לפני בקשה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להוצאות.

1. המשיבים הגישו תביעה לפצותם בשל נזקי גוף ורכוש בסך 5 מיליון ₪ שנגרמו להם עקב שריפה שפרצה בחנות למכירת ותיקון מחשבים (להלן: "חנות המחשבים") בבניין בו הם מתגוררים, ופגעה בהם וברכושם.

2. התביעה הוגשה נגד הנתבעת ונגד נתבעים נוספים, והוגשה סמוך לתום תקופת ההתיישנות.

3. בתביעה נטען כי הנתבעת התרשלה בכך שהניחה מיכלי גז רבים בצמוד לחנות המחשבים, ללא מתקן בטיחות, למרות ידיעתה או חזקת ידיעתה כי בחנות המחשבים עושים מדי יום שימוש בחומרים דליקים מסוכנים, ובתרסיסי דלק מסוכן מהולים באוויר. התובעים הוסיפו וטענו כי השריפה הביאה למגע של הלהבות במיכלי הגז, ובכך נגרם פיצוץ אדיר, שגרם לחורבן ולנזקים בבניין בכלל, ובדירת התובעים במיוחד.

4. עתה, בשלב סיום ההליכים המקדמיים וטרם מתן החלטה בדבר הגשת ראיות הצדדים (לאחר שהדיון בשאלת החבות הופרד מהדיון בשאלת הנזק), הגישה הנתבעת בקשה לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להוצאות בסך 100,000 ש"ח. במסגרת בקשתה זו טענה הנתבעת, בין היתר, כי התובעים טענו להעדר יכולת כלכלית, כי הם מתנהלים בתביעה באופן בלתי סביר וכי סיכויי התביעה קלושים, וכי כל אלה, בצירוף השיהוי הרב בהגשת התביעה, וההוצאות הרבות שהוצאו על ידי הנתבעת עד עתה, ואלה שיוצאו על ידה עוד בעתיד, מביאים למסקנה שיש לחייב את התובעים להפקיד ערובה להוצאות.

דיון והכרעה

5. כבר נקבע לא אחת כי זכות הפנייה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה וזכות זו אינה נחלתם הבלעדית של אלה שבידם היכולת הכלכלית לממן את ההליך המשפטי [למשל, רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל, פ"ד נח(5) 865 (2004)].

6. בפסיקה הצטברו וגובשו כללים מדריכים ותוארו סוגי מקרים בהם על בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות שהוענקה להם בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א"), שעניינה חיוב תובע בשר ודם בהפקדת ערובה להוצאות (שכן לגבי חברה נקבעו הוראות שונות).

בין היתר, נקבע כי מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין בידיו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות, ייתכן כי יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה, ובלבד שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ לא תעמוד כטעם בודד לחיוב בערובה. גם מקום בו התובע לא המציא את מענו כנדרש על-פי התקנות הנטייה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה. שיקולים נוספים הם מצבו הכלכלי של התובע (אך נקבע כי הוא לא יהווה כשלעצמו עילה לחיוב בערובה להוצאות), וסיכויי התביעה, שאף הם לא יעמדו כשיקול יחיד לחיוב בערובה, אלא אם כן מדובר בהליך סרק מובהק. שיקולים נוספים שניתן להביאם בחשבון הם מורכבות ההליך, השיהוי בהגשת ההליך ומידת תום הלב בנקיטת ההליך [על כל אלה ר' רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.13), וכן רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.13)].

7. לאחר כל אלה, ברי כי השימוש בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי ייעשה לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד (רע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2), 845 (2000).

8. משהתובעים תושבי ישראל והמציאו מען כנדרש, השיקולים העיקריים הרלבנטיים בענייננו, הם מצבם הכלכלי של התובעים וסיכויי התביעה. איני מוצא שיש בשיהוי בהגשת ההליך משום שיקול שיש להביאו בחשבון בענייננו, שכן קודם להליך זה ננקטו על ידי התובעים הליכים נוספים בהם תבעו נזקיהם עקב השריפה, אך אלה נמחקו מטעמים שונים (ר' סקירה בהחלטה בבקשה לפטור מאגרה מיום 1.8.15). לא מצאתי גם כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב.

9. באשר למצבם הכלכלי של התובעים, אין מחלוקת כי הוא אינו מן המשופרים, בלשון המעטה, והתובעים מודים בכך בבקשתם לפטור מאגרה. לפיכך ברי כי ככל שיחוייבו בהוצאות יקשה על הזוכים בהוצאות לגבות הוצאות אלה.

ואולם כאמור, אין מדובר בשיקול המשמש לבדו כעילה מספקת לחיוב בערובה להוצאות ולא למותר יהיה להביא את דברי כב' השופט הנדל בעניין זה ברע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.14):

"נקבע כי כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב הארץ, מצבו הכלכלי לא צריך להוות שיקול בבחינת השאלה האם לחייבו בהפקדת ערובה. התפיסה היא שהימצאותו של אדם בארץ, אפילו אם מצבו הכלכלי ירוד, משמעותה שהוא אישיות כלכלית שניתן יהיה להיפרע ממנה ברבות הימים (עניין אבו קבע, לעיל). לגישתי, שיקול זה מחייב את בית המשפט לנקוט זהירות יתרה בטרם הפעלתו. על שערי בית המשפט להיות פתוחים בפני כל מתדיין, עני כעשיר, אביון כאמיד, ואוי לנו אם ייווצר הרושם כי צדק הוא נחלתם הבלעדית של בעלי הממון".

10. אם כך, יש לבחון עוד את השיקול של סיכויי התביעה.

על פני הדברים, אין למצוא פגם בעילת הרשלנות הנטענת נגד הנתבעת.

שאלת הוכחתה היא עניין אחר.

אמת הדבר, כי עד עתה לא הוצגו לבית המשפט ראיות התומכות בעילת התביעה נגד הנתבעת, אך יש לזכור כי שלב הראיות טרם הגיע, וכי ראיות שכאלה יכולות להיות מובאות הן על ידי התובעים והן על ידי נתבעים אחרים.

צודקת הנתבעת בכך שבתביעות קודמות שהוגשו על ידי התובעים לא נכללה הנתבעת בין הנתבעות, והתובעים הוסיפו אותה לרשימת הנתבעים לראשונה בתביעה הנוכחית, אך הגם שיש בכך לעורר תמיהה שלא ניתן לה הסבר בתגובת התובעים, לא די בכך על מנת לקבוע את קלישות סיכויי התביעה.

אם כך, לא אוכל לקבוע בשלב זה כי התביעה נגד הנתבעת היא תביעת סרק, הגם שאין לשלול כי הדבר יתברר בהמשך.

11. אוסיף ואציין כי יש ממש בטענות הנתבעת כלפי התובעים בדבר אופן ניהול התביעה על ידם וניתנו החלטות בעניין זה במהלך ההליך, אך אף בכך אין כדי להטות את הכף בעד חיוב התובעים בהפקדת ערובה להוצאות, אשר משמעותו יכולה להיות חסימת זכות הגישה שלהם לערכאות.

12. סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין איני רואה מקום לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה ניסן תשע"ז, 21 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.