ניתנה ביום 10 יולי 2019

הרשמת אפרת קוקה

1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו החלקי של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 27.2.2019 (ס"ע 3589-08; כבוד השופטת שרה ברוינר -ישרזדה ונציגי הציבור מר אלי קדוש ומר יצחק אופנהיים).

תמצית העובדות וההליכים

1. המבקש הועסק כמורה אצל המשיבה החל משנת 1992 ועד פיטוריו שנכנסו לתוקף ביום 31.8.2008. המבקש הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תביעה נגד המשיבה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, פיצויים על פיטורים שלא כדין וזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה, לרבות תנאי שכר ותשלומים נלווים שהמבקש טען לזכאות להם מכח תקנון שירות עובדי הוראה.
2. בפסק דינו החלקי של בית הדין האזורי מיום 27.2.2019 (להלן: פסק הדין החלקי) הוכרעו מרבית רכיבי התביעה. בכלל זה, נדחו התביעות בגין תשלום בזמן חופשות, תשלום עבור מילואים, פדיון דמי הבראה, פיצוי הלנת פיצוי פיטורים ופיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. התביעה שכנגד שהגישה המשיבה נדחתה אף היא במלואה בפסק הדין החלקי, תוך שבית הדין האזורי הותיר את ההכרעה בטענות הקיזוז של המשיבה לפסק הדין המשלים.

רכיבי התביעה שהתקבלו בפסק הדין החלקי הם אלה: תוספת שחיקה בסך של 6,159 ש"ח והפרשות עבור קרן השתלמות בסך 517 ש"ח, תשלום עבור עבודה בבחירות בסך של 966 ש"ח, החזר הוצאות נסיעה בסך 12,327 ש"ח, הפרשה לקרן השתלמות בסך 172 ש"ח, השלמת פיצויי פיטורים בסך 11,011 ש"ח ופיצוי בגין הליך פיטורים שלא כדין בסך 45,000 ש"ח.

בכל הנוגע לרכיב הפרשי השכר, הורה בית הדין האזורי לצדדים להגיש תחשיביהם בתוך 30 יום, אשר לאחריהם יועבר התיק למתן פסק דין משלים בסוגיית הפרשי השכר ובסוגיית ההוצאות ושכר הטרחה בהליך בכללותו.

1. פסק דינו המשלים של בית הדין האזורי ניתן ביום 19.6.2019, נדחתה במסגרתו התביעה להפרשי שכר ובית הדין האזורי הורה שכל צד יישא בהוצאותיו בתביעה (להלן: פסק הדין המשלים).
2. המבקש הגיש לבית דין זה ביום 29.4.2019 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי. לחלופין ביקש מבית הדין להתיר לו להגיש ערעור על רכיבי פסק הדין החלקי והמשלים לאחר מתן פסק הדין המשלים. בקשה זו היא העומדת להכרעתנו לאחר שהוגשו תשובות הצדדים במסגרתה.

טענות הצדדים

1. המבקש טוען, כי פסק הדין החלקי הומצא לו בפועל ביום 1.4.2019 במסירה ידנית במזכירות בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. לטענתו, בירור שערך עם מרכז המידע של בתי המשפט העלה, שפסק הדין נשלח אליו קודם לכן בדואר רשום, אולם לטענתו פסק הדין לא התקבל לידיו בדרך זו. המבקש הוסיף, כי ערך בירור גם עם דואר ישראל, ממנו עלה, ששליח הדואר הניח את דבר הדואר מחוץ לביתו. המבקש העריך כי דבר הדואר נלקח או נזרק על ידי עובר אורח ומכל מקום הצהיר שלא התקבל לידיו. המבקש טען עוד, שהגיע ביום 8.4.2019 למזכירות בית הדין הארצי לעבודה ושם נאמר לו, שמניין הימים להגשת הערעור ימנה מיום שקיבל את פסק הדין בפועל ביום 1.4.2019. כך שלדידו, המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 12.5.2019, וזאת, בהתחשב בפגרת הפסח. המבקש הוסיף, כי ניתנה ביום 27.3.2019 החלטת בית הדין האזורי, לפיה פסק הדין יומצא למבקש בשנית בדרך הנוחה לו. זאת, באופן המלמד לכאורה על כך שיש למנות את הימים להגשת ערעור מן המועד בו הומצא לו פסק הדין בהתאם להחלטה האמורה. כך או כך, טען המבקש, שגם אם יש לראות במועד הדבקת פסק הדין על דלת ביתו ביום 19.3.2019 כמועד ממנו יש למנות את הימים להגשת ערעור, הרי שמזכירות בית הדין הטעתה אותו ויש לראות בכך משום "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הערעור.

על אלה הוסיף וציין המבקש, כי מדובר בתיק עב כרס, וכי נדרש לו פרק זמן של 30 ימים נוספים לצורך הגשת הערעור. זאת, בהתחשב בכך שאינו מיוצג. לחלופין ביקש שתינתן לו האפשרות לערער אף על פסק הדין החלקי לאחר מתן פסק הדין המשלים. המבקש הוסיף ופירט בהרחבה מדוע לטעמו סיכויי הערעור טובים.

1. המשיבה טענה מנגד, כי דין הבקשה להדחות, וכי מועד הדבקת פסק הדין על דלת ביתו של המבקש ביום 19.3.2019, מהווה המצאה כדין בהתאם לתקנות. ממילא, לטענתה, המועד האחרון להגשת הערעור חלף ביום 18.4.2019, בעוד הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 29.4.2019, באיחור של 11 יום. למצער, טענה המשיבה, שיש למנות את הימים להגשת הערעור מיום 21.3.2019, מועד בו הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה ממנה עולה באופן ברור, שהיה מודע לקיומו של פסק הדין לכל המאוחר במועד זה. המשיבה הוסיפה, שפסק דינו של בית הדין האזורי "מפורט, עב כרס ומקיף ביותר" וממילא סיכויי הערעור נמוכים ביותר. לטענת המשיבה, המבקש מנסה להצטייר כמי שאינו בקיא בסדרי הדין, אולם כתבי טענותיו מצביעים על כך שהוא מגלה בקיאות רבה בהליכים משפטיים.

דיון והכרעה

אופן ההשגה על פסק הדין החלקי ועל פסק הדין המשלים

1. בפתח הדברים יוטעם, כי הערעור על רכיבי התביעה שהדיון בהם הסתיים בפסק הדין החלקי הוא ערעור בזכות, אשר מניין הימים להגשתו נמנה מיום המצאת פסק הדין החלקי לצדדים. הרכיבים אשר הדיון בהם הסתיים בפסק הדין החלקי הם אלה: תשלום בזמן חופשות, תשלום עבור מילואים, פדיון דמי הבראה, פיצוי הלנת פיצוי פיטורים, פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תוספת שחיקה והפרשות עבור קרן השתלמות, תשלום עבור עבודה בבחירות, החזר הוצאות נסיעה, השלמת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין. הדיון בתביעה שכנגד הסתיים אף הוא בפסק הדין החלקי, פרט לטענת הקיזוז של המשיבה שנותרה להכרעה בפסק הדין המשלים.

לעומת אלה, הדיון ברכיב הפרשי השכר וברכיב הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד לא הסתיים בפסק הדין החלקי, אלא בפסק הדין המשלים מיום 19.6.2019. המועד להגשת הערעור בהתייחס לשני רכיבים אלה ימנה ממועד המצאת פסק הדין המשלים לידי הצדדים.

המבקש איחר בהגשת ערעור על פסק הדין החלקי

1. תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת, כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא 30 יום מיום המצאת פסק הדין לידי המערער.

בענייננו, פסק הדין החלקי ניתן ביום 27.2.2019 ונשלח למבקש בדואר רשום עם אישור המסירה לכתובת שמסר לבית הדין. מאישור המסירה שנסרק לתיק עולה, שדבר הדואר הודבק ביום 19.3.2019 בכתובתו של המבקש, לאחר שלושה ביקורים במקום.

תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי, כל עוד לא הודיע בעל הדין לבית המשפט בכתב על שינוי במענו. בהתאם להוראת התקנה, יש לראות בהדבקת פסק הדין במען שמסר המבקש לבית הדין משום המצאה כדין לידיו, ולמנות את הימים להגשת הערעור ממועד זה (ראו גם תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בהתאם, יש לדחות את טענת המבקש לפיה יש למנות את הימים להגשת הערעור מיום 1.4.2019. כפועל יוצא, חל המועד האחרון להגשת הערעור ביום 18.4.2019. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 29.4.2019, באיחור של 11 יום, אשר במרביתם חל חג הפסח.

נוכח מסקנתנו כי פסק הדין הומצא כדין למבקש ביום 19.3.2019, מתייתר הדיון בטענתה החלופית של המשיבה, לפיה יש למנות את הימים להגשת הערעור מיום 21.3.2019.

הארכת המועד

1. תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, מסמיכה את בית הדין או את הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן:

"... במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה"^[1].

עוד קבעה ההלכה הפסוקה את הכלל לפיו, איחור של ימים בודדים או אף של יום אחד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה^[2]. וכי "אכן יש ולעיתים אף איחור של יום אחד לא יהווה "טעם מיוחד". כזאת היא עת אין בידי בעל הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר^[3]".

שיקול מרכזי בהכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, עניינו בעוצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד לסופיות ההליכים. בבואו להכריע האם להאריך את המועד להגשת ערעור, על בית הדין לשקול זה מול זה את משקלו של "הטעם המיוחד" ואת אינטרס הסופיות של בעל הדין האחר, כאשר:

"ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופיו של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה".

בכל הנוגע להכרה בטעות של בעל דין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, קבעה בעבר ההלכה הפסוקה, כי טעות, ובמיוחד טעות בדין של בעל דין או בא כוחו, אינה בגדר "טעם מיוחד". במהלך השנים, חל ריכוך בפסיקה זו ונקבע:

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה .." ^[4].

עוד קבעה ההלכה הפסוקה בכל הנוגע לטעות שבדין, כי יש לקבוע "נטל הוכחה נמוך יותר מקום בו בעל הדין אינו מיוצג, ומקום בו ניכר שעשה מאמצים כנים לעמוד על זכויותיו". בהתאם, "ככל שיצליח המבקש להוכיח כי עשה מאמץ כן למניעת הטעות, כך ייטה בית המשפט לראות בטעותו כטעות סבירה"^[5]. בהתאם נקבע, כי במקרה בו בעל דין איחר את המועד להגשת ערעור כתוצאה מטעות של מזכירות בית המשפט, יכול הדבר להיחשב לטעם מיוחד^[6].

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי להתקבל, כמפורט מטה:
2. כאמור, המבקש איחר בהגשת הערעור ב – 11 יום. עם זאת שוכנעתי, כי מתקיימים בנסיבות העניין טעמים אשר צירופם יחד עולה כדי 'טעם מיוחד' להארכת המועד להגשת הערעור^[7].
3. ראשית, במרבית תקופת האיחור חלה פגרת חג הפסח. שנית, התנהלותו של המבקש שאינו מיוצג, אף שאינה חפה ממחדלים, מלמדת על מאמצים כנים שעשה לקבלת פסק הדין לידיו ועל כך שנקט באמצעים סבירים על מנת לברר מהו המועד האחרון להגשת ערעור מטעמו. הפעולות בהן נקט המערער, ולכל הפחות חלקן, הפחיתו את הפגיעה באינטרס סופיות הדיון של המשיבה. הדברים מוצאים ביטויים בפנייתו של המבקש לבית הדין האזורי ביום 21.3.2019, יומיים לאחר מועד ההמצאה המתועד במערכת נט המשפט ובמסגרת המועדים הקבועים בדין להגשת הערעור. בפנייה זו ציין המבקש, כי נמסר לו ממרכז המידע של בתי המשפט, שפסק הדין נשלח אליו בדואר רשום, אולם לטענתו פסק הדין לא התקבל לידיו. המבקש ביקש מבית הדין להורות על שליחת פסק הדין אליו בשנית, ובקשתו נעתרה לפנים משורת הדין בהחלטה מיום 27.3.2019. על פי הנתונים המתועדים במערכת נט המשפט, נרשמה ביום 27.3.2019 צפייה של משרד ב"כ המשיבה בבקשה מיום 21.3.2019. זאת, בטרם חלף המועד האחרון להגשת הערעור. בהתאם להחלטת בית הדין האזורי, פסק הדין נמסר למבקש במסירה ידנית במזכירות בית הדין ביום 1.4.2019.

אף שנדחתה על ידנו טענתו של המבקש לפיה יש למנות את הימים להגשת הערעור מיום מסירת פסק הדין לידיו בפועל ביום 1.4.2019, מכל מקום, פנייתו היזומה של המבקש למרכז המידע של בתי המשפט לשם בירור גורל תביעתו והודעתו לבית הדין האזורי ביום 21.3.2019 כי לא קיבל את פסק הדין בדואר רשום, מבססת את המסקנה שהמבקש לא ישב ב"חיבוק ידיים", אלא נקט באמצעים סבירים לשם קבלת פסק הדין לידיו. פעולות אלה של המבקש, אשר הובאו לידיעת הצד שכנגד במסגרת המועדים הקבועים בדין להגשת הערעור, הפחיתו באופן ניכר את עוצמת הפגיעה באינטרס סופיות הדיון של המשיבה, אשר היתה מודעת לטענתו של המבקש שלא קיבל את פסק הדין ביום 19.3.2019. בנסיבות אלה שוכנעתי, שקבלת הבקשה להארכת מועד אינה גורמת לפגיעה בלתי מידתית באינטרס המשיבה לסופיות ההליכים, שהוא ממילא מופחת בעוצמתו בנסיבות המתוארות.

1. לאמור מצטרפת טענתו של המבקש, אשר נתמכה בתצהיר, אודות טעות בהתייחס למועד הגשת הערעור, אשר נעוצה לטעמו במידע מוטעה שנמסר לו ממזכירות בית הדין. מבלי שנדרש להכרעה בשאלה העובדתית האם המבקש אכן הוטעה על ידי מזכירות בית הדין נציין, כי עצם פנייתו של המבקש למזכירות במסגרת המועדים הקבועים בדין להגשת הערעור, במטרה לברר מהו המועד האחרון להגשת הערעור, מלמדת על מאמציו להגשת הערעור במועד ולמניעת טעות בכל הנוגע למועד הגשת הערעור. עובדה זו מצטרפת אף היא לטעמים המצדיקים את הארכת המועד. הדברים אמורים, בין היתר, בהתחשב בכך שההמצאה למבקש נעשתה בדרך של הדבקה על פי תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולא במסירה ידנית למבקש.
2. אוסיף על כל האמור, כי אף שעל פני הדברים פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בחומר הראיות ובהלכה הפסוקה, הרי שחלק מטענותיו של המערער ראויות לבחינת ערכאת הערעור, ולוּ מפאת ראשוניותן.

סוף דבר

1. מוארך המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי עד מועד הגשתו בפועל (הערעור הוגש בפועל ביום 12.5.2019).
2. אין צו להוצאות.
3. מזכירות בית הדין תשלח לצדדים החלטה בעניין מועד הדיון בערעור ומועדי הגשת הסיכומים.
4. מובהר, כי החלטה זו מתייחסת לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי ואין בה משום הארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין המשלים, שבעת הזו טרם חלף המועד להגשתו.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ט (10 יולי 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ע"א (עליון) 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904. ↑

2. ע"א (עליון) 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן, מיום 30.07.01. ↑

3. עא"ח (ארצי) 30/06 רוני שמעון בע"מ – חארבי עליאן, מיום 20.12.06. ↑

4. בש"א (עליון) 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח', דינים עליון סד 182; בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702. ↑

5. בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, פס' 8 לפסק הדין, 10.1.2012. ↑

6. ע"א 477/64 חרות נ' בן עיון, פ"ד יט(1) 60 (1965). ↑

7. עא''ח (ארצי) 1005/02 קובטי הישאם - מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת, 19.6.2002. ↑