הבקשה וטענות הצדדים

1. לפני בקשה לביטול צו איסור דיספוזיציה/הגבלת שימוש (Mareva) (להלן: "הצו").

2. ביום 7.9.14 ניתן צו האוסר על המבקש להימנע מכל דיספוזיציה בזכויותיו ו/או מניותיו המוחזקות במישרין ו/או בעקיפין בחברה זרה בשם US Suite LLC (להלן: "חברת Suite", ו/או בחברה נוספת ששמה "440 West 41^st Street LLC" (להלן: "חברה 440").

3. הצו ניתן במסגרת תביעה בסך 16 מיליון ₪ שהוגשה על ידי המשיבות נגד המבקש בחודש מאי 2013, המבוססת על הסכם שנערך ונחתם באשדוד ביום 18.4.12 בבית הרב פינטו, לפיו ירכוש המבקש את אחזקותיהן של המשיבות בחברה אמריקאית שבבעלותה מלון בשם "מדיסון" בניו יורק, ארה"ב (להלן: "מלון מדיסון"), תמורת 4.5 מיליון דולר. המשיבות טוענות כי המבקש הפר את ההסכם.

4. בבקשתן למתן הצו, שהוגשה בחודש ספטמבר 2014 טענו המשיבות כי המבקש מחזיק בשליש מהמניות בחברת 440, וכי חברת 440 מחזיקה ב-30% מהמניות של חברת Suite, שבבעלותה מלון דירות הממוקם ב-440 West 41^st Street, במנהטן, ניו יורק.

עוד טענו המשיבות לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה, להעדר נכסים של המבקש בישראל, באופן שיכביד על ביצוע פסק הדין שיינתן לזכותן, ככל שיינתן, ולכך שמאזן הנוחות נוטה לטובתן.

5. בבקשתו לביטול הצו אישר המבקש את ההחזקות במניות החברות הנזכרות לעיל, וטען כי לאור מבנה החזקות זה, אין לו זכויות בחברת Suite, אלא באמצעות אחזקת חברת 440 בשיעור 30%, שהיא ישות משפטית נפרדת ועצמאית, כאשר המבקש עצמו הוא בעל מניות מיעוט בלבד בשיעור 33.33% בחברת 440. לכן, אין למבקש יכולת לאכוף את הצו הזמני בחברת Suite, והוא גם מעמיד אותו במצב בו הוא עלול להפר את הסכם הניהול של חברת 440.

עוד נטען כי הצו מסב נזקים ליתר השותפים בחברת 440 וכמו כן למבקש מבחינת תדמית ומוניטין.

כן נטען כי לצו אין משמעות אפקטיבית, אלא שהוא גורם להפרעה בהליכים המשפטיים בארה"ב המתקיימים לגבי המלון שבבעלות חברת Suite, שמכירתו מתחייבת נוכח הימצאותו בהליכי חדלות פרעון. הפרעה זו נגרמת לטענת המבקש בשל מעורבותו של תומר שוחט (להלן: "שוחט"), שקשור להליך המשפטי בארה"ב ושם לו מטרה לסכל את הליך מכירת המלון. הצו יכול להביא לנזקים של עשרות מיליוני שקלים.

בנוסף, נטען לשיהוי ניכר שכן הבקשה הוגשה רק כ-15 חודש לאחר הגשת התובענה, כאשר המשיבות יודעות על קיומה של חברת Suite ועל האחזקות בה עוד משנת 2009. לאור זאת, אין יסוד לטענת המשיבות לחשש כי יעמדו בפני שוקת שבורה, שכן אילו היה חשש כזה, היו מגישות את הבקשה ביחד עם הגשת התביעה.

אחרון נטען לחוסר תום לב של המשיבות בכך שציינו בפני בית המשפט כי המידע אודות אחזקות המבקש נודע להן רק בעקבות הגשת תצהירי המבקש ושוחט בחודש יולי 2014 בהליך המתנהל בארצות הברית, בעוד שידעו על כך עוד משנת 2009, וכן הסתירו את טיב יחסיהם עם שוחט, הימצאותן בקשר עימו מזה זמן רב, ואת שיתוף הפעולה ביניהם כדי להפעיל לחץ על המבקש.

6. בתגובתן טענו המשיבות כי עצם העובדה שהמבקש לא הצביע על נכסים נוספים שבבעלותו מצדיקה הותרת הצו בעינו, שכן המניות לגביהן ניתן הצו הן הנכס היחיד שלו.

המשיבות טענו כי אין קשר בין ההליכים המתנהלים בארה"ב בהם מעורבים שוחט והמבקש לבין ההליך שבכותרת, וכי גם אם החליט שוחט לסייע למשיבות בתביעתן נגד המבקש, שכן כמו המשיבות, אף הוא נפגע מהמבקש, אין בכך כדי לפגוע בזכות המשיבות לכך שהצו ייוותר על כנו.

עוד טענו המשיבות כי אין בסיס לטענות המבקש לגבי נזקים הנגרמים לו עקב מתן הצו.

לעניין טענת השיהוי טענו המשיבות כי סוגיית היתר ההמצאה מחוץ לתחום הסתיימה רק ביום 19.1.14, כשבית המשפט דחה את הבקשה לביטול היתר ההמצאה. כן טענו כי רק מתצהירי המבקש ושוחט מחודש יולי 2014 שצורפו לבקשה, למדו המשיבות על מבנה האחזקות של החברות, שלא היה ידוע למשיבות קודם לכן, ולא הייתה בידיהן ראיה לאחזקות המבקש במניות מי מהחברות. נוכח כך, דחו המשיבות גם את טענות המבקש לחוסר תום לב.

המשיבות דרשו גם לחקור את המבקש על תצהירו.

7. בתשובה לתגובה טען המבקש כי בידי המשיבות הבטוחה האפקטיבית ביותר, הלא היא המניות נשוא ההליך העיקרי המוחזקות על ידם ואשר היו אמורות להיות מועברות למבקש תמורת תשלום ה-4.5 מיליון דולר, ולפיכך שוויין לפי המשיבות הוא סכום התביעה.

8. בדיון שהתקיים ביום 15.1.15 נחקרו המצהירים משני הצדדים (המבקש ומר נסים ביטון, מנהל המשיבה 1), ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם.

לאחר מכן ביקשו הצדדים שהות של 7 ימים על מנת להידבר ולהגיע להסכמות לגבי הבקשה, אך משהתקבלה אתמול הודעה כי לא הושגה הסכמה, יש ליתן את ההחלטה בבקשה.

דיון והכרעה

9. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי הסעד שהתבקש לגבי המניות מתאים לצו מסוג Mareva המוסדר בתקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). מדובר בצו in personam בעל תחולה עולמית, שניתן להוציאו נגד אדם הכפוף לסמכות שיפוט בית המשפט , אך עיקר נכסיו נמצאים מחוץ לישראל, ולפיכך צו עיקול "רגיל" לא יוכל להבטיח את אפשרות מימוש פסק הדין לכשיינתן [רע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'ראר – תאגיד חוץ נ' קטב, פ"ד נז(6) 1 (2003)].

10. בעניין התנאים למתן הצו נקבע בפסק הדין הנ"ל כך:

"התנאי המקדמי הוא כמובן שהאדם שכלפיו מכוון הצו יהיה כפוף לסמכות השיפוט של בית-המשפט הישראלי מוציא הצו. התנאים האחרים מנויים בתקנה עצמה. ראשית, מחילה התקנה עצמה את התנאים הכלליים למתן סעד זמני בהפנותה לסימן א' לפרק כ"ח לתקנות, שעניינו סעד זמני. בתקנה 383 נדרשות גם ראיות מהימנות לכך שאי-מתן הצו יכביד על אפשרות ביצוע פסק-הדין. לדעתי, בשוקלו התקיימות של תנאי זה על בית-המשפט לבחון אם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על-מנת להבטיח את קיומו של פסק-דין לכשזה יינתן. אם אכן די בנכסי הנתבע שבתחום השיפוט, אין צורך בהוצאת צו בעל תחולה מחוץ לתחומי השיפוט, שהוא צו יוצא-דופן" (שם, עמ' 7-8).

11. הוברר מעדות המבקש עצמו כי אין לו נכסים בישראל (עמ' 6 ש' 19-20), ואילו בארצות הברית, המדינה בה הוא מתגורר, כל רכושו הוא המניות הנ"ל וכן מחצית זכויות הבעלות בדירה המשותפת לו ולרעייתו (עמ' 6-9). דירה נוספת של המבקש נמכרה על ידו לפני כ-3 שנים (עמ' 8 ש' 17-24).

הוברר גם כי כאשר הצהיר המבקש לפני זמן לא רב, ביום 25.11.13, בתצהיר שניתן על ידו (מש/1), כי הוא בעלים של מספר נכסי נדל"ן מניבים בארה"ב, התכוון הוא רק לאחזקתו בשליש ממניות חברת 440 (המשקפת בשרשור החזקה של 10% ממניות חברת Suite שבבעלותה מלון מטרו), והסביר כי המלון מחולק למספר שטחים, מלון, דירות, שטח מסחרי, ולכך התכוון בתצהירו. בעניין זה אציין רק כי תשובתו זו של המבקש מעוררת תמיהה מסוימת, הן מאחר שציין בתצהירו "מספר נכסי נדל"ן", והן מאחר שמלון מטרו נזכר באותו סעיף בתצהיר, אך אין צורך להעמיק בכך חקר נוסף לצורך בקשה זו.

בהינתן האמור לעיל, דהיינו העדר רכוש בישראל, ולמעלה מן הצורך, רכוש מועט יחסית בחו"ל, לדברי המבקש עצמו, לית מאן דפליג, כי התקיים התנאי לפיו אי מתן הצו יכביד על אפשרות ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן פסק דין לזכות המשיבות, וזאת בהתחשב גם בסכומה הגבוה של התביעה.

12. אין ולא יכולה להיות גם מחלוקת כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המבקש, במידה הנדרשת לפי תקנה 362(א) לתקנות. הדברים עולים מהחלטה קודמת שניתנה על ידי בית המשפט בבקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום (סעיף 11 לאותה החלטה), וגם מסיכומי ב"כ המבקש (עמ' 14).

13. גם מאזן הנוחות נוטה במקרה זה לטובת המשיבות. הנזקים הנטענים על ידי המבקש, לא נתמכו באסמכתאות מתאימות, ונותרו בגדר אמירות בעלמא. המבקש עצמו ציין כי אינו מעוניין למכור בשלב זה את המניות (עמ' 7 ש' 10-11). גם הטענה כאילו הצו מונע מכירת המלון שבבעלות חברת Suite בהליך משפטי המתנהל בארה"ב לא גובתה בראיות כלשהן. יתרה מכך, בהמשך תינתן הבהרה לגבי תחולת הצו על מניות חברת Suite, כשגם בהבהרה זו יהיה כדי להקל. ואחרון, ככל שיתברר בפועל כי הצו מקשה על מכירה כאמור, תמיד ניתן יהיה לפנות לבית המשפט בבקשה להמיר את הצו על נכס אחר, כגון כספים שיתקבלו, בהנחה שהדבר ניתן לביצוע.

מנגד, הנזק שייגרם למשיבות אם יבוטל הצו, נראה גבוה ביותר, נוכח הנתונים שנזכרו לעיל לגבי רכושו של המבקש.

14. איני מקבל את טענת המבקש כי בידי המשיבות קיימת בטוחה טובה בדמות המניות שאמורות היו להעביר למבקש כנגד תשלום הסך של 4.5 מיליון דולר (מדובר בחברה שבבעלותה מלון מדיסון בניו יורק), שכן על-פי הנטען בסעיף 18 לתצהיר שצורף לבקשה, מלון מדיסון נקלע להליך של הקפאת הליכים עקב חובות שנצברו לטובת בעלי משכנתאות, מונה לו נאמן, והמלון נמכר ב-14.8.13. המבקש לא חלק על האמור לעיל בתצהירו שצורף לבקשת הביטול.

14. נקודה עיקרית שהעלה המבקש בטיעוניו הוא נושא השיהוי בהגשת הבקשה.

לדבריו, ידעו המשיבות מזה זמן רב (2009) על אחזקות המבקש במניות נשוא הצו, ומשהגישו את בקשתם רק בספטמבר 2014, כ-15 חודשים לאחר הגשת התביעה, קיים כאן שיהוי ניכר שיש בו כדי להביא לדחיית הבקשה.

15. השיהוי הוא אחד השיקולים בדבר מתן או אי מתן סעד זמני שהתבקש. הגם שהובעה דעה כי אין מקום לשקול שיקול זה במסגרת בקשה לעיקול זמני, בשל כך שאין מדובר בסעד שביושר [ר' למשל, ת"א (מחוזי י-ם) 1662/96 פז חברת נפט בע"מ נ' ביטון (21.12.99); בש"א (מחוזי חיפה) 13540/00 לניר נ' רוור (21.11.00)], הדעה הרווחת יותר היא כי גם במסגרת בקשה לסעד זמני של עיקול יש לשקול שיקול זה (ר' למשל, בש"א (מחוזי ת"א) 17446/08 בית ארלוזרוב חברה בע"מ נ' לוי (3.7.09), ולו מאחר שההשתהות בהגשת בקשת העיקול יש בה כדי להצביע על כך, שמבקש הסעד לא ראה דחיפות בכך, ומכאן כי החשש להכבדה על ביצוע פסק הדין הוקהה.

הבאתי דברים אלה לגבי עיקול, שכן צו מרווה קרוב במהותו לצו העיקול, ונדרש רק מקום בו לא יצלח צו עיקול "רגיל".

עדיין, אני סבור שחשיבות רבה יותר נודעת לשיהוי לגבי בקשות לסעדים זמניים מסוג צווי מניעה וצווי עשה, בהם מתבקשים צווים למניעת פעולות או לעשיית פעולות. משמעות השיהוי שם רבה יותר, ומרבית פסיקת בית המשפט העליון בעניין שיהוי בסעדים זמניים נסבה על סעדים מסוג צווי מניעה וצווי עשה כנזכר לעיל.

16. מקובלת עלי טענת המבקש כי שיהוי בסדרי גודל של שנה ולמעלה מכך נחשב בדרך כלל לשיהוי משמעותי, והדברים באו לידי ביטוי גם בפסיקת בית המשפט העליון, כגון בעניין רע"א 920/05 חסין אש תעשיות בע"מ נ' קוניאל אנטוניו (ישראל) בע"מ (28.3.05), שם נקבע כי שיהוי של שנה בהגשת התביעה והבקשה לסעד זמני (צו מניעה זמני באותו מקרה) הוא משמעותי ביותר ומצדיק דחיית הבקשה.

17. עם זאת, מבחינת הבקשה שלפני, באתי לכלל מסקנה כי אין בטענת השיהוי כדי להביא לביטול הצו שניתן, וזאת מהטעמים הבאים:

א. לא השתכנעתי מהפן העובדתי כי הנתונים המלאים המאפשרים הגשת הבקשה לצו מרווה היו בידי המשיבות מזה זמן רב. המשיבות טענו כי למדו על האחזקות של המבקש במניות מתצהירו של המבקש ומתצהירו של שוחט, אשר הוגשו בחודש יולי 2014, בהליך המתנהל בבית המשפט בניו יורק. תצהירים אלה נוקבים אכן באחזקות אלה.

המבקש טען כי המשיבות יודעות זמן רב על אחזקות אלה, והביא לראיה עדות של שוחט מיום 11.9.14 בהליך בניו יורק, בה מסר כי הוא מכיר את מר ביטון, המצהיר מטעם המשיבות, עקב פניה של ביטון אליו, שנעשתה, כך הוא חושב, בשנת 2013. ביטון מצידו העיד כי לא הכיר את שוחט בשנת 2013, וכי דיבר איתו לראשונה בחודש מאי 2014 (עמ' 5). בעניין זה אין מקום לקבוע מסמרות לטובת גרסה זו או אחרת, גם מכיוון שבעדותו בהליך בניו יורק, הוסיף שוחט מייד לאחר התשובה שניתנה על ידו, כי הוא אינו בטוח מתי פנה אליו ביטון.

ב. המשיבות אישרו כי ידעו על חברת 440, בחודש אפריל 2013, לפני הגשת התביעה, אך טענו כי לא ידעו על רמת האחזקות של המבקש בחברה זו, וכי היה עליהן להציג לפני בית המשפט מסמך שיראה מה זכויות המבקש. מסמך זה הגיע אליהן רק בדמות התצהירים של המבקש ושל שוחט מחודש יולי 2014.

איני רואה בטענה זו טענה מופרכת. כאשר מתבקש צו מרווה, ובמיוחד בצו מסוג זה, על בית המשפט להשתכנע בקיומם של הנכסים לגביהם מתבקש הצו, וסברתן של המשיבות כי בית המשפט לא יסתפק בהצהרה גרידא, אינה נטולת סבירות.

ג. השיהוי הינו רק אחד השיקולים הנשקלים במסגרת בקשה זו. אמנם, לעתים, די בשיהוי כשלעצמו, אפילו לא גרם נזק לצד שכנגד, כדי להביא לדחיית הבקשה לסעד זמני (רע"א 8630/05 ניר שיתופי אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (10.4.07). ואולם, בענייננו, כל השיקולים האחרים נוטים באופן מובהק לטובת המשיבות, כפי שנסקר לעיל, וגם אם הייתה מתקבלת טענת השיהוי, לא היה בה לפיכך כדי להטות את הכף לזכות המבקש.

18. באשר לטענה בדבר חוסר תום לב של המשיבות, נגזרת היא מטענת השיהוי, ומשלא התקבלה טענת השיהוי, אין לקבל גם את טענת חוסר תום הלב שנטענה על ידי המבקש.

19. בהינתן כל האמור לעיל יש לדחות את הבקשה לביטול הצו.

20. עם זאת, יש ליתן הבהרה לצו. הוברר כאמור כי המבקש אינו מחזיק באופן ישיר במניות חברת Suite, אלא רק בשרשור באמצעות מניותיו בחברת 440. לא רק זאת, אלא שאותו שרשור מלמד על החזקה בעקיפין של 10% בלבד ממניות חברת Suite (ואפילו עם שותפיו לחברת 440, אין אחזקות חברת 440 בחברת Suite עולות על 30%). נוכח כך, מקובלת עלי טענת המבקש כי אין מקום ליתן נגדו צו המתייחס למניות חברת Suite, שכן אין ביכולתו לבצע או לאכוף צו זמני המתייחס למניות חברת Suite.

21. אשר על כן אני מבהיר/מתקן את הצו שניתן ביום 7.9.14, באופן שצו זה מורה לבן ציון סוקי להימנע מכל דיספוזיציה בזכויותיו ו/או מניותיו בחברת 440 West 41^st Street LLC בניו יורק, זאת ולא מעבר לכך.

צו זה בא במקום הצו שניתן ביום 7.9.14.

22. נוכח דחיית בקשת המבקש לביטול הצו מחד, אך קבלת טענתו האחרונה דלעיל מאידך, איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ה, 27 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.