<#2#>

פתח דבר

1. עניינה של החלטה זו הוא הכרעה בטענת הנאשם 2 (להלן: "הנאשם"), בדבר היעדר קבילות הודאה שמסר ביום 27/6/2013 (ת/49) (להלן: "ההודאה"). ההודאה נמסרה במהלך חקירה שבה היו מעורבים החוקרים אליעזר צמח, חוקר ביחידה הכלכלית (יאל"כ) שהיא חלק מיחידת לה"ב 433 במשטרת ישראל (להלן: "החוקר צמח") ואביב כהן (להלן: "אביב" או "החוקר אביב"), ראש מדור חקירות מס ערך מוסף, וראש צוות החקירה המיוחד שהוקם לצורך חקירת הפרשה (להלן:"הצח"מ").

כתב האישום

1. בכתב האישום מתוארת בפרשייה רחבת היקף, במסגרתה מיוחסות לנאשם, בין היתר, עבירות של הלבנת הון בסכום של כ- 230 מיליון ₪, סיוע לאחר להתחמק מתשלום מע"מ בסכום של כ-77 מיליון ₪ ועבירות מס נוספות.

בקליפת אגוז, מואשם הנאשם, יחד עם 2 נאשמים נוספים (להלן: "הנאשמים") ו-7 חברות (להלן: "החברות"), בכך שקשרו קשר על מנת למכור בישראל ללא תיעוד, זהב ("שחור") שמקורו ברשות הפלסטינאית ובמקומות אחרים.

על פי כתב האישום, אחד, סמואל כוכב (להלן: "כוכב"), רכש את "הזהב השחור" לשם מכירתו בישראל. הנאשמים רכשו מכוכב את "הזהב השחור" ומכרו אותו ללקוחותיהם - יצואני זהב מישראל למדינות שונות. על מנת לאפשר החדרת "הזהב השחור" לשוק המקומי, קנייתו על ידי החברות, מכירתו ויצואו, ובמטרה להתחמק מתשלום מע"מ ומס הכנסה, קשרו הנאשמים קשר עם כוכב לביצוע תוכנית עבריינית ליתן כסות חשבונאית פיקטיבית, לצורך יצירת מצג כוזב בדבר התנהלות לגיטימית כביכול של הסחר ביניהם, ובמסגרתה קשרו קשר להוצאת חשבונית מס על שם אחרים, מבלי שאלה ביצעו את העסקאות המתוארות בהן.

הראיות

1. לצורך בירור טענת הנאשם, התנהל משפט זוטא.

מטעם התביעה העידו החוקרים צמח ואביב והוגשו לבית המשפט, בין היתר, תקליטורים שבהם תועדה החקירה, שבמהלכה נגבתה ההודאה (ת/48) ותמליל ההודאה (ת/49).

מטעם ההגנה העיד הנאשם בלבד.

השתלשלות עובדתית

1. להלן תפורט ההשתלשלות העובדתית, כפי שהיא עולה מהראיות שהוגשו במסגרת משפט הזוטא:
2. ביום 17/6/2013 – יום למחרת מעצר הנאשם והפיכת החקירה לגלויה – פנה, טלפונית, ב"כ הנאשם, עו"ד אלברט הראל, לאביב ומסר לו כי הנאשם מוכן להיות "עד מדינה". בעקבות פניה זו, החל משא ומתן עם הנאשם לבחינת אפשרות זו (ת/50).
3. ביום 19/6/2013 הודיעו אביב וב"כ של הנאשם, עורכי הדין הראל ומעוז, לנאשם, על ביטול המשא ומתן עמו לבחינת אפשרות חתימת הסכם "עד מדינה" עמו וכי חקירתו תימשך כרגיל. זאת, לאחר שגורי התביעה התרשמו כי הנאשם אינו מוסר את כל הידוע לו ביחס לעבירות המיוחסות לו ולאחרים במסגרת הבקשה (ת/51).
4. ביום 21/6/2013 – לאחר דיון בבית המשפט המחוזי בעניינו של הנאשם – פנו הנאשם וב"כ לחוקר וטענו כי הם מוכנים לחדש את המשא ומתן לבחינת אפשרות חתימת הסכם "עד מדינה" עם הנאשם. בעקבות זאת, פנה מיידית החוקר לאביב ואף ב"כ הנאשם, עו"ד מעוז, פנה ישירות לאביב וחזר על בקשה זו לפתוח במשא ומתן (ת/54).
5. ביום 27/6/2013 נחקר הנאשם משך כשעה ו-55 דקות, בחדר ממ"ד המצוי בתחנת המשטרה, והמשמש, בין היתר, כחדר היוועצות של נחקרים עם עורכי דינם (להלן: "הממ"ד"). במסגרת החקירה מסר הנאשם את ההודאה.

תחילה, נוהלה החקירה על ידי החוקר צמח. בהמשך נכנס אביב לממ"ד ולבקשת הנאשם, נותר אביב בגפו עם הנאשם.

כעבור מספר דקות, שב החוקר צמח לממ"ד.

בטרם יציאתו מהממ"ד, הורה אביב להעביר את הנאשם לחקירה בחדר אחר.

לבקשתו, המתין הנאשם לב"כ, עו"ד הראל, בטרם הועבר לחדר החקירה.

בזמן ההמתנה, נותר הנאשם בממ"ד עם החוקר צמח.

1. ביום 5/7/2013 פנה עו"ד הראל לחוקר אביב ומסר לו כי הנאשם מסכים שיוטל עליו עונש של 2.5 שנות מאסר, בתמורה למסירת כל המידע הידוע לו. בתגובה, הסביר החוקר אביב כי מדובר בעסקה של "עד מדינה" וכי המדינה לא תסכים לעסקה במסגרתה יוטלו על הנאשם פחות מ-3 שנות מאסר. לדברי עו"ד הראל, הנאשם הסכים לתנאי זה, אך בסופו של דבר, לאחר היוועצות עם הפרקליטים, הוחלט על ידי המאשימה שלא להמשיך במשא ומתן עם הנאשם, ולהחזירו להמשך חקירה (ראו מזכר שערך אביב - ת/53).

תמצית טענות הנאשם

5. לטענת הנאשם, ההודאה אינה קבילה בגין פיתוי והשאה, שהופעלו כלפיו על רקע קיומו, של משא ומתן בין הצדדים להקניית מעמד של עד מדינה לנאשם, בעת גביית ההודאה, וכן בשל אמצעים פסולים ותחבולה לא הוגנת, שהופעלו כלפי הנאשם. לשיטת ההגנה, ניתן ללמוד על כך, בעיקר, ממיקום גביית ההודאה, בממ"ד, ומהעמימות שבה נקטו החוקרים במכוון ביחס למהות ההליך - תשאול או חקירה.

על פי הטענה, האינדיקציות בעטיין סבר הנאשם שהוא מוסר את ההודאה במסגרת הליך של משא ומתן הן: מיקום גביית ההודאה – בממ"ד שבו התקיימו כל הליכי המשא ומתן עמו; זהות החוקר, אביב, שהנאשם ראה בו דמות מפתח למשא ומתן; סברת הנאשם שקיימת אפשרות, ולו קלושה, שיהפוך לעד מדינה; אי ידיעת הנאשם על יוזמת בא כוחו לפתיחה במשא ומתן; הימשכות המשא ומתן בין התאריכים 21/6/2013 ל- 5/7/2013; הימנעות החוקרים משימוש בהודאה בהמשך החקירה;

לחילופין, אף אם תידחה טענה העובדתית ליוזמת המשא ומתן, וייקבע שהנאשם הציע במהלך גביית ההודאה את האפשרות שהוא יהפוך לעד מדינה, אין בכך כדי להביא אוטומאטית לדחיית טענתו בדבר קבילות ההודאה, שכן על פי הפסיקה, "מבחן היוזמה" אינו מבחן בלעדי.

קבילות הודיית חוץ של נאשם – הכלל

6. סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע, בין היתר, כי הודיית חוץ של נאשם תהיה קבילה אם "בית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון".

נטל ההוכחה לכך שההודאה הייתה חופשית ומרצון מוטל על התביעה, ועליה להוכיח זאת ברמה של "מעבר לכל ספק סביר". כל ספק ישמש לטובת הנאשם.

7. מסגרת הדיון במשפט ה"זוטא", הבוחן את קבילות הודאת חוץ של נאשם, נקבעת בהתאם לנימוקי ההתנגדות שהעלתה ההגנה כלפי ההודאה בשלב המענה לכתב האישום. הנאשם לא יורשה להוסיף טעמי התנגדות בשלב מאוחר יותר של משפט הזוטא (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמודים 120-121).

מן הכלל אל הפרט

8. לאחר שבחנתי את ההודאה, את מכלול העדויות והראיות שהובאו במסגרת משפט הזוטא, את טיעוני הצדדים ופסיקה רלבנטית, הגעתי לכלל מסקנה, שהתביעה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, שלא נפל פגם ברצונו החופשי של הנאשם בעת מתן ההודאה, וכי דין כל טענות ההגנה, ביחס לקבילות ההודאה, להידחות.

להלן יידונו טענות ההגנה כסדרן.

קיומו של משא ומתן לחתימת הסכם "עד מדינה" עם הנאשם

9. עיון בהודאה מעלה כי קיימות מספר אינדיקציות המצביעות על כך שההודאה לא נמסרה במסגרת משא ומתן בין הצדדים לבחינת אפשרות מתן מעמד של "עד מדינה" לנאשם, וכי אף הנאשם, סובייקטיבית, לא סבר כך.

מסקנתי זו מבוססת על מספר טעמים, ובעיקר, אזהרת הנאשם בפתח החקירה שבמסגרתה נגבתה ההודאה; הבהרות מפורשות חוזרות ונשנות של החוקר צמח לנאשם, במהלך גביית ההודאה, כי אין מדובר בהליך של משא ומתן; הצעות חוזרות ונשנות של הנאשם לחוקרים לבחון אפשרות שיינתן לו מעמד של "עד מדינה", ובחירת הנאשם, באופן מושכל ונשלט, את תוכן המידע שמסר ואת עיתוי מסירת הדברים במהלך החקירה, באופן שאינו מתיישב עם הטענה שסבר כי באותה עת מתנהל בין הצדדים משא ומתן.

להלן יפורטו אינדיקציות אלה.

אזהרת הנאשם

10. כבר בתחילת גביית ההודאה, הזהיר החוקר צמח את הנאשם - "...אני מבחינתי כשוטר, אני מחויב להגיד לך שאתה לא חייב להגיד לי שום דבר, כל מה שתאמר לי עשוי לשמש ראיה כנגדך, הימנעות מלהשיב על השאלות יכול לחזק את ראיות נגדך. אתה יכול להיוועץ בעורך-דין הזכויות שלך עומדות כמו שהיו בחקירה הקודמת..." (תמליל הודאת הנאשם, ת/49, עמוד 3, שורות 37-39; עמוד 4, שורות 1-2).

יש בעצם אזהרת הנאשם בפתח המפגש בינו לבין החוקר צמח, ובתוכן האזהרה, כדי לחזק את האפשרות שמדובר בחקירה ולא בתשאול או במשא ומתן.

הבהרות מפורשות של החוקרים שאין מדובר בהליך של משא ומתן, היעדר מחאה של הנאשם וניסיונות חוזרים שלו לשכנע את החוקרים לפתוח במשא ומתן

11. במהלך גביית ההודאה הבהירו החוקרים לנאשם, שוב ושוב, כי הסתיים המשא ומתן בין הצדדים וכי לא עומדת יותר על הפרק אפשרות הקניית מעמד של עד מדינה לנאשם. למרות זאת, בשום שלב, לא מחה הנאשם, ולו פעם אחת, בפני מי מהחוקרים, כי ברגעים אלה ממש, של גביית ההודאה, מתקיים הליך משא ומתן, כפי שהיה מצופה ממנו, אילו שיקפה טענתו בפני בית המשפט את המציאות. ההיפך הוא הנכון. מצפיה בתיעוד החקירה (ת/48), עולה כי אובייקטיבית הנאשם הוא זה שהציע, ביוזמתו, שוב ושוב, לחוקרים, את עצמו כ"עד מדינה".

המסקנה המתבקשת מיוזמות חוזרות אלה של הנאשם, היא כי אף סובייקטיבית, הנאשם הבין וידע, שנכון לאותה עת, מבחינת החוקרים, נסתם הגולל על אפשרות הפיכתו ל"עד מדינה". התמונה המתקבלת משרשרת ניסיונותיו של הנאשם לשכנע את החוקרים, היא שעל רקע הבנתו המתוארת, ניסה הנאשם, שוב ושוב, להתניע מחדש את המשא ומתן.

להשקפתי, מדובר באינדיקציה מובהקת ובעלת משקל משמעותי, שיש בה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענת הנאשם אף בדבר אמונתו הפנימית, לפיה, כביכול, מתנהל משא ומתן בין הצדדים, וכי בגין אמונה זו מסר את ההודאה. ניסיון חד צדדי של צד אחד – במקרה זה הנאשם – לפתוח במשא ומתן, הנתקל שוב ושוב בסירוב, אינו הופך את השיח בין הצדדים למשא ומתן.

מסקנה זו עולה משלבים שונים של גביית ההודאה:

כך למשל, כבר בתחילת גביית ההודאה, ציין החוקר צמח בפני לנאשם "היה איזה שהוא מהלך איתך בהתחלה שראית פתאום מה קרה לו? לא רוצה. (הנחקר שותק) לא רוצים... לא מתאים לנו" (תמליל הודאת הנאשם, ת/49,עמוד 4, שורות 10-15).

בהמשך, מסר הנאשם לחוקר צמח "אני רוצה...אני רוצה עכשיו...אני רוצה לצאת מזה", והחוקר צמח השיב "אין לצאת. אני אומר לך אמיתי. אין לצאת. אין לצאת...אתה לא יוצא אם אתה לא תראה שאתה לא מתקן את הדרך שלך..." (שם, עמוד 18, שורות 3-13).

"אני אומר לך את ה...גלוי...עזוב. אתה היחיד שיכול להציל את עצמך. ואני גם לא מבטיח לך שאתה תציל. אתה יודע למה? כי אם הסיפור שלך לא (י)היה אמיתי בככה...כל העדות שלך לא אמינה" (שם, עמוד 20, שורות 26-30).

בתגובה שאל הנאשם "ורגע, ואת העסקה הזאת אני לא יכול לעשות?" והחוקר צמח השיב "אין כלום, שום דבר".

הנאשם הקשה "באמת?" והחוקר צמח השיב "כלום...אנחנו יודעים יש לנו את החומר ראיות. אין. אין כלום...כלום. כלום. כלום, כלום, כלום. הדבר היחיד אתה יכול להקטין נזק...אני אומר לך הכי גלוי, זה כואב, זה עצוב זה...זה הסיפור" (שם, עמוד 21, שורות 18-28).

אילו היה ממש בטענת הנאשם – לפיה, כביכול, במהלך מסירת ההודאה התנהל משא ומתן בין הצדדים, ולמצער, כי הנאשם האמין, באופן סובייקטיבי, שעדיין מתנהל משא ומתן בין הצדדים ומכח אמונתו זו התוודה – הדעת נותנת שהנאשם היה מזדעק לאור דברי החוקר צמח שאין כל סיכוי לעסקה שבמסגרתה יוענק לו מעמד של "עד מדינה". אילו כך היה, לכל הפחות, היה הנאשם מבקש לקרוא לחוקר אביב, שלטענת הנאשם נתפס בעיניו כדמות מפתח לקיום המגעים לקראת חתימה על הסכם עד מדינה.

זאת, כאמור, לא עשה הנאשם באף שלב משלבי החקירה.

כשנכנס החוקר אביב לממ"ד, מסר לו החוקר צמח כי הנאשם "...בדילמה, הוא מתלבט מה לעשות הלאה. שואל על עניינים של תמורה וכאלה, אין תמורה, אין כלום...". החוקר אביב חיזק את דברי החוקר צמח "לא אין ...". דווקא הנאשם הוא זה שהגיב "לא אני רוצה לראות..." והחוקר אביב שב ואמר "כלום..." (שם, עמוד 33, שורות 11-17).

אף כשנותר בגפו עם אביב בממ"ד, פנה הנאשם לאביב ושאל אותו "תגיד אפשר לעשות...את העסקה?". בתגובה, שלל אביב חד משמעית אפשרות זו "אנחנו לא יכולים לעשות עסקה איתך, אחי. לא יכול...". הנאשם לא הרפה והמשיך בניסיונו לשכנע את אביב "אני לא מעלים כלום...". החוקר אביב שב ואמר לנאשם: "אני לא יכול יותר. אני לא יכול להביא את זה יותר" והנאשם ביקש: "תעזור לי בבקשה, אחי" (שם, עמוד 35, שורות 11-19, 26-27). בהמשך, שב החוקר צמח ואמר: "אתה מבין? אני לא יכול לעשות עסקאות" (שם, עמוד 35, שורה 33).

בהמשך חזר הנאשם וניסה: "תעזור לי עם זה אביב. אני מבקש ממך... אני אומר לך הכל. אני אומר לך גם דברים, דברים שאין לך אותם..." (שם, עמוד 36, שורות 6-17). ובהמשך "תן לי את המפתח, להגיד לך מה...תעזור לי אביב". תגובת אביב מפורשת: "אני לא יכול להבטיח לך שום דבר" הנאשם שב וביקש: "תעזור לי אני...אני לא יכול..." אביב בתגובה, הודיע לנאשם חד-משמעית: "אני לא יכול להבטיח לך כרגע שום דבר. לא יכול..." הנאשם לא הרפה, וחזר על בקשתו "...תן צ'אנס. תן צ'אנס. עזוב אביב אני, אני לא יכול להתמודד עם זה, זה קשה..." (שם, עמוד 37, שורות 26-35).

בהמשך, חזר הנאשם ואמר לאביב "בגלל זה אני פונה אליך...". תגובת אביב, שוב: "אני לא יודע מה להגיד לך אחי. זה לא כזה פשוט..." (שם, עמוד 38, שורות 10-12).

בהמשך, באופן עקבי, חזר אביב ואמר לנאשם מפורשות "...אני לא יכול להבטיח לך כלום, אני לא יכול להגיד לך שאני יכול להיכנס איתך לאיזה שהוא משא ומתן עוד פעם..." (שם, עמוד 39, שורות 19-21). הנאשם לא הרפה, ובתגובה אמר לו החוקר אביב ש"הסיכוי הוא קלוש, אפס כמעט..." (שם, עמוד 39, שורות 34-35). הנאשם לא ויתר: "ננסה". (שם, עמוד 39, שורה 38).

בהמשך שב אביב והסביר לנאשם כי אין ביכולתו להיעתר לבקשתו: "...אני לא יכול לתת לך את זה כרגע..." (שם, עמוד 40, שורות 6-7).

והנאשם בשלו: "תעזור לי" (שם, עמוד 40, שורה 13).

בהמשך, הסביר החוקר אביב לנאשם את הסיבה לכך שלא ניתן לפתוח את המשא ומתן: "כבר היה איתך משא ומתן, והוא התפוצץ, אנשים כבר עד לפה. והם לא רוצים לשמוע..." (שם, עמוד 41, שורות 18-20).

החוקר צמח, בנוכחות החוקר אביב, המשיך באותו כיוון: "אני חושב שתהיה יותר מציאותי...אל תצפה ל...אל תסמוך על הנס...יכול להיות שהוא יתאמץ והכל, אני לא יודע להגיד לך אם כן או לא. אבל אל תסמוך על הנס...". (שם, עמוד 41, שורות 22-29).

טרם צאתו מהממ"ד, סיכם אביב את המצב ואמר לחוקר צמח, באוזני הנאשם: "תתקדמו איתו בינתיים הוא...רגיל" (שם, עמוד 41, שורה 32) דהיינו, אין כל שינוי במעמד הנאשם וממילא במהלך החקירה.

למרות זאת, אף בהמשך, לא הרפה הנאשם, ושב וביקש מהחוקר צמח: "תן לי להתנהל בחיים שלי מחדש...תן לי ללכת מפה...". תגובת החוקר צמח "אני אמרתי לך אני לא יכול להבטיח לך שום דבר...". הנאשם חזר, בפעם המי יודע כמה, על בקשתו "נסה גם אתה...תנסה גם אתה...". החוקר צמח בתגובה "...לדעתי?...לא תצא בלי להתלכלך...מחיר אתה צריך לשלם, השאלה היא מה הוא המחיר..." (שם, עמוד 57, שורות 25-36; עמוד 58, שורות 1-4).

למרות כל אלה, הנאשם ביקש, ביוזמתו, למסור לחוקר צמח מידע. תגובת החוקר צמח: "עזוב, לא אל תגיד לי...לא רוצה שתגיד לי...". הנאשם ניסה להמשיך לדבר, אך החוקר צמח קטע אותו והבהיר לו מפורשות "כרגע אנחנו לא בחקירה של משא ומתן לא כלום" (שם, עמוד 59, שורות 10-18).

מבחינת התנהלות החוקר, מדובר בהתנהגות הפוכה מזו המצופה ממי שתפקידו לקבל מידע מהנחקר. בענייננו, לא זו בלבד שאין בהתנהלות החוקר כדי לפגוע ברצונו הטוב והחופשי של הנאשם אלא להיפך. יש בה דווקא כדי לחזק את הנאשם לעמוד על זכותו להימנע ממסירת מידע, תוך העמדתו, בהגינות ראויה לציון, כי בשלב זה לא מתנהל כל משא ומתן בין הצדדים.

אף לקראת סיום גביית ההודאה הדגיש החוקר צמח בפני הנאשם "אוי תקשיב. אני איתך לא במשא ומתן בכלל. אין משא ומתן כרגע" והנאשם השיב "בסדר..." החוקר צמח הבהיר "הדבר היחיד שאביב עושה, הוא עושה מאמץ, גם ראיתי אותו עכשיו, הוא אמר לי שהוא עושה...". הנאשם שב והבטיח: "אני אתן, אני אתן, אני אומר לך שאני אתן..." (שם, עמוד 63, שורות 19-24).

בהמשך, שוב, הדגיש החוקר צמח בפני הנאשם "אתה כרגע לא במצב, אתה לא במשא ומתן..." (שם, עמוד 64, שורות 5-7).

שליטת הנאשם בתוכן הדברים שמסר ובעיתוי מסירתם

12. על חופשיות רצון הנאשם, ניתן ללמוד אף מתגובותיו לשאלות החוקרים. לאורך כל החקירה עולה בבירור שהנאשם, בכל נקודת זמן רלבנטית, במהלך החקירה, עשה בחירה מושכלת בין האפשרות לשתוק או להשיב לחוקרים. אף כשבחר הנאשם להשיב לשאלות החוקרים, תשובותיו היו מדודות וניכרת שליטה מלאה בתוכן המידע שבחר הנאשם לשחרר, ובעיתוי מסירת הדברים, בהתאם להערכתו הסובייקטיבית של הנאשם, את סיכויי ההשפעה של דבריו, על הסיכוי לקבל את מבוקשו, באופן שאינו מתיישב עם הטענה שסבר שמדובר באותה עת בהליך של משא ומתן.

כך למשל, מספר פעמים, בתגובה לדברי החוקר צמח, שתק הנאשם (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 21, שורות 29-30; עמוד 22, שורה 3; עמוד 24, שורות 10-15, 27-36; עמוד 25, שורות 1-17, 25; עמוד 26, שורה 27; עמוד 27, שורה 21; עמוד 29, שורה 38; עמוד 30, שורות 22-33).

אף בתגובה לדברי החוקר אביב, שימסור את הידוע לו, ללא כל קשר לעסקה, בחר הנאשם לשתוק (עמוד 41, שורות 6-10).

במקומות אחרים, בחר הנאשם למסור מידע, בצורה מדודה. כך למשל, "אני קשור רק לעניין של כח"מ ושפק...סמי מביא לנו את הסחורה...כל מה שהוא קונה עם יניב פרשה זה פיקטיבי..." (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 38, שורות 15-39).

13. התנהלות זו של הנאשם מלמדת כאלף עדים, כי הודאתו נמסרה מתוך רצון טוב וחופשי, ומתוך שליטה מלאה ומחושבת בתוכן הדברים שמסר.

הטעם להודאה

14. בחקירתו הנגדית, נתן הנאשם הסבר אפשרי להודאתו – מצוקתו הפנימית בעקבות מעצרו, על רקע חתונתו מספר ימים קודם לכן, והימצאות רעייתו בחודשי היריון ראשונים – "...תביני את הרגישות. התחתנתי ועזבתי אותה לבד. זה קשה...הייתי במצוקה ודיברתי מתוך מצוקה. דיברתי על מו"מ באוירה של מו"מ...מההתחלה אף אחד לא אילץ אותי. המצב שלי האישי היה במצוקה" (פרוטוקול, עמוד 165, שורות 20-21; עמוד 166, שורות 22-24).

הנאשם הזכיר נסיבות אלה אף בהודאתו (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 29, שורה 38, עמוד 30, שורות 11-20; עמוד 36, שורות 6-10; עמוד 37, שורות 34-35).

15. הלכה היא כי "ברור שכל נאשם אשר נחקר כחשוד בביצוע עבירה נמצא על ידי עצם החקירה במצב של לחץ ומתח נפשי, במיוחד כשהוא נתון במעצר, והחלטתו להודות בעבירה המיוחסת לו היא לא פעם תוצאה של שיקולים שונים וביניהם צפיה שההודאה תביא לו טובות הנאה שונות כגון – הקלה בעונש בבוא העת, שחרור ממעצר, קיצור ההליכים ומניעת עינוי דין ועוד...השאלה שלפנינו איננה מה היו המניעים שבגללם מסר המערער את ההודאה, אלא אם הופעלו אמצעים פסולים על ידי אנשי המשטרה, כדי להביא את המערער למתן הודאה".

(ע"פ 7951/98 ולנסיה נ' מדינת ישראל (5/4/2001)).

16. המועקה והמצוקה שתיאר הנאשם מתיישבות עם מעצרו ועם חקירה הוגנת וסבירה. השאלה שלפנינו אינה מה מניעי הנאשם בהודאתו אלא אם הופעלו אמצעים פסולים על ידי החוקרים. כפי שיפורט, בעניינו של הנאשם, יש להשיב לשאלה זו בשלילה.

מיקום גביית ההודאה

טענת הנאשם

17. לטענת הנאשם, בחירת מקום גביית ההודאה על ידי החוקרים, בממ"ד, שבו התקיימו בעבר כל הליכי המשא ומתן עימו, לא הייתה מקרית ונועדה ליצור בליבו תחושה שמדובר במקום "בטוח" שבו יוכל למסור הודאה, במסגרת הליך של משא ומתן, ולפיכך לא תוכל לשמש ראיה נגדו.

טענת התביעה

18. מנגד, לטענת התביעה, מיקום החקירה בממ"ד מהווה תחבולה לגיטימית, אמצעי חקירה כשר, שאין בו כדי לשלול מהנאשם את רצונו הטוב והחופשי. זאת, בין היתר, לאור שלל האינדיקציות המלמדות על כך שמדובר בחקירה. בין היתר, העובדה שמדובר במתקן משטרתי, היות הנאשם עצור, הידיעה שבעת היותו עצור במתקני המשטרה הוא עלול להיחשף לפעולות חקירה, היות החקירה מתועדת, הצגתו העצמית של צמח כחוקר, אזהרת הנאשם על ידי צמח בתחילת החקירה בדבר זכות הנאשם להימנע מהפללה עצמית וזכות ההיוועצות, דברים שהחוקר צמח חזר עליהם, מספר פעמים, במהלך החקירה, בחירתו החופשית של הנאשם מתי לשתוק ומתי להשיב לשאלות החוקרים ומה להשיב, היוזמות החוזרות והחד צדדיות של הנאשם לפתיחה במשא ומתן להפיכתו ל"עד מדינה".

דיון והכרעה

19. בשים לב להבהרות החוזרות של החוקרים, בפני הנאשם, בתגובה לפניות הנאשם, כי אין מדובר בהליך של משא ומתן, ונוכח ניסיונותיו החוזרים ונשנים של הנאשם, שלא הרפה וניסה, שוב ושוב, לשכנע את החוקרים להיכנס עימו להליך של משא ומתן, איני סבור שיש במיקום גביית ההודאה, בממ"ד, המצוי בתוך מתקן משטרתי, כדי להוביל למסקנה שמדובר בהליך של משא ומתן, השולל את רצונו הטוב והחופשי של הנאשם.

20. מעדות החוקר צמח עולה כי מיקום גביית ההודאה, בממ"ד, נעשה כתחבולה וכאמצעי חקירה (פרוטוקול, עמוד 127, שורות 8-11; עמוד 131 שורות 23-24).

21. הלכה היא כי "...כדי למלא את תפקידם רשאים חוקרי המשטרה, ולעיתים אף חייבים, לעשות שימוש בתחבולות. אמנם הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולמיצוי הדין עם מבצעי העבירות אין משמעו כי כל האמצעים כשרים, אולם אין להיתמם ולדרוש כי חוקרי המשטרה לא יעשו שימוש בתחבולות" (ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (29/7/2010), בפסקה 22 לפסק הדין).

נקבע, כי אין לעשות שימוש בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית ואין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק (שם, שם).

22. בעניינו של הנאשם, איני סבור שיש במיקום גביית ההודאה, בממ"ד, כדי לפגוע בזכות הנאשם להימנע מהפללה עצמית או כדי לפגוע, ולו למראית עין, בעשיית הצדק. כפי שיפורט בהמשך, במהלך גביית ההודאה הוזהר הנאשם, שוב ושוב, בדבר זכותו להימנע מהפללה עצמית ואף עשה בה שימוש במהלך החקירה.

23. בהקשר זה יוטעם כי אין בפסק הדין אליו הפנתה ההגנה לפיו, נפסל שימוש בסרט וידאו שצולם בתוך ביתה של התובעת, תוך שימוש בתחבולה, כדי להשליך על ענייננו.

מעבר לכך שאין מדובר בפסק דין מחייב, הרי שאין העניין שנדון בפסק הדין דומה לענייננו. שם, דובר על צילום בבית פרטי, תוך שימוש בתחבולה. ואילו בענייננו, מדובר בחדר המצוי בתוך מתקן משטרתי, בו חשוף הנאשם לתרגילי חקירה, באופן שאין ללמוד גזרה שווה בין המקרים.

(ב"ל 59213-01-12 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי (4/3/2014)).

24. לסיכום, איני סבור שמיקום גביית ההודאה פגם ברצונו הטוב והחופשי של הנאשם במסירת ההודאה.

זהות החוקר – אביב כהן

25. לטענת הנאשם, קיים פסול בכך שהחוקר אביב הוא שגבה ממנו את הודאתו שכן הוא נתפש בעיני הנאשם כמפתה. על פי הטענה, הנאשם ראה בחוקר אביב דמות מפתח לעניין קיום המגעים לקראת חתימה על הסכם עד מדינה; הנאשם סמך על החוקר אביב ואף ביקש מהחוקר צמח שיצא מהחדר ויאפשר לו לשוחח עם החוקר אביב ביחידות, אחרי שאביב נכנס באופן וולנטרי לממ"ד.

התביעה לא התייחסה מפורשות לטענה זו.

26. לא מצאתי כל ממש אף בטענה זו של הנאשם.

ראשית, מבחינה עובדתית, הודאת הנאשם נמסרה בפני החוקר צמח, ללא מעורבות אביב. אף בהמשך, התוודה הנאשם בפני החוקר צמח, ומסר לו הסבר מפורט ביחס לחלוקה בין השותפים של רווחי המע"מ ממכירת הזהב.

שנית, כפי שפורט לעיל, החוקר אביב חזר מספר פעמים במלך החקירה באוזני הנאשם שבאותה עת לא מתנהל בין הצדדים משא ומתן. לא זו בלבד שהנאשם לא הזדעק – כפי שמצופה אילו אכן התנהל בין הצדדים באותו שלב משא ומתן - אלא אף אמר "בסדר" והמשיך בניסיונותיו לשכנע את אביב לפתוח עמו במשא ומתן, תוך שהוא מציע את מרכולתו, למסור לחוקרים מידע שיאפשר להם להעניק לו מעמד של "עד מדינה".

אמונתו הסובייקטיבית של הנאשם, בדבר האפשרות, ולו הקלושה, שיהיה עד מדינה

27. לטענת הנאשם, מדברי החוקר אביב, שלא סתם את הגולל על אפשרות ניהול משא ומתן עם הנאשם, הבין כי הוא מצוי במהלך משא ומתן עם החוקרים (פרוטוקול, עמוד 153, שורות 19-26). הנאשם מבסס טענתו זו על שברי משפטים של אביב.

כך למשל, דברי אביב כי "הסיכוי הוא קלוש, אפס כמעט" (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 39, שורות 34-37), וכי ינסה לדבר עם הממונים עליו (שם, עמוד 39, שורות 15-21) וביקש מהנאשם "בוא תן לי לעשות איזה שהיא בדיקה ואני ...נראה איך אנחנו מתקדמים בסיפור הזה" (שם, עמוד 40, שורות 11-12 וכן שורה 38).

28. החוקר אביב הסביר בבית המשפט כי דבריו אלה נאמרו על רקע הפצרותיו החוזרות של הנאשם, שיעזור לו "הוא כל הזמן יושב ומבקש תעזור לי. צריך להבין את המעמד שלי, שאני חוקר ועומד מולי אדם נחקר, שהיה איתו כבר מו"מ" (פרוטוקול, עמוד 145, שורות 14-15).

לצד דברים אלה, הבהיר אביב לנאשם שההחלטה האם לחדש את המשא ומתן עמו אינה מצויה בסמכותו, וכי במהלך החקירה לא מתנהל עימו כל משא ומתן, וכפי שהגדיר זאת, בדבריו לחוקר צמח, שנאמרו בנוכחות הנאשם, "תתקדמו איתו בינתיים הוא...רגיל" (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 41, שורה 32).

29. המסר הדומיננטי, העולה מצפיה בכל מהלך חקירת הנאשם, הוא שהחוקרים הציגו בפני הנאשם עמדה עקבית השוללת חידוש המשא ומתן. בנסיבות אלה, ניסיון הנאשם להיאחז בשברי המשפטים המתוארים של אביב משול לניסיון טובע להיאחז בקש, ומבוסס על כרעי תרנגולת בלבד.

כפי שניתן לראות, החוקר צמח שאל את הנאשם האם אביב אמר לו שהוא בודק משהו. בתגובה לא מסר הנאשם שהוא ממתין לתשובה מאביב, באופן שאינו מתיישב עם טענתו לפיה על בסיס דבריו אלה של אביב האמין שבאותה עת מתנהל בין הצדדים משא ומתן (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 42, שורות 22-24).

30. יתרה מזו, אף אם פירש הנאשם את דברי אביב כלשונם, המשמעות מרחיקת הלכת ביותר שניתן ליתן לדברי אביב היא שאמר לנאשם שיבדוק אפשרות חידוש המשא ומתן. לפיכך, אף לשיטת הנאשם, באותו שלב, לאור דברי אביב, טרם חודש המשא ומתן.

זאת ועוד. עצם אמונתו הסובייקטיבית של הנאשם בדבר קיום אפשרות שישמש כעד מדינה – שספק רב אם התקיימה בענייננו - ואף הנאשם הגדיר אותה כערטילאית, אין בה כדי להביא לשלילת רצונו הטוב והחופשי.

31. יוטעם כי עניינו של הנאשם אינו דומה לעניין שנדון בפרשת סולטאן. שם, הוצגה לחשוד אפשרות שיוענק לו מעמד של עד מדינה אם תמצא הפרקליטות שהגרסה שימסור מצדיקה נקיטה בצעד זה.

(ע"פ 6366/98 סולטאן נ' מדינת ישראל (13/10/1999)).

בענייננו, דבר לא הובטח לנאשם. ההיפך הוא הנכון. מתיעוד החקירה עולה שכשהנאשם ניסה, שוב ושוב, לשכנע את החוקרים שברשותו מידע שיוכל למסור, ואף החל במסירת מידע, כדי למנוע אי-הבנה, הפסיק אותו החוקר צמח, תוך הבהרה שבאותה העת לא התנהל כל משא ומתן בין הצדדים (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 59, שורות 10-18).

מבחן היוזמה – אינו בלעדי

32. הנאשם טען כי מקור היוזמה לפתיחה במשא ומתן, לבחינת אפשרות כריתת הסכם עד מדינה עמו, אינו בו.

במהלך חקירתו הראשית, טען הנאשם, לראשונה, כי עורכי דינו באותה עת, עורכי הדין אלברט הראל ויובל מעוז - הם שיזמו, ללא ידיעתו וללא אישורו, משא ומתן עם רשויות התביעה לבחינת אפשרות זו.

33. דין טענתו העובדתית של הנאשם בדבר היוזמה למשא ומתן, שלא נתמכה בראיות - להידחות.

אמנם, בקשת הנאשם לזמן את עו"ד אלברט הראל – המייצג את הנאשם אף במסגרת הליך זה בפרשה הנוגעת לנאשמת 6 – נדחתה בהחלטת בית המשפט מיום 4/3/2014.

עם זאת, בבקשה לזימון עו"ד הראל לא נטען, בשום שלב, כי הטעם לזימונו הוא טענת הנאשם לפיה, כביכול, עו"ד הראל פנה לתביעה ביוזמתו, וללא ידיעת הנאשם, כדי לבחון אפשרות הפיכת הנאשם לעד מדינה.

בעקבות העלאת הטענה על ידי הנאשם בחקירתו הראשית, בישיבת 11/3/2014 היה מוכן בית המשפט לבחון אפשרות שינוי ההחלטה ולהורות על זימון עו"ד אלברט הראל לעדות, על כל ההשלכות המתבקשות מכך על המשך המשפט. עם זאת, לאור התנגדות הנאשם להסרת החיסיון, באופן שגם אילו זומן עו"ד הראל לעדות, לא רשאי היה להשיב לשאלות בעניין זה, לא מצא בית המשפט מקום לשינוי ההחלטה (פרוטוקול, עמוד 155, שורות 8-9).

בנוסף, תמהני כיצד מתיישבת טענת הנאשם - לפיה, כביכול, עו"ד הראל פעל ללא ידיעתו וללא אישורו – עם התעקשות הנאשם על המשך ייצוגו על ידי עו"ד הראל, אף במסגרת הליך זה.

זאת ועוד. בנוסף, טענה זו אינה מתיישבת אף עם דברי הנאשם עצמו בהודאתו (ת/49), לפיהם מסר לעו"ד הראל שהוא מבקש לדבר עם עו"ד למסור לו את האמת "ולעשות את העסקה" (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 23, שורות 31-34).

34. מעבר לכך, כפי שפורט, במהלך ההודאה ניתן לראות מפורשות שמקור כל היוזמות החוזרות לפתוח במשא ומתן בנאשם לבדו, באופן שאף אם היוזמה המקורית למשא ומתן לא הייתה של הנאשם – אלא של באי כוחו, טענה שנדחתה - הרי שמהתנהגות הנאשם, ניתן ללמוד על הסכמתו ליוזמה זו. בנסיבות המתוארות, וודאי שאין מדובר ביוזמה של החוקרים.

35. מקובלת עלי טענת ההגנה כי מבחן היוזמה אינו המבחן הבלעדי לבחינת חופשיות הודאה (ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל (20/7/2009)).

עם זאת, בענייננו, בשים לב לדפוס המובהק של יוזמות חד צדדיות חוזרות של הנאשם, להפוך ל"עד מדינה", בתמורה למידע שימסור, לרצף הניסיונות הבלתי פוסק שלו, לאינטנסיביות מאמציו לשכנוע החוקרים, ולדחיות העקביות של החוקרים, במהלך גביית ההודאה, את הצעות הנאשם, יש למבחן היוזמה משקל מוגבר ומשמעותי לצורך ההכרעה בשאלת חופשיות רצון הנאשם במסירת ההודאה.

בענייננו, אף מבחן זה, מטה את הכף לטובת דחיית טענת הנאשם והמסקנה בדבר וקבילות הודאתו.

משך המשא ומתן

36. לטענת הנאשם, יש בחילופי הדברים מיום 21/6/2013 ומיום 5/7/2013, בין החוקר אביב לבין בא כוחו, עו"ד הראל, כדי לחזק טענתו שמשך כל תקופה זו (מיום 21/6/2013 ועד 5/7/2013), נמשך המשא ומתן בין הצדדים, באופן שאף במועד גביית ההודאה, 27/6/2013, התנהל משא ומתן בין הצדדים.

37. מנגד, חזרה התביעה על טענתה שבמועד מסירת ההודאה לא התנהל משא ומתן בין הצדדים, כי הדבר הובהר לנאשם, וכי אין בפניות באי כוחו, ביום 21/6/2013 או ביום 5/7/2013, לכשעצמן, כדי ללמד על קיומו של משא ומתן במועד גביית ההודאה, 27/6/2013.

38. החוקר אביב לא נתן הסבר משכנע לשאלה כיצד מתיישבת הטענה לפיה ביום 5/7/2013 לא התנהל משא ומתן בין הצדדים עם הצעת הנגד שהציע לנאשם (פרוטוקול, עמוד 147, שורות 29-31; עמוד 148, שורות 1-12).

39. למרות תשובתו הבלתי משכנעת של החוקר אביב, איני סבור שיש בפניות חוזרות של ב"כ הנאשם לבחון אפשרות מתן מעמד של "עד מדינה" לנאשם – פניות שעיתוין ותוכנן אינו בשליטת החוקרים - כדי לשלול את רצונו הטוב והחופשי של הנאשם, ולמצער, להוות אפילו אינדיקציה לכך, שבמועד גביית ההודאה, 27/6/2013, התנהל משא ומתן בין הצדדים.

אף אם תגובת החוקר אביב מלמדת על סוג של "מקח וממכר" בינו לבין ב"כ הנאשם, הרי שמדובר בדין ודברים שהתנהל ביום 5/7/2013 ובהמלצת הפרקליטים, נסתם עליו הגולל בו ביום, באופן שאין בו כדי להשליך, בדרך כלשהי, על שאלת קיומו של משא ומתן, במועד מסירת ההודאה, ובוודאי שלא על חופשיות ורצון הנאשם במסירת ההודאה.

כראיה, מספר ימים לפני 5/7/2013, במהלך גביית הודעות הנאשם (ת/6-ת/8) בתאריכים 2/7/2013, 3/7/2013 ו-4/7/2013, לא מסר הנאשם כל מידע לחוקרים, וכפי שיפורט בהמשך, שמר בקנאות ובדווקנות על זכות השתיקה ועל זכות ההיוועצות, באופן שאינו מתיישב עם הטענה שכביכול סבר, שבתקופה זו ממש מתנהל משא ומתן בין הצדדים.

הימנעות החוקרים משימוש בהודאה בהמשך החקירה

40. לטענת ההגנה, יש בהימנעות החוקרים מעשיית שימוש בהודאת הנאשם, בחקירות מאוחרות להודאה, כדי ללמד על כך שאף החוקרים סברו שההודאה אינה קבילה.

התביעה לא התייחסה מפורשות לטענה זו.

41. אין בידי לקבל את הטענה.

ראשית, מבחינה עובדתית, בחקירה מיום 2/7/2013 (ת/6) הטיח החוקר בנאשם דברים שמסר בהודאה (ראו למשל ת/6, גיליון 15, שורות 412-414).

שנית, אף אלמלא נעשה הדבר, אין בכך כדי לשמש אינדיקציה לשלילת רצונו הטוב והחופשי של הנאשם.

עמימות ההליך: תשאול או חקירה

טענת הנאשם

42. לטענת הנאשם, החוקרים הטעו את הנאשם בכך שיצרו בפניו מצג לפיו, כביכול, חילופי הדברים במועד גביית ההודאה נעשים במסגרת תשאול. זאת, להבדיל מחקירה, שהיא הליך נפרד, ותתקיים, במידת הצורך, בזמן ובמקום אחרים.

חיזוק לטענה זו מצאה ההגנה, בין היתר, בדברי החוקר צמח לנאשם "בוא תיכנס לחקירה עם גיא" (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 42, שורה 35). בנוסף, במזכר שערך אביב, הגדיר את שיחתו עם הנאשם בממ"ד, כשיחה שנערכה לפני כניסת הנאשם לחדר החקירה (ת/52).

טענת התביעה

43. מנגד, טענה התביעה כי אף ביחס לטענה זו קיימות אינדיקציות רבות לכך שמדובר בחקירה - קיומה על ידי 2 חוקרים, אזהרת הנאשם, תיעוד החקירה, החזרה שוב ושוב על זכות הנאשם ההיוועצות ולשמור על זכות השתיקה.

דיון והכרעה

44. אף בהקשר זה, סבורני שלכל היותר מדובר בתחבולת חקירה לגיטימית, שלא שללה את רצונו הטוב והחופשי של הנאשם.

אינדיקציה למהות ההליך ניתן למצוא באזהרת הנאשם בתחילת גביית ההודאה, כפי שפורט לעיל (סעיף 10 לעיל).

45. אינדיקציה נוספת ומובהקת למהות ההליך, וליכולת הבחירה של הנאשם, ניתן למצוא במספר הפעמים הרב, במהלך מסירת ההודאה, בהן הודגשו בפני הנאשם זכות השתיקה וזכות ההיוועצות. מבחינת מהלך גביית ההודאה, עולה שמשך כשעתיים כמעט, הועמד הנאשם לא פחות מ-9 פעמים על זכויותיו אלה. בממוצע, כמעט כל רבע שעה הזכיר החוקר לנאשם את זכויותיו הבסיסיות.

נתון זה בעל חשיבות שכן, כפי שניתן לראות בהמשך חקירת הנאשם, במסגרת גביית הודעות אחרות (ת/6-ת/10) שמר הנאשם בקנאות על זכויותיו אלה, הפגין שליטה מוחלטת ביחס לדברים שבחר למסור, נמנע מלהשיב לשאלות החוקרים ובחלק מהחקירות, לאחר שכבר נועץ בעורך דינו, סירב להשיב לשאלות החוקרים, וביקש לממש את זכות ההיוועצות, בטענה שהפעם הוא מבקש להיוועץ בעורך דין אחר. סבורני שיש בהתנהלותו זו של הנאשם כדי להמחיש עד כמה הייתה הודאתו חופשית ומרצון.

לענייננו, יש בכך כדי ללמד לא רק על מודעות הנאשם ליכולת הבחירה שלו אלא אף על חוסנו הפנימי ויכולתו לעמוד על זכותו למימושה כפי הבנתו.

46. זאת ועוד. בחינת תיעוד החקירה (ת/48) מלמדת, שכל שמסר הנאשם בהודאה היה מרצונו הטוב והחופשי.

כך למשל, לאחר שהחוקר צמח אמר לנאשם שהאפשרות היחידה שנותרה לו היא "להקטין את הנזק", כלומר למסור את המידע שידוע לו, מיד סייג דבריו ואמר לנאשם שמדובר בדעתו האישית וכי הנאשם מוזמן להתייעץ על כך עם עורך דינו (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 5, שורות 5-7).

בהמשך שוב ציין החוקר צמח בפני הנאשם "...אני מציע לך, אל תיקח את ההצעה שלי כאורים ותומים לך אפילו תתייעץ עם עורך- דין מה שאתה רוצה, אני מציע לך? אתה בן אדם מאד פיקח, מאוד חכם ..." (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 7, שורות 36-39). "אמרתי לך, תחשוב לנגד עינייך, תתייעץ גם עם העורך דין שלך..." (שם, עמוד 30, שורה 23).

ובהמשך ציין החוקר צמח: "אני מצידי אני לא צריך כלום. תשמור על זכות השתיקה פתרת לי את כל הבעיה" (שם, עמוד 14, שורות 14-15).

אף לקראת סיום גביית ההודאה, ציין החוקר צמח: "...אני סקפטי, אבל הנה עוד מעט יבוא העורך דין שלך. (תתייעץ איתו) נראה מה הוא יגיב ..." (שם, עמוד 60, שורות 1-2).

החוקר חידד בפני הנאשם את אפשרות הבחירה שלו, האם למסור את המידע: "דילמה" - "אני אומר לך, אתה תבחר בדרך שלך. תחליט מה שאתה רוצה לבחור אבל לדעתי? שווה לך להקטין נזק..." (שם, עמוד 24, שורות 37-38); "הבחירה היא בידך" (שם, עמוד 26, שורה 35);

"תגיד שומר על זכות השתיקה. אני...נתתי לך את כל הכלים...אני אין לי בעיה, מה שתחליט אני מכבד...". (שם, עמוד 42, שורות 1, 19-27).

התנהגות הנאשם ושפת גופו

47. על רצונו הטוב והחופשי של הנאשם בעת מסירת ההודאה ניתן ללמוד אף מהתנהגותו ומשפת גופו במהלך החקירה. מצפייה בתקליטור (ת/48) עולה כי מהלך כל החקירה, משך כשעתיים, נראה הנאשם נינוח, שפת גופו משדרת קרבה ונכונות לשיתוף פעולה. ניכר כי הנאשם חש ביטחון מספיק כדי לפנות לליבם של החוקרים שיסייעו לו ויאפשרו לו לשמש "עד מדינה".

(ראו, למשל, פתיחת גביית ההודאה, ותמליל ההודאה, ת/49, עמוד 36, שורות 19-24).

בשום שלב במהלך החקירה, אין כל אינדיקציה ללחץ או כפיה של מי מהחוקרים כלפי הנאשם להודות בעובדה כלשהי.

על נינוחות הנאשם במהלך גביית ההודאה ניתן ללמוד אף מהחופשיות והטבעיות שבה הנאשם ביוזמתו הצית ועישן סיגריות במהלך גביית ההודאה, תוך שהוא מבקש מהחוקר קפה ומים (תמליל ההודאה, ת/49, עמוד 22, שורות 31-33; סרטון ההודאה, ת/48, 49:51-50:11; 1:12:34).

התייחסות לטענות הנאשם כלפי החוקרים

48. בעדותו בבית המשפט, העלה הנאשם לראשונה טענות נוספות כלפי החוקרים - שבמהלך נסיעה ברכב אמרו לו שיתקדם בהליך של המשא ומתן וכי שהחוקרים השמיעו לו מה שהם רוצים לשמוע ממנו (פרוטוקול, עמוד 151, שורות 10-12; עמוד 152, שורות 24-26).

49. הנאשם לא העלה טענות אלה בשלב המענה לכתב האישום או בשלב קודם כלשהו לעדותו הראשית.

הנאשם לא תמך טענות אלה בראיות חיצוניות ואף לא עימת במהלך החקירה הנגדית מי מהחוקרים עם טענות אלה.

הסברי הנאשם להימנעותו מכך – כי סבר, כביכול, שהחוקרים יישארו באולם בית המשפט במהלך עדותו – אינם משכנעים (פרוטוקול, עמוד 161, שורות 5-6, 8).

בנסיבות אלה, המדובר בטענות כבושות, שלא ניתן להן הסבר ממשי, ולפיכך לא מצאתי ליתן להן משקל.

אישור שר האוצר על גילוי מידע בהתאם לסעיף 142 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן:"חוק המע"מ").

50. לבית המשפט הוגש אישור ראש רשות המסים לפיו, מכוח סמכות שהואצלה לו על ידי שר האוצר, התיר לעובדי רשות המסים בישראל להעביר כל מידע ליאל"כ ולמשטרת ישראל, שהחוקר צמח נמנה על שירותיה, בין היתר, ביחס לנאשם (ת/46).

51. לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד גולדמן, לצורך הוכחת ההאצלה, אין די בדברי הנאצל בלבד (ראש רשות המסים), ולפיכך, בהיעדר ראיה להאצלת הסמכות לראש רשות המסים, גילוי מידע לפי סעיף 142 לחוק המע"מ לחוקר המשטרה – ובין היתר גביית ההודאה – נעשו בחוסר סמכות, באופן שיש בו כדי להביא לפסילת ההודיה.

עו"ד גולדמן הזהיר כי במצב דברים זה התרת העדת העד צמח תביא לכך "שלא רק שהעד חוטא, אלא שחס וחלילה עלול להיות מצב שבית המשפט מחטיא..." (פרוטוקול, עמוד 114, שורות 15-16).

בית המשפט דחה את הטענה וקבע שנימוקי ההחלטה יינתנו במסגרת ההחלטה במשפט הזוטא.

52. בישיבת 23/3/2014, הפנה בית המשפט את הצדדים לפרסום בילקוט הפרסומים מיום י"ד בתמוז תשס"ה, 21/7/2005, לפיו הודיע שר האוצר כי, בתוקף סמכותו לפי סעיף 33(ב) לחוק יסוד: הממשלה, אצל למנהל רשות המסים בישראל את סמכותו, בין היתר, לפי סעיף 142 לחוק המע"מ (להלן: "הודעת שר האוצר").

(ראו ילקוט הפרסומים, 5418, י"ד בתמוז, בעמוד 3497).

בית המשפט ביקש את תגובת הצדדים להודעת שר האוצר.

53. בתגובה, מסר עו"ד גולדמן כי בעת העלאת הטענה, בישיבת 11/3/2014, לא ידע על הודעת שר האוצר שפורסמה לפני למעלה מ-8 שנים, בשנת 2005, וטען כי לאור תוכנה, ישקול את עמדתו.

בשים לב לקלות היחסית שבה ניתן היה להגיע להודעת שר האוצר, שפורסמה במסגרת פרסום רשמי של מדינת ישראל, ספק רב אם לא היה מקום לבדיקה יסודית יותר, קודם העלאת הטענה.

54. למען הסר ספק, אני קובע כי יש בהודעת שר האוצר, ביחד עם אישור ראש רשות המסים (ת/46), מכח חזקת התקינות המינהלית (ראו רע"פ 2965/13 דמקני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו (31/7/2013, פסקה 7 לפסק הדין וההפניות שם), ובהיעדר כל ראיה לסתור, כדי להוביל למסקנה שסמכות שר האוצר, לפי סעיף 142 לחוק המע"מ, הואצלה כדין למנהל רשות המסים.

סוף דבר

55. לאור כל האמור נדחית טענת ההגנה כנגד קבילות הודאת הנאשם מיום 27/6/2014.

ההודאה מתקבלת כראיה קבילה.

ניתנה היום, כ"ג אדר ב תשע"ד, 25 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.