטון, ככל שאכן היו, לבין חתימתו על ההסכם, וכזאת לא עשה.

ג. הפגישה בחודש ינואר 2012 בניו יורק

1. בהחלטה מיום 29.7.14, הותרו טענות האיומים והאלימות אף ביחס לפגישה זו. סוקי טען כי ביטון ואבידן הגיעו אליו לארה"ב עם רו"ח מטעמם, ובפגישה שהתקיימה בניו יורק, הפעילו כלפיו איומים בדרשם כי ישיב להם בחזרה את כספי השקעתם. אלא שאף טענות אלה לא הוכחו.
2. ראשית, יש לציין כי סוקי לא נכח במרבית הפגישה האמורה (ראה עדותו של סוקי, עמ' 229 ש' 14-23). כמו כן, עיון בתמליל השיחה שהתנהלה במהלך הפגישה (נספח 13 לתצהירי התובעות) מעלה כי הפגישה לא כללה איומים כלפי סוקי או כלפי מי מטעמו. אף סוקי אישר זאת בעדותו (עמ' 230 ש' 20-21), אלא שהוסיף וטען כי האיומים היו מאוחר יותר באותו יום בפגישה במסעדה (עמ' 230 ש' 21 – עמ' 231 ש' 8). דא עקא, שלטענה זו על איום במסעדה אין כל זכר בתצהירו של סוקי, והוא אף אישר זאת (עמ' 231 ש' 9-10). טענה זו מפתיעה וחדשה, אינה מפורטת, עדי התובעות לא נשאלו לגביה, ובוודאי לא ניתן לקבלה.
3. בנוסף, בפגישה האמורה נכחה גם ברוריה זינגר (להלן: "ברוריה"), שהייתה עוזרתו האישית של סוקי. בתצהירה העידה כי האווירה בפגישה הייתה לא נעימה ואף מאיימת, וביטון הרים את קולו, הקניט את הנוכחים, הטיח בהם האשמות ושלח איומים לכל עבר. בעדותה ציינה כי האווירה בפגישה לא הייתה נעימה, וכי רואה החשבון האמריקאי שאינו מורגל בטונים הישראליים נבהל (עמ' 275 ש' 8-9). בהמשך מאשרת העדה כי לפי התמליל שצורף, אף אחד מהנוכחים בפגישה לא צעק על סוקי, ולא איים עליו, כל זמן שסוקי נכח בפגישה (עמ' 277 ש' 21-25). גם אם הייתה אווירה לא נעימה בפגישה, איני מוצא כי היו בה איומים ואלימות שהביאו את סוקי לחתום על ההסכם.

ד. הפגישה במסעדת פסקדו באשדוד

1. ביום 18.4.12 נפגשו ביטון ואבידן עם סוקי במסעדה. בפגישה נכחו גם עמוס (עוזרו של הרב פינטו), יוסי אליטוב, משה עזיזה, גבי מכלוף, הררי ועו"ד אבו. סוקי העיד כי כולם מחסידיו של הרב פינטו או מקורבים לרב פינטו (עמ' 234 ש' 16-32, עמ' 235 ש' 1-24).
2. ממכלול העדויות עולה כי מטרתם העיקרית של ביטון ואבידן בפגישה במסעדה, הייתה לקבל בחזרה את כספי השקעתם במלון. דרישתם לקבלת מסמכים ונתונים אודות המלון אמנם הייתה שרירה וקיימת גם בעת הפגישה במסעדה, ואף הועלתה שם, אלא שהמטרה הסופית הייתה קבלת כספי ההשקעה.

תחילה, העיד ביטון כי מטרתו הייתה לקבל את המסמכים:

"... אנחנו אמרנו רבותי, אנחנו רוצים לראות ניירת מה קרה למלון. זה הכל... אני ומישל, רוצים לראות ניירת, מה קרה במלון. למחרת, זאת אומרת באותו היו (כך במקור), צחי אבו אומר זה מה שאתה רוצה? אמרתי כן. אני רוצה שבנצי יחתום ייפוי כוח מסודר, לרואה חשבון ולעורך דין באמריקה, לבדוק את הניירת..."

(עמ' 100 ש' 14-20. ראו גם: עמ' 103 ש' 19-21, עמ' 132 ש' 20-22, עמ' 133 ש' 1-4).

אלא שבהמשך הודה ביטון כי מטרה נוספת שהייתה לו היא קבלת הכסף שהשקיע ברכישת המלון:

"ש. ...אני שואל אותך כשנסעת לארוחת צהרים בפסקדו, זה מה שציפית שיקרה?

ת. ציפיתי שיקרו שני דברים: א. אנחנו נראה באמת מה קרה למלון.

ב. אנחנו נגיע לכבוד הרב ונקבל כסף. נקבל את ההשקעה שלנו בחזרה" (הדגשות אינן במקור) (עמ' 111 ש' 14-18).

גם סוקי העיד כי חשב תחילה שהוזמן למסעדה על מנת לתת לביטון ואבידן נתונים ומסמכים אודות המלון, אלא שכשהגיע למסעדה התברר לו כי רצונם של ביטון ואבידן הוא לקבל את כספי השקעתם בחזרה (ס' 34-35 לתצהיר סוקי).

באופן דומה, הררי העיד אף הוא כי כל שרצו ביטון ואבידן בהתחלה הוא לקבל מסמכים ונתונים אודות המלון (עמ' 261 ש' 26-32), אלא שמטרתם בפגישה במסעדה הייתה לצאת מן העסקה ולקבל בחזרה את הכסף (עמ' 266 ש' 4-11).

1. באשר לייזום הפגישה, אין מחלוקת כי עמוס יזם את הפגישה.

ראשית, העיד על כך ביטון בתצהירו וכן בחקירתו (עמ' 96).

אף סוקי אישר כי עמוס הוא זה שהזמין אותו לפגישה במסעדה, אלא שהוסיף וטען, שאף שעמוס אכן היה עוזרו של הרב פינטו באותה עת, ההזמנה שלו הייתה בשמם של ביטון ואבידן, שכן היה חבר שלהם (עמ' 232-233). סוקי גם השיב כי תיאר לעצמו שהאנשים הנוספים שנכחו בפגישה הוזמנו על ידי ביטון ואבידן ולא על ידי עמוס, שכן היו חברים שלהם (עמ' 234). עם זאת, הרב פינטו מסר בעדותו בבית המשפט כי דווקא עמוס וסוקי הם "חברים ביניהם" (עמ' 326 ש' 32-33).

גם עו"ד אבו העיד כי עמוס, עוזרו של הרב פינטו, הוא שזימן אותו לפסקדו (עמ' 280 ש' 2-3, עמ' 281 ש' 24-28).

באשר לשאלה האם ההזמנה לפגישה הייתה בשם ביטון ואבידן, או בתפקידו של עמוס כעוזרו של הרב פינטו, אני מעדיף את גרסת התובעות. אין מדובר ביוזמה אישית של עמוס, אלא בפגישה שנקבעה בהוראת הרב פינטו, שרצה בפתרון הסכסוך שהתגלע בין ביטון ואבידן לבין סוקי בעניין המלון. לשאלה האם הרב הוא שביקש מעמוס לזמן את האנשים לפגישה במסעדה, השיב הרב כי אינו יודע (עמ' 326 ש' 34, עמ' 327 ש' 1-2), ותשובה מעין זו תומכת בגרסת התובעות. הדבר מתיישב עם מעורבות הרב פינטו בעסקת רכישת המלון כפי שנזכר לעיל, עם נוכחותם בפגישה של חסידי הרב פינטו, וחיזוק לכך הוא המשך הפגישה בבית הרב פינטו.

1. הפגישה במסעדה לא התנהלה באווירה טובה, לא הייתה ידידותית, ולא הסתיימה בהסכמות (מקובלים עלי דברי עו"ד אבו בעניין זה בעמ' 283, והדבר אף הגיוני נוכח טענות התובעות והמשקעים בין הצדדים). אותה קבוצת אנשים שהייתה במסעדה עברה מייד לאחר מכן לבית הרב פינטו (עדות סוקי עמ' 238 ש' 12-14; עדות עו"ד אבו עמ' 284 ש' 5).

ה. הפגישה בבית הרב פינטו

1. בתצהירו מציין ביטון כי הנוכחים במסעדה התכנסו לישיבה בבית הרב פינטו ביחד עם הרב, וכי במהלך הישיבה "הוסכם ונפסק ע"י הרב פינטו כי הנתבע (באופן אישי) ירכוש את אחזקותיהן של התובעות במלון תמורת סך של 4.5 מיליון דולר ארה"ב ובכך יבוא הסכסוך לידי סיום". גם אבידן מצהיר זאת בתצהירו וחוזר על כך בעדותו (עמ' 141).

ביטון מוסיף ומציין כי לאחר מכן יצאו הצדדים עם עו"ד אבו על מנת שיעלה על הכתב את הפסיקה של הרב ו/או את ההסכמות אליהן הגיעו, כשעל הניסוח המדויק ישבו עימו אבידן וסוקי, ובסיום חתמו הצדדים על ההסכם בסלון ביתו של הרב.

ביטון העיד כי הרב פינטו נתן לעו"ד אבו את ההוראות הכלליות למתווה פתרון הסכסוך (עמ' 109 ש' 12-14, ואבידן העיד כי עו"ד אבו הכין את ההסכם, לפי הוראות ספציפיות מהם ומסוקי (עמ' 140 ש' 16-20).

1. ביחס להשתלשלות המדויקת של הדברים, העיד ביטון כי לאחר הפגישה במסעדה, כשהגיעו לבית הרב פינטו, נכנסו לחדרו של הרב הנמצא למטה, וזה קבע שסוקי צריך להחזיר לביטון ואבידן את הכסף, ולא למסור להם מסמכים אודות המלון:

"למטה, נתן לנו קצת דברי תורה קצת עוד אתה יודע, ריכך את העניינים. ושאל את צחי מה נסגר במסעדה. צחי אמר לו שברוך השם הכל בסדר, אנחנו נותנים לניסים ולמישל ייפוי כוח שהם יכולים לנסוע ולבדוק את כל הניירת והכל בסדר. אז הוא אמר לא. אין ניירת ואין כלום. הם יוצאים, הם יקבלו, תעשה לי חשבון כמה זה 7% מ-4 מיליון דולר ל-3 שנים. יוצא לו 840,000 דולר, הוא אומר לו תרשמו 4.5 מיליון דולר...

יצאו הוא וצחי אבו ומישל, לסלון להתחיל להכין את ההסכם. נכנסו מדי פעם לרב בשביל להעיר כל מיני הערות..."(הדגשות אינן במקור) (עמ' 105 ש' 2-6, 19-20).

1. גם אבידן העיד שהרב פינטו הוא אשר פסק את הסכום שעל סוקי להשיב לו ולביטון:

"הרב שמה פסק שבנצי ישלם לנו 4.5 מיליון דולר, כדי לקחת את החלק שלנו" (עמ' 141 ש' 2-3).

1. סוקי טען בתצהירו כי לא ניתנה פסיקה כלשהי של הרב פינטו בעניינים נשוא התביעה. לדבריו, לא היה מעוניין כלל לרכוש את אחזקותיהן של התובעות בחברת מדיסון, ועוד במחיר העולה על המחיר ששילמו עבורן, כשהמלון מצוי בעיצומם של הליכי פשיטת רגל, ומניות אלה אינן שוות להערכתו דבר, וכך אף הסביר לביטון ולאבידן, אלא שהם לחצו עליו ולא הסכימו לעזוב עד שיחתום על המסמך נשוא התביעה, הגם שהסביר להם כי הוא מוכרח להגיע לשדה התעופה, שם חיכתה לו משפחתו לקראת טיסה לניו יורק באותו ערב.

בעדותו בבית המשפט חזר סוקי על טענות אלה, והוסיף כי היה בלחץ איום ונורא, שכן מונית חיכתה לו בחוץ, והיה צריך להגיע לשדה התעופה, ואשתו והילדים חיכו לו (עמ' 240), ולכן חתם על מסמך שאין לו תוקף. לדבריו, חתם על ההסכם בידיעה שאין לו משמעות (עמ' 241). הרב פינטו לא רצה להתערב, ורצה רק שלום (עמ' 242). הלכו לביתו של הרב, כדי לבקש מהרב ברכה שיהיה שלום בין כולם (עמ' 243). לדבריו, עו"ד אבו הכין את המסמך בהוראת אבידן (עמ' 245 ש' 13).

1. הררי העיד כי תחילה היו אצל הרב שנתן להם את ברכתו כשהוא אומר שאינו מתערב בין חסידיו, ואז יצאו אל המטבח ועו"ד אבו הכין נייר (ש' 14-19). הררי חזר על כך כי הרב אינו מתערב בין חסידיו (עמ' 264 ש' 11-21). הררי העיד גם כי אין זה נכון שהייתה פסיקה של הרב בעניין זה, וכי היה עם הצדדים מהתחלה ועד הסוף, ולא היה מצב שמישהו נכנס לאחר מכן לרב (עמ' 265 ש' 22 – עמ' 266 ש' 1-3).
2. יוסי אליטוב (להלן: "אליטוב"), שאף הוא נכח בפגישה במסעדה ובבית הרב העיד כי הרב פינטו ירד למקום בו ישבו הצדדים בבית הרב, והדבר אירע לאחר שהושגו הסכמות (אך לא ראה אקט של חתימה, אלא רק את עו"ד אבו עם נייר מקופל), ואחד האנשים שאינו זוכר מיהו ניסה להכניס את הרב לתמונה, אך הוא סירב להיכנס לעניין, והתעניין איך מחזקים את הישיבה, והמאמצים התרכזו אז בלפייס בין האנשים (עמ' 305 ש' 2-15, עמ' 307 ש' 12-28).
3. עו"ד אבו העיד בנושא זה כי ישבו במטבח בבית הרב, ורק לאחר שהמסמך היה מוכן נכנסו לחדר של הרב פינטו, אשר איחל ברכה והצלחה וכי "המלון יחזור". עו"ד אבו ציין כי הרב לא היה מעורב בעריכת ההסכם, וכי תוכן המסמך לא היה פרי פסיקה של הרב (עמ' 284 ש' 20-32, עמ' 285 ש' 1-13). לשאלת עו"ד ארז האם המעבר מדיבורים על מסמכים לדיבורים על כסף נעשה בברכת או בהצעת הרב, השיב עו"ד אבו כי כשישבו בשולחן העגול במטבח בבית הרב, לא היה הרב בטווח שלהם, אלא במקום אחר, אך ייתכן כי אנשים מדי פעם עלו ונכנסו לחדרו של הרב ויצאו בחזרה (עמ' 290 ש' 21-32 – עמ' 291 ש' 1-9). עו"ד אבו הוסיף כי לרב יש חדר למעלה ואיש אינו רשאי להתקרב לטריטוריה הזו, וכי למטה, במרחק של 10 מטר ממקום ישיבת הנוכחים בפגישה יש חדר בו מקבל הרב קהל. העד לא ידע לומר האם כשנכנסו לבית הרב נמצא הוא בקומה העליונה, או בחדר למטה בסמוך למקום הפגישה. העד לא ידע גם לומר מתי ירד הרב למטה והתחילו להיכנס לחדרו ולצאת ממנו. לדבריו, כשהכל כבר היה מוכן, החלה התנועה של ללכת ולחזור (כנראה לחדרו של הרב). לדברי העד הוא נכנס לרב רק בסוף, ולא החליף איתו מילה ורק האחרים דיברו איתו. כאשר התבקש העד לאשר כי מייד לאחר שהגיעו האנשים מהמסעדה לבית הרב, נכנסו הם לחדרו של הרב למטה לדקה או שתיים, ואחר כך עברו למטבח, לא אישר זאת עו"ד אבו, והשיב כי "יכול להיות שכן ויכול להיות שלא" (עמ' 291 ש' 29 – עמ' 293 ש' 10).
4. הרב פינטו העיד כי הוא זוכר את הפגישה בביתו ב-18.4.12. לדבריו "אחרי שמר ביטון אמר שלא רשמו את השם שלו בחברות באמריקה ואין לו כלום...אמרנו תעשו משהו שיש לו משהו שתופס שהוא חלק במלון ואמרנו תשאירו את זה אצל צחי אבו ביד שלא יינתן לאף אחד, שאם תהיה בעיה יש את זה שם כתוב..." (עמ' 326 ש' 13-18; עמ' 328 ש' 2-5). לדברי הרב, הוא אינו חלק מההסכם ואינו יודע מההסכם, הוא אינו יודע אודות המסמכים שנתבקשו, וכי לא נחתם בביתו כל מסמך, בכל אופן לא בחדרו, אולי בגינה, ואינו יודע על מסמך שנחתם בביתו. על ההסכם נודע לו מאוחר יותר. לדבריו, בתחילה היה דיבור בחדר שהצדדים ילכו ויסתדרו והוא ביקש שיתחבקו ויתנשקו (עמ' 326 ש' 21, עמ' 327 ש' 10 – עמ' 329 ש' 1). לדברי הרב פינטו, הוא נוהג לפשר בין תלמידיו, אך באהבה ובאחווה ולא במספרים, והוא אינו פוסק בעניינים עסקיים בין חסידיו (עמ' 331 ש' 17-20, עמ' 332 ש' 7-11).
5. לאחר סקירת העדויות, מצאתי כי אין מקום לקביעה שתוכן המסמך היה פרי פסיקה ברורה וחד משמעית של הרב פינטו ,אשר קבע כי התובעות יעבירו את אחזקותיהן בחברת מדיסון לנתבע תמורת סך של 4.5 מיליון דולר. גרסת התובעות בעניין זה לא זכתה לתמיכה מאיש מבין העדים האחרים, ויש קושי, נוכח כך, בקבלתה.
6. עם זאת, אין משמעות הדבר כי הרב פינטו לא היה מעורב כלל בנושא ההסכם שהוכן על ידי עו"ד אבו ונחתם על ידי הצדדים.

מעדותו של הרב עצמו עולה כי יד לו גם בעניינים עסקיים של חסידיו.

כך, העיד הרב כי אמר לביטון לא למכור את העסק שהיה לו, חברת "יד יצחק" (עמ' 310 ש' 25-28) וכן כי "...הוא מכר את חב' 'יד יצחק' שלא ברשותי, שהייתי נגד זה, שעד היום אני אומר לו שהוא עשה את הטעות החמורה בחיים שלו. שהייתי נגד זה בכל הכוח שלי" (עמ' 311 ש' 22-24).

גם בענייני המלון נשוא תביעה זו הייתה לרב מעורבות לא מעטה, ולא רק בהמלצתו לביטון לפנות לסוקי ["ואחרי שהוא עשה את זה הוא ניסה לחפש איפה להשקיע את הכסף או איפה לשמור את הכסף ואנחנו ניסינו לעזור לו בכל מיני מחשבות ואז אמרנו לו תלך לנסות אצל בנצי (סוקי – י.ק.) או אצל מישהו מאמריקה, לעשות עסק...אני מכיר שבנצי סוקי בזמן של השיא בארה"ב, שהכל היה טוב מאד קנה מלון וחיפש משקיעים....אנחנו יודעים שזו הייתה עסקה מצוינת..." (עמ' 311 ש' 24-27; עמ' 312 ש' 16-20)].

כך, העיד הרב, כי סוקי נהג להתייעץ עמו ("בגדול") בעניין הבעיות הכלכליות של המלון (עמ' 322 ש' 17-19).

הרב העיד גם כי לאור טענות ביטון כי סוקי רימה אותו, ביקש מה-F.B.I, כי ילכו לקחת מסוקי את כל הניירת, שכן לא רצה שמישהו יינזק בגללו (עמ' 314 ש' 4-6).

כן העיד הרב כי לאור טענות ביטון ואבידן כי אין להם מסמכים, אמר לעמוס ללחוץ על סוקי לתת את המסמכים (עמ' 322 ש' 30-31).

הרב העיד גם על מעורבות משמעותית שלו בניסיונות להציל את המלון, ועל התנגדותו לתכנית שנרקמה בעניין זה:

"...ניסו ללכת ושימחקו את כל השותפים מהמלון והביאו אדם בדם (כך במקור) אדם, חזן של בית כנסת במיאמי, שרצו שכל השותפים יימחקו ושני אנשים יקחו את כל המלון וככה ייגמר הכל ולזה אני התנגדתי ואמרתי לא, לא יהיה כזה דבר כי יש עוד שותפים ולא יימחקו כולם בשביל ששניים יקחו את המלון" (עמ' 325 ש' 11-14).

1. מסקנתי מהאמור לעיל היא כי לרב פינטו הייתה מעורבות רבה גם בעניינים עסקיים בכלל ובעניין המלון נשוא התביעה בפרט, והדברים מתיישבים גם עם הטענה למעורבות שלו בהסכם נשוא התביעה.
2. לבד מכך, התגלו סתירות לא מעטות בעדויות העדים בנושא המעורבות של הרב בפגישה בין הצדדים. כך, העיד כאמור הררי כי המפגש עם הרב היה בהתחלה ורק לאחר מכן עברו למטבח ועו"ד אבו הכין את המסמך. הררי אינו מזכיר מפגש נוסף עם הרב באותו זמן.

עו"ד אבו העיד כי רק לאחר שהמסמך היה מוכן נכנסו לחדרו של הרב שאיחל ברכה והצלחה, ולא היה יכול לאשר או לשלול קיום מפגש עם הרב בעת הגעת האנשים לביתו, וגם לא יכול היה לאשר או לשלול כי אנשים נכנסו ויצאו מהרב במהלך הזמן בו ישב ליד השולחן במטבח.

אליטוב היה היחיד שהעיד אודות אירוע אותו לא הזכירו האחרים, והוא ירידת הרב פינטו למקום מושבם של הצדדים לאחר שהושגו הסכמות, וניסיון להכניס את הרב לתמונה, כשהרב סירב להיכנס לכך, כתמונה שהוא זוכר, אך כאמור לא נזכרה על ידי האחרים.

אין צורך להכריע בין הגרסאות השונות, אך הסתירות הנזכרות לעיל מחזקות דווקא את גרסת התובעות.

1. כך גם מתחזקת גרסת התובעות, מכך שסוקי טען בסעיף 28 לתצהיר שצורף לבקשה לביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום, כי "התקיימה פגישה במשרדו של כב' הרב באשדוד". אזכור פגישה במשרדו של הרב, ולא במטבח, כפי שהעידו האחרים, יכול ללמד על כך כי הייתה לפגישה במשרד הרב חשיבות רבה יותר, מאשר להמשך במטבח, בו נוסח המסמך שנחתם על ידי הצדדים. סוקי טען בסעיף 28 הנזכר לעיל כי הפגישה בבית הרב פינטו הייתה "מקרית בלבד", וכי שהה שם ממילא "בביקור שאיננו קשור לעניין זה כלל ועיקר", אך בחקירתו נאלץ להודות כי דברים אלה אינם נכונים, וכי הפגישה בבית הרב הייתה המשך לפגישה במסעדה (עמ' 239 ש' 22-30). אף בכך יש משום חיזוק לגרסת התובעות.
2. איני מוצא מקום לקבל את טענת סוקי ולזקוף לחובת התובעות את אי זימונו של עמוס לעדות. הנתבע זימן חלק ממשתתפי הפגישה במסעדה ובבית הרב למתן עדות (הררי, אליטוב, עו"ד אבו) ולא את האחרים. לא הייתה כל מניעה כי יזמין גם את עמוס למתן עדות, מה גם שהוברר מעדות הרב פינטו, כי עמוס משמש כעוזר אישי של הרב אף במועד מתן העדות (עמ' 326 ש' 25-28). סוקי הוא זה שחלק על תוקפו של ההסכם מיום 18.4.12, גם לאור הנסיבות שקדמו לחתימה, והנטל להביא לעדות את המעורבים בפגישה שקדמה לחתימת ההסכם היה מוטל עליו. אי זימון עמוס פועל במקרה זה דווקא לחובת סוקי ולא לחובת התובעות.
3. מסקנתי מהאמור לעיל היא כי הייתה מעורבות של הרב בהסכם שהתגבש בביתו ב-18.4.12. איני יכול לקבוע את מידת המעורבות כאמור לעיל, ואיני יכול לקבל את דברי ביטון ואבידן בעניין ההשתלשלות המדויקת של הדברים ככזה ראה וקדש, אך מקובל עלי כי מעורבות הרב הייתה, לאור כל האמור לעיל, מעבר לאיחולי הצלחה, והתייחסה גם לתוכן ההסכם. כך, העיד הרב פינטו כי "הודעתי ל-F.B.I, ואמרתי להם, אני הולך לעשות חוזה, אני לא יודע אם זה על שמם או לא על שמם, אני מחויב לניסים ביטון...אני הולך לעשות נייר כתוב, חוזה, שיש לו חלק במלון...היו בבית שלנו כמה אנשים, יצאו, אף פעם לא ראיתי את ההסכם...(עמ' 313, ש' 17-22), ומכאן עולה באופן ברור מעורבות בהסכם. ובהמשך העיד הרב כי "אמרנו תעשו משהו שיש לו משהו שתופס שהוא חלק במלון ואמרנו תשאירו את זה אצל צחי אבו ביד שלא יינתן לאף אחד שאם תהיה בעיה יש את זה שם כתוב..." (עמ' 326 ש' 16-18 וכן ר' גם עמ' 313 ש' 31-33).

תוכן ההסכם שנחתם בפועל שונה מהאמור בדברי הרב, אך ברור שעדותו מעידה על מעורבות בהסכם כאמור, ומכוונת לפגישה מיום 18.4.12 שהתקיימה בבית הרב, ולמסמך שהוכן על ידי עו"ד אבו, כולל הפיסקה כי "הסכם זה יוותר בידיו הנאמנות של עו"ד אבו צחי ולא יעשה בו שום שימוש".

תוקפו של ההסכם מיום 18.4.12

1. השאלה העיקרית המתעוררת במסגרת התביעה שבכותרת נוגעת כאמור לתוקפו של ההסכם.

א. התחייבות ליצור יחסים משפטיים

1. ההבחנה בין חוזה משפטי לבין הסכם בו הצדדים אינם מתכוונים ליצור ביניהם יחסים משפטיים ואשר מכונה "הסכם ג'נטלמני" או "הסכם שבכבוד" (להלן: "הסכם שבכבוד") הוא יסוד האכיפוּת או התוקף המשפטי. כאשר יסוד זה מתלווה להסכם, בפנינו חוזה משפטי, וכאשר הוא נעדר מן ההסכם, בפנינו הסכם שבכבוד. ההבדל בין חוזה משפטי לבין הסכם שבכבוד נעוץ אפוא ביסוד האכיפוּת, כך שבעוד חוזה משפטי הוא אכיף, הסכם שבכבוד אינו אכיף [גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 23 (תשס"ה) (להלן: "שלו")].
2. בעניין היתרונות של הסכמים שבכבוד לעומת בחירה ביצירת יחסים משפטיים באמצעות המוסד של חוזה, שלו מציינת כי:

"בנסיבות כלכליות וחברתיות מסוימות יבחרו צדדים לכונן ביניהם מערכת יחסים לא פורמלית, חסרת משמעויות משפטיות. כאשר העלות הכרוכה בהתקשרות במערכת יחסים חוזית תראה לצדדים גדולה מהתועלת שהם סבורים שיוכלו להפיק מהשימוש במערכת זו, הם עשויים לפנות להסכמים שבכבוד. קיומם של מנגנונים כלכליים-חברתיים חלופיים, יעילים יותר, שיבטיחו את ביצועו של ההסכם גם בהעדר איום של סנקציה משפטית, יבטלו את הצורך לכפוף את היחסים לדיני החוזים, ובכך יתאפשר חיסכון בעלויות העסקה" (שלו, בעמ' 26).

1. בע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מ"ח(2) 862 (1994) (להלן: "הלכת לוין") נפסק כך:

"השאלה אם מסמך מסוים הינו חוזה או הסכם ג'נטלמני תלויה, בראש ובראשונה, בכוונת הצדדים למסמך. אם הצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים, המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחום המשפט, הרי זה חוזה, ודיני החוזים חלים עליו. אם, לעומת זאת, לא הייתה גמירת-דעת של הצדדים ליצור חיובים משפטיים כאלה, אין זה חוזה אלא הסכם ג'נטלמני, ואין דיני החוזים חלים עליו... כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מכל הנסיבות השייכות לעניין, עשויה לגבור אפילו על התבטאות הצדדים.

נניח שהצדדים עורכים הסכם למכירת נכס או לאספקת טובין, ובו הם קובעים בפירוט את ההתחייבויות של כל צד, לרבות מחירים ומועדים, ואף זכות לפיצויים וסעדים משפטיים אחרים, במקרה של הפרת התחייבות. במקרה כזה ברור לעין כי הצדדים התכוונו ליצור ביניהם חוזה בעל תוקף משפטי" (הדגשות אינן במקור).

1. כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת מהתבטאות הצדדים, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה [ראו: 1932/90 פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מז(1) 357 (1993); ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו - ישראל בע"מ (8.11.09)].
2. בנוסף, שלו מציינת דרך נוספת לבחינת אומד דעתם של הצדדים ליצירת יחסים משפטיים:

"כדי שהתקשרות במערכת יחסים שאינה מחייבת מבחינה משפטית תהא יעילה עבור הצדדים, נדרש שיהיה להם ביטחון בכך שהצד האחר יקיים את התחייבויותיו גם אם לא חלה עליו חובה משפטית לעשות זאת. שיתוף פעולה ואמון הדדי שלא תחת פיקוחו של החוק יתאפשרו לפיכך בקרב חברים בקבוצה קטנה, שוויונית וסגורה, המוכרים זה לזה טרם ההתקשרות הספציפית, ושצפויה ביניהם גם מערכת התקשרויות בעתיד... לפיכך, הפרתה של התחייבות כלפי אחד מן החברים בקבוצה משמעה פגיעה במוניטין ואבדן הזדמנויות להתקשרות עתידית עם כל אחד ואחד מהחברים בה" (שם, הדגשות אינן במקור).

1. יש לתת את הדעת גם לכך שבהקשרים מסחריים, להבדיל מהקשרים משפחתיים-חברתיים, קיימת הנחה חזקה בדבר כוונה ליצור יחסים משפטיים, כך שבהקשרים אלו, אפילו השתמשו הצדדים בלשון המרככת את הכוונה ליצירתו של יחס משפטי, אך לא אמרו זאת בצורה חד משמעית, עשוי בית המשפט להסיק על כוונה ליצירת יחסים משפטיים [דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים 380 (1991) (להלן: "פרידמן וכהן")].
2. על יסוד האמור לעיל, במקרה דנן, בחינת ההסכם על רקע תוכנו, מערכת היחסים בין הצדדים במועד ניסוחו, והתנהגותם לפני החתימה על ההסכם ואף לאחר מכן, מובילה למסקנה כי הצדדים גמרו אומר בדעתם ליצור ביניהם יחסים משפטיים מחייבים.
3. ראשית, אתייחס למשפט הכלול בהסכם ולפיו "הסכם זה יוותר בידיו הנאמנות של עו"ד אבו צחי ולא יעשה בו שום שימוש".
4. מהעדויות שנשמעו עולה כי משפט זה אינו מעיד על העדר תוקף משפטי להסכם.

כך, העיד ביטון כי מטרתו של המשפט האמור היא למנוע חשיפה של ההסכם באופן שעשוי היה להביא שותפים נוספים של המלון לצאת מן העסקה. עוד העיד ביטון כי משמעות המשפט האמור היא כי ההסכם יופקד בידיו הנאמנות של עו"ד צחי אבו עד לקבלת הכספים שהתחייב סוקי לשלם לביטון ואבידן, וכי במידה והכספים לא ישולמו, כי אז הוסכם בין הצדדים כי ביטון ואבידן יהיו רשאים להשתמש בהסכם, לאוכפו ולתבוע מסוקי את הכספים בדרכים משפטיות (עמ' 118 ש' 1-7, 17-19).

גם אבידן העיד כי מטרת המשפט הייתה שלא לפרסם את ההסכם (עמ' 179 ש' 5-8).

באופן דומה, עו"ד צחי אבו אף הוא העיד כי מטרת המשפט האמור הייתה כי כל עוד ההתחייבויות בהסכם יתממשו - ההסכם לא יפורסם ויישאר בידיו הנאמנות של עו"ד צחי אבו, ואם ההתחייבויות יופרו, כי אז עו"ד אבו יהיה רשאי למסור לביטון ואבידן את ההסכם על מנת שיעשו בו שימוש (עמ' 286 ש' 17-21, עמ' 287 ש' 29- עמ' 288 ש' 1).

לא זו אף זו. סוקי עצמו, אשר יזם את כתיבת המשפט האמור (עמ' 247 ש' 13-23) הודה בחקירתו כי המשמעות אליה התכוון בהוספת המשפט היא שלא ייעשה שימוש בהסכם עד שיימכר המלון וכל אחד יקבל את כספו, ואז, לשיטתו, תקום חובתו לשלם 4.5 מיליון דולר על פי ההסכם (עמ' 248 ש' 27-28). כלומר, אף סוקי עצמו מודה בכך שמטרת המשפט שהוסף לא הייתה לשלול תוקף משפטי מההסכם, הגם שהפרשנות שהוא נותן לו היא פרשנות אחרת.

עו"ד אבו העיד כי לא הכין כאן "הסכם משפטי" (עמ' 280 ש' 28), אך אין לקבל את עדותו זו, גם לאור האמור בהמשך, ובמיוחד כאשר גם עו"ד אבו בעצמו, אשר ניסח משפט זה, העיד בדבר מטרת המשפט הנזכר לעיל כך:

"בדין ודברים שכתבנו אותם, אמרנו, תשמע, כל זמן שבנצי עומד במה שהוא כתב בפתק, מה שנכתב שמה, הפתק נשמר אצלי, לא עושים בזה שום שימוש, לא תביעות, לא שום דבר ...אבל היה דיבור שאם הוא לא עומד, ביום שלמחרת אני רשאי לתת לאדון ניסים את הפתק...ביום שאחרי נתתי לו את זה" (עמ' 286 ש' 17-23).

ובהמשך העיד עו"ד אבו כי גם במקרה ההפוך בו היה מבקש ממנו סוקי את ההסכם עקב אי קיום התחייבויות התובעות, היה מוסר לו את המסמך (עמ' 294 ש' 7-9).

מכאן, כי אף עו"ד אבו מודע לכך כי מסירת ההסכם על ידו לידיו של ביטון, משמעותה היא כי ניתן לנקוט הליכים לגבי ההסכם ולבקש לאוכפו.

אין להתעלם גם מדברי הרב פינטו בעדותו כי "... אמרנו תשאירו את זה אצל צחי אבו ביד שלא יינתן לאף אחד שאם תהיה בעיה יש את זה שם כתוב..." (עמ' 326 ש' 16-18). מדברים אלה עולה כי ככל שקיימת בעיה, דהיינו ההתחייבויות לא יקוימו, קיים מסמך כתוב, והפירוש הסביר לכך, הוא שניתן יהיה לעשות שימוש במסמך לצורך אכיפת ההתחייבויות.

1. יתירה מכך, ברי כי אם ההסכם היה חסר תוקף משפטי, הדבר היה מרוקן אותו מתוכן ומעקר אותו לחלוטין. לא סביר לומר כי הצדדים קבעו ביניהם התחייבויות ועיגנו אותן בהסכם אם לא היה בדעתם שההסכם יהיה אכיף (ראה גם הלכת לוין, בעמ' 870). הדברים נכונים בעיקר לאור מערכת היחסים בין הצדדים, שהתאפיינה כמערכת יחסים עסקית-משפטית לכל דבר ועניין (ראה פרידמן וכהן לעיל). יש לזכור כי הרקע להסכם מיום 18.4.12 היה רכישת המלון על ידי התובעות, שאף היא עוגנה בהסכם הרכישה, שהוא הסכם משפטי ואשר לא נטען לגביו כי הוא נעדר תוקף משפטי. מאחר שהמלון נקלע לקשיים כלכליים, ונוכח טענות ביטון ואבידן כלפי סוקי, כפי שצוין לעיל, נולד ההסכם מיום 18.4.12, בגדרו התחייב סוקי להעביר לביטון ואבידן בחזרה את כספי השקעותיהם, בתמורה לכך שהם יחזירו לו את המניות שרכשו בהסכם הרכישה. ברי כי מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה כמערכת עסקית מובהקת ולא כמערכת יחסים חברית, שבעטיה ניתן היה לסבור כי ההתחייבויות נקבעו כהתחייבויות "ג'נטלמניות" אשר לא נועדו להיות אכיפות באמצעים משפטיים. לא רק זאת, אלא שלצורך יצירת הסכם שבכבוד נדרשת אווירה של שיתוף פעילה ואמון הדדי (ר' שלו, סעיף 85 לעיל), ואילו בענייננו, האווירה הייתה מתוחה, הטענות רבות, וקשה לומר כי התקיימו אמון הדדי ושיתוף פעולה בין הצדדים.
2. אמנם, ההסכם מיום 18.4.12 אינו דומה להסכם הרכישה בהיקפו או בדרך בה נכתב (מבחינת משך זמן כתיבתו והעובדה כי נכתב בכתב יד), אלא שאין הדבר פוגם בתוקפו המשפטי.
3. יש ליתן את הדעת גם לכך שהצדדים בחרו ליתן למסמך את הכותרת "הסכם" ולא כותרת אחרת "פושרת" יותר (כגון "הבנות" וכיו"ב").

1. אף תוכן ההסכם מעיד על תוקפו המשפטי. ההסכם כולל התחייבויות משפטיות של שני הצדדים: סוקי התחייב לרכוש את אחזקותיהם של ביטון ואבידן במלון בתמורה לסך של 4.5 מיליון דולר שישולם תוך 3 שנים ממועד החתימה על ההסכם, במועדים שונים. בתמורה לכך התחייבו ביטון ואבידן להעביר לסוקי את המניות שרכשו התובעות במסגרת הסכם הרכישה. כמו כן, נקבעו סנקציות בהסכם, במידה ויהיה איחור של 14 ימים באחד מן התשלומים. ברי כי קביעת סנקציות למקרה של הפרה מאפיינת הסכמים משפטיים אשר נועדו להיות אכיפים, ולא הסכמים שבכבוד.
2. התנהגות הצדדים לפני כריתת ההסכם, במהלכו ואחריו אף היא מצביעה על תוקפו המשפטי של ההסכם. כזכור, לפני כריתת ההסכם, היה קרע ביחסים בין ביטון ואבידן לבין סוקי, וזאת בשל היקלעותה של חברת מדיסון המחזיקה במלון לקשיים כלכליים אשר הביאו אותה להליך של פירוק, וטענות ביטון ואבידן במישורים המתייחסים להתנהלות המלון ולהסתרת מידע מהם. קרע זה הביא תחילה לכך שביטון ואבידן דרשו מסמכים ונתונים אודות המלון מסוקי, ובהמשך - לכך שהם לא הסתפקו בכך, ודרשו את החזר השקעותיהם במלון. זו הייתה מטרת ההסכם, ומכאן כי כוונתם של הצדדים בהסכם הייתה ליצור ביניהם יחסים משפטיים מחייבים.

ב. האם ניתן להציג את ההסכם לפני בית המשפט

1. שאלה הקשורה לשאלה הקודמת, היא האם מנועים הצדדים מהצגת ההסכם לפני בית המשפט.
2. בעניין לוין ציינו הצדדים באופן מפורש במסמך שבמחלוקת כי אין לו תוקף משפטי, וכי לא ישתמשו בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו בפני בית משפט. ניסוח זה אינו קיים בעניינו, ולכן השאלה אשר הוצגה לעיל מתייתרת.
3. גם אם ניתן היה לפרש באופן כלשהו את המשפט כי לא ייעשה בהסכם שום שימוש, כי אין אפשרות להציגו לפני בית המשפט, גם אם יש לו תוקף משפטי, פרשנות זו אינה סבירה ואינה מתקבלת על הדעת, ור' לעניין זה גם סעיפים 13. 17 לפסק הדין בעניין לוין.

ג. טענות בדבר איומים שהביאו לחתימת ההסכם (וכן לחץ בו היה נתון הנתבע)

1. בנוסף לטענות לגבי איומים במלון הילטון בשנת 2010 ובניו יורק בינואר 2012, נטען בסיכומי סוקי כי ההסכם מיום 18.4.12 נחתם בשל איומים מצד ביטון ואבידן ביום חתימת ההסכם, וכן כי הררי "הידוע כראש ארגון פשע, עבריין מורשע שישב שנים במאסר" זומן על ידי ביטון לפגישה ב-18.4.12 כדי לאיים על סוקי (סעיף 37(א) לסיכומי הנתבע). לפי הנטען בסיכומים, העיד הררי כי הוזמן לפגישה במסעדה על ידי ביטון "אשר ביקש כי הררי יהיה נוכח בכדי להפחיד את הנתבע ולהשפיע עליו להחזיר לביטון ולאבידן את כספם בכדי למנוע את התדרדרות המצב" (סעיף 56(א) לסיכומי הנתבע).
2. לא מצאתי מקום לקבל טענות אלה של הנתבע.
3. ראשית, לאחר שהנתבע העלה בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן טענות כלליות ולא מפורטות דיין בדבר איומים, אילוץ, עושק, אמצעים בלתי כשרים כלפיו וכלפי אחרים שהביאו אותו לחתום על ההסכם מיום 18.4.12, ניתנה לו במסגרת ההחלטה מיום 22.5.14 (מתן רשות להתגונן), אפשרות להגיש תצהיר משלים ביחס לאותן טענות, וכך נקבע בסעיף 9 לאותה החלטה:

"עם זאת, על המבקש להמציא לבית המשפט ולמשיבות תוך 14 יום תצהיר שבו יפרט כדבעי את טענות האיומים, האילוץ, העושק, האמצעים הבלתי כשרים, תואנות השווא, הן כלפיו והן כלפי אחרים, והכוונה היא לאירועים אשר הביאו אותו לחתום על ההסכם שצורף כנספח "ג" לכתב התביעה. על המבקש לפרט באופן מלא את האירועים אליהם הוא מתייחס ומהותם, כולל פירוט עובדתי מדויק, את מועדי כל אחד ואחד מהאירועים הנ"ל, את זהות המאיימים ומפעילי הלחצים והאמצעים הבלתי כשרים, וכלפי מי הופנה כל אחד ואחד מהאיומים והאמצעים הבלתי כשרים.

אם יומצא תצהיר מפורט כאמור לעיל, ייחשב הוא כחלק מכתב ההגנה, והאמור בו יבוא במקום התיאור הכללי שבתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן.

אם לא יומצא האמור לעיל, יימחקו הטענות שנזכרו בסעיף 7 ובסעיף זה לעיל מכתב ההגנה, והמבקש לא יהא רשאי עוד להעלותן".

סוקי ניצל את זכותו והגיש תצהיר משלים, אלא שבהחלטה מפורטת מיום 29.7.14 נקבע כי:

"הנתבע לא ניצל את ההזדמנות הנוספת שניתנה לו לפנים משורת הדין, ובתצהירו הנוסף לא ניתן על ידו פירוט מספיק ומספק לטענותיו במישור זה".

לפיכך נקבע בהמשך אותה החלטה כך:

"...כפי שנקבע בהחלטה מיום 22.5.14, נמחקים מתצהירו הראשון של הנתבע (שהפך לכתב הגנה) הטענות הכלליות בדבר איומים, אמצעים בלתי כשרים, תואנות שווא ולחצים (לרבות רישא לסעיף 24, סעיפים 28-29, סעיף 34 לתצהיר הראשון), שכן לא פורטו דיין.

יישארו על כנם ולא יימחקו שני אירועים בלבד, בדבר איומים ואלימות פיזית כלפי הנתבע, הנזכרים בסעיף 24 לתצהיר הראשון (אירוע מאוגוסט 2011) ובסעיף 26 לתצהיר הראשון (אירוע מחודש מרץ 2012). בהתייחס לשני אירועים אלה, ולהבדיל מהאירועים הנוספים שנטענו על ידו, מסר הנתבע פירוט מספיק".

1. התוצאה היא כי סוקי אינו רשאי להעלות את טענות האיום שהועלו על ידו בסיכומיו, והמתייחסות ליום חתימת ההסכם, 18.4.12.
2. למעלה מן הצורך אציין כי גם בתצהיר עדותו הראשית של סוקי לא הועלו טענות לאיומים מצד ביטון ואבידן ביום 18.4.12, ולהבאת הררי על ידם על מנת להפחידו.
3. עוד למעלה מן הצורך אציין כי אפילו רשאי היה סוקי להעלות טענות אלה, יש לדחותן לגופן. אין זה נכון כי הררי העיד שביטון ביקש כי יהיה נוכח בכדי להפחיד את סוקי. הדברים ה"קיצוניים" ביותר בעדותו של הררי היו כי לאחר שסוקי לא רצה לחתום כי לא הסכים למספר סעיפים בהסכם, "אז אמרתי לו, תשמע, מה זה אתה לא רוצה לחתום? אתה רוצה לגמור את הסיפור? גם ככה יש, המכתב הזה זה בינינו, והוא, אין לו שום מטרה...זה בין חברים...לא משתמשים בזה למטרות אחרות" (עמ' 263 ש' 20-24). אין בדברים אלה כדי ללמד על איומים, הפחדה, או לחץ, ובאשר לטענת ההסכם שבכבוד המשתמעת מעדות הררי, כבר נקבע קודם לכן כי יש לדחותה.
4. את הטענה כי ההסכם נחתם בכפיה ותחת איום יש לדחות גם מהטעם כי סוקי לא ביטל מעולם את ההסכם לאחר חתימתו, ולהיפך, הודה בחובתו לשלם את הסכום הנקוב בהסכם (בתנאי של מכירת המלון כנטען על ידו – עמ' 248 ש' 27-30), וכן ביקש ארכה לביצוע התשלום לפי ההסכם (עמ' 253 ש' 14-28). האמור לעיל שולל את טענת האיומים והכפיה, כשלכך יש להוסיף את הוראות סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 כי במקרה של התקשרות בחוזה עקב כפיה, ביטול החוזה ייעשה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.
5. אין לקבל גם את טענת סוקי כי חתם על ההסכם בלא שהייתה לו גמירת דעת לכך בשל הלחץ שהיה נתון בו ב-18.4.12 עקב כך שהיה צריך לטוס בלילה עם משפחתו לניו יורק.

אין מחלוקת על כך שסוקי היה אמור להמריא בליל ה-18.4 ב-12 בלילה לארה"ב עם אשתו וילדיו הקטינים (עדותו, עמ' 237 ש' 12-20), ואני מקבל גם את עדותו שנתמכה בעדויות אחרות (עדות אליטוב) כי היה חסר מנוחה ותזזיתי (עמ' 304).

עדיין, אין בכל זאת כדי להביא למסקנה כי סוקי חתם על הסכם בו התחייב לשלם לתובעות 4.5 מיליון דולר, רק משום שמיהר להגיע לטיסה (כשהיו עדיין מספר שעות לצורך ההגעה לשדה התעופה).

ראשית, טענות בעניין הלחץ בו היה נתון עקב הטיסה הצפויה לא הועלו על ידי סוקי בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן, וגם לא בתצהיר המשלים, אלא רק בשלב מאוחר יותר.

שנית, יש קושי לקבל עמדה לפיה לחץ מהסוג שתואר לעיל שלל את גמירת הדעת של הנתבע, והביא אותו לחתימה על התחייבות לשלם 4.5 מיליון דולר (!). במיוחד כך הדבר, כאשר ביקש להוסיף את התנאי לפיו ההסכם יישאר בידיו של עו"ד אבו ולא ייעשה בו שום שימוש, כאשר מסר לעו"ד אבו פרטים נחוצים לצורך ההסכם, כגון מספר ת.ז. שלו ושם החברה הנזכרת במבוא להסכם (עמ' 297 ש' 27-31), וכן כאשר לא הייתה מניעה נראית לעין כי לא יחתום כלל על ההסכם, אלא יותיר את הדיון בעניין זה לעת רגועה יותר.

ד. ועוד על גמירת דעת

1. נטען על ידי סוקי כי לא היה כל רצון מצידו לרכוש את מניות התובעות בחברת מדיסון, וכי לא היה בכך גם כל הגיון כלכלי, נוכח הסכום שנקבע ואשר היה גדול יותר מהסכום בו נרכשו המניות על ידי התובעות, והעובדה כי התקיימו באותה עת הליכי כינוס נכסים בעניין המלון, הנכס היחיד של חברת מדיסון, בשל חובות גבוהים מאד לבנקים. גם מטעם זה טען סוקי כי לא הייתה גמירת דעת בחתימתו על ההסכם.
2. איני מקבל טענה זו. ראשית, סוקי ידע היטב על מה הוא חותם. שנית, ההסכם לא היה פרי של החלטה עסקית שהתקבלה לאחר בחינה של שווי מניות חברת מדיסון, אלא פרי מו"מ שהתנהל לאחר שלתובעות היו תקופה ארוכה טענות לגבי התנהלותו של המלון והתנהלות סוקי ואחרים, כמו גם טענות לאי המצאת מסמכים שנדרשו. מצב דברים זה הביא לכך שהתובעות דרשו החזר של השקעותיהן, ומכיוון שכנגד השקעותיהן קיבלו הן מניות של חברת מדיסון, אך הגיוני כי ישיבו אותן כנגד החזר ההשקעה. שווי המניות ב-18.4.16 לא היה, אפוא, שיקול או שיקול עיקרי במסגרת ההסכם שנכרת, והסכום הכספי שעמד על הפרק נגזר למעשה מגובה ההשקעה של התובעות. כאן יש להביא גם בחשבון מעורבות זו או אחרת של הרב פינטו בתוכנו של ההסכם, כפי שנקבע לעיל, ואף במעורבות זו היה כדי להשפיע על חתימת ההסכם על ידי סוקי, אפילו אין מדובר בהתנהלות שהגיון כלכלי בצידה.
3. טענה נוספת להעדר גמירת דעת הועלתה על ידי הנתבע נוכח עדותו של עו"ד אבו כי ההסכם נכתב על ידו תוך כ-10 דקות (עמ' 286 ש' 32), וכי שימש כ"קלדנית" ["אני למעשה הייתי כתבנית, ישבתי כמו קלדנית וכתבתי את מה שמישל ובנצי אמרו לי לכתוב..." (עמ' 280 ש' 27-28)]. נטען כי יש בכך כדי להעיד על העדר גמירת דעת, כשמדובר בהסכם ששוויו רב מאד, במיוחד כאשר הסכם הרכישה היה הסכם מקיף, מפורט ומודפס (בהערת אגב אציין כי איני מקבל את טענת הנתבע כאילו 10 דקות הן פרק הזמן שנדרש בבית הרב הן להגעה להסכמות והן לכתיבת ההסכם, שכן עדות עו"ד אבו אליה הפנה הנתבע כראיה לטענה זו אינה תומכת בה).
4. אף טענה זו אין לקבל.

ההסכם אכן נכתב בכתב יד והיה הסכם קצר באורך של פחות משני עמודים (ר' סעיף 44 לעיל), אך אין להשוותו להסכם הרכישה, שהוא למעשה הסכם ניהול של חברת מדיסון, המסדיר את ענייני החברה ובעלי מניותיה. ההסכם מיום 18.4.12, היה הסכם פשוט יחסית, ומשהוסכמה התמורה שתשולם על ידי סוקי, ותנאי התשלום, לא הייתה מניעה להכינו בצורה קצרה ותמציתית, במיוחד לאור הטענות שקדמו להכנת ההסכם (ר' סעיף 106 לעיל).

איני מקבל את הגרסה לפיה עו"ד צחי אבו שימש כ"קלדנית" בלבד, וכי הקשר בין היותו עו"ד לבין כתיבת ההסכם על ידו הוא מקרי.

עיון בלשונו, בתוכנו וכן במבנהו של ההסכם מתיישב יותר עם הגרסה לפיה נוסח הוא על ידי מי שעיסוקו בעריכת דין. כך, הכותרת עם שמות הצדדים ותוספת משמאל של "מצד אחד להלן" ו"מצד שני להלן", סעיפי "והואיל" במבוא להסכם, שימוש במינוח משפטי של "לרכוש את אחזקותיהם" וניסוחים משפטיים נוספים. יש בכך כדי לסתור את הטענה כי העובדה שההסכם נכתב על ידי עו"ד אבו היא מקרית ואינה קשורה למקצועו ומומחיותו.

אף ביטון העיד כי עו"ד אבו הכין את ההסכם כעורך דין (עמ' 109 ש' 13-16), אך חשוב מכך, גם בא כוחו של סוקי כותב במכתבו לעו"ד אבו מיום 17.2.14 (ת/2) כי "ההסכם נוסח ונכתב על ידך, הופקד על ידי הצדדים בידיך הנאמנות..."

בנוסף, עו"ד אבו אף קיבל לידיו את תפקיד החזקת ההסכם בנאמנות, לאור קביעת הצדדים לפיה ההסכם ייוותר בנאמנות, וכתב בדף נפרד הנושא תאריך 18.4.12 אישור בזו הלשון: "אני הח"מ אבו צחי עו"ד מ.ר. 36724 מאשר כי ביום 18/4/2012 נחתם הסכם בין ניסים ביטון ומישל אבידן לבין בן ציון סוקי והוא מוחזק ע"י בנאמנות" (ראה עמוד אחרון לנספח 11 לתצהירי התובעות). גם בחירתו של עו"ד צחי אבו לשמש כנאמן והאישור לכך שההסכם מופקד אצלו בנאמנות שניתן ונחתם על ידו כעו"ד, מאששים את המסקנה לפיה עו"ד צחי אבו ניסח את ההסכם בכובעו כעו"ד, ומחזקים את המסקנה בדבר התוקף המשפטי שהצדדים ביקשו לתת להסכם, שאם לא כן, מדוע היה צריך להחזיקו בנאמנות.

1. טענה נוספת שטען סוקי היא כי ההסכם מכיל מספר הוראות שגויות, ואף בכך יש כדי ללמד על העדר גמירת דעת ותוקף משפטי.

כך, צוין בהסכם כי סוקי מחזיק במניות חברת מדיסון, אך הדבר אינו כך. הוא הדין לגבי הכתוב ב"והואיל" הראשון כי הצדדים הם בעלים במשותף של המלון באמצעות חברת מדיסון,

כן צוין בהסכם כי סוקי ישלם לתובעות 4 מיליון דולר שהלוו לחברה, אלא שלא הייתה כל הלוואה לחברת מדיסון, ואם הייתה –מדוע שסוקי יחזיר אותה.

1. אין בידי לקבל טענות אלה.

באשר לטענה הראשונה:

סוקי מחזיק במניות חברה אחרת (חברת שותפי מדיסון) המחזיקה במניות חברת מדיסון. בהסכם צוין כי סוקי מחזיק במניות של החברה, כשלא צוין שיעור האחזקה או מספר המניות (אף שהיה קו שיועד לכך).

ודאי שיש כאן אי דיוק עובדתי, אך אין הוא מביא למסקנה כי ההסכם נחתם ללא גמירת דעת, וזאת ממספר טעמים: א. סוקי היה בין אלה שמסרו לעו"ד אבו את המידע הדרוש להסכם ואם היה חפץ בכך, היה מתקן את הדרוש. ב. סוקי אינו מחזיק ישירות במניות חברת מדיסון, אך כאמור, מחזיק במניות חברה אחרת המחזיקה במניות חברת מדיסון, כך שמדובר באחזקה בעקיפין, וייתכן שלכך כיוון הכתוב בהסכם. ג. אין כל משמעות לציון השגוי בהסכם לגבי אחזקת סוקי במניות חברת מדיסון, שכן לפי ההסכם סוקי רוכש מניות, ואינו מוכר מניות, כך שאין חשיבות לשאלה אם הוא מחזיק באופן ישיר או עקיף במניות חברת מדיסון.

אותם טעמים תקפים גם לגבי הכתוב בהסכם בדבר בעלות משותפת של הצדדים במלון באמצעות חברת מדיסון.

באשר לטענה השניה, צוין אכן בהסכם כי סוקי ישלם לתובעות 4 מיליון דולר שהלוו לחברת מדיסון, בעוד שאותם 4 מיליון דולר הושקעו בחברה, אלא שאף לטעות זו אין משמעות, מה גם שבמבוא להסכם צוין במפורש כי "...ניסים ומישל השקיעו בחברה סך של 4,000,000$" (ההדגשה שלי – י.ק.).

ה. הטענה בדבר אי הימצאות מניות אצל התובעות

1. סוקי טען כי טעם נוסף לאי היכולת לאכוף את ההסכם הוא מאחר ובידי התובעות אין או לא היו מניות, ומכאן כי לא היה בידיהן לקיים את חלקן בהסכם. וברי כי לא ניתן לדרוש אכיפה חד צדדית, לפיה רק סוקי יקיים את חלקו בהסכם, והתובעות לא יקיימו את חלקן.
2. דין טענה זו להידחות ממספר טעמים:

א. הטענה מהווה הרחבת חזית, שכן לא נטענה בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן. אמנם, בסעיף 35(ג) לתצהיר הנ"ל טען סוקי כי "אין חולק שלא היו לניסים ומישל מניות למכור", ולכן התרתי שאלות לגבי קיומן או אי קיומן של מניות, בחקירתו של מר ביטון (ר' החלטה בעמ' 45 לפרוטוקול), אלא שהדעת נותנת כי סוקי כיוון לכך שלביטון ואבידן אין מניות כיחידים, אלא המניות מוחזקות על ידי התובעות, ונראה כי לכך כיוון סעיף 35(ג) לתצהירו של סוקי. ניתן ללמוד על כך גם מסעיף 35(ד) לתצהירו של סוקי בו נכתב כי "המשיבות לא הלוו שום סכום לחברה" )(ההדגשה שלי – י.ק.). אותו סעיף 35(ד) מתייחס לקטע בהסכם בו נכתב כי מישל וניסים הלוו 4 מיליון דולר לחברה, אך למרות זאת ידע המצהיר לעשות אבחנה בין מישל וניסים לבין התובעות והתייחס למשיבות (התובעות). אוסיף עוד, כי בכותרת ההסכם צוין כי הוא נעשה בין התובעות באמצעות ביטון ואבידן לבין סוקי. כמו כן, צוין כי התובעות יכונו בהסכם "מישל ואבידן". לפיכך, השימוש בדרך הקיצור לפיה ביטון ואבידן מחזיקים במניות אינו גורע מתוקף ההסכם.

ב. שנית ועיקר, הטענה בדבר אי קיום מניות בידי התובעות לא הוכחה. הנתבע הפנה לעמ' 35 ש' 7 בה השיב ביטון "כל עוד היה מניות, הייתי נותן אותם. אבל אין את המניות", וטען כי מדובר בהודאת בעל דין. אלא שמספר דקות לאחר מכן, בעמ' 47 ש' 12 טען ביטון "המניות שלנו עדיין קיימות", ונתן הסבר לגבי מכירת המלון. ניתן להזכיר גם את דברי ביטון בעמ' 34 ש' 18-20 כי "...בהסכם ביום שנחתם היה מניות. ביום גם אחרי שהיה צריך להגיע התשלום הראשון, עדיין היו מניות...".

מכל מקום, ברור שאין להיבנות מדברי ביטון בדבר קיומן או אי קיומן של מניות חברת מדיסון בידי התובעות, כאשר הוא מבסס תשובותיו על מכירת המלון, ומשלא הובאו ראיות כלשהן האם מכירת המלון כללה גם מכירת מניות חברת מדיסון. ודאי שאם היו נמכרות מניות התובעות בחברת מדיסון, היה הנתבע מביא את הראיה הנדרשת לפני בית המשפט. ייתכן שערכן של המניות פחת או אופס עקב מכירת המלון, אך עצם קיומן הוא החשוב לעניין זה.

ג. טעם נוסף ואחרון הוא כי בהסכם צוין כי "הסכם זה יכובד גם אם המלון עוקל או נסגר או כל פעולה אחרת", ואני מקבל את פרשנות התובעות כי משמעות הסעיף היא שהתשלום שעל סוקי לשלם על פי ההסכם, יכובד, גם אם תהיה מניעה כלשהי להעביר את המניות עקב עיקול המלון, סגירתו, או כל פעולה אחרת, שכן פרשנות זו נותנת טעם להכללת סעיף זה בהסכם.

ו. הטענה בדבר אי היכולת להעביר את המניות על פי ההסכם

1. טענה נוספת של הנתבע היא כי לפי פרק 8 להסכם ניהול חברת מדיסון (הוא הסכם הרכישה), כל העברת/מכירת זכויות בחברה, בין אם העברה/מכירה לשותף אחר, ובין אם העברה/מכירה לצד ג' חייבת להתבצע בהתאם להוראות הסכם הניהול. הסכם זה קובע מפורשות זכות סירוב ראשונה, לפיה בטרם יוכלו שותפים בחברת בעלי המלון להציע מניותיהם לצד ג', שומה עליהם להציע את מניותיהם ליתר השותפים, ולקבל תגובתם לכך. כן קובע הסכם הניהול, כי כל פעולה ו/או העברה של מניות בחברת בעלי המלון, שלא בהתאם להוראות הסכם הניהול היא העברה פסולה ובטלה מעיקרה.

לפיכך, טוען הנתבע, כי התובעות לא יכלו להתחייב להעביר את מניותיהן לנתבע, ואינן יכולות לבצע גם העברת מניות בפועל, שכן לא פעלו בהתאם להוראות הסכם הניהול, וטרם התקיימו התנאים המקדמיים הקבועים בו. לכן ההסכם אינו בר אכיפה, שכן התובעות אינן יכולות לקיים את התחייבויותיהן.

1. אף דין טענה זו להידחות.
2. בהחלטה מיום 28.9.14 שניתנה בבקשתן של שתי חברות אמריקאיות להצטרף להליך נקבע כך:

"עיינתי בבקשת הרשות להתגונן ולא מצאתי טענת הגנה של המבקש בדבר יכולתן או אי יכולתן של המשיבות להעביר למבקש את אחזקותיהן במבקשת 2, כטעם לאי ביצוע ההסכם (מיום 18.4.12) על ידו.

מקובל עלי כי פרק 8 להסכם הניהול קובע הוראות שונות לגבי העברת זכויות/מניות במבקשת 2, אך כאמור לא נטענה טענה בעניין זה במסגרת בקשת הרשות להתגונן".

בהחלטות נוספות שניתנה בדיון ההוכחות מיום 1.6.15 לא התרתי שאלות לגבי היכולת להעביר מניות של חברת מדיסון נוכח הטענות לגבי הצורך בקבלת אישורים של חברת מדיסון או של בעלי מניותיה, וזאת מהטעם כי טענה זו לא נזכרה בבקשת הרשות להתגונן כאמור לעיל (עמ' 43, 45).

נוכח האמור לעיל, גם העלאתה של טענה זו בסיכומי הנתבע מהווה הרחבת חזית, ואין להתירה.

1. אוסיף כי מבין הצדדים, סוקי הוא זה הבקי בנושא האישורים הנדרשים לצורך העברת מניות (ר' האמור בסעיף 16 להחלטה מיום 28.9.14), אך הוא לא מצא לנכון להעלות נושא זה בטרם יחתום על ההסכם מיום 18.4.12. מכאן יש להסיק כי לא ראה בנושא זה משום מניעה למתן התחייבות על ידו לשלם 4.5 מיליון דולר עבור המניות.

לכך יש להוסיף כי סוקי הודה בחקירתו שמוטלת עליו חובה לשלם את הסך של 4.5 מיליון דולר אם יימכר המלון (עמ' 248 ש' 27-30), וזאת בלי להתייחס כלל לקושי הנטען בהעברת המניות, כלומר, אין הוא רואה חשיבות כנראה להעברת המניות ולמנגנון שנקבע לצורך זה בהסכם הניהול.

עוד אוסיף, כי מהראיות שנשמעו עלה כי המלון נמכר למר סולי אסא (עמ' 211 ש' 18-20), ואם כך, מדוע לא קיים הנתבע את התחייבותו, אשר לשיטתו קמה עם מכירת המלון?

1. נוכח האמור לעיל, איני רואה גם מקום לקבל את טענות הנתבע בסיכומיו כאילו תביעת התובעות אינה כספית אלא תביעה לאכיפת ההסכם, ולא ניתן לאכוף אותו באופן חד צדדי.

ראשית, אף טענה זו לא נטענה בבקשת הרשות להתגונן ומהווה הרחבת חזית.

בנוסף, נוכח האמור לעיל, די בכך שהתובעות יעשו כל אשר ביכולתן על מנת להעביר את מניותיהן לסוקי, ולצורך זה יחתמו על שטרי העברת מניותיהן בחברת מדיסון לסוקי, ויפקידו אותן בנאמנות בידי בא כוחן, באופן שעם קבלת התשלום של 4.5 מיליון דולר, יועברו שטרי העברת המניות לב"כ סוקי. מכאן ואילך, על סוקי לעשות את הנדרש לצורך קבלת המניות בפועל, ככל שיחפוץ בכך

ז. הטענה בדבר אי חתימת התובעות על ההסכם

1. הנתבע טען כי טעם נוסף לאי תוקפו של ההסכם מיום 18.4.12 קיים בכך שביטון ואבידן חתומים על ההסכם באופן אישי, בעוד שעל מנת לחייב את התובעת 1, נדרשת חתימתו של ביטון בצירוף חותמת התובעת 1 או שמה המודפס, ועל מנת לחייב את התובעת 2, נדרשת חתימתו של אבידן בצירוף חותמת התובעת 2 (נ/3 ו-נ/5). לפיכך, טוען הנתבע כי התובעות אינן חתומות כלל על ההסכם, ולפיכך הוא חסר תוקף.
2. יש לדחות את טענת התובעות כי טענה זו של הנתבע מהווה הרחבת חזית (עמ' 119-120 וסעיף 12 לסיכומים), שכן נטענה היא בסעיף 35(ו) לתצהירו של הנתבע שצורף לבקשת הרשות להתגונן.
3. יש לדחות גם את טענת התובעות בדבר העדר חותמות התובעות על הסכם הרכישה, כעניין שלא הפריע אף פעם לנתבע (סעיף 12 לסיכומים), שכן עיון בהסכם הרכישה מעלה כי על כל עמוד ועמוד שבו מצויה חותמתן של שתי התובעות בצירוף חתימה, ובעמוד האחרון להסכם הרכישה מופיעה חתימה על גבי שמן המודפס של החברות.
4. עם זאת, יש לדחות טענה זו של הנתבע לגופה. עסקינן בהסכם שנעשה בין התובעות לבין הנתבע. הדבר עולה מפורשות מכותרת ההסכם. עוד גילו הצדדים את דעתם בכותרת ההסכם כי התקשרות התובעת 1 בהסכם נעשית באמצעות ביטון, והתקשרות התובעת 2 בהסכם נעשית באמצעות אבידן. הצדדים אף קבעו בכותרת ההסכם כי התובעות מכונות בהסכם "מישל וניסים", דהיינו בשמותיהם הפרטיים של אבידן וביטון.

אין גם מחלוקת, לפי נ/3 ונ/5, כי ביטון הוא מורשה החתימה של התובעת 1 ואבידן הוא מורשה החתימה של התובעת 2.

עוד יש לזכור כי עסקינן בשתי תובעות שהן חברות משפחתיות, וכי ביטון מנהל את התובעת 1 ואבידן מנהל את התובעת 2 (עדות ביטון בעמ' 33 ש' 2-5; עדות אבידן בעמ' 136 ש' 3-10).

בנסיבות אלה, כאשר מורשי החתימה של התובעות, בעליהן ומנהליהן חתמו על ההסכם והסכימו לו, והצדדים הסכימו כי ההסכם ייחתם באמצעותם, הפגם של העדר חותמת של כל אחת מהתובעות הוא פגם טכני, הניתן לתיקון ויש לקבוע שההסכם מחייב את שתי התובעות. קביעה זו הייתה נקבעת בנסיבות הנזכרות לעיל, לא רק מקום שהנתבע טוען כי ההסכם אינו מחייב את התובעות בשל העדר החותמת, אלא גם אם מי מהתובעות הייתה מנסה להתנער ממחויבות לפי ההסכם בטענה כי לא חתמה עליו או כי הוא אינו מחייב אותה (למרות חתימתו של מורשה החתימה) בשל העדר חותמת החברה.

1. יש להוסיף כי מדובר בהסכם המיטיב עם התובעות, שכן אף הנתבע טוען כי שווי המניות שעל התובעות להעביר לו לפי ההסכם נמוך מהתמורה שעליו לשלם להן לפי ההסכם.

בנוסף, התובעות הראו בהתנהלותן לאחר חתימת ההסכם כי הן מחויבות בו, ואף התביעה הוגשה על ידן נגד הנתבע, על בסיס ההסכם והוראותיו.

אף באמור לעיל יש כדי ללמד כך שההסכם מחייב את התובעות.

טענה לפיה היה על התובעות לפנות לבוררות בגין טענותיהן נגד סוקי

1. הטענה לפיה יש לעכב את ההליכים עקב הסכם בוררות נטענה על ידי הנתבע בשלב מוקדם יחסית של ההליך ונדחתה בהחלטה מפורטת מיום 28.9.14.

סיכום

1. דין התביעה להתקבל כאמור לעיל. התובעות תבעו סך של 16,000,000 ₪, מעט פחות מסכום ההמרה לשקלים של 4.5 מיליון דולר לפי השער היציג שהיה ידוע ב-8.5.13, מועד הגשת התביעה (3.56 ₪ לדולר). התובעות עתרו גם לחייב את הנתבע בסך הנ"ל "בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל בהתאם לקבוע בהסכם (קרי ריבית שנתית של 10%)". דא עקא, ההסכם מקנה לתובע זכות לריבית שנתית של 10% רק על הסכום של 100,000$, ונקבע בו במפורש כי הסך של 4,000,000 דולר לא יישא ריבית. התובעות לא עשו בתביעתן ובסיכומיהן אבחנה כאמור לעיל בין הסכומים השונים, לעניין תוספת הריבית, ולפיכך, יזוכו בריבית והפרשי הצמדה כחוק על מלוא הסכום הנתבע, ולא תיפסק להן הריבית ההסכמית שנתבעה על ידן.
2. אשר על כן תביעת התובעות מתקבלת, ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות באמצעות בא כוחן את הסך של 16,000,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (8.5.13) ועד התשלום בפועל, את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 400,000 ₪.

חיוב הנתבע בתשלום הסך של 16,000,000 ₪ ייכנס לתוקפו ביום בו ימסור ב"כ התובעות לב"כ הנתבע הודעה בכתב כי התובעות הפקידו בידיו בנאמנות שטרי העברת מניות מקוריים חתומים על ידן, לפיהם מועברות מלוא מניותיהן בחברת MADISON HOTEL OWNERS LLC לידי התובע, בצירוף כתב הוראות בלתי חוזרות חתום על ידי כל אחת מהתובעות המופנה לב"כ התובעות, לפיו עליו להעביר את שטרי המניות הנזכרים לעיל לידי ב"כ הנתבע מייד לאחר שישולם לידיו על ידי הנתבע או מי מטעמו עבור התובעות סך של 16,000,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כפי שנקבע בפיסקה הראשונה לעיל, וכן יצרף להודעתו העתקים שלא לשימוש של שטרי העברת המניות ושל כתב ההוראות הבלתי חוזרות.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ו, 14 יוני 2016, בהעדר הצדדים.