‏13 יולי 2017

פתח דבר

1. בתאריך 9.4.13 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה במחלת הסוכרת, ממנה הוא סובל, כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

התובע מייחס את הופעת המחלה לאירוע בעבודה שלטענתו אירע ביום 18.4.00 (נ/2).

הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 6.3.14, בהיעדר הוכחת קשר סיבתי בין המחלה לבין האירוע הנטען וכן נוכח השיהוי הניכר בהגשת התביעה, כ- 13 שנים לאחר האירוע הנטען בעבודה. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן.

תשתית עובדתית

1. בדיון מיום 22.1.15 נשמעה בפנינו עדותו היחידה של התובע. מטעם הנתבע לא זומנו עדים. בתום הדיון, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
2. בהחלטה מיום 19.3.15 קבענו כי התובע הוכיח את התשתית העובדתית הבאה:

א. התובע (יליד 1951) עבד בחברת "סלקום" מחודש 12/1994 ועד למועד פיטוריו בחודש 12/2006, כאשר עד לתחילת שנת 2001 שימש התובע בתפקיד מנהל שיווק אזורי וממועד זה ועד לפיטוריו שימש כ"מנהל טוקמן".

ב. במהלך חודש 04/2000 נפוצו שמועות במקום העבודה לגבי מעשי גניבה שיוחסו לתובע; ביום 18.4.00, ערב חג הפסח, נודע לתובע ממקור אמין בעבודה כי הגיעו למנכ"ל החברה מכתבים אנונימיים, בהם הועלו האשמות קשות כנגדו על קבלת כספים שלא כדין. התובע קיבל לטענתו את האשמות השווא "כרעם ביום בהיר" וחש כי "חרב עליו עולמו" (להלן – האירוע המיוחד).

ג. לדידי התובע, אשר הכחיש את המעשים שיוחסו לו, לאחר קבלת הידיעה בדבר המכתבים האנונימיים, ביום 18.4.00, הרגיש חסר אונים, נרדף, חרד, שנתו נדדה, הפך מאדם שמח לאדם לחוץ ועצבני, חש ברע וסבל מחולשה כללית. ביום 7.5.00 פנה התובע לרופא וביקש לערוך לו בדיקות תקופתיות מקיפות.

ד. בגין מכתבים אלה, זומן התובע לשיחה אצל מנכ"ל סלקום דאז, מר יעקב פרי, בחודש 07-08/2000. במהלך הפגישה נחשף התובע לראשונה לדבריו לתוכן המכתבים האנונימיים, ובעטיים נדרש לעבור בדיקת פוליגרף לבירור ההאשמות כנגדו. בתאריך 27.8.00 נערכה לתובע בדיקת פוליגרף, שממצאיה צורפו לתיק.

ה. על רקע המכתבים האמורים, הועבר התובע בתחילת שנת 2001 מתפקידו כמנהל שיווק אזורי, לתפקיד זוטר יותר לתפיסתו, כ"מנהל טוקמן".

ו. ביום 9.4.13 הגיש התובע את תביעתו לנתבע, להכרה במחלת הסוכרת כתוצאה של האירוע המיוחד בעבודתו מיום 18.4.00.

1. באותה החלטה קבענו, כי אין חולק שהתביעה הוגשה לנתבע בשיהוי ניכר אך נקבע כי אין בטענה זו בכדי לדחות את התביעה, משלא היה בשיהוי זה בכדי לסכל את האפשרות לברר את העובדות לאשורן.

מינוי מומחים וחוות הדעת

1. בהחלטה מיום 29.3.15 מונה פרופ' שמעון מיכאל גליק כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין. בחוות דעתו קבע המומחה, כי הנתונים שעמדו בפניו היו דלים ביותר, שכן אין בתיקו הרפואי של התובע שום ערך של רמת גלוקוז בדם לפני האירוע המיוחד ולמשך זמן רב לאחריו. לדעת המומחה אין עדות אובייקטיבית לטענה של התובע שהדחק באפריל 2000 היווה אירוע הדק להתפתחות סוכרת. מכאן, שלא נמצא על ידי המומחה קשר סיבתי בין האירוע המיוחד בעבודת התובע לבין מחלת הסוכרת בה לקה.
2. בהחלטה מיום 2.9.15 הועברו למומחה שאלות הבהרה, אליהן צורפו תוצאות בדיקות דם שנערכו לתובע החל משנת 1994. המומחה השיב לאור הנתונים האמורים, כי מחלת הסוכרת אובחנה אצל התובע בחודש מאי 2000, אך מכיוון שלא ידועות לו תוצאות בדיקת גלוקוזה בשנים 1994 עד אפריל 2000, אינו יכול לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין אירוע הדחק לבין הסוכרת. המומחה הוסיף שקיימת אפשרות סבירה שבתאריך כלשהו בין בדיקות הדם משנת 1994 לאלו של שנת 2000, התפרצה אצל התובע סוכרת ללא ידיעתו, תוך שהפנה לשני רישומים רפואיים מחודש מאי 2000 שם נרשם "מרגיש טוב ללא תלונות".

באשר לגורמי סיכון נוספים השיב המומחה, שנוכח רישום על ירידה של 17-18 ק"ג במשקל, הוא מסיק שהתובע סבל מהשמנה, אך בהעדר נתונים נוספים, אינו יכול לקבוע את תרומת יתר גורמי הסיכון לסוכרת.

1. בהחלטה מיום 9.11.15 הועברו למומחה שאלות הבהרה נוספות, הנובעות מתשובותיו האחרונות ולהן השיב כך: המומחה הסכים שהתובע לא סבל מהשמנה, גם בתוספת של 17-18 למשקלו הנוכחי, אך הוא עמד על כך שהתובע סבל מעודף משקל, שכן הBMI שלו היה מעל 25. כל תוספת שומן מעלה את הסיכוי והסיכון למחלה ומאוד סביר שהמשקל שהשיל מגופו היה מורכב משומן. לפיכך, לא שינה המומחה מחוות דעתו.
2. לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, ניתנה ביום 19.5.16 החלטה, בה נקבע כי מכיוון שנותרה עמימות ביחס לקביעת המומחה בשאלת הקשר הסיבתי בין התפרצות/החמרת הסוכרת לבין האירוע המיוחד בעבודת התובע, גם לאחר שני סבבים של שאלות הבהרה, שוקל בית הדין למנות מומחה נוסף. לצדדים ניתנה האפשרות להתייחס לאפשרות זו, בטרם יוחלט בדבר.
3. בהחלטה מפורטת מיום 14.6.16, לאחר קבלת עמדות הצדדים כאמור, הוחלט על מינוי מומחה נוסף בתיק. בהתאם, בהחלטה מאותו יום מונתה דר' אודיל ועקנין כמומחית נוספת מטעם בית הדין.
4. בחוות דעתה קבעה המומחית הנוספת את הדברים הבאים:

בבדיקות דם בשנת 1994 רמת הגלוקוז אצל התובע היתה 109% ובבדיקה נוספת היתה תקינה. רמה גבוהה מ-100% ועד 125% מאפיינת חולים עם טרום סוכרת, אשר מצויים בסיכון לפתח סוכרת סוג 2 עם השנים, אך לא די בבדיקה אחת לצורך קביעה זו.

לא קיים מידע נוסף עד 5/2000.

ב-5/2000 אובחנה סוכרת בבדיקות דם של התובע, אך לא הוחל בטיפול תרופתי ולא נערך בירור לאבחון סוג הסוכרת עד שנת 2008.

לתובע אין סיפור משפחתי של סוכרת, הוא ללא עודף משקל וללא מחלת רקע, פרט לעודף שומני הדם.

בינואר 2005 קיבל התובע לראשונה מרשם לטיפול בסוכרת, אך על דעת עצמו לא התחיל בטיפול.

בשנת 2008 ואילך חלה החמרה במצבו של התובע והוא מופנה לראשונה למרפאת סוכרת ולבירור מקיף יותר. תוצאות הבדיקות שנערכו לתובע תומכות באבחנה של סוכרת נעורים סוג 1 או סוכרת מסוג LADA, כאשר החל ממאי 2009 קיימת אבחנה מפורשת של סוכרת סוג 1 והוחלט על טיפול באינסולין.

המומחית סקרה את גורמי הסיכון לסוכרת סוג 1 ולסוכרת LADA. המומחית ציטטה מתוך העמדה הרשמית של האגודה הישראלית לסוכרת, אשר בחנה את הקשר בין דחק לבין הופעת סוכרת ולפיה אין הוכחה מדעית חד משמעית כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת סוג 1, אך באם הסוכרת תתגלה תוך 3 חודשים מהאירוע יש לקבוע קיומו של קשר בין השניים.

במקרה הנדון חלפו כ-3 שבועות בין האירוע המיוחד (4/2000) לבין אבחון הסוכרת (5/2000), אך למרות המתח שהתובע חווה בתקופה זו, עקב החקירה בענייננו והעברתו לתפקיד זוטר, הסוכרת היתה מאוזנת ללא טיפול תרופתי ואף נכנסה ל"תקופת רגיעה בין שנת 2000 לשנת 2008". ככל (המומחית כתבה בטעות "אילולא") שהסוכרת היתה מתפתחת כתוצאה ממצב דחק נפשי, ניתן היה לצפות בהחמרה באיזון הסוכרת, דבר שכאמור לא קרה, אלא רק לאחר כ-8 שנים ממועד האירוע המיוחד.

לפיכך, סברה המומחית כי האירוע המיוחד לא השפיע על התפתחות מחלת הסוכרת בתובע או על החמרתה.

1. בהחלטה מיום 25.12.16 הופנו למומחית, לפי בקשת התובע, 15 שאלות הבהרה בקשר עם חוות דעתה. לא נחזור על כל תשובותיה של המומחית, שכן חלקן ממילא פורט בחוות דעתה.

בין היתר, המומחית השיבה את הדברים הבאים:

בדיקות הדם שערך התובע בחודש מאי 2000, תומכות באבחנה של סוכרת כבר ממועד זה. לאור העובדה שרמת HbA1c היתה מעל הנורמה בעת האבחנה של הסוכרת (6.2% לעומת הנורמה של 4-4.5%), ניתן לשער שמחלת הסוכרת הייתה קיימת עוד לפני חודש מאי 2000.

במידה שהמתח שחווה התובע שימש אכן כטריגר לחשיפת מחלת הסוכרת, ניתן היה לצפות להתפרצות חריפה יותר של המחלה עם רמות גבוהות של גלוקוז וחוסר איזון ממושך.

המומחית השיבה בהרחבה לשאלות בדבר גורמי הסיכון השונים לסוכרת, תוך אבחנה בין סוגי הסוכרת השונים.

בהעדר בדיקות דם בין שנת 1994 לשנת 2000 לא ניתן לקבוע מועד התחלתי של מחלת הסוכרת, אשר אובחנה לראשונה במאי 2000. הבדיקות שערך התובע במאי 2000, במסגרתן אובחנה המחלה, היו בדיקות שגרתיות, ללא שהתובע העלה תלונות מיוחדות וללא שהיו סימפטומים של התפרצות.

1. ביום 15.2.17 שוב הופנו למומחית שאלות הבהרה. בעיקרם של דברים חזרה המומחית על תשובותיה המפורטות בחוות דעתה ובתשובות לשאלות בסבב הראשון.

טענות הצדדים בסיכומיהם

1. לטענת התובע, רופא המוסד מלכתחילה לא שלל קיומו של קשר סיבתי בין האירוע המיוחד לבין המחלה, אלא שקבע שבהעדר נתונים לא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי כאמור. משהומצאו בדיקות דם משנת 1994, אשר היו תקינות לחלוטין, היה מקום לקבוע כי הוכח הקשר הנדרש.

במקרה הנדון יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם התובע על פני המומחים מטעם בית הדין, חרף ההלכה הקובעת כי זהו החריג לכלל.

המומחה מטעם התובע, פרופ' רפפורט, מסר חוות דעת בעניינו (נספח ב' לכתב התביעה), כאשר מדובר במי שעמד בראש ועדה מטעם המועצה הלאומית לסוכרת לבחינת הקשר הסיבתי בין אירוע דחק נפשי לבין פריצת או החמרת מחלת הסוכרת. המומחית הנוספת השיבה שידעה על נייר העמדה שהוציאה הועדה האמורה תחת ידיה, אך הוא לא היה ברשותה, דבר המעיד, כפי שמרמז התובע, על ידע לקוי, לפחות ביחס לזה של המומחה מטעם התובע.

המומחית השיבה במסגרת שאלות ההבהרה, כי לא ניתן לשלול שהאירוע המיוחד שימש כגורם הדק לחשיפת המחלה, ומכאן שאף היא אינה שוללת קשר סיבתי. המומחית אישרה שלפני האירוע המיוחד לא אובחנה סוכרת אצל התובע.

הוכח שלפני האירוע המיוחד לא אובחנה אצל התובע סוכרת ואילו בסמוך לאחריו אובחנה המחלה – דבר המצדיק קביעתו של קשר סיבתי בין השניים.

1. הנתבע חזר בסיכומיו על טענתו כנגד עצם קיומו של אירוע מיוחד בעבודתו של התובע וביקש כי בית הדין ישקול בשנית החלטתו בעניין הוכחת אירוע כאמור.

באשר לקשר הסיבתי – מונו שני מומחים, אשר נשאלו שאלות הבהרה בשני סבבים כל אחד ושניהם לא מצאו בסיס לקביעת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת לבין האירוע המיוחד.

על התובע להוכיח סבירות של מעל 50% לקיומו של קשר סיבתי פוזיטיבי בין האירוע המיוחד לבין הסוכרת ולא די באמירות המומחים כי "לא ניתן לשלול" קיומו של קשר סיבתי בכדי לעמוד בנטל המוטל על התובע.

הכרעה

1. לאחר עיון בכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. למרות שהתובע הגיש תביעתו בשיהוי ניכר, לא מצאנו בכך עילה לדחות את התביעה בשלב מקדמי ומשקבענו כי הוכח בפנינו קיומו של אירוע מיוחד בעבודה, הורינו על מינוי מומחה לבדיקת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הסוכרת.
3. איננו מוצאים לנכון לשנות מהחלטתנו בעניין קיומו של אירוע מיוחד, בהעדר נתונים חדשים בעניין זה ועל יסוד נימוקינו בהחלטה מיום 19.3.15, המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה.
4. כפי שפורט לעיל, המומחה הראשון, פרופ' גליק, סבר שאין עדות לכך שגילוי המחלה אצל התובע קשור באירוע המיוחד. פרופ' גליק שם יהבו על כך שאין די נתונים בתיק הרפואי, בכדי לבחון את התפתחות רמת הסוכר בדם לאורך השנים שקדמו לאירוע המיוחד, אלא רק ביחס לשנת 1994; דיווח התובע על קיומו של אירוע מיוחד נמסר רק שנים רבות לאחריו; ברישומים הרפואיים הסמוכים לאירוע מדובר על בדיקות תקופתיות ולא אגב תלונות של התובע.
5. דר' אודיל ועקנין חזרה אף היא על אותם נימוקים בחוות הדעת מטעמה, והוסיפה עוד שאם היה קשר סיבתי בין האירוע המיוחד והמתח שחווה התובע בעקבותיו, לבין התפרצות המחלה, סביר היה לצפות סימפטומים ברורים של המחלה, אך היא היתה "רדומה" וללא סימפטומים כשמונה שנים לאחר האירוע המיוחד, דבר התומך אף הוא בשלילת הקשר הסיבתי.
6. אף אחד מהמומחים שמונו על ידי בית הדין, אינו שולל אפשרות כי אירוע הגורם לדחק נפשי יגרום להתפרצות מחלת הסוכרת. המומחה מטעם התובע דן בכך באריכות בחוות דעתו ואולם בסוגיה זו לא קיימת כלל מחלוקת.
7. מאידך, כאשר המומחה מטעם התובע דן במקרה הקונקרטי של התובע, הוא קובע כי "נסיבות המקרה מראות לדעתי, כי מחלת הסוכרת של מר ברסלבסקי התפרצה לראשונה בשנת 2000 לאחר שהיה נתון במשך תקופה ממושכת בלשון המעטה בדחק נפשי משמעותי ביותר ואף קיצוני..." עוד הוא קובע כי "בהמשך בשנת 2006 כאשר נקלע שוב למשבר נפשי חמור בזמן ועקב עבודתו נצפתה באופן לא מפתיע החמרה משמעותית נוספת במחלת הסוכרת..." (מתוך חוות דעתו של פרופ' רפפורט, נספח ב' לכתב התביעה).

מכאן, שהדיון שקיים המומחה מטעם התובע בדבר הקשר הסיבתי בין המחלה לבין האירוע המיוחד, הינו קצר מאוד ולא מפורט דיו. המומחה לא התייחס למשמעות העובדה שהמחלה אמנם התגלתה בשנת 2000, אך מבלי שהיו קיימות בדיקות דם בשנים סמוכות לפני כן לצורך השוואה; המומחה לא התייחס לכך שהמחלה התגלתה בשנת 2000 במסגרת בדיקות תקופתיות וללא תלונות מיוחדות; המומחה לא התייחס לעובדה שהמחלה היתה "רדומה" מספר שנים לאחר האירוע המיוחד ומה המשמעות של הדברים.

זאת ועוד, המומחה מטעם התובע מתייחס לאירוע בעבודה משנת 2006 אשר גרם להחמרה בסוכרת, אך אירוע זה כלל לא נדון בפנינו.

1. יוצא אפוא, כי בעוד שבחוות דעתו של המומחה מטעם התובע חסרה התייחסות לנתונים מהותיים רבים ומאידך קיימת התייחסות לעובדות שאינן בפנינו, הרי שהמומחים מטעם בית הדין, נדרשו במפורט לכלל הנתונים הרלוונטיים והשיבו בהרחבה לשאלות הבהרה שהופנו אליהם – דבר שהמומחה מטעם התובע לא נאלץ להתמודד איתו כלל. (נציין כי המומחה מטעם התובע קבע כי לתובע סוכרת מסוג 2 ואילו המומחית מטעם בית הדין קבעה כי מדובר בסוכרת מסוג 1/LADA. נוכח הכרעתנו, לא מצאנו הצדקה להתעכב על כך).
2. לא בכדי נקבע כי "בתי הדין לעבודה מונחים על ידי חוות דעת של מומחים המתמנים על ידי בית הדין. מומחים אלו הינם מומחים נייטרליים, שאינם מייצגים צד", (דב"ע (ארצי) נז/78-0 אברהם יונתן – המוסד לבטוח לאומי, מיום 11.11.98) וכן "האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין מובטחת במידה מרבית. היא עולה מעצם העובדה שאין הוא מעיד לפי בקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי המזמין את שירותיו" (מאמרו של כב' הנשיא בדימוס של ביה"ד הארצי לעבודה, ס. אדלר "מומחים יועצים רפואיים בבתי הדין לעבודה", המשפט כרך ב' עמ' 199).

ומשכך, הלכה פסוקה היא כי:

"בהליך שבמסגרתו מתמנה על ידי בית הדין קמא מומחה יועץ רפואי, דוגמת המקרה דנן, בית הדין קמא ואף בית דין זה, כערכאת ערעור, נוהגים דרך כלל, לייחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין. זאת, מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לפי בקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין" .

דב"ע ל"ו/64- 0 המוסד לביטוח לאומי – שרף, פד"ע ז 461.

עוד נקבע בהקשר זה כי :

"... חוות דעת מומחה מטעם בית הדין היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו, אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן..." (עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי – מרדכי בוארון, מיום 15.5.07).

1. בנסיבות דנן, לאחר ששני מומחים שמונו על ידי בית הדין, ולו מחמת הספק ועל מנת ליתן לתובע יומו באופן מלא, לא מצאו בסיס לקביעת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע המיוחד בעבודה לבין מחלת הסוכרת, בדרך של גרימה או החמרה, אנו סבורים כי דין התביעה להידחות.
2. בשולי דברינו נעיר כי את הביטוי "לא ניתן לשלול", בו משתמשים מומחים רפואיים, יש לפרש בהתאם למכלול חוות הדעת. וראה:

"...מדע הרפואה בהרבה מובנים אינו מדע מדויק, לפחות במובן זה, שבחלק מן המקרים הוא מגשש באפילה, ואינו יכול להצביע במדויק מהו הגורם למחלה... המומחה הרפואי, בעיקר כשהוא נותן חוות דעת בהליך משפטי, צריך להיזהר בדבריו ולדייק בהם. על רקע זה יש להבין את שימוש המומחה בביטוי, "לא ניתן לשלול"..."

עב"ל 32691-06-10 אלי דהן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.6.12.

במקרה הנדון, מקריאת חוות הדעת, של שני המומחים שמונו מטעם בית הדין, כמכלול, עולה המסקנה כי הם אינם סבורים שקיים קשר סיבתי כאמור, גם אם לא ניתן לשלול קיומו של קשר כזה באופן חד משמעי. יחד עם זאת, על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי באופן פוזיטיבי ולא די בכך שיוכיח קיומה של אפשרות כלשהי, ולו קלושה, לקשר סיבתי.

סוף דבר

1. על יסוד כלל האמור לעיל, אנו מורים על דחיית התביעה.
2. בנסיבות העניין וכמקובל – אין צו להוצאות.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום י"ט תמוז תשע"ז, 13 יולי 2017 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.