ניתן ביום 08 אוגוסט 2021

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת חני אופק גנדלר, השופט אילן סופר

נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

מר נחום סטפנסקי בעצמו

ב''כ תלמוד תורה מורשה עו''ד חיים כהן, עו''ד צופנת שובל

1. לפנינו שני ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו החלקי והמשלים של בית הדין האזורי ירושלים (סגנית הנשיא שרה ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור מר אלי קדוש ומר יצחק אופנהיים; ס"ע 3589-08) אשר קיבל חלקית את תביעת המערער ודחה את התביעה שכנגד.

רקע

1. תלמוד תורה מורשה ע''ר (להלן – המשיבה) היא עמותה רשומה המפעילה בית ספר – תלמוד תורה, וכן ישיבה קטנה, והיא "מוסד מוכר שאינו רשמי". המערער הועסק במשיבה כמורה החל משנת 1992 עד לפיטוריו שנכנסו לתוקף ביום 31.8.2008. מזה שנים ארוכות מנהל המערער הליכים משפטיים כנגד המשיבה לקבלת תשלומים שונים בגין זכויותיו בקשר לעבודתו במשיבה וסיומה.
2. את תביעתו הגיש המערער במהלך שנת 2008. המשיבה הגישה תביעה שכנגד. בפסק דין מיום 12.9.2012 נמחקה תביעת המערער, ובפסק דין מיום 28.1.2013 נמחקה התביעה שכנגד. ערעור שהגיש המערער על שני פסקי הדין (ע"ע 10265-10-12 ו-ע"ע 11308-03-13) התקבל, וההליך הוחזר לבית הדין האזורי לדיון בטענות הצדדים לגופן.
3. ביום 27.2.2019 ניתן פסק דין (חלקי), שבו קבע בית הדין האזורי בעניין תביעותיו השונות של המערער, כמפורט להלן:

א. פיטוריו של המערער היו משיקולים ענייניים, ולא נפל פגם הדורש התערבותו של בית הדין בעצם ההחלטה על פיטוריו. נפלו פגמים בהליך פיטוריו של המערער, והוא זכאי לפיצוי בסך של 45,000 ₪.

ב. המערער זכאי למשכורת על פי המקובל במוסדות החינוך הרשמיים, וזאת על פי הלכת בוסי [ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל – שמחה בוסי 2.10.2011) (להלן – הלכת בוסי)], וזאת החל מתחילת עבודתו במשיבה. בהמשך לקביעה עקרונית זו בחן בית הדין האזורי את תביעותיו הפרטניות של המערער וקבע כך:

• המערער זכאי לגמולי השתלמות בשיעור של 8.75 נקודות לתקופה שמחודש 12/2001 ועד לחודש 8/2004, ובשיעור של 24.75 נקודות החל מחודש 9/2004;
• המערער זכאי לדרגת MA החל מחודש 9/2002, וככל ששולם לו על פי דרגה זו קודם לכן לא היה זכאי לכך;
• נדחתה טענת המערער כי עבד מעבר לחלקיות המשרה הרשומה בתלושי השכר;
• תוספת שחיקה – המערער זכאי למענק שחיקה בסך של 6,159 ₪ ולחלף הפקדות לקרן השתלמות בגינו בסך של 517 ₪.

ג. בהתייחס לטענת המשיבה כי שולמו למערער כספים מעבר למגיע על פי תקנון עובדי הוראה חלק מטענות המשיבה התקבל וחלק נדחה, כמפורט להלן:

• למערער חושב ותק של 4.5 שנים מעל המגיע לו;
• למערער ניתנה הטבה בחישוב היקף משרתו, שחושבה לפי היקף של 24 שעות שבועיות, למרות שרק חלק מעבודתו בוצעה בחטיבת ביניים (הישיבה הקטנה), ויתרתה בוצעה בבית ספר יסודי (תלמוד תורה).

ד. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים אין די כדי לערוך את תחשיב של הפרשי השכר להם זכאי המערער מחד ושל סכומים ששולמו לו ביתר מאידך, ועל כן הורה לצדדים להגיש תחשיבים בעניין זה.

ה. המערער זכאי לשכר בעד עבודה ביום הבחירות בסך של 966 ₪. נתקבלה התביעה להוצאות נסיעה, ונפסק למערער סך של 12,327 ₪. נפסק כי המערער זכאי להפרשי הפקדות לקרן השתלמות בסך של 172 ₪, בהתחשב בתשלום ששולם לו ללא קשר להליך המשפטי בסך של 22,067 ₪.

ו. המערער זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 118,480 ₪; מסכום זה יש להפחית סך של 83,343 ₪ שהיו צבורים בפוליסה, וכן סך של 24,126 ₪ ששולם למערער. לפיכך, המערער זכאי להפרשי פיצויי פיטורים בסך של 11,011 ₪. נדחתה התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

ז. כן נדחו התביעות הבאות: שכר בעד חופשות. דהיינו, שכר בעד זמנים שקבועים כחופשות במוסדות החינוך הרשמיים, אך במשיבה התקיימו בהם לימודים; תשלום דמי מילואים; תשלום דמי הבראה; פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1998.

1. התביעה שכנגד שהגישה המשיבה: נדחתה התביעה שכנגד להשבת סך של
   22,067 ₪ בגין הפקדות לקרן השתלמות; נדחתה טענת המשיבה כי המערער לא היה זכאי לפיצויי פיטורים; נמחקה, בהעדר סמכות עניינית, התביעה לחוב שכר לימוד של בניו של המערער; נדחתה התביעה לפיצוי בגין עוולת לשון הרע.
2. בית הדין האזורי קבע כי הכספים שנפסקו לזכות המערער בפסק הדין החלקי לא ישולמו בשלב זה, אלא יוספו/יקוזזו מתוך הכספים שייקבעו בפסק הדין המשלים בקשר להפרשי שכר ששולמו למערער בחסר או ביתר. בהמשך לכך, ניתנו בפסק הדין החלקי הוראות ביצוע בעניין עריכת תחשיב השכר שהגיע למערער בתקופה 12/2001 עד 8/2008 (כולל).
3. ביום 19.6.2019 ניתן פסק דין משלים בנוגע לזכאותו של המערער להפרשי שכר וכן בשאלת ההוצאות ושכר טרחה, כמפורט להלן:

א. בית הדין האזורי קיבל את תחשיבי המשיבה, שלפיהם מכלול התנאים המיטיבים אותם קיבל המערער, ובתוך כך ותק ואחוזי משרה גבוהים יותר, עולים על אלו שהמערער היה זכאי להם לו היה שכרו מחושב בהתאם לתנאים הרגילים של עובדי הוראה בחינוך הרשמי. נוכח האמור, נדחתה תביעתו של המערער להפרשי שכר מכוח זכאותו לשכר עובדי הוראה בחינוך הרשמי.

ב. בית הדין האזורי דחה את טענתה של המשיבה כי על המערער להשיב לה כספים ששולמו לו העולים על הכספים שהגיעו לו על בסיס חישוב שכרו לפי תנאי עובדי הוראה בחינוך הרשמי, כן נדחתה הטענה לפיה יש לקזז את הכספים ששולמו למערער "ביתר" לשיטת המשיבה מכספים המגיעים לו בעד זכויות אחרות שנפסקו למערער במסגרת פסק הדין החלקי.

ג. בכל הנוגע להוצאות ושכר טרחת עורך דין נפסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לאור האמור, נפסק כי המשיבה תשלם למערער את הסכומים שנפסקו לזכותו בפסק הדין החלקי בתוך 30 יום, עת הכספים המגיעים לו בעד זכויות שלא שולמו לו במהלך עבודתו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, והפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין החלקי.

הטענות בערעורים

1. ערעורו של המערער נוגע כמעט לכל קביעות בית הדין בפסק הדין החלקי והמשלים. בפיו שלל טענות, שקצרה היריעה מלהביא את כולן. משכך, מיקודינו להלן יהא בטענות המרכזיות והמשמעותיות יותר. אשר לערעורי המשיבה הרי שאלה התמקדו ברכיבים ספורים מפסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים.
2. ביום 25.2.2021 הפנה בית הדין את הצדדים לפסק הדין בענין ע"ע (ארצי) 1480-10-19 רבקה דוד פור – אילנה שייבה אלימלך (להלן: ענין שייבה) בו נדון מצב בו שולם לעובד שכר חוזי גבוה מזה הנוהג במוסדות רשמיים. הצדדים התבקשו להשלים טיעון לעניין זה.
3. המערער טען כי לפסק הדין אין רלוונטיות בעניינו משעה שכפי שהוכיח בראיות שהגיש, לא שולם לו שכר חוזי גבוה יותר מהמגיע לו על פי המקובל בחינוך הממלכתי. לטענת המערער בית הדין האזורי שגה כשלא קיבל את טענתו כי הוא עבד מעבר להיקפי המשרה ששולמו לו. בנוסף בית הדין שגה כשלא פסק לו תשלום עבור שעות החלון המגיעות לו לטענתו. משכך תוספת הוותק שקיבל שהייתה לטענתו של 2.75 שנות וותק ולא 4.5 שנים כפי שקבע בית הדין האזורי, נמוכה מההפרש שיש לשלם לו עבור השעות הנוספות ושעות החלון. בנוסף המערער טוען כי המשיבה בהודעת הערעור ובסיכומיה לא טענה לקיזוז סכומים נוספים. יתר על כן המשיבה טענה, כי הסכומים הנוספים ששולמו לו משולמים במקום תשלום עבור ימי החופשה, ואף מסיבה זו, לו תידחה תביעתו לתשלום ימי חופשה, אין לקזז סכומים ממשכורתו.
4. לגוף העניין המערער טוען כי הפסיקה בעניין שייבה לא משנה את מצבו המשפטי, שכן האמור בפסק הדין של בית הדין האזורי תואם את מה שנקבע בעניין שייבה. לחילופין, ולמעלה מן הצורך לשיטתו, המערער טוען כי לכל היותר ניתן לקזז ממשכורתו את הרכיבים ששולמו בגין גמולי השתלמות, ותשלום בגין דרגת M.A בתקופה שבין חודש דצמבר 2001 לחודש אוגוסט 2002. יתר הרכיבים בהתאם לנפסק בעניין שייבה אינם ניתנים לקיזוז. בהתאם לנאמר מפורשות בעניין שייבה, הפקדה לקרנות פנסיה והשתלמות, דמי ההבראה (הנפסקים מכוח צו הרחבה), והחזרי הנסיעות אינם ניתנים לקיזוז. התשלום בגין עבודה בבחירות ועבודה בימי חופשה לא ניתן לקיזוז כיוון שהוא נובע מסעיף 5 לחוק הגנת השכר, וכפי שנפסק בעניין שייבה מדובר ברכיבים שאינם ניתנים לקיזוז. השבת כספים בגין ניכויים שנוכו לקרן ההשתלמות, פיצויי פיטורים, פיצויי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה והוצאות משפט אינם חלק מהשכר ולכן אינם ניתנים לקיזוז. תוספת השחיקה היא רכיב פרטיקולרי שאינו ניתן לקיזוז והתשלום בגין ימי מילואים הוא תשלום שהגיע למערער מביטוח לאומי מעבר לשכרו ולפיכך גם הוא אינו ניתן לקיזוז.
5. המשיבה טענה כי החלת הלכת בוסי בעניינה, תוך חיוב המשיבה בתשלום כספים רטרואקטיבית תגרום לה עיוות דין. מכל מקום משעה שההלכה מוחלת באופן רטרואקטיבי יש מקום להחילה בזהירות ובמידה ולכל הפחות יש מקום לפעול בהתאם להלכת שייבה ולאפשר לה לקזז את מלוא הסכומים שביקשה לקזז בבית הדין האזורי בגין תשלום שכר חוזי למערער הגבוהה מהשכר הנוהג במוסדות רשמיים.

הכרעה

כללי

1. טרם נידרש לגופם של הערעורים נבקש להעיר שלוש הערות מקדמיות, אשר יש בהן כדי להשליך על דרך בחינת טענות הצדדים. אך תחילה נבקש לציין כי פסק דינו של בית הדין האזורי הינו מקיף ומפורט ודן בטענות המערער בהרחבה וביסודיות תוך התייחסות למארג הראייתי שהונח בפניו. ומכאן להערותינו:

ההערה הראשונה, ככלל, ערכת הערעור ממעטת להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האיזורי, שבידו להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות שנשמעו בפניו. בכל הנוגע לקביעות העובדתיות בית הדין האזורי פירט בפסק דינו את הטעמים לכך שלא קיבל את גרסתו של המערער. טענתו העיקרית של המערער היא שבית הדין התעלם או לא נתן משקל ראוי לעדויות ולראיות שהיו לפניו, כאשר בחלק מהעדויות ומהראיות ניתן למצוא הסבר לעובדות ולראיות (או העדר ראיות) שעליהן ביסס בית הדין האזורי את קביעתו. נקדים ונאמר שגם אם ניתן לתת לעדות או לראייה פרשנות או משמעות שונה  מזו שנתן לה בית הדין האזורי, הרי הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים שמקרה זה אינו נמנה עליהם [ע"ע (ארצי) 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ, (25.12.2005) בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (2.8.2007), בפסקה 4, וההפניות שם]. נצטט מדברי השופטת (כתוארה אז) ארד בעניין מטבחי שרת לפיהם:

"אף אם סבור בית דין שלערעור, כי בראיות שהובאו בפניו יש תימוכין לגרסה האחרת, גם אז לא יתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית, וייתן '.... משקל מכריע להתרשמותו של בית הדין קמא' [ע"ע 125/06, ארנון רצון - רבוע כחול - ישראל בע"מ (18.1.07)".

ההערה השניה נוגעת לדרך החלת תקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ד-1953 (להלן: התקנה) במצב בו שולם לעובד שכר חוזי גבוה מזה הנוהג במוסדות רשמיים. בתקנה נאמר כך:

"(6) משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים".

בעניין שייבה עמדנו על דרך עריכת ההתחשבנות על שני סייגיה, כשהסייג הראשון בעל אופי כללי ונוגע להוראות משפט העבודה המגן החלים באופן כללי על יחסי העבודה בלי תלות בתקנה האמורה. הסייג השני – אשר כונה פרטיקולרי – מכוון לרכיב ייחודי שמקורו או היקפו בחוקת העבודה (אשר חלה שם נוכח היות העובדת סייעת בגן) ולכן צומחת לעובד זכאות לו. וכך נאמר:

"אנו סבורים כי טענת המשיבות בדבר עריכת התחשבנות בין שכר חוזי גבוה ששולם על יסוד ההנחה השגויה שהתקנה אינה חלה לבין הזכאות מכוח התקנה – יכולה למצוא משכן מסוים בתכלית התקנה. הטעם לכך הוא שהשכר החוזי הגבוה מבטיח את הגשמת התכלית העומדת ביסוד התקנה, ולכן החלתה או עריכת התחשבנות עשויה להיות אפשרית.

עם זאת, לא בכדי הדגשנו את המילה מסוים, שכן לטעמינו התחשבנות זו כפופה לשני סייגים מרכזיים:

הסייג הראשון, הוא בבחינת מושכלות ראשונים ונוגע להוראת משפט העבודה המגן לרבות חוקי מגן, הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, החלים באופן כופה (קוגנטי) וישיר על ההעסקה, וזאת בלי תלות בתקנה האמורה. זאת, מכוח סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 (ככל שמקור הזכות הוא בהסכם קיבוצי) או סעיף 30 ביחד עם סעיף 22 לחוק האמור (ככל שמקור הזכות הוא בצו הרחבה). כדוגמא ניטול את רכיב החזר הנסיעות לו זכאי כל עובד מכוח צו ההרחבה הכללי, ואין הוא ייחודי לעובדי חינוך. משהזכאות לו אינה נובעת מהתקנה הרי ששעה שרכיב זה לא שולם העובד זכאי לו אף אם השכר החוזי עולה על זה הקבוע בתקנה (בכפוף לחריג הנוגע לאפשרות להסכים לשכר הכולל דמי נסיעה). דוגמא נוספת היא הזכויות המנויות בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, ואשר תשלומן אינו יכול להיעשות בדרך של שכר כולל.

הסייג השני, נוגע לרכיב פרטיקולרי, שמקורו או היקפו במקרה שלפנינו הוא בחוקת העבודה ובא בגדרה של "משכורת" כאמור בתקנה, ולכן צומחת לעובד זכאות לו. על פי לשונו או תכליתו (במפורש או במשתמע) של ההסדר הנורמטיבי הקובע את הזכאות, אין מקום "לקזזו" מתמורה חוזית עודפת.

טרם שנדרש לסייגים ויישומם נציין כי בית הדין האזורי יצא מנקודת הנחה שכאשר נערכת השוואה בין החוזה האישי לבין הזכויות מכוח התקנה, המביאה להחלת חוקת העבודה, אזי נערכת ההשוואה בדרך של הוראה מול הוראה, ולא בדרך של הסדר מול הסדר. קביעה זו היא למעשה החלתו של סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים. לטעמינו, שעה שהוראת סעיף 22 לא חלה במישרין על המקרה שלפנינו, ולכן הסייג הראשון לא חל – הרי שאין מקום להחיל את שיטת ההשוואה האמורה בסעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים. זאת במיוחד שעה ששיטת השוואה זו אינה נדרשת או מתחייבת מתכלית התקנה עליה עמדנו לעיל. הכרח להשוות את ההסדרים לפי העיקרון של הוראה מול הוראה. משכך, כעקרון אין מניעה כי ההתחשבנות תיעשה בדרך של רכיבי משכורת מול רכיבי משכורת, בכפוף לשני הסייגים עליהם עמדנו לעיל".

משכך, סבורים אנו כי אין מניעה עקרונית (ובכפוף לשני הסייגים שנמנו לעיל ולטענות המערער בפן היישומי אליהן נתייחס בנפרד) כי תיעשה התחשבנות ברוח הנפסק בעניין שייבה. בכך בעצם נתקבל בחלקו הערעור שכנגד של המשיבה בכל הנוגע לטענת הקיזוז ולכך נידרש בהמשך.

ההערה השלישית, נוגעת להעדרו של תחשיב נגדי מצד המשיבה, כשהמערער מניח כי די בהעדר הגשת תחשיב בידי בעל הדין שכנגד כדי להביא לקבלת תחשיב בעל הדין שהגיש תחשיב, וזאת ללא הפעלת שיקול דעת שיפוטי בבחינתו. טענה זו אין לקבל. בע"ע (ארצי) 8582-02-13  רשת הגנים של אגודת ישראל - שמחה בוסי (13.10.16) נאמר בקשר למחדל מהגשת תחשיבים כך:

"נקדים ונאמר כי אכן לעובדה שהמעסיק לא הגיש תחשיב נגדי לתחשיב שהוגש על ידי העובד- התובע יש משקל, והיא עשויה לפעול לחובת המעסיק. אולם, לא בכל מקרה שבו המעסיק לא הציג תחשיב נגדי לתחשיב שהוגש על ידי העובד, תוצאת הדברים היא קבלת תחשיבו של העובד. יש לזכור, כי ככלל, למעט במקרים שעל פי החוק או הפסיקה מועבר נטל ההוכחה למעסיק, הנטל להוכיח את התביעה מוטל על העובד – התובע... עם זאת, ככל שהעובד הוכיח את תביעתו, דהיינו הוכיח למשל כי הוא זכאי להפרשי שכר או לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות, וכן הגיש תחשיב, אך בית הדין מוצא כי נפל פגם כזה או אחר בתחשיב, כך שלא ניתן לפסוק על פיו את הסכום המגיע לעובד - תוצאת הדברים אינה דחיית התביעה. במקרה כזה, יבחן בית הדין אם הוא יכול לקבוע בעצמו את הסכום המגיע לעובד על יסוד הראיות שבפניו. ככל שבית הדין אינו יכול לקבוע בעצמו את הסכום על יסוד הראיות שבפניו, עומדות לפניו מספר דרכים: בית הדין יכול להורות לצדדים להכין תחשיבים על יסוד עקרונות שקבע, וככל שאין הסכמה ביניהם להכריע בין התחשיבים של הצדדים; בית הדין יכול למנות חשב שכר שיכריע בדבר הסכום המגיע לעובד, בין מראש, ללא שהצדדים יתבקשו להכין תחשיבים בעצמם, ובין בדיעבד, ככל שהצדדים לא הגיעו להסכמה והגישו תחשיבים שונים, הטעונים בחינה על ידי חשב שכר. בהתחשב בעובדה שבית הדין אינו קשור בדיני הראיות, הדרך בה יפעל נתונה לשיקול דעתו על  פי מכלול נסיבות המקרה... ". 

1. לאחר בחינת כל טענות המערער אנו מוצאים כי דין עיקרו של הערעור להידחות למעט במספר רכיבים. גם ביחס לרכיבים שמצאנו שיש לשלם למערער ונוכח הנפסק בעניין שייבה לא ראינו להושיט סעד אופרטיבי בקשר אליהם, כפי שנפרט להלן. נקדים ונציין כי בית הדין האזורי קבע כי המשיבה שילמה למערער רכיבי שכר ביתר בהיקף של 26% מהשכר, הכוללים ותק שגוי (9% מהשכר) והיקף משרה שגוי (17% מהשכר וראו ההערה בסעיף 16 לפסק הדין המשלים מיום 19.6.19). סכום זה בהתאם לסעיף 5 לפסק המשלים עומד על 63,138 ₪ (להלן: התשלום העודף). תחילה נבחן את טענות המערער בנוגע להיקף המשרה והוותק.

היקף המשרה

1. המשיבה טענה כי למערער ניתנה הטבה, שכן היקף משרתו חושב בהתאם להיקף משרה של מורה על יסודי (24 שעות שבועיות) במקום היקף משרה של מורה יסודי (30 שעות שבועיות). מכיוון שהמערער היה מורה ביסודי יש לנכות משכרו את אותן הטבות שהוספו לשכרו כתוצאה מהיקף המשרה המיטיב. מן הצד השני המערער טען כי היקף השעות בהן עבד גבוה מהיקף השעות המופיע בתלושים. בית הדין דחה את טענת המשיבה וקבע כי הוכח שהמערער עבד גם בעל יסודי. עם זאת בית הדין קבע כי לאור העובדה שבחלק מן השעות עבד המערער ביסודי יש לחשב את היקף משרתו בהתאם לסך השעות שעבד בכל אחד מן המוסדות. לאור העובדה שהיקף המשרה לפיו שולם למערער שכרו היה תמיד בהתאם לתקן של על יסודי מדובר בהטבה. בית הדין האזורי ערך חישוב בהתאם להיקף השעות שדווח בתצהירי המערער בשילוב עם השעות שהופיעו בתלוש וקבע כי חלקיות המשרה של המערער תחושב בהתאם להיקף משרה של 92%.
2. בית הדין דחה את טענות המערער ביחס לעבודה מעבר לרשום בתלושים וקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח שעבד מעבר לשעות המופיעות בתלוש, שכן כל שסיפק להוכחת דבריו היה רישום מערכת שלו ולא רישום של המשיבה. בנוסף, כך נקבע, טענותיו לשעות חלון מרובות לא הוכחו אף הן, מעבר לכך גם אם למערער היו שעות חלון רבות לא כל שעת חלון מחויבת בתשלום.

המערער טוען כי בית הדין העלה עבור המשיבה טענות שכלל לא העלתה בעצמה. לטענת המערער בית הדין טעה כשקבע שהמערער עבד בשעות אחר הצהריים (בעל יסודי) רק 63 דקות בממוצע ביום בעוד שבתצהיר שהגיש טען במפורש שעבד 145 דקות בכל יום אחר הצהריים וטענה זו לא הוכחשה ע"י המשיבה.

המערער הפנה לחקירתו הנגדית של העד מר הלל פלסר המוכיחה שהמשיבה לא חלקה על עצם השעות שנטענו על ידו אלא חלקה על עצם סיווג השעות האלו כשעות הוראה בעל יסודי. לטענת המערער בית הדין שגה כשציפה ממנו להביא מערכת שעות מטעם המשיבה להוכחת טענותיו שכן מערכת כזו לא חולקה להם. לטענת המערער הנטל לסתור את טענותיו הייתה על המשיבה שיכלה בקלות לעשות זאת באמצעות עדים ומסמכים אך בחרה שלא לעשות כן.

1. לטענת המערער ממסמכים שונים שמילאה המשיבה עולה כי היקף משרתו של המערער היה מעל 100 אחוז ולפיכך הרישום 26/24 בתלושים מלמד על חלקיות המשרה ולא על היקף השעות שעבד בפועל. דהיינו האמור בא לשקף שעבד מעבר ל100 אחוז ולא שאכן עבד 26 שעות שבועיות. לפיכך החישוב שערך בית הדין של החסרת 19 השעות עליהן הודה שעבד בבית הספר היסודי מסכום של 26 שגוי. לטענת המערער המשיבה לא הקפידה על פירוט שעות מסודר בתלוש.

המערער גם טוען טענות שונות באשר לחישוב שערך בית הדין האזורי. ראשית הוא טוען כי בחלק מהתלושים נרשמו נתונים של 27/24 או 29/24 ולכן בית הדין שגה כשחישב את היקף משרתו הקבוע לפי 26/24. שנית הוא טוען שהחישוב הנכון של 19/30 + 7/24 יוצא 92.5% ובית הדין הוריד לו שלא בצדק חצי אחוז.

1. ביחס לקביעות בית הדין לגבי שעות שהייה נוספות מעבר לשיעורים המערער טוען מספר טענות. ראשית, כי בית הדין שגה כשקבע שטענתו לחלונות מרובים לא הוכחה שכן לשיטתו עדות עד המשיבה המכחישה את החלונות הייתה מסויגת ומעורפלת. שנית, כי מהתקנון עולה כי למשיבה היה מותר לשבצו רק לשני חלונות ומששיבצה אותו ליותר מכך היה עליה לשלם לו. ביחס לקביעת בית הדין לגבי התפילות, טוען המערער כי כלל לא הוכח כמה שעות הפסקה ותפילה היו בשעות שבהן לימד, אולם בהתאם לנהוג במערכת הממ"ד יש לשלם לו על שעות אלו.
2. המשיבה סומכת את ידיה על החישוב שערך בית הדין האזורי, המשיבה טוענת כי מדובר בממצאי עובדה שבהם ערכאת הערעור לא נוטה להתערב. ביחס לטענתו של המערער לעניין הקטנת היקף המשרה מ92.5% ל92% המשיבה טוענת כי בית הדין התייחס לטענה זו בפסק הדין המשלים וקבע כי גם אם תתקבל טענה זו אינה בה כדי למחוק את הפער בין התחשיבים.
3. אשר לדעתנו. נקדים ונציין כי דרך קביעת אחוז המשרה צריכה להיעשות בשים לב לסוג המוסד החינוכי בו לימד המערער והיקפה הנורמטיבי של משרה מלאה בו. כיוון שהמערער לימד בסוגי מוסדות שונים בעלי היקפי משרה נורמטיביים שונים – אזי נדרשת התאמה בין שתי יחידות ההעסקה בדרך של ממוצע משוקלל, כפי שערך בית הדין האזורי עת ציין שיש להביא בחשבון את חלקיות משרתו של המערער בכל אחד מהמוסדות – בתלמוד תורה (יסודי) ובישיבה הקטנה (על יסודי). משכך, הנוסחה לה נזקק בית הדין האזורי מקובלת עלינו.
4. אשר לנתוני ההעסקה שהוצבו בנוסחה נקדים ונציין כי הקביעות בהקשר זה הינן קביעות עובדתיות. בשים לב להערה הראשונה לעיל ולהערה השלישית – לא על נקלה תתערב ערכת הערעור בהן. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו החלקי כי היקף המשרה הוא 92%, ואולם למקרא סעיף 16 לפסק דינו המשלים עולה כי היה ער לטענת המערער כי החישוב הנכון מוביל להיקף משרה בשיעור 92.49%. בית הדין לא הכריע בטענת המערער, אך ציין כי המדובר בהפרש העומד על כ 4,576 ₪, וכי סכום זה ממילא נבלע בתשלום העודף.
5. לאחר שבחנו את טענות המערער איננו סבורים שיש להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בפסק הדין החלקי ביחד עם סעיף 16 לפסק הדין המשלים.
6. אשר להיקף המשרה המצוין בתלוש (26/24) או בטופס 161 – היקף משרה זה (העולה על משרה מלאה) נעשה על יסוד תחשיב כאילו המערער לימד אך ורק במוסד על יסודי, בו היקף משרה מלאה עומד על 24 שעות שבועיות. המסקנה כי היקף משרתו פחות מזה המצוין בתלוש נסמכה על התחשבות בהעסקתו בתלמוד תורה שהינו מוסד חינוכי יסודי, ואשר היקף משרה מלאה בו עומד על 30 שעות שבועיות. כפי שציינו לעיל היה מקום לקבוע את היקף המשרה בדרך של ממוצע משוקלל, ואיננו מוצאים טעם לפגם בכך שבית הדין האזורי נמנע מלסמוך על הנתונים בתלוש השכר שאינם מבטאים ממוצע משוקלל זה.
7. בית הדין האזורי קבע כי המערער הועסק 19 שעות בתלמוד תורה ו- 7 שעות בישיבה הקטנה (למסקנה כי לימד 7 שעות בישיבה הקטנה הגיע על יסוד ההפרש בין שעות הלימוד השבועיות המנויות בתלוש (26 ש"ש) לבין שעות הלימוד שלימד בתלמוד תורה על פי נספח 69 לתצהיר עדות ראשית מטעמו (19 ש"ש). הפרש זה מביא למסקנה כי בישיבה הקטנה לימד 7 ש"ש). שקלול נתונים אלה, קרי: לימוד בתלמוד תורה 19 ש"ש (שם שבוע עבודה מלא הוא בן 30 שעות) ולימוד 7 שעות בישיבה קטנה (שם שבוע עבודה מלא עומד על 24 שעות) - הביא למסקנה כי היקף המשרה המשוקלל של המערער הוא 92.49%.
8. המערער מלין כנגד הקביעה כי בישיבה הקטנה לימד 7 שעות שבועיות בלבד, ואין בידינו לקבל את טענתו. מעבר לכך שהמדובר בקביעה עובדתית מובהקת הרי שזו נסמכה, בין היתר, על נספח 69 לתצהיר העדות ראשית מטעמו. די בכך כדי לדחות את טענותיו. משכך, העובדה שהמערער הצביע על מסמכים שבהם המשיבה מצהירה על היקף משרה של 108% לא יכולה ללמד שהמערער עבד מעבר ל- 7 שעות שבועיות שכן אחוזי משרה אלו חושבו ביחס להיקף משרה אחיד של 24 שעות שבועיות, ולא בהתאם לחלוקה שנקבעה בפסק הדין של בית הדין האזורי.
9. ביחס לתקנון עובדי הוראה והחלונות- המערער טוען כי היה מקום לשלם לו בגין שעות בהן לא לימד, אך שהה במוסד. נקדים ונציין כי בתקנון השירות הוגדרו שעות שהייה שהינן בתשלום, ואילו בענייננו המדובר בשעות החורגות בהיקפן מכך. בית הדין האזורי מצא כי אין לסמוך על רישומי שעות שערך המערער באופן חלקי, לא הוכח ששעות החלון (העודפות) הינן חלק מהמשרה, וכן לא כל זמן נוכחות במוסד החינוכי, בין בהפסקה ובין בתפילה מהווה, כשלעצמה, שעת עבודה בהכרח. קביעת אלו כי אין מקום להתחשב בטענותיו בדבר עבודה בשעות נוספות מעבר להיקף המשרה – מקובלות עלינו.

ספק אם שאלת החלונות שרשאית המשיבה לקבוע למערער היא בגדר תנאי שכר ולא חלק מתנאי העבודה, שכן אין חולק כי המערער לא מחויב לעבוד בשעות אלו. ככל שכך הרי שלכאורה – ואיננו קובעים בכך מסמרות - הלכת בוסי לא חלה על הוראות אלו והן אינן מחייבות את המשיבה. מכל מקום, וזה העיקר, בהתאם לקביעתו של בית הדין האזורי לא הוכח כי המערער נדרש להישאר בשעות אלו בשטח בית הספר ולהיות זמין לעבודתו. על פני הדברים נראה כי המערער היה רשאי לצאת לביתו בשעות אלו או לכל עיסוק אחר שיחפוץ בו ומשכך אין מקור נורמטיבי לדרישה לשלם לו עבור שעות אלו כשעות שהייה.

1. סיכום ביניים: היקף משרת המערער עומד על 92.49%. אולם כפי שקבע בית הדין האזורי משמעותו הכספית של אחוז נוסף הוא 4,576 ₪ (סעיף 16 לפסק הדין המשלים), ולכן חצי אחוז שקול ל- 2,288 ₪

ותק

1. הוותק שחושב למערער עם תחילת עבודתו היה של 5 שנים למרות שזו הייתה שנתו הראשונה. בפועל, בית הדין האזורי מצא כי הוותק הקודם שהיה מקום לקחתו בחשבון הינו שירות החובה של המערער אשר נמשך ששה חודשיים (נספח 72 לתצהיר המערער). משכך, הפחית בית הדין האזורי 4.5 שנים מהוותק של המערער.

לטענת המערער לא היה מקום לנכות 4.5 שנות וותק שעה שהציג אישור של משרד החינוך שהכיר לו בוותק צה"לי בן 15 חודשים. עיינו באישור מיום 2.7.08 שצורף כחלק מנספח 18 לתצהיר המערער שאמנם מכיר בוותק בשיעור זה (15 חודשים), אך על פי המצוין בו ההכרה הינה החל מיום 1.9.07. המערער אשר נסמך על אישור זה לא נתן טעם מדוע יש לחרוג מהאמור בו גם בהיבט של מועד תחולתו. משהמערער סיים לעבוד ביום 31.8.08, הרי שלמשך שנה אחת זכאי המערער לתוספת וותק של 9 חודשים נוספים (קרי, 15 חודשים במקום 6 חודשים). כיוון שכל שנת וותק מזכה בתוספת של 2% הרי ש- 9 חודשים מזכים ב- 1.5%.

סיכום ביניים: בשנת ההעסקה האחרונה יגדל הוותק ב 9 חודשים השקולים ל- 1.5% תוספת לשכר החודשי בשנה זו. משמעות הדברים היא כי המערער בסך הכל יהא זכאי ביחס לקביעת בית הדין האזורי לסכום של 1,456.92 ש"ח. סכום זה מהווה תוספת של 121.41 ₪ לחודש (לדרך תחשיב סכום זה ראו האמור בסעיף 49 להלן) במכפלת 12 חודשים.

1. העולה מן האמור עד כה צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי למערער שולמה תמורה שוטפת עודפת במהלך תקופת עבודתו וזאת בשל תחשיב שגוי של היקף המשרה והוותק. עם זאת, היקפה של התמורה העודפת נמוך מזו שנקבעה בידי בית הדין האזורי שכן היקף משרתו הוא 92.49% (2,288 ₪) ותוספת הוותק בשנה האחרונה להעסקתו צריכה לעמוד על 1.5% בכל חודש בשנה ההעסקה האחרונה (1,456.92 ש"ח).

מכאן נפנה לבחון את טענות המערער ביחס לרכיבים נוספים שיש לפסוק לזכותו.

הפרשי שכר עבור עבודה בחופשות ובפגרות

1. לוח החופשות אצל המשיבה היה שונה מלוח החופשות במגזר הכללי ולפיכך תבע המערער תשלום עבור ימי חופשה לפי הלוח הכללי.

בית הדין האזורי קבע כי הלכת בוסי אינה מחייבת החלת כלל הוראות תקנון עובדי הוראה על עובד מוסד כגון המערער, אלא על הכללים והשיעורים של משכורותיהם בלבד. כמו כן בית הדין קבע כי ככל שתנאי השכר של העובד מיטיבים לעומת ההסדרים הקיבוציים אין מקום לתבוע גם זכויות מכוח ההסכם הקיבוצי (סעיף 84 לפסק הדין). בהתאם לכך בית הדין דחה את תביעתו של המערער ברכיב זה משלושה טעמים:

א. היקף ימי החופשה להם זכאי העובד הוא חלק מתנאי העבודה אך לא חלק מהמשכורת.

ב. בהתאם להוראות התקנון יש חלוקה בין לוחות החופשה במגזרים שונים, כך לדוגמא יש לוח חופשות למגזר החרדי שזהה ללוח החופשות אצל המשיבה. לפיכך לא ניתן לתבוע תשלום על ימי חופשה דווקא בהתאם למגזר הכללי.

ג. לוח החופשות אצל המשיבה כולל בתוכו גם "הטבות" ביחס לשעות העבודה בימי צום וכן ביחס לעבודה בראש חודש. משכך המערער קיבל על עצמו את תנאי העבודה אצל המשיבה ולא יכול להלין על כך.

1. המערער טוען כי בית הדין האזורי שגה כשקבע שימי החופשה אינם חלק מהמשכורת. לטענת המערער ימי חופשה הם בהכרח חלק מתנאי השכר של עובד שכן העובד מקבל יותר משכורת עבור אותו זמן עבודה. לטענת המערער גם המשיבה עצמה הגדירה את ימי החופשה כחלק מתנאי השכר.

כמו כן המערער טוען כי בהתאם להלכת בוסי ההוראות החלות במוסדות הרשמיים חלות גם על עובדי הוראה במוסדות שאינם רשמיים. המערער מפנה להוראות שונות בתקנון (סעיפים 1.25.2.3, 14.1.2, 14.1.4) מהן עולה כי יש לשלם לעובד הוראה העובד בחופשות תוספת שכר וכי הוראות אלו חלות גם במוסדות מוכרים שאינם רשמיים. וכן הפנה לעדויות ומכתבים של גורמים שונים במשרד החינוך המצדדים, לשיטתו בפרשנות זו כאשר לטענת המערער בית הדין האזורי התעלם מראיות אלו.

בנוסף המערער טוען כי בית הדין האזורי הסתמך על ראיות שונות שאינן חלק מחומר הראיות שהוגש ובכלל זה סעיפי תקנון וחוזרי מנכ"ל וכי ממילא אין כל ראיה כי חוזרים אלו היו בתוקף בזמן העסקתו שכן החוזרים הינם משנת תשע"ט. בנוסף, חוזרים אלו מתייחסים לחינוך החרדי שאיננו מוכר ואילו המשיבה היא מוסד מוכר שאיננו רשמי. המערער טוען כי החלוקה שנעשית בסעיפים אליהם הפנה בית הדין האזורי היא בין מגזרים יהודים לשאינם יהודים שמטבעם חוגגים חגים שונים ולכן לוח החופשות שלהם שונה. לטענת המערער בתוך המגזר היהודי אין אבחנה בלוח החופשות בין מגזר למגזר.

1. ביחס לקביעת בית הדין שלוח השנה של המשיבה מיטיב ביחס למוסדות אחרים, המערער טוען כי טענה זו לא נטענה על ידי המשיבה ולא הוכחה באופן מפורט המלמד על כך שתנאים אלו אכן משופרים ביחס למגזר הכללי. כך או אחרת המערער טוען כי הטענה לפיה לא עבד בראשי חודשים איננה נכונה ולא נטענה על ידי המשיבה. ביחס לימי הצום המערער טען כי אף בחינוך הרשמי בבתי ספר של המוסדות ממלכתיים דתיים מסיימים מוקדם בימי תענית וכי בפועל מכיוון שלימד כיתה גבוהה לימד גם אחה"צ בימי צום.
2. המשיבה חלקה על עצם החלת הלכת בוסי באופן רטרוספקטיבי בעניינה, משעה שהלכה זו נקבעה לאחר סיום יחסי העבודה. אולם ככל והלכה זו תוחל בעניינה, המשיבה מאמצת את הבחנת בית הדין האזורי בין תנאי שכר לתנאי עבודה ואת פרשנות התקנון. המשיבה מאמצת את קביעת בית הדין האזורי לפיה לוח החופשות במגזרים שונים הוא לוח חופשות שונה וכי לוח החופשות אצל המשיבה היה לוח החופשות למגזר החרדי ולפיכך היא אינה מחויבת בתשלום עבור ימי חופשה במגזר הכללי. ביחס לטענות המערער לפיהן חלקים שונים של התקנון וחוזרי המנכ"ל לא הוגשו כראיה על ידי מי מהצדדים, המשיבה טוענת כי משעה שהמערער הפנה אל מסמכים אלו בצורה חלקית ומגמתית מוטלת על בית הדין החובה להתייחס למכלול הראיה. המשיבה חולקת על הטענה לפיה בית הדין העלה טענות מיוזמתו, אולם כך או אחרת המשיבה טוענת כי יש להבחין בין טענות עובדתיות למשפטיות כאשר לגבי האחרונות מדובר בטענות שבית הדין רשאי להעלות מיוזמתו. המשיבה טוענת כי קבלת טענת המערער אינה תואמת את הסכמות הצדדים לגבי תנאי עבודתו וכי יש לה השלכות רוחב על כלל המעסיקים במוסדות הבלתי רשמיים.

באשר לטענות המערער ביחס לגרסתם של עדים שונים עובדי משרד החינוך, בדגש על העד מוטי מרוז המשיבה טענה כי העד אינו עד מומחה ולכן לא יכול להעיד על עניינים שבמומחיות, וכן כי בפני העד לא הוצגו מכלול הנתונים הרלוונטיים לסוגיה ובכללן ההטבות ששולמו למערער מעבר לתנאי משרד החינוך.

1. אשר לדעתנו, אנו סבורים במישור העקרוני צודק המערער בטענתו לפיה התקנה חלה גם על החופשות. יחד עם זאת, די בנימוק השני שמנה בית הדין האזורי כדי לדחות את הערעור בנקודה זו. כאמור תקנה 3(א)(6) לתקנות קבעה במועד הרלבנטי לתביעה כי "משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים..". גדר הספק הוא כיצד יש לזהות את ימי החופשה של מי שאינו עובד במגזר הכללי, קרי על פי ימי החופשה בלוח החופשות במגזר (האפשרות הראשונה) או על פי לוח החופשות במגזר הכללי (האפשרות השניה).
2. אנו סבורים כי יש להעדיף את הפרשנות הראשונה המתיישבת עם האמור בחוזרי המנכ"ל – קרי בהוראות הרגולטור – שם נקבעה הבחנה בין ימי החופשה במגזר הכללי ובין ימי החופשה במגזר החרדי. הוראה זו לוקחת בחשבון את המאפיינים הייחודים של סוג המוסד וההתאמה הנדרשת לצורכי קהילה במיוחד בחברה רב גוונית. משקיים הסדר מפורש כזה של הרגולטור סבורים אנו כי יישום התקנה צריך להיות מותאם להסדר זה, ולא להיעשות באופן טכני. נציין כי הרגולטור ערך את ההתאמה לצרכי הקהילה, כך שבמגזר החרדי במקביל לעבודה בימים המוגדרים כימי חופשה במערכת הרשמית, הוגדרו במגזר החרדי ימי חופשה ימים שהם ימי עבודה בחינוך הרשמי. הרגולטור ערך את מלאכת האיזון הפנימית בכך שהנהיג – לטוב ולרע – לוח חופשות שונה למגזר החרדי. איזון פנימי זה אין מקום לפרום באמצעות חיוב המשיבה בתשלום כפל שכר עבור יום עבודה במגזר החרדי אך מהטעם שהוא מוגדר כיום חופשה בחינוך הרשמי. המשיבה הסתמכה בקביעת ימי החופשה על הוראות הרגולטור במגזר החרדי, ולכן עבודה בימים שאינם מוגדרים כחופשה על פי לוח החופשות במגזר החרדי אינה מזכה בכפל שכר. לפיכך, דין הערעור ברכיב זה להידחות.
3. בשולי הדברים לא ראינו מקום להתייחס לטענתו החלופית של המערער לקבלת הפרשי שכר אף אם ייקבע כי אינו זכאי לימי חופשה. זאת, שעה שנדחו עיקר טענותיו בכל הקשור להיקף המשרה והוותק, וכפועל יוצא מכך נדחו טענותיו גם בענין השכר העודף.

דמי הבראה וקרן השתלמות

1. המערער טוען כי יש לזקוף את דמי ההבראה ששולמו בשנתיים האחרונות להעסקתו בגין חובות העבר, ולכן זכאי הוא לתשלום בגין השנתיים האחרונות. טענה זו אין בידינו לקבל וזאת נוכח הנפסק בע"ע (ארצי) 42510-06-15‏ ‏ אלכסנדר פינדיורין - בן ציון זיסמן (3.5.17). וכך נאמר:

"דמי הבראה - אף חישוב דמי ההבראה נערך על בסיס כל תקופת העבודה, תוך ניכוי דמי הבראה בסכום של 200 ₪ לחודש ששולמו לפי תלושי השכר משנת 2008 ואילך. משאין חולק כי בשתי שנות העבודה האחרונות שולמו לעובד דמי הבראה בסכום של 4,800 ₪ ואין כל ראיה כי שולמו בגין תקופה שקדמה לכך, יזקפו תשלומים אלה, ככל שלא הוסכם אחרת, בגין החבות לשנתיים האחרונות (ראו על דרך ההיקש: סעיף 50 לחוק החוזים חלק כללי), התשל"ג-1973, המקנה לחייב – המעסיקים – את הזכות לקבוע את החיוב בגינו מבוצע התשלום) ויופחתו מהחבות הכוללת בגין שנתיים אלה, לפי פסק הדין, בסך 5,454 ₪. סכום דמי ההבראה שעל המעסיקים להשלים יעמוד, לפיכך, על 654 ₪ חלף סכום של 4,914 ₪ שנפסק על ידי בית הדין האזורי".

(ראו גם ע"ע (ארצי) 8784-07-16‏ ‏ רשת הגנים של אגודת ישראל – רומה שוקר ואח' (5.12.2018)).

1. דברים באלה והגיונם חלים גם ביחס לטענות המערער בנוגע להפקדות לקרן השתלמות. נזכיר כי המערער ביקש לזקוף את התשלום שהמשיבה החזירה לו טרם הגשת התביעה בגין הפרשי הפקדות לקרן השתלמות עבור החוב לשנים 1998-2004. לאור האמור לעיל אין בידינו לקבל טענה זו.

תוספת שחיקה

1. בית הדין האזורי פסק למערער תוספת שחיקה בשיעור 6,159 ₪, ולטענתו זכאי הוא לתוספת של 14,563 ₪ או לחילופין 2,351 ₪. בית הדין האזורי לא קיבל את חישובי המערער מהטעם שאלה התבססו על היקף משרה של 120.8%.

נקדים ונעיר כי הצדדים הניחו שתוספת השחיקה באה בגדר "משכורת" כאמור. נוכח הנחה זו איננו נדרשים לשאלה אם את המונח משכורת יש לפרש כחל גם על תוספות או תשלומים חד פעמיים שאינם נכללים בבסיס השכר כגון "תוספת השחיקה" (ראו: ס"ק (ארצי) 8/06 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות המעו"ף נ' מרכז השלטון המקומי (25.9.08)).

מעבר לכך, משלא קבלנו את ערעור המערער בנוגע להיקף משרתו הרי שגם דין הטענה המבססת זכאות לתוספת שחיקה על היקף משרתו להידחות בהתאמה. אשר לטענה החלופית בדבר גובה השכר הקובע איננו נדרשים להכריע בה להשלמה ברכיב זה, שכן זה ממילא עתיד להיבלע בשכר העודף ששולם לו.

גמולי השתלמות לתקופה 12.01-8.04

1. בגין תקופה זו קבל המערער גמול השתלמות לפי 8.75 נקודות, ולטענתו הוא זכאי לגמול נוסף בגין כ- 16 נקודות גמול. נקדים ונציין כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם נספח 18 לתצהיר המערער – הנושא את הכותרת "הודעה על קביעות, דרגה וותק וגמולים" - בו צויין כי זכאות המערער בתקופה הנדונה היא ל- 8.75 נקודות בלבד. נוכח ההודעה האמורה ביקש המערער לטעון בסעיף 67 לסיכומיו כי מהותית הוא זכאי לגמול הגם שטכנית לא הגיש את המסמכים הרלבנטיים. טענה זו אין בידינו לקבל, ודין הערעור ברכיב זה להידחות.

הפקדות לקופות גמל בגין שני ימי בחירות

1. המערער מערער על כך שלא נפסקו לזכותו הפקדות לקופות גמל 210 ₪ וזאת בגין שכר אותו פסק בית הדין עבור שני ימים בחירות (966 ₪). לא מצאנו מקום להידרש לטענה זו בשל היקפה המצומצם ומוכנים אנו לקבלה משזו ממילא עתידה להיבלע בתמורה העודפת.

גמול MA

1. בית הדין האזורי פסק למערער גמול זה בגין התקופה שמחודש 8/02, וזאת על יסוד נספח 18 לתצהיר עדות ראשית מטעם המערער. הערעור סב על כך שסכום זה לא שולם לו בגין התקופה שמחודש 12/01 ועד לחודש 8/02 (תשעה חודשים), וזאת על יסוד מכתבה של גב' בליליטי מיום 26.12.00 לפיו "ניתן לאשר למערער דרגת שכר שוות ערך אקדמית לתואר M.A להוראה החל מיום 1.9.00 (נספח 39 לתצהיר המערער). דא עקא, מסמך זה אינו עולה בקנה אחד עם מסמכים מאוחרים יותר מיום 30.7.07, 17.9.07 ו- 2.7.08, בהם נקבע כי הזכאות לתואר M.A היא מיום 1.9.02 (נספח 18 לתצהיר המערער).

בית הדין האזורי היה ער לכל המסמכים, ולפער ביניהם, והעדיף את האחרונים על פני הראשון. בהעדר הסבר לפער בין המסמכים – כשהנטל לכך מוטל על כתפי העובד התובע – לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי.

פיצויי פיטורים

1. בית הדין האזורי קבע כי העובד זכאי לקבל השלמת פיצויי פיטורים. המשיבה מלינה בערעור שכנגד על חיובה בתשלום ההפרש נוכח נסיבות סיום העסקתו של המערער, ואילו המערער טוען כנגד חישוב היקף זכאותו.

בנסיבות העניין, לא עלה בידי המשיבה לשכנע כי המערער אינו זכאי לתשלום הפרשי פיצויי הפיטורים. אנו סבורים כי נסיבות סיום ההעסקה אינן כה קיצוניות באופן המבסס עילה להפחתת פיצוי הפיטורים, ולמעשה אף המשיבה חפצה "בזמן אמת" לשלם את ההפרש בין הסכומים הצבורים בקופות לבין הזכאות על פי דין. משכך, הערעור שכנגד בהיבט זה נדחה.

1. למערער טענות שונות באשר לאופן חישוב פיצויי הפיטורים. תחילה נדרש לשאלת השכר הקובע:

בית הדין האזורי קבע על יסוד פרק 1.28.2.3 לתקנון עובדי הוראה הקובע אילו רכיבי שכר יכללו בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, כי הבסיס לחישוב פיצויי הפיטורים יכלול שכר משולב, הסכם מסגרת, גמול השתלמות, 1/12 קצובת הבראה שנתית. נקבע כי בהתאם לטבלת השכר המשולב של עובדי ההוראה שכרו של המערער עם 16 שנות וותק ובדרגת MA, עומד על 5,092 ₪ וכי לכך יש להוסיף:

א. את התוספות הבאות: הסכם הוראה 94 בסך של 127 ₪ (2.5%); תוספת 2001 בסך של 152 ₪ (3%); תוספת 2008 בסך של 76 ש"ח(1.5%);

ב. גמול השתלמות - לסכום המצטבר (5,447 ₪) יוסף גמול השתלמות בשיעור 29.7% שהם 1,617 ₪.

ג. 1/12 דמי הבראה - למערער של 16 שנות עבודה המערער זכאי ל-11 ימי הבראה בערך של 372 ש"חליום – 341 ₪.

בהתאם למקובץ נקבע כי שכר המערער יעמוד על 7,405 ₪.

המערער טוען כי בית הדין האזורי השמיט שני רכיבים נוספים שבהתאם להוראות התקנון נכללים בחישוב השכר הקובע לפיצויי פיטורים: גמול מקצוע והכשרות וגמול תואר MA וד"ר. לטענת המערער מתלוש המשכורת של חודש אוגוסט 2008 ניתן לראות כי רכיבים אלו שולמו לו ועל כן יש לכלול אותם בשכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים. לטענת המערער הדבר אף עולה מטופס 161 שהוציאה המשיבה. לטענת המערער, סך הכל יש להוסיף לחישוב בגין רכיבים אלו 689.9 ₪ עבור כל שנת עבודה, דהיינו הפרש פיצויי פיטורים בסך של 11,038 ₪.

טענה זו של המערער מקובלת עלינו, שכן הרכיבים האמורים מופיעים בתקנון השירות ובתלושי השכר האחרונים של המערער.

1. עתה נפנה לשאלת התקופה המזכה. בית הדין האזורי חישב את פיצויי הפיטורים של המערער בהתאם לתקופת עבודתו החל מחודש ספטמבר 1992 ועד לחודש אוגוסט 2008 דהיינו סה"כ 16 שנים.

המערער טוען כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים בהתאם לתקופת עבודה של 17.5 שנים, שכן לשיטתו כך הוסכם על המשיבה במכתבה מיום ב' באלול תשס"ח בו פיטרה המשיבה כי אף שהמערער עבד 16 שנים אצל המשיבה לאור היקפי המשרה המשתנים לאורך השנים יינתנו לו פיצויים עבור 17.5 משכורות מלאות. לטענתו כך עולה גם מטופס 161 של המשיבה. המערער טוען כי משעה שהמשיבה לא חלקה על תביעתו בגובה 17.5 משכורות בית הדין לא היה מוסמך להפחית את הפיצויים ל- 16 משכורות. בנוסף המערער אף טוען כי על חישוב זה הוסכם לאור היקפי המשרה המשתנים של המערער ולכן משעה שבית הדין לא ערך חישוב מדויק על היקפי המשרה בכל אחת מהשנים לא היה מקום להפחית את החישוב ל- 16 משכורות.

המשיבה טוענת מנגד כי אין כל מחלוקת שהמערער עבד אצל המשיבה 16 שנים וכי אין באמור במכתב אליו מפנה המערער כדי לחייב אותה משעה שמכתב זה היווה כלשונה ניסיון לסיים את ההליך מול המערער והוא אינו מהווה הודאת בעל דין.

1. לטעמינו, חוק פיצויי פיטורים קובע כי התשלום יהא בזיקה לשנות העבודה בפועל, ולא יותר מהיקף של משרה מלאה לכל שנה (ראו תקנה 1א לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים),תשכ"ד-1964. לכך נוסיף כי משנדחתה טענת המערער ביחס להיקף המשרה הרי שנשמט הבסיס לטענתו כי יש לקחת בחשבון את היקפי המשרה שעלו על משרה מלאה משאלה לא הוכחו. אמנם, צדדים רשאים להסכים על תשלום פיצויי פיטורים מעבר לזה הקבוע בחוק, ואולם במקרה דנן לא בוססה הסכמה כזו, אלא לכל היותר ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, שלא צלחו. משכך, אין בידי המערער לסמוך טענותיו על אלה.
2. בית האזורי קבע כי יש לנכות מסכום פיצויי הפיטורים סכום של 83,343 ₪ שהועבר לידי המערער מחברת מגדל בגין ביטוח המנהלים.

המערער טוען כי סכום זה שגוי והסכום שהועבר בפועל הוא 82,387 ₪. לטענתו כך עולה ממכתבו של מר אריאל דהרי ואף המשיבה הודתה בכך במספר הזדמנויות, לפיכך יש לפסוק לזכותו את ההפרש בגובה 956 ₪.

המשיבה דוחה את טענות המערער בהקשר זה וטוענת כי בית הדין הסתמך על מכתב מחברת מגדל על סך פדיון פיצויים מעסיק, הסכום שפורט במכתב זה הועבר כולו לידי המערער.

1. לאחר שעיינו במסמכים אליהם הפנה המערער מצאנו כי בהתאם למכתב חברת מגדל מיום 5.7.09 (נספח 28 לתצהיר המערער) הסכום שהועבר לידו היה 82,387 ₪. בהעדר טענה לתחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, ומשהמערערת התחייבה להשלים את סכום הפיצויים כעולה מנ/5 – אנו קובעים כי המערער זכאי להשלמה בסך 956 ₪.

כעולה מקביעתנו בסעיף 28 לעיל המערער זכאי ל- 1.5% תוספת לשכרו בשנה האחרונה, ותוספת זו יש לקחת בחשבון בקביעת גובה פיצויי הפיטורים. משמעות הדבר היא כי המערער זכאי לתוספת מכפלת 1.5% מהשכר הקובע ב 16 שנות העסקתו.

1. סיכום ביניים: שכרו הקובע של המערער על פי פסק הדין היה 7,405 ₪, ולו יש להוסיף גמול מקצוע והכשרות וגמול תואר בסך 689.9 ₪ לחודש, אשר משמעותם היא 11,038 ₪. בנוסף, יש לפסוק למערער סכום נוסף בגין הוותק הצה"לי. שכרו הקובע טרם הוספת הוותק הוא 8,094 ₪ (7,405 ₪ + 689.9 ₪), ולכן ערכה של תוספת הוותק הוא 121.41 ₪ לחודש. מכפלת התוספת החודש (121.41 ₪) בשנות עבודה (16 שנים) מהווה 1,942.56 ₪. משמעות הדבר היא כי המערער זכאי לתוספת השלמת פיצויי פיטורים בסך 12,980.56 ₪.

דמי מילואים

1. המערער טוען כי הוא זכאי להפרש דמי מילואים בסך 738 ש"ח וזאת בגין שירות מילואים שעשה במהלך חופשת הקיץ שעה שהחופשה החלה עוד לפני ט' באב. בית הדין האזורי קבע כי המערער אינו זכאי לתשלום ימי מילואים עבור תקופה בה קיבל שכר ולא נחשבת חופשה. באשר לתקופה שבאה במסגרת החופשה מצא בית הדין כי בתלוש השכר לחודש 9/02 קיבל הפרשי מילואים בסך 4,095 ש"ח.

לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי באשר המערער לא הוכיח כי החופשה בקיץ 2002 החלה לפני ט' באב, וכי לפני כן לא עבד.

פיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה

1. לטענת המערער היה על בית הדין לבחון אם התקיימו אחת מעילות האפליה שבחוק לרבות מעמדו האישי והשקפתו שככל הנראה הביאו לאפליה.

עיון בכתב התביעה המתוקן מלמד כי עילת האפליה התייחסה לכך שישנם עובדים אצל המשיבה שקיבלו גמולי השתלמות, יצאו לנופש באמצע השנה, אישרו להם לחסוך בקרן השתלמות, קיבלו בשנים מסוימות דמי הבראה במזומן – בעוד אחרים לא קיבלו. לכך לא הביא המערער ראיות, ולכן בדין נדחתה תביעתו ברכיב זה.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

1. בית הדין האזורי פסק למערער פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 45,000 ₪. המערער טוען כי היה מקום לפסוק פיצוי גבוה יותר בגין הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים ובשיעור של 12 משכורות כפי שתבע. לטענת המערער ושלא כקביעת בית הדין האזורי הוא שאל את חברי המשיבה מדוע מפטרים אותו ולא נענה; עדי המשיבה שהעידו בעניין זה לא היו מהימנים; לא ניתן משקל לכך שעבד במשך 16.5 שנים; עוגמת הנפש שנגרמה לו ולכך שגם נגרם לו נזק ממוני.

המשיבה טענה במסגרת הערעור מטעמה כי לא היה מקום לפסוק פיצוי שעה שהמערער ידע לאורך תקופת עבודתו ובמשך השנה האחרונה מה מיוחס לו; העובדה שהביא לשימוע מכתבי תמיכה של הורים ותלמידים מלמדת על כך; כל הטענות שהיוו בסיס להזמנה לשימוע היו אלו שהובילו קודם לכן לצמצום השעות הפרונטליות שלו בשנת הלימודים תשס"ח; למערער ניתנו הזדמנויות רבות לשפר את התנהגותו אך הוא המשיך לפעול בניגוד לנהלים: יחסי עבודה מלאים בחיכוכים ואי הבנות, חוסר שיתוף פעולה, אי קבלת נורמות מקובלות להובלת תלמידים, חוסר גמישות ביחסים עם תלמידים, איחורים בהגעה לשיעורים, שיבוש הלימודים, אי העברת חומרי מבחן לתלמידים ועוד. לטענת המשיבה, בנסיבות אלו ועל מנת לשמור על כבודו של המערער לא פורטו כל מחדליו. במסגרת ישיבת השימוע ניתנה למערער האפשרות להשמיע את דבריו אך הוא בחר לעזוב את הישיבה למרות שהפצירו בו לא לעשות כן. במצב דברים כזה היה זה המערער שסיכל בחוסר תום לב את ההליך בעוד המשיבה פעלה באופן ראוי, הוגן ואנושי כלפיו.

1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו כי דין שני הערעורים להידחות. נקדים ונציין כי שיעור הפיצוי הבלתי ממוני אינו נפסק על פי מכפיל שכר, אלא על פי בחינה של מכלול נסיבות הענין (ע"ע (ארצי) 55550-09-14‏ שמעון בן אלי - קומבה בע"מ (24.9.17)). כמו כן, כך נקבע שם, "שיעור הפיצוי אינו 'מדע מדויק' ולפיכך, ככלל ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור שנקבע, אלא אם הסכום שנפסק חרג מהמתחם הסביר". בענייננו, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי בדבר קיומו של פגם בהליך השימוע, ואשר לפיצוי בגינו הרי שערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. לא שוכנענו כי מקרה זה מצדיק סטייה מכך.

הפרשי הצמדה וריבית

1. המערער טוען כי הוא זכאי בגין הרכיבים שנפסקו לזכותו גם לריבית והצמדה כחוק מיום היווצרות כל עילה או לחילופין ממחצית התקופה ולא כפי שבית הדין האזורי פסק מיום הגשת התביעה. המשיבה טוענת כי בכתב התביעה המתוקן לא תבע המערער הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום היווצרות העילה.

טענה זו של המערער מקובלת עלינו. הפרשי הצמדה וריבית הינם בגדר סעד כללי, והיה מקום לפוסקו ממועד היווצר העילה. ביחס לתשלומים שוטפים ניתן היה לפוסקם ממחצית תקופת הזכאות להם.

הוצאות משפט

1. המערער קובל על כך שלא נפסקו לזכותו הוצאות משפט שעה שהיה צריך להתגונן מפני תביעה שכנגד על סך 928,886 ש"ח שלצורכי אגרה הועמדה על 628,886 ₪. תביעה זו נדחתה ונמצא כי אין לה בסיס. לבד מכך נמצא כי התנהלות המשיבה האריכה את הדיון כאשר בישיבת ההוכחות ביקשה להביא שני עדים נוספים שלא תרמו להכרעת הדין. המערער השקיע אלפי שעות עבודה בניהול ההליך ועל כן הוא זכאי להוצאותיו.

גם המשיבה הלינה על אי פסיקת הוצאות לזכותה נוכח התנהלות המערער ודחיית מרבית תביעתו.

לא מצאנו מקום לקבל את הערעור ברכיב זה מקום בו בית הדין הקדיש פרק בפסק דינו החלקי לעניין ההוצאות וכך גם בפסק דינו המשלים. המדובר בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, ומשזו נתנה כעולה בהנמקתה המפורטת משקל להתנהלות הדיונית בפניה, לא ראינו צורך להתערב בהחלטתה.

לשון הרע בפסק הדין

1. המערער טוען כי בפסק הדין נקבע כי התנהלותו אינה הולמת מבחינה חינוכית וכאחת הדוגמאות לכך הובאו חגיגות סיום מסכת שנמשכו יומיים בניגוד להוראות ההנהלה. לטענת המערער המשיבה טענה כי מדובר בשעתיים ועל כן מדובר בטעות שיש בה להקשות עליו בעתיד במציאת מקום עבודה. על כן הוא עותר להסרת פסק הדין מהמרשתת ולחסותו.

עיון בפסק הדין מלמד כי הקביעה בקשר לקשיים הנזכרים בסעיף 26 לפסק הדין נשענה על מספר דוגמאות כמפורט שם. גם אם נפלה טעות בפסק הדין בנוגע למשך חגיגות סיום המסכת (שנמשכו שעתיים), אין בכך כדי לשנות מהמסקנה המעוגנת בחומר הראיות ובהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין מהעדים.

גם לבקשה לחסות את פסק הדין לא מצאנו מקום להיעתר נוכח משקלו של עקרון פומביות הדיון, והעדר עילה בדין לעשות כן. כמו כן, הטעות בציון משך חגיגות סיום המסכת באה על תיקונה בפסק דיננו, ולכן אינה יכולה להצדיק חיסיון פסק הדין.

החיוב בהגשת חשבונות חדשים

1. המערער טוען כי לא היה מקום לקבוע כי חישוביו אינם נכונים ולכן עליו להגיש חישובים חדשים. לטענתו הגיש חישובים מתוקנים אותם צירף לתצהירו, הוא הוכיח כי אין בסיס לחישובי המשיבה, חישוביו לעניין גמול השתלמות שנעשו לפי שכר אחרון אושרו על ידי חשב משרד החינוך בעדותו, ואחוזי המשרה שנקבעו על ידי בית הדין העומדים על 92% אינם נכונים. אין בידינו לקבל טענות אלו משלא התקבלו הטענות לעניין היקף המשרה, לא ניתן היה לקבל את תחשיבי המערער. מכאן שלא היה מנוס מלהורות על עריכת תחשיבים בתאם לעקרונות שקבע בית הדין.

דחיית התביעה שכנגד בעניין חוב שכר לימוד

1. לטענת המערער היה על בית הדין לדחות את התביעה שעניינה שכר לימוד של בניו של המערער ולא למחקה, וכן הוא זכאי להוצאות בשל כך. משבית הדין האזורי קבע כי אין לו סמכות עניינית לדון בתביעה, הרי נכון היה למחוק אותה ולא לדחות אותה שכן לא דן בה לגופה. בעניין ההוצאות כפי שנקבע לעיל, הדבר נתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית ולא מצאנו מקום להתערב בכך.

סוף דבר

1. ערעור המערער : הערעור מתקבל בחלקו הקטן וברכיבים הבאים:

היקף משרה –היקף משרת המערער עומד על 92.49% שמשמעותה היא 2,288 ₪

תוספת וותק –1,456 ₪

תוספת שחיקה – 2,351 ₪.

הפקדות נלוות בגין שני ימי בחירות – 210 ₪.

הפרשי פיצויי פיטורים - 12,980.56 ₪.

הפרשי הצמדה וריבית – להם נתייחס להלן.

1. ערעור המשיבה מתקבל בחלקו וזאת אך בנוגע לאופן עריכת הקיזוז. בהתאם להלכת שייבה ניתן לקזז חלק מהחוב הפסוק של המשיבה מן התמורה העודפת, וזאת בכפוף לסייגים שנקבעו שם. להלן נתייחס לאופן ההתחשבנות.

רכיבים הבאים בגדר ההתחשבנות, ולכן ניתנים לקיזוז

המדובר ברכיבי תמורה שוטפת או החזר הוצאות, ולכן בהתאם לסעיפים 49 ו – 50 לפסק הדין בעניין שייבה, ובהעדר הוראה בדין או תכלית פרטיקולרית המונעת קיזוז - יש מקום להביאם בגדר ההתחשבנות. סך כל הסכומים הניתנים לקיזוז הוא 25,542 ₪, על פי הפירוט הבא:

תוספת שחיקה - 8,510 ₪, המורכב מ- 6,159 ₪ שנפסקו בידי בית הדין האזורי ו- 2,351 ₪ מכוח פסק דיננו.

תשלום עבור עבודה בבחירות - 966 ₪;

הוצאות נסיעה – 12,327 ₪;

תוספת היקף משרה – 2,288 ₪;

תוספת ותק – 1,456 ₪;

1. עתה נשוב לערעור בכל הנוגע להפרשי הצמדה וריבית – מששולמה למערער על פי קביעתו של בית הדין האזורי תמורה עודפת בשיעור של 64,138 ₪, ובהינתן הסכום הנוסף שניתן לקזז ממילא אין מקום להושיט סעד אופרטיבי בגין הפרשי הצמדה וריבית ובגין סכומים נוספים כאמור בסעיף 59 לפסק הדין, באשר הם והפרשי ההצמדה והריבית נבלעים בהם.

רכיבים שאינם באים בגדר ההתחשבנות, ולכן אינם ניתנים לקיזוז:

1. הפקדות לקרן השתלמות –689 ₪, המורכבים מסכום של 517 ₪ שנפסק בפסק הדין החלקי וסכום של 172 ש"חשנפסק על ידינו. קביעתנו מבוססת על האמור בסעיף 48 לענין שייבה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום ההעסקה.

הפקדות בגין עבודה בשני ימי בחירות – 210 ₪. גם קביעתנו זו מבוססת על האמור בסעיף 48 לעניין שייבה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום ההעסקה.

השלמת פיצויי פיטורים – 23,991 ₪, המורכבים מסכום של 11,011 ש"חשנפסקו על ידי בית הדין האזורי וסכום נוסף של 12,980 ₪ שנפסק על ידנו. פיצויי פיטורים אינם באים בגדר ההתחשבנות בשים לב להוראת סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, המלמד על התקיימות הסייג הראשון בענין שייבה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום ההעסקה.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – 45,000 ₪. המדובר בתשלום אשר נפסק על ידי בית הדין האזורי בגין נזק שאינו ממוני, המתגבש בעת סיום יחסי ההעסקה, ולכן אינו בא בגדר ההתחשבנות. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין.

1. הסכום לו זכאי המערער הינו סך כל הרכיבים שאינם ניתנים לקיזוז כאמור בסעיף 62 לעיל, שבחלקם נפסקו על ידי בית הדין האזורי ובחלקם נפסקו על ידינו. תוצאתו האופרטיבית של הערעור – בשים לב לקיזוז דלעיל – הינה תוספת נמוכה ביחס לנפסק בידי בית הדין האזורי.

בנסיבות אלה, ונוכח היקף יריעתו של ערעור המערער – הוא יישא בהוצאות המשיבה בסך 12,000 ₪. בקביעת סכום זה לקחנו בחשבון כי ערעור המערער נתקבל אך בחלקו הקטן אף כי היה רחב יריעה, ואילו ערעור המשיבה נתקבל בחלקו.

ניתן היום, ל' אב תשפ"א (08 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.