1. בקשת הנתבע 4 לחייב את התובעים בערובה להבטחת הוצאותיו.

רקע

2. התובעים הגישו תביעה בת"א 11601-10-09 שעניינה הסכם למתן הלוואה חוץ בנקאית שנתנה הנתבעת 1 (להלן: דלתא) לתובעים (להלן: התביעה).

התובעים לא עמדו בפירעון ההלוואה מושא ההסכם, ונפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל על ידי דלתא, שני תיקים למימוש משכנתה על ביתם, ותיק נוסף למימוש שטר חוב.

יצוין כי תביעה זו אוחדה עם שתי תביעות נוספות שהגישה דלתא, אחת מהן (11630-01-10) נמחקה. בתביעה השנייה (ת.א. 21026-09-09) תבעה דלתא מהתובעים כאן נזקים שנגרמו לה עקב התנהלותם במהלך גביית החוב (יתר הנתבעים באותה תביעה, נמחקו לפי בקשת דלתא).

3. התביעה כוללת בקשה למתן סעדים הצהרתיים בדבר בטלות הסכם ההלוואה, כי התובעים אינם חייבים לדלתא כספים כלשהם למעט קרן שטר החוב, וכן לבטל או לתקן את שיעורי הריבית, לפי הסכם ההלוואה ובנוסף, להצהיר כי בנוסף לכל הניכויים התובעים זכאים לקזז סך של 490,000 ₪ מחובם לדלתא, בגין נזקים רכושיים שנגרמו להם המפורטים בסעיפים 91 – 94 לכתב התביעה. נזקים רכושיים אלה נגרמו להם, לפי הנטען, כתוצאה מההתנהלות בתיקי ההוצאה לפועל השונים.

בנוסף, נתבעו נזקי גוף שנגרמו לתובעת 2.

4. יצוין, כי התביעה הוגשה במקור גם נגד לשכת ההוצאה לפועל ונגד משטרת ישראל, בגין ההחלטות שניתנו בקשר לפינוים של התובעים מביתם, ואופן הוצאתם לפועל, אך נתבעים אלה נמחקו מכתב התביעה, לפי בקשת התובעים.

כך, נותרה כיום התביעה במתכונתה הנוכחית, נגד שתי חטיבות של נתבעים: האחת, הנתבעים 1 – 3, הם דלתא ומנהליה והשנייה, הנתבע 4 – כונס הנכסים שפעל בהוצאה לפועל למימוש המשכנתה שהתובעים רשמו לטובת דלתא וכן למימוש שטר החוב שניתן לדלתא, על ידי התובעים.

5. בקשה זו עוסקת, כאמור, בתביעה כנגד הנתבע 4 בלבד.

הערה מקדימה:

6. אפתח בנושא הסעדים הרלבנטיים לנתבע 4, לגביו ביקשתי התייחסות נפרדת של הצדדים:

אין בכתב התביעה כל סעד כספי כלפי הכונס, הנתבע 4, למעט נושא נזקי הגוף של התובעת, שאליו אתייחס להלן.

בהחלטה קודמת שלי, בה התייחסתי בפירוט לנושא האגרה, מתוארת השתלשלות העניינים ותביעת הסעדים בתובענה זו.

למעשה כל הסעדים ההצהרתיים מתייחסים למערכת היחסים שבין התובעים לבין דלתא.

התובעים נמנעו מלכמת את תביעתם בקשר לדלתא. זאת ועוד, אפילו ביחס לנזקים הכספיים (שכר דירה ראוי, נזקים שנגרמו לבית, מכירת הבית בשווי מופחת) התובעים לא תבעו סעד כספי, אלא אך ורק "הצהרה" בדבר הזכות לקזז נזקים אלו, מחובם לדלתא.

בהחלטה נפרדת התייחסתי למשמעות הדברים מבחינת האגרה, נושא שהועבר לתגובת הצדדים וטרם הוכרע סופית.

מכל מקום, הסעד היחיד הקיים כיום כלפי הנתבע 4 – נוגע לאחריותו בנזקי גוף לנזקיה של התובעת, אם ייקבע שקיימים, הא ותו לא.

7. להלן אתייחס, אם כן, לתביעת נזקי הגוף של התובעת.

עילת התביעה וסיכוייה:

8. טוענת התובעת, כי כתוצאה מפינוים של התובעים מביתם, נגרמו לה נזקי גוף (נכות פסיכיאטרית; חוות הדעת שהוגשו הן קוטביות – 60% - 0%).

הפינוי, כך אליבא התובעים, הוא תוצאה של הסכם ההלוואה שיש לבטלו, וכן של נקיטת הליכים בלתי חוקיים במסגרת תיקי ההוצאה לפועל.

9. ככל שעסקינן בפעולותיו של הנתבע 4 ככונס, ברור ומובן כי כל העילות הנוגעות לבטלות הסכם ההלוואה או סעיפים מסעיפיו, או נזקים שנגרמו כתוצאה מהסכם ההלוואה, הרי עילות אלו אינן נוגעות לנתבע 4, שנכנס לתמונה רק לאחר חתימת ההסכם, ועם מימושו.

אני ערה לטענת התובעים בתגובתם לבקשה זו, לפיה אחת העילות נגד הנתבע 4 היא אחריותו "כבא כוחה של הנתבעת 1, לעניין חתימת הסכם ההלוואה והמו"מ שקדם לה" (סעיף 3 לתגובה) אלא, שהפכתי והפכתי בכתב התביעה המתוקן, ולא מצאתי אזכור ולו ברמז למעורבות של הנתבע 4 בהתרחשויות שאירעו עד לחתימת הסכם ההלוואה. נהפוך הוא, הנתבע 4 אף מוגדר בסעיף 4 לכתב התביעה כמי ששימש כבא כוחה של דלתא "בכל ההליכים המשפטיים", הא ותו לא.

אני מפנה לסעיפים 7 – 23 בהם מתוארים המשא ומתן והחתימה על הסכם ההלוואה. הנתבע 4 אינו מוזכר שם כלל. האזכור הראשון לנתבע 4 הוא בסעיף 24, המתאר את תחילת הליכי ההוצאה לפועל.

אני ערה לכך שבסעיפים "המשפטיים" (סעיף 62 ואילך) נוקטים התובעים בלשון כללית באשר ל"נתבעים" אך בכך לא די. את עילת התביעה מרכיבות עובדות, ובפרק העובדות, הנתבע 4 לא נזכר כלל בפרק ההתרחשויות שעד למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל.

אני אף מסכימה עם עמדת הנתבע 4 בבקשתו הנוכחית, לפיה אפילו בתצהירים מטעם התובעים לא מצוין חלק כלשהו של הנתבע 4 בהתרחשויות שעד לחתימת הסכם ההלוואה, ובמועד חתימת הסכם ההלוואה.

אכן, בתצהירו של התובע (בלבד) מצוינת עובדת נוכחותו של הנתבע 4 באחת הפגישות, אך עדיין לא מונחת כל תשתית עובדתית בשאלה מה נתבע 4 אמר, אם בכלל, איזה מצג יצר, אם בכלל, ככל שבכלל ניתן היה להניח תשתית עובדתית כזו נוכח כתב התביעה המתוקן. אך מובן הוא, כי נוכחות גרידא אין בה כדי ליצור חבות. להעיר כי עקב פטירתו המצערת של התובע, לכאורה תשתית ראייתית זו אינה קיימת כיום כלל.

כל זאת, מעבר לכך שאין כלל סעד הנוגע לנתבע 4 בכל הנוגע לבטלות הסכם ההלוואה או שינויו, כאמור לעיל.

לפיכך: עסקינן אך ורק בעילות הנובעות מההליכים שהתרחשו במסגרת ההוצאה לפועל.

10. לפי סעיף 3 לתגובת התובעים נותרו, אם כן, שתי התנהגויות שעלולות היו להוביל לנזקי הגוף (ולמעשה לכל סעד אחר כלפי הכונס, לוּ נתבע):

האחת, התנהלות שלא כדין בהליכי הפינוי בהוצאה לפועל;

השנייה, גביית כספים מעל הסכום בר הגבייה לפי פסק דינו של כב' השופט שילה (בתיק השטר).

על פני הדברים, נזקי הגוף של התובעת, כמפורט בכתב התביעה, כלל אינם נוגעים לגביית היתר (העילה השנייה). נזקי הגוף קשורים לנושא הפינוי. כך לפי כתב התביעה וכך לפי חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה של התובעת.

לפיכך, עמדתם של התובעים לפיה עילה שנייה זו היא עילה טובה – אינה רלבנטית כלל לסעדים המתבקשים ביחס לנתבע 4.

עם זאת, על מנת שלא להותיר סוגיה זו ללא הכרעה, אתייחס לשאלת סיכויי התביעה גם ביחס לעילה זו.

11. על מנת לדון בסיכוייהן של העילות, אפתח בסקירה קצרה של הליכי ההוצאה לפועל המדוברים:

התובעים חתמו לדלתא על שטר חוב ועל שטר משכנתה.

הליכי ההוצאה לפועל החלו ביום 5.10.06, בפתיחת תיק המשכנתה הראשון.

תיק המשכנתה הראשון נסגר בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, שאושרה בבית המשפט העליון ביום 11.8.08, ולפיה התיק נפתח שלא כדין (עקב אי עמידה במועד הקבוע בסעיף 81 ב 1 (א) לחוק ההוצאה לפועל). כתוצאה מכך, ביום 10.9.08 הנתבע 4 – ככונס, ביקש לסגור את תיק המשכנתה הראשון.

עוד לפני כן, ביום 6.11.06 נפתח תיק למימוש שטר החוב. הליכי הגבייה בתיק נעצרו תחילה כליל, מכוח הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג 1993. בתאריך 14.1.09 קבע בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט שילה) כי ההליכים בתיק השטר יימשכו בכל הנוגע לקרן השטר.

בינתיים, ביום 17.9.08, כלומר, לאחר החלטת בית המשפט העליון בתיק המשכנתה הראשון, ולפני החלטתו של כב' השופט שילה בתיק השטר, נפתח תיק המשכנתה השני. ייאמר כי התובעים לא העלו כל טענה ביחס לחוקיות פתיחתו של תיק המשכנתה השני (שהייתה לפי סעיף 81 ב 1 (ג) (3) לחוק ההוצאה לפועל).

הכונס המשיך להחזיק בבית, תחילה מכוח תיק המשכנתה הראשון, ולאחר מכן, עם פתיחת תיק המשכנתה השני, תפס חזקה בנכס מכוח אותו תיק (ביום 5.2.09).

הליכי מכירת הבית, שנעשו במסגרת תיק השטר, נמשכו. באותו תיק, התובעים הגישו בקשה לביטול מינוי כונס הנכסים, עיכוב הליכי ההוצאה לפועל והשבת החזקה בנכס לידיהם. בבקשה זו טענו התובעים שתי טענות עיקריות: האחת, כי המשך הליכי מכירת הנכס בתיק השטר מאיין את משמעות פסק דינם של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בעניין תיק המשכנתה הראשון, שכן לא ניתנה להם הזדמנות לפעול למכירת הנכס, כאמור באותן החלטות. השנייה, כי לא ניתנה משמעות להחלטת כב' השופט שילה בתיק השטר, לעניין שפעול ההליכים בכל הנוגע לקרן השטר בלבד (ר' סקירת הטענות בהחלטתה של כב' הרשמת יפעתי מיום 1.10.09).

ביום 1.10.09 ניתנה החלטה על ידי כב' הרשמת יפעתי. כב' הרשמת יפעתי קבעה כי מינוי כונס הנכסים בתיק השטר תקף. עוד קבעה, כי החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון אינן חלות על תיק השטר, וכי התובעים לא פעלו למימוש זכותם בהתאם לאותן החלטות, ואף לא הגישו ערעור על החלטה אחרת של רשם ההוצאה לפועל (מיום 26.5.09), בתיק המשכנתה הראשון, ולפיה נדחתה בקשתם להשבת החזקה בבית לידיהם. עוד קבעה, כי מינוי הכונס בתיק השטר לא נעשה במחטף.

זאת ועוד, כב' הרשמת יפעתי התייחסה להצעת המכר המונחת על הפרק (לה"ה מטרי) וקבעה, כי הצעת המכר ראויה גם ביחס לחוות הדעת שהוצגה מטעם התובעים.

לסיכום, כב' הרשמת יפעתי קבעה באותה החלטה, במסגרת תיק השטר, כי היא דוחה את בקשות התובעים לביטול מינוי כונס הנכסים ולהשבת החזקה לידיהם. כן העבירה את הבקשה לאישור המכר לתגובת התובעים.

יש לציין כי התובעים לא הגישו ערעור על החלטה זו.

בנקודה זו, בחודש 10/09, הוגשה התביעה בת.א. 11601-10-09, לבית המשפט המחוזי מרכז, ובה, בין היתר, עתרו התובעים לצו מניעה זמני למניעת פינוים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתם, אך התנה את הצו בהפקדת ערבויות, ומשלא הופקדו הצו פקע.

לפיכך, בחודש 1/10, שופעלו הליכי ההוצאה לפועל, אושרה מכירת הבית לצד השלישי, והבית נמכר.

כעולה מהדו"ח הכספי שהכונס הגיש בתיק השטר, תמורת המכירה הועברה לחובות של קופת הכינוס ולאחר מכן – לנושה בדין קדימה (דלתא – בתיק המשכנתא השני).

12. ציינתי, כי מדובר בסקירה קצרה. לתיק בית המשפט הוגשו על ידי שני הצדדים תצהירים המחזיקים עשרות החלטות בשלושת תיקי ההוצאה לפועל האמורים. התמונה הברורה העולה מתיקים אלו היא כי כל פעולה של הנתבע 4 – ככונס, מגובה בהחלטה שיפוטית של רשם ההוצאה לפועל או ערכאה שיפוטית אחרת.

אמנם טרם נשמעו ראיות בתיק, אך הראיות בכל הנוגע להשתלשלות תיקי ההוצאה לפועל זהות כמעט לחלוטין, ולא רק שהן זהות, אלא מדובר במסמכים מתיקי ההוצאה לפועל, בקשות והחלטות, שאין לגביהם כל מחלוקת, למעט, בשאלת הפרשנות שיש לתת להם.

כעת, אפנה לדון בעילות.

13. העילה של התנהלות שלא כדין בהליכי הפינוי:

התובעים עצמם, בתגובתם, ערים לבעייתיות בעילה זו. לא היה פינוי יזום של כונס שפעל ככל העולה על רוחו. כל פעולה של הנתבע 4 בנוגע לפינוי נעשתה, על פני הדברים, על סמך החלטה שיפוטית.

למותר לציין, כי התובעים עצמם לא טענו כי הנתבע 4 פעל לביצוע הפינוי שלא לפי החלטה שיפוטית.

טענתם של התובעים היא, כעולה מתגובתם, כי הנתבע 4 לא הציג בפני בית המשפט (מן הסתם, הכוונה לרשמי ההוצאה לפועל) את העובדות כהווייתן.

"העובדות כהווייתן" אליבא התובעים הן שתי אלו: החלטות בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בתיק המשכנתה הראשון וההחלטה של כב' השופט שילה בתיק השטר. אלא, שעיון בהחלטת כב' הרשמת יפעתי, מיום 1.10.09, אותה סקרתי לעיל, מעלה כי עובדות אלו שימשו ביסוד החלטתה, היו ידועות לה, ולמרות אותן עובדות כב' הרשמת קבעה את שקבעה, והתירה להמשיך בהליכי הפינוי.

14. העילה בדבר גבייה בתיק השטר מעבר לקרן, בניגוד להחלטת כב' השופט שילה:

אף כאן, עיון במסמכים מעלה כי לכאורה, פעולות הנתבע 4 נעשו בגיבוי החלטות שיפוטיות.

אין לי אלא להפנות לאותה החלטה של כב' הרשמת יפעתי, ולהחלטות שבאו לאחריה, בדבר אישור מכירת הבית.

ודוק: התובעים אינם מתייחסים כלל לעובדה שתמורת המכירה לא הועברה כלל לתיק השטר, אלא לתיק המשכנתה השני, מכוח דין הקדימה שיש למשכנתה, כך שלכאורה, החלטת כב' השופט שילה נשמרה. עוד יודגש, כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, וכך גם החלטת כב' השופט שילה, מתייחס לגבייה לפי שטר, ולא למשכנתה.

זאת ועוד, לפי הדו"ח הכספי, לא בוצעה כלל גבייה בתיק השטר, אפילו לא של הקרן (דבר שהותר בהחלטת כב' השופט שילה), ויתרת החוב לאחר ניכוי הוצאות הכינוס הועברה לטובת המשכנתה.

15. שמיעת ההוכחות טרם החלה, ולא ניתן לקבוע דברים חד משמעיים, אך לא ניתן גם להתעלם מכך שבנושא פעולת הכונס התשתית העובדתית ברובה כבר מונחת בפני בית המשפט, כפי שציינתי לעיל (בקצרה), והמחלוקת היא בעיקרה משפטית.

לכך יש להוסיף כי לא ניתן להתעלם מכך שהפינוי והגבייה בוצעו מכוח החלטות חלוטות של ראש ההוצאה לפועל (החל מההחלטה מיום 1.10.09 ואילך), החלטות שניתנו לאחר דיון באותן טענות שהתובעים מעלים כעת

לא ניתן גם להתעלם מכך, שעסקינן בנתבע 4 – הכונס. לגבי נתבע זה, מערכת ההתחשבנות בין הצדדים הישירים להסכם ההלוואה – אינה רלבנטית. השאלה היחידה היא, האם פעל באופן הנדרש מבעל תפקיד הממונה על ידי ערכאה שיפוטית. בשלב זה של הדיון, התובעים לא הצביעו על פעולה כלשהי שביצע הכונס, ללא החלטה שיפוטית. באשר לטענה, כי ההחלטות השיפוטיות התקבלו מבלי שהכונס גילה את כל העובדות, הרי גם כאן התובעים לא הצביעו על כל החלטה שיפוטית רלבנטית שניתנה ללא ידיעת העובדות. יש להניח שהדבר הוא כך משום שהתובעים היו צד לתיק ההוצאה לפועל, והביאו את כל העובדות הרלבנטיות בפני רשמי ההוצאה לפועל בכל שלב ושלב.

לא רק שהעובדות היו ידועות, אלא שעשרות בקשות של התובעים על סמך אותן עובדות – נדחו. מבלי להיכנס לשאלת האפשרות להפוך בתיק זה החלטות חלוטות של רשמי ההוצאה לפועל, שלא הוגש עליהן ערעור, ניתן לומר בזהירות כי הסיכויים לכך אינם מן הגבוהים.

16. ומכאן – לתביעת נזקי הגוף:

לא די להוכיח נזקי גוף כתוצאה מפינוי, כמובן (זאת, כאשר לצורך החלטה זו איני נכנסת כלל לעובדה שקיימות חוות דעת רפואיות קוטביות בשאלה האם בכלל קיימים נזקי גוף).

כדי שעילת נזקי הגוף תצלח, צריכים התובעים להוכיח סטייה של הנתבע 4 מרמת הזהירות הנדרשת מבעל תפקיד, כאמור. כאשר בעל תפקיד פעל לכאורה לפי החלטות שיפוטיות, לא ניתן לומר שהסיכויים להוכיח סטייה כזו הם טובים במיוחד.

יכולתם הכלכלית של התובעים:

17. התובעים לא חלקו על טענתו העובדתית של הנתבע 4, ביחס למצבם הכלכלי.

למעלה מהצריך, אציין כי טענתו העובדתית של הנתבע 4 נתמכת במסמכים המצויים בתיק בית המשפט.

פעמיים לפחות עמדה בפני התובעים האפשרות לעצור את הליכי הפינוי (ולמעשה, את השתלשלות העניינים עליה הם קובלים בתביעה זו) כנגד הפקדת סכומים. פעם אחת, כאשר בית המשפט המחוזי (בתיק המשכנתה הראשון) הורה על עיכוב הליכי פינוי הבית, בכפוף להפקדת סכום של 25,000 ₪ (סכום שלא הופקד). פעם שנייה, כאשר בית המשפט המחוזי מרכז נתן צו מניעה זמני האוסר על פינוי התובעים, בכפוף להפקדת סך במזומן של 50,000 ₪ (החלטה מיום 16.12.09). בשני המקרים, לא הופקדו הסכומים.

התובעים ציינו שאפילו בעלויות נמוכות מכך, לא יוכלו לשאת (כאשר דובר בעלויות של גישור – פרו' מיום 12.9.11).

אין הכוונה להיכנס כאן, כמובן, לנושא של הקטנת הנזק עקב אי הפקדת הסכומים שקבעו ערכאות שונות כתנאי לעיכוב הביצוע, ואף לא לכך שהתובעים בוודאי אינם מחויבים לקיים הליכי גישור, אלא לכך שהתובעים העידו מספר פעמים על כך שאין להם יכולות כלכליות, ואף בתגובתם, כאמור, לא חלקו על עובדה זו.

18. טענת התובעים, לפיה נוכח מצבם הכלכלי, משמעות ההחלטה בדבר הפקדת ערובה היא סגירת שערי בית המשפט בפניהם – היא בגדר מעגל שוטה.

מלכתחילה, נדרשת הפקדת ערובה להבטחת הוצאות במקרה של תובע חסר יכולת כלכלית. כאשר בנק, חברת ביטוח או אדם עשיר ועתיר נכסים תובעים, אין הנתבע עומד כלל בסיכון שלא יוכל לגבות הוצאותיו. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי נוגעת למצב שבו קיים חשש ממשי לכך שלא ניתן יהיה לגבות את ההוצאות. קביעה לפיה דווקא במצב כזה "אין לחסום את דרכו" של תובע חסר אמצעים, משמעה ריקונה של תקנה 519 מכל תוכן ממשי.

הכרעה:

19. הכרעה בבקשות להפקדת ערובה נעשית תוך איזון בין סיכויי התביעה לבין מצבו הכלכלי של התובע, כמו גם שיקולים שונים, כגון מורכבות ההליך ומידת תום הלב בנקיטתו.

אני מפנה להחלטת בית המשפט העליון בנושא זה, ברע"א 5738/13 שרה אבו סעלוק ואח' נ' שירותי בריאות כללית ואח' ((14.11.13).

בענייננו, כנגד הנתון העובדתי בדבר חוסר יכולת כלכלית של התובעים, עומדים סיכויי התובענה בכל הנוגע לעילות נגד הכונס. כפי שציינתי לעיל, לפי כתב התביעה, אין לכונס נגיעה לנושא ההלוואה. בנוסף, על פני הדברים, הסעד היחיד כלפי הנתבע 4 הוא בקשר לנזקי הגוף של התובעת. נזקי הגוף האמורים נגרמו, על פי טענת התובעים, כתוצאה מהליכי הפינוי. לפיכך, גביית היתר בתיק השטר אינה רלבנטית לגביהם.

נושא הפינוי מגובה לכאורה בהחלטות שיפוטיות למכביר. אף בנושא גביית היתר סיכוייה של התביעה אינם מן הגבוהים, כפי שהובהר לעיל.

על כך יש להוסיף כי מדובר בתובענה שנקבעו לה ארבעה ימי הוכחות ויום סיכומים על פה. חלק מהראיות נוגעות אך ורק לתביעת נזקי הגוף, וכוללות את עדותה של התובעת וכן חקירת שני מומחים רפואיים. ראיות נוספות נוגעות לתביעת נזקי הגוף ולתביעות האחרות גם יחד, וכוללות את עדותם של התובע, הכונס וקבלן ההוצאה לפועל לכל הפחות. נוכח תביעתה של התובעת הרי ביחס לעדים אלו מתחייבות חקירות הנוגעות לאופן הפינוי ולאופן ביצועו, ולא רק באשר לעצם חוקיותו.

איני רואה שיהוי של ממש בבקשת הנתבע 4. תיק זה סבוך ומורכב למדי, ובקשת הנתבע 4 הגיעה לאחר שהוגשו תצהירים ומוצגים, התמונה הראייתית התבהרה למדי, ובית המשפט אף דן עם הצדדים בשאלת הסיכויים והסיכונים הקיימים בכל אחת מהעילות. זאת ועוד, נוכח האמור לעיל, מובן כי ניהולו של התיק מזמין עוד השקעת משאבים וכספים באופן ניכר.

נוכח כל האמור, אני סבורה כי יש מקום לחייב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע 4. בשים לב לשיקולים השונים, בכלל זה זכות הגישה לערכאות מול אינטרס הנתבע 4, אני מעמידה את הערובה על סך של 20,000 ₪.

סיכום

20. אני מורה לתובעים להעמיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע 4, בסך של 20,000 ₪, בדרך של הפקדת מזומן או ערבות בנקאית.

אני מציינת כי גובה הערובה נקבע בשים לב לקביעתי דלעיל לפיה, נוכח ניסוח הסעדים בכתב התביעה המתוקן, הסעד היחיד המופנה כלפי הנתבע 4 הוא נזקי הגוף שנגרמו לתובעת.

לפיכך, הערובה לא הועמדה על סכום גבוה יותר, ובהתאמה, מובן כי לא ניתן לפסוק במסגרת תובענה זו כל סעד אחר נגד הנתבע 4.

21. הערובה תופקד עד ליום 27.2.14 שאם לא כן, תביעת נזקי הגוף של התובעת – תידחה, לפי הוראת תקנה 519 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

22. לעיוני ביום 2.3.14.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשע"ד, 28 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.